חורף-קיץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חורף-קיץ
מכר
מאות
עותקים
חורף-קיץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חורף-קיץ

4.7 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

קצת לפני החופש הגדול בין י"א לי"ב, החיים פתאום נהפכו לפלונטר מבלבל של חוטים פרומים. אמא עם החרדות שלא נעלמו גם כשהיא כן, ותמרי אחותי עם הבת-מצווה שלה, ואבא עם צבא ההגנה לישראל, ובבית הספר יונתן שהופיע פתאום, עם השפתיים האלה שלו שהעתיקו לי את הנשימה והדיבור המתלהב על אמנות, ועדה עם הכוונות הטובות הכי לא נכונות, ואהרון עם הכנות הבלתי נסבלת שלו, ומעל הכל עבודת הגמר בצילום שריחפה מעלי לאורך כל השנה כמו ענן שחור, ומבפנים הסוד שלי, מאיים לפרוץ החוצה מכל הסדקים.

ובאמצע כל הבלגן הזה: אני. אוֹרי במילרע שטיין. מנסה להיות אורי אחר, אורי-לא-שומר-על-עצמו-יותר, מנסה למצוא איזה קצה חוט שייקח אותי חזרה אל עצמי.

שי פניגר, שזהו ספר הביכורים שלו, כתב רומן התבגרות מרגש, מקסים, קצת שמח, קצת עצוב, בכנות ובאומץ ראויים להערכה. אורי, גיבור הספר, הוא ילד-נער שמתחשק לחבק חזק ולשמור עליו. הוא מתלבט, הוא עושה שטויות, הוא מעליב את כל העולם אבל בסוף הדרך הוא בקצה המסלול הנכון, ובין כל החוטים של הפלונטר הגדול של חייו, הוא מוצא את החוט שלו, את הקול שלו.

פרק ראשון

ספטמבר


ביום חמישי בצהריים העירה אותי הצווחה של השעון המעורר. כיביתי אותו בחבטה אלימה ופקחתי עיניים בחדר מוגף התריסים. אף אחד לא פתח אותם, שום יד לא העירה אותי בליטוף על המצח ושום חיוך לא הסתנן מבעד לעיניים מצומצמות והלומות שינה. בלעתי רוק. הפה שלי הסריח כאילו גופה של יונק קטן נרקבה לי איפשהו בין השיניים. הסתובבתי לצד השני, מתעלם מהמגע המגעיל של עיגול הזיעה שסימנתי על הסדין הלבן במהלך הלילה. האיברים התרגלו במהירות לתנוחה החדשה. מתוך השרעפים לא יכולתי למצוא ולו סיבה אחת טובה להיפרד מהמיטה, כי מה בעצם מחכה לי בחוץ? נרדמתי שוב, אבל אורי־הבן־של־אמא־שלו־שטיין היה חכם יותר ממני בערב וצפה היטב את ההתרחשות של יום המחרת. צלצול נוסף החריד את הדממה החמה עשר דקות מאוחר יותר, ואני נאנחתי בכבדות, שלפתי את עצמי בכוח מתוך השלולית הדביקה שנהייתה המיטה שלי והפסקתי את הטרטור המעצבן.
שפשפתי את העיניים ונאנחתי שוב. אף אחד לא צחק לכיווני ואמר לי שאני נשמע כמו זקנה בלה ושכדאי שאכנס כבר להתקלח כי יש מים. אף אחד לא התלונן כשעברתי במסדרון והרטבתי אותו בדרך חזרה מהמקלחת. הבית היה חשוך וחם. מעגל מיותם של כיסאות בסלון הדהד עדיין מצקצוקים ומלחשושים.
התלבשתי בשקט וארגנתי את התיק. ניגשתי אל מרפסת הכביסה ודאגתי שלשולמית יהיו מספיק מים ואוכל ושהחול שלה יהיה נקי. במטבח לא חיכו לי שני כריכים עטופים יפה בנייר שעווה, בתוך שקית עם תפוח ושתי מפיות. במקרר לא היה חלב וגם הדגנים נגמרו. ערמות של בורקסים אפורים ופשטידות לחות הביטו בי נזופות מתוך כלא הפלסטיק שלהן, מבשרות לי שמעכשיו, מהרגע הזה בדיוק, החיים אמורים לחזור לאיזשהו מסלול, אבל ששום דבר, אף חלקיק בעולם הזה לא יהיה אותו הדבר.
לפני שסגרתי את הדלת מאחורי עצרתי לרגע כדי להקשיב. אף אחד לא אמר לי לשים לב לא להירדם באוטובוס, אף אחד לא נפרד ממני בנשיקה אסקימואית ואף אחד לא שאל אותי מתי אני מסיים ומתי אגיע הביתה.
יצאתי החוצה. אני אנתרופולוג, לחשתי לעצמי, אני חוצן, אני לא מכאן. אני חוקר הכוכבים הנודע אוריקס פון שטיין שנחת במקום הזה, שיש בו מבנים מוזרים בני שלוש קומות, ושמים בצבע עשן עכור ויש לו רק שמש אחת, מסנוורת ואכזרית באמצע השמים, שמחלקת הכול ללבן בוהק ולכלום אפרורי. אני לא מהפלנטה הזאת בכלל, אני מיקום אחר לגמרי, מכוכב רחוק שבו יש יעל שטיין אחת, שנכנסת בדיוק עכשיו להמתנה היומית שלה עד שאחזור הביתה. היא מחכה לי בחלון המטבח, וכמו תמיד, ברגע שאשוב היא תפרוש לקראתי ידיים. אני אפילו אספיק להגיע בזמן כדי שהיא לא תשתגע, ואז נשב כולנו לארוחת הערב. אני והיא, אבא ותמרי.
בחוץ הכול היה מואר מדי. הסתכלתי על השמש בעיניים דומעות. היא זרחה בדיוק באותה הזווית כמו אתמול, הטיחה את עצמה בכל קיר ומדרכה, חושפת את כל הדברים שרק לכאורה נשארו אותו הדבר, מעוורת אותי.
באוטובוס לא נותרו מקומות ישיבה. מקומיים מיוזעים סבבו אותי כשעמדתי במעבר והקשבתי לשיחות התפלות של האנשים סביבי.
בהדר הכרמל התפניתי להתבונן סביב. הכיעור ששלט ברחובות תקף אותי מכל פינה. פעם יכולתי להסתכל על רגעים בתוך ההמולה ולמצוא בהם פריימים מעניינים, אותנטיות מקומית או קסם לבנטיני. עכשיו הכול נהיה חלול וחם.
בכניסה לבית־הספר עצרתי לרגע. עשרה לשתיים בצהריים, שיעור המעבדה מתחיל עוד עשרים דקות. זה אומר עשרים דקות של מבטי הנה־הגיע־אורי־שאמא־שלו־מתה־לפני־שבוע. זה אומר עשרים דקות של משפטי ניחומים, רחמים, טון דיבור שקט ורך, ידיים מונחות על כתף. כל־כך התחשק לי שמישהו יבוא ויעצבן אותי. שמישהו ייצא אלי ויילך איתי מכות. זה יסדר אותי עכשיו. נתגלגל בחול של החצר, נשרוט אחד את השני עד זוב דם, נבעט וננשך ונירק ונצרח, ואולי משהו מהחרא הזה שהתיישב לי על הלב לפני ארבעה חודשים יזוז קצת וייתן לי לנשום. רק שיבוא כבר מישהו.
הייתי זקוק לתוכנית. נעמדתי כמו ספורטאי על מקפצה שמתכונן לתרגיל הכי מורכב שלו. בעיניים עצומות צעדתי עוד שלושה צעדים קדימה, בישרתי לעצמי שהעולם יכול ללכת להזדיין עם האמ־אמא שלו, פקחתי עיניים לרווחה וצללתי פנימה. בלי לחשוב הסתחררתי בגרם המדרגות האליפטי עד שהוא פלט אותי בלוֹבי בקומה הראשונה.
בבת־אחת הרגשתי את הגוף שלי נדרך. ההליכה שלי נהייתה אִטית, כבדה, כאילו הלובי מלא במים ואני צועד על הקרקעית שלו. משני הצדדים שלי ראיתי שורה ארוכה של פנים מוכרים נועצים בי מבטים מסויגים. עם כל קוּב מים שחציתי בקושי הרגשתי איך עוד ועוד עיניים נקהלות סביבי, פרצופים נאספים למין עיסה קרושה של נחמה מזויפת ורחמים אמיתיים, פחד ומבוכה, מנסים לגשש אחר איזו מטאפורה מאוסה, תהום עצבות, מחשכי ריקנות או איזו שטות אחרת שתלמידי תיכון לאמנויות יכלו לקחת ולהשתמש בה בשביל היצירות הקסומות שהם מתכננים בשיעור פיסול.
הבטתי בהם. אני לא מפה. אני לא מהבית־ספר הזה. אני אנתרופולוג מהולל בכוכב שלי, אני אוריקס פון שטיין ואמא שלי מחכה לי לא רחוק, בשביל החלב. זו רק משימה. זה רק עד הלילה, עד שאחזור לאיפה שהכול ברור, לאיפה שהכול עובד לפי קצב שהגוף שלי מכיר בעל־פה.
מסביבי התחילו ההתלחשויות. יודניקים שלא הכירו אותי עדיין עודכנו בזריזות. מזווית העין הצלחתי לראות גם את אלה שמכירים אותי ועדיין לא שמו לב לכניסה שלי מלהגים זה עם זה ומצחקקים בהילוך אִטי. דמיינתי את השטויות הטיפשיות שהם עסוקים בהן יוצאות להם מהפה כמו בלונים של קומיקס שהתנפצו בשקט מעל הראש שלהם. נפיחות מילים מסריחות. גל עכור של בחילה חשוכה התחיל להתערבל לי בתוך הבטן. הרמתי את הראש בתוך האוויר שהסמיך כמו כספית והתעלמתי מהם.
במנזה קניתי לעצמי כמה גביניות סוג זין שידעתי שיעבירו לי את השעתיים הבאות עם קצת אנרגיה. התרסקתי על אחד הכיסאות בשולחן הקבוע שלנו והבטתי בשעון. שלוש דקות לשתיים. אלוהים שישמור אותי, אם שבע דקות הצליחו להרוג אותי, איך בדיוק אני אמור לעבור את שאר היום המחורבן הזה?
מהכניסה האחורית שמאחורי המנזה הסתנן לפתע הוריקן בסדר גודל בינוני. גורצקי ירדה במדרגות במהירות והסתערה לעברי בלי להתבלבל, מטר חמישים של תלתלים וציצים והכול, ואז הטיחה את עצמה לתוך הבטן שלי.
"ידעתי שתגיע למעבדה. מה שלומך, פסיון?" מלמלה לתוך בית־שחי שמאל.
"את עושה לי היימליך?" נאנקתי לכיוון הקודקוד שלה, מחפש פיסת גבינייה שנעלמה בין התלתלים שלה. גורצקי ניתקה ממני והביטה בי בדאגה.
"את יכולה בבקשה להפסיק עם זה?"
"להפסיק עם מה?" שאלה אותי במצח מכווץ.
"עם זה," דפקתי ביד על המצח שלי.
"מה זה זה?"
"זה, זה," עשיתי לה מבט של כלכלב רטוב בגשם.
"אה, זה," מיהרה לחייך ולהתיישב לידי. "אוקיי. אבל אתה חרא שלא מחזיר טלפונים. איך היה?"
שתקתי לרגע. "גרמניה היתה נהדרת," נאנחתי לבסוף בסיפוק תיאטרלי. "מזג־אוויר נפלא, והרחובות מצוחצחים. הייתי מלא התפעלות. יצאנו גם לחיפוש דרדסים ביער, אבל קשה מאוד למצוא אותם בגשם."
"אהה." גורצקי השעינה את הראש על היד שלה והביטה עלי בעניין. "וארץ עוץ?"
"ביקור קצרצר בדרך ללפלנד. התאכזבתי מדרך הלבנים הצהובות, הנוף לא משהו, אבל עיר הברקת שווה ביקור בהחלט."
"המכשפה?"
"נמוכה ושמנה יותר במציאות, אבל כריזמה נהדרת."
"לפלנד?" שאלה בעיניים גדולות.
"מרתקת. המסע על גבם של אווזי הבר היה נקודת השיא ללא ספק."
"קורדובה?"
"את רוצה לדעת אם כבר מצאתי את אמא?" הבטתי עליה בשלווה.
גורצקי בלעה רוק. "אני מצטערת."
"כולם מצטערים. את מוזמנת לעמוד בתור."
"אני הראשונה בתור, יא זבל," חייכה אלי. "אולי תספר לי כבר מה שלומך?"
שתקתי.
"נו?" הפצירה.
"גורצקי, בחיאת רבאק, מה את רוצה שאני אגיד?"
היא חיככה את הידיים זו בזו והביטה בי בחשדנות. "אז אנחנו מתנהגים כאילו כלום לא קרה?"
"היית בלוויה, היית בשבעה, מה עוד את רוצה?" ניקרתי עם האצבע פירורים שסרחו.
"צודק. מה עוד בחורה יכולה לבקש?" היא נשענה אחורה באנחה. "אני אשתדל להיות כרגיל. אני לא מבטיחה כלום. אני בחורה אימפולסיבית, אנחנו עובדות אחרת." היא נפנפה ביד אחת והתחילה לחטט בתיק שלה.
"אני מאוד מודה לך. איך היה פה בשבוע האחרון?"
"אם נתעלם מעניינים מסוימים שאסור לי לדבר עליהם מפאת רצונו של אדם כבודו, היה... האמת שגם אם נתעלם מהם היה שבוע די מחורבן," אמרה וחייכה אלי במתיקות.
"מה שלום תומר?" התחלתי לזרוק פיסות גבינייה באוויר ולנסות לתפוס אותן עם הפה.
"אני חושבת שבסדר," משכה גורצקי בכתפיים. "התמודד איתי יפה בשבוע האחרון." גורצקי בצעה את שאר הגבינייה שלי לחתיכות קטנות והתחילה לזרוק אותן לכיווני. "הייתי די נוראית, בדיכאון וכאלה. כשאני בדיכאון אני רק אוכלת ומסרבת לסקס. לא שהיתה סיבה," היתממה.
הבטתי על השעון. שתיים ושלוש דקות.
"טוב, נבֵלה," נאנחתי בקול. "קחי אותי ללובי."
"סליחה?"
"נו יאללה, אני חייב לצלול לתוך היום הזה, אם תחזיקי לי את היד יהיה לי יותר קל."
העיניים של גורצקי נדלקו. "לכבוד הוא לי." היא קמה בקפיצה והושיטה לי יד.
עברנו ללובי והתיישבנו על המדרגות הרחבות שחצו אותו לאורכו. המשכתי ללעוס לצד גורצקי, מניח לאוריקס פון שטיין להתרשם ממנהגי האבלות של הילידים.
"אורי," ניגשה אלי חווה, המחנכת שלי מכיתה י', "כל־כך הצטערתי לשמוע על אמא," אמרה והנידה את ראשה בצער.
"תודה, חווה," אמרתי בזמן שקמתי וסימנתי לגורצקי לכיוון המדרגות.
"אני זוכרת את אמא שלך," המשיכה חווה, שלפתה לי עכשיו את הזרוע ושחררה שלושה צקצוקים, "היא היתה כל־כך יפה ומלאת חיים. היא אהבה אותך מאוד."
שתקתי מולה מכווץ והגנבתי מבט מיוסר לכיוון גורצקי. חווה הביטה בי עוד כמה שניות, ואז משכה אותי בבת־אחת לחיבוק מעתיק נשימה. נלחצתי אל תוך החזה שלה, נקבר בתוך ערמת תלתלים ועננת ריח של שמפו. חווה לא הרפתה. סובבתי את הראש והבטתי מזועזע בגורצקי, שקרסה חזרה לישיבה והתאפקה לא לצחוק. אחרי כמה שניות חווה שחררה אותי, הביטה בי שוב במבט רך, צקצקה פעמיים ונעלמה לתוך חדר המורים.
"אף מילה," הזהרתי את גורצקי.
"שפתי חתומות." גורצקי סימנה עם היד נעילה של הפה וזרקה את המפתח לים.
"מי זה?" סימנתי לה בראש לכיוון פרצוף לא מוכר שעמד בפינה. שיער חום גלי, עיניים שחורות ועמוקות, גוף גבעולי וגמיש, יציבה קצת גולמנית. הוא עמד ודיבר עם אחד המחולניקים בשכבת י"א, ואז התקדם יחד איתו לכיוון הכיתה.
"יונתן. י"א 2." גורצקי הניחה את הראש על הכתף שלי. "אמנות פלסטית."
"הוא הצטרף השנה? ישר לי"א?"
"כן. הוא למד ב'רעות', אבל לא המשיך לוויצ"ו בגלל שאבא שלו עבר ניתוח והיו צריכים אותו קרוב לבית בשנה שעברה."
"הוא בסדר?"
"רק בסדר? ראית איזה חמוד הוא? הייתי הכי מאוהבת בו ב'רעות'. אם הוא רק היה שׂם עלי הייתי מזיינת אותו בשלל תנוחות יצירתיות," נאנחה בתוגה.
"דיברתי על אבא שלו."
"אה. לא ראיתי אותו אף פעם, אז לא יודעת אם הייתי מזיינת אותו."
"גורצקי," מחאתי כפיים מול הפנים שלה, "ריכוז. אבא שלו כבר בסדר?"
"אה. נראה לי שכן, הבנתי שהוא כבר השתקם ולא צריך יותר עזרה."
"אני מודה לך."
הצלצול הפתיע את שנינו והחזיר אותי בבת־אחת ליקום הזר שלא ביקשתי לחקור. קמנו ונשרכנו שנינו אל הקומה הרביעית, שנת הלימודים האחרונה שלי התחילה באופן רשמי.

חדר החושך לפיתוח שחור־לבן לא היה חשוך לגמרי. אור אדום קלוש האיר את עמדות המַגדֵלים הפרושות לאורך הקירות. במרכז החדר, בתוך אמבטיית אלומיניום ארוכה, הונחו שלושה מגשי פלסטיק עמוקים עם הכימיקלים לפיתוח תמונות שחור־לבן. את הסרטים היינו מפתחים בעצמנו מחוץ למעבדה או בבית, בתוך מְכָלִים מיוחדים אטומים לאור. כמעט תמיד שרר שם שקט, למרות שהחדר היה מלא ביותר מחמישה־עשר תלמידי י"ב במגמת צילום.
עצרתי לרגע בכניסה של המעבדה ונתתי לאישונים שלי להתרחב אל תוך החושך הנעים. גורצקי עמדה מאחורי בסבלנות בזמן ששאפתי פנימה את הריח החריף והמוכר של הכימיקלים. בחרתי את המגדל הכי צדדי, והיא הלכה בעקבותי בשקט והתמקמה לידי. מסביבי החל רחש של שליפת ניירות צילום, זמזום טיימרים ושכשוך תמונות באמבטיות. כל הילדים מהכיתה שלי היו עסוקים בהגדלת תמונות מהעבודות המעשיות שקיבלנו לחופש הגדול. העבודה בשחור־לבן היתה איור לשיר. היינו צריכים לבחור שיר כלשהו ולצלם סט של תמונות שילווה אותו. אני לא בחרתי ולא צילמתי. קיבלתי פטור מטעם עצמי.
התיישבתי על הכיסא הגבוה ושלפתי את הדיסקמן שלי. ישבתי שם, בתוך החושך האדום בעיניים עצומות, שתי ידיים פרושות על שולחן העבודה, והקשבתי לטורי איימוס שלי שרה על רעידות האדמה הקטנות האלה, מזכירה לי שלא צריך יותר מדי כדי לקרוע אותנו לחתיכות קטנות.
מגע כף־יד על הכתף הרעיד אותי. הסתובבתי אחורה. מאחורי עמדה עדה וחייכה בפה סגור. רק זה היה חסר לי עכשיו. כיביתי את הדיסקמן.
"שלום, אורי, מה שלומך?"
"טוב, תודה." הוצאתי את האוזניות מהאוזניים. "מה שלומך, עדה?"
"אני בסדר, תודה. חיפשתי אותך. נוכל לדבר בחדר המורים של המגמה?"
"כן, בטח." החזרתי את הדברים שלי לתיק בזמן שעדה יצאה.
"אני יכולה לבוא?" לחשה לי גורצקי. "אם אני מפספסת את עדה דופקת לך חיבוק אני מתה," צחקקה בלי שליטה.
"תזכירי לי באיזה גיל גילית שאמא שלך זונה?" סיננתי לעברה, ואז זרקתי את התיק שלי על כתף אחת והמשכתי לכיוון היציאה.
אור הקיץ החריף היכה בי שוב. נעצרתי בעל כורחי, דומע, וניסיתי להתרגל לעולם סביב.
חדר המורים היה בסוף המסדרון הארוך בכיוון המדרגות. תמיד הצחיק אותי שקראו לו ככה. היה בו מקום למורה אחד בקושי. חדר קטן, שולחן כתיבה מעץ בהיר, כמה מגירות, חלון עם אדן ישיבה גדול ולוח שעם על הקיר. במהלך השנים המורים תלו על הקירות המועטים כמה עבודות מוצלחות של תלמידים. זו היתה השאיפה הבלתי מדוברת של כל תלמידי המגמה.
"אורי," המהמה כלפי בטון רך ומתחשב אחרי שהנחתי את התיק על הרצפה והתיישבתי מולה, "אתה רוצה לספר לי מה שלומך?"
"שלומי בסדר גמור, עדה. תודה," אמרתי לה ברשמיות, וניסיתי להתגבר על הדחף הפתאומי שתקף אותי להקיא לה על השולחן.
"זה לא נראה ככה, אורי."
"מה זאת אומרת?"
"אני מכירה אורי שמסתער על שעות המעבדה, אני לא מכירה אורי שיושב עם ווקמן ולא מנצל כל דקה שיש לו שם."
"דיסקמן."
"סליחה?" התבלבלה.
"דיסקמן. ווקמן זה שנות השמונים. עכשיו יש דיסקמנים."
"בסדר, דיסקמן," אמרה והמשיכה להביט בי.
"מה את מצפה שאני אגיד?" שאלתי בקוצר־רוח.
"אני לא מצפה לכלום. אני בטוחה שהימים הראשונים מאוד־מאוד קשים. אתה בוודאי חוֹוה המון רגשות, ובטח יש גם כעס וחוסר אונים," אמרה והנידה את ראשה באִטיות. "אנחנו מודעים לחלוטין לכך שאתה עומד עכשיו בפני אתגר לא פשוט. השנה הזו הולכת להיות שנה קשה עבורך, האמן לי, אני יודעת. גם אני איבדתי הורה וזה אף פעם לא עניין קל, לא משנה באיזה גיל, בטח ובטח בגיל ההתבגרות, ואני יודעת ש..."
"עדה," הבטתי בה במבט הכי מצמית שיכולתי לגייס, "כשנרשמתי לבית־הספר הזה, נרשמתי למגמת צילום, לא פסיכולוגיה. אם את רוצה שנדבר על המגמה, אז סבבה, אבל ממש לא מתאים לי לדבר כרגע על רגשות."
עדה נעצה בי כמה שניות מבט בוחן, ואז הנהנה פעם אחת. "בסדר גמור, אני מכבדת את רצונך. בוא נדבר על המגמה. עשית משהו מהעבודות במהלך החופש?"
"לא."
"בסדר גמור," אמרה שוב. "אני חושבת שאנחנו יכולים לוותר על שתי העבודות האלה."
"ככה?" נשענתי אחורה ושילבתי ידיים. "כל־כך פשוט?"
"למה לא?"
"לא יודע. לא חשבתי שתוותרו עלי כל־כך בקלות." ליקקתי את השפתיים. רגל ימין שלי התחילה לקפצץ על הרצפה בלי שליטה.
"לוותר עליך? מה פתאום לוותר עליך?" נבהלה עדה. "אני פשוט..."
"יוצאת מנקודת הנחה שאין לי כרגע את היכולת והכוח לעשות אותן." שילבתי את רגל שמאל על ימין. הרעד פסק.
"אורי, זה ממש לא מה שאני..." אמרה והרימה את כפות־הידיים שלה באוויר.
"אוֹרִי," הדגשתי.
"סליחה?"
"במִלרָע."
"מלרע?"
"מלרע, כן. אוֹרִי במלרע. כמו האור שלי."
"בסדר גמור. אוֹרִי," תיקנה והשתתקה. "אז היית רוצה להגיש את עבודות החופש?" שאלה לבסוף בטון זהיר.
"לא יודע."
עדה נראתה מבולבלת. "טוב... אני אתן לך להחליט בנושא. מה בקשר לעבודת הגמר?"
"מה לגביה?"
"אנחנו נבין אם במהלך שנת האבל התפקוד שלך יהיה שונה מאשר בדרך־כלל," ירתה בשטף את שאריות האג'נדה שלה. "זה טבעי שתזדקק לזמן ולמרחב עבור עצמך. בהתחשב בנסיבות, במידה שתבחר לא להגיש עבודה מעשית אנחנו לחלוטין נתחשב וניתן לך ציון כללי על־פי העבודות שלך לאורך השנים. אתה בטח יודע שאתה תלמיד מוכשר שיכול להגיע להישגים גדולים בתחום הצילום," המשיכה בטון מעודד ובוטח, "אבל אנחנו לא רוצים להיות מנותקים מהמציאות, אלא לסלול איתך את הדרך לאור המצב בבית."
"הכול בסדר בבית, עדה," אמרתי בנוקשות.
"אורי, אני לא..."
"במלרע."
"סליחה, אורי, אני לא..."
"בכל מקרה, עדה, אני מתכוון להגיש את עבודת הגמר כמו כולם," אמרתי בנחישות.
היא שתקה לכמה שניות. "מצוין," אמרה לבסוף, מעט מופתעת. "אני שמחה שזה מה שאתה מחליט, אבל תזכור שאם הדברים לא יסתדרו, אנחנו נתחשב."
"תודה, אבל לא תודה, עדה. אני מתכוון להגיש את עבודת הגמר כמו כולם."

בדרך חזרה אל המעבדה עקפתי את זמזום התלמידים שיצאו ונכנסו ממנה עם מגשי פלסטיק עמוסי הגדלות, ושחזרתי את התנוחה שממנה נגררתי בעל כורחי. גורצקי הביטה בי מדי פעם בעניין. ראיתי את המבטים שלה מזווית העין שלי, אבל היא כנראה הרגישה שעדיף שלא תפריע לי, והודיתי לה על זה בלב. כשנגמר הדיסק של טורי, גורצקי יצאה מהמעבדה עם הגדלה חדשה. כשהחלפתי ליהודית רביץ היא נכנסה חזרה בסערה, זרקה את המגש עם התמונה שלה לתוך אמבטיית האלומיניום והתיישבה בכעס על הכיסא לידי.
"הכול בסדר?" הורדתי את האוזניות מהאוזניים.
"האהרון הזה יכול ללכת להתיישב על איזה בזנ"ט, כוס אמא שלו," אמרה בזמן שאספה את השיער שלה לקוקו מתולתל בתנועות עצבניות.
"מה קרה?"
"אני עובדת על איור לשיר, כן? של ורד מוסנזון, על החתולים, מכיר?"
"זה שהם תמיד נופלים על הרגליים אבל בעצם נשברים כל פעם לרסיסים?"
"בדיוק," היא שלפה את הפילם מהמגדל. "צילמתי ים תמונות של חתולים ואני רוצה לעשות כל מיני ניסויים עם שקפים, כדי ליצור אפקטים של שברים על התמונה, כן?" גורצקי מצמצה בעצבנות ונופפה בפיסת הפילם מולי. "בקיצור, האידיוט הזה מסתכל על טסט אחד מחורבן, ועוד לפני שאני שואלת אותו אומר לי שזה משעמם ושאין כלום בעבודה שלי."
"בן־זונה," צחקקתי בשקט.
"כל ילד בן שמונה יכול לצלם חתולים ברחוב," חיקתה אותו בלעג בזמן שחיטטה בתוך התיק שלה בזעם.
"אמרת לו משהו?"
"הניסיון לימד אותי שזין בגודל של מצית לא עובד עם דיאלוג. לאהרון לא אומרים דברים," זרקה בתסכול את התיק על הרצפה.
"נו, אז מה אם זה אהרון? מה הסיפור?" ניסיתי לחמם אותה. "יש לך מספיק ביצים כדי להיכנס בו."
גורצקי הסתכלה עלי בחושך האדום.
"אין לי כוח אליו. לא היום. הראש שלי ממילא במקום אחר," ענתה לבסוף בנשיפה.
"סבבה. תדפיסי את התמונה הכי טובה עם האפקט הכי מוצלח שלך, ונצא ביחד להראות לו. לא יזיק לי איזה קרב קטן. עסק?"
גורצקי לא ענתה, רק צמצמה עיניים, החליפה את הפילם במַגדֵל, שלפה נייר צילום מתוך חבילה והניחה אותו על האִיזֵל. על נייר הצילום הניחה שקף, ומעליו פיזרה חול גס, כמו של אקווריום. היא כיוונה את הטיימר לתשע־עשרה שניות ולחצה עליו. אור המגדל נדלק והציף את החושך האדום בנגטיב של דיוקן חתולי. אחרי שהאור כבה גורצקי הורידה את השקף עם החול מנייר הצילום, כיוונה את הטיימר לשתים־עשרה שניות נוספות, ולחצה עליו.
"אהה," חייכתי אליה. "אני מבין מה את עושה. חכם."
"אתה חושב?"
"בואי נראה איך זה יצא."
גורצקי שלפה את הנייר ושנינו צעדנו לכיוון אמבטיות הכימיקלים. היא הביטה על השעון שעל הקיר והניחה את התמונה בתוך המְפתח. המלבן הלבן השתהה, כהרגלו, עד שלפתע, כבמטה קסם, החל לרקום את עצמו לדימוי במחול של גוני אפור על הנייר. תחילה הופיעו בהיסוס החלקים הכהים, גרגירי הכסף שאור המַגדֵל היכה בהם בעוצמה החזקה ביותר, השוליים השרופים של התמונה, האישונים של החתול, הכתמים הכהים בצדי הלחיים שלו. אחר־כך התגנבו פנימה האפורים, גוֹני הביניים, איריס העין, הדקויות בפרווה הסמיכה, הטקסטורה של האף. לבסוף, בלתי נראים באור הקלוש של המעבדה, הנימות הבהירות, אלוהי הפרטים הקטנים.
שכשוך נוסף באמבט הראשון, דקה בַּעוצר, עוד דקה במְקבֵּע, והתמונה נחטפה במלקחיים לתוך אחד ממגשי הפלסטיק שנערמו על המדף מעל אמבטיות הכימיקלים. גורצקי נשמה עמוק, ובבת־אחת שיגרה את עצמה אל מחוץ למעבדה. תפסתי את התיק שלי והלכתי בעקבותיה, מסתנוור מהאור ששב להלום לי בעיניים באכזריות. החלונות הגבוהים במסדרון שיקפו עכשיו את השמש שהמשיכה במסלולה מערבה.
עמדנו במסדרון הארוך ליד שולחן העבודה שנפרש לכל אורכו והסתכלנו על התמונה של גורצקי. מטר וחצי מאיתנו עמד אהרון ועזר לתלמידים אחרים. חיכינו לשעת כושר. קצת לפני שסיים עם התלמיד האחרון התחלנו לדבר על התמונה בקול רם.
"אני ממש אוהב את האפקט שהצלחת ליצור," אמרתי לה.
"אתה לא חושב שזה קצת גימיקי?" שאלה אותי בכנות.
"גימיקי? לא נראה לי. תלוי מה יהיה בתמונות האחרות שלך, מן הסתם. זה צריך להיות בקונטקסט. גם שאר התמונות הן של חתולים?"
"לא רק. אני מתכננת גם לעשות כמה פורטרטים עצמיים."
"כי אם את משתמשת רק בתמונות של חתולים זה יכול להיות קצת פשטני מדי," חייכתי אליה בהבנה.
"כן, ברור. גם יש בסוף השיר את הקישור שהיא עושה בין החתולים לבין עצמה. זה חייב להיות גם אישי במידה מסוימת."
"אז מה יש לנו כאן?" קטע אותנו מלמעלה הקול של אהרון.
"מה אתה חושב?" דחפתי מולו את המגש של גורצקי. התמונה היתה כהה מלבד במקומות שבהם פוזר החול. שם החשיפה היתה נכונה. מבין הטקסטורה של החלקיקים שנוצרה על הנייר הביט עלינו חתול במבט עגול וגדול, מכמיר לב.
"מעניין, מעניין..." המהם אהרון בזמן שליטף את זקן התיש שלו.
"כי כשאני ראיתי בהתחלה את הקונטקט של הפילם חשבתי שזה קצת משעמם, מלא תמונות של חתולים, כל ילד יכול לצלם את זה." חייכתי אליו. "אבל אז היא התחילה עם כל הטכניקות היצירתיות שלה, ותראה מה זה." הבטתי בו. "אפקט מדהים, אתה לא חושב?"
אהרון הביט בי בחיוך, ונראה שהוא מנסה להחליט אם אני צוחק עליו או לא. אחר־כך הוא הפנה חזרה את המבט שלו אל גורצקי.
"זה הכיוון?"
"כן. יש לי עוד כמה רעיונות. לשחק עם טקסט על התמונה, לעשות טקסטורות שונות. אני צריכה לעשות עוד קצת ניסויים ולראות איך זה עובד."
"ופורטרט עצמי," קבע־שאל אהרון.
"כן," הנהנה.
"אני חושב שאת בכיוון הנכון. תיזהרי לא לקחת את זה לכיוונים יותר מדי אילוסטרטיביים. זה אמנם איור לשיר, אבל התמונות צריכות לעמוד בזכות עצמן גם בלי הקונטקסט המלא. אני רוצה לראות נוכחות שווה שלך ושל השיר ביצירה שלך."
"ברור," ענתה גורצקי בקלילות.
"הנייר הזה לא מתאים לקונספט שלך," הנחית גזר דין בלי להניד עפעף. "תעברי לנייר מט, ותזכרי להשתמש בנייר יותר קונטרסטי כי הגוונים במט יותר עמומים. זה ייתן אפקט יותר פיוטי."
"אני אנסה," חייכה אליו במתיקות מעוּשׂה ושנינו פסענו בחיוך לכיוון המעבדה.
"אורי," ניסר מאחורה קולו של אהרון, "תמתין לי בבקשה. אני רוצה לדבר איתך."
הסתובבתי אליו בייאוש. "חדר מורים?"
"אחריך."
"הכיסא עוד לא הספיק להתקרר," מלמלתי לעצמי כשהתיישבתי עם התיק עלי.
"אז מה שלומך?" אהרון נשען לאחור בכיסא שלו ושילב ידיים מאחורי הראש.
"אולי תנדב לי איזו תשובה לשאלה הזאת?" שיחקתי ברצועות של התיק. "משהו כזה רֶדי מייד, כמו בפופ־ארט. מה אתה אומר?"
"כולם שואלים אותך?"
"ברור."
"לאנשים אִכפת ממך. באמת צרות של עשירים."
"כי אם יש ילדים רעבים באפריקה, אז לי אסור להגיד איכס על אוכל, נכון?"
אהרון צחק.
הבטתי בו. הייתי מותש וכל האיברים שלי נעשו כבדים. פתאום נחתה עלי עצבות.
"אתה באמת חושב שאם תשאל אותי מה שלומי אני ארגיש יותר טוב?" שאלתי אותו.
"אתה מעדיף שאני לא אתעניין בתלמידים שלי? חשוב לדבר על הדברים."
"עם המורה שלי לצילום?" שלחתי אליו מבט עקום.
"עם מי שנוח לך."
"לא נוח לי."
"אהה," אמר.
"אז מה עכשיו?"
"מה עכשיו."
"כן, מה עכשיו? מה אנחנו עושים פה?"
"אני חולק על עדה," אמר אהרון, תפס עט שהיה מונח על השולחן והתחיל לגלגל אותו בין שתי ידיים.
"כלומר?"
"אני חושב שאתה צריך להגיש את העבודות של החופש. אם אתה צריך הארכה - תקבל, אבל אתה צריך לחזור לשגרה."
"ככה, אהרון?" הנדתי את הראש באכזבה הפגנתית. "שום חמלה על תלמיד שכרגע התייתם?"
"אתה נוראי," אהרון צחק.
"אף פעם לא מזיק לנסות," הבטתי עליו מהצד. "אבל אני חייב להודות שכרגע אני מחבב את הגישה שלך יותר, אז תמשיך."
"אני מודה לך," אמר וגירד בזיפי הלחיים שלו. "בקיצור, אני לא עושה לך הנחות."
"אני מעריך את זה."
"ההערכה שלך לא מעניינת אותי. מה שמעניין אותי זה העתיד שלך כצלם."
"מקובל עלי."
"אז מה אתה מתכוון לעשות עם זה?"
"לא יודע."
"אני מציע שתתחיל עם האיור לשיר."
"אני עשוי."
"אורי, אני לגמרי רציני."
"מלרע."
"סליחה?"
"אורי, במלרע."
"מלרע."
"כן, מכיר מילעיל ומלרע? לשון עברית."
"אורי במלרע."
"כן."
"חדש?"
"סוג של."
"בקיצור," התנער, "זו גישתי, אתה מוזמן לאמץ אותה. עדה מרכזת את המגמה, זה לא בשליטתי, אבל מבחינתי אם לא היית מגיש את העבודות הייתי נותן לך נכשל עליהן ומשקלל אותן בציון הסופי שלך."
לא הגבתי.
"מה עם עבודת הגמר שלך? יש לך כבר כיוונים?"
"פחות או יותר," מלמלתי.
"פחות או יותר זה אומר כלום. יאללה," הוא דפק בשתי הידיים על השולחן. "תחזור למעבדה."
"כן המפקד."

יצאתי מחדר המורים לכיוון המעבדה, אבל במקום להיכנס אליה נעצרתי והבטתי לשני הצדדים. בסוף הסתובבתי, חלפתי במהירות על פני חדר המורים, ירדתי במדרגות הספירליות אל הלובי, משם צעדתי אל תוך הסטודיו של מגמת המחול ואז יצאתי החוצה לכיוון הפינה שאהבתי במרפסת שהקיפה אותו. רוב ההפסקות היא היתה מאוכלסת בתלמידים, אבל בדרך־כלל בסוף היום יכולתי למצוא שם פינה לעצמי אם הייתי צריך. ברגע שהסטתי את הווילון ויצאתי אל המרפסת, נעצרתי, מופתע. יונתן, י"א 2, אמנות פלסטית, ישב על כיסא בפינת המרפסת שלי ועישן סיגריה מעל ספר פתוח. כששמע אותי הרים את הראש והביט לכיווני בסקרנות. אחר־כך חייך.
"היי," אמר והושיט אלי יד ארוכה בביטחון מעורר קנאה. "יונתן."
"אורי," לחצתי את ידו ובלעתי רוק. היד שלו היתה חמה וגדולה.
"במלרע," חייך אלי. "יפה. אז אתה אורי שאמא שלו נפטרה לא מזמן?"
זה היה ישיר.
"כמה אורי בחולם ובמלרע אתה מכיר בבית־ספר הזה?"
"הרבה אנשים עדיין מְמַלְעֵלִים אותך," אמר בחיוך.
"כן, זה עומד להשתנות."
"אני מצטער."
"על המלעיל?"
"על אמא שלך."
"אה, כן. סבבה. תעמוד בתור."
אבל לא היה לו מבט של רחמים בעיניים. הוא נשאר פשוט ורפוי וזה מצא חן בעיני. הוא חייך אלי והצביע על הכיסא לידו.
"מה אתה קורא?"
"ביוגרפיה של קלימט," הראה לי. "הנשיקה" זהרה אלי באלף גוונים של צהוב, כתום וזהב מהכריכה.
"אני מת עליו."
"על קלימט? אני נגנב ממנו. אתה יודע כמה זה קשה ליצור קומפוזיציות של כאוס כמו שהוא עושה? אני לא חושב שיש אמן שעשה אבסטרקט יותר טוב ממנו."
"אני דווקא אוהב את השילוב בין הריאליסטי לבין האבסטרקטי."
יונתן הביט בי ממושכות. "כן, אבל זה לא אבסטרקט קלאסי. הריאליזם שלו נמצא גם ברקע, אבל הוא כמו סוד. אתה מבין?" התחיל להתלהב. "ראית פעם תמונה שלו במציאות?"
נדתי בראש לשלילה.
"ראיתי תערוכה שלו באוסטריה כשהייתי די קטן. תדמיין שהתמונות שלו ענקיות, לא כמו שאתה רואה בספר, יכול להיות גם שתיים על שלוש, אפילו יותר, כן?"
הנהנתי אליו.
"אז תחשוב רגע, אתה עומד מול הדבר הזה, כן? קנבס ענקי מלא בכל הצבעים האלה, ודבר ראשון אתה נמעך מזה," תיאר בהתלהבות עם הידיים. "אי־אפשר... אין לזה ביטוי טוב בעברית, יש ביטוי כזה באנגלית, טו טייק איט אין. אתה מבין למה אני מתכוון?"
המשכתי להביט עליו בריכוז.
"ואז, כדי להתחיל לפענח את הקומפוזיציה של החלקים האבסטרקטיים אתה חייב לקחת את החלקים הריאליסטיים בתור סוג של יתד, סוג של נקודת אחיזה. נגיד, עם ההתעוררות," דפדף במהירות בספר, מפנה כלפי את אחת התמונות האהובות עלי. הבתולה המתעוררת התנחשלה מולי בסגולים, כחולים וירוקים מרהיבים, "אז יש כאן חמש או שש דמויות שאתה צריך להתחיל ולהבין איפה זאת מתחילה ואיפה זאת נגמרת. רק כשאתה מתחיל מהחלקים הריאליסטיים אתה יכול לקלוט את המשמעות של החלקים האבסטרקטיים. ואז זה פתאום מתחיל לקבל צורה. זה פשוט גאוני."
"מה?" שאלתי מוקסם. לא היה אכפת לי שימשיך לדבר ככה לנצח.
"זה כמו חידת היגיון. אתה חייב לפענח את הציורים שלו, ואני אפילו לא מדבר על המשמעות שלהם, אני מדבר רק על מה שאתה רואה. זה גדול." הוא פנה לכיווני. "אתה מכיר את התמונות התלת־ממדיות החדשות האלה? שאתה צריך להתרכז ולהסתכל מעבר כדי לראות את הצורה האמיתית שמתחבאת שם?"
"ככה זה," חייכתי אליו חיוך ניצחון.
"בדיוק!" התרגש, "אבל הציורים של קלימט הם מלפני תשעים שנה בערך. אתה קולט איזה גאון? הלוואי שהייתי מצליח להפעיל את הצופה רבע ממה שהוא עושה." הוא זרק את בדל הסיגריה על הרצפה ומעך בנעל.
"אתה מעשן?" הוא התחיל לחטט בתוך התיק שלו והוציא ממנו קופסת סיגריות.
"אני לא קונה סיגריות, אבל אם מישהו מציע לי אני לא אומר לא."
"לא דיברתי על סיגריות," אמר בחיוך ושלף ג'וינט מתוך קופסת הסיגריות המעוכה שלו.
"גראס?" שאלתי בהיסוס.
הוא הנהן אלי.
"אף פעם לא ניסיתי."
"נראה לי שאף פעם לא מאוחר מדי," אמר באותו חיוך נטול מאמץ שלו, "ואחרי שמתייתמים נראה לי שאף פעם לא מוקדם מדי."
יתום. אף אחד עוד לא קרא לי יתום חוץ מהרב. אורי שטיין. יתום. חבר במועדון הכבוד של אוליבר טוויסט, אנני, האסופית.
יונתן הדליק את הג'וינט. "שננסה?"
שתי ידיים קטנות הונחו על הכתפיים שלי בעדינות, אבל בנחישות. הרגשתי את השפתיים שלה מתקרבות אלי, את הבל הפה בתוך קונכיית האוזן שלי. ידעתי בדיוק מה עומד להגיע.
"בשום פנים ואופן לא. שלא תעז."
התכווצתי. יונתן הביט בי בשקט והמתין להכרעה. הבטתי בקצה הרושף של הג'וינט וטבעת של מתח התרגשה והתהדקה סביבי. היד המושטת שלו ריחפה בקלילות מעל המחשבות שלי, פתחה את דרכי הנשימה בריח ירקרק ומתוק שהתנחשל בחלל המרפסת. אמא הידקה את האחיזה שלה בכתפיים שלי, שולחת לאוויר חרדות בריח באוש ועכור ומוכר להחליא.
אבל האישונים הרחבים של יונתן נראו לי כמו שתי מחילות ארנב עמוקות ומזמינות והן קראו לי ליפול פנימה והג'וינט בער בין שתי האצבעות שלו כמו אש מסתורית והכתפיים שלי התנערו מעצמן והיד שלי נשלחה מתוך הכהות האפורה והמאיימת וביתקה את אחיזת הידיים שלה מהכתפיים שלי. מבעד לערפילים הירוקים והמתוקים שנשאבו בזריזות ובחשש לריאות שלי, הרגשתי איך היא מתמוססת וחוזרת לתהום נשייה כלשהי. הגוף שלי נמסך בצבעים עזים ומפתים של חטא, של סכנה, של אורי־שטיין־לא־שומר־על־עצמו־יותר. ועדיין, למרות הכבדות המפתיעה שהתחילה לחלחל לי באיברים, חצה חץ מורעל את קו המחשבות שלי - מה היא חושבת עלי אם היא באמת רואה אותי עכשיו?
"אז הצטרפת השנה?" ניסיתי להתרכז.
"אפשר להגיד שלקחתי שנה חופש. אני מכיר את רוב אלה שבאו מ'רעות'."
"אז איפה למדת ב־י'?"
"תק"ח. תיכון קרית חיים."
"מכיר, אני ממוצקין."
"אחלה. אפשר לנסוע הביתה ביחד היום," הציע בחיוך.
"אני נוסע בקו 52. אתה בטח ב־51," הקשיתי.
"אני אעשה בשבילך את ההקרבה ואלך עוד עשר דקות," הציע בקלילות. "אני גר לא רחוק מרסקו."
"אחלה," חייכתי אליו בשמחה.
המשכנו לעשן בשתיקה עוד כמה דקות. המוח שלי פעל בהילוך חמישי. מחשבות ודימויים שיחקו תופסת בתוך הגולגולת שלי.
"שנרד להדר ברגל?" קטע יונתן את עכברי המחשבות שהתרוצצו לי בראש בלי שליטה.
"אפשר?" סובבתי באִטיות את הראש לכיוונו. "אף פעם לא חשבתי על האפשרות הזאת בכלל."
"אני מכיר דרך נחמדה." הוא כיבה את הג'וינט על רצפת המרפסת והחזיר את הבדל אל תוך קופסת הסיגריות שלו.
"למה לא?" גיחכתי לעברו.
"אתה מסטול תחת, אה?" הוא חייך אלי וקם מהכיסא.
"מה פתאום," צחקקתי שוב וקמתי גם אני. לרגע הצלחתי להתייצב, אבל הכבדות באיברים משכה אותי חזרה למטה, והתרסקתי שוב בכיסא.
"יאללה," האיץ בי.
קמתי שוב. הרגליים שלי הסתבכו אחת בשנייה וקרסתי הצִדה, כמעט מפיל אותו ואותי ביחד. הוא תפס אותי כשהפנים שלי כמעט התנגשו בפנים שלו.
עצרתי לרגע, מביט בו ממרחק של עשרה סנטימטרים. "זאת רק בעיה קלה של חוסר יציבות," פלטתי, ושנינו נקרענו מצחוק.

יצאנו מבית־הספר. יונתן הוביל לכיוון שביל שהתפתל במורד הרכס לכיוון צפון. הדרך נראתה ארוכה, וההליכה אִטית וכבדה, כאילו צנחנו שנינו עם מטרייה במורד הכרמל.
"מה שלום אבא שלך?" שאלתי אותו תוך כדי הליכה.
"מאיפה אתה יודע על אבא שלי?"
"מאיפה אתה ידעת על אמא שלי?"
"אתה קצת שיחת היום בבית־הספר."
"גם אתה בכותרות. חוץ מזה יש לי צינורות מקובלים."
"צינורות מקובלים." הוא חייך. "שלומו טוב. הוא כבר כמעט לא צריך את הכיסא גלגלים. הוא כבר די חזק ובשלבים האחרונים של השיקום שלו."
"מה קרה?"
"גידול בעמוד השדרה."
"נשמע כיף."
"להיט."
המשכנו לרדת למטה עד שהגענו לפינה נחמדה שבה הצמחייה יצרה גומחה בגב ההר. מישהו בעל יוזמה העמיד שם ספסל מאולתר ואנחנו עצרנו מול הנוף של המפרץ. הערב כבר התחיל לרדת, ושמש נעימה ליטפה אותנו בדרכה אל הים, מאריכה לאִטה את הצללים.
"אז מה הביא אותך לוויצ"ו?" יונתן הצית שתי סיגריות והגיש לי אחת.
"אמא שלי."
"הממ... רוצה לספר לי?"
"זה היה לקראת סוף כיתה ט'. לא ממש הסתדרתי ביסודי ובאורט מוצקין, הייתי... איך לקרוא לזה בדיוק? נגיד בעדינות, אאוטסיידר. אף פעם לא ממש הצלחתי למצוא את עצמי שם. תמיד הייתי מהילדים החננות האלה בוועדת קישוט? מכיר?"
יונתן חייך לכיווני.
"אז זהו, פחות או יותר, תמיד טחנו לי על כמה שאני מצייר יפה וכמה אני מוכשר..."
"מצייר?" שאל יונתן בעניין.
"מעתיק," הפטרתי בביטול. "בקיצור, שמעתי שיש יום פתוח..."
"והתאהבת."
"כן," הרהרתי לעצמי. "אולי אפילו לא הייתי צריך להתאהב, פשוט הייתי צריך לברוח. נסתי על נפשי כל יום בשני אוטובוסים אל הדר הכרמל," צחקתי אליו, "בכל־זאת, הערמה של היצורים שמאכלסים את ויצ"ו כל־כך הזויה ומופרעת לפעמים עד שמישהו כמוני נחשב כמעט למשעמם."
"משעמם?"
"בטח לא מספיק מעניין ששווה למישהו לבזבז עליו זמן ולהתעלל בו."
יונתן הנהן. שקענו בשתיקה נעימה.
"אתה רעב?" שאל פתאום.
"לאללה," עניתי בטון מופתע. יונתן גיחך וקם מהספסל.
המשכנו את הדרך במורד הרכס, ובשלב מסוים חברנו לאחד הרחובות שירד לכיוון התחנה. במרכז הדר נכנסנו לאיזו קונדיטוריה עלומת שם. הוויטרינות בפנים זהרו בהתפתלויות בצק, זיגוגים ומילויים. הכול נראה לי טעים באופן לא שגרתי.
"אני ממליץ על הפנאן אגוזים," אמר יונתן והצביע על שבלולים ממולאים בעיסה חומה בלתי מזוהה.
"אפשר שני פנאן אגוזים?" שאלתי מיד את המוכרת. היא הביטה עלי בתמיהה.
"לא באמת קוראים לזה ככה, אני המצאתי את זה." יונתן החניק גיחוך מאחורַי. "זה בסדר, סביר להניח שתראי אותנו פה לא מעט," זרק לכיוונה בקלילות, והלב שלי נמס כמו חמאה במיקרוגל, "אז נראה לי שאפשר להסכים שנקרא לזה פנאן אגוזים. מה את אומרת?"
"שניים פנאן אגוזים בדרך," ענתה ושלפה את השבלולים לחימום.

"זה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים שלי," בישרתי ליונתן בחגיגיות על הספסל האחורי בקו 51.
"זה בגלל שאתה מסטול," השיב יונתן ונגס בשלו בריכוז.
"סמים קלים זה ממש נחמד," החלטתי.
יונתן חייך בהסכמה. "אז למה צילום?"
"לא סגור על זה," עניתי אוטומטית.
"אתה מתחמק."
"אוקיי, אוקיי," היססתי, "נראה לי שאני אוהב את העצירה של רגע אחד בזמן." הסתכלתי אליו, הוא הנהן באישור. "פשוט המציאות כל הזמן נורא־נורא מסובכת, וכשאני מצלם אני יכול לעצור רגע את הכול ולהתמקד במשהו אחד."
"ומה אתה אוהב לצלם?"
"נראה לי שעוד לא גיבשתי טעם," הודיתי בכנות.
"וזה לא חסר לך?"
משכתי בכתפיים. "אני מתקדם לאט־לאט. בבית שלי אף פעם לא התעסקו יותר מדי באמנות, אלא אם כן תמונה של הילד הבוכה בסלון זה אוונגרד בעיניך."
"לגמרי אוונגרד," הסכים איתי תוך כדי לעיסה.
"בכל מקרה, אני מרגיש שכל פעם שאני נכנס לטריטוריה לא מוכרת אני מתאהב בה. בהתחלה זה היה הצילום עצמו, אחר־כך המעבדה שחור־לבן, אחר־כך הסטודיו, עכשיו זה הצבע. בקיצור, עדיין לא למדתי להשתלט על כל האפשרויות." הכנסתי את פיסת המאפה האחרונה לפה.
"יש בזה משהו די מגניב. לא חשבתי על זה קודם. אצלי זה מאוד שונה כי אמא שלי מורה לאמנות ואבא שלי גם מפסל ומצייר בתור תחביב."
"אז יש לך עם מי לדבר על זה, ולי זה ממש־ממש חסר. אני מקבל רק את מה שאני לומד במסגרת המגמה ובית־הספר, ובכל מקרה אני מרגיש שהדיבור במגמת צילום על אמנות הוא לא ממש ברמה גבוהה."
"מה עם ספרים? סרטים? תערוכות?" שאל יונתן.
"כן, אבל זה לא אותו דבר כמו לדבר על זה, כמו לשמוע אנשים אחרים מדברים על אמנות, כמו להיחשף למחשבות ורעיונות של יוצרים אחרים. יש בזה משהו שלא נותן לי ממש לצלול. וגם המורים במגמה לא ממש מעמיקים בעיני. אני מרגיש תמיד שאפשר לקחת את זה עוד כמה מטרים פנימה."
"אהרון בסדר," ציין יונתן.
"וואלה? תמיד יש לי תחושה שהוא יודע לעשות כאילו, אבל בעצם לא ממש."
"יכול להיות," מלמל יונתן.
האוטובוס הלך והתקרב לכיוון רסקו. הצל של הבית התחיל להתגנב לי בחזרה אל תוך הלב.
"כוס אמק, אין לי כוח ללכת הביתה עכשיו," מלמלתי. "איזה דיכאון."
"אני לגמרי מבין אותך," נאנח.
שתקנו כמה שניות.
"בראש שלך לבוא אלי לראות ציורים שלי?" הציע.
הנהנתי בהתלהבות.
הרחוב של יונתן נראה כמו כל עוד רחוב בקריות, אבל כשהוא פתח את הדלת, הרגשתי כאילו פסעתי לתוך יקום אחר. הבית הזה היה כל מה שהבית שלנו לא היה, עמוס בפרטים ובחפצים בכל פינה. כריות בסגול וירוק עיטרו ספה עתיקה עם רגלי עץ מגולפות. לאורך הקיר על השטיח הצבעוני בסלון היו מונחות כריות גדולות לישיבה על הרצפה. מזרקה קטנה פכפכה מים בפינת החדר, ועל הקיר היתה תלויה רפרודוקציה ענקית של מירו. ספרייה ענקית השתרעה על קיר שלם, עמוסה בספרי אמנות ובפסלים קטנים. עצרתי ליד אחד מהם, של בודהה שמן וצוחק עם ידיים באוויר, וליטפתי אותו בעדינות.
יונתן זרק את המפתחות שלו לתוך קערה בכניסה ונכנס למטבח.
"יש לך אחים או אחיות?" נכנסתי אחריו.
"שניים. גדולים. שניהם כבר לא גרים בבית. אחד מטייל בהודו כרגע." הוא פתח את המקרר ומזג לשנינו מיץ תפוזים.
"אני מת לנסוע להודו," אמרתי בזמן שבחנתי בעיון את התמונות המשפחתיות על המקרר.
"רוצה עוד ג'וינט?"
"אתה מעשן בבית?" נדהמתי.
"כן, למה לא?"
"לא יודע. ההורים שלך וכאלה."
"קודם־כול ההורים שלי במרוקו. הם נסעו לחופשה לכבוד ההחלמה של אבא שלי." הוא יצא מהמטבח לכיוון הסלון. "חוצמזה, מי אתה חושב לימד אותי לעשן?" חייך אלי חיוך גדול.
שתקתי, המום.
"אבא שלי תמיד אומר שאם זה צומח מהאדמה, אפשר להשתמש בזה," אמר בזמן שהלכתי אחריו לחדר שלו.
על הרצפה היה מונח מזרון כפול, מעורבב שמיכת פיקה כתומה וסדין ירוק. שולחן עבודה מבולגן תפס את כל אורך הקיר האחורי. על הקיר מעל המיטה היו פוסטרים של "הפיקסיז" ו"לד זפלין", להקות שידעתי שאני אמור להקשיב להן כי הן מעולות, אבל אף פעם לא ממש הגעתי לזה. לצד המיטה עמדו מגובבים זה על זה קנבסים צבעוניים. על המדפים היו ספרי אמנות, דיסקים, פסלים קטנים ויצירות שהנחתי שהן של יונתן. בצד השני עמד כן ציור ועליו קנבס, עבודה בתהליך, שכבות של גוונים עזי מבע שהתפתלו והתנחשלו על הדף, צורות אבסטרקטיות והשפרצות צבע קטנות.
"מה זה?" הצבעתי עליו.
"זה משהו שאני עובד עליו עכשיו. זה לא קשור לבית־הספר, זה משהו שלי." יונתן התיישב ליד שולחן העבודה שלו עם הגב אלי, רוקן סיגריה וגלגל אחת חדשה.
"זאת סדרה על רגשות. אני מנסה לצייר כל פעם את אותו הדבר, אבל אני מחכה להיות במצב־רוח אחר. כל פעם שאני חוֹוה רגש מאוד ברור כמו עצב, כעס, שמחה, געגוע, חרמנות, לא משנה, אני מתחיל אחד חדש או חוזר לאחד קיים."
"ומה אתה מנסה לצייר?"
"את החדר שלי."
"למה דווקא את זה?"
"כי החדר הזה הוא המְכָל של הרגשות שלי. פה אני מרשה לעצמי להרגיש מה שאני רוצה ולהיות מי שאני רוצה."
התיישבתי על המזרון שלו.
"זה קצת כמו להיות עוּבָּר ולצייר את הרחם," אמרתי.
יונתן הסתובב אלי ונעץ בי מבט מוזר. הלב שלי החסיר פעימה, אולי אמרתי משהו לא לעניין? הוא הביט בי כמה שניות.
"זאת אסוציאציה ממש יפה."
משכתי בכתפי באדישות מעוּשָׂה, אבל הרגשתי שהדופק שלי עולה. יונתן הסתובב בחזרה והמשיך להכין את הג'וינט.
"אז איזה רגש יש בציור הספציפי הזה?"
"רוצה לנחש?"
הבטתי בציור. הוא נראה לגמרי אימפולסיבי, כאילו הכול התפרץ לתוכו בלי שליטה, כאילו הוא מגיע ממקום של
"תשוקה," אמרתי מיד.
יונתן הסתובב שוב, לאט, והביט בי בחיוך מסוקרן.
"צדקתי?" שאלתי בהפתעה. משהו התחיל לבעור לי בתחתית הבטן.
"וואלה," המשיך לחייך אלי עוד שתי שניות והסתובב.
לרגע אבדתי שם, בתוך הריח הזה של החדר שלו, בין הספרים על המדפים והקנבסים המפוזרים על הרצפה, בין התשוקה לבין המזרון. עצמתי עיניים ושאפתי אוויר. היה לחדר הזה ריח שהסביר טוב יותר מי זה יונתן. החדר הזה שאף ונשף יונתן בדיוק כמוני עכשיו.
צליל של מצית החזיר אותי למציאות. יונתן לקח כמה שאיפות והעביר אלי את הג'וינט. לקחתי שאיפה עמוקה מדי והתחלתי להשתעל. יונתן צחק וניגש למערכת שלו. "קינג קרימזון" התחיל להתנגן ברקע. הוא חלץ נעליים, פסע על המזרון ואז התיישב עליו בכבדות. התקרבתי אליו.
עישנו בשקט את הג'וינט. יונתן נשכב על המזרון ונאנח. עקבתי אחריו בנשימה עצורה. הוא נשכב על המיטה פְּשוּט איברים, אני שכבתי בידיים צמודות וברגליים צמודות, מקפיד לא לגעת בו. אפילו לא בטעות, אפילו לא בשתי אצבעות כשהעביר לי את הג'וינט.
יונתן לא זז. הקשבנו בשקט למוזיקה והסתכלנו על התקרה של החדר שלו שהיו מודבקים עליה כוכבים צבעוניים.
"זה מאז שהייתי קטן," אמר פתאום.
"מה?" שאלתי אותו בכבדות, המילה בקושי יצאה לי מהפה.
"הכוכבים. פחדתי לישון, אז אמא שלי הכינה לי את הכוכבים האלה ואבא שלי הדביק אותם על התקרה. היתה גם איזו אגדה שהיא סיפרה לי עליהם."
"תספר לי?"
"אני לא ממש זוכר. וואי, זה חומר ממש חזק. אתה בסדר?" הסתכל עלי.
"לא יודע. קצת קשה לי לדבר. זה לא נורמלי," עניתי לו. שנינו הבטנו אחד על השני כמה שניות בלתי נסבלות ואז התחלנו לצחוק ביחד.
"אני שמח שנפגשנו היום," הוא הסיט את המבט שלו ממני חזרה לתקרה.
שכבנו שם עוד כמה דקות, מסטול רפוי ומסטול בוער. הרגשתי את הזרמים החמים עולים ויורדים לאורך הגוף שלי. הכול פעל, כל תא בגוף שלי, אבל זה לא הלחיץ אותי, הייתי עם יונתן ביחד בתוך הכבדות המתוקה החדשה. עצמתי עיניים ונתתי לעצמי לשוט. מתוך הערפל הרגשתי יד מגששת את דרכה לתוך היד שלי. הדופק שלי התחיל להשתולל.
"אני ממש מאוכזבת ממך," שמעתי את הקול שלה, סדוק. הלב שלי קפא, וגוש ענקי התיישב לי בגרון. לרגע לא הצלחתי לנשום.
זינקתי לישיבה, מתנשם בכבדות.
"אני חייב לזוז," אמרתי, ואז קמתי, נעלתי נעליים ומיהרתי לעבר הכניסה. יונתן בא בעקבותי.
"תודה," אמרתי לו. "היה לי ממש נחמד."
"סבבה. נתראה בבית־הספר." הוא עמד בפתח הדלת ונראה מבולבל.
הנהנתי אליו ופלטתי את עצמי אל הרחוב החם. לילה אפור ולח כבר הציף את המדרכות הרותחות, ואני הזעתי את דרכי אל קרית מוצקין, חולף על פני מרכז רסקו ובית־הספר "אחדות".
אוחז בשולי התחושה האטומה שהעניק לי הג'וינט עליתי שלוש קומות ופתחתי את הדלת. משב רוח חם קיבל את פני בזמן שהרפיתי שרירים ונבלעתי פנימה.

כבר בכניסה שולמית רצה אלי והתחילה להתחכך בקרסוליים שלי. בכף־הרגל גירשתי אותה בחוסר סבלנות לכיוון הסלון שהתרוקן לגמרי מסימני השבעה וניגשתי אל המטבח. אבא כבר התחיל לארגן את ארוחת הערב יחד עם מירה, החברה הכי טובה של אמא. זה נראה לי טבעי לחלוטין שהיתה שם, אחרי שהעבירה איתנו את כל שבעת הימים האחרונים וישנה על הספה בסלון. ממילא היתה אצלנו רוב הערבים מאז שזכרתי את עצמי, מקשקשת עם אמא בלחש במטבח ומתערבת בכל מה שנדרשה או שלא נדרשה לו. היא הסתובבה עכשיו במטבח בהליכה הדובית שלה וארגנה בזריזות את המצרכים לארוחת הערב.
"בוא תצטרף אלינו, כבודו, יש מקושקשת ויופי של גבינות," בישרה לי, ואז הביטה עלי בדאגה. "בכית?" שאלה בשקט.
"מה?" הבטתי עליה מזועזע.
"העיניים שלך נורא אדומות." היא שלחה יד לכיוון הפנים שלי. הסטתי את הראש בזריזות ותפסתי את הזרוע שלה.
"לא בכיתי, מירה," אמרתי בחדות והורדתי את היד שלה למטה. "סתם ישנתי חרא בלילה."
כשהנחתי את התיק בחדר שלי נעצרתי לרגע. הייתי מותש. הדבר שהכי רציתי היה להיכנס למיטה, אבל הייתי חייב לחזור. נשמתי עמוק והתיישבתי בשקט ליד שולחן האוכל יחד עם כולם. ארוחה משפחתית ראשונה בלי אמא. הכיסא שלה, שהיה קרוב למטבח כדי שהיא תוכל לארגן עניינים בקלות, היה כמו בור פעור באמצע החדר. היתה תחושה שכולם משפילים את המבט שלהם. רק מירה נראתה, באופן מפתיע, לגמרי בעניינים.
"נו, אוריל'ה, אולי תספר לנו איך היה היום בבית־הספר?" היא כרכרה סביבי, הגישה לי ביצה מקושקשת והורידה לי סלט לצלחת.
"היה מעולה," שיקרתי.
"הכנתי סלט כמו של אמא," התפרצה תמרי בהתלהבות והתבוננה בי בעיון, ממתינה לאישור מצִדי.
"סלט כמו של אמא," אמרתי לה בשקט ובקרירות וטעמתי את הסלט. "שכחת זיתים ולא שמת כמעט מלח. זה ממש לא כמו הסלט של אמא."
היא השפילה מבט וחזרה לנבור עם המזלג בצלחת שלה.
"נו, אז איך היה?" הפצירה בי מירה.
"נו, מירה, איך היה? איך יכול להיות? כולם היו נורא רגישים וקשובים ומחבקים ורק רצו לדעת אם הכול בסדר איתי. אפילו זלגו כמה דמעות. זה באמת היה נורא מרגש."
"טוב מאוד," נבח אבא. "היית מעדיף שכולם יתעלמו ממך?"
"האמת, נשמע לי לא רע בכלל, תודה."
"אתה לא יכול להיעלם," אמר בעודו מחטט בסלט שלו. "אנשים רואים אותך כל הזמן, גם כשאתה עושה דברים לא לעניין."
"דברים לא לעניין?" שאלתי בפליאה והמלחתי במרץ את הסלט התפל.
"כן. לא לעניין,"
"אתה רוצה לפרט, סגן־אלוף שטיין?"
"אורי, אל תתחצף אלי, אתה שומע אותי?"
"אז מה, אתה סתם רוצה להגיד לי שאני לא בסדר בלי להגיד מה לא בסדר?" נשענתי אחורה וחייכתי בשלווה. "איך אני אמור ללמוד מזה משהו? ועוד יותר חשוב, איך תמרי אמורה ללמוד מזה? אתה יודע שאני אמור להיות המודל לחיקוי שלה."
"אתה לא המודל לחיקוי שלי, פיגורי," אמרה תמרי.
"מי כן?" יריתי בזריזות, "טיפטיפ?"
"תסתום כבר, מפגר אחד."
"היה נעים עד שהגעת. אולי באמת עדיף שתצא קצת להסתובב, כמו שעשית בשבעת הימים האחרונים. יותר חשוב לצלם, לא?" אמר בזמן שבצע חתיכה גדולה מהלחם.
"אהה, אז זה העניין. ומה בדיוק הבעיה עם זה?"
"שום דבר. אין שום בעיה," מרח את החמאה בתנועות עצבניות. "רק כל המשפחה מדברת על זה שלא טרחת להיות בשבעה של אמא שלך."
"אין לך מה לדאוג, עוד מעט ימות עוד קרוב וכולם ידברו עליו ועל איך הילדים שלו מביכים אותו."
"כבר הגדלת תמונות מהלוויה?" שאל אותי בכעס. "אני משתגע מזה. מי מצלם את הלוויה של אמא שלו?"
"אנשים שאתה כנראה לא תבין לעולם, אבל אנחנו מעריכים מאוד את הניסיון."
"אולי כדאי שננסה להרגיע את הטונים שלנו," ניסתה מירה לפייס, "יפתח, אפשר את הס..."
"אתה תכף מתגייס," נבח עלי, "הגיע הזמן שתתחיל להתנהג בהתאם."
"כלומר, לירות בערבים ולא להתעסק באמנות?"
"כלומר להתנהג כמו בחור בגילך."
"בוא נסכם שאתה תתנהג כמו אלוף בצבא ההגנה, ואני אתנהג כמו שמאלני לפלף מבית־ספר לאמנויות."
"תעשה מה שאתה רוצה," סינן בשקט וחזר לאכול את הביצה שלו.
"אולי בכל־זאת ננסה להירגע?" הציעה מירה שוב בטון של גננת. "אני מניחה שלכולם היה יום קשה היום. היום הראשון אחרי השבעה הוא תמיד מאוד לא פשוט."
"עכשיו גם את נהיית פסיכולוגית? שלושים מורים ניסו לעשות לי היום אנליזה."
"אני מדברת מתוך הקושי שלי, בסדר, אוריל'ה?" הדגישה מירה.
"קוראים לי אורי."
"סליחה, אורי," ענתה מירה וגלגלה עיניים.
"תמרי, אולי תספרי לנו את איך היה לך היום בבית־הספר?" הצעתי.
תמר משכה בכתפיים ולא ענתה.
"נו, לא קרה שום דבר נחמד או מצחיק?"
"לא."
"בטוח קרה משהו, נו. תגידי, איך המחנכת שלך?" המשכתי לשאול.
"מה אִכפת לך?" תמר תקעה את העיניים בתוך הצלחת שלה.
"אני רוצה לדעת. החלפתי איתה כמה מילים בהלוויה והיא נראתה לי דווקא סבבה."
"מה פתאום? היא לא היתה בהלוויה."
"מה?"
"מה שאתה שומע, מפגר."
"מפגר תקראי לאחיך. את לא זוכרת שאחרי שכולם הלכו המחנכת שלך משנה שעברה באה עם המחנכת החדשה שלך שהציגה את עצמה?"
"מה פתאום."
"נשבע לך, סתומה."
"חמור."
"קרציפלצת."
"טוב, די נו, עשיתם לי חור בראש," אמרה מירה.
"אז אולי עדיף שנאכל בשקט," הצעתי. "חז"לינו אמרו שאין משיחין בשעת הסעודה."
"אמן," הוסיפה מירה וקמה למזוג לכולם עוד מים.

אחרי האוכל הלכתי בעקבות תמרי לחדר שלה. היא ישבה ליד השולחן והכינה שיעורי בית. התיישבתי על המיטה שלה בלי לשאול ושמתי רגליים על פח האשפה שלה.
"מה העניינים, תמרי?"
"מה אתה עושה פה?"
"באתי לשאול אותך מה שלומך."
"מה אכפת לך?"
"לא אכפת לי, אבל אני אח שלך. זה חלק מהתפקיד שלי לשאול."
תמרי הביטה בי בזלזול.
"ככה את רוצה?" שאלתי אותה, "את מעדיפה שאני אתעלם ממך ושאני לא אשאל אותך שאלות?"
"אני מעדיפה שלא תשחק אותה כאילו אכפת לך. לפני שאמא מתה לא טרחת לשאול אותי מה שלומי."
"כי הייתי רגיל שאמא שואלת אותך," התעצבנתי. "מה זה שאמא מתה קשור עכשיו בדיוק?"
"איך היה היום שלך, אולי תספר לי אתה?" פנתה לכיווני במבט מתעניין.
"מה אכפת לך איך היה היום שלי?" התעצבנתי עוד יותר.
"אתה רואה? אז למה שאני אספר לך?"
"כי אני האח הגדול שלך."
"אז מה?"
"מה אז מה?"
"אז מה אז מה."
"יואו, את מעצבנת רצח," הודעתי לה והתחלתי לחטט בניירות על המיטה שלה. "מה זה?" שלפתי ברושור מתוך הערמה.
"זה חוג בלט," אמרה בזמן שחטפה מידי את הברושור והתבוננה בו. "אני חושבת ללכת. אמא תמיד אמרה שיש לי יציבה נהדרת ושאני חייבת לעשות עם זה משהו," אמרה בעיניים נוצצות, "אז נראה לי שאני אתחיל חוג אולי."
"תיהני." המשכתי לחטט בערמת הניירות שלה.
"כי אמא היתה רוצה. אתה זוכר שהלכנו לראות פעם את ההופעת מחול של הצרפתי הזה, איך קוראים לו, ואמא נורא נהנתה ורצתה ש..."
"טוב, אין לי כוח לזה עכשיו," קמתי מהמיטה שלה. "אם תרצי לספר לי איך הולך לך בבית־הספר אז תבואי מתי שבא לך. סבבה?"
תמר קפאה, אבל אחרי שנייה וחצי התאוששה, הסתובבה לכיוון המראה והתחילה לסרק את השיער הג'ינג'י הארוך שלה. מאחורה היא התחילה להיראות קצת כמו אמא, אבל יותר בכתום. מיהרתי לצאת מהחדר שלה ונכנסתי לשלי.
בעשר בלילה הטלפון בבית שחרר פתאום צלצול מבהיל. אבא ענה בסלון, ואז דחף את הראש בדלת שלי.
"זה בשבילך," נהם לעברי, "ותבקש מהחברים שלך לא להתקשר בשעות כאלה בבקשה."
יונתן?
"רק התקשרתי לשאול איך עבר המשך היום," עלצה גורצקי מן העבר השני.
חתיכת מטומטם שכמותי, מאיפה שיהיה לו את המספר שלי?
"העיקר שעבר."
"אתה יודע," היתממה, "לא שהיה היום משהו מיוחד. סתם עוד יום חמישי בשבוע רגיל."
"לגמרי רגיל," עניתי לה.
"לאן נעלמת במעבדה?"
"לא היה לי כוח. אהרון טחן לי את המוח אז חתכתי למרפסת. ביליתי קצת זמן עם הקְרָאש שלך מ'רעות'."
"איזה מהם?" התעניינה גורצקי.
"יונתן, י"א 2, אמנות פלסטית."
"וואלה? איזה עוצר נשימה הוא, נכון?"
עוצר נשימה, מאיץ דופק, מרהיב עין, יפה תואר.
"מה שתגידי."
"אגב, חמור, לא אמרתי לך תודה על הטריקים שלך עם אהרון. הוא לא הפסיק להתלהב מהעבודה שלי מאותו הרגע והלאה. סובבתי אותו על האצבע הקטנה שלי, והאמת היא שזה היה ממש נחמד."
"רק לאחותי מותר לקרוא לי חמור."
"אני מתנצלת, אורי בסיסרא."
"אמ'שלך סיסרא."
"תגיד, אתה באמת בסדר?"
"גורצקי, נתראה ביום ראשון בבית־ספר."
ניתקתי לה.
חזרתי לחדר שלי והבטתי מסביב. משהו צריך להשתנות. הכול עמד ישר ומסודר מדי, כמו שאמא אהבה. תמונות מהבית של יונתן התחילו לצוף לי בראש, מין בלגאן מאורגן של טלאי־טלאים.
דבר ראשון החלטתי לשים מוזיקה. מערמת הדיסקים שלי שלפתי את הצד האפל של הירח של "פינק פלויד" שפעם קיבלתי במתנה ואף פעם לא הקשבתי לו. הכנסתי אותו למערכת ולחצתי פליי. פעימות לב התחילו להדהד ברקע בזמן שהדלקתי מקל קטורת שנשאר לי מאיזה ערב סיאנסים בכיתה ט'. החדר התמלא בריח מתוק שקצת הבחיל אותי, אבל הכניס אותי לאווירה.
הבטתי מסביב ותכננתי את המהלכים שלי קדימה. הייתי צריך לעשות הכול בשקט מוחלט כדי שאבא לא יבוא להציק לי. קודם־כול הורדתי את המזרון מהמיטה, ואת הבסיס שלה השענתי על הקיר. הזזתי את המזרון והנחתי אותו עם הראש מול החלון. את כל הדברים שקשורים לצילום סידרתי על השולחן, ואז טיפה ערבבתי, כדי שהוא לא ייראה מסודר מדי. שלפתי מהתיקייה תמונות לא נחוצות וטסטים מהשנתיים האחרונות, שלפתי דבק ומספריים והתיישבתי ליד השולחן.
באחת בלילה תליתי על הקיר קולאז' של דימויים בשחור־לבן־אפור. עין גדולה הביטה עלי ממרכז היצירה, שהתפשטה לצדדים בצורה לא סימטרית. חלק מהתמונות קרעתי, חלק גזרתי. את כולן הדבקתי זו לזו בסלוטייפ, ואחר־כך עם בלו טאק על הקיר.
נשכבתי על המזרון, נלחם בדחף לסדר את השולחן ולהחזיר הכול למקום לפני שאני נרדם. הסתכלתי על הקולאז'. הוא מצא חן בעיני. אולי הייתי צריך להוסיף קצת צבע. שולמית התגנבה מתוך החריץ הדק שבין הדלת למשקוף, מרעידה את הישבן. היא טיפסה על המזרון הנמוך, חוקרת את הצורה החדשה של החדר, ואז טיפסה לי על החזה ונשכבה עליו, פנים לכיוון הסנטר שלי, גרגרה בקול עמוק ונשפה עלי.
"בחיאת, שולמית," דחפתי אותה עם היד והעפתי אותה מעלי. "חם רצח."
טיפה אחרי שנעצמו לי העיניים עוד הספקתי לדמיין אותי ואת יונתן בחדר שלו. שנייה לפני שנרדמתי חלמתי שאני נופל והתעוררתי בבהלה. כשפקחתי עיניים למחרת בבוקר, הופתעתי מהאור שנהר פנימה מהחלון הפתוח ומהמיקום החדש שלי בחדר. שולמית ישנה לי בשקע מאחורי הברכיים, והעין בקיר ממול המשיכה לבהות בי בשקט.

עוד על הספר

חורף-קיץ שי פניגר

ספטמבר


ביום חמישי בצהריים העירה אותי הצווחה של השעון המעורר. כיביתי אותו בחבטה אלימה ופקחתי עיניים בחדר מוגף התריסים. אף אחד לא פתח אותם, שום יד לא העירה אותי בליטוף על המצח ושום חיוך לא הסתנן מבעד לעיניים מצומצמות והלומות שינה. בלעתי רוק. הפה שלי הסריח כאילו גופה של יונק קטן נרקבה לי איפשהו בין השיניים. הסתובבתי לצד השני, מתעלם מהמגע המגעיל של עיגול הזיעה שסימנתי על הסדין הלבן במהלך הלילה. האיברים התרגלו במהירות לתנוחה החדשה. מתוך השרעפים לא יכולתי למצוא ולו סיבה אחת טובה להיפרד מהמיטה, כי מה בעצם מחכה לי בחוץ? נרדמתי שוב, אבל אורי־הבן־של־אמא־שלו־שטיין היה חכם יותר ממני בערב וצפה היטב את ההתרחשות של יום המחרת. צלצול נוסף החריד את הדממה החמה עשר דקות מאוחר יותר, ואני נאנחתי בכבדות, שלפתי את עצמי בכוח מתוך השלולית הדביקה שנהייתה המיטה שלי והפסקתי את הטרטור המעצבן.
שפשפתי את העיניים ונאנחתי שוב. אף אחד לא צחק לכיווני ואמר לי שאני נשמע כמו זקנה בלה ושכדאי שאכנס כבר להתקלח כי יש מים. אף אחד לא התלונן כשעברתי במסדרון והרטבתי אותו בדרך חזרה מהמקלחת. הבית היה חשוך וחם. מעגל מיותם של כיסאות בסלון הדהד עדיין מצקצוקים ומלחשושים.
התלבשתי בשקט וארגנתי את התיק. ניגשתי אל מרפסת הכביסה ודאגתי שלשולמית יהיו מספיק מים ואוכל ושהחול שלה יהיה נקי. במטבח לא חיכו לי שני כריכים עטופים יפה בנייר שעווה, בתוך שקית עם תפוח ושתי מפיות. במקרר לא היה חלב וגם הדגנים נגמרו. ערמות של בורקסים אפורים ופשטידות לחות הביטו בי נזופות מתוך כלא הפלסטיק שלהן, מבשרות לי שמעכשיו, מהרגע הזה בדיוק, החיים אמורים לחזור לאיזשהו מסלול, אבל ששום דבר, אף חלקיק בעולם הזה לא יהיה אותו הדבר.
לפני שסגרתי את הדלת מאחורי עצרתי לרגע כדי להקשיב. אף אחד לא אמר לי לשים לב לא להירדם באוטובוס, אף אחד לא נפרד ממני בנשיקה אסקימואית ואף אחד לא שאל אותי מתי אני מסיים ומתי אגיע הביתה.
יצאתי החוצה. אני אנתרופולוג, לחשתי לעצמי, אני חוצן, אני לא מכאן. אני חוקר הכוכבים הנודע אוריקס פון שטיין שנחת במקום הזה, שיש בו מבנים מוזרים בני שלוש קומות, ושמים בצבע עשן עכור ויש לו רק שמש אחת, מסנוורת ואכזרית באמצע השמים, שמחלקת הכול ללבן בוהק ולכלום אפרורי. אני לא מהפלנטה הזאת בכלל, אני מיקום אחר לגמרי, מכוכב רחוק שבו יש יעל שטיין אחת, שנכנסת בדיוק עכשיו להמתנה היומית שלה עד שאחזור הביתה. היא מחכה לי בחלון המטבח, וכמו תמיד, ברגע שאשוב היא תפרוש לקראתי ידיים. אני אפילו אספיק להגיע בזמן כדי שהיא לא תשתגע, ואז נשב כולנו לארוחת הערב. אני והיא, אבא ותמרי.
בחוץ הכול היה מואר מדי. הסתכלתי על השמש בעיניים דומעות. היא זרחה בדיוק באותה הזווית כמו אתמול, הטיחה את עצמה בכל קיר ומדרכה, חושפת את כל הדברים שרק לכאורה נשארו אותו הדבר, מעוורת אותי.
באוטובוס לא נותרו מקומות ישיבה. מקומיים מיוזעים סבבו אותי כשעמדתי במעבר והקשבתי לשיחות התפלות של האנשים סביבי.
בהדר הכרמל התפניתי להתבונן סביב. הכיעור ששלט ברחובות תקף אותי מכל פינה. פעם יכולתי להסתכל על רגעים בתוך ההמולה ולמצוא בהם פריימים מעניינים, אותנטיות מקומית או קסם לבנטיני. עכשיו הכול נהיה חלול וחם.
בכניסה לבית־הספר עצרתי לרגע. עשרה לשתיים בצהריים, שיעור המעבדה מתחיל עוד עשרים דקות. זה אומר עשרים דקות של מבטי הנה־הגיע־אורי־שאמא־שלו־מתה־לפני־שבוע. זה אומר עשרים דקות של משפטי ניחומים, רחמים, טון דיבור שקט ורך, ידיים מונחות על כתף. כל־כך התחשק לי שמישהו יבוא ויעצבן אותי. שמישהו ייצא אלי ויילך איתי מכות. זה יסדר אותי עכשיו. נתגלגל בחול של החצר, נשרוט אחד את השני עד זוב דם, נבעט וננשך ונירק ונצרח, ואולי משהו מהחרא הזה שהתיישב לי על הלב לפני ארבעה חודשים יזוז קצת וייתן לי לנשום. רק שיבוא כבר מישהו.
הייתי זקוק לתוכנית. נעמדתי כמו ספורטאי על מקפצה שמתכונן לתרגיל הכי מורכב שלו. בעיניים עצומות צעדתי עוד שלושה צעדים קדימה, בישרתי לעצמי שהעולם יכול ללכת להזדיין עם האמ־אמא שלו, פקחתי עיניים לרווחה וצללתי פנימה. בלי לחשוב הסתחררתי בגרם המדרגות האליפטי עד שהוא פלט אותי בלוֹבי בקומה הראשונה.
בבת־אחת הרגשתי את הגוף שלי נדרך. ההליכה שלי נהייתה אִטית, כבדה, כאילו הלובי מלא במים ואני צועד על הקרקעית שלו. משני הצדדים שלי ראיתי שורה ארוכה של פנים מוכרים נועצים בי מבטים מסויגים. עם כל קוּב מים שחציתי בקושי הרגשתי איך עוד ועוד עיניים נקהלות סביבי, פרצופים נאספים למין עיסה קרושה של נחמה מזויפת ורחמים אמיתיים, פחד ומבוכה, מנסים לגשש אחר איזו מטאפורה מאוסה, תהום עצבות, מחשכי ריקנות או איזו שטות אחרת שתלמידי תיכון לאמנויות יכלו לקחת ולהשתמש בה בשביל היצירות הקסומות שהם מתכננים בשיעור פיסול.
הבטתי בהם. אני לא מפה. אני לא מהבית־ספר הזה. אני אנתרופולוג מהולל בכוכב שלי, אני אוריקס פון שטיין ואמא שלי מחכה לי לא רחוק, בשביל החלב. זו רק משימה. זה רק עד הלילה, עד שאחזור לאיפה שהכול ברור, לאיפה שהכול עובד לפי קצב שהגוף שלי מכיר בעל־פה.
מסביבי התחילו ההתלחשויות. יודניקים שלא הכירו אותי עדיין עודכנו בזריזות. מזווית העין הצלחתי לראות גם את אלה שמכירים אותי ועדיין לא שמו לב לכניסה שלי מלהגים זה עם זה ומצחקקים בהילוך אִטי. דמיינתי את השטויות הטיפשיות שהם עסוקים בהן יוצאות להם מהפה כמו בלונים של קומיקס שהתנפצו בשקט מעל הראש שלהם. נפיחות מילים מסריחות. גל עכור של בחילה חשוכה התחיל להתערבל לי בתוך הבטן. הרמתי את הראש בתוך האוויר שהסמיך כמו כספית והתעלמתי מהם.
במנזה קניתי לעצמי כמה גביניות סוג זין שידעתי שיעבירו לי את השעתיים הבאות עם קצת אנרגיה. התרסקתי על אחד הכיסאות בשולחן הקבוע שלנו והבטתי בשעון. שלוש דקות לשתיים. אלוהים שישמור אותי, אם שבע דקות הצליחו להרוג אותי, איך בדיוק אני אמור לעבור את שאר היום המחורבן הזה?
מהכניסה האחורית שמאחורי המנזה הסתנן לפתע הוריקן בסדר גודל בינוני. גורצקי ירדה במדרגות במהירות והסתערה לעברי בלי להתבלבל, מטר חמישים של תלתלים וציצים והכול, ואז הטיחה את עצמה לתוך הבטן שלי.
"ידעתי שתגיע למעבדה. מה שלומך, פסיון?" מלמלה לתוך בית־שחי שמאל.
"את עושה לי היימליך?" נאנקתי לכיוון הקודקוד שלה, מחפש פיסת גבינייה שנעלמה בין התלתלים שלה. גורצקי ניתקה ממני והביטה בי בדאגה.
"את יכולה בבקשה להפסיק עם זה?"
"להפסיק עם מה?" שאלה אותי במצח מכווץ.
"עם זה," דפקתי ביד על המצח שלי.
"מה זה זה?"
"זה, זה," עשיתי לה מבט של כלכלב רטוב בגשם.
"אה, זה," מיהרה לחייך ולהתיישב לידי. "אוקיי. אבל אתה חרא שלא מחזיר טלפונים. איך היה?"
שתקתי לרגע. "גרמניה היתה נהדרת," נאנחתי לבסוף בסיפוק תיאטרלי. "מזג־אוויר נפלא, והרחובות מצוחצחים. הייתי מלא התפעלות. יצאנו גם לחיפוש דרדסים ביער, אבל קשה מאוד למצוא אותם בגשם."
"אהה." גורצקי השעינה את הראש על היד שלה והביטה עלי בעניין. "וארץ עוץ?"
"ביקור קצרצר בדרך ללפלנד. התאכזבתי מדרך הלבנים הצהובות, הנוף לא משהו, אבל עיר הברקת שווה ביקור בהחלט."
"המכשפה?"
"נמוכה ושמנה יותר במציאות, אבל כריזמה נהדרת."
"לפלנד?" שאלה בעיניים גדולות.
"מרתקת. המסע על גבם של אווזי הבר היה נקודת השיא ללא ספק."
"קורדובה?"
"את רוצה לדעת אם כבר מצאתי את אמא?" הבטתי עליה בשלווה.
גורצקי בלעה רוק. "אני מצטערת."
"כולם מצטערים. את מוזמנת לעמוד בתור."
"אני הראשונה בתור, יא זבל," חייכה אלי. "אולי תספר לי כבר מה שלומך?"
שתקתי.
"נו?" הפצירה.
"גורצקי, בחיאת רבאק, מה את רוצה שאני אגיד?"
היא חיככה את הידיים זו בזו והביטה בי בחשדנות. "אז אנחנו מתנהגים כאילו כלום לא קרה?"
"היית בלוויה, היית בשבעה, מה עוד את רוצה?" ניקרתי עם האצבע פירורים שסרחו.
"צודק. מה עוד בחורה יכולה לבקש?" היא נשענה אחורה באנחה. "אני אשתדל להיות כרגיל. אני לא מבטיחה כלום. אני בחורה אימפולסיבית, אנחנו עובדות אחרת." היא נפנפה ביד אחת והתחילה לחטט בתיק שלה.
"אני מאוד מודה לך. איך היה פה בשבוע האחרון?"
"אם נתעלם מעניינים מסוימים שאסור לי לדבר עליהם מפאת רצונו של אדם כבודו, היה... האמת שגם אם נתעלם מהם היה שבוע די מחורבן," אמרה וחייכה אלי במתיקות.
"מה שלום תומר?" התחלתי לזרוק פיסות גבינייה באוויר ולנסות לתפוס אותן עם הפה.
"אני חושבת שבסדר," משכה גורצקי בכתפיים. "התמודד איתי יפה בשבוע האחרון." גורצקי בצעה את שאר הגבינייה שלי לחתיכות קטנות והתחילה לזרוק אותן לכיווני. "הייתי די נוראית, בדיכאון וכאלה. כשאני בדיכאון אני רק אוכלת ומסרבת לסקס. לא שהיתה סיבה," היתממה.
הבטתי על השעון. שתיים ושלוש דקות.
"טוב, נבֵלה," נאנחתי בקול. "קחי אותי ללובי."
"סליחה?"
"נו יאללה, אני חייב לצלול לתוך היום הזה, אם תחזיקי לי את היד יהיה לי יותר קל."
העיניים של גורצקי נדלקו. "לכבוד הוא לי." היא קמה בקפיצה והושיטה לי יד.
עברנו ללובי והתיישבנו על המדרגות הרחבות שחצו אותו לאורכו. המשכתי ללעוס לצד גורצקי, מניח לאוריקס פון שטיין להתרשם ממנהגי האבלות של הילידים.
"אורי," ניגשה אלי חווה, המחנכת שלי מכיתה י', "כל־כך הצטערתי לשמוע על אמא," אמרה והנידה את ראשה בצער.
"תודה, חווה," אמרתי בזמן שקמתי וסימנתי לגורצקי לכיוון המדרגות.
"אני זוכרת את אמא שלך," המשיכה חווה, שלפתה לי עכשיו את הזרוע ושחררה שלושה צקצוקים, "היא היתה כל־כך יפה ומלאת חיים. היא אהבה אותך מאוד."
שתקתי מולה מכווץ והגנבתי מבט מיוסר לכיוון גורצקי. חווה הביטה בי עוד כמה שניות, ואז משכה אותי בבת־אחת לחיבוק מעתיק נשימה. נלחצתי אל תוך החזה שלה, נקבר בתוך ערמת תלתלים ועננת ריח של שמפו. חווה לא הרפתה. סובבתי את הראש והבטתי מזועזע בגורצקי, שקרסה חזרה לישיבה והתאפקה לא לצחוק. אחרי כמה שניות חווה שחררה אותי, הביטה בי שוב במבט רך, צקצקה פעמיים ונעלמה לתוך חדר המורים.
"אף מילה," הזהרתי את גורצקי.
"שפתי חתומות." גורצקי סימנה עם היד נעילה של הפה וזרקה את המפתח לים.
"מי זה?" סימנתי לה בראש לכיוון פרצוף לא מוכר שעמד בפינה. שיער חום גלי, עיניים שחורות ועמוקות, גוף גבעולי וגמיש, יציבה קצת גולמנית. הוא עמד ודיבר עם אחד המחולניקים בשכבת י"א, ואז התקדם יחד איתו לכיוון הכיתה.
"יונתן. י"א 2." גורצקי הניחה את הראש על הכתף שלי. "אמנות פלסטית."
"הוא הצטרף השנה? ישר לי"א?"
"כן. הוא למד ב'רעות', אבל לא המשיך לוויצ"ו בגלל שאבא שלו עבר ניתוח והיו צריכים אותו קרוב לבית בשנה שעברה."
"הוא בסדר?"
"רק בסדר? ראית איזה חמוד הוא? הייתי הכי מאוהבת בו ב'רעות'. אם הוא רק היה שׂם עלי הייתי מזיינת אותו בשלל תנוחות יצירתיות," נאנחה בתוגה.
"דיברתי על אבא שלו."
"אה. לא ראיתי אותו אף פעם, אז לא יודעת אם הייתי מזיינת אותו."
"גורצקי," מחאתי כפיים מול הפנים שלה, "ריכוז. אבא שלו כבר בסדר?"
"אה. נראה לי שכן, הבנתי שהוא כבר השתקם ולא צריך יותר עזרה."
"אני מודה לך."
הצלצול הפתיע את שנינו והחזיר אותי בבת־אחת ליקום הזר שלא ביקשתי לחקור. קמנו ונשרכנו שנינו אל הקומה הרביעית, שנת הלימודים האחרונה שלי התחילה באופן רשמי.

חדר החושך לפיתוח שחור־לבן לא היה חשוך לגמרי. אור אדום קלוש האיר את עמדות המַגדֵלים הפרושות לאורך הקירות. במרכז החדר, בתוך אמבטיית אלומיניום ארוכה, הונחו שלושה מגשי פלסטיק עמוקים עם הכימיקלים לפיתוח תמונות שחור־לבן. את הסרטים היינו מפתחים בעצמנו מחוץ למעבדה או בבית, בתוך מְכָלִים מיוחדים אטומים לאור. כמעט תמיד שרר שם שקט, למרות שהחדר היה מלא ביותר מחמישה־עשר תלמידי י"ב במגמת צילום.
עצרתי לרגע בכניסה של המעבדה ונתתי לאישונים שלי להתרחב אל תוך החושך הנעים. גורצקי עמדה מאחורי בסבלנות בזמן ששאפתי פנימה את הריח החריף והמוכר של הכימיקלים. בחרתי את המגדל הכי צדדי, והיא הלכה בעקבותי בשקט והתמקמה לידי. מסביבי החל רחש של שליפת ניירות צילום, זמזום טיימרים ושכשוך תמונות באמבטיות. כל הילדים מהכיתה שלי היו עסוקים בהגדלת תמונות מהעבודות המעשיות שקיבלנו לחופש הגדול. העבודה בשחור־לבן היתה איור לשיר. היינו צריכים לבחור שיר כלשהו ולצלם סט של תמונות שילווה אותו. אני לא בחרתי ולא צילמתי. קיבלתי פטור מטעם עצמי.
התיישבתי על הכיסא הגבוה ושלפתי את הדיסקמן שלי. ישבתי שם, בתוך החושך האדום בעיניים עצומות, שתי ידיים פרושות על שולחן העבודה, והקשבתי לטורי איימוס שלי שרה על רעידות האדמה הקטנות האלה, מזכירה לי שלא צריך יותר מדי כדי לקרוע אותנו לחתיכות קטנות.
מגע כף־יד על הכתף הרעיד אותי. הסתובבתי אחורה. מאחורי עמדה עדה וחייכה בפה סגור. רק זה היה חסר לי עכשיו. כיביתי את הדיסקמן.
"שלום, אורי, מה שלומך?"
"טוב, תודה." הוצאתי את האוזניות מהאוזניים. "מה שלומך, עדה?"
"אני בסדר, תודה. חיפשתי אותך. נוכל לדבר בחדר המורים של המגמה?"
"כן, בטח." החזרתי את הדברים שלי לתיק בזמן שעדה יצאה.
"אני יכולה לבוא?" לחשה לי גורצקי. "אם אני מפספסת את עדה דופקת לך חיבוק אני מתה," צחקקה בלי שליטה.
"תזכירי לי באיזה גיל גילית שאמא שלך זונה?" סיננתי לעברה, ואז זרקתי את התיק שלי על כתף אחת והמשכתי לכיוון היציאה.
אור הקיץ החריף היכה בי שוב. נעצרתי בעל כורחי, דומע, וניסיתי להתרגל לעולם סביב.
חדר המורים היה בסוף המסדרון הארוך בכיוון המדרגות. תמיד הצחיק אותי שקראו לו ככה. היה בו מקום למורה אחד בקושי. חדר קטן, שולחן כתיבה מעץ בהיר, כמה מגירות, חלון עם אדן ישיבה גדול ולוח שעם על הקיר. במהלך השנים המורים תלו על הקירות המועטים כמה עבודות מוצלחות של תלמידים. זו היתה השאיפה הבלתי מדוברת של כל תלמידי המגמה.
"אורי," המהמה כלפי בטון רך ומתחשב אחרי שהנחתי את התיק על הרצפה והתיישבתי מולה, "אתה רוצה לספר לי מה שלומך?"
"שלומי בסדר גמור, עדה. תודה," אמרתי לה ברשמיות, וניסיתי להתגבר על הדחף הפתאומי שתקף אותי להקיא לה על השולחן.
"זה לא נראה ככה, אורי."
"מה זאת אומרת?"
"אני מכירה אורי שמסתער על שעות המעבדה, אני לא מכירה אורי שיושב עם ווקמן ולא מנצל כל דקה שיש לו שם."
"דיסקמן."
"סליחה?" התבלבלה.
"דיסקמן. ווקמן זה שנות השמונים. עכשיו יש דיסקמנים."
"בסדר, דיסקמן," אמרה והמשיכה להביט בי.
"מה את מצפה שאני אגיד?" שאלתי בקוצר־רוח.
"אני לא מצפה לכלום. אני בטוחה שהימים הראשונים מאוד־מאוד קשים. אתה בוודאי חוֹוה המון רגשות, ובטח יש גם כעס וחוסר אונים," אמרה והנידה את ראשה באִטיות. "אנחנו מודעים לחלוטין לכך שאתה עומד עכשיו בפני אתגר לא פשוט. השנה הזו הולכת להיות שנה קשה עבורך, האמן לי, אני יודעת. גם אני איבדתי הורה וזה אף פעם לא עניין קל, לא משנה באיזה גיל, בטח ובטח בגיל ההתבגרות, ואני יודעת ש..."
"עדה," הבטתי בה במבט הכי מצמית שיכולתי לגייס, "כשנרשמתי לבית־הספר הזה, נרשמתי למגמת צילום, לא פסיכולוגיה. אם את רוצה שנדבר על המגמה, אז סבבה, אבל ממש לא מתאים לי לדבר כרגע על רגשות."
עדה נעצה בי כמה שניות מבט בוחן, ואז הנהנה פעם אחת. "בסדר גמור, אני מכבדת את רצונך. בוא נדבר על המגמה. עשית משהו מהעבודות במהלך החופש?"
"לא."
"בסדר גמור," אמרה שוב. "אני חושבת שאנחנו יכולים לוותר על שתי העבודות האלה."
"ככה?" נשענתי אחורה ושילבתי ידיים. "כל־כך פשוט?"
"למה לא?"
"לא יודע. לא חשבתי שתוותרו עלי כל־כך בקלות." ליקקתי את השפתיים. רגל ימין שלי התחילה לקפצץ על הרצפה בלי שליטה.
"לוותר עליך? מה פתאום לוותר עליך?" נבהלה עדה. "אני פשוט..."
"יוצאת מנקודת הנחה שאין לי כרגע את היכולת והכוח לעשות אותן." שילבתי את רגל שמאל על ימין. הרעד פסק.
"אורי, זה ממש לא מה שאני..." אמרה והרימה את כפות־הידיים שלה באוויר.
"אוֹרִי," הדגשתי.
"סליחה?"
"במִלרָע."
"מלרע?"
"מלרע, כן. אוֹרִי במלרע. כמו האור שלי."
"בסדר גמור. אוֹרִי," תיקנה והשתתקה. "אז היית רוצה להגיש את עבודות החופש?" שאלה לבסוף בטון זהיר.
"לא יודע."
עדה נראתה מבולבלת. "טוב... אני אתן לך להחליט בנושא. מה בקשר לעבודת הגמר?"
"מה לגביה?"
"אנחנו נבין אם במהלך שנת האבל התפקוד שלך יהיה שונה מאשר בדרך־כלל," ירתה בשטף את שאריות האג'נדה שלה. "זה טבעי שתזדקק לזמן ולמרחב עבור עצמך. בהתחשב בנסיבות, במידה שתבחר לא להגיש עבודה מעשית אנחנו לחלוטין נתחשב וניתן לך ציון כללי על־פי העבודות שלך לאורך השנים. אתה בטח יודע שאתה תלמיד מוכשר שיכול להגיע להישגים גדולים בתחום הצילום," המשיכה בטון מעודד ובוטח, "אבל אנחנו לא רוצים להיות מנותקים מהמציאות, אלא לסלול איתך את הדרך לאור המצב בבית."
"הכול בסדר בבית, עדה," אמרתי בנוקשות.
"אורי, אני לא..."
"במלרע."
"סליחה, אורי, אני לא..."
"בכל מקרה, עדה, אני מתכוון להגיש את עבודת הגמר כמו כולם," אמרתי בנחישות.
היא שתקה לכמה שניות. "מצוין," אמרה לבסוף, מעט מופתעת. "אני שמחה שזה מה שאתה מחליט, אבל תזכור שאם הדברים לא יסתדרו, אנחנו נתחשב."
"תודה, אבל לא תודה, עדה. אני מתכוון להגיש את עבודת הגמר כמו כולם."

בדרך חזרה אל המעבדה עקפתי את זמזום התלמידים שיצאו ונכנסו ממנה עם מגשי פלסטיק עמוסי הגדלות, ושחזרתי את התנוחה שממנה נגררתי בעל כורחי. גורצקי הביטה בי מדי פעם בעניין. ראיתי את המבטים שלה מזווית העין שלי, אבל היא כנראה הרגישה שעדיף שלא תפריע לי, והודיתי לה על זה בלב. כשנגמר הדיסק של טורי, גורצקי יצאה מהמעבדה עם הגדלה חדשה. כשהחלפתי ליהודית רביץ היא נכנסה חזרה בסערה, זרקה את המגש עם התמונה שלה לתוך אמבטיית האלומיניום והתיישבה בכעס על הכיסא לידי.
"הכול בסדר?" הורדתי את האוזניות מהאוזניים.
"האהרון הזה יכול ללכת להתיישב על איזה בזנ"ט, כוס אמא שלו," אמרה בזמן שאספה את השיער שלה לקוקו מתולתל בתנועות עצבניות.
"מה קרה?"
"אני עובדת על איור לשיר, כן? של ורד מוסנזון, על החתולים, מכיר?"
"זה שהם תמיד נופלים על הרגליים אבל בעצם נשברים כל פעם לרסיסים?"
"בדיוק," היא שלפה את הפילם מהמגדל. "צילמתי ים תמונות של חתולים ואני רוצה לעשות כל מיני ניסויים עם שקפים, כדי ליצור אפקטים של שברים על התמונה, כן?" גורצקי מצמצה בעצבנות ונופפה בפיסת הפילם מולי. "בקיצור, האידיוט הזה מסתכל על טסט אחד מחורבן, ועוד לפני שאני שואלת אותו אומר לי שזה משעמם ושאין כלום בעבודה שלי."
"בן־זונה," צחקקתי בשקט.
"כל ילד בן שמונה יכול לצלם חתולים ברחוב," חיקתה אותו בלעג בזמן שחיטטה בתוך התיק שלה בזעם.
"אמרת לו משהו?"
"הניסיון לימד אותי שזין בגודל של מצית לא עובד עם דיאלוג. לאהרון לא אומרים דברים," זרקה בתסכול את התיק על הרצפה.
"נו, אז מה אם זה אהרון? מה הסיפור?" ניסיתי לחמם אותה. "יש לך מספיק ביצים כדי להיכנס בו."
גורצקי הסתכלה עלי בחושך האדום.
"אין לי כוח אליו. לא היום. הראש שלי ממילא במקום אחר," ענתה לבסוף בנשיפה.
"סבבה. תדפיסי את התמונה הכי טובה עם האפקט הכי מוצלח שלך, ונצא ביחד להראות לו. לא יזיק לי איזה קרב קטן. עסק?"
גורצקי לא ענתה, רק צמצמה עיניים, החליפה את הפילם במַגדֵל, שלפה נייר צילום מתוך חבילה והניחה אותו על האִיזֵל. על נייר הצילום הניחה שקף, ומעליו פיזרה חול גס, כמו של אקווריום. היא כיוונה את הטיימר לתשע־עשרה שניות ולחצה עליו. אור המגדל נדלק והציף את החושך האדום בנגטיב של דיוקן חתולי. אחרי שהאור כבה גורצקי הורידה את השקף עם החול מנייר הצילום, כיוונה את הטיימר לשתים־עשרה שניות נוספות, ולחצה עליו.
"אהה," חייכתי אליה. "אני מבין מה את עושה. חכם."
"אתה חושב?"
"בואי נראה איך זה יצא."
גורצקי שלפה את הנייר ושנינו צעדנו לכיוון אמבטיות הכימיקלים. היא הביטה על השעון שעל הקיר והניחה את התמונה בתוך המְפתח. המלבן הלבן השתהה, כהרגלו, עד שלפתע, כבמטה קסם, החל לרקום את עצמו לדימוי במחול של גוני אפור על הנייר. תחילה הופיעו בהיסוס החלקים הכהים, גרגירי הכסף שאור המַגדֵל היכה בהם בעוצמה החזקה ביותר, השוליים השרופים של התמונה, האישונים של החתול, הכתמים הכהים בצדי הלחיים שלו. אחר־כך התגנבו פנימה האפורים, גוֹני הביניים, איריס העין, הדקויות בפרווה הסמיכה, הטקסטורה של האף. לבסוף, בלתי נראים באור הקלוש של המעבדה, הנימות הבהירות, אלוהי הפרטים הקטנים.
שכשוך נוסף באמבט הראשון, דקה בַּעוצר, עוד דקה במְקבֵּע, והתמונה נחטפה במלקחיים לתוך אחד ממגשי הפלסטיק שנערמו על המדף מעל אמבטיות הכימיקלים. גורצקי נשמה עמוק, ובבת־אחת שיגרה את עצמה אל מחוץ למעבדה. תפסתי את התיק שלי והלכתי בעקבותיה, מסתנוור מהאור ששב להלום לי בעיניים באכזריות. החלונות הגבוהים במסדרון שיקפו עכשיו את השמש שהמשיכה במסלולה מערבה.
עמדנו במסדרון הארוך ליד שולחן העבודה שנפרש לכל אורכו והסתכלנו על התמונה של גורצקי. מטר וחצי מאיתנו עמד אהרון ועזר לתלמידים אחרים. חיכינו לשעת כושר. קצת לפני שסיים עם התלמיד האחרון התחלנו לדבר על התמונה בקול רם.
"אני ממש אוהב את האפקט שהצלחת ליצור," אמרתי לה.
"אתה לא חושב שזה קצת גימיקי?" שאלה אותי בכנות.
"גימיקי? לא נראה לי. תלוי מה יהיה בתמונות האחרות שלך, מן הסתם. זה צריך להיות בקונטקסט. גם שאר התמונות הן של חתולים?"
"לא רק. אני מתכננת גם לעשות כמה פורטרטים עצמיים."
"כי אם את משתמשת רק בתמונות של חתולים זה יכול להיות קצת פשטני מדי," חייכתי אליה בהבנה.
"כן, ברור. גם יש בסוף השיר את הקישור שהיא עושה בין החתולים לבין עצמה. זה חייב להיות גם אישי במידה מסוימת."
"אז מה יש לנו כאן?" קטע אותנו מלמעלה הקול של אהרון.
"מה אתה חושב?" דחפתי מולו את המגש של גורצקי. התמונה היתה כהה מלבד במקומות שבהם פוזר החול. שם החשיפה היתה נכונה. מבין הטקסטורה של החלקיקים שנוצרה על הנייר הביט עלינו חתול במבט עגול וגדול, מכמיר לב.
"מעניין, מעניין..." המהם אהרון בזמן שליטף את זקן התיש שלו.
"כי כשאני ראיתי בהתחלה את הקונטקט של הפילם חשבתי שזה קצת משעמם, מלא תמונות של חתולים, כל ילד יכול לצלם את זה." חייכתי אליו. "אבל אז היא התחילה עם כל הטכניקות היצירתיות שלה, ותראה מה זה." הבטתי בו. "אפקט מדהים, אתה לא חושב?"
אהרון הביט בי בחיוך, ונראה שהוא מנסה להחליט אם אני צוחק עליו או לא. אחר־כך הוא הפנה חזרה את המבט שלו אל גורצקי.
"זה הכיוון?"
"כן. יש לי עוד כמה רעיונות. לשחק עם טקסט על התמונה, לעשות טקסטורות שונות. אני צריכה לעשות עוד קצת ניסויים ולראות איך זה עובד."
"ופורטרט עצמי," קבע־שאל אהרון.
"כן," הנהנה.
"אני חושב שאת בכיוון הנכון. תיזהרי לא לקחת את זה לכיוונים יותר מדי אילוסטרטיביים. זה אמנם איור לשיר, אבל התמונות צריכות לעמוד בזכות עצמן גם בלי הקונטקסט המלא. אני רוצה לראות נוכחות שווה שלך ושל השיר ביצירה שלך."
"ברור," ענתה גורצקי בקלילות.
"הנייר הזה לא מתאים לקונספט שלך," הנחית גזר דין בלי להניד עפעף. "תעברי לנייר מט, ותזכרי להשתמש בנייר יותר קונטרסטי כי הגוונים במט יותר עמומים. זה ייתן אפקט יותר פיוטי."
"אני אנסה," חייכה אליו במתיקות מעוּשׂה ושנינו פסענו בחיוך לכיוון המעבדה.
"אורי," ניסר מאחורה קולו של אהרון, "תמתין לי בבקשה. אני רוצה לדבר איתך."
הסתובבתי אליו בייאוש. "חדר מורים?"
"אחריך."
"הכיסא עוד לא הספיק להתקרר," מלמלתי לעצמי כשהתיישבתי עם התיק עלי.
"אז מה שלומך?" אהרון נשען לאחור בכיסא שלו ושילב ידיים מאחורי הראש.
"אולי תנדב לי איזו תשובה לשאלה הזאת?" שיחקתי ברצועות של התיק. "משהו כזה רֶדי מייד, כמו בפופ־ארט. מה אתה אומר?"
"כולם שואלים אותך?"
"ברור."
"לאנשים אִכפת ממך. באמת צרות של עשירים."
"כי אם יש ילדים רעבים באפריקה, אז לי אסור להגיד איכס על אוכל, נכון?"
אהרון צחק.
הבטתי בו. הייתי מותש וכל האיברים שלי נעשו כבדים. פתאום נחתה עלי עצבות.
"אתה באמת חושב שאם תשאל אותי מה שלומי אני ארגיש יותר טוב?" שאלתי אותו.
"אתה מעדיף שאני לא אתעניין בתלמידים שלי? חשוב לדבר על הדברים."
"עם המורה שלי לצילום?" שלחתי אליו מבט עקום.
"עם מי שנוח לך."
"לא נוח לי."
"אהה," אמר.
"אז מה עכשיו?"
"מה עכשיו."
"כן, מה עכשיו? מה אנחנו עושים פה?"
"אני חולק על עדה," אמר אהרון, תפס עט שהיה מונח על השולחן והתחיל לגלגל אותו בין שתי ידיים.
"כלומר?"
"אני חושב שאתה צריך להגיש את העבודות של החופש. אם אתה צריך הארכה - תקבל, אבל אתה צריך לחזור לשגרה."
"ככה, אהרון?" הנדתי את הראש באכזבה הפגנתית. "שום חמלה על תלמיד שכרגע התייתם?"
"אתה נוראי," אהרון צחק.
"אף פעם לא מזיק לנסות," הבטתי עליו מהצד. "אבל אני חייב להודות שכרגע אני מחבב את הגישה שלך יותר, אז תמשיך."
"אני מודה לך," אמר וגירד בזיפי הלחיים שלו. "בקיצור, אני לא עושה לך הנחות."
"אני מעריך את זה."
"ההערכה שלך לא מעניינת אותי. מה שמעניין אותי זה העתיד שלך כצלם."
"מקובל עלי."
"אז מה אתה מתכוון לעשות עם זה?"
"לא יודע."
"אני מציע שתתחיל עם האיור לשיר."
"אני עשוי."
"אורי, אני לגמרי רציני."
"מלרע."
"סליחה?"
"אורי, במלרע."
"מלרע."
"כן, מכיר מילעיל ומלרע? לשון עברית."
"אורי במלרע."
"כן."
"חדש?"
"סוג של."
"בקיצור," התנער, "זו גישתי, אתה מוזמן לאמץ אותה. עדה מרכזת את המגמה, זה לא בשליטתי, אבל מבחינתי אם לא היית מגיש את העבודות הייתי נותן לך נכשל עליהן ומשקלל אותן בציון הסופי שלך."
לא הגבתי.
"מה עם עבודת הגמר שלך? יש לך כבר כיוונים?"
"פחות או יותר," מלמלתי.
"פחות או יותר זה אומר כלום. יאללה," הוא דפק בשתי הידיים על השולחן. "תחזור למעבדה."
"כן המפקד."

יצאתי מחדר המורים לכיוון המעבדה, אבל במקום להיכנס אליה נעצרתי והבטתי לשני הצדדים. בסוף הסתובבתי, חלפתי במהירות על פני חדר המורים, ירדתי במדרגות הספירליות אל הלובי, משם צעדתי אל תוך הסטודיו של מגמת המחול ואז יצאתי החוצה לכיוון הפינה שאהבתי במרפסת שהקיפה אותו. רוב ההפסקות היא היתה מאוכלסת בתלמידים, אבל בדרך־כלל בסוף היום יכולתי למצוא שם פינה לעצמי אם הייתי צריך. ברגע שהסטתי את הווילון ויצאתי אל המרפסת, נעצרתי, מופתע. יונתן, י"א 2, אמנות פלסטית, ישב על כיסא בפינת המרפסת שלי ועישן סיגריה מעל ספר פתוח. כששמע אותי הרים את הראש והביט לכיווני בסקרנות. אחר־כך חייך.
"היי," אמר והושיט אלי יד ארוכה בביטחון מעורר קנאה. "יונתן."
"אורי," לחצתי את ידו ובלעתי רוק. היד שלו היתה חמה וגדולה.
"במלרע," חייך אלי. "יפה. אז אתה אורי שאמא שלו נפטרה לא מזמן?"
זה היה ישיר.
"כמה אורי בחולם ובמלרע אתה מכיר בבית־ספר הזה?"
"הרבה אנשים עדיין מְמַלְעֵלִים אותך," אמר בחיוך.
"כן, זה עומד להשתנות."
"אני מצטער."
"על המלעיל?"
"על אמא שלך."
"אה, כן. סבבה. תעמוד בתור."
אבל לא היה לו מבט של רחמים בעיניים. הוא נשאר פשוט ורפוי וזה מצא חן בעיני. הוא חייך אלי והצביע על הכיסא לידו.
"מה אתה קורא?"
"ביוגרפיה של קלימט," הראה לי. "הנשיקה" זהרה אלי באלף גוונים של צהוב, כתום וזהב מהכריכה.
"אני מת עליו."
"על קלימט? אני נגנב ממנו. אתה יודע כמה זה קשה ליצור קומפוזיציות של כאוס כמו שהוא עושה? אני לא חושב שיש אמן שעשה אבסטרקט יותר טוב ממנו."
"אני דווקא אוהב את השילוב בין הריאליסטי לבין האבסטרקטי."
יונתן הביט בי ממושכות. "כן, אבל זה לא אבסטרקט קלאסי. הריאליזם שלו נמצא גם ברקע, אבל הוא כמו סוד. אתה מבין?" התחיל להתלהב. "ראית פעם תמונה שלו במציאות?"
נדתי בראש לשלילה.
"ראיתי תערוכה שלו באוסטריה כשהייתי די קטן. תדמיין שהתמונות שלו ענקיות, לא כמו שאתה רואה בספר, יכול להיות גם שתיים על שלוש, אפילו יותר, כן?"
הנהנתי אליו.
"אז תחשוב רגע, אתה עומד מול הדבר הזה, כן? קנבס ענקי מלא בכל הצבעים האלה, ודבר ראשון אתה נמעך מזה," תיאר בהתלהבות עם הידיים. "אי־אפשר... אין לזה ביטוי טוב בעברית, יש ביטוי כזה באנגלית, טו טייק איט אין. אתה מבין למה אני מתכוון?"
המשכתי להביט עליו בריכוז.
"ואז, כדי להתחיל לפענח את הקומפוזיציה של החלקים האבסטרקטיים אתה חייב לקחת את החלקים הריאליסטיים בתור סוג של יתד, סוג של נקודת אחיזה. נגיד, עם ההתעוררות," דפדף במהירות בספר, מפנה כלפי את אחת התמונות האהובות עלי. הבתולה המתעוררת התנחשלה מולי בסגולים, כחולים וירוקים מרהיבים, "אז יש כאן חמש או שש דמויות שאתה צריך להתחיל ולהבין איפה זאת מתחילה ואיפה זאת נגמרת. רק כשאתה מתחיל מהחלקים הריאליסטיים אתה יכול לקלוט את המשמעות של החלקים האבסטרקטיים. ואז זה פתאום מתחיל לקבל צורה. זה פשוט גאוני."
"מה?" שאלתי מוקסם. לא היה אכפת לי שימשיך לדבר ככה לנצח.
"זה כמו חידת היגיון. אתה חייב לפענח את הציורים שלו, ואני אפילו לא מדבר על המשמעות שלהם, אני מדבר רק על מה שאתה רואה. זה גדול." הוא פנה לכיווני. "אתה מכיר את התמונות התלת־ממדיות החדשות האלה? שאתה צריך להתרכז ולהסתכל מעבר כדי לראות את הצורה האמיתית שמתחבאת שם?"
"ככה זה," חייכתי אליו חיוך ניצחון.
"בדיוק!" התרגש, "אבל הציורים של קלימט הם מלפני תשעים שנה בערך. אתה קולט איזה גאון? הלוואי שהייתי מצליח להפעיל את הצופה רבע ממה שהוא עושה." הוא זרק את בדל הסיגריה על הרצפה ומעך בנעל.
"אתה מעשן?" הוא התחיל לחטט בתוך התיק שלו והוציא ממנו קופסת סיגריות.
"אני לא קונה סיגריות, אבל אם מישהו מציע לי אני לא אומר לא."
"לא דיברתי על סיגריות," אמר בחיוך ושלף ג'וינט מתוך קופסת הסיגריות המעוכה שלו.
"גראס?" שאלתי בהיסוס.
הוא הנהן אלי.
"אף פעם לא ניסיתי."
"נראה לי שאף פעם לא מאוחר מדי," אמר באותו חיוך נטול מאמץ שלו, "ואחרי שמתייתמים נראה לי שאף פעם לא מוקדם מדי."
יתום. אף אחד עוד לא קרא לי יתום חוץ מהרב. אורי שטיין. יתום. חבר במועדון הכבוד של אוליבר טוויסט, אנני, האסופית.
יונתן הדליק את הג'וינט. "שננסה?"
שתי ידיים קטנות הונחו על הכתפיים שלי בעדינות, אבל בנחישות. הרגשתי את השפתיים שלה מתקרבות אלי, את הבל הפה בתוך קונכיית האוזן שלי. ידעתי בדיוק מה עומד להגיע.
"בשום פנים ואופן לא. שלא תעז."
התכווצתי. יונתן הביט בי בשקט והמתין להכרעה. הבטתי בקצה הרושף של הג'וינט וטבעת של מתח התרגשה והתהדקה סביבי. היד המושטת שלו ריחפה בקלילות מעל המחשבות שלי, פתחה את דרכי הנשימה בריח ירקרק ומתוק שהתנחשל בחלל המרפסת. אמא הידקה את האחיזה שלה בכתפיים שלי, שולחת לאוויר חרדות בריח באוש ועכור ומוכר להחליא.
אבל האישונים הרחבים של יונתן נראו לי כמו שתי מחילות ארנב עמוקות ומזמינות והן קראו לי ליפול פנימה והג'וינט בער בין שתי האצבעות שלו כמו אש מסתורית והכתפיים שלי התנערו מעצמן והיד שלי נשלחה מתוך הכהות האפורה והמאיימת וביתקה את אחיזת הידיים שלה מהכתפיים שלי. מבעד לערפילים הירוקים והמתוקים שנשאבו בזריזות ובחשש לריאות שלי, הרגשתי איך היא מתמוססת וחוזרת לתהום נשייה כלשהי. הגוף שלי נמסך בצבעים עזים ומפתים של חטא, של סכנה, של אורי־שטיין־לא־שומר־על־עצמו־יותר. ועדיין, למרות הכבדות המפתיעה שהתחילה לחלחל לי באיברים, חצה חץ מורעל את קו המחשבות שלי - מה היא חושבת עלי אם היא באמת רואה אותי עכשיו?
"אז הצטרפת השנה?" ניסיתי להתרכז.
"אפשר להגיד שלקחתי שנה חופש. אני מכיר את רוב אלה שבאו מ'רעות'."
"אז איפה למדת ב־י'?"
"תק"ח. תיכון קרית חיים."
"מכיר, אני ממוצקין."
"אחלה. אפשר לנסוע הביתה ביחד היום," הציע בחיוך.
"אני נוסע בקו 52. אתה בטח ב־51," הקשיתי.
"אני אעשה בשבילך את ההקרבה ואלך עוד עשר דקות," הציע בקלילות. "אני גר לא רחוק מרסקו."
"אחלה," חייכתי אליו בשמחה.
המשכנו לעשן בשתיקה עוד כמה דקות. המוח שלי פעל בהילוך חמישי. מחשבות ודימויים שיחקו תופסת בתוך הגולגולת שלי.
"שנרד להדר ברגל?" קטע יונתן את עכברי המחשבות שהתרוצצו לי בראש בלי שליטה.
"אפשר?" סובבתי באִטיות את הראש לכיוונו. "אף פעם לא חשבתי על האפשרות הזאת בכלל."
"אני מכיר דרך נחמדה." הוא כיבה את הג'וינט על רצפת המרפסת והחזיר את הבדל אל תוך קופסת הסיגריות שלו.
"למה לא?" גיחכתי לעברו.
"אתה מסטול תחת, אה?" הוא חייך אלי וקם מהכיסא.
"מה פתאום," צחקקתי שוב וקמתי גם אני. לרגע הצלחתי להתייצב, אבל הכבדות באיברים משכה אותי חזרה למטה, והתרסקתי שוב בכיסא.
"יאללה," האיץ בי.
קמתי שוב. הרגליים שלי הסתבכו אחת בשנייה וקרסתי הצִדה, כמעט מפיל אותו ואותי ביחד. הוא תפס אותי כשהפנים שלי כמעט התנגשו בפנים שלו.
עצרתי לרגע, מביט בו ממרחק של עשרה סנטימטרים. "זאת רק בעיה קלה של חוסר יציבות," פלטתי, ושנינו נקרענו מצחוק.

יצאנו מבית־הספר. יונתן הוביל לכיוון שביל שהתפתל במורד הרכס לכיוון צפון. הדרך נראתה ארוכה, וההליכה אִטית וכבדה, כאילו צנחנו שנינו עם מטרייה במורד הכרמל.
"מה שלום אבא שלך?" שאלתי אותו תוך כדי הליכה.
"מאיפה אתה יודע על אבא שלי?"
"מאיפה אתה ידעת על אמא שלי?"
"אתה קצת שיחת היום בבית־הספר."
"גם אתה בכותרות. חוץ מזה יש לי צינורות מקובלים."
"צינורות מקובלים." הוא חייך. "שלומו טוב. הוא כבר כמעט לא צריך את הכיסא גלגלים. הוא כבר די חזק ובשלבים האחרונים של השיקום שלו."
"מה קרה?"
"גידול בעמוד השדרה."
"נשמע כיף."
"להיט."
המשכנו לרדת למטה עד שהגענו לפינה נחמדה שבה הצמחייה יצרה גומחה בגב ההר. מישהו בעל יוזמה העמיד שם ספסל מאולתר ואנחנו עצרנו מול הנוף של המפרץ. הערב כבר התחיל לרדת, ושמש נעימה ליטפה אותנו בדרכה אל הים, מאריכה לאִטה את הצללים.
"אז מה הביא אותך לוויצ"ו?" יונתן הצית שתי סיגריות והגיש לי אחת.
"אמא שלי."
"הממ... רוצה לספר לי?"
"זה היה לקראת סוף כיתה ט'. לא ממש הסתדרתי ביסודי ובאורט מוצקין, הייתי... איך לקרוא לזה בדיוק? נגיד בעדינות, אאוטסיידר. אף פעם לא ממש הצלחתי למצוא את עצמי שם. תמיד הייתי מהילדים החננות האלה בוועדת קישוט? מכיר?"
יונתן חייך לכיווני.
"אז זהו, פחות או יותר, תמיד טחנו לי על כמה שאני מצייר יפה וכמה אני מוכשר..."
"מצייר?" שאל יונתן בעניין.
"מעתיק," הפטרתי בביטול. "בקיצור, שמעתי שיש יום פתוח..."
"והתאהבת."
"כן," הרהרתי לעצמי. "אולי אפילו לא הייתי צריך להתאהב, פשוט הייתי צריך לברוח. נסתי על נפשי כל יום בשני אוטובוסים אל הדר הכרמל," צחקתי אליו, "בכל־זאת, הערמה של היצורים שמאכלסים את ויצ"ו כל־כך הזויה ומופרעת לפעמים עד שמישהו כמוני נחשב כמעט למשעמם."
"משעמם?"
"בטח לא מספיק מעניין ששווה למישהו לבזבז עליו זמן ולהתעלל בו."
יונתן הנהן. שקענו בשתיקה נעימה.
"אתה רעב?" שאל פתאום.
"לאללה," עניתי בטון מופתע. יונתן גיחך וקם מהספסל.
המשכנו את הדרך במורד הרכס, ובשלב מסוים חברנו לאחד הרחובות שירד לכיוון התחנה. במרכז הדר נכנסנו לאיזו קונדיטוריה עלומת שם. הוויטרינות בפנים זהרו בהתפתלויות בצק, זיגוגים ומילויים. הכול נראה לי טעים באופן לא שגרתי.
"אני ממליץ על הפנאן אגוזים," אמר יונתן והצביע על שבלולים ממולאים בעיסה חומה בלתי מזוהה.
"אפשר שני פנאן אגוזים?" שאלתי מיד את המוכרת. היא הביטה עלי בתמיהה.
"לא באמת קוראים לזה ככה, אני המצאתי את זה." יונתן החניק גיחוך מאחורַי. "זה בסדר, סביר להניח שתראי אותנו פה לא מעט," זרק לכיוונה בקלילות, והלב שלי נמס כמו חמאה במיקרוגל, "אז נראה לי שאפשר להסכים שנקרא לזה פנאן אגוזים. מה את אומרת?"
"שניים פנאן אגוזים בדרך," ענתה ושלפה את השבלולים לחימום.

"זה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים שלי," בישרתי ליונתן בחגיגיות על הספסל האחורי בקו 51.
"זה בגלל שאתה מסטול," השיב יונתן ונגס בשלו בריכוז.
"סמים קלים זה ממש נחמד," החלטתי.
יונתן חייך בהסכמה. "אז למה צילום?"
"לא סגור על זה," עניתי אוטומטית.
"אתה מתחמק."
"אוקיי, אוקיי," היססתי, "נראה לי שאני אוהב את העצירה של רגע אחד בזמן." הסתכלתי אליו, הוא הנהן באישור. "פשוט המציאות כל הזמן נורא־נורא מסובכת, וכשאני מצלם אני יכול לעצור רגע את הכול ולהתמקד במשהו אחד."
"ומה אתה אוהב לצלם?"
"נראה לי שעוד לא גיבשתי טעם," הודיתי בכנות.
"וזה לא חסר לך?"
משכתי בכתפיים. "אני מתקדם לאט־לאט. בבית שלי אף פעם לא התעסקו יותר מדי באמנות, אלא אם כן תמונה של הילד הבוכה בסלון זה אוונגרד בעיניך."
"לגמרי אוונגרד," הסכים איתי תוך כדי לעיסה.
"בכל מקרה, אני מרגיש שכל פעם שאני נכנס לטריטוריה לא מוכרת אני מתאהב בה. בהתחלה זה היה הצילום עצמו, אחר־כך המעבדה שחור־לבן, אחר־כך הסטודיו, עכשיו זה הצבע. בקיצור, עדיין לא למדתי להשתלט על כל האפשרויות." הכנסתי את פיסת המאפה האחרונה לפה.
"יש בזה משהו די מגניב. לא חשבתי על זה קודם. אצלי זה מאוד שונה כי אמא שלי מורה לאמנות ואבא שלי גם מפסל ומצייר בתור תחביב."
"אז יש לך עם מי לדבר על זה, ולי זה ממש־ממש חסר. אני מקבל רק את מה שאני לומד במסגרת המגמה ובית־הספר, ובכל מקרה אני מרגיש שהדיבור במגמת צילום על אמנות הוא לא ממש ברמה גבוהה."
"מה עם ספרים? סרטים? תערוכות?" שאל יונתן.
"כן, אבל זה לא אותו דבר כמו לדבר על זה, כמו לשמוע אנשים אחרים מדברים על אמנות, כמו להיחשף למחשבות ורעיונות של יוצרים אחרים. יש בזה משהו שלא נותן לי ממש לצלול. וגם המורים במגמה לא ממש מעמיקים בעיני. אני מרגיש תמיד שאפשר לקחת את זה עוד כמה מטרים פנימה."
"אהרון בסדר," ציין יונתן.
"וואלה? תמיד יש לי תחושה שהוא יודע לעשות כאילו, אבל בעצם לא ממש."
"יכול להיות," מלמל יונתן.
האוטובוס הלך והתקרב לכיוון רסקו. הצל של הבית התחיל להתגנב לי בחזרה אל תוך הלב.
"כוס אמק, אין לי כוח ללכת הביתה עכשיו," מלמלתי. "איזה דיכאון."
"אני לגמרי מבין אותך," נאנח.
שתקנו כמה שניות.
"בראש שלך לבוא אלי לראות ציורים שלי?" הציע.
הנהנתי בהתלהבות.
הרחוב של יונתן נראה כמו כל עוד רחוב בקריות, אבל כשהוא פתח את הדלת, הרגשתי כאילו פסעתי לתוך יקום אחר. הבית הזה היה כל מה שהבית שלנו לא היה, עמוס בפרטים ובחפצים בכל פינה. כריות בסגול וירוק עיטרו ספה עתיקה עם רגלי עץ מגולפות. לאורך הקיר על השטיח הצבעוני בסלון היו מונחות כריות גדולות לישיבה על הרצפה. מזרקה קטנה פכפכה מים בפינת החדר, ועל הקיר היתה תלויה רפרודוקציה ענקית של מירו. ספרייה ענקית השתרעה על קיר שלם, עמוסה בספרי אמנות ובפסלים קטנים. עצרתי ליד אחד מהם, של בודהה שמן וצוחק עם ידיים באוויר, וליטפתי אותו בעדינות.
יונתן זרק את המפתחות שלו לתוך קערה בכניסה ונכנס למטבח.
"יש לך אחים או אחיות?" נכנסתי אחריו.
"שניים. גדולים. שניהם כבר לא גרים בבית. אחד מטייל בהודו כרגע." הוא פתח את המקרר ומזג לשנינו מיץ תפוזים.
"אני מת לנסוע להודו," אמרתי בזמן שבחנתי בעיון את התמונות המשפחתיות על המקרר.
"רוצה עוד ג'וינט?"
"אתה מעשן בבית?" נדהמתי.
"כן, למה לא?"
"לא יודע. ההורים שלך וכאלה."
"קודם־כול ההורים שלי במרוקו. הם נסעו לחופשה לכבוד ההחלמה של אבא שלי." הוא יצא מהמטבח לכיוון הסלון. "חוצמזה, מי אתה חושב לימד אותי לעשן?" חייך אלי חיוך גדול.
שתקתי, המום.
"אבא שלי תמיד אומר שאם זה צומח מהאדמה, אפשר להשתמש בזה," אמר בזמן שהלכתי אחריו לחדר שלו.
על הרצפה היה מונח מזרון כפול, מעורבב שמיכת פיקה כתומה וסדין ירוק. שולחן עבודה מבולגן תפס את כל אורך הקיר האחורי. על הקיר מעל המיטה היו פוסטרים של "הפיקסיז" ו"לד זפלין", להקות שידעתי שאני אמור להקשיב להן כי הן מעולות, אבל אף פעם לא ממש הגעתי לזה. לצד המיטה עמדו מגובבים זה על זה קנבסים צבעוניים. על המדפים היו ספרי אמנות, דיסקים, פסלים קטנים ויצירות שהנחתי שהן של יונתן. בצד השני עמד כן ציור ועליו קנבס, עבודה בתהליך, שכבות של גוונים עזי מבע שהתפתלו והתנחשלו על הדף, צורות אבסטרקטיות והשפרצות צבע קטנות.
"מה זה?" הצבעתי עליו.
"זה משהו שאני עובד עליו עכשיו. זה לא קשור לבית־הספר, זה משהו שלי." יונתן התיישב ליד שולחן העבודה שלו עם הגב אלי, רוקן סיגריה וגלגל אחת חדשה.
"זאת סדרה על רגשות. אני מנסה לצייר כל פעם את אותו הדבר, אבל אני מחכה להיות במצב־רוח אחר. כל פעם שאני חוֹוה רגש מאוד ברור כמו עצב, כעס, שמחה, געגוע, חרמנות, לא משנה, אני מתחיל אחד חדש או חוזר לאחד קיים."
"ומה אתה מנסה לצייר?"
"את החדר שלי."
"למה דווקא את זה?"
"כי החדר הזה הוא המְכָל של הרגשות שלי. פה אני מרשה לעצמי להרגיש מה שאני רוצה ולהיות מי שאני רוצה."
התיישבתי על המזרון שלו.
"זה קצת כמו להיות עוּבָּר ולצייר את הרחם," אמרתי.
יונתן הסתובב אלי ונעץ בי מבט מוזר. הלב שלי החסיר פעימה, אולי אמרתי משהו לא לעניין? הוא הביט בי כמה שניות.
"זאת אסוציאציה ממש יפה."
משכתי בכתפי באדישות מעוּשָׂה, אבל הרגשתי שהדופק שלי עולה. יונתן הסתובב בחזרה והמשיך להכין את הג'וינט.
"אז איזה רגש יש בציור הספציפי הזה?"
"רוצה לנחש?"
הבטתי בציור. הוא נראה לגמרי אימפולסיבי, כאילו הכול התפרץ לתוכו בלי שליטה, כאילו הוא מגיע ממקום של
"תשוקה," אמרתי מיד.
יונתן הסתובב שוב, לאט, והביט בי בחיוך מסוקרן.
"צדקתי?" שאלתי בהפתעה. משהו התחיל לבעור לי בתחתית הבטן.
"וואלה," המשיך לחייך אלי עוד שתי שניות והסתובב.
לרגע אבדתי שם, בתוך הריח הזה של החדר שלו, בין הספרים על המדפים והקנבסים המפוזרים על הרצפה, בין התשוקה לבין המזרון. עצמתי עיניים ושאפתי אוויר. היה לחדר הזה ריח שהסביר טוב יותר מי זה יונתן. החדר הזה שאף ונשף יונתן בדיוק כמוני עכשיו.
צליל של מצית החזיר אותי למציאות. יונתן לקח כמה שאיפות והעביר אלי את הג'וינט. לקחתי שאיפה עמוקה מדי והתחלתי להשתעל. יונתן צחק וניגש למערכת שלו. "קינג קרימזון" התחיל להתנגן ברקע. הוא חלץ נעליים, פסע על המזרון ואז התיישב עליו בכבדות. התקרבתי אליו.
עישנו בשקט את הג'וינט. יונתן נשכב על המזרון ונאנח. עקבתי אחריו בנשימה עצורה. הוא נשכב על המיטה פְּשוּט איברים, אני שכבתי בידיים צמודות וברגליים צמודות, מקפיד לא לגעת בו. אפילו לא בטעות, אפילו לא בשתי אצבעות כשהעביר לי את הג'וינט.
יונתן לא זז. הקשבנו בשקט למוזיקה והסתכלנו על התקרה של החדר שלו שהיו מודבקים עליה כוכבים צבעוניים.
"זה מאז שהייתי קטן," אמר פתאום.
"מה?" שאלתי אותו בכבדות, המילה בקושי יצאה לי מהפה.
"הכוכבים. פחדתי לישון, אז אמא שלי הכינה לי את הכוכבים האלה ואבא שלי הדביק אותם על התקרה. היתה גם איזו אגדה שהיא סיפרה לי עליהם."
"תספר לי?"
"אני לא ממש זוכר. וואי, זה חומר ממש חזק. אתה בסדר?" הסתכל עלי.
"לא יודע. קצת קשה לי לדבר. זה לא נורמלי," עניתי לו. שנינו הבטנו אחד על השני כמה שניות בלתי נסבלות ואז התחלנו לצחוק ביחד.
"אני שמח שנפגשנו היום," הוא הסיט את המבט שלו ממני חזרה לתקרה.
שכבנו שם עוד כמה דקות, מסטול רפוי ומסטול בוער. הרגשתי את הזרמים החמים עולים ויורדים לאורך הגוף שלי. הכול פעל, כל תא בגוף שלי, אבל זה לא הלחיץ אותי, הייתי עם יונתן ביחד בתוך הכבדות המתוקה החדשה. עצמתי עיניים ונתתי לעצמי לשוט. מתוך הערפל הרגשתי יד מגששת את דרכה לתוך היד שלי. הדופק שלי התחיל להשתולל.
"אני ממש מאוכזבת ממך," שמעתי את הקול שלה, סדוק. הלב שלי קפא, וגוש ענקי התיישב לי בגרון. לרגע לא הצלחתי לנשום.
זינקתי לישיבה, מתנשם בכבדות.
"אני חייב לזוז," אמרתי, ואז קמתי, נעלתי נעליים ומיהרתי לעבר הכניסה. יונתן בא בעקבותי.
"תודה," אמרתי לו. "היה לי ממש נחמד."
"סבבה. נתראה בבית־הספר." הוא עמד בפתח הדלת ונראה מבולבל.
הנהנתי אליו ופלטתי את עצמי אל הרחוב החם. לילה אפור ולח כבר הציף את המדרכות הרותחות, ואני הזעתי את דרכי אל קרית מוצקין, חולף על פני מרכז רסקו ובית־הספר "אחדות".
אוחז בשולי התחושה האטומה שהעניק לי הג'וינט עליתי שלוש קומות ופתחתי את הדלת. משב רוח חם קיבל את פני בזמן שהרפיתי שרירים ונבלעתי פנימה.

כבר בכניסה שולמית רצה אלי והתחילה להתחכך בקרסוליים שלי. בכף־הרגל גירשתי אותה בחוסר סבלנות לכיוון הסלון שהתרוקן לגמרי מסימני השבעה וניגשתי אל המטבח. אבא כבר התחיל לארגן את ארוחת הערב יחד עם מירה, החברה הכי טובה של אמא. זה נראה לי טבעי לחלוטין שהיתה שם, אחרי שהעבירה איתנו את כל שבעת הימים האחרונים וישנה על הספה בסלון. ממילא היתה אצלנו רוב הערבים מאז שזכרתי את עצמי, מקשקשת עם אמא בלחש במטבח ומתערבת בכל מה שנדרשה או שלא נדרשה לו. היא הסתובבה עכשיו במטבח בהליכה הדובית שלה וארגנה בזריזות את המצרכים לארוחת הערב.
"בוא תצטרף אלינו, כבודו, יש מקושקשת ויופי של גבינות," בישרה לי, ואז הביטה עלי בדאגה. "בכית?" שאלה בשקט.
"מה?" הבטתי עליה מזועזע.
"העיניים שלך נורא אדומות." היא שלחה יד לכיוון הפנים שלי. הסטתי את הראש בזריזות ותפסתי את הזרוע שלה.
"לא בכיתי, מירה," אמרתי בחדות והורדתי את היד שלה למטה. "סתם ישנתי חרא בלילה."
כשהנחתי את התיק בחדר שלי נעצרתי לרגע. הייתי מותש. הדבר שהכי רציתי היה להיכנס למיטה, אבל הייתי חייב לחזור. נשמתי עמוק והתיישבתי בשקט ליד שולחן האוכל יחד עם כולם. ארוחה משפחתית ראשונה בלי אמא. הכיסא שלה, שהיה קרוב למטבח כדי שהיא תוכל לארגן עניינים בקלות, היה כמו בור פעור באמצע החדר. היתה תחושה שכולם משפילים את המבט שלהם. רק מירה נראתה, באופן מפתיע, לגמרי בעניינים.
"נו, אוריל'ה, אולי תספר לנו איך היה היום בבית־הספר?" היא כרכרה סביבי, הגישה לי ביצה מקושקשת והורידה לי סלט לצלחת.
"היה מעולה," שיקרתי.
"הכנתי סלט כמו של אמא," התפרצה תמרי בהתלהבות והתבוננה בי בעיון, ממתינה לאישור מצִדי.
"סלט כמו של אמא," אמרתי לה בשקט ובקרירות וטעמתי את הסלט. "שכחת זיתים ולא שמת כמעט מלח. זה ממש לא כמו הסלט של אמא."
היא השפילה מבט וחזרה לנבור עם המזלג בצלחת שלה.
"נו, אז איך היה?" הפצירה בי מירה.
"נו, מירה, איך היה? איך יכול להיות? כולם היו נורא רגישים וקשובים ומחבקים ורק רצו לדעת אם הכול בסדר איתי. אפילו זלגו כמה דמעות. זה באמת היה נורא מרגש."
"טוב מאוד," נבח אבא. "היית מעדיף שכולם יתעלמו ממך?"
"האמת, נשמע לי לא רע בכלל, תודה."
"אתה לא יכול להיעלם," אמר בעודו מחטט בסלט שלו. "אנשים רואים אותך כל הזמן, גם כשאתה עושה דברים לא לעניין."
"דברים לא לעניין?" שאלתי בפליאה והמלחתי במרץ את הסלט התפל.
"כן. לא לעניין,"
"אתה רוצה לפרט, סגן־אלוף שטיין?"
"אורי, אל תתחצף אלי, אתה שומע אותי?"
"אז מה, אתה סתם רוצה להגיד לי שאני לא בסדר בלי להגיד מה לא בסדר?" נשענתי אחורה וחייכתי בשלווה. "איך אני אמור ללמוד מזה משהו? ועוד יותר חשוב, איך תמרי אמורה ללמוד מזה? אתה יודע שאני אמור להיות המודל לחיקוי שלה."
"אתה לא המודל לחיקוי שלי, פיגורי," אמרה תמרי.
"מי כן?" יריתי בזריזות, "טיפטיפ?"
"תסתום כבר, מפגר אחד."
"היה נעים עד שהגעת. אולי באמת עדיף שתצא קצת להסתובב, כמו שעשית בשבעת הימים האחרונים. יותר חשוב לצלם, לא?" אמר בזמן שבצע חתיכה גדולה מהלחם.
"אהה, אז זה העניין. ומה בדיוק הבעיה עם זה?"
"שום דבר. אין שום בעיה," מרח את החמאה בתנועות עצבניות. "רק כל המשפחה מדברת על זה שלא טרחת להיות בשבעה של אמא שלך."
"אין לך מה לדאוג, עוד מעט ימות עוד קרוב וכולם ידברו עליו ועל איך הילדים שלו מביכים אותו."
"כבר הגדלת תמונות מהלוויה?" שאל אותי בכעס. "אני משתגע מזה. מי מצלם את הלוויה של אמא שלו?"
"אנשים שאתה כנראה לא תבין לעולם, אבל אנחנו מעריכים מאוד את הניסיון."
"אולי כדאי שננסה להרגיע את הטונים שלנו," ניסתה מירה לפייס, "יפתח, אפשר את הס..."
"אתה תכף מתגייס," נבח עלי, "הגיע הזמן שתתחיל להתנהג בהתאם."
"כלומר, לירות בערבים ולא להתעסק באמנות?"
"כלומר להתנהג כמו בחור בגילך."
"בוא נסכם שאתה תתנהג כמו אלוף בצבא ההגנה, ואני אתנהג כמו שמאלני לפלף מבית־ספר לאמנויות."
"תעשה מה שאתה רוצה," סינן בשקט וחזר לאכול את הביצה שלו.
"אולי בכל־זאת ננסה להירגע?" הציעה מירה שוב בטון של גננת. "אני מניחה שלכולם היה יום קשה היום. היום הראשון אחרי השבעה הוא תמיד מאוד לא פשוט."
"עכשיו גם את נהיית פסיכולוגית? שלושים מורים ניסו לעשות לי היום אנליזה."
"אני מדברת מתוך הקושי שלי, בסדר, אוריל'ה?" הדגישה מירה.
"קוראים לי אורי."
"סליחה, אורי," ענתה מירה וגלגלה עיניים.
"תמרי, אולי תספרי לנו את איך היה לך היום בבית־הספר?" הצעתי.
תמר משכה בכתפיים ולא ענתה.
"נו, לא קרה שום דבר נחמד או מצחיק?"
"לא."
"בטוח קרה משהו, נו. תגידי, איך המחנכת שלך?" המשכתי לשאול.
"מה אִכפת לך?" תמר תקעה את העיניים בתוך הצלחת שלה.
"אני רוצה לדעת. החלפתי איתה כמה מילים בהלוויה והיא נראתה לי דווקא סבבה."
"מה פתאום? היא לא היתה בהלוויה."
"מה?"
"מה שאתה שומע, מפגר."
"מפגר תקראי לאחיך. את לא זוכרת שאחרי שכולם הלכו המחנכת שלך משנה שעברה באה עם המחנכת החדשה שלך שהציגה את עצמה?"
"מה פתאום."
"נשבע לך, סתומה."
"חמור."
"קרציפלצת."
"טוב, די נו, עשיתם לי חור בראש," אמרה מירה.
"אז אולי עדיף שנאכל בשקט," הצעתי. "חז"לינו אמרו שאין משיחין בשעת הסעודה."
"אמן," הוסיפה מירה וקמה למזוג לכולם עוד מים.

אחרי האוכל הלכתי בעקבות תמרי לחדר שלה. היא ישבה ליד השולחן והכינה שיעורי בית. התיישבתי על המיטה שלה בלי לשאול ושמתי רגליים על פח האשפה שלה.
"מה העניינים, תמרי?"
"מה אתה עושה פה?"
"באתי לשאול אותך מה שלומך."
"מה אכפת לך?"
"לא אכפת לי, אבל אני אח שלך. זה חלק מהתפקיד שלי לשאול."
תמרי הביטה בי בזלזול.
"ככה את רוצה?" שאלתי אותה, "את מעדיפה שאני אתעלם ממך ושאני לא אשאל אותך שאלות?"
"אני מעדיפה שלא תשחק אותה כאילו אכפת לך. לפני שאמא מתה לא טרחת לשאול אותי מה שלומי."
"כי הייתי רגיל שאמא שואלת אותך," התעצבנתי. "מה זה שאמא מתה קשור עכשיו בדיוק?"
"איך היה היום שלך, אולי תספר לי אתה?" פנתה לכיווני במבט מתעניין.
"מה אכפת לך איך היה היום שלי?" התעצבנתי עוד יותר.
"אתה רואה? אז למה שאני אספר לך?"
"כי אני האח הגדול שלך."
"אז מה?"
"מה אז מה?"
"אז מה אז מה."
"יואו, את מעצבנת רצח," הודעתי לה והתחלתי לחטט בניירות על המיטה שלה. "מה זה?" שלפתי ברושור מתוך הערמה.
"זה חוג בלט," אמרה בזמן שחטפה מידי את הברושור והתבוננה בו. "אני חושבת ללכת. אמא תמיד אמרה שיש לי יציבה נהדרת ושאני חייבת לעשות עם זה משהו," אמרה בעיניים נוצצות, "אז נראה לי שאני אתחיל חוג אולי."
"תיהני." המשכתי לחטט בערמת הניירות שלה.
"כי אמא היתה רוצה. אתה זוכר שהלכנו לראות פעם את ההופעת מחול של הצרפתי הזה, איך קוראים לו, ואמא נורא נהנתה ורצתה ש..."
"טוב, אין לי כוח לזה עכשיו," קמתי מהמיטה שלה. "אם תרצי לספר לי איך הולך לך בבית־הספר אז תבואי מתי שבא לך. סבבה?"
תמר קפאה, אבל אחרי שנייה וחצי התאוששה, הסתובבה לכיוון המראה והתחילה לסרק את השיער הג'ינג'י הארוך שלה. מאחורה היא התחילה להיראות קצת כמו אמא, אבל יותר בכתום. מיהרתי לצאת מהחדר שלה ונכנסתי לשלי.
בעשר בלילה הטלפון בבית שחרר פתאום צלצול מבהיל. אבא ענה בסלון, ואז דחף את הראש בדלת שלי.
"זה בשבילך," נהם לעברי, "ותבקש מהחברים שלך לא להתקשר בשעות כאלה בבקשה."
יונתן?
"רק התקשרתי לשאול איך עבר המשך היום," עלצה גורצקי מן העבר השני.
חתיכת מטומטם שכמותי, מאיפה שיהיה לו את המספר שלי?
"העיקר שעבר."
"אתה יודע," היתממה, "לא שהיה היום משהו מיוחד. סתם עוד יום חמישי בשבוע רגיל."
"לגמרי רגיל," עניתי לה.
"לאן נעלמת במעבדה?"
"לא היה לי כוח. אהרון טחן לי את המוח אז חתכתי למרפסת. ביליתי קצת זמן עם הקְרָאש שלך מ'רעות'."
"איזה מהם?" התעניינה גורצקי.
"יונתן, י"א 2, אמנות פלסטית."
"וואלה? איזה עוצר נשימה הוא, נכון?"
עוצר נשימה, מאיץ דופק, מרהיב עין, יפה תואר.
"מה שתגידי."
"אגב, חמור, לא אמרתי לך תודה על הטריקים שלך עם אהרון. הוא לא הפסיק להתלהב מהעבודה שלי מאותו הרגע והלאה. סובבתי אותו על האצבע הקטנה שלי, והאמת היא שזה היה ממש נחמד."
"רק לאחותי מותר לקרוא לי חמור."
"אני מתנצלת, אורי בסיסרא."
"אמ'שלך סיסרא."
"תגיד, אתה באמת בסדר?"
"גורצקי, נתראה ביום ראשון בבית־ספר."
ניתקתי לה.
חזרתי לחדר שלי והבטתי מסביב. משהו צריך להשתנות. הכול עמד ישר ומסודר מדי, כמו שאמא אהבה. תמונות מהבית של יונתן התחילו לצוף לי בראש, מין בלגאן מאורגן של טלאי־טלאים.
דבר ראשון החלטתי לשים מוזיקה. מערמת הדיסקים שלי שלפתי את הצד האפל של הירח של "פינק פלויד" שפעם קיבלתי במתנה ואף פעם לא הקשבתי לו. הכנסתי אותו למערכת ולחצתי פליי. פעימות לב התחילו להדהד ברקע בזמן שהדלקתי מקל קטורת שנשאר לי מאיזה ערב סיאנסים בכיתה ט'. החדר התמלא בריח מתוק שקצת הבחיל אותי, אבל הכניס אותי לאווירה.
הבטתי מסביב ותכננתי את המהלכים שלי קדימה. הייתי צריך לעשות הכול בשקט מוחלט כדי שאבא לא יבוא להציק לי. קודם־כול הורדתי את המזרון מהמיטה, ואת הבסיס שלה השענתי על הקיר. הזזתי את המזרון והנחתי אותו עם הראש מול החלון. את כל הדברים שקשורים לצילום סידרתי על השולחן, ואז טיפה ערבבתי, כדי שהוא לא ייראה מסודר מדי. שלפתי מהתיקייה תמונות לא נחוצות וטסטים מהשנתיים האחרונות, שלפתי דבק ומספריים והתיישבתי ליד השולחן.
באחת בלילה תליתי על הקיר קולאז' של דימויים בשחור־לבן־אפור. עין גדולה הביטה עלי ממרכז היצירה, שהתפשטה לצדדים בצורה לא סימטרית. חלק מהתמונות קרעתי, חלק גזרתי. את כולן הדבקתי זו לזו בסלוטייפ, ואחר־כך עם בלו טאק על הקיר.
נשכבתי על המזרון, נלחם בדחף לסדר את השולחן ולהחזיר הכול למקום לפני שאני נרדם. הסתכלתי על הקולאז'. הוא מצא חן בעיני. אולי הייתי צריך להוסיף קצת צבע. שולמית התגנבה מתוך החריץ הדק שבין הדלת למשקוף, מרעידה את הישבן. היא טיפסה על המזרון הנמוך, חוקרת את הצורה החדשה של החדר, ואז טיפסה לי על החזה ונשכבה עליו, פנים לכיוון הסנטר שלי, גרגרה בקול עמוק ונשפה עלי.
"בחיאת, שולמית," דחפתי אותה עם היד והעפתי אותה מעלי. "חם רצח."
טיפה אחרי שנעצמו לי העיניים עוד הספקתי לדמיין אותי ואת יונתן בחדר שלו. שנייה לפני שנרדמתי חלמתי שאני נופל והתעוררתי בבהלה. כשפקחתי עיניים למחרת בבוקר, הופתעתי מהאור שנהר פנימה מהחלון הפתוח ומהמיקום החדש שלי בחדר. שולמית ישנה לי בשקע מאחורי הברכיים, והעין בקיר ממול המשיכה לבהות בי בשקט.