בית לואינה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית לואינה
הוספה למועדפים

בית לואינה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

מגי לואי ברדה נולדה בתוניס, כשתוניסיה הייתה מדינת חסות צרפתית. היא נישאה בגיל צעיר ועלתה לישראל עם בעלה ובנה. 
ב"בית לואינה", רומן הביכורים שלה, לוקחת המחברת את הקורא יד ביד למסע בתחנות שעברה לאורך הדרך. מסע חיים הכולל זיכרונות מבית אביה; חוויות ילדותה בתוניס; אהבות נעורים ראשונות; חברים ומשפחה; העלייה לארץ וההתערות בה. 
בין פרקי הספר הביוגראפי שזורים הגיגים ושירים פרי עטה של המחברת. 
ברדה למדה "אמנות ניסיונית" באוניברסיטה הפופולארית והשתלמה בלימודי אמנות במכון אבני בתל אביב, בהדרכתו של הצייר המוערך דוד כפתורי. עבודותיה מוצגות ונמכרות בארץ ובחו"ל.  

פרק ראשון

פטפוטים
 
 
עבדתי בתחום הצעצועים. הייתה לי חנות שבה מכרתי בובות ומשחקים לילדים. באותו היום הצגתי מוצרים חדשים במקום בולט בכניסה לחנות. הפעוטות עמדו פעורי פה אל מול החמור המתנדנד והדוב הגדול שניגן במצלתיים. הם חיבקו את אימותיהן היפות והחייכניות באהבה ובשמחה, בגלל המראות המשעשעים שנגלו לעיניהם. אהבתי את המחזה הזה כל כך! לפתע נכנס חתול לחנות. הברחתי אותו, אבל הוא התעקש וחזר. הוא נעמד לרגליי מיילל, כלקוח ותיק, כשעיניו נעוצות בי. לפתע זיהיתי אותו, המומה. זה היה החתלתול שאיבדתי. התפלאתי מאוד, וסוזי ואביה שהיו בחנות במקרה, שמחו וצחקו אִתי.
 
בדרך כלל הייתי מרוכזת מאוד בשעות העבודה, אבל ההמולה והצרחות שהגיעו מבחוץ גרמו לי לצאת מהחנות אל הרחוב. לעיניי נתגלה מראה מזעזע, ליד הדלת עמדו כמה ילדים גסים שדחפו והדפו ילדה קטנה. מיהרתי לעברם והם נמלטו. הרמתי את הילדה בזרועותיי ולקחתי אותה עמי לחנות. היא בכתה, וכדי להרגיעה נתתי לה שוקולד וכוס מים. היא ישבה בחנות זמן מה, מרותקת מכל הדברים שסביבה. התבוננתי בה. עורה היה חיוור, עיניה מלוכסנות ולפיה הקטן הייתה צורת לב. במאמץ לרכוש את אמונה, נתתי לה בובה לשחק עמה ושאלתי אותה היכן היא גרה. היא הושיטה לי את המעיל שלה. כתובתה ומספר הטלפון שלה היו רשומים עליו, וכך יצרתי קשר עם אביה. הילדה המשיכה לשחק עד שהוא הגיע ואסף אותה בזרועותיו בצורה מאוד אימהית. אביה לא שלט היטב בשפה, אך מדבריו הבנתי שהיה עליו להתעכב בעבודה, אך בית הספר שחרר את בתו לפני שהגיע לאסוף אותה. הוא ביקש מבתו לספר לי שאין לה אימא ושהוא היחידי שמטפל בה. הוא לא חדל להודות לי באופן מביך עד עזיבתם.
 
אחרי שעת הסגירה החלטתי לחזור הביתה ברגל. במרפסות בתי הקפה ישבו אנשים בעצלתיים. רוח קרירה ורכה ליטפה את פניי. רוך של ערב. הלכתי ברחוב ונכנסתי למאפייה כדי לקנות לחם טרי. עברתי בסמטה הומה ונעצרתי להתבונן בחלון ראווה. השמש שקעה לאיטה והעננים התפזרו בשמים. יונים ניקרו בכיכר ומטיילים עלו לאוטובוס תיירים. כבר לא הייתי כל כך רחוקה מביתי כשפגשתי את לאה. לאה ואני היינו חברות ילדות והלכנו יחד לאותו בית ספר. היא הייתה עיתונאית שעבדה בשבועון מקומי ולעתים אף פרסמה סיפורים שזכו להצלחה.
 
אמי הייתה תופרת בגדי גברים וידעה ליצור פרחי דש ממשי. לאה חשבה שהעבודה המדויקת הזו מרשימה מאוד, והציעה לאמי לתפור חולצות גברים מהודרות. אני עדיין שומעת בראשי את הרעש הבלתי פוסק של מכונת התפירה שעבדה ללא הפסקה בביתנו. על הרצפה היו תמיד חוטים ופיסות בד מפוזרות בכל מקום. נהגתי להכין את שיעורי הבית שלי במסדרון הרחב, ליד פינת העבודה של אימא. לאחר שסיימתי, נהגתי לאסוף בעזרת מגנט את המחטים והסיכות שנפלו בזמן העבודה. אחרי זה יכולתי לרדת לחצר, לשחק עם חבריי.
 
לאה סיפרה לי תמיד כל מיני סיפורים ששמעה, והפעם היא סיפרה לי את סיפורה של הספָּרית שלה: משפחתה של הספרית עלתה לישראל ממרוקו עם ההכרזה על הקמת המדינה. הם היו שישה ילדים: חמש בנות ובן. בנוסף לאב ולאם עלתה עמם שבע, חברתה הטובה של האם שהייתה בהיריון מתקדם. שבע ואמהּ של הספרית היו בנות אותו הגיל וגדלו יחד. הן היו קרובות מאוד. שבע איבדה את הוריה כשהייתה נערה ואומצה על ידי הוריה של האם.
 
משפחתה של הספָּרית הפליגה לישראל בסירת דייגים ישנה. בסירה היו גם פליטי מלחמה, וכולם נדחקו באזור האחסון של הסירה, שבו נפרשו מזרונים. ריהא, אביה של הספרית, לקח אותם לגשר הקדמי שהיה מכוסה בבד עבה. בסירה היה מטען עודף וכשהים היה גבוה, היא התנודדה מצד לצד והאנשים נאלצו לשכב רוב הזמן. כולם התפללו. לפתע החלה שבע לחוש כאבים חזקים. הנשים המנוסות אמרו לה שאין לה מה לדאוג וכי לא תלד לפני שיגיעו. שבע ביקשה מאמה של הספרית להישאר לידה. הנשים הקיפו את שבע, חיממו אותה וניסו לסייע לה. הן נתנו לה לשתות מאחיה, משקה צימוקים מרפא שכל אישה מרוקאית ידעה לזקק, אך מצבה של שבע החמיר והיה צורך לקרוא לרופא בדחיפות. לשמחת כולם, ילדה שבע בת בריאה, אך הכאבים המשיכו והיא הביאה לעולם בת נוספת. על ערש דווי השביעה שבע המותשת את חברתה-אחותה, שתטפל בבנותיה הקטנות כאילו היו בנותיה שלה. היא לא שרדה את הלידה.
 
הסירה התקרבה לחופי ישראל וכולם נעמדו על הגשר, מתבוננים נרגשים בנמל חיפה ובארץ המובטחת — ארץ ישראל! העולים עלו על המשאיות שחנו בנמל ויצאו לדרך. בתום מסע מתיש בדרכי עפר עקלקלות, הם מצאו עצמם בעיירת פיתוח באמצע הנגב. רוב התושבים ביישוב היו ממדינות צפון אפריקה, והיו גם כמה ממוצא אירופאי.
 
ארבע שנים חלפו. המשפחה הייתה מרוצה. הם שמרו על המנהגים ועל האווירה של ארץ מוצאם. אבל אז מומו, הבן היחיד במשפחה, חלה. חומו עלה לפתע והעבירו אותו לבית החולים בדחיפות. הוא לקה בפוליו.
 
השנים חלפו. בנותיה של שבע הגיעו לגיל שתים עשרה. אמה של הספרית נאבקה כדי שבנה יקבל טיפולים טובים יותר במרכז מחקר לפוליו שבו עבד רופא צרפתי מפורסם. משרדי הרווחה סייעו לה לאשפז שם את בנה. הפרופסור השתעשע עם מומו ושאל אותו: "כמה אחים אמיצים יש לך?"
 
הילד המופתע ענה: "אני בן יחיד, יש לי רק אחיות!"
 
אמה של הספרית, שהייתה ביישנית עד אותו הרגע, אמרה: "הו, אדוני הרופא, יש לי חמש בנות ואת הבן חסר המזל הזה. יש לי גם שתי בנות נוספות, של חברתי שבע שנפטרה, המסכנה! היא השביעה אותי שאטפל בהן כאילו היו בנותיי."
 
"מאיזו עיר אתם במרוקו?" שאל הרופא.
 
"אנחנו ממרקש." ענתה האם.
 
הרופא הכיר היטב את העיר. הוא שירת שם בצבא וניהל רומן עם נערה מקסימה ותוססת, שפגש בנשף. היא אמרה לו שהיא עובדת בחווה של "מתנחלים" צרפתים. הם נפגשו פעמים בודדות בלבד, ואז עבר לאלג'יר.
 
רוחות חמות נשבו בנגב הצחיח. מרפאה חדשה הוקמה ביישוב. בין האנשים שהגיעו לפתיחה החגיגית, זיהתה אמה של הספרית את הרופא הנחמד, והתעקשה להזמין אותו לביתה. על השידה הייתה מונחת תמונה שלה עם שבע, חברתה. כשהיא ראתה שהרופא משתהה ליד התמונה, היא הסבירה לו: "זאת שבע, אמן של הבנות." הרופא הסתקרן וביקש לראות אותן. הוא שאל אותה אם שבע הייתה נשואה. "לא," ענתה לו, "מסכנה שכזאת! הגבר שעשה לה את זה פשוט נעלם. היא מעולם לא ראתה אותו שוב. הוא היה האסקרי — איש צבא." אחת הבנות הזכירה לו במקצת את בנות משפחתו, והוא נזכר בפגישה הראשונה שלו עם שבע, בזרוּת שחש במדינה המרוחקת, הרחק מהוריו, שמהם מעולם לא נפרד לפני כן. הוא היה אומלל, וחברים סחבו אותו בכוח לנשף. הוא ישב שם מדוכדך ואז הופיעה שבע, מלווה בחברה. היא החלה להתנועע ולרקוד לבדה לצלילי המוסיקה. היא הצחיקה אותו מאוד. היא הייתה כה יפה. הוא פנה אליה והזמין אותה לרקוד. הוא חיבק אותה בזרועותיו, והם רקדו יחד כל הערב בהנאה. היה קשה להם להיפרד זה מזה בסוף הערב.
 
הרופא החל לבקר את הבנות בביתן כשהגיע למרפאה. הוא נהג לקחת אותן לטיולים ולשלוח להן בגדים מצרפת. הוא נקשר אליהן. תאריך לידתן התאים לתקופת ההיכרות שלו עם שבע. הוא החליט לבצע בדיקת ד.נ.א והתברר שהוא אכן אביהן. הייתה לו שיחה ארוכה עם אשתו, שלא יכלה להביא ילדים לעולם. הם החליטו לקחת את שתי הבנות לצרפת, אך הבת השנייה סירבה להיפרד מההורים המאמצים שלה.

עוד על הספר

נושאים

בית לואינה מגי לואי ברדה
פטפוטים
 
 
עבדתי בתחום הצעצועים. הייתה לי חנות שבה מכרתי בובות ומשחקים לילדים. באותו היום הצגתי מוצרים חדשים במקום בולט בכניסה לחנות. הפעוטות עמדו פעורי פה אל מול החמור המתנדנד והדוב הגדול שניגן במצלתיים. הם חיבקו את אימותיהן היפות והחייכניות באהבה ובשמחה, בגלל המראות המשעשעים שנגלו לעיניהם. אהבתי את המחזה הזה כל כך! לפתע נכנס חתול לחנות. הברחתי אותו, אבל הוא התעקש וחזר. הוא נעמד לרגליי מיילל, כלקוח ותיק, כשעיניו נעוצות בי. לפתע זיהיתי אותו, המומה. זה היה החתלתול שאיבדתי. התפלאתי מאוד, וסוזי ואביה שהיו בחנות במקרה, שמחו וצחקו אִתי.
 
בדרך כלל הייתי מרוכזת מאוד בשעות העבודה, אבל ההמולה והצרחות שהגיעו מבחוץ גרמו לי לצאת מהחנות אל הרחוב. לעיניי נתגלה מראה מזעזע, ליד הדלת עמדו כמה ילדים גסים שדחפו והדפו ילדה קטנה. מיהרתי לעברם והם נמלטו. הרמתי את הילדה בזרועותיי ולקחתי אותה עמי לחנות. היא בכתה, וכדי להרגיעה נתתי לה שוקולד וכוס מים. היא ישבה בחנות זמן מה, מרותקת מכל הדברים שסביבה. התבוננתי בה. עורה היה חיוור, עיניה מלוכסנות ולפיה הקטן הייתה צורת לב. במאמץ לרכוש את אמונה, נתתי לה בובה לשחק עמה ושאלתי אותה היכן היא גרה. היא הושיטה לי את המעיל שלה. כתובתה ומספר הטלפון שלה היו רשומים עליו, וכך יצרתי קשר עם אביה. הילדה המשיכה לשחק עד שהוא הגיע ואסף אותה בזרועותיו בצורה מאוד אימהית. אביה לא שלט היטב בשפה, אך מדבריו הבנתי שהיה עליו להתעכב בעבודה, אך בית הספר שחרר את בתו לפני שהגיע לאסוף אותה. הוא ביקש מבתו לספר לי שאין לה אימא ושהוא היחידי שמטפל בה. הוא לא חדל להודות לי באופן מביך עד עזיבתם.
 
אחרי שעת הסגירה החלטתי לחזור הביתה ברגל. במרפסות בתי הקפה ישבו אנשים בעצלתיים. רוח קרירה ורכה ליטפה את פניי. רוך של ערב. הלכתי ברחוב ונכנסתי למאפייה כדי לקנות לחם טרי. עברתי בסמטה הומה ונעצרתי להתבונן בחלון ראווה. השמש שקעה לאיטה והעננים התפזרו בשמים. יונים ניקרו בכיכר ומטיילים עלו לאוטובוס תיירים. כבר לא הייתי כל כך רחוקה מביתי כשפגשתי את לאה. לאה ואני היינו חברות ילדות והלכנו יחד לאותו בית ספר. היא הייתה עיתונאית שעבדה בשבועון מקומי ולעתים אף פרסמה סיפורים שזכו להצלחה.
 
אמי הייתה תופרת בגדי גברים וידעה ליצור פרחי דש ממשי. לאה חשבה שהעבודה המדויקת הזו מרשימה מאוד, והציעה לאמי לתפור חולצות גברים מהודרות. אני עדיין שומעת בראשי את הרעש הבלתי פוסק של מכונת התפירה שעבדה ללא הפסקה בביתנו. על הרצפה היו תמיד חוטים ופיסות בד מפוזרות בכל מקום. נהגתי להכין את שיעורי הבית שלי במסדרון הרחב, ליד פינת העבודה של אימא. לאחר שסיימתי, נהגתי לאסוף בעזרת מגנט את המחטים והסיכות שנפלו בזמן העבודה. אחרי זה יכולתי לרדת לחצר, לשחק עם חבריי.
 
לאה סיפרה לי תמיד כל מיני סיפורים ששמעה, והפעם היא סיפרה לי את סיפורה של הספָּרית שלה: משפחתה של הספרית עלתה לישראל ממרוקו עם ההכרזה על הקמת המדינה. הם היו שישה ילדים: חמש בנות ובן. בנוסף לאב ולאם עלתה עמם שבע, חברתה הטובה של האם שהייתה בהיריון מתקדם. שבע ואמהּ של הספרית היו בנות אותו הגיל וגדלו יחד. הן היו קרובות מאוד. שבע איבדה את הוריה כשהייתה נערה ואומצה על ידי הוריה של האם.
 
משפחתה של הספָּרית הפליגה לישראל בסירת דייגים ישנה. בסירה היו גם פליטי מלחמה, וכולם נדחקו באזור האחסון של הסירה, שבו נפרשו מזרונים. ריהא, אביה של הספרית, לקח אותם לגשר הקדמי שהיה מכוסה בבד עבה. בסירה היה מטען עודף וכשהים היה גבוה, היא התנודדה מצד לצד והאנשים נאלצו לשכב רוב הזמן. כולם התפללו. לפתע החלה שבע לחוש כאבים חזקים. הנשים המנוסות אמרו לה שאין לה מה לדאוג וכי לא תלד לפני שיגיעו. שבע ביקשה מאמה של הספרית להישאר לידה. הנשים הקיפו את שבע, חיממו אותה וניסו לסייע לה. הן נתנו לה לשתות מאחיה, משקה צימוקים מרפא שכל אישה מרוקאית ידעה לזקק, אך מצבה של שבע החמיר והיה צורך לקרוא לרופא בדחיפות. לשמחת כולם, ילדה שבע בת בריאה, אך הכאבים המשיכו והיא הביאה לעולם בת נוספת. על ערש דווי השביעה שבע המותשת את חברתה-אחותה, שתטפל בבנותיה הקטנות כאילו היו בנותיה שלה. היא לא שרדה את הלידה.
 
הסירה התקרבה לחופי ישראל וכולם נעמדו על הגשר, מתבוננים נרגשים בנמל חיפה ובארץ המובטחת — ארץ ישראל! העולים עלו על המשאיות שחנו בנמל ויצאו לדרך. בתום מסע מתיש בדרכי עפר עקלקלות, הם מצאו עצמם בעיירת פיתוח באמצע הנגב. רוב התושבים ביישוב היו ממדינות צפון אפריקה, והיו גם כמה ממוצא אירופאי.
 
ארבע שנים חלפו. המשפחה הייתה מרוצה. הם שמרו על המנהגים ועל האווירה של ארץ מוצאם. אבל אז מומו, הבן היחיד במשפחה, חלה. חומו עלה לפתע והעבירו אותו לבית החולים בדחיפות. הוא לקה בפוליו.
 
השנים חלפו. בנותיה של שבע הגיעו לגיל שתים עשרה. אמה של הספרית נאבקה כדי שבנה יקבל טיפולים טובים יותר במרכז מחקר לפוליו שבו עבד רופא צרפתי מפורסם. משרדי הרווחה סייעו לה לאשפז שם את בנה. הפרופסור השתעשע עם מומו ושאל אותו: "כמה אחים אמיצים יש לך?"
 
הילד המופתע ענה: "אני בן יחיד, יש לי רק אחיות!"
 
אמה של הספרית, שהייתה ביישנית עד אותו הרגע, אמרה: "הו, אדוני הרופא, יש לי חמש בנות ואת הבן חסר המזל הזה. יש לי גם שתי בנות נוספות, של חברתי שבע שנפטרה, המסכנה! היא השביעה אותי שאטפל בהן כאילו היו בנותיי."
 
"מאיזו עיר אתם במרוקו?" שאל הרופא.
 
"אנחנו ממרקש." ענתה האם.
 
הרופא הכיר היטב את העיר. הוא שירת שם בצבא וניהל רומן עם נערה מקסימה ותוססת, שפגש בנשף. היא אמרה לו שהיא עובדת בחווה של "מתנחלים" צרפתים. הם נפגשו פעמים בודדות בלבד, ואז עבר לאלג'יר.
 
רוחות חמות נשבו בנגב הצחיח. מרפאה חדשה הוקמה ביישוב. בין האנשים שהגיעו לפתיחה החגיגית, זיהתה אמה של הספרית את הרופא הנחמד, והתעקשה להזמין אותו לביתה. על השידה הייתה מונחת תמונה שלה עם שבע, חברתה. כשהיא ראתה שהרופא משתהה ליד התמונה, היא הסבירה לו: "זאת שבע, אמן של הבנות." הרופא הסתקרן וביקש לראות אותן. הוא שאל אותה אם שבע הייתה נשואה. "לא," ענתה לו, "מסכנה שכזאת! הגבר שעשה לה את זה פשוט נעלם. היא מעולם לא ראתה אותו שוב. הוא היה האסקרי — איש צבא." אחת הבנות הזכירה לו במקצת את בנות משפחתו, והוא נזכר בפגישה הראשונה שלו עם שבע, בזרוּת שחש במדינה המרוחקת, הרחק מהוריו, שמהם מעולם לא נפרד לפני כן. הוא היה אומלל, וחברים סחבו אותו בכוח לנשף. הוא ישב שם מדוכדך ואז הופיעה שבע, מלווה בחברה. היא החלה להתנועע ולרקוד לבדה לצלילי המוסיקה. היא הצחיקה אותו מאוד. היא הייתה כה יפה. הוא פנה אליה והזמין אותה לרקוד. הוא חיבק אותה בזרועותיו, והם רקדו יחד כל הערב בהנאה. היה קשה להם להיפרד זה מזה בסוף הערב.
 
הרופא החל לבקר את הבנות בביתן כשהגיע למרפאה. הוא נהג לקחת אותן לטיולים ולשלוח להן בגדים מצרפת. הוא נקשר אליהן. תאריך לידתן התאים לתקופת ההיכרות שלו עם שבע. הוא החליט לבצע בדיקת ד.נ.א והתברר שהוא אכן אביהן. הייתה לו שיחה ארוכה עם אשתו, שלא יכלה להביא ילדים לעולם. הם החליטו לקחת את שתי הבנות לצרפת, אך הבת השנייה סירבה להיפרד מההורים המאמצים שלה.