חופשה בברמודה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חופשה בברמודה
הוספה למועדפים

חופשה בברמודה

2.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מל קופר מתכננת לטוס לספרד ולהתנער מכבלי עברה. עד שהמיליארדר הכריזמטי, ניקוס פראקיס, מציע לה לבקר בעולמו המשופע בעושר ובמעדנים...
מל אולי לא הטיפוס הרגיל של רודף השמלות העשיר, אך היא לא מסוגלת לעמוד בפני הצעתו המפתה של ניקוס: רומן נטול מחויבות הכולל שמש, ים ופיתויים באי היפהפה - ברמודה. עם זאת, מל מגלה שיש מחיר ללילות החושניים שלה עם היווני המצודד... 

פרק ראשון

1
 
 
ניקוס פראקיס סובב קלות את מפרק ידו כדי להציץ בשעונו והקדיר פנים. אם הוא רוצה להגיע לפגישה בסיטי, יהיה עליו לדלג על ארוחת צהריים. אין מצב שהוא יוכל למצוא זמן לארוחה עכשיו, אחרי שהתעכב לצאת מדירתו בהולנד פארק – הבסיס שלו באנגליה – כדי להשלים טלקונפרנס ארוך עם לקוחות רוסיים. ביום זה של ראשית הקיץ הוא רצה גם לנשום אוויר צח ולעשות קצת ספורט, לכן שחרר את הנהג שלו והתכוון לעצור מונית בצד השני של הפארק, ברחוב קנסינגטון היי.
כשהגיע למדרכה הרחבה התחומה עצים, הוא הרגיש דקירת רעב. הוא בהחלט היה זקוק לתדלוק.
מתוך דחף הוא חצה את הכביש וניגש אל מה שנראה כמו מסעדת טייק-אוויי. הוא לא היה אנין טעם באוכל, למרות העושר של שושלת הבנקאות פראקיס שעמד לרשותו, וכריך היה כריך – ולא משנה מאיפה הוא הגיע.
עם זאת, ברגע שנכנס למקום, הוא כמעט שינה את דעתו. מסעדות מזון מהיר שהתמחו בכריכים שנארזו מבעוד מועד עשו כברת-דרך ארוכה בשלושים השנים האחרונות, אך המסעדה הזאת היתה מהסוג המיושן שבו כריכים הוכנו ידנית במקום, לפי הזמנה, והורכבו ממבחר של מרכיבים שהוחזקו במכלי פלסטיק מאחורי הדלפק.
לעזאזל, חשב ברוגז. באמת שלא היה לו זמן לזה.
אבל הוא כבר כאן, וזה ייאלץ להספיק.
"יש לכם משהו מוכן כבר?" שאל כשהוא פונה אל המלצרית שמאחורי הדלפק. הוא לא התכוון להישמע גס רוח, אבל הוא היה רעב ולא היה לו זמן.
המלצרית, שגבה היה מופנה אליו, המשיכה למרוח פרוסת לחם בחמאה. ניקוס הרגיש שרוגזו מתעורר שוב.
"היא מכינה קודם את שלי, בחורצ'יק," אמר קול בסמוך, והוא ראה גבר זקן מאפיר, לבוש בלויים, יושב על כיסא ליד מקרר המשקאות. "תצטרך לחכות."
ניקוס חשק את פיו והחזיר את מבטו הנרגז אל הדמות שמאחורי הדלפק. המלצרית דיברה מבלי להסתובב.
"תכף מתפנה אליך," אמרה, כנראה לניקוס, והחלה להניח בשר בקר על פרוסת הלחם בחמאה לפני שעטפה את הכריך במפית נייר ופנתה להגיש אותו לאיש. היא הדפה לעברו גם כוס של תה.
"תודה, חומד," אמר האיש וניגש לעמוד כה קרוב לניקוס עד שהלה הרגיש אי-נוחות.
הוא לא ידע מתי האיש התקלח בפעם האחרונה, אבל זה לא היה בזמן האחרון. וגם לא התגלח. יתרה מזאת, הוא הדיף ריח ברור של אלכוהול מעופש.
האיש סגר אצבעות מטונפות על הכריך העטוף, הרים את הכוס בלפיתה רועדת והביט בניקוס.
"יש לך אולי קצת כסף מיותר, בחורצ'יק?" שאל בתקווה.
"לא," אמר ניקוס ופנה בחזרה אל המלצרית, שכעת ניקתה את משטח העבודה.
הזקן הסתלק בשירוך רגליים.
קולה של המלצרית ליווה אותו. "תתרחק מהאלכוהול, ג'ו – זה הורג אותך."
"בקרוב, חומד, בקרוב..." הבטיח לה האיש.
הוא דשדש משם ונעלם עם ארוחת הצהריים. כנראה בחינם, שיער ניקוס, משום שלא ראה שום כסף מחליף ידיים. אך העניין שלו בנושא היה אפסי, וכשהמלצרית סוף-סוף התפנתה להתייחס אליו, הוא חזר על שאלתו המקורית בנוגע לכריכים מוכנים – הפעם בקוצר רוח גלוי.
"לא," ענתה המלצרית כשהסתובבה והעסיקה את עצמה במיחם התה.
טון קולה השתנה. אילו היה לניקוס אכפת – למרות שלא הזיז לו בגרוש – הוא אולי היה אומר שהיא נשמעה מעוצבנת.
"אז מה שהכי מהיר."
הוא העיף שוב מבט בשעונו וקימט את מצחו. זה מגוחך – הוא מבזבז זמן במקום לחסוך!
"מה תרצה?"
שאלתה חסרת הטעם של המלצרית העמיקה את קמטי מצחו.
"אמרתי מה שהכי מהיר," חזר ואמר.
"זה יהיה לחם וחמאה," נשמעה התשובה.
ניקוס שמט את מפרק ידו והישיר את מבטו אליה. העוינות בקולה היתה ברורה. וגם הרוגז בקולו כשענה.
"בשר בקר," סינן.
"על לחם לבן או חום? באגט או לחם פרוס?"
"מה שהכי מהיר." כמה פעמים הוא צריך  להגיד את זה?
"זה יהיה לחם לבן פרוס."
"אז לחם לבן פרוס."
"רק בקר?"
"כן." משהו יותר מסובך והוא יבלה כאן כל היום.
היא הסתובבה והעסיקה את עצמה בהכנת המשטח מאחוריה. ניקוס תופף באצבעותיו על הדלפק. כשהתחוור לו שהוא צמא, הוא פנה ולקח לעצמו בקבוק מים מינרליים ממקרר המשקאות שלעומת הקיר.
כשהניח את הבקבוק על הדלפק, המלצרית הסתובבה, הכריך מוכן ועטוף במפית נייר. היא העיפה מבט בבקבוק, וניקוס ראה שהיא מחשבת בראשה את המחיר.
"3.45 פאונד," אמרה.
הוא כבר שלף את הארנק שלו והוציא שטר.
"זה  חמישים," אמרה, כאילו מעולם לא ראתה כזה קודם.
אולי זה נכון, חשב ניקוס בארסיות. הוא לא אמר דבר, רק המשיך להושיט לה אותו.
"אין לך משהו קטן יותר?" דרשה לדעת.
"לא."
בקול נרגז צורמני היא חטפה ממנו את השטר ופתחה את הקופה. הוא שמע קרקושים ורשרושים רמים, וכעבור רגע היא הצניחה בקול עמום את העודף שלו על הדלפק. העודף הורכב מכסף קטן כדי להשלים את הסכום לחמש, שטר יחיד של עשרים פאונד ועשרים וחמישה מטבעות יחידים של פאונד.
אחר-כך הרימה את מבטה אל ניקוס והזעימה אליו פנים.
ובפעם הראשונה ניקוס הביט בה.
הביט בה – וראה אותה.
הוא קפא לגמרי. אי שם בתוך ראשו אמר לו קול להפסיק ללטוש מבט, לאסוף את ערימת המטבעות המגוחכת, להכניס את השטר לכיס ולהסתלק משם. לעצור מונית, להגיע לפגישה שלו, להמשיך בחייו ולשכוח שאי פעם היה רעב מספיק כדי להיכנס לאיזה בר כריכים עלוב שפוקדים אותו חסרי בית אלכוהוליסטיים.
אך הקול לא זכה לשום התייחסות.
בזה הרגע רק חלק אחד במוחו תפקד. החלק שנדלק בעוצמה מיידית ומוחלטת עם התגובה הגברית העמוקה ביותר שחווה מימיו.
ת'י מו, אבל היא היתה פשוט יפהפייה.
לא היתה מילה אחרת בשבילה. ניקוס קלט בן-רגע את הפנים שהיו מסותתות בשלמות: עצמות לחיים גבוהות, לסת מעוגלת, אף ישר שלא היה ארוך מדי או קצר מדי אפילו במילימטר, עיניים רחוקות בצבע כחול מפתיע, ופה... אה, פה שעסיסיותו הטבעית היתה מזמינה כמו קינוח נוטף דבש...
איך לעזאזל לא הבחנתי בה מהרגע הראשון?
אך השאלה שצרבה אותו היתה לא רלוונטית. הכול היה לא רלוונטי בזה הרגע מלבד התשוקה שלו – הצורך שלו – להמשיך להזין בה את עיניו. לקלוט את ההשפעה המדהימה שהיתה להופעתה המהממת עליו. עיניו הוצרו בסקירתן האינסטינקטיבית העזה של תווי פניה, והוא הרגיש שתגובתו מציפה אותו.
הוא לא היה גבר שחסרה לו חֶברה של נשים יפהפיות בשלושים ומשהו שנותיו. כיורש של שושלת הבנקאות פראקיס, הוא היה רגיל שהבחורות הכי לוהטות התחילו איתו. והוא ידע שלא רק המיליונים של פראקיס משכו אותן. הטבע, מסיבה קפריזית כלשהי, העניק לו גוף שהתנשא לגובה מטר תשעים ושלושה – שהוא תיחזק לעילא באמצעות פעילות גופנית קשוחה ואכזרית – ומראה שבלי להשוויץ, הוא ידע שנשים אהבו. אהבו מאוד.
השילוב התגלה כמוצלח ביותר, וחייו הפרטיים היו משופעים בבחורות להוטות ונלהבות ששמחו להיראות על זרועו או לארח לו לחברה במיטה. בהתחשב בכך, היה מוזר אלמלא בחר באותן בחורות שהיו בשפיץ מבחינתן הופעתן החיצונית.
והאישה הזאת, שריתקה כל-כך את תשומת לבו, היתה בהחלט בשפיץ הזה.
מבטו סקר אותה והבנה נוספת הלמה בו. היא לא היתה מאופרת כלל והשיער שלה – בלונדיני, מהמעט שהצליח לראות ממנו – היה מוסתר תחת סוג של כובע מצחייה. באשר לגזרתה – אף שהיא נראתה גבוהה – היא לבשה חולצת טי גדולה ממידותיה שהתהדרה בכיתוב "סארי'ז סארניז" ושלא תרמה כלום להופעתה.
לעזאזל, אם היא נראתה טוב כל-כך בחור הזה, לבושה בסמרטוטים, איך היא תיראה בבגדי מעצבים?
לרגע – רק לרגע – הוא הרגיש רצון עז להעמיד זאת למבחן.
אך ברגע הבא הוא התרסק ונשרף.
"אם אתה רוצה חתיכת בשר, לך לקצבייה!"
קולה הקשוח של המלצרית קטע את תשומת הלב המרותקת שהעניק ניקוס למעלותיה הגופניות.
קימוט מצח של אי-הבנה – ורוגז – חיבר את גבותיו.
"מה?" דרש לדעת.
פניה היו נוקשות. ניקוס שם לב בהיסח הדעת שההבעה הכעוסה הפכה אותה אפילו למהממת יותר. עיניה התכולות הבזיקו כמו אבני ספיר.
"אל תזבל לי בשכל," סיננה. "עכשיו, קח את העודף שלך ואת הכריך המחורבן שלך, ולך!"
כעת היה תורו של ניקוס להרגיש כעס. פניו התקשחו. "הגסות שלך ללקוח," אמר בטון מקפיא, "לא באה בחשבון. אם היית אחת מהעובדות שלי, הייתי מפטר אותך מיד על התייחסות כזאת ללקוחות שבזכותם את מקבלת את המשכורת שלך."
בתגובה היא הניחה את כפות ידיה על הדלפק – ניקוס מצא את עצמו מבחין כמה מעוצבות הן היו – והכינה את עצמה למענה.
"ואם הייתי עובדת  אצלך – מה שתודה לאל, אני לא – הייתי תובעת אותך על הטרדה מינית!" סיננה. עיניה הצטמצמו לחרכים. "לזה התכוונתי בזה שאתה רוצה 'בשר', חבוב!"
ארשת פניו של ניקוס השתנתה. הקשיחות עדיין לא נמוגה מעיניו, אך היה בהן גם עוד משהו. זיק, שאילו הבחורה המהממת אבל המרדנית שמולו היתה אחת מהמכרות שלו, היא היתה יודעת שמעביר מסר ברור כשמש. 
"ממתי זה מנוגד לחוק להתפעל מיופי של אישה?" ענה בקול משיי.
כדי להוכיח את הנקודה, הוא הניח למבטו לנדוד עליה שוב. התגובה העמוקה, העוצמתית, שהיא עוררה בו נאבקה ברוגז שהוא הרגיש מהרגע שהרעב שלו נחת עליו – רוגז שהעוינות והגסות שלה הפכו לכעס מלא. לא היה לו ברור איזה רגש זכה ליתרון. אך מה שכן היה ברור לו זה שכרגע הרצון העיקרי שלו היה לעצבן אותה...
"אם אתה רוצה לנעוץ עיניים בנשים כאילו הן  בשר, אז אתה צריך להרכיב משקפי שמש ולחסוך מאיתנו את החוויה הקשה," הטיחה בו בתגובה.
ניקוס הרגיש שרגש נוסף ניצת בו. כמעט בלי לשים לב, הוא גילה שהוא מתחיל ליהנות.
גבה קמורה אחת רטטה בהתגרות. "חוויה קשה?" שאל ברוגע.
ואז הוא הניח בכוונה למבטו להתרכך. כבר לא בוחן. יותר... מלטף. מבהיר לה שנשים שזכו לאישורו בהחלט לא ראו בזה חוויה קשה...
ולשביעות רצונו הרבה, הוא ראה גל של צבע שוטף את עורה הנקי והשקוף. לחייה הוכתמו ומבטה הושפל.
"לך מכאן," אמרה. קולה היה מתוח. "פשוט... לך מכאן!"
הוא פלט צחוק נמוך. ניצחון מוחץ – תודה רבה. הוא לא היה זקוק לאישור נוסף כדי לדעת שהבקיע ללא מאמץ את הגנותיה... פרץ את מחסום הכעס המרדני הזה ופגע במטרה.
בתנועה גורפת הוא אסף את ערימת המטבעות לכיסו, יחד עם שטר עשרים הפאונד, ואחר-כך הרים את כריך הבשר ואת בקבוק המים שלו.
"שיהיה לך יום נעים," אמר בקלילות ויצא בנחת מהמסעדה.
הרוגז שלו נעלם לגמרי.
בצאתו מהמקום הוא ראה את חסר הבית, ג'ו, נשען על פנס רחוב סמוך וזולל את הכריך שקיבל. מתוך דחף הכניס ניקוס יד לכיס הז'קט שלו וקרקש בכל מטבעות הפאונד שהיא הנחיתה עליו.
הוא תפס חופן והושיט לו. "שאלת לגבי כסף מיותר," אמר לאיש שבחן אותו.
"תודה, בחורצ'יק," אמר האיש ולקח את החופן בלהיטות, עיניו שטופות הדם נוצצות.
ידיו המטונפות רעדו, וניקוס הרגיש דקירת רחמים.
"היא צודקת, אתה יודע," שמע את עצמו אומר לאיש. "האלכוהול באמת הורג אותך."
העיניים שטופות הדם פגשו בעיניו. הן כבר לא נצצו. הבעתן היתה אומללה. "אני יודע, בחור..."
הוא הסיט את מבטו והתרחק שוב, משרך רגליים לאורך הרחוב, מכניס את הכסף לכיס, כתפיו שחוחות בתבוסה. לרגע הוסיפו עיניו של ניקוס ללוות אותו. אחר-כך ראה מונית מתקרבת לאורך היי סטריט, כשהשלט "פנוי" מואר. הוא עצר אותה בנפנוף יד והטיל את עצמו אל המושב האחורי, מתחיל לטרוף את כריך הבשר שלו.
דבריו לחסר הבית הדהדו בראשו. "היא צודקת, אתה יודע..."
לסתו נחשקה. לעזאזל – היא באמת צדקה. ולא רק לגבי האלכוהוליסט האומלל.
הוא סיים את הכריך שלו, הוציא את הטלפון הנייד שלו מהכיס הפנימי שלו ולחץ על מקש החיוג המהיר אל העוזרת האישית שלו בלונדון. היא ענתה מיד, וניקוס מסר לה את ההוראות.
"ג'נין, אני צריך לשלוח פרחים..."
 
מל הוסיפה לשַטח את ידיה אל הדלפק והזעימה פנים אל הדמות הגבוהה המתרחקת. היא כעסה – רתחה מכעס. היא לא זכרה מתי כעסה ככה.
היהירות הארורה של האיש!
היא הרגישה שלסתה עדיין חשוקה. הוא לא מצא חן בעיניה מהרגע שנכנס למקום. צורת הדיבור שלו – אפילו בלי לחכות שהיא תסתובב אליו, רק מנחית את הדרישות שלו כאילו היא משרתת. שפחה. סמרטוט. מעריצה מתרפסת. המילים המעליבות צעדו בראשה.
היא ניסתה לנהוג בנימוס הרגיל שלה בזמן שסיימה להכין את הכריך של ג'ו, אך אז שמה לב איך האיש הארור מסתכל על ג'ו – כאילו הוא מסריח. טוב, כן, זה נכון – אבל זו לא היתה הנקודה. הנקודה היתה שג'ו היה במצב קשה, ולמען השם, כל אדם בוודאי היה מרחם על האיש. במיוחד – וכעת לסתה נחשקה עוד יותר – במיוחד גבר שניכר היה שהחיים התייחסו אליו יפה מכפי שהתייחסו לג'ו הזקן המסכן.
זה הרגיז אותה מיד. ומשם המצב רק הלך והחמיר.
היא שיחזרה בראשה את כל חילופי הדברים החד-הברתיים על סוג הכריך שהוא רצה, ואחר-כך – אוה, כן – את שטר החמישים שהצניח כתשלום. הפה של מל התהדק בסיפוק. טוב, היא נהנתה מאוד להנחית עליו כעודף את כל מטבעות הפאונד הללו. 
וואו, איך זה עצבן אותו – היא ראתה את זה מיד. הבעיה היתה... וכעת ארשת פניה השתנתה שוב לשילוב של כעס ומשהו שונה לחלוטין... שהוא החזיר לה את התגובה ההיא...
היא הרגישה את שטף החום בכל גופה. הוא זרם בה – בכל וריד, עד לקצות אצבעותיה – כאילו מישהו הזרים לתוכה מים חמים. ולמרבה ההשפלה, היא אפילו הרגישה חום מרהיב נקווה במרכזה, הרגישה ששדיה מתחילים לעקצץ בתגובה בוגדנית.
אוף, לעזאזל! לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!
עם זאת, היא לא יכלה לעצור את עצמה. לא יכלה לעצור את הזיכרון – מיידי, ברור ומשתלט – של הדרך שבה הוא הסתכל עליה. הסתכל ישר לתוכה. הסתכל על כולה...
בשר, אמרה לעצמה נואשות. כאילו את חתיכת בשר – ככה הוא הסתכל עלייך. בדיוק כמו שאמרת לו.
 היא נאבקה לשחזר את פרץ הסיפוק שהרגישה כשהטיחה בו זאת, אבל זה היה בלתי אפשרי. הדבר האפשרי היחיד היה להמשיך להרגיש את שטף החום הנפלא זורם בה. היא ניסתה למתן אותו כמיטב יכולתה וקיוותה שהוא יעזוב אותה – יניח לה לנפשה – בדיוק כפי שהיא אמרה לו ללכת, פשוט  ללכת משם...
היא עצמה עיניים ונאנחה בכבדות – בייאוש. או-קיי, או-קיי, אמרה לעצמה, אז זה המצב. על אף שהוא היה גס רוח, יהיר ומעצבן, הוא היה גם – כן, היא היתה מוכרחה להודות בזה – חתיך הורס.
היא הבחינה בזה מיד – אי-אפשר היה שלא – ברגע שהסתובבה עם הכריך של ג'ו כדי לראות מי דיבר אליה בצורה כה גסת רוח ותובענית. הבחינה בזה, אבל העסיקה את עצמה בהכנת התה של ג'ו ומיקדה את עיניה במזיגת התה ובהעמסת סוכר לכוס כפי שג'ו אהב.
אך היא שמה לב שאותה הצצה ראשונה על מר חתיך הורס צרבה חור ברשתית שלה – נצרבה במוחה – כך שכל רצונה היה להרים את מבטה ולהניח לו לעשות את מה שניסה לעשות בבהילות שעדיין ציפתה לה.
וזה היה פשוט ללטוש עיניים עוד ועוד...
בכל סנטימטר בו.
הגובה שלו... הגוף הרזה והשרירי, העטוף בחליפה מחויטת שהתאימה לו כמו כפפה, מקיפה כתפיים רחבות ומתעצבת אל חזהו הרחב בדיוק כמו החולצה הלבנה הצחה.
אך לא חליפת המעצבים שלו או אפילו מבנה גופו הרזה הם ששלטו כעת בחושיה.
אלא עיניו. עיניים שהיו כהות כלילה ודמו לפלדה מחוסמת ושובצו בפנים ייחודיות שהתעלו ביופיין על כל גבר שראתה מימיה – במסך או מחוצה לו. לסת מסותתת, אף חזק, עצמות לחיים קשות, גבות קמורות ותמיד, תמיד, אותן עיניים מנוקדות זהב וארוכות-ריסים שהיו נשק קטלני.
בזה היא רצתה ללטוש עיניים, וזה מה שנצרב בראשה לכל אורך חילופי הדברים הנוהמים שלהם.
ואז, כאילו מישהו לחץ על מתג, הוא שינה פתאום מנגינה...
חום נוסף שטף אותה כשהזיכרון הגופני של מבטו הלם בה שוב. ממקד לעברה את תגובתו הגברית כמו קרן לייזר. קרן ששרפה אותה.
השטיפה האיטית של מבטו גלשה עליה כמו דבש חמים מומס – כמו מגע משיי על עורה. היא הרגישה כאילו הוא מלטף אותה, כאילו ידיו מעצבות את גופה, פיו יורד אל פיה כדי לטעום, להקניט... לעורר.
כל זה במבט חושני יחיד.
ואז, כשמרוב עליבות והשפלה כל מה שהיא יכלה לעשות היה להגיד לו – להפציר בו – לעזוב, מה הוא עשה? הוא  צחק! צחק עליה – כי הוא ידע היטב שניצח, שהוא עשה צחוק מההתרסה שלה.
הצבע בלחייה הפך לכתמים בוערים כשכעס שרף את הסומק המשפיל שהוא עורר בה.
שיילך לעזאזל!
היא המשיכה לבהות בעיוורון בפתח, זעמה בוער בה. היא כבר לא יכלה לראות אותו. אחרי שהפצירה בעצמה בפעם האחרונה להפסיק לחשוב עליו, ועל כל מה שקשור אליו, היא הסתובבה כדי להמשיך בעבודתה.
שטיפת הידיים מעולם לא היתה כה קולנית, ופריסת הלחם כה פראית.

עוד על הספר

חופשה בברמודה ג'וליה ג'יימס
1
 
 
ניקוס פראקיס סובב קלות את מפרק ידו כדי להציץ בשעונו והקדיר פנים. אם הוא רוצה להגיע לפגישה בסיטי, יהיה עליו לדלג על ארוחת צהריים. אין מצב שהוא יוכל למצוא זמן לארוחה עכשיו, אחרי שהתעכב לצאת מדירתו בהולנד פארק – הבסיס שלו באנגליה – כדי להשלים טלקונפרנס ארוך עם לקוחות רוסיים. ביום זה של ראשית הקיץ הוא רצה גם לנשום אוויר צח ולעשות קצת ספורט, לכן שחרר את הנהג שלו והתכוון לעצור מונית בצד השני של הפארק, ברחוב קנסינגטון היי.
כשהגיע למדרכה הרחבה התחומה עצים, הוא הרגיש דקירת רעב. הוא בהחלט היה זקוק לתדלוק.
מתוך דחף הוא חצה את הכביש וניגש אל מה שנראה כמו מסעדת טייק-אוויי. הוא לא היה אנין טעם באוכל, למרות העושר של שושלת הבנקאות פראקיס שעמד לרשותו, וכריך היה כריך – ולא משנה מאיפה הוא הגיע.
עם זאת, ברגע שנכנס למקום, הוא כמעט שינה את דעתו. מסעדות מזון מהיר שהתמחו בכריכים שנארזו מבעוד מועד עשו כברת-דרך ארוכה בשלושים השנים האחרונות, אך המסעדה הזאת היתה מהסוג המיושן שבו כריכים הוכנו ידנית במקום, לפי הזמנה, והורכבו ממבחר של מרכיבים שהוחזקו במכלי פלסטיק מאחורי הדלפק.
לעזאזל, חשב ברוגז. באמת שלא היה לו זמן לזה.
אבל הוא כבר כאן, וזה ייאלץ להספיק.
"יש לכם משהו מוכן כבר?" שאל כשהוא פונה אל המלצרית שמאחורי הדלפק. הוא לא התכוון להישמע גס רוח, אבל הוא היה רעב ולא היה לו זמן.
המלצרית, שגבה היה מופנה אליו, המשיכה למרוח פרוסת לחם בחמאה. ניקוס הרגיש שרוגזו מתעורר שוב.
"היא מכינה קודם את שלי, בחורצ'יק," אמר קול בסמוך, והוא ראה גבר זקן מאפיר, לבוש בלויים, יושב על כיסא ליד מקרר המשקאות. "תצטרך לחכות."
ניקוס חשק את פיו והחזיר את מבטו הנרגז אל הדמות שמאחורי הדלפק. המלצרית דיברה מבלי להסתובב.
"תכף מתפנה אליך," אמרה, כנראה לניקוס, והחלה להניח בשר בקר על פרוסת הלחם בחמאה לפני שעטפה את הכריך במפית נייר ופנתה להגיש אותו לאיש. היא הדפה לעברו גם כוס של תה.
"תודה, חומד," אמר האיש וניגש לעמוד כה קרוב לניקוס עד שהלה הרגיש אי-נוחות.
הוא לא ידע מתי האיש התקלח בפעם האחרונה, אבל זה לא היה בזמן האחרון. וגם לא התגלח. יתרה מזאת, הוא הדיף ריח ברור של אלכוהול מעופש.
האיש סגר אצבעות מטונפות על הכריך העטוף, הרים את הכוס בלפיתה רועדת והביט בניקוס.
"יש לך אולי קצת כסף מיותר, בחורצ'יק?" שאל בתקווה.
"לא," אמר ניקוס ופנה בחזרה אל המלצרית, שכעת ניקתה את משטח העבודה.
הזקן הסתלק בשירוך רגליים.
קולה של המלצרית ליווה אותו. "תתרחק מהאלכוהול, ג'ו – זה הורג אותך."
"בקרוב, חומד, בקרוב..." הבטיח לה האיש.
הוא דשדש משם ונעלם עם ארוחת הצהריים. כנראה בחינם, שיער ניקוס, משום שלא ראה שום כסף מחליף ידיים. אך העניין שלו בנושא היה אפסי, וכשהמלצרית סוף-סוף התפנתה להתייחס אליו, הוא חזר על שאלתו המקורית בנוגע לכריכים מוכנים – הפעם בקוצר רוח גלוי.
"לא," ענתה המלצרית כשהסתובבה והעסיקה את עצמה במיחם התה.
טון קולה השתנה. אילו היה לניקוס אכפת – למרות שלא הזיז לו בגרוש – הוא אולי היה אומר שהיא נשמעה מעוצבנת.
"אז מה שהכי מהיר."
הוא העיף שוב מבט בשעונו וקימט את מצחו. זה מגוחך – הוא מבזבז זמן במקום לחסוך!
"מה תרצה?"
שאלתה חסרת הטעם של המלצרית העמיקה את קמטי מצחו.
"אמרתי מה שהכי מהיר," חזר ואמר.
"זה יהיה לחם וחמאה," נשמעה התשובה.
ניקוס שמט את מפרק ידו והישיר את מבטו אליה. העוינות בקולה היתה ברורה. וגם הרוגז בקולו כשענה.
"בשר בקר," סינן.
"על לחם לבן או חום? באגט או לחם פרוס?"
"מה שהכי מהיר." כמה פעמים הוא צריך  להגיד את זה?
"זה יהיה לחם לבן פרוס."
"אז לחם לבן פרוס."
"רק בקר?"
"כן." משהו יותר מסובך והוא יבלה כאן כל היום.
היא הסתובבה והעסיקה את עצמה בהכנת המשטח מאחוריה. ניקוס תופף באצבעותיו על הדלפק. כשהתחוור לו שהוא צמא, הוא פנה ולקח לעצמו בקבוק מים מינרליים ממקרר המשקאות שלעומת הקיר.
כשהניח את הבקבוק על הדלפק, המלצרית הסתובבה, הכריך מוכן ועטוף במפית נייר. היא העיפה מבט בבקבוק, וניקוס ראה שהיא מחשבת בראשה את המחיר.
"3.45 פאונד," אמרה.
הוא כבר שלף את הארנק שלו והוציא שטר.
"זה  חמישים," אמרה, כאילו מעולם לא ראתה כזה קודם.
אולי זה נכון, חשב ניקוס בארסיות. הוא לא אמר דבר, רק המשיך להושיט לה אותו.
"אין לך משהו קטן יותר?" דרשה לדעת.
"לא."
בקול נרגז צורמני היא חטפה ממנו את השטר ופתחה את הקופה. הוא שמע קרקושים ורשרושים רמים, וכעבור רגע היא הצניחה בקול עמום את העודף שלו על הדלפק. העודף הורכב מכסף קטן כדי להשלים את הסכום לחמש, שטר יחיד של עשרים פאונד ועשרים וחמישה מטבעות יחידים של פאונד.
אחר-כך הרימה את מבטה אל ניקוס והזעימה אליו פנים.
ובפעם הראשונה ניקוס הביט בה.
הביט בה – וראה אותה.
הוא קפא לגמרי. אי שם בתוך ראשו אמר לו קול להפסיק ללטוש מבט, לאסוף את ערימת המטבעות המגוחכת, להכניס את השטר לכיס ולהסתלק משם. לעצור מונית, להגיע לפגישה שלו, להמשיך בחייו ולשכוח שאי פעם היה רעב מספיק כדי להיכנס לאיזה בר כריכים עלוב שפוקדים אותו חסרי בית אלכוהוליסטיים.
אך הקול לא זכה לשום התייחסות.
בזה הרגע רק חלק אחד במוחו תפקד. החלק שנדלק בעוצמה מיידית ומוחלטת עם התגובה הגברית העמוקה ביותר שחווה מימיו.
ת'י מו, אבל היא היתה פשוט יפהפייה.
לא היתה מילה אחרת בשבילה. ניקוס קלט בן-רגע את הפנים שהיו מסותתות בשלמות: עצמות לחיים גבוהות, לסת מעוגלת, אף ישר שלא היה ארוך מדי או קצר מדי אפילו במילימטר, עיניים רחוקות בצבע כחול מפתיע, ופה... אה, פה שעסיסיותו הטבעית היתה מזמינה כמו קינוח נוטף דבש...
איך לעזאזל לא הבחנתי בה מהרגע הראשון?
אך השאלה שצרבה אותו היתה לא רלוונטית. הכול היה לא רלוונטי בזה הרגע מלבד התשוקה שלו – הצורך שלו – להמשיך להזין בה את עיניו. לקלוט את ההשפעה המדהימה שהיתה להופעתה המהממת עליו. עיניו הוצרו בסקירתן האינסטינקטיבית העזה של תווי פניה, והוא הרגיש שתגובתו מציפה אותו.
הוא לא היה גבר שחסרה לו חֶברה של נשים יפהפיות בשלושים ומשהו שנותיו. כיורש של שושלת הבנקאות פראקיס, הוא היה רגיל שהבחורות הכי לוהטות התחילו איתו. והוא ידע שלא רק המיליונים של פראקיס משכו אותן. הטבע, מסיבה קפריזית כלשהי, העניק לו גוף שהתנשא לגובה מטר תשעים ושלושה – שהוא תיחזק לעילא באמצעות פעילות גופנית קשוחה ואכזרית – ומראה שבלי להשוויץ, הוא ידע שנשים אהבו. אהבו מאוד.
השילוב התגלה כמוצלח ביותר, וחייו הפרטיים היו משופעים בבחורות להוטות ונלהבות ששמחו להיראות על זרועו או לארח לו לחברה במיטה. בהתחשב בכך, היה מוזר אלמלא בחר באותן בחורות שהיו בשפיץ מבחינתן הופעתן החיצונית.
והאישה הזאת, שריתקה כל-כך את תשומת לבו, היתה בהחלט בשפיץ הזה.
מבטו סקר אותה והבנה נוספת הלמה בו. היא לא היתה מאופרת כלל והשיער שלה – בלונדיני, מהמעט שהצליח לראות ממנו – היה מוסתר תחת סוג של כובע מצחייה. באשר לגזרתה – אף שהיא נראתה גבוהה – היא לבשה חולצת טי גדולה ממידותיה שהתהדרה בכיתוב "סארי'ז סארניז" ושלא תרמה כלום להופעתה.
לעזאזל, אם היא נראתה טוב כל-כך בחור הזה, לבושה בסמרטוטים, איך היא תיראה בבגדי מעצבים?
לרגע – רק לרגע – הוא הרגיש רצון עז להעמיד זאת למבחן.
אך ברגע הבא הוא התרסק ונשרף.
"אם אתה רוצה חתיכת בשר, לך לקצבייה!"
קולה הקשוח של המלצרית קטע את תשומת הלב המרותקת שהעניק ניקוס למעלותיה הגופניות.
קימוט מצח של אי-הבנה – ורוגז – חיבר את גבותיו.
"מה?" דרש לדעת.
פניה היו נוקשות. ניקוס שם לב בהיסח הדעת שההבעה הכעוסה הפכה אותה אפילו למהממת יותר. עיניה התכולות הבזיקו כמו אבני ספיר.
"אל תזבל לי בשכל," סיננה. "עכשיו, קח את העודף שלך ואת הכריך המחורבן שלך, ולך!"
כעת היה תורו של ניקוס להרגיש כעס. פניו התקשחו. "הגסות שלך ללקוח," אמר בטון מקפיא, "לא באה בחשבון. אם היית אחת מהעובדות שלי, הייתי מפטר אותך מיד על התייחסות כזאת ללקוחות שבזכותם את מקבלת את המשכורת שלך."
בתגובה היא הניחה את כפות ידיה על הדלפק – ניקוס מצא את עצמו מבחין כמה מעוצבות הן היו – והכינה את עצמה למענה.
"ואם הייתי עובדת  אצלך – מה שתודה לאל, אני לא – הייתי תובעת אותך על הטרדה מינית!" סיננה. עיניה הצטמצמו לחרכים. "לזה התכוונתי בזה שאתה רוצה 'בשר', חבוב!"
ארשת פניו של ניקוס השתנתה. הקשיחות עדיין לא נמוגה מעיניו, אך היה בהן גם עוד משהו. זיק, שאילו הבחורה המהממת אבל המרדנית שמולו היתה אחת מהמכרות שלו, היא היתה יודעת שמעביר מסר ברור כשמש. 
"ממתי זה מנוגד לחוק להתפעל מיופי של אישה?" ענה בקול משיי.
כדי להוכיח את הנקודה, הוא הניח למבטו לנדוד עליה שוב. התגובה העמוקה, העוצמתית, שהיא עוררה בו נאבקה ברוגז שהוא הרגיש מהרגע שהרעב שלו נחת עליו – רוגז שהעוינות והגסות שלה הפכו לכעס מלא. לא היה לו ברור איזה רגש זכה ליתרון. אך מה שכן היה ברור לו זה שכרגע הרצון העיקרי שלו היה לעצבן אותה...
"אם אתה רוצה לנעוץ עיניים בנשים כאילו הן  בשר, אז אתה צריך להרכיב משקפי שמש ולחסוך מאיתנו את החוויה הקשה," הטיחה בו בתגובה.
ניקוס הרגיש שרגש נוסף ניצת בו. כמעט בלי לשים לב, הוא גילה שהוא מתחיל ליהנות.
גבה קמורה אחת רטטה בהתגרות. "חוויה קשה?" שאל ברוגע.
ואז הוא הניח בכוונה למבטו להתרכך. כבר לא בוחן. יותר... מלטף. מבהיר לה שנשים שזכו לאישורו בהחלט לא ראו בזה חוויה קשה...
ולשביעות רצונו הרבה, הוא ראה גל של צבע שוטף את עורה הנקי והשקוף. לחייה הוכתמו ומבטה הושפל.
"לך מכאן," אמרה. קולה היה מתוח. "פשוט... לך מכאן!"
הוא פלט צחוק נמוך. ניצחון מוחץ – תודה רבה. הוא לא היה זקוק לאישור נוסף כדי לדעת שהבקיע ללא מאמץ את הגנותיה... פרץ את מחסום הכעס המרדני הזה ופגע במטרה.
בתנועה גורפת הוא אסף את ערימת המטבעות לכיסו, יחד עם שטר עשרים הפאונד, ואחר-כך הרים את כריך הבשר ואת בקבוק המים שלו.
"שיהיה לך יום נעים," אמר בקלילות ויצא בנחת מהמסעדה.
הרוגז שלו נעלם לגמרי.
בצאתו מהמקום הוא ראה את חסר הבית, ג'ו, נשען על פנס רחוב סמוך וזולל את הכריך שקיבל. מתוך דחף הכניס ניקוס יד לכיס הז'קט שלו וקרקש בכל מטבעות הפאונד שהיא הנחיתה עליו.
הוא תפס חופן והושיט לו. "שאלת לגבי כסף מיותר," אמר לאיש שבחן אותו.
"תודה, בחורצ'יק," אמר האיש ולקח את החופן בלהיטות, עיניו שטופות הדם נוצצות.
ידיו המטונפות רעדו, וניקוס הרגיש דקירת רחמים.
"היא צודקת, אתה יודע," שמע את עצמו אומר לאיש. "האלכוהול באמת הורג אותך."
העיניים שטופות הדם פגשו בעיניו. הן כבר לא נצצו. הבעתן היתה אומללה. "אני יודע, בחור..."
הוא הסיט את מבטו והתרחק שוב, משרך רגליים לאורך הרחוב, מכניס את הכסף לכיס, כתפיו שחוחות בתבוסה. לרגע הוסיפו עיניו של ניקוס ללוות אותו. אחר-כך ראה מונית מתקרבת לאורך היי סטריט, כשהשלט "פנוי" מואר. הוא עצר אותה בנפנוף יד והטיל את עצמו אל המושב האחורי, מתחיל לטרוף את כריך הבשר שלו.
דבריו לחסר הבית הדהדו בראשו. "היא צודקת, אתה יודע..."
לסתו נחשקה. לעזאזל – היא באמת צדקה. ולא רק לגבי האלכוהוליסט האומלל.
הוא סיים את הכריך שלו, הוציא את הטלפון הנייד שלו מהכיס הפנימי שלו ולחץ על מקש החיוג המהיר אל העוזרת האישית שלו בלונדון. היא ענתה מיד, וניקוס מסר לה את ההוראות.
"ג'נין, אני צריך לשלוח פרחים..."
 
מל הוסיפה לשַטח את ידיה אל הדלפק והזעימה פנים אל הדמות הגבוהה המתרחקת. היא כעסה – רתחה מכעס. היא לא זכרה מתי כעסה ככה.
היהירות הארורה של האיש!
היא הרגישה שלסתה עדיין חשוקה. הוא לא מצא חן בעיניה מהרגע שנכנס למקום. צורת הדיבור שלו – אפילו בלי לחכות שהיא תסתובב אליו, רק מנחית את הדרישות שלו כאילו היא משרתת. שפחה. סמרטוט. מעריצה מתרפסת. המילים המעליבות צעדו בראשה.
היא ניסתה לנהוג בנימוס הרגיל שלה בזמן שסיימה להכין את הכריך של ג'ו, אך אז שמה לב איך האיש הארור מסתכל על ג'ו – כאילו הוא מסריח. טוב, כן, זה נכון – אבל זו לא היתה הנקודה. הנקודה היתה שג'ו היה במצב קשה, ולמען השם, כל אדם בוודאי היה מרחם על האיש. במיוחד – וכעת לסתה נחשקה עוד יותר – במיוחד גבר שניכר היה שהחיים התייחסו אליו יפה מכפי שהתייחסו לג'ו הזקן המסכן.
זה הרגיז אותה מיד. ומשם המצב רק הלך והחמיר.
היא שיחזרה בראשה את כל חילופי הדברים החד-הברתיים על סוג הכריך שהוא רצה, ואחר-כך – אוה, כן – את שטר החמישים שהצניח כתשלום. הפה של מל התהדק בסיפוק. טוב, היא נהנתה מאוד להנחית עליו כעודף את כל מטבעות הפאונד הללו. 
וואו, איך זה עצבן אותו – היא ראתה את זה מיד. הבעיה היתה... וכעת ארשת פניה השתנתה שוב לשילוב של כעס ומשהו שונה לחלוטין... שהוא החזיר לה את התגובה ההיא...
היא הרגישה את שטף החום בכל גופה. הוא זרם בה – בכל וריד, עד לקצות אצבעותיה – כאילו מישהו הזרים לתוכה מים חמים. ולמרבה ההשפלה, היא אפילו הרגישה חום מרהיב נקווה במרכזה, הרגישה ששדיה מתחילים לעקצץ בתגובה בוגדנית.
אוף, לעזאזל! לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!
עם זאת, היא לא יכלה לעצור את עצמה. לא יכלה לעצור את הזיכרון – מיידי, ברור ומשתלט – של הדרך שבה הוא הסתכל עליה. הסתכל ישר לתוכה. הסתכל על כולה...
בשר, אמרה לעצמה נואשות. כאילו את חתיכת בשר – ככה הוא הסתכל עלייך. בדיוק כמו שאמרת לו.
 היא נאבקה לשחזר את פרץ הסיפוק שהרגישה כשהטיחה בו זאת, אבל זה היה בלתי אפשרי. הדבר האפשרי היחיד היה להמשיך להרגיש את שטף החום הנפלא זורם בה. היא ניסתה למתן אותו כמיטב יכולתה וקיוותה שהוא יעזוב אותה – יניח לה לנפשה – בדיוק כפי שהיא אמרה לו ללכת, פשוט  ללכת משם...
היא עצמה עיניים ונאנחה בכבדות – בייאוש. או-קיי, או-קיי, אמרה לעצמה, אז זה המצב. על אף שהוא היה גס רוח, יהיר ומעצבן, הוא היה גם – כן, היא היתה מוכרחה להודות בזה – חתיך הורס.
היא הבחינה בזה מיד – אי-אפשר היה שלא – ברגע שהסתובבה עם הכריך של ג'ו כדי לראות מי דיבר אליה בצורה כה גסת רוח ותובענית. הבחינה בזה, אבל העסיקה את עצמה בהכנת התה של ג'ו ומיקדה את עיניה במזיגת התה ובהעמסת סוכר לכוס כפי שג'ו אהב.
אך היא שמה לב שאותה הצצה ראשונה על מר חתיך הורס צרבה חור ברשתית שלה – נצרבה במוחה – כך שכל רצונה היה להרים את מבטה ולהניח לו לעשות את מה שניסה לעשות בבהילות שעדיין ציפתה לה.
וזה היה פשוט ללטוש עיניים עוד ועוד...
בכל סנטימטר בו.
הגובה שלו... הגוף הרזה והשרירי, העטוף בחליפה מחויטת שהתאימה לו כמו כפפה, מקיפה כתפיים רחבות ומתעצבת אל חזהו הרחב בדיוק כמו החולצה הלבנה הצחה.
אך לא חליפת המעצבים שלו או אפילו מבנה גופו הרזה הם ששלטו כעת בחושיה.
אלא עיניו. עיניים שהיו כהות כלילה ודמו לפלדה מחוסמת ושובצו בפנים ייחודיות שהתעלו ביופיין על כל גבר שראתה מימיה – במסך או מחוצה לו. לסת מסותתת, אף חזק, עצמות לחיים קשות, גבות קמורות ותמיד, תמיד, אותן עיניים מנוקדות זהב וארוכות-ריסים שהיו נשק קטלני.
בזה היא רצתה ללטוש עיניים, וזה מה שנצרב בראשה לכל אורך חילופי הדברים הנוהמים שלהם.
ואז, כאילו מישהו לחץ על מתג, הוא שינה פתאום מנגינה...
חום נוסף שטף אותה כשהזיכרון הגופני של מבטו הלם בה שוב. ממקד לעברה את תגובתו הגברית כמו קרן לייזר. קרן ששרפה אותה.
השטיפה האיטית של מבטו גלשה עליה כמו דבש חמים מומס – כמו מגע משיי על עורה. היא הרגישה כאילו הוא מלטף אותה, כאילו ידיו מעצבות את גופה, פיו יורד אל פיה כדי לטעום, להקניט... לעורר.
כל זה במבט חושני יחיד.
ואז, כשמרוב עליבות והשפלה כל מה שהיא יכלה לעשות היה להגיד לו – להפציר בו – לעזוב, מה הוא עשה? הוא  צחק! צחק עליה – כי הוא ידע היטב שניצח, שהוא עשה צחוק מההתרסה שלה.
הצבע בלחייה הפך לכתמים בוערים כשכעס שרף את הסומק המשפיל שהוא עורר בה.
שיילך לעזאזל!
היא המשיכה לבהות בעיוורון בפתח, זעמה בוער בה. היא כבר לא יכלה לראות אותו. אחרי שהפצירה בעצמה בפעם האחרונה להפסיק לחשוב עליו, ועל כל מה שקשור אליו, היא הסתובבה כדי להמשיך בעבודתה.
שטיפת הידיים מעולם לא היתה כה קולנית, ופריסת הלחם כה פראית.