הטבעת של די-סיאונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הטבעת של די-סיאונה
מכר
מאות
עותקים
הטבעת של די-סיאונה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הטבעת של די-סיאונה

3.8 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אמונו של איל המלונות, נייט ברונסוויק, במוסד הנישואים נהרס לגמרי בגלל אביו. אבל במהלך החיפוש שלו אחר הטבעת שסבו האהוב ביקש ממנו להשיב לרשותו, בנה החורג של משפחת די-סיאונה, אשר שונא כל כך את מוסד הנישואים, מוצא את עצמו לפתע, ולמורת רוחו, מאורס!
מינה מסטרנטינו, הבעלים הנוכחית של הטבעת, יכולה להעביר אותה לידיו של מישהו אחר רק אחרי שתתחתן איתו. טכס כלולות מהיר, ולאחריו הליך מהיר עוד יותר של ביטול החתונה, זה משהו שלא אמור להיות כלל מסובך. אלא שליל הכלולות הנפלא והלא מתוכנן שלהם, מותיר את שניהם עם הרבה יותר מכפי שהם תכננו לקבל...

פרק ראשון

 
העושר והפאר של חוף הזהב הנודע של לונג-איילנד היו כמו מסע בזמן, בחזרה אל ימים של משפחות עשירות זה דורי-דורות, סיפורי שערוריות וזוהר שכבר נחקקו בספרות האמריקאית. שושלות של החברה הגבוהה אשר נולדו בימי הזוהר של המהפכה התעשייתית, בנו לעצמן בתי מידות, טירות אפילו, לאורך החוף הצפוני, היפהפה והמחורץ, עם גנים שפארם היה יכול להתחרות באלו של אירופה.
הם התחרו אלו באלו, היורשים האמריקאים הללו, במאמץ לזהור כיהלום הבוהק ביותר של חוף הזהב. אבל כמו עוד הרבה סמלים אחרים של אותם ימים של הוד והדר, מעט מאוד מהפאר של האחוזות המרהיבות ההן שרד כיום, ורק מתי מעט מבין בתי האחוזות הענקיים ומלאי האופי הללו נותרו עומדים עדיין על תילם. אפילו הווילה רחבת הידיים של איל הספנות האגדי, ג'ובאני די-סיאונה, שנבנתה בשלהי המאה התשע-עשרה כבית קיץ ענקי כדי לארח את אורחיו ומשקיעיו של איזה בנקאי אמיד מהעיר, נאלץ לעבור שיפוץ מקיף ולהפוך לסמל בוהק של ארכיטקטורה מודרנית.
מפגן העושר הראוותני וניחוח הכסף, המוחשי כמעט, שאפף את בית האחוזה, העלו תחושה של אירוניה מוכרת בליבו של נייט ברונסוויק בהפנותו את מכונית היגואר שלו אל דרך הגישה הארוכה והמפותלת שהובילה אל אחוזת די-סיאונה. הוא היה יכול לרכוש בעצמו את כל חוף הזהב, כמה וכמה פעמים, עם העושר שהצליח לצבור בחייו הלא ארוכים, ולהוסיף אותו אל שלל נכסי האימפריה העולמית שלו, אבל עדיין הוא לא הצליח להרגיש אף פעם שייך אל המקום הזה. 
זה היה לקח שהוא למד בדרך הקשה. שאין שום סכום של כסף בעולם אשר יכול לרפא פצעים עתיקים. שכסף חדש, בניו-יורק, יישאר תמיד כסף חדש – פרי עמלו של מתחזה שבא זה מקרוב, ואינו שייך לחוג העשיר והוותיק. דם חדש יכול להתערבב בדם עתיק, אך לעולם לא יקבל את אותו הסטטוס בתודעתה המשותפת של החברה הגבוהה.
זאת היתה אמת, שבעיניו לא נפלה בחשיבותה מאף אחת מעשרת הדי. לא תשאף להתעלות למעמד שלנו. זה לא היה מעולם – ולא יהיה אי-פעם – מקומך.
הוא עצר את מכונית היגואר בחזית הווילה של סבו, בחריקת צמיגים צורמת. חזיתה המרשימה של הווילה בהקה באור השמש של אחר הצהריים, שליטף ברוך את הקשתות שמעל לחלונות ואת הגגות רבי המפלסים.
הוא נותר לשבת רגע, כשתחושה של לחץ מעיקה על חזהו. כתמיד, המקום הזה עורר בו שלל רגשות שונים שהצטברו ונעשו מורכבים מאוד לאורך השנים. אבל היום הוא חש כאילו כוח עליון, יהיה אשר יהיה, אשר שולט בכל משחק השחמט הזה של החיים שלו, שלח יד במכוון אל תוך חזהו, כדי למחוץ לו את הלב. 
סבו היה קרוב למות ממחלת הלוקמיה. נייט הירבה כל כך בנסיעותיו לאחרונה, כדי לפקח על אימפריית הנדל"ן הבינלאומית הצומחת שהקים, שלא היה לו זמן רב להקדיש למי שהיה מורה הדרך שלו, דמות האב היחידה שהיתה לו בחייו. הוא הוכה בהלם מוחלט כשאחותו החורגת, נטליה, סיפרה לו בפתיחת התערוכה שלה שהלוקמיה של סבם שבה והתפרצה, ושהפעם תרומת מח עצם של נייט והשתלה כבר לא יצליחו להציל אותו.
מסתבר שאפילו ג'ובאני די-סיאונה האגדי לא מסוגל לרמות פעמיים את המוות.
גל הרגשות שבו הוא נאבק לאורך כל הנסיעה ממנהטן איים למחות כעת כליל את כל שלוות הנפש שהוא הצליח לסגל לעצמו עד שכבר הפכה לו לעור שני. הוא מיצמץ והדף מעליו את גל הרגשות. אסור לו להפגין חולשה כזאת. לא כעת ובטח שלא כאן.
הוא הניף החוצה את רגליו הארוכות והעווה פנים כששריריו הביעו את מחאתם אחרי הנהיגה הממושכת במכונית הנמוכה והספורטיבית. הוא הספיק בקושי להניח את כף רגלו על גרם המדרגות הרחבות אשר הובילו אל הכניסה האלגנטית, כשאלמה, עוזרת הבית הוותיקה של משפחת די-סיאונה, פתחה את הדלת.
"אדון נייט," היא קיבלה את פניו והזמינה אותו להיכנס. "סיניור ג'ובאני נהנה מקרני השמש האחרונות על המרפסת האחורית. הוא מצפה לבואך בכליון עיניים."
תחושת צער החלה לרחוש בשיפולי בטנו של נייט. מזמן היה עליו לפַנות קצת זמן כדי לבקר את סבו, אך כמו כולם, הוא נפל בשבי המחשבה ששום דבר לא יוכל לגבור על ג'ובאני די-סיאונה.
אחרי שהחליף כמה מילות נימוס עם אלמה, הוא שם את פעמיו אל צדה האחורי של הווילה, כשצעדיו מהדהדים על מרצפות השיש הבוהקות. הוא היה בן שמונה-עשרה כשביקר לראשונה בבית הגדול הזה, אחרי שאותר בידי אחיו החורג אלכס, בתור קרוב המשפחה היחיד בעל ההתאמה הגנטית הנחוצה כדי לתרום את מח העצם שהציל את חיי סבא שלו – הסבא שנייט אפילו לא פגש עד אז.
המראה של ששת אחיו החורגים, יושבים על מדרגות האבן עם מעקה הברזל מלאכת היד, שב ועלה בראשו של נייט. הם ישבו שם בשורה, כמו ציפורים על חוט חשמל, ועיניהם מלאות בשאלות בעת שאלכס הוביל אותו על פניהם, אל תוך הסלון שבו הוא עמד לפגוש לראשונה את ג'ובאני.
אחרי שהתייתמו מהוריהם, סבם אסף לביתו את הילדים של בניטו די-סיאונה, אביו של נייט ושל אנה אשתו, שנהרגו יחדיו בתאונת דרכים כשבניטו נהג בהיותו שיכור ומסומם. טרגדיה גדולה, ללא ספק, אך נייט זכר רק את תחושת המרירות והבדידות אשר הקשיחו את ליבו בן השמונה-עשרה בהיווכחו בחיים הנוחים להם זכו אחיו החורגים, בעוד שהוא ואמו נאלצו להיאבק תמיד כדי לשרוד.
בני המשפחה לא ידעו מעולם על קיומו של בנו הלא חוקי של בניטו.
אלא שזאת היסטוריה עתיקה מאוד, הזכיר נייט לעצמו כעת, בצאתו אל המרפסת, עם הנוף המרהיב של מרחבי המים הכחולים-אפורים של לשון הים של לונג-איילנד. הוא מחה את נייט ההוא לחלוטין מכלל קיום, והציב במקומו סיפור של הצלחה כלכלית כבירה, שממנה איש לא היה יכול להתעלם – כולל אפילו את האריסטוקרטים הללו, שאהבו כל כך להתנשא עליו.
סבא שלו ישב בכיסא עץ גבה-משענת, נשטף בקרניה האחרונות של השמש השוקעת. הוא סובב את ראשו, בזכות החוש השישי המפורסם שלו, כשנייט התקרב וחיוך איטי החל להתפשט על פניו השחומים.
"נתנאל. כבר התחלתי לחשוב שמנהטן בלעה אותך חיים." 
נייט הקיף את הכיסא ובא ונעמד מול האיש שנעשה כל כך משמעותי מבחינתו. גוש עלה בגרונו בראותו כמה קטן ושברירי נעשה כעת סבו שבעבר היה כל כך מלא חיים – חלש עוד יותר משהיה בפגישתם האחרונה. ועכשיו הוא כבר ידע מדוע.
ג'ובאני קם ומשך אותו לתוך חיבוק. הסרטן והטיפולים גזלו מעורו השחום את הבוהק הבריא שהיה לו תמיד והעניקו לו גוון עמום. כתפיו הרגישו כמו עור ועצמות בלבד, כשנייט הניח את ידיו עליהן, וגרונו נשנק מרגש. למרות כל סבך התחושות, המורכבות והסותרות, אשר היו לו בנוגע למשפחת די-סיאונה, ג'ובאני היה איש מכובד מאוד, שעשה את הונו העצום וזכה להצלחתו הכבירה בזכות עבודתו, ונייט בחר ללכת בעקבותיו, לאור כל המחדלים של אביו המנוח. בשנים המעצבות ההן של חייו, כשהוא היה עשוי להתפתח לכל מיני כיוונים בגלל הזעם שמילא אותו, סבו היה זה שהיטה את הכף לטובת הדרך הנכונה. הוא הראה לו איזה מין בן-אדם הוא יכול לגדול להיות.
הוא נחלץ מהחיבוק, מבטו סקר את פניו המותשים של סבו. "אין שום דבר שניתן לעשות? הרופאים משוכנעים שתרומת מח עצם נוספת לא תועיל?"
ג'ובאני הינהן ולחץ את כתפו של נייט. "גם בפעם הראשונה הם הסכימו לעשות את השתלת מח העצם רק בגלל שמי ומצבי הבריאותי באותו הזמן. עכשיו הגיע זמני, נתנאל. חייתי חיים ארוכים יותר מכפי שרוב האנשים חולמים בכלל לחיות. אני שלם עם זה."
סבו התיישב והחווה בידו לעבר כיסא נוסף, ונייט לקח אותו והתיישב מולו. הוא השיב בשלילה לעוזרת הבית שהופיעה בפתח המרפסת והציעה להביא כיבוד. "אני צריך עדיין לעבור על כל מיני תוכניות, כשאשוב למנהטן."
ג'ובאני הורה לאלמה להביא לנייט בכל זאת בירה. "אתה עובד קשה מדי," הוא נזף בו. "נתנאל, החיים הללו נועדו כדי שנחיה אותם. מי יארח לך לחברה כשיגיע היום ותבין שצברת מיליארדים רבים כל כך שלא תצליח לקוות אפילו להוציא?"
הוא כבר הגיע לשלב הזה. מבחינתו עבודה, הצלחה, היו רק דחף ביולוגי בסיסי שלא ישכך אף פעם, כל עוד תהיה לו אפשרות לעוד עסקה, לעוד גוש בניינים שהוא יוכל לבנות.
"אתה יודע שאני לא מסוג הגברים שמתמסדים."
"לא דיברתי על היעדרה של אישה קבועה בחייך," השיב סבו בציניות, "אם כי גם בתחום הזה לא היה מזיק אם היית עושה קצת מאמץ. אני מדבר על ההתמכרות שלך לעבודה. על כך שאתה לא יורד אף פעם ממטוס הסילון הזה שלך ולא לוקח לעצמך די זמן לנשום טיפת אוויר, לקלוט באיזו עונה של השנה אתה נמצא. אתה לכוד עד כדי כך במאמץ שלך להרוויח עוד ועוד כסף, שאתה מחמיץ את משמעותם האמיתית של החיים."
נייט הרים גבה אירונית. "והיא?"
"משפחה. שורשים." סבו קימט את מצחו. "סגנון החיים הנוודי שלך, חוסר היכולת לתקוע בקרקע יתד של קבע, בטווח הרחוק זה לא יצליח למלא לך את החיים. אני מקווה שאתה תבין את זה לפני שיהיה מאוחר מדי."
"אני רק בן שלושים וחמש," ציין נייט. "ואתה מכור לעבודה לא פחות ממני. זה המאפיין העיקרי שלך, ג'ובאני. זה לא משהו שאנחנו בוחרים. זה משהו שבחר אותנו."
"אני מתחיל לקבל פרספקטיבה רחבה יותר, במצבי הנוכחי." העיניים של סבו האפילו. "לראות שהמשמעת העצמית שלנו הופכת לתכונה שלילית, נתנאל, כשהיא נעשית מוגזמת. זה מה שהפך אותי לאבא לא טוב מספיק לאביך, ולסבא לא די טוב לך, בגלל שהקדשתי כל רגע שלי לבניית חברת הספנות די-סיאונה."
נייט הזעיף פנים. "אבא שלי הצליח להיות לא טוב לגמרי בכוחות עצמו. הוא היה צריך להודות במגרעות שלו ולהתמודד איתן, אך לא עשה זאת מעולם."
"יש בזה איזו אמת." ג'ובאני נעץ בו את מבטו. "אני יודע שאתה נלחם בשדים שבתוכך. גם לי יש שדים שרודפים אותי בכל יום מימי חיי. אלא שבשבילך עדיין לא מאוחר מדי. כל החיים שלך עדיין לפניך. יש לך אחים ואחיות שאוהבים אותך, שמעוניינים להיות יותר קרובים אליך, ואתה מרחיק אותם ממך. אתה לא מעוניין בשום סוג של קשר איתם."
לסתותיו של נייט התקשו. "אני טסתי הנה במיוחד לפתיחת התערוכה של נטליה."
"בגלל שכלפיה במיוחד, יש לך איזו נקודה רכה בלב." סבו נד בראשו. "משפחה צריכה להיות סלע היסוד של החיים שלך. מה שמזין אותך ושומר עליך בתקופות הקשות של החיים."
הניצוץ החשדני בעיני סבו, הנימה המתוקה-מרה של דבריו, גרמו לנייט לתהות, ולא לראשונה, בנוגע לסודות שג'ובאני הסתיר מנכדיו. מה גרם לו לעזוב את איטליה ולהגיע לאמריקה רק בבגדים שעל גופו, ולא לשוב ליצור עוד קשר עם המשפחה שהוא הותיר שם מאחור.
"כבר ניהלנו את הדיון הזה," הוא אמר לסבו, ותגובתו נשמעה קצת יותר מחוספסת מכפי שהתכוון. "אני איחיתי את התהום עם האחים שלי. זה צריך להספיק."
ג'ובאני הרים גבה. "אתה חושב?"
נייט פלט נשימה. הוא שקע בשתיקה שנועדה להבהיר שנושא השיחה הזה מיצה את עצמו.
ג'ובאני שב ונשען בכיסאו והיפנה את מבטו לעבר השמש שבערה על קו האופק. "אני צריך שתעשה לי טובה מסויימת. יש טבעת אחת שיקרה לי עד מאוד, והייתי רוצה שתמצא לי אותה. אני מכרתי אותה לאספן אחד לפני שנים, כשרק הגעתי לאמריקה. אין לי שום מושג היכן היא נמצאת כעת, ובבעלותו של מי. הדבר היחיד שאני יכול לתת לך הוא התיאור שלה."
נייט לא הופתע מהבקשה. נטליה כבר הזכירה בגלריה שכל הנכדים לבית די-סיאונה, מלבד אלכס, נשלחו לארבע כנפות תבל כדי לאתר לג'ובאני חפצי ערך שכאלה. חפצי הערך שסבם כינה המאהבות האבודות שלו, בסיפורים שנהג לספר לנכדיו בצעירותם, היו אמיתיים, והם החלו לאתר ולהשיב אותם: כל מיני תכשיטים עתיקים, תיבת פברז'ה וספר שירה שנטליה איתרה למענו ביוון, ביחד עם בעל שמצאה לעצמה, בדמותו של אנגלוס. מה שאיש מהנכדים לא הצליח להבין היה החשיבות של כל החפצים הללו בעיני סבם.
נייט הינהן. "ראה את העניין כסגור. אבל למה כל החפצים הללו כה חשובים לך, אם לא אכפת לך שאני שואל?"
הבעת פניו של ג'ובאני נעשתה מלאת געגועים. "אני מקווה שיום אחד אוכל לספר לך. אבל ראשית, אני צריך לראות את כל החפצים הללו שוב. הטבעת הזאת יקרה ללבי באופן מיוחד. אני חייב להשיג אותה בחזרה."
"ואת אלכס אתה תשלח למשימה האחרונה," ניחש נייט.
"נכון."
היחסים שלו, או היעדרם בעצם, עם הבכור בין אחיו החורגים, שניהל בפועל את חברת הספנות די-סיאונה, היו סבוכים וסוערים. ג'ובאני אילץ את אלכס להתחיל ממש בתחתית בתור סַבל על הרציפים, ולטפס בכוחות עצמו עד שהפך למנכ"ל, בעוד שאת נייט לעומתו הוא הציב מההתחלה בתפקיד משרדי, אחרי תום לימודיו באוניברסיטה. בתור פיצוי – הניח נייט – על כך שקיבל מעט כל כך במהלך ילדותו.
אבל מה שהיה עמוק יותר, לדעתו של נייט, מהעוינות בשל היחס המועדף שהוא קיבל, היה שאלכס מאשים אותו במותם של הוריו. הלילה שבו אמו של נייט – המאהבת של אביו – הופיעה על מפתן ביתו של בניטו די-סיאונה בלוויית בנה בן העשר וביקשה ממנו שיתמוך בה כלכלית, היה הלילה שבו אביהם המשותף נהג את המכונית שלו אל תוך גזע עץ והרג את עצמו ואת אשתו. ויכוח אלים התנהל בין המבוגרים לפני הנסיעה הגורלית, שהיה אולי ההקדמה להתנהגותו חסרת האחריות מאחורי ההגה.
"נתנאל?"
נייט ניער את ראשו לנקותו מדברים שהוא לא יכול, ולעולם לא יוכל, לשנות. "אני אתחיל מיד את החיפוש. יש עוד דברים שאני יכול לעשות?"
"ללמוד להכיר את אחיך ואחיותיך," השיב סבו. "זה יאפשר לי למות כאדם מאושר."
מראה פניו של אלכס הצעיר, שהופיעו בחלון, באותו הערב שבו נייט ואמו עמדו על המרפסת הקדמית של בית אביו והתחננו לקבל סיוע, מילא את ראשו. הבלבול שניכר בפניו של אחיו...
רק אלכס ידע על קיומו של נייט במשך כל השנים שלאחר מכן, ומעולם הוא לא שיתף איש בסודו – עד היום שבו ג'ובאני חלה. ולמרות שנייט תהה מדוע, מאחר שהגילוי הזה היה משנה ללא ספק את מהלך חייו, ולמרות שהשאלה הזאת שרפה לפעמים חור במרכז הווייתו, שני האחים לא דנו בכך מעולם.
והאמת, הוא חשב לעצמו ונד בראשו כדי לשוב אל ההווה, מה זה כבר משנה? שום דבר לא יוכל לשנות את הנסיבות של אותו הערב. את הגורל שלתוכו הערב ההוא השליך אותם... לפעמים יש דברים שמוטב פשוט להרפות מהם.
 
נייט הציב את מציאת הטבעת של ג'ובאני בראש סולם העדיפויות שלו. הוא הפקיד את החיפוש בידי חוקר פרטי שנהג לערוך בדרך כלל בירורים בקשר לעיסקאות של מאות מיליוני הדולרים שהוא עשה, וקיבל תשובה בתוך ארבעים ושמונה שעות. הטבעת נרכשה במכירה פומבית על ידי משפחה סיציליאנית אחת, לפני כמה עשרות שנים, וככל הנראה אינה עומדת למכירה.
מושג שכלל אינו קיים בעולמו של נייט. כל דבר וכל אדם בעולמנו עומדים למכירה, אם המחיר גבוה דיו. הוא פשוט יהיה צריך למצוא מספר שיהיה כה מפתה עד שהמשפחה הזאת לא תהיה מסוגלת לסרב לו.
אחרי שסיכם את ענייניו בניו-יורק, הוא אכל ארוחת ערב עם אמו, שהתלוננה כרגיל על כך שהוא אף פעם לא נשאר בבית – הוא נמנע מלספר לה שהוא יוצא בשליחותו של ג'ובאני, מאחר שידע שמבחינתה השם די-סיאונה נותר עדיין פצע פתוח שלא הגליד – ואז טס לפאלרמו, ביום רביעי. כתמיד, הוא לא רצה להחמיץ הזדמנות, ועל כן נכנס למלון ג'יארוּסו, בעל ששת הכוכבים, שאותו הוא חשב לרכוש, ואירגן לעצמו פגישה להמשכו של אותו היום עם הקונסורציום שהחזיק בבעלות עליו.
לאחר שהתקבל בסוויטת הפאר הדו-מפלסית על ידי פקיד הקבלה האישי, עמד בראש מעייניו הצורך להשיב לעצמו מראה אנושי. הוא נכנס למקלחת לוהטת בחדר האמבטיה המפואר, שהיה מצופה כולו בשיש, במפלסה העליון של הסוויטה, עצם עיניים והניח לזרם העז לחבוט בגופו. לא משנה כמה נוח ומפואר מטוס הסילון, כמה חלקה היא הטיסה, נייט לא ישן אף פעם במטוס. ג'וזפין, העוזרת האישית שלו, נהגה לומר שזה בגלל שהוא חולה שליטה, אך האמת היא שגם על הקרקע הוא ישן תמיד בעין אחת פקוחה, מנהג שהוא סיגל לעצמו בעת שהתגורר בסדרה של דירות מפוקפקות מאוד שאמו שכרה להם בברונקס, במקומות שבהם דברים רעים מאוד יכלו להתרחש ובדרך כלל גם התרחשו בתדירות גבוהה.
שיכונהּ של אמו בדירת פאר עם אבטחה קבועה, עשרים וארבע שעות ביממה, ודְאגה לכך שלעולם לא יהיה עליה עוד לעבוד למחייתה, היו אמורים להעניק לו איזושהי מידה של שלוות נפש. אבל האופי הלוחמני שלו נותר כשהיה. אחרי שאתה עובד בשירותו של הבריון השכונתי במשך כשנתיים, במהלך נעוריך האפלים, עד שאמך משיבה אותך אל דרך הישר, אתה לומד לדעת שהסכנה אורבת תמיד בכל מקום. בעיקר לבן-אדם עם הכסף והמוניטין שיש לו. אדם נבון דואג להשאיר את עיניו פקוחות תמיד.
אחרי ששב לאנושיותו כנדרש, הוא יצא מהמקלחת, מחה את המים מעל פניו ונטל מגבת כדי לייבש את עצמו. מתוך כוונה לענות על כמה מיילים חשובים ואז לחטוף תנומה קצרה עד לפגישה שלו, הוא שם את פעמיו אל הטרקלין. ראשו היה מלא במספרים אשר עורכי דינו מסרו לו בנוגע לשוויו של המלון, והוא לא שם לב לחדרנית שהיתה רכונה על ארון המשקאות עשוי עץ הדובדבן, עד שהיה כבר כמה צעדים בתוך החדר.
הדבר הראשון שעבר במוחו היה שיש לה הישבן החמוד ביותר שהוא ראה מעודו. ישבן עגול, מוצק, חטוב, שמתח את הבד האפור של המדים שלה. רגליים מדהימות השלימו את התמונה. דמיונו לא התקשה להשלים את שארית התסריט המפתה: פניה ושאר שכיות החמדה שלה יהיו בוודאי מעוררי תאווה לא פחות.
אבל מה לעזאזל היא עושה בסוויטה שלו?
"אכפת לך להסביר לי," הוא שאל בהדגשה, תוך עשיית הצעדים האחרונים אל תוך הטרקלין עצמו, "מה את עושה כאן אחרי שאני השארתי הנחיות ברורות לבאטלר שאיני רוצה שום הפרעות?"
היא הזדקפה והסתובבה אליו, הכל בתנועה איטית וזהירה אחת. מבטו סרק אותה. מותניה, בשמלה הזאת שהיתה קצת מהודרת מדי בשביל מדים של חדרנית, היו דקיקים, הוצרו מעל להתעגלות המעוררת תאווה של ירכיה. החזה הנדיב שלה מתח את כפתורי השמלה הצנועה, קצרת השרוולים, כאילו גם היא עצמה היתה שופעת מדי בשביל להיות כלואה בתוכה. שערה החום הכהה והבוהק היה אסוף בקוקו מהודק, עצמות לחייה היו גבוהות ומודגשות מתחת לזוג העיניים המהממות ביותר שהוא ראה אי-פעם, שהיו בגוון חום של אספרסו.
מעולם הוא לא טעה בהערכות שלו. היא לא היתה סתם מושכת ומפתה – היא היתה אחת הנשים היפות ביותר שהוא ראה אי-פעם. אקזוטית במלוא מובנה הסיציליאני השחום והמקומר של המילה.
גופו התהדק, כפי שהביולוגיה דורשת, לנוכח מין שלמות שכזאת. הוא חשב לעצמו שמבט אחד של העיניים הלוהטות הללו מסוגל להוריד את רוב הגברים על ברכיהם.
אלא שברגע זה, הוא שם לב לכך שהעיניים הללו בוחנות אותו בזהירות, נעות מטה לאיטן אל המקום שבו המגבת היתה כרוכה סביב מותניו. הן התרחבו, האפילו והפכו לעיגולים ענקיים של אספרסו חום. המגבת קצת נשמטה במהלך ירידתו במדרגות, ונחה כעת על עצמות המותניים שלו. הוא העניק לה מחזה מיוחד, ללא ספק. ג'נטלמן אמיתי היה מתקן מיד את המצב, אלא שנייט לא היה מעולם ולא התעתד להיות אי-פעם ג'נטלמן.
זהו מלון בעל שישה כוכבים שהוא שוקל לרכוש. הוא הורה לבאטלר האישי שהועמד לרשותו שאין להפריע לו. לא היתה לו שום כוונה לוותר בנוגע לכך.
הוא הרים גבה. "נו?"
 
דיו מיו, הוא היה ממש יפהפה. מינה גררה את מבטה בחזרה למעלה, אל פניו של האמריקאי, ושיניה ננעצו בבשר שפתה התחתונה. גופו היה כולו שרירי, סימטרי ואסתטי, בעל מידות אידיאליות, בדיוק כמו המודלים שהמורות הראו לתלמידות בשיעורי האנטומיה שהוענקו להן בבית הספר לנערות – כדי להכין את הבוגרות לקראת האינטראקציה, כמו שזה כונה, עם בני המין השני. כאילו שלחברותיה ללימודים לא היה מושג בנוגע לאינטרנט. כאילו חלק מהן עוד לא עשו לעצמן שיעורי אנטומיה משלהן...
מבטו האפל, הקודר, נע במורד גופה, מה שגרם להלמות ליבה לטוס מעלה. אילו היתה מחפשת את המילה לוהט במילון, תמונתו היתה מופיעה ודאי ביחד עם ההגדרה. למרות הבעת הזעף שעיטרה את פניו, שרמזה על כך שסבלנותו המוגבלת נלווית להגדרה הזאת.
"הבאטלר עידכן אותי שאתה נמצא בפגישה, סיניור ברונסוויק." היא זקרה את סנטרה ועטתה הבעת פנים שלֵווה בעודה מחפשת נואשות את הביטחון העצמי שלימדו אותה להפגין ללא שום מאמץ. "אני הקשתי בדלת לפני שנכנסתי."
"הפגישה שלי היא אחרי הצהריים." מבטו התחדד ומיסמר אותה למקומה. "האם זה לא כל העניין במלון של שישה כוכבים? להיות תמיד שישה צעדים לפני לוח הזמנים שלי, לחזות מראש את כל מאוויי?"
מוחה של מינה הלך מיד אל חדר השינה שבמפלס העליון, ואל מה שהגבר היהיר הזה ידרוש מאישה במיטתו. ניסיונה האפסי הניח לדימיונה למלא את החסר, והיא ניחשה שהתמסרותה הכפויה תהיה שווה כל שנייה שלה איתו.
סומק הציף את לחייה. אצבעותיה התהדקו סביב חטיף השוקולד שהיא החזיקה בידה. מבטו הבזיק, התמקד, כאילו הוא היה מסוגל לקרוא את כל מחשבותיה, כולל את כניעתה חסרת הישע.
היא העבירה את משקלה מרגל לרגל, הרגישה כאילו בטנה נמלאה גושים קשים. איזה מין דברים היא חושבת. הלא היא מאורסת. ועוד יותר מכך, היא לא אחת שראשה מלא בכאלה מחשבות מלוכלכות.
היא כיחכחה בגרונה והושיטה קדימה את חטיף השוקולד. "זה באמת התפקיד שלי לצפות מראש את כל הצרכים שלך. אני עסקתי במילוי הבר במיטב חטיפי השוקולד עם אגוזי הלוז הסיציליאניים שלנו."
האמריקאי היפהפה צעד קדימה ונטל את חטיף השוקולד מתוך ידה. עננה קטנה של ריח הדרים מעורב בניחוח תבלינים מילאה לה את הראש. היא שאפה עמוקות ולגמה אותו לתוכה. מקרוב כל כך הוא היה עוד יותר מהמם. שערו הכהה היה קוצני ורטוב מהמקלחת, זיפי זקן מעוצבים כיסו את מבנהו הרבוע של סנטרו.
"אנחנו משתדלים לדעת את העדפותיו של כל אורח בהסתמך על ביקורים קודמים," היא פלטה בעצבנות. "אני הבאתי לך אגוזי לוז ואגוזי ברזיל."
הוא שילב את זרועותיו השריריות. "טעות מספר אחת... לינה," הוא אמר בהציצו בתג השם שלה, שלא נשא את שמה האמיתי אלא את זה שהיא נתנה למנהל כשהתקבלה לעבודה. "אני מעדיף בעצם שוקולד חלב."
"הו." זה בילבל אותה לגמרי. הרי הם לא טועים אף פעם, במלון ג'יארוסו. אף פעם. "טוב..." היא גימגמה. "סי. כנראה שטעינו. זה קורה לעתים רחוקות מאוד. אני אתקן את הטעות."
"מה עוד?" הוא שאל.
"סקוּזי?"
"אז מה עוד את יודעת אודותיי?"
מלבד זה שידוע שהוא נוהג להתרועע עם יפהפיות בלונדיניות גבוהות קומה וזה שהיא לא היתה מופתעת כלל וכלל אילו היתה נתקלת כרגע בחדרו באחת כזאת שלא נרשמה בתור אורחת במלון, למרות המדיניות הקפדנית של מחלקת האבטחה?
הסומק בלחייה העמיק. מבטו התחדד. היא עברה בלחץ על כל המידע אשר ניתן לה אודותיו. "ידוע לנו שאתה נוטה לשכוח לארוז את המטען למחשב הנייד שלך. הבאתי איתי מטען אוניברסלי אחד, לכל מקרה."
הוא ניגש אל שולחן הקפה. המגבת החליקה מטה עוד טיפה, בהעניקה לה הצצה אל עצם אגן מהוקצעת. מאלדציונה. היא היתה חייבת להסתלק משם.
הוא הרים כבל שבסופו היה מטען. "לא פינוק גדול במיוחד בביקורי זה."
ציפורניה ננעצו בכריות כפות ידיה כשמסֵכַת התנהגותה השלווה החלה להחליק מעל פניה. הוא משהו מיוחד, האיש הזה. היא החוותה בראשה לעבר הבר. "דאגנו לצייד את הסוויטה בוויסקי סינגל מאלט מהסוג שאתה מעדיף."
"צפוי לגמרי."
דמה החל לרתוח. להיחקר כך על ידי איזה זכר יהיר עטוי מגבת בלבד היה מעל ומעבר לדרישות התפקיד שלה. הרבה מעבר להן.
היא מתחה את כתפיה. "אני מבינה שכל זה עשוי להיראות לך לגמרי לא מהפכני, סיניור ברונסוויק, אבל זה מה שמצופה מאיתנו. להקיף אותך בכל הנוחות של הבית. אם כי, אני מודה, יכולנו לעשות את זה טוב יותר."
סקרנות הבזיקה בעיניים הכהות, היפהפיות הללו. "כמו איך למשל?" הוא שאל בהמיה חרישית. "כולי אוזן."
היא לקחה צעד אחד לאחור. ניצוץ משועשע הופיע בעיניו בעוקבו אחר תנועותיה. "אני הייתי הולכת רחוק יותר מלערוך רשימה של העדפותיו של האורח ומתחילה לצפות אותן מראש. למשל, אתה ידוע כמי שנוהג לצאת בבוקר לריצות. אילו אני הייתי מנהלת את העניינים, הייתי מכינה רשימה של נתיבי ריצה מעניינים בכמה מהשכונות היפות של פאלרמו, שהיתה ממתינה לך על שולחן הקפה. מסלול נוסף שהיה לוקח אותך אל הפארק הכי יפה שלנו, ועוד מסלול שהיה לוקח אותך אל רבים מאתרי התיירות הידועים ביותר של העיר."
ההתעקלות הצינית של שפתיו התיישרה. "מה עוד?"
"אתה חובב של פינו-נואר אחד ספציפי, מהאיזור של הר אתנה. הייתי דואגת לצייד בו את החדר שלך – כמו שעשינו – אבל הייתי שמה בו גם יין אחד נוסף, פחות ידוע, ממה שנחשב בעינינו הסיציליאניים ליקב הטוב ביותר של האיזור – יין אותו לא תוכל לקנות באמריקה."
ניצוץ של הערכה הופיע בעיניו. "תני לי עוד דוגמה."
היא נשכה את שפתה, תחושת הביטחון העצמי שלה החלה לחזור. "ידוע שאתה אוהב לפקוד את בית האופרה כשאתה מגיע בחברת... קומפניו. אני הייתי צופה מראש את היציאה שלך. דואגת להכין מראש זוג כרטיסים, ושמלת ערב לגברת, בגוונים שמתאימים לאישה בלונדינית, כמובן, מאחר שזאת היא כנראה ההעדפה שלך."
חיוך מתח את זוויות שפתיו, והגומה שהופיעה בלחייו הפכה אותו מיהיר לעוצר נשימה לחלוטין. "ואת כבר היית בתנופה כל כך טובה עם הרעיונות המעניינים שלך. לינה. עד שהגעת לעניין ההעדפה שלי כלפי נשים בלונדיניות..."
מבטו ננעץ במכוון בקוקו הגבוה והמהודק שלה, ומשם נע אל פניה ואל הכפתורים המתוחים של השמלה שהיא קיללה בליבה מאז יומה הראשון בעבודה הזאת. הבעת ההערכה הגברית הברורה של המבט בעיניו גרמה לדופק שלה לפעום בכוח.
"זה רק מקרה שכמה מהקומפניוס האחרונות שלי היו בלונדיניות, שכן, למען האמת, אני לגמרי מעדיף ברונטיות בעלות מראה אקזוטי."
היא שכחה לנשום, ראשה החל להסתחרר מחוסר חמצן. המבט הגלוי שהוא נתן בה היה מאוד בלתי ראוי. מסר ברור היה נלווה אליו. היא ידעה שעליה להסיט את מבטה, אבל החום אשר זרם בתוך גופה היה שונה לחלוטין מכל דבר שהיא חוותה אי-פעם. זה היה כאילו עורה בער באש, כאילו הוא יודע בדיוק מה מסתתר מתחת לשמלה שלה, והיא רצתה לחוש את ידיו על פני עורה.
היא עשתה צעד לאחור ולקחה נשימה עמוקה. להשתלט על עצמה. "אולי," היא הציעה, "אוכל לשלוח לחדרך בקבוק אחד של הפינו-נואר הזה?"
ריסיו הארוכים והכהים צנחו במבט כבד עפעפיים. "האם תביאי אותו בעצמך?"
היא התנשמה בקול. עשתה עוד צעד לאחור. "אני חוששת שזה לא יהיה אפשרי. אני מסיימת את המשמרת שלי בעוד שעה. ויש לי דייט הערב."
הוא הרים גבה. "ללא ספק."
המגבת החליקה עוד סנטימטרים אחדים למטה. היא השמיעה קול חנוק ממעמקי גרונה, הניחה על השולחן את שני חטיפו השוקולד האחרונים שהמתינו בסינרה ונמלטה, כשברכת "בוּאנונוטה..." שהפטירה אחריה מלוּוה בקול צחוקו.
"תיהני מהדייט שלך, לינה. אל תעשי שום דבר שאני לא הייתי עושה."
היא חשבה לעצמה שמאחר שמדובר פה בסיניור ברונסוויק ובמגבת הלא מהוגנת שלו, מה שהוא לא היה עושה בוודאי לא מותיר מרחב תימרון גדול מאוד.
 
נייט התבונן בחדרנית העוזבת, בתחושה של שעשוע רב. הוא לא זכר מתי לאחרונה הוא נהנה עד כדי כך. נכון, זה היה קצת אכזרי להעמיד את לינה המושכת במצב כזה, אבל הוא עמד להיפגש עם הבעלים של המלון בעוד כמה שעות, ובית מלון לא יכול להיות טוב יותר מהשירות אשר ניתן בו. הוא רצה לדעת איזה מין אנשים מלון ג'יארוסו מעסיק, וללינה היה פוטנציאל בלי שום ספק.
הרעיונות של החדרנית שלו העניקו לו חומר למחשבה. אין ספק שהחברה האנושית צועדת קדימה לקראת התאמה אישית של השירות בכל תחומי החיים, והמוצרים שהתעשיות מפתחות בהחלט משקפים את זה. להציע ללקוחות שלו דברים שבכלל לא עלה בדעתם לבקש אך עשויים למצוא חן בעיניהם זה משהו שבהחלט עשוי להשלים כמה רעיונות שעליהם הוא כבר החל לעבוד. זה לא יתאים בהכרח לכל לקוח – חלקם עשויים לראות את זה כחדירה לפרטיותם. אבל לאחרים זה עשוי להיראות כחווייה ייחודית, כערך מוסף יוצא מן הכלל אשר יגרום להם להיקשר אל המותג.
הוא אהב את הדוגמאות שלינה נתנה. אלו היו רעיונות יצירתיים וברי-ביצוע שבהחלט הרשימו אותו.
הבאטלר שלו הגיע עם בקבוק של גוארדיולה הר אתנה אדום, של מַרְק דה גרציה, זמן קצר לפני הפגישה שלו עם חברי הקונסורציום. היין שנוצר מענבים שגדלו בגובה רב יותר מאשר בכל מקום אחר באירופה, נראה לו מעניין מאוד.
הוא הכניס את הבקבוק למקרר בחיוך על שפתיו. הוא היה משקר אילו היה אומר שלא היה שמח אם החדרנית המגרה היתה פה כדי לחלוק איתו את הבקבוק הזה. כמה הוא היה נהנה לטעום את היין הזה מעל גופה הפנטסטי. הוא היה מודע לכך שהמשיכה המיידית שהוא הרגיש כלפיה זכתה לתגובה דומה גם מצדה, על פי ההתעוררות המודעת שראה בתוך עיניה הכהות. אלא שהיא תפוסה, לרוע המזל, הערב לפחות. 
ואולי בעצם זה רק לטובה. הוא נמצא בסיציליה כדי להשיג את הטבעת של ג'ובאני. למלא את המחויבות שלו לסבו, מהר ככל הניתן כדי שג'ובאני יוכל ליהנות מהזיכרונות הסנטימנטליים הקשורים אל התכשיט הזה במשך זמן רב ככל שחייו יאפשרו לו. ואולי הוא גם ירכוש לעצמו מלון פאר כאן בפאלרמו, תוך כדי הביקור הזה.
פיתויה של הברונטית התמימה למראה לא היה כלול בתוכניות שלו, עד כמה שגבריותו המצ'ואיסטית לא היתה מתנגדת כלל וכלל לאפשרות להוכיח ללינה עד כמה הדייט שיש לה הערב לא מתקרב אפילו ללילה שהיא יכולה לחוות איתו.
ממש חבל, בעצם.

עוד על הספר

הטבעת של די-סיאונה ג'ניפר הייוורד
 
העושר והפאר של חוף הזהב הנודע של לונג-איילנד היו כמו מסע בזמן, בחזרה אל ימים של משפחות עשירות זה דורי-דורות, סיפורי שערוריות וזוהר שכבר נחקקו בספרות האמריקאית. שושלות של החברה הגבוהה אשר נולדו בימי הזוהר של המהפכה התעשייתית, בנו לעצמן בתי מידות, טירות אפילו, לאורך החוף הצפוני, היפהפה והמחורץ, עם גנים שפארם היה יכול להתחרות באלו של אירופה.
הם התחרו אלו באלו, היורשים האמריקאים הללו, במאמץ לזהור כיהלום הבוהק ביותר של חוף הזהב. אבל כמו עוד הרבה סמלים אחרים של אותם ימים של הוד והדר, מעט מאוד מהפאר של האחוזות המרהיבות ההן שרד כיום, ורק מתי מעט מבין בתי האחוזות הענקיים ומלאי האופי הללו נותרו עומדים עדיין על תילם. אפילו הווילה רחבת הידיים של איל הספנות האגדי, ג'ובאני די-סיאונה, שנבנתה בשלהי המאה התשע-עשרה כבית קיץ ענקי כדי לארח את אורחיו ומשקיעיו של איזה בנקאי אמיד מהעיר, נאלץ לעבור שיפוץ מקיף ולהפוך לסמל בוהק של ארכיטקטורה מודרנית.
מפגן העושר הראוותני וניחוח הכסף, המוחשי כמעט, שאפף את בית האחוזה, העלו תחושה של אירוניה מוכרת בליבו של נייט ברונסוויק בהפנותו את מכונית היגואר שלו אל דרך הגישה הארוכה והמפותלת שהובילה אל אחוזת די-סיאונה. הוא היה יכול לרכוש בעצמו את כל חוף הזהב, כמה וכמה פעמים, עם העושר שהצליח לצבור בחייו הלא ארוכים, ולהוסיף אותו אל שלל נכסי האימפריה העולמית שלו, אבל עדיין הוא לא הצליח להרגיש אף פעם שייך אל המקום הזה. 
זה היה לקח שהוא למד בדרך הקשה. שאין שום סכום של כסף בעולם אשר יכול לרפא פצעים עתיקים. שכסף חדש, בניו-יורק, יישאר תמיד כסף חדש – פרי עמלו של מתחזה שבא זה מקרוב, ואינו שייך לחוג העשיר והוותיק. דם חדש יכול להתערבב בדם עתיק, אך לעולם לא יקבל את אותו הסטטוס בתודעתה המשותפת של החברה הגבוהה.
זאת היתה אמת, שבעיניו לא נפלה בחשיבותה מאף אחת מעשרת הדי. לא תשאף להתעלות למעמד שלנו. זה לא היה מעולם – ולא יהיה אי-פעם – מקומך.
הוא עצר את מכונית היגואר בחזית הווילה של סבו, בחריקת צמיגים צורמת. חזיתה המרשימה של הווילה בהקה באור השמש של אחר הצהריים, שליטף ברוך את הקשתות שמעל לחלונות ואת הגגות רבי המפלסים.
הוא נותר לשבת רגע, כשתחושה של לחץ מעיקה על חזהו. כתמיד, המקום הזה עורר בו שלל רגשות שונים שהצטברו ונעשו מורכבים מאוד לאורך השנים. אבל היום הוא חש כאילו כוח עליון, יהיה אשר יהיה, אשר שולט בכל משחק השחמט הזה של החיים שלו, שלח יד במכוון אל תוך חזהו, כדי למחוץ לו את הלב. 
סבו היה קרוב למות ממחלת הלוקמיה. נייט הירבה כל כך בנסיעותיו לאחרונה, כדי לפקח על אימפריית הנדל"ן הבינלאומית הצומחת שהקים, שלא היה לו זמן רב להקדיש למי שהיה מורה הדרך שלו, דמות האב היחידה שהיתה לו בחייו. הוא הוכה בהלם מוחלט כשאחותו החורגת, נטליה, סיפרה לו בפתיחת התערוכה שלה שהלוקמיה של סבם שבה והתפרצה, ושהפעם תרומת מח עצם של נייט והשתלה כבר לא יצליחו להציל אותו.
מסתבר שאפילו ג'ובאני די-סיאונה האגדי לא מסוגל לרמות פעמיים את המוות.
גל הרגשות שבו הוא נאבק לאורך כל הנסיעה ממנהטן איים למחות כעת כליל את כל שלוות הנפש שהוא הצליח לסגל לעצמו עד שכבר הפכה לו לעור שני. הוא מיצמץ והדף מעליו את גל הרגשות. אסור לו להפגין חולשה כזאת. לא כעת ובטח שלא כאן.
הוא הניף החוצה את רגליו הארוכות והעווה פנים כששריריו הביעו את מחאתם אחרי הנהיגה הממושכת במכונית הנמוכה והספורטיבית. הוא הספיק בקושי להניח את כף רגלו על גרם המדרגות הרחבות אשר הובילו אל הכניסה האלגנטית, כשאלמה, עוזרת הבית הוותיקה של משפחת די-סיאונה, פתחה את הדלת.
"אדון נייט," היא קיבלה את פניו והזמינה אותו להיכנס. "סיניור ג'ובאני נהנה מקרני השמש האחרונות על המרפסת האחורית. הוא מצפה לבואך בכליון עיניים."
תחושת צער החלה לרחוש בשיפולי בטנו של נייט. מזמן היה עליו לפַנות קצת זמן כדי לבקר את סבו, אך כמו כולם, הוא נפל בשבי המחשבה ששום דבר לא יוכל לגבור על ג'ובאני די-סיאונה.
אחרי שהחליף כמה מילות נימוס עם אלמה, הוא שם את פעמיו אל צדה האחורי של הווילה, כשצעדיו מהדהדים על מרצפות השיש הבוהקות. הוא היה בן שמונה-עשרה כשביקר לראשונה בבית הגדול הזה, אחרי שאותר בידי אחיו החורג אלכס, בתור קרוב המשפחה היחיד בעל ההתאמה הגנטית הנחוצה כדי לתרום את מח העצם שהציל את חיי סבא שלו – הסבא שנייט אפילו לא פגש עד אז.
המראה של ששת אחיו החורגים, יושבים על מדרגות האבן עם מעקה הברזל מלאכת היד, שב ועלה בראשו של נייט. הם ישבו שם בשורה, כמו ציפורים על חוט חשמל, ועיניהם מלאות בשאלות בעת שאלכס הוביל אותו על פניהם, אל תוך הסלון שבו הוא עמד לפגוש לראשונה את ג'ובאני.
אחרי שהתייתמו מהוריהם, סבם אסף לביתו את הילדים של בניטו די-סיאונה, אביו של נייט ושל אנה אשתו, שנהרגו יחדיו בתאונת דרכים כשבניטו נהג בהיותו שיכור ומסומם. טרגדיה גדולה, ללא ספק, אך נייט זכר רק את תחושת המרירות והבדידות אשר הקשיחו את ליבו בן השמונה-עשרה בהיווכחו בחיים הנוחים להם זכו אחיו החורגים, בעוד שהוא ואמו נאלצו להיאבק תמיד כדי לשרוד.
בני המשפחה לא ידעו מעולם על קיומו של בנו הלא חוקי של בניטו.
אלא שזאת היסטוריה עתיקה מאוד, הזכיר נייט לעצמו כעת, בצאתו אל המרפסת, עם הנוף המרהיב של מרחבי המים הכחולים-אפורים של לשון הים של לונג-איילנד. הוא מחה את נייט ההוא לחלוטין מכלל קיום, והציב במקומו סיפור של הצלחה כלכלית כבירה, שממנה איש לא היה יכול להתעלם – כולל אפילו את האריסטוקרטים הללו, שאהבו כל כך להתנשא עליו.
סבא שלו ישב בכיסא עץ גבה-משענת, נשטף בקרניה האחרונות של השמש השוקעת. הוא סובב את ראשו, בזכות החוש השישי המפורסם שלו, כשנייט התקרב וחיוך איטי החל להתפשט על פניו השחומים.
"נתנאל. כבר התחלתי לחשוב שמנהטן בלעה אותך חיים." 
נייט הקיף את הכיסא ובא ונעמד מול האיש שנעשה כל כך משמעותי מבחינתו. גוש עלה בגרונו בראותו כמה קטן ושברירי נעשה כעת סבו שבעבר היה כל כך מלא חיים – חלש עוד יותר משהיה בפגישתם האחרונה. ועכשיו הוא כבר ידע מדוע.
ג'ובאני קם ומשך אותו לתוך חיבוק. הסרטן והטיפולים גזלו מעורו השחום את הבוהק הבריא שהיה לו תמיד והעניקו לו גוון עמום. כתפיו הרגישו כמו עור ועצמות בלבד, כשנייט הניח את ידיו עליהן, וגרונו נשנק מרגש. למרות כל סבך התחושות, המורכבות והסותרות, אשר היו לו בנוגע למשפחת די-סיאונה, ג'ובאני היה איש מכובד מאוד, שעשה את הונו העצום וזכה להצלחתו הכבירה בזכות עבודתו, ונייט בחר ללכת בעקבותיו, לאור כל המחדלים של אביו המנוח. בשנים המעצבות ההן של חייו, כשהוא היה עשוי להתפתח לכל מיני כיוונים בגלל הזעם שמילא אותו, סבו היה זה שהיטה את הכף לטובת הדרך הנכונה. הוא הראה לו איזה מין בן-אדם הוא יכול לגדול להיות.
הוא נחלץ מהחיבוק, מבטו סקר את פניו המותשים של סבו. "אין שום דבר שניתן לעשות? הרופאים משוכנעים שתרומת מח עצם נוספת לא תועיל?"
ג'ובאני הינהן ולחץ את כתפו של נייט. "גם בפעם הראשונה הם הסכימו לעשות את השתלת מח העצם רק בגלל שמי ומצבי הבריאותי באותו הזמן. עכשיו הגיע זמני, נתנאל. חייתי חיים ארוכים יותר מכפי שרוב האנשים חולמים בכלל לחיות. אני שלם עם זה."
סבו התיישב והחווה בידו לעבר כיסא נוסף, ונייט לקח אותו והתיישב מולו. הוא השיב בשלילה לעוזרת הבית שהופיעה בפתח המרפסת והציעה להביא כיבוד. "אני צריך עדיין לעבור על כל מיני תוכניות, כשאשוב למנהטן."
ג'ובאני הורה לאלמה להביא לנייט בכל זאת בירה. "אתה עובד קשה מדי," הוא נזף בו. "נתנאל, החיים הללו נועדו כדי שנחיה אותם. מי יארח לך לחברה כשיגיע היום ותבין שצברת מיליארדים רבים כל כך שלא תצליח לקוות אפילו להוציא?"
הוא כבר הגיע לשלב הזה. מבחינתו עבודה, הצלחה, היו רק דחף ביולוגי בסיסי שלא ישכך אף פעם, כל עוד תהיה לו אפשרות לעוד עסקה, לעוד גוש בניינים שהוא יוכל לבנות.
"אתה יודע שאני לא מסוג הגברים שמתמסדים."
"לא דיברתי על היעדרה של אישה קבועה בחייך," השיב סבו בציניות, "אם כי גם בתחום הזה לא היה מזיק אם היית עושה קצת מאמץ. אני מדבר על ההתמכרות שלך לעבודה. על כך שאתה לא יורד אף פעם ממטוס הסילון הזה שלך ולא לוקח לעצמך די זמן לנשום טיפת אוויר, לקלוט באיזו עונה של השנה אתה נמצא. אתה לכוד עד כדי כך במאמץ שלך להרוויח עוד ועוד כסף, שאתה מחמיץ את משמעותם האמיתית של החיים."
נייט הרים גבה אירונית. "והיא?"
"משפחה. שורשים." סבו קימט את מצחו. "סגנון החיים הנוודי שלך, חוסר היכולת לתקוע בקרקע יתד של קבע, בטווח הרחוק זה לא יצליח למלא לך את החיים. אני מקווה שאתה תבין את זה לפני שיהיה מאוחר מדי."
"אני רק בן שלושים וחמש," ציין נייט. "ואתה מכור לעבודה לא פחות ממני. זה המאפיין העיקרי שלך, ג'ובאני. זה לא משהו שאנחנו בוחרים. זה משהו שבחר אותנו."
"אני מתחיל לקבל פרספקטיבה רחבה יותר, במצבי הנוכחי." העיניים של סבו האפילו. "לראות שהמשמעת העצמית שלנו הופכת לתכונה שלילית, נתנאל, כשהיא נעשית מוגזמת. זה מה שהפך אותי לאבא לא טוב מספיק לאביך, ולסבא לא די טוב לך, בגלל שהקדשתי כל רגע שלי לבניית חברת הספנות די-סיאונה."
נייט הזעיף פנים. "אבא שלי הצליח להיות לא טוב לגמרי בכוחות עצמו. הוא היה צריך להודות במגרעות שלו ולהתמודד איתן, אך לא עשה זאת מעולם."
"יש בזה איזו אמת." ג'ובאני נעץ בו את מבטו. "אני יודע שאתה נלחם בשדים שבתוכך. גם לי יש שדים שרודפים אותי בכל יום מימי חיי. אלא שבשבילך עדיין לא מאוחר מדי. כל החיים שלך עדיין לפניך. יש לך אחים ואחיות שאוהבים אותך, שמעוניינים להיות יותר קרובים אליך, ואתה מרחיק אותם ממך. אתה לא מעוניין בשום סוג של קשר איתם."
לסתותיו של נייט התקשו. "אני טסתי הנה במיוחד לפתיחת התערוכה של נטליה."
"בגלל שכלפיה במיוחד, יש לך איזו נקודה רכה בלב." סבו נד בראשו. "משפחה צריכה להיות סלע היסוד של החיים שלך. מה שמזין אותך ושומר עליך בתקופות הקשות של החיים."
הניצוץ החשדני בעיני סבו, הנימה המתוקה-מרה של דבריו, גרמו לנייט לתהות, ולא לראשונה, בנוגע לסודות שג'ובאני הסתיר מנכדיו. מה גרם לו לעזוב את איטליה ולהגיע לאמריקה רק בבגדים שעל גופו, ולא לשוב ליצור עוד קשר עם המשפחה שהוא הותיר שם מאחור.
"כבר ניהלנו את הדיון הזה," הוא אמר לסבו, ותגובתו נשמעה קצת יותר מחוספסת מכפי שהתכוון. "אני איחיתי את התהום עם האחים שלי. זה צריך להספיק."
ג'ובאני הרים גבה. "אתה חושב?"
נייט פלט נשימה. הוא שקע בשתיקה שנועדה להבהיר שנושא השיחה הזה מיצה את עצמו.
ג'ובאני שב ונשען בכיסאו והיפנה את מבטו לעבר השמש שבערה על קו האופק. "אני צריך שתעשה לי טובה מסויימת. יש טבעת אחת שיקרה לי עד מאוד, והייתי רוצה שתמצא לי אותה. אני מכרתי אותה לאספן אחד לפני שנים, כשרק הגעתי לאמריקה. אין לי שום מושג היכן היא נמצאת כעת, ובבעלותו של מי. הדבר היחיד שאני יכול לתת לך הוא התיאור שלה."
נייט לא הופתע מהבקשה. נטליה כבר הזכירה בגלריה שכל הנכדים לבית די-סיאונה, מלבד אלכס, נשלחו לארבע כנפות תבל כדי לאתר לג'ובאני חפצי ערך שכאלה. חפצי הערך שסבם כינה המאהבות האבודות שלו, בסיפורים שנהג לספר לנכדיו בצעירותם, היו אמיתיים, והם החלו לאתר ולהשיב אותם: כל מיני תכשיטים עתיקים, תיבת פברז'ה וספר שירה שנטליה איתרה למענו ביוון, ביחד עם בעל שמצאה לעצמה, בדמותו של אנגלוס. מה שאיש מהנכדים לא הצליח להבין היה החשיבות של כל החפצים הללו בעיני סבם.
נייט הינהן. "ראה את העניין כסגור. אבל למה כל החפצים הללו כה חשובים לך, אם לא אכפת לך שאני שואל?"
הבעת פניו של ג'ובאני נעשתה מלאת געגועים. "אני מקווה שיום אחד אוכל לספר לך. אבל ראשית, אני צריך לראות את כל החפצים הללו שוב. הטבעת הזאת יקרה ללבי באופן מיוחד. אני חייב להשיג אותה בחזרה."
"ואת אלכס אתה תשלח למשימה האחרונה," ניחש נייט.
"נכון."
היחסים שלו, או היעדרם בעצם, עם הבכור בין אחיו החורגים, שניהל בפועל את חברת הספנות די-סיאונה, היו סבוכים וסוערים. ג'ובאני אילץ את אלכס להתחיל ממש בתחתית בתור סַבל על הרציפים, ולטפס בכוחות עצמו עד שהפך למנכ"ל, בעוד שאת נייט לעומתו הוא הציב מההתחלה בתפקיד משרדי, אחרי תום לימודיו באוניברסיטה. בתור פיצוי – הניח נייט – על כך שקיבל מעט כל כך במהלך ילדותו.
אבל מה שהיה עמוק יותר, לדעתו של נייט, מהעוינות בשל היחס המועדף שהוא קיבל, היה שאלכס מאשים אותו במותם של הוריו. הלילה שבו אמו של נייט – המאהבת של אביו – הופיעה על מפתן ביתו של בניטו די-סיאונה בלוויית בנה בן העשר וביקשה ממנו שיתמוך בה כלכלית, היה הלילה שבו אביהם המשותף נהג את המכונית שלו אל תוך גזע עץ והרג את עצמו ואת אשתו. ויכוח אלים התנהל בין המבוגרים לפני הנסיעה הגורלית, שהיה אולי ההקדמה להתנהגותו חסרת האחריות מאחורי ההגה.
"נתנאל?"
נייט ניער את ראשו לנקותו מדברים שהוא לא יכול, ולעולם לא יוכל, לשנות. "אני אתחיל מיד את החיפוש. יש עוד דברים שאני יכול לעשות?"
"ללמוד להכיר את אחיך ואחיותיך," השיב סבו. "זה יאפשר לי למות כאדם מאושר."
מראה פניו של אלכס הצעיר, שהופיעו בחלון, באותו הערב שבו נייט ואמו עמדו על המרפסת הקדמית של בית אביו והתחננו לקבל סיוע, מילא את ראשו. הבלבול שניכר בפניו של אחיו...
רק אלכס ידע על קיומו של נייט במשך כל השנים שלאחר מכן, ומעולם הוא לא שיתף איש בסודו – עד היום שבו ג'ובאני חלה. ולמרות שנייט תהה מדוע, מאחר שהגילוי הזה היה משנה ללא ספק את מהלך חייו, ולמרות שהשאלה הזאת שרפה לפעמים חור במרכז הווייתו, שני האחים לא דנו בכך מעולם.
והאמת, הוא חשב לעצמו ונד בראשו כדי לשוב אל ההווה, מה זה כבר משנה? שום דבר לא יוכל לשנות את הנסיבות של אותו הערב. את הגורל שלתוכו הערב ההוא השליך אותם... לפעמים יש דברים שמוטב פשוט להרפות מהם.
 
נייט הציב את מציאת הטבעת של ג'ובאני בראש סולם העדיפויות שלו. הוא הפקיד את החיפוש בידי חוקר פרטי שנהג לערוך בדרך כלל בירורים בקשר לעיסקאות של מאות מיליוני הדולרים שהוא עשה, וקיבל תשובה בתוך ארבעים ושמונה שעות. הטבעת נרכשה במכירה פומבית על ידי משפחה סיציליאנית אחת, לפני כמה עשרות שנים, וככל הנראה אינה עומדת למכירה.
מושג שכלל אינו קיים בעולמו של נייט. כל דבר וכל אדם בעולמנו עומדים למכירה, אם המחיר גבוה דיו. הוא פשוט יהיה צריך למצוא מספר שיהיה כה מפתה עד שהמשפחה הזאת לא תהיה מסוגלת לסרב לו.
אחרי שסיכם את ענייניו בניו-יורק, הוא אכל ארוחת ערב עם אמו, שהתלוננה כרגיל על כך שהוא אף פעם לא נשאר בבית – הוא נמנע מלספר לה שהוא יוצא בשליחותו של ג'ובאני, מאחר שידע שמבחינתה השם די-סיאונה נותר עדיין פצע פתוח שלא הגליד – ואז טס לפאלרמו, ביום רביעי. כתמיד, הוא לא רצה להחמיץ הזדמנות, ועל כן נכנס למלון ג'יארוּסו, בעל ששת הכוכבים, שאותו הוא חשב לרכוש, ואירגן לעצמו פגישה להמשכו של אותו היום עם הקונסורציום שהחזיק בבעלות עליו.
לאחר שהתקבל בסוויטת הפאר הדו-מפלסית על ידי פקיד הקבלה האישי, עמד בראש מעייניו הצורך להשיב לעצמו מראה אנושי. הוא נכנס למקלחת לוהטת בחדר האמבטיה המפואר, שהיה מצופה כולו בשיש, במפלסה העליון של הסוויטה, עצם עיניים והניח לזרם העז לחבוט בגופו. לא משנה כמה נוח ומפואר מטוס הסילון, כמה חלקה היא הטיסה, נייט לא ישן אף פעם במטוס. ג'וזפין, העוזרת האישית שלו, נהגה לומר שזה בגלל שהוא חולה שליטה, אך האמת היא שגם על הקרקע הוא ישן תמיד בעין אחת פקוחה, מנהג שהוא סיגל לעצמו בעת שהתגורר בסדרה של דירות מפוקפקות מאוד שאמו שכרה להם בברונקס, במקומות שבהם דברים רעים מאוד יכלו להתרחש ובדרך כלל גם התרחשו בתדירות גבוהה.
שיכונהּ של אמו בדירת פאר עם אבטחה קבועה, עשרים וארבע שעות ביממה, ודְאגה לכך שלעולם לא יהיה עליה עוד לעבוד למחייתה, היו אמורים להעניק לו איזושהי מידה של שלוות נפש. אבל האופי הלוחמני שלו נותר כשהיה. אחרי שאתה עובד בשירותו של הבריון השכונתי במשך כשנתיים, במהלך נעוריך האפלים, עד שאמך משיבה אותך אל דרך הישר, אתה לומד לדעת שהסכנה אורבת תמיד בכל מקום. בעיקר לבן-אדם עם הכסף והמוניטין שיש לו. אדם נבון דואג להשאיר את עיניו פקוחות תמיד.
אחרי ששב לאנושיותו כנדרש, הוא יצא מהמקלחת, מחה את המים מעל פניו ונטל מגבת כדי לייבש את עצמו. מתוך כוונה לענות על כמה מיילים חשובים ואז לחטוף תנומה קצרה עד לפגישה שלו, הוא שם את פעמיו אל הטרקלין. ראשו היה מלא במספרים אשר עורכי דינו מסרו לו בנוגע לשוויו של המלון, והוא לא שם לב לחדרנית שהיתה רכונה על ארון המשקאות עשוי עץ הדובדבן, עד שהיה כבר כמה צעדים בתוך החדר.
הדבר הראשון שעבר במוחו היה שיש לה הישבן החמוד ביותר שהוא ראה מעודו. ישבן עגול, מוצק, חטוב, שמתח את הבד האפור של המדים שלה. רגליים מדהימות השלימו את התמונה. דמיונו לא התקשה להשלים את שארית התסריט המפתה: פניה ושאר שכיות החמדה שלה יהיו בוודאי מעוררי תאווה לא פחות.
אבל מה לעזאזל היא עושה בסוויטה שלו?
"אכפת לך להסביר לי," הוא שאל בהדגשה, תוך עשיית הצעדים האחרונים אל תוך הטרקלין עצמו, "מה את עושה כאן אחרי שאני השארתי הנחיות ברורות לבאטלר שאיני רוצה שום הפרעות?"
היא הזדקפה והסתובבה אליו, הכל בתנועה איטית וזהירה אחת. מבטו סרק אותה. מותניה, בשמלה הזאת שהיתה קצת מהודרת מדי בשביל מדים של חדרנית, היו דקיקים, הוצרו מעל להתעגלות המעוררת תאווה של ירכיה. החזה הנדיב שלה מתח את כפתורי השמלה הצנועה, קצרת השרוולים, כאילו גם היא עצמה היתה שופעת מדי בשביל להיות כלואה בתוכה. שערה החום הכהה והבוהק היה אסוף בקוקו מהודק, עצמות לחייה היו גבוהות ומודגשות מתחת לזוג העיניים המהממות ביותר שהוא ראה אי-פעם, שהיו בגוון חום של אספרסו.
מעולם הוא לא טעה בהערכות שלו. היא לא היתה סתם מושכת ומפתה – היא היתה אחת הנשים היפות ביותר שהוא ראה אי-פעם. אקזוטית במלוא מובנה הסיציליאני השחום והמקומר של המילה.
גופו התהדק, כפי שהביולוגיה דורשת, לנוכח מין שלמות שכזאת. הוא חשב לעצמו שמבט אחד של העיניים הלוהטות הללו מסוגל להוריד את רוב הגברים על ברכיהם.
אלא שברגע זה, הוא שם לב לכך שהעיניים הללו בוחנות אותו בזהירות, נעות מטה לאיטן אל המקום שבו המגבת היתה כרוכה סביב מותניו. הן התרחבו, האפילו והפכו לעיגולים ענקיים של אספרסו חום. המגבת קצת נשמטה במהלך ירידתו במדרגות, ונחה כעת על עצמות המותניים שלו. הוא העניק לה מחזה מיוחד, ללא ספק. ג'נטלמן אמיתי היה מתקן מיד את המצב, אלא שנייט לא היה מעולם ולא התעתד להיות אי-פעם ג'נטלמן.
זהו מלון בעל שישה כוכבים שהוא שוקל לרכוש. הוא הורה לבאטלר האישי שהועמד לרשותו שאין להפריע לו. לא היתה לו שום כוונה לוותר בנוגע לכך.
הוא הרים גבה. "נו?"
 
דיו מיו, הוא היה ממש יפהפה. מינה גררה את מבטה בחזרה למעלה, אל פניו של האמריקאי, ושיניה ננעצו בבשר שפתה התחתונה. גופו היה כולו שרירי, סימטרי ואסתטי, בעל מידות אידיאליות, בדיוק כמו המודלים שהמורות הראו לתלמידות בשיעורי האנטומיה שהוענקו להן בבית הספר לנערות – כדי להכין את הבוגרות לקראת האינטראקציה, כמו שזה כונה, עם בני המין השני. כאילו שלחברותיה ללימודים לא היה מושג בנוגע לאינטרנט. כאילו חלק מהן עוד לא עשו לעצמן שיעורי אנטומיה משלהן...
מבטו האפל, הקודר, נע במורד גופה, מה שגרם להלמות ליבה לטוס מעלה. אילו היתה מחפשת את המילה לוהט במילון, תמונתו היתה מופיעה ודאי ביחד עם ההגדרה. למרות הבעת הזעף שעיטרה את פניו, שרמזה על כך שסבלנותו המוגבלת נלווית להגדרה הזאת.
"הבאטלר עידכן אותי שאתה נמצא בפגישה, סיניור ברונסוויק." היא זקרה את סנטרה ועטתה הבעת פנים שלֵווה בעודה מחפשת נואשות את הביטחון העצמי שלימדו אותה להפגין ללא שום מאמץ. "אני הקשתי בדלת לפני שנכנסתי."
"הפגישה שלי היא אחרי הצהריים." מבטו התחדד ומיסמר אותה למקומה. "האם זה לא כל העניין במלון של שישה כוכבים? להיות תמיד שישה צעדים לפני לוח הזמנים שלי, לחזות מראש את כל מאוויי?"
מוחה של מינה הלך מיד אל חדר השינה שבמפלס העליון, ואל מה שהגבר היהיר הזה ידרוש מאישה במיטתו. ניסיונה האפסי הניח לדימיונה למלא את החסר, והיא ניחשה שהתמסרותה הכפויה תהיה שווה כל שנייה שלה איתו.
סומק הציף את לחייה. אצבעותיה התהדקו סביב חטיף השוקולד שהיא החזיקה בידה. מבטו הבזיק, התמקד, כאילו הוא היה מסוגל לקרוא את כל מחשבותיה, כולל את כניעתה חסרת הישע.
היא העבירה את משקלה מרגל לרגל, הרגישה כאילו בטנה נמלאה גושים קשים. איזה מין דברים היא חושבת. הלא היא מאורסת. ועוד יותר מכך, היא לא אחת שראשה מלא בכאלה מחשבות מלוכלכות.
היא כיחכחה בגרונה והושיטה קדימה את חטיף השוקולד. "זה באמת התפקיד שלי לצפות מראש את כל הצרכים שלך. אני עסקתי במילוי הבר במיטב חטיפי השוקולד עם אגוזי הלוז הסיציליאניים שלנו."
האמריקאי היפהפה צעד קדימה ונטל את חטיף השוקולד מתוך ידה. עננה קטנה של ריח הדרים מעורב בניחוח תבלינים מילאה לה את הראש. היא שאפה עמוקות ולגמה אותו לתוכה. מקרוב כל כך הוא היה עוד יותר מהמם. שערו הכהה היה קוצני ורטוב מהמקלחת, זיפי זקן מעוצבים כיסו את מבנהו הרבוע של סנטרו.
"אנחנו משתדלים לדעת את העדפותיו של כל אורח בהסתמך על ביקורים קודמים," היא פלטה בעצבנות. "אני הבאתי לך אגוזי לוז ואגוזי ברזיל."
הוא שילב את זרועותיו השריריות. "טעות מספר אחת... לינה," הוא אמר בהציצו בתג השם שלה, שלא נשא את שמה האמיתי אלא את זה שהיא נתנה למנהל כשהתקבלה לעבודה. "אני מעדיף בעצם שוקולד חלב."
"הו." זה בילבל אותה לגמרי. הרי הם לא טועים אף פעם, במלון ג'יארוסו. אף פעם. "טוב..." היא גימגמה. "סי. כנראה שטעינו. זה קורה לעתים רחוקות מאוד. אני אתקן את הטעות."
"מה עוד?" הוא שאל.
"סקוּזי?"
"אז מה עוד את יודעת אודותיי?"
מלבד זה שידוע שהוא נוהג להתרועע עם יפהפיות בלונדיניות גבוהות קומה וזה שהיא לא היתה מופתעת כלל וכלל אילו היתה נתקלת כרגע בחדרו באחת כזאת שלא נרשמה בתור אורחת במלון, למרות המדיניות הקפדנית של מחלקת האבטחה?
הסומק בלחייה העמיק. מבטו התחדד. היא עברה בלחץ על כל המידע אשר ניתן לה אודותיו. "ידוע לנו שאתה נוטה לשכוח לארוז את המטען למחשב הנייד שלך. הבאתי איתי מטען אוניברסלי אחד, לכל מקרה."
הוא ניגש אל שולחן הקפה. המגבת החליקה מטה עוד טיפה, בהעניקה לה הצצה אל עצם אגן מהוקצעת. מאלדציונה. היא היתה חייבת להסתלק משם.
הוא הרים כבל שבסופו היה מטען. "לא פינוק גדול במיוחד בביקורי זה."
ציפורניה ננעצו בכריות כפות ידיה כשמסֵכַת התנהגותה השלווה החלה להחליק מעל פניה. הוא משהו מיוחד, האיש הזה. היא החוותה בראשה לעבר הבר. "דאגנו לצייד את הסוויטה בוויסקי סינגל מאלט מהסוג שאתה מעדיף."
"צפוי לגמרי."
דמה החל לרתוח. להיחקר כך על ידי איזה זכר יהיר עטוי מגבת בלבד היה מעל ומעבר לדרישות התפקיד שלה. הרבה מעבר להן.
היא מתחה את כתפיה. "אני מבינה שכל זה עשוי להיראות לך לגמרי לא מהפכני, סיניור ברונסוויק, אבל זה מה שמצופה מאיתנו. להקיף אותך בכל הנוחות של הבית. אם כי, אני מודה, יכולנו לעשות את זה טוב יותר."
סקרנות הבזיקה בעיניים הכהות, היפהפיות הללו. "כמו איך למשל?" הוא שאל בהמיה חרישית. "כולי אוזן."
היא לקחה צעד אחד לאחור. ניצוץ משועשע הופיע בעיניו בעוקבו אחר תנועותיה. "אני הייתי הולכת רחוק יותר מלערוך רשימה של העדפותיו של האורח ומתחילה לצפות אותן מראש. למשל, אתה ידוע כמי שנוהג לצאת בבוקר לריצות. אילו אני הייתי מנהלת את העניינים, הייתי מכינה רשימה של נתיבי ריצה מעניינים בכמה מהשכונות היפות של פאלרמו, שהיתה ממתינה לך על שולחן הקפה. מסלול נוסף שהיה לוקח אותך אל הפארק הכי יפה שלנו, ועוד מסלול שהיה לוקח אותך אל רבים מאתרי התיירות הידועים ביותר של העיר."
ההתעקלות הצינית של שפתיו התיישרה. "מה עוד?"
"אתה חובב של פינו-נואר אחד ספציפי, מהאיזור של הר אתנה. הייתי דואגת לצייד בו את החדר שלך – כמו שעשינו – אבל הייתי שמה בו גם יין אחד נוסף, פחות ידוע, ממה שנחשב בעינינו הסיציליאניים ליקב הטוב ביותר של האיזור – יין אותו לא תוכל לקנות באמריקה."
ניצוץ של הערכה הופיע בעיניו. "תני לי עוד דוגמה."
היא נשכה את שפתה, תחושת הביטחון העצמי שלה החלה לחזור. "ידוע שאתה אוהב לפקוד את בית האופרה כשאתה מגיע בחברת... קומפניו. אני הייתי צופה מראש את היציאה שלך. דואגת להכין מראש זוג כרטיסים, ושמלת ערב לגברת, בגוונים שמתאימים לאישה בלונדינית, כמובן, מאחר שזאת היא כנראה ההעדפה שלך."
חיוך מתח את זוויות שפתיו, והגומה שהופיעה בלחייו הפכה אותו מיהיר לעוצר נשימה לחלוטין. "ואת כבר היית בתנופה כל כך טובה עם הרעיונות המעניינים שלך. לינה. עד שהגעת לעניין ההעדפה שלי כלפי נשים בלונדיניות..."
מבטו ננעץ במכוון בקוקו הגבוה והמהודק שלה, ומשם נע אל פניה ואל הכפתורים המתוחים של השמלה שהיא קיללה בליבה מאז יומה הראשון בעבודה הזאת. הבעת ההערכה הגברית הברורה של המבט בעיניו גרמה לדופק שלה לפעום בכוח.
"זה רק מקרה שכמה מהקומפניוס האחרונות שלי היו בלונדיניות, שכן, למען האמת, אני לגמרי מעדיף ברונטיות בעלות מראה אקזוטי."
היא שכחה לנשום, ראשה החל להסתחרר מחוסר חמצן. המבט הגלוי שהוא נתן בה היה מאוד בלתי ראוי. מסר ברור היה נלווה אליו. היא ידעה שעליה להסיט את מבטה, אבל החום אשר זרם בתוך גופה היה שונה לחלוטין מכל דבר שהיא חוותה אי-פעם. זה היה כאילו עורה בער באש, כאילו הוא יודע בדיוק מה מסתתר מתחת לשמלה שלה, והיא רצתה לחוש את ידיו על פני עורה.
היא עשתה צעד לאחור ולקחה נשימה עמוקה. להשתלט על עצמה. "אולי," היא הציעה, "אוכל לשלוח לחדרך בקבוק אחד של הפינו-נואר הזה?"
ריסיו הארוכים והכהים צנחו במבט כבד עפעפיים. "האם תביאי אותו בעצמך?"
היא התנשמה בקול. עשתה עוד צעד לאחור. "אני חוששת שזה לא יהיה אפשרי. אני מסיימת את המשמרת שלי בעוד שעה. ויש לי דייט הערב."
הוא הרים גבה. "ללא ספק."
המגבת החליקה עוד סנטימטרים אחדים למטה. היא השמיעה קול חנוק ממעמקי גרונה, הניחה על השולחן את שני חטיפו השוקולד האחרונים שהמתינו בסינרה ונמלטה, כשברכת "בוּאנונוטה..." שהפטירה אחריה מלוּוה בקול צחוקו.
"תיהני מהדייט שלך, לינה. אל תעשי שום דבר שאני לא הייתי עושה."
היא חשבה לעצמה שמאחר שמדובר פה בסיניור ברונסוויק ובמגבת הלא מהוגנת שלו, מה שהוא לא היה עושה בוודאי לא מותיר מרחב תימרון גדול מאוד.
 
נייט התבונן בחדרנית העוזבת, בתחושה של שעשוע רב. הוא לא זכר מתי לאחרונה הוא נהנה עד כדי כך. נכון, זה היה קצת אכזרי להעמיד את לינה המושכת במצב כזה, אבל הוא עמד להיפגש עם הבעלים של המלון בעוד כמה שעות, ובית מלון לא יכול להיות טוב יותר מהשירות אשר ניתן בו. הוא רצה לדעת איזה מין אנשים מלון ג'יארוסו מעסיק, וללינה היה פוטנציאל בלי שום ספק.
הרעיונות של החדרנית שלו העניקו לו חומר למחשבה. אין ספק שהחברה האנושית צועדת קדימה לקראת התאמה אישית של השירות בכל תחומי החיים, והמוצרים שהתעשיות מפתחות בהחלט משקפים את זה. להציע ללקוחות שלו דברים שבכלל לא עלה בדעתם לבקש אך עשויים למצוא חן בעיניהם זה משהו שבהחלט עשוי להשלים כמה רעיונות שעליהם הוא כבר החל לעבוד. זה לא יתאים בהכרח לכל לקוח – חלקם עשויים לראות את זה כחדירה לפרטיותם. אבל לאחרים זה עשוי להיראות כחווייה ייחודית, כערך מוסף יוצא מן הכלל אשר יגרום להם להיקשר אל המותג.
הוא אהב את הדוגמאות שלינה נתנה. אלו היו רעיונות יצירתיים וברי-ביצוע שבהחלט הרשימו אותו.
הבאטלר שלו הגיע עם בקבוק של גוארדיולה הר אתנה אדום, של מַרְק דה גרציה, זמן קצר לפני הפגישה שלו עם חברי הקונסורציום. היין שנוצר מענבים שגדלו בגובה רב יותר מאשר בכל מקום אחר באירופה, נראה לו מעניין מאוד.
הוא הכניס את הבקבוק למקרר בחיוך על שפתיו. הוא היה משקר אילו היה אומר שלא היה שמח אם החדרנית המגרה היתה פה כדי לחלוק איתו את הבקבוק הזה. כמה הוא היה נהנה לטעום את היין הזה מעל גופה הפנטסטי. הוא היה מודע לכך שהמשיכה המיידית שהוא הרגיש כלפיה זכתה לתגובה דומה גם מצדה, על פי ההתעוררות המודעת שראה בתוך עיניה הכהות. אלא שהיא תפוסה, לרוע המזל, הערב לפחות. 
ואולי בעצם זה רק לטובה. הוא נמצא בסיציליה כדי להשיג את הטבעת של ג'ובאני. למלא את המחויבות שלו לסבו, מהר ככל הניתן כדי שג'ובאני יוכל ליהנות מהזיכרונות הסנטימנטליים הקשורים אל התכשיט הזה במשך זמן רב ככל שחייו יאפשרו לו. ואולי הוא גם ירכוש לעצמו מלון פאר כאן בפאלרמו, תוך כדי הביקור הזה.
פיתויה של הברונטית התמימה למראה לא היה כלול בתוכניות שלו, עד כמה שגבריותו המצ'ואיסטית לא היתה מתנגדת כלל וכלל לאפשרות להוכיח ללינה עד כמה הדייט שיש לה הערב לא מתקרב אפילו ללילה שהיא יכולה לחוות איתו.
ממש חבל, בעצם.