שנות העונש המאושרות

פרסים, ביקורות מהללות, המלצה נלהבת על גב הכריכה מהמשורר זוכה הנובל יוסף ברודסקי - פלר יאגי, שווייצרית ילידת ‭ 1940‬ שכותבת באיטלקית, היא סופרת מוערכת מאוד. שתי נובלות שלה מתורגמות לראשונה לעברית: האחת, 'שנות העונש המאושרות' מ-‭,1989‬ מספרת על ילדותה ונערתה של הגיבורה בפנימיות יוקרתיות בשווייץ, שאליהן נשלחה בעקבות פרידת הוריה. שם פגשה נערה יוצאת דופן (לתפיסתה) בשם פרדריק - "הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני" - וניהלה איתה קשר שהוא בין חברי לארוטי. הנובלה השנייה, 'פרולטרקה' מ־‭,2001‬ מתארת שיט תענוגות ליוון שעורכים אב ובתו הנערה, במטרה לבסס את הקשר ביניהם, שהוא רופף מאוד מכיוון שהנערה לא גדלה בבית אלא בפנימייה. נסיבות החיים בשתי הנובלות מזכירות אלה את אלה, וניכר כי הן מבוססות על נסיבות חיים אמיתיות.

אלא שהתוכן בשתיהן דל מאוד. מעבר לתיאור ההיקסמות מפרדריק בנובלה הראשונה, לא מתוארות התפתחויות משמעותיות ביחסים בין השתיים לאורך תקופת שהותן בפנימייה. הסיום, שבו מתברר פרט דרמטי על פרדריק, נחווה לכן כתלוש, כי לא ברור לנו מי היא בעצם. את חסרונו של חומר סיפורי ממשי ממלאה הסופרת באמצעות תיאורים צדדיים - אלה מורגשים בדיוק ככאלה, כחומרי מילוי - של מערכות יחסים קלושות נוספות בפנימייה. גם בנובלה השנייה לא קורה בעצם כלום בין הבת לאביה במסע. זו כמובן יכולה להיות התמה המרכזית של הנובלה: איך המפגש המיוחל והאינטנסיבי לא הוליד דבר. אבל גם את הנקודה הזאת יאגי לא מפתחת.

למעשה, יש סיפור בעל פוטנציאל בתיאור המסע הזה: הנערה שוכבת עם שני גברים מצוות האונייה. כהתרסה כלפי אביה? כביטוי של נואשות? בגלל חדוות חיים פשוטה? כל זה מוטח בקורא ללא התגבשות, ללא הבשלה. יאגי רומזת לנו, בעיקר בסיפור הראשון, שסיפורה אפל מאוד. אבל האפלוליות הזאת נראית כזיוף של אפלוליות, כאפלוליות מלאכותית (כולל ההקשר הלסבי שנאמר־לא־נאמר). לכך קשורים גם משפטים שנועדו להדהים אותנו, להציג איזה עומק מפתיע, אך בעצם חסר פשר: "מבטה הולך ומשתנה; איננו עוד מבט של בובה, הוא הולך ומאבד את העומק שיש לצעצועים" (אהה, חשבתם שצעצועים הם שטוחים!) או, "הסליחה היחידה שאפשר להשיג, אני חושבת, היא המודעות" (אני דווקא לא חושב שזו היחידה). או "שייך לנו מה שאינו ברשותנו" (וואלה?)

ניכר שהכותבת לא סומכת על כוחה כמספרת סיפורים. היא מתבססת על הסגנון שלה ("העיקר הוא הסגנון", לשון הכריכה האחורית). ולא יהיה מיותר להזכיר כאן את האפוריזם הקולע של שופנהאואר: "מי שחפץ בסגנון נעלה ידאג בראש ובראשונה שיהיה לו מה לומר". "מה לומר", אגב, אינו בהכרח פילוסופיית חיים מקיפה. הכוונה היא לאיזו מציאות שהסופר חולש עליה ויודע להאיר אותה לקוראיו, לחשוף אותה במלאות, בעניין, על שלל הניואנסים שבה - ולא רק להכביר מילים על גבי מילים (אותה "קצפת" על ראש הפרוזה, שיעקב שבתאי סיפר כי הוא מתעב כל כך, ומצויה כאן בשפע).

אבל ניחא. בואו נדבר על הסגנון ירום הודו. ההמלצה הנלהבת של ברודסקי היא פתח להבנת מה שמעצבן בסגנון הזה. המלצה ממשורר לכותבת פרוזה היא מראש עניין מפוקפק. המשורר מתעניין במילים לא פחות מאשר במה שהן מייצגות, והפרוזאיקן הוא היפוכו. ואכן, הפרוזה של יאגי גדושה במטפורות ובדימויים. "עיניה של האם המשגיחה היו כחולות כמו אגמים אלפיניים עם שחר, ילדותיות ורעילות [‭...‬] עפעפיה נהפכו לעופרת לבנה". יש לה גם חיבה גדולה לאוקסימורונים, להצבת ניגודים בצמידות. זה ניכר כבר בשם הנובלה הראשונה ('שנות העונש המאושרות') אבל נוכח לכל אורך הספר. "מתוך הסכם שבשתיקה בין הבנות בפנימייה מסוימת, נבחרת מלכתחילה, בלבביות פזורת דעת, זו שתהיה המנודה" (רשעות לבבית). "המקום בדרום, שנועד להיות ישועתו של הבן החולה, הוא החורבן. חורבן שלו. שלווה שכמו נכפתה באלימות" (חורבן שלו). "בחוסר סלחנותה הייתה נדיבה, סובלנית, הוגנת" (חוסר סלחנות נדיבה).
מלבד העובדה שאוקסימורון מסגיר את אותה תאוות הדהמה של הקורא, ומלבד זאת שהוא לרוב פשוט לא מדויק (רוב החיים הרי אינם מצויים לא בקצוות), החיבה לניגודים חושפת שוב את ה"משורריות" שבפרוזה הזאת. אוקסימורון הוא דרמה גדולה, אבל זו דרמה של מילים, לא של מציאות. כשאין לדרמה מקבילה במציאות, הרי שהיא מחווה גרנדיוזית ריקה. זו, בתמצות, מהות הכתיבה של יאגי. תוכן דל וסגנון גרנדיוזי.

עוד 3 סיפורים על פנימיות:
לעולם אל תיתן לי ללכת > קזואו אישיגורו
במרחק נגיעה > קרטיס סיטנפלד
נערות למופת > שהרה בלאו

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"