שנות העונש המאושרות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שנות העונש המאושרות
מכר
מאות
עותקים
שנות העונש המאושרות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שנות העונש המאושרות

3.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יערית טאובר
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 187 עמ' מודפסים

פְלֵר יָאגִי נולדה בציריך שבשווייצריה וחיה שנים רבות באיטליה, תחילה ברומא ואחר כך במילאנו. שפת אימה ושפת כתיבתה איטלקית. שנות העונש המאושרות, ספרה הרביעי, ראה אור ב-1989 וזכה בפרס בָּגוּטָה. פרולטרקה פורסם ב-2001, ותרגומו לאנגלית נבחר כספר השנה של טיימס ליטררי ספלמנט לשנת 2003.

נושאים

תקציר

"פרוזה מופלאה. זמן קריאה: כארבע שעות. זמן זכירה, כמו בעבור המחברת: שאר החיים".
כך כתב המשורר יוסף ברודסקי על כתיבתה של פלר יאגי, הסופרת השווייצרית המוערכת הכותבת איטלקית, שספר זה מביא שתיים מיצירותיה.
 
שנות העונש המאושרות מספר על השנים שבילתה המספרת בפנימיות לבנות בשוויצריה. כללי משמעת מחמירים פחות או יותר, מוסכמות שבשתיקה, חביבות שמסווה בקושי את הכוחניות של החברה הבורגנית שבחוץ. אמת המידה לצחיחות המצמיתה של צורת החיים הזו היא האישיות שעיצבה לעצמה הנערה החדשה: פרדריק "נראתה כמו אלילה, שופעת בוז. אולי משום כך רציתי לכבוש אותה. הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני." רק בסוף הרומן נדע לאן הגיעה.
 
פרולטרקה היא ספינה יוגוסלבית שעל סיפונה מבלה המספרת בת החמש עשרה שבועיים במסע ליוון. היא מתלווה לאביה, שהיכרותה איתו קלושה למדי, ורק הפעם הותר לו לקחת את בתו להרפתקה חינוכית. האב האהוד והפתטי רוצה שבתו תשכיל ותחכים; היא להוטה קודם כול לצבור ניסיון ב"חלק הגברי של העולם". אגב כך נחשפת תמונה רחבה יותר של הווי החיים המורבידי של משפחה מתפוררת.
 
אבל העיקר הוא הסגנון: אבחות תיאור חדות, חסכוניות, לפעמים אכזריות, שמצטרפות ליופי ספרותי נדיר. בכיוון הזה פלר יאגי בהחלט הרחיקה לכת יותר מאחרים.

פרק ראשון

שנות העונש המאושרות
 
 
 
 
בגיל ארבע עשרה הייתי חניכה בפנימייה באַפֶּנצֶל, באזור שרוברט וַאלזֶר1 נהג לצאת בו לטיולים רבים כששהה בבית החולים לחולי נפש, בהֵריסאוּ, לא הרחק מהמוסד שלנו. הוא מת בשלג. יש תצלומים שמראים את עקבותיו ואת תנוחת גופו בשלג. לא הכרנו את הסופר. וגם מורתנו לספרות לא הכירה אותו. לפעמים אני חושבת שיהיה נעים למות כך, אחרי טיול רגלי, להניח לעצמך לצנוח לתוך קבר טבעי בשלגי אפנצל, אחרי קרוב לשלושים שנה בבית חולים לחולי נפש, בהריסאו. חבל מאוד שלא ידענו על קיומו של ואלזר, היינו קוטפות פרח למענו. אפילו קאנט, לפני מותו, התרגש כשאישה זרה הושיטה לו ורד. באפנצל אין ברירה אלא לצאת לטייל. אם מביטים בחלונות הקטנים בעלי המסגרות הלבנות ובפרחים החרוצים הלוהטים באדנים, מבחינים בקיבעון טרופי, בשפיעה שנבלמה, נוצר רושם שבפנים מתנהל בשאננות משהו אפל וחולני מעט. מין ארקדיה של חולי. שם בפנים, בזוהר, נדמה שיש שלווה ואידיליה של מוות. עליצות של סיד ופרחים. מחוץ לחלונות הנוף קורא לך, הוא לא חזיון תעתועים, הוא בבחינת Zwang, כפי שנהגנו לומר בבית הספר, חובה.
 
 
 
למדתי צרפתית וגרמנית ותרבות כללית. לא למדתי בכלל. מן הספרות הצרפתית אני זוכרת רק את בּוֹדְלֵר. כל בוקר הייתי קמה בחמש ויוצאת לטייל. העפלתי על גבעה וראיתי רצועת מים בצד האחר, למטה במורד. זה היה אגם קוֹנסטַנץ. הבטתי אל האופק ואל האגם, עדיין לא ידעתי שעל גדת האגם הזה עשוי להימצא עוד בית ספר בשבילי. אכלתי תפוח וצעדתי. חיפשתי בדידות ואולי את המוחלט. אבל קינאתי בעולם.
 
זה קרה יום אחד בשעת ארוחת הצהריים. כולנו ישבנו. הגיעה נערה, נערה חדשה. היא הייתה בת חמש עשרה, שערות ישרות כמו להבים, מבריקות, עיניים חמורות מבט וחודרות, מלאות צללים. אף נשרי, שיניים — כשצחקה, והיא לא הרבתה לצחוק — חדות. מצח גבוה ויפה, שמחשבות לבשו בו צורה מוחשית, ודורות קודמים העבירו לו בירושה כישרון, תבונה, קסם אישי. היא לא דיברה עם איש. נראתה כמו אלילה, שופעת בוז. אולי משום כך רציתי לכבוש אותה. לא הייתה בה אנושיות. נדמָה אפילו שהכול מעורר בה סלידה. הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני. כשקמנו, ניגשתי אליה ואמרתי: ״Bonjour". ה"Bonjour" שלה היה חטוף. הצגתי את עצמי, שם פרטי ושם משפחה, כמו חייל בצבא, ואחרי ששמעתי את שמה נראה שהשיחה תמה. היא השאירה אותי שם בחדר האוכל, בין הנערות המפטפטות. ספרדייה אחת סיפרה לי משהו בקול נרגש, אבל לא שעיתי אליה. סביבי רחשו שפות שונות. החדשה לא הראתה את פניה כל היום, אבל בערב עמדה בדיוק בזמן מאחורי הכיסא שלה. היא עמדה בלי ניע, כעוטה כיסוי. לפי אות מן המנהלת כולנו מתיישבות ולאחר רגע של שקט מתחדש הרעש. למחרת היא שמברכת אותי ראשונה.
 
 
 
בחיי הפנימייה כל אחת מאיתנו, אם יש בה שמץ יוהרה, בונה לעצמה תדמית משלה, מעין חיים כפולים, ממציאה דרך משלה לדבר, ללכת, להביט. כשראיתי את כתב ידה, נאלמתי דום. לרובנו היה כתב יד דומה, לא ברור, ילדותי, עם אותיות O עגולות, רחבות. שלה היה מלאכותי לגמרי (עשרים שנה לאחר מכן ראיתי משהו דומה בהקדשה של פייר ז'אן ז'וּב על עותק של קירי2). ברור שהעמדתי פנים שאינני מתפעלת, בקושי הבטתי בו. אבל התאמנתי בסתר. והיום אני עדיין כותבת כמו פרֵדֵריק, ואומרים לי שיש לי כתב יד יפה ומעניין. הם לא יודעים כמה התאמצתי לשם כך. באותם ימים לא השקעתי מאמץ בלימודים, ומעולם לא למדתי, כי לא התחשק לי, גזרתי רפרודוקציות של אקספרסיוניסטים גרמנים וכתבות פשע, והדבקתי אותן בְּמחברת. השׁאתי אותה להאמין שאני מתעניינת באמנות. ולכן העניקה לי פרדריק את הכבוד להתלוות אליה במסדרונות ובטיוליה הרגליים. בבית הספר היא הייתה — למותר לומר — התלמידה המצטיינת. היא כבר ידעה הכול, לדעתי ירשה את הידע מן הדורות שקדמו לה. היה בה משהו שלא היה באחרות, ונאלצתי לתרץ את כישרונה כמתת מן המתים. די היה לשמוע אותה מדקלמת בכיתה את המשוררים הצרפתים כדי לקלוט שהם ירדו אליה ושוכנים בקרבה. אנחנו אולי עדיין היינו תמימות. ובתמימות יש אולי גסות מסוימת, דקדקנות יתר והעמדת פנים, כאילו התלבשנו כולנו במכנסי שלושת רבעי ובגרביים ארוכים.

פְלֵר יָאגִי נולדה בציריך שבשווייצריה וחיה שנים רבות באיטליה, תחילה ברומא ואחר כך במילאנו. שפת אימה ושפת כתיבתה איטלקית. שנות העונש המאושרות, ספרה הרביעי, ראה אור ב-1989 וזכה בפרס בָּגוּטָה. פרולטרקה פורסם ב-2001, ותרגומו לאנגלית נבחר כספר השנה של טיימס ליטררי ספלמנט לשנת 2003.

סקירות וביקורות

חשד לזיופים 'שנות העונש המאושרות' של פלר יאגי מסתיר תוכן דל מתחת לסגנון מתייפייף (פורסם במוסף "7 לילות") פרסים, ביקורות מהללות, המלצה נלהבת על גב הכריכה מהמשורר זוכה הנובל יוסף ברודסקי - פלר יאגי, שווייצרית ילידת ‭ 1940‬ שכותבת באיטלקית, היא סופרת מוערכת מאוד. שתי נובלות שלה מתורגמות לראשונה לעברית: האחת, 'שנות העונש המאושרות' מ-‭,1989‬ מספרת על ילדותה ונערתה של הגיבורה בפנימיות יוקרתיות בשווייץ, שאליהן נשלחה בעקבות פרידת הוריה. שם פגשה נערה יוצאת דופן (לתפיסתה) בשם פרדריק - "הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני" - וניהלה איתה קשר שהוא בין חברי לארוטי. הנובלה השנייה, 'פרולטרקה' מ־‭,2001‬ מתארת שיט תענוגות ליוון שעורכים אב ובתו הנערה, במטרה לבסס את הקשר ביניהם, שהוא רופף מאוד מכיוון שהנערה לא גדלה בבית אלא בפנימייה. נסיבות החיים בשתי הנובלות מזכירות אלה את אלה, וניכר כי הן מבוססות על נסיבות חיים אמיתיות.

אלא שהתוכן בשתיהן דל מאוד. מעבר לתיאור ההיקסמות מפרדריק בנובלה הראשונה, לא מתוארות התפתחויות משמעותיות ביחסים בין השתיים לאורך תקופת שהותן בפנימייה. הסיום, שבו מתברר פרט דרמטי על פרדריק, נחווה לכן כתלוש, כי לא ברור לנו מי היא בעצם. את חסרונו של חומר סיפורי ממשי ממלאה הסופרת באמצעות תיאורים צדדיים - אלה מורגשים בדיוק ככאלה, כחומרי מילוי - של מערכות יחסים קלושות נוספות בפנימייה. גם בנובלה השנייה לא קורה בעצם כלום בין הבת לאביה במסע. זו כמובן יכולה להיות התמה המרכזית של הנובלה: איך המפגש המיוחל והאינטנסיבי לא הוליד דבר. אבל גם את הנקודה הזאת יאגי לא מפתחת.

למעשה, יש סיפור בעל פוטנציאל בתיאור המסע הזה: הנערה שוכבת עם שני גברים מצוות האונייה. כהתרסה כלפי אביה? כביטוי של נואשות? בגלל חדוות חיים פשוטה? כל זה מוטח בקורא ללא התגבשות, ללא הבשלה. יאגי רומזת לנו, בעיקר בסיפור הראשון, שסיפורה אפל מאוד. אבל האפלוליות הזאת נראית כזיוף של אפלוליות, כאפלוליות מלאכותית (כולל ההקשר הלסבי שנאמר־לא־נאמר). לכך קשורים גם משפטים שנועדו להדהים אותנו, להציג איזה עומק מפתיע, אך בעצם חסר פשר: "מבטה הולך ומשתנה; איננו עוד מבט של בובה, הוא הולך ומאבד את העומק שיש לצעצועים" (אהה, חשבתם שצעצועים הם שטוחים!) או, "הסליחה היחידה שאפשר להשיג, אני חושבת, היא המודעות" (אני דווקא לא חושב שזו היחידה). או "שייך לנו מה שאינו ברשותנו" (וואלה?)

ניכר שהכותבת לא סומכת על כוחה כמספרת סיפורים. היא מתבססת על הסגנון שלה ("העיקר הוא הסגנון", לשון הכריכה האחורית). ולא יהיה מיותר להזכיר כאן את האפוריזם הקולע של שופנהאואר: "מי שחפץ בסגנון נעלה ידאג בראש ובראשונה שיהיה לו מה לומר". "מה לומר", אגב, אינו בהכרח פילוסופיית חיים מקיפה. הכוונה היא לאיזו מציאות שהסופר חולש עליה ויודע להאיר אותה לקוראיו, לחשוף אותה במלאות, בעניין, על שלל הניואנסים שבה - ולא רק להכביר מילים על גבי מילים (אותה "קצפת" על ראש הפרוזה, שיעקב שבתאי סיפר כי הוא מתעב כל כך, ומצויה כאן בשפע).

אבל ניחא. בואו נדבר על הסגנון ירום הודו. ההמלצה הנלהבת של ברודסקי היא פתח להבנת מה שמעצבן בסגנון הזה. המלצה ממשורר לכותבת פרוזה היא מראש עניין מפוקפק. המשורר מתעניין במילים לא פחות מאשר במה שהן מייצגות, והפרוזאיקן הוא היפוכו. ואכן, הפרוזה של יאגי גדושה במטפורות ובדימויים. "עיניה של האם המשגיחה היו כחולות כמו אגמים אלפיניים עם שחר, ילדותיות ורעילות [‭...‬] עפעפיה נהפכו לעופרת לבנה". יש לה גם חיבה גדולה לאוקסימורונים, להצבת ניגודים בצמידות. זה ניכר כבר בשם הנובלה הראשונה ('שנות העונש המאושרות') אבל נוכח לכל אורך הספר. "מתוך הסכם שבשתיקה בין הבנות בפנימייה מסוימת, נבחרת מלכתחילה, בלבביות פזורת דעת, זו שתהיה המנודה" (רשעות לבבית). "המקום בדרום, שנועד להיות ישועתו של הבן החולה, הוא החורבן. חורבן שלו. שלווה שכמו נכפתה באלימות" (חורבן שלו). "בחוסר סלחנותה הייתה נדיבה, סובלנית, הוגנת" (חוסר סלחנות נדיבה).
מלבד העובדה שאוקסימורון מסגיר את אותה תאוות הדהמה של הקורא, ומלבד זאת שהוא לרוב פשוט לא מדויק (רוב החיים הרי אינם מצויים לא בקצוות), החיבה לניגודים חושפת שוב את ה"משורריות" שבפרוזה הזאת. אוקסימורון הוא דרמה גדולה, אבל זו דרמה של מילים, לא של מציאות. כשאין לדרמה מקבילה במציאות, הרי שהיא מחווה גרנדיוזית ריקה. זו, בתמצות, מהות הכתיבה של יאגי. תוכן דל וסגנון גרנדיוזי.

עוד 3 סיפורים על פנימיות:
לעולם אל תיתן לי ללכת > קזואו אישיגורו
במרחק נגיעה > קרטיס סיטנפלד
נערות למופת > שהרה בלאו
אריק גלסנר 7 לילות 03/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: יערית טאובר
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 187 עמ' מודפסים

נושאים

סקירות וביקורות

חשד לזיופים 'שנות העונש המאושרות' של פלר יאגי מסתיר תוכן דל מתחת לסגנון מתייפייף (פורסם במוסף "7 לילות") פרסים, ביקורות מהללות, המלצה נלהבת על גב הכריכה מהמשורר זוכה הנובל יוסף ברודסקי - פלר יאגי, שווייצרית ילידת ‭ 1940‬ שכותבת באיטלקית, היא סופרת מוערכת מאוד. שתי נובלות שלה מתורגמות לראשונה לעברית: האחת, 'שנות העונש המאושרות' מ-‭,1989‬ מספרת על ילדותה ונערתה של הגיבורה בפנימיות יוקרתיות בשווייץ, שאליהן נשלחה בעקבות פרידת הוריה. שם פגשה נערה יוצאת דופן (לתפיסתה) בשם פרדריק - "הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני" - וניהלה איתה קשר שהוא בין חברי לארוטי. הנובלה השנייה, 'פרולטרקה' מ־‭,2001‬ מתארת שיט תענוגות ליוון שעורכים אב ובתו הנערה, במטרה לבסס את הקשר ביניהם, שהוא רופף מאוד מכיוון שהנערה לא גדלה בבית אלא בפנימייה. נסיבות החיים בשתי הנובלות מזכירות אלה את אלה, וניכר כי הן מבוססות על נסיבות חיים אמיתיות.

אלא שהתוכן בשתיהן דל מאוד. מעבר לתיאור ההיקסמות מפרדריק בנובלה הראשונה, לא מתוארות התפתחויות משמעותיות ביחסים בין השתיים לאורך תקופת שהותן בפנימייה. הסיום, שבו מתברר פרט דרמטי על פרדריק, נחווה לכן כתלוש, כי לא ברור לנו מי היא בעצם. את חסרונו של חומר סיפורי ממשי ממלאה הסופרת באמצעות תיאורים צדדיים - אלה מורגשים בדיוק ככאלה, כחומרי מילוי - של מערכות יחסים קלושות נוספות בפנימייה. גם בנובלה השנייה לא קורה בעצם כלום בין הבת לאביה במסע. זו כמובן יכולה להיות התמה המרכזית של הנובלה: איך המפגש המיוחל והאינטנסיבי לא הוליד דבר. אבל גם את הנקודה הזאת יאגי לא מפתחת.

למעשה, יש סיפור בעל פוטנציאל בתיאור המסע הזה: הנערה שוכבת עם שני גברים מצוות האונייה. כהתרסה כלפי אביה? כביטוי של נואשות? בגלל חדוות חיים פשוטה? כל זה מוטח בקורא ללא התגבשות, ללא הבשלה. יאגי רומזת לנו, בעיקר בסיפור הראשון, שסיפורה אפל מאוד. אבל האפלוליות הזאת נראית כזיוף של אפלוליות, כאפלוליות מלאכותית (כולל ההקשר הלסבי שנאמר־לא־נאמר). לכך קשורים גם משפטים שנועדו להדהים אותנו, להציג איזה עומק מפתיע, אך בעצם חסר פשר: "מבטה הולך ומשתנה; איננו עוד מבט של בובה, הוא הולך ומאבד את העומק שיש לצעצועים" (אהה, חשבתם שצעצועים הם שטוחים!) או, "הסליחה היחידה שאפשר להשיג, אני חושבת, היא המודעות" (אני דווקא לא חושב שזו היחידה). או "שייך לנו מה שאינו ברשותנו" (וואלה?)

ניכר שהכותבת לא סומכת על כוחה כמספרת סיפורים. היא מתבססת על הסגנון שלה ("העיקר הוא הסגנון", לשון הכריכה האחורית). ולא יהיה מיותר להזכיר כאן את האפוריזם הקולע של שופנהאואר: "מי שחפץ בסגנון נעלה ידאג בראש ובראשונה שיהיה לו מה לומר". "מה לומר", אגב, אינו בהכרח פילוסופיית חיים מקיפה. הכוונה היא לאיזו מציאות שהסופר חולש עליה ויודע להאיר אותה לקוראיו, לחשוף אותה במלאות, בעניין, על שלל הניואנסים שבה - ולא רק להכביר מילים על גבי מילים (אותה "קצפת" על ראש הפרוזה, שיעקב שבתאי סיפר כי הוא מתעב כל כך, ומצויה כאן בשפע).

אבל ניחא. בואו נדבר על הסגנון ירום הודו. ההמלצה הנלהבת של ברודסקי היא פתח להבנת מה שמעצבן בסגנון הזה. המלצה ממשורר לכותבת פרוזה היא מראש עניין מפוקפק. המשורר מתעניין במילים לא פחות מאשר במה שהן מייצגות, והפרוזאיקן הוא היפוכו. ואכן, הפרוזה של יאגי גדושה במטפורות ובדימויים. "עיניה של האם המשגיחה היו כחולות כמו אגמים אלפיניים עם שחר, ילדותיות ורעילות [‭...‬] עפעפיה נהפכו לעופרת לבנה". יש לה גם חיבה גדולה לאוקסימורונים, להצבת ניגודים בצמידות. זה ניכר כבר בשם הנובלה הראשונה ('שנות העונש המאושרות') אבל נוכח לכל אורך הספר. "מתוך הסכם שבשתיקה בין הבנות בפנימייה מסוימת, נבחרת מלכתחילה, בלבביות פזורת דעת, זו שתהיה המנודה" (רשעות לבבית). "המקום בדרום, שנועד להיות ישועתו של הבן החולה, הוא החורבן. חורבן שלו. שלווה שכמו נכפתה באלימות" (חורבן שלו). "בחוסר סלחנותה הייתה נדיבה, סובלנית, הוגנת" (חוסר סלחנות נדיבה).
מלבד העובדה שאוקסימורון מסגיר את אותה תאוות הדהמה של הקורא, ומלבד זאת שהוא לרוב פשוט לא מדויק (רוב החיים הרי אינם מצויים לא בקצוות), החיבה לניגודים חושפת שוב את ה"משורריות" שבפרוזה הזאת. אוקסימורון הוא דרמה גדולה, אבל זו דרמה של מילים, לא של מציאות. כשאין לדרמה מקבילה במציאות, הרי שהיא מחווה גרנדיוזית ריקה. זו, בתמצות, מהות הכתיבה של יאגי. תוכן דל וסגנון גרנדיוזי.

עוד 3 סיפורים על פנימיות:
לעולם אל תיתן לי ללכת > קזואו אישיגורו
במרחק נגיעה > קרטיס סיטנפלד
נערות למופת > שהרה בלאו
אריק גלסנר 7 לילות 03/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
שנות העונש המאושרות פלר יאגי
שנות העונש המאושרות
 
 
 
 
בגיל ארבע עשרה הייתי חניכה בפנימייה באַפֶּנצֶל, באזור שרוברט וַאלזֶר1 נהג לצאת בו לטיולים רבים כששהה בבית החולים לחולי נפש, בהֵריסאוּ, לא הרחק מהמוסד שלנו. הוא מת בשלג. יש תצלומים שמראים את עקבותיו ואת תנוחת גופו בשלג. לא הכרנו את הסופר. וגם מורתנו לספרות לא הכירה אותו. לפעמים אני חושבת שיהיה נעים למות כך, אחרי טיול רגלי, להניח לעצמך לצנוח לתוך קבר טבעי בשלגי אפנצל, אחרי קרוב לשלושים שנה בבית חולים לחולי נפש, בהריסאו. חבל מאוד שלא ידענו על קיומו של ואלזר, היינו קוטפות פרח למענו. אפילו קאנט, לפני מותו, התרגש כשאישה זרה הושיטה לו ורד. באפנצל אין ברירה אלא לצאת לטייל. אם מביטים בחלונות הקטנים בעלי המסגרות הלבנות ובפרחים החרוצים הלוהטים באדנים, מבחינים בקיבעון טרופי, בשפיעה שנבלמה, נוצר רושם שבפנים מתנהל בשאננות משהו אפל וחולני מעט. מין ארקדיה של חולי. שם בפנים, בזוהר, נדמה שיש שלווה ואידיליה של מוות. עליצות של סיד ופרחים. מחוץ לחלונות הנוף קורא לך, הוא לא חזיון תעתועים, הוא בבחינת Zwang, כפי שנהגנו לומר בבית הספר, חובה.
 
 
 
למדתי צרפתית וגרמנית ותרבות כללית. לא למדתי בכלל. מן הספרות הצרפתית אני זוכרת רק את בּוֹדְלֵר. כל בוקר הייתי קמה בחמש ויוצאת לטייל. העפלתי על גבעה וראיתי רצועת מים בצד האחר, למטה במורד. זה היה אגם קוֹנסטַנץ. הבטתי אל האופק ואל האגם, עדיין לא ידעתי שעל גדת האגם הזה עשוי להימצא עוד בית ספר בשבילי. אכלתי תפוח וצעדתי. חיפשתי בדידות ואולי את המוחלט. אבל קינאתי בעולם.
 
זה קרה יום אחד בשעת ארוחת הצהריים. כולנו ישבנו. הגיעה נערה, נערה חדשה. היא הייתה בת חמש עשרה, שערות ישרות כמו להבים, מבריקות, עיניים חמורות מבט וחודרות, מלאות צללים. אף נשרי, שיניים — כשצחקה, והיא לא הרבתה לצחוק — חדות. מצח גבוה ויפה, שמחשבות לבשו בו צורה מוחשית, ודורות קודמים העבירו לו בירושה כישרון, תבונה, קסם אישי. היא לא דיברה עם איש. נראתה כמו אלילה, שופעת בוז. אולי משום כך רציתי לכבוש אותה. לא הייתה בה אנושיות. נדמָה אפילו שהכול מעורר בה סלידה. הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני. כשקמנו, ניגשתי אליה ואמרתי: ״Bonjour". ה"Bonjour" שלה היה חטוף. הצגתי את עצמי, שם פרטי ושם משפחה, כמו חייל בצבא, ואחרי ששמעתי את שמה נראה שהשיחה תמה. היא השאירה אותי שם בחדר האוכל, בין הנערות המפטפטות. ספרדייה אחת סיפרה לי משהו בקול נרגש, אבל לא שעיתי אליה. סביבי רחשו שפות שונות. החדשה לא הראתה את פניה כל היום, אבל בערב עמדה בדיוק בזמן מאחורי הכיסא שלה. היא עמדה בלי ניע, כעוטה כיסוי. לפי אות מן המנהלת כולנו מתיישבות ולאחר רגע של שקט מתחדש הרעש. למחרת היא שמברכת אותי ראשונה.
 
 
 
בחיי הפנימייה כל אחת מאיתנו, אם יש בה שמץ יוהרה, בונה לעצמה תדמית משלה, מעין חיים כפולים, ממציאה דרך משלה לדבר, ללכת, להביט. כשראיתי את כתב ידה, נאלמתי דום. לרובנו היה כתב יד דומה, לא ברור, ילדותי, עם אותיות O עגולות, רחבות. שלה היה מלאכותי לגמרי (עשרים שנה לאחר מכן ראיתי משהו דומה בהקדשה של פייר ז'אן ז'וּב על עותק של קירי2). ברור שהעמדתי פנים שאינני מתפעלת, בקושי הבטתי בו. אבל התאמנתי בסתר. והיום אני עדיין כותבת כמו פרֵדֵריק, ואומרים לי שיש לי כתב יד יפה ומעניין. הם לא יודעים כמה התאמצתי לשם כך. באותם ימים לא השקעתי מאמץ בלימודים, ומעולם לא למדתי, כי לא התחשק לי, גזרתי רפרודוקציות של אקספרסיוניסטים גרמנים וכתבות פשע, והדבקתי אותן בְּמחברת. השׁאתי אותה להאמין שאני מתעניינת באמנות. ולכן העניקה לי פרדריק את הכבוד להתלוות אליה במסדרונות ובטיוליה הרגליים. בבית הספר היא הייתה — למותר לומר — התלמידה המצטיינת. היא כבר ידעה הכול, לדעתי ירשה את הידע מן הדורות שקדמו לה. היה בה משהו שלא היה באחרות, ונאלצתי לתרץ את כישרונה כמתת מן המתים. די היה לשמוע אותה מדקלמת בכיתה את המשוררים הצרפתים כדי לקלוט שהם ירדו אליה ושוכנים בקרבה. אנחנו אולי עדיין היינו תמימות. ובתמימות יש אולי גסות מסוימת, דקדקנות יתר והעמדת פנים, כאילו התלבשנו כולנו במכנסי שלושת רבעי ובגרביים ארוכים.