סאפיק

פרק 1

אומרים שסאפיק לא היה אותו אדם לאחר הנפילה. נפשו נפגעה. הוא שקע בייאוש במעמקי הכלא. הוא זחל במחילות השיגעון, חיפש מקומות חשוכים והתחבר לאנשים מסוכנים.
אגדות סאפיק

הסמטה היתה צרה כל כך, שאַטִיאָה היתה יכולה להישען על החומה בצד אחד ולבעוט ברגלה בחומה הנגדית.
היא המתינה בחשכה, האזינה בדריכות, ואד נשימתה התעבה על לבני החומה הנוצצות. הבהוב להבות שבערו מעבר לפינת הסמטה האיר את החומות באור אדום.
הצעקות היו רמות יותר עכשיו. זו היתה שאגת ההמון המשולהב, שאין לטעות בה. היא שמעה צווחות שמחה, פרצי צחוק פתאומיים, שריקות ורקיעות רגליים. מחיאות כפיים.
היא ליקקה טיפת זיעה משפתיה וידעה שהיא מוכרחה להתייצב מול ההמון הזה. היא עשתה את כל הדרך הארוכה הזאת וחיפשה כל כך הרבה זמן, היא לא יכולה לסגת עכשיו. אם היא רוצה לברוח מהכלא, אין מקום להרגיש מפוחדת וחסרת אונים. היא הזדקפה, התקדמה באיטיות אל קצה הסמטה והציצה מעבר לפינה.
בכיכר הקטנה, המוארת באורו של פנס רחוב, נדחסו מאות אנשים. הם עמדו צפופים, בגבם אליה, והיא נרתעה מצחנת הזיעה שעלתה מהם. מאחורי ההמון עמדו כמה נשים זקנות ושרבבו את צוואריהן בניסיון לראות מה מתרחש. בעלי מום השתופפו בין הצללים. נערים טיפסו על כתפי חבריהם וניסו לעלות על גגות הבתים הנוטים לנפול. בדוכנים רעועים נמכר מזון חם, והריח החריף של הבצלים ושל שמן הטיגון גרם לעוויתות רעב בבטנה.
גם הכלא התעניין בנעשה. ממש מעליהם, מתחת לגג קש מטונף, צפתה אחת מעיניו האדומות הזעירות בסקרנות.
למשמע שאגת שמחה מקרב ההמון זקפה אטיאה את כתפיה ויצאה בנחישות מהסמטה. לפניה נלחמו כלבים על שיירי מזון. היא עקפה אותם ועברה על פני פתח חשוך. מישהו הגיח בשקט מאחוריה. היא הסתובבה בסכין שלופה.
"אל תחשוב אפילו לנסות."
השודד נסוג בידיים מורמות וגיחך. הוא היה צנום ומלוכלך ובפיו נותרו רק שיניים מעטות.
"אין בעיה, חומד. טעות שלי."
היא עקבה אחריו כשנעלם בקהל.
"זו בהחלט היתה עלולה להיות טעות רצינית," מלמלה. היא החזירה את הסכין לנדנה ויצאה אחריו.
היה קשה לפלס דרך בקהל. האנשים נדחקו במאמץ לראות מה מתרחש לפניהם; הם גנחו, צחקו ופלטו קריאות התרגשות. ילדים בבלויי סחבות זחלו בין רגליהם של המבוגרים שבלי משים בעטו בהם ורמסו אותם. אטיאה נדחקה בכוח ופלטה קללה נמרצת, השתחלה במיומנות בין האנשים והתכופפה בזריזות כדי להימלט מפגיעת מרפקים. מידותיה הקטנות שירתו אותה הפעם. היא היתה מוכרחה להגיע למרכז ההמון. היא היתה מוכרחה לראות אותו.
מוכה וחבולה השתחלה בין שני גברתנים, הגיחה ברווח ביניהם ושאפה אוויר, שהיה חומצי מרוב עשן. מסביב התפוצצו נפצים ללא הרף; היא ראתה לפניה זירת בוץ מגודרת בחבל. בזירה היה דוב שכרע בבוץ לבדו.
אטיאה בהתה בו.
פרוותו השחורה היתה מצולקת ועיניו קטנות ופראיות. שלשלת ברזל היתה קשורה לצווארו ואת הקצה החזיק המאלף, שישב חבוי בין הצללים, איש קירח בעל שפם עבות, כולו נוצץ מזיעה. על כתפו היה תלוי תוף; הוא הכה בתוף בקצב ומשך מדי פעם בשלשלת בחוזקה.
הדוב קם לאטו על רגליו האחוריות ורקד. קומתו היתה גבוהה מקומת אדם, והוא התנודד במעגלים בכבדות, פיו מזיל ריר ושלשלאותיו נגררות בבוץ ומותירות בו סימני דם. פניה של אטיאה התכרכמו. היא הכירה היטב את הכאב הזה, של שלשלאות החותכות בבשר.
היא הניחה את ידה על צווארה, במקום שבו היו פעם פצעים וחבורות שהותירו סימנים חיוורים.
כמו הדוב, גם היא היתה פעם כבולה כמו עבד. אלמלא פין, עדיין היתה באותו המצב גם כיום. סביר יותר להניח שהיתה כבר מתה.
פין.
השם כשלעצמו עורר בה כאב. כאב לה לחשוב על בגידתו.
הלמות התוף נשמעה בחוזקה. הדוב נרתע והשלשלת נגררה והקהל שאג בהתלהבות. אטיאה צפתה בקהל בעוגמה. ואז הבחינה בכרזה גדולה שהיתה תלויה מאחור. הכרזה הודבקה לקיר הלח, אותה הכרזה שהופיעה על הקירות בכל רחבי הכפר.
הכרזה שמולה היתה רטובה ומתקלפת בקצוות, והזמינה בעליזות:

בואו אנשים טובים
לראות דבר מופלא
ראו את האבדה שנמצאה!
ראו את המת שקם לתחייה!
הערב

ראו את הקוסם הגדול ביותר באינקַרסֶרוֹן
לובש את כפפת הדרקון של סאפיק

המכשף האפל

אטיאה נענעה בראשה במורת רוח.
חודשים של חיפושים במסדרונות ובאגפים ריקים, בכפרים ובערים, בביצות וברשתות של תאים לבנים אחר ספיינט או יילוד כלא - כל אדם שיידע משהו על סאפיק - לא העלו דבר, וכל מה שמצאה היה מופע רחוב עלוב בסמטה צדדית.
אנשים בקהל מחאו כפיים ורקעו ברגליהם. היא נדחפה הצדה; לאחר שפילסה את דרכה בחזרה למקומה מול הזירה, ראתה שהדוב הנרגז קם לתקוף את המאלף; האיש המבוהל ניסה להרחיק מעליו את הדוב בעזרת מוט ארוך ולדחוק אותו אל תוך החשכה. הגברים שעמדו סביב הזירה צעקו בבוז.
"נסה לרקוד איתו בעצמך בפעם הבאה!" צעק אחד מהם.
נשמע צחקוק של אישה.
מאחור נשמעו קולות שדרשו שההצגה תימשך, שיוצג משהו חדש, שונה. הקולות היו תובעניים וקצרי רוח. החלו מחיאות כפיים איטיות. כעבור זמן קצר דעכו והשתררה דממה.
במרחב הקטן שבין הלפידים עמד אדם.
הוא יצא משום־מקום, הופיע לפתע פתאום מתוך הצללים ואור האבוקות. הוא היה גבוה ולבש מעיל שחור שבהק במאות ניצוצות קטנים. כאשר הרים את זרועותיו, נפתחו שרוולי מעילו. צווארון המעיל היה גבוה וכיסה את צווארו; באפלולית הוא נראה צעיר, ושערו ארוך וכהה.
שררה דממה מוחלטת. אטיאה הרגישה שהקהל השתתק כהלום רעם.
זו היתה דמותו של סאפיק.
כולם ידעו איך נראה סאפיק; בכל מקום היו אלפי תמונות שלו, חרוטות על סלעים ומצוירות על כרזות. הוא היה האיש בעל הכנפיים, בעל תשע האצבעות, האיש שנמלט מהכלא. כמו פין, גם הוא נשבע לחזור. אטיאה נדרכה. ידיה רעדו. היא קמצה את אגרופיה.
"חברים." קולו של המכשף היה שקט. אנשים התאמצו לשמוע אותו. "ברוכים הבאים לזירת הפלאים שלי. אתם תחשבו שאתם רואים אשליות. אתם תחשבו שאני מטעה אתכם בעזרת מראות וקלפים מזויפים, בעזרת תכסיסים סמויים. אבל אני לא דומה לקוסמים אחרים. אני המכשף האפל, ואני אראה לכם קסם אמיתי. את קסם הכוכבים."
כולם כאיש אחד פלטו קריאת התרגשות חנוקה.
הוא הרים את יד ימינו. היא היתה נתונה בכפפה כהה, שהתיזה ניצוצות של אור לבן וקולות נפץ קטנים. הלפידים שהתנוססו גבוה הורדו עכשיו. האישה שמאחורי אטיאה יבבה באימה.
אטיאה שילבה את זרועותיה. היא הביטה באיש בנחישות, מתוך החלטה שלא תתפתה לתחבולותיו. איך הוא עשה את זה? הייתכן שזו באמת הכפפה של סאפיק? הייתכן ששרדה? האם נותרו בה עוד שרידים של אותו כוח מוזר? אבל, ככל שהמשיכה לצפות, התפוגגו ספקותיה.
המופע היה מדהים.
המכשף ריתק את הקהל. הוא לקח חפצים והעלים אותם, החזיר אותם, שלף יונים וחיפושיות מהאוויר, הרדים אישה וגרם לה להתרומם לאט באוויר, ללא כל תמיכה, לתוך האפלולית האפופה עשן, הוא הוציא פרפרים מתוך פיו של ילד מבועת, גלגל מטבעות זהב והשליך אותן אל הקהל, ששלח ידיים נואשות לתפוס אותן; הוא פתח דלת באוויר ועבר בעדה ונעלם, ולתחינותיהם הקולניות של האנשים בקהל, חזר והופיע שוב מאחוריהם. הוא הלך בשלווה בתוך הקהל המשתולל והם השתתקו ונסוגו מפניו, כאילו פחדו לגעת בו.
כאשר עבר לידה, אטיאה הרגישה את מגע מעילו בזרועה; עורה עקצץ והשערות על זרועה סמרו. עיניו הבורקות הביטו הצידה לרגע ומבטיהם הצטלבו.
מתוך הקהל נשמעה צעקת אישה: "רפא את בני, איש חכם! רפא אותו!"
תינוק הורם והועבר מיד ליד מעל לראשי האנשים.
המכשף הסתובב והרים את ידו.
"את זה נעשה אחר כך. אבל עכשיו-" קולו היה סמכותי מאוד. "עכשיו אני מתכונן לזמן את כל כוחותי, לצורך קריאת מחשבות. לצורך מעבר אל המוות וחזרה אל החיים."
הוא עצם את עיניו.
האבוקות הבהבו.
המכשף עמד לבדו בחשכה ולחש: "יש כאן הרבה סבל. הרבה פחד." כאשר פקח שוב את עיניו, היה נדמה שהוא המום ממספרם של האנשים סביבו, כמעט נרתע מגודל משימתו. הוא אמר בקול חרישי: "אני רוצה ששלושה אנשים ייגשו אלי. אבל הם חייבים להיות מוכנים לחשוף את פחדיהם העמוקים ביותר. רק כאלה שמוכנים לחשוף את נשמתם לעיני."
כמה ידיים הורמו. נשים צעקו. אטיאה היססה לרגע, ואחר כך הרימה את ידה.
המכשף עבר בין שורות הקהל. "האישה הזאת," קרא, ואישה אחת נדחפה קדימה, פניה סמוקים ורגליה כושלות. "האיש הזה!" גבר גבוה שלא הרים את ידו ולא ביקש להשתתף נגרר בידי האנשים שעמדו לידו. הוא פלט קללה ועמד שמוט כתפיים, כמשותק מאימה.
המכשף הסתובב. מבטו סרק את ים הפרצופים שלפניו. אטיאה עצרה את נשימתה. היא הרגישה את מבטו הקודר של האיש כמו גל חום שחולף על פניה ועובר הלאה. ואז עצר וחזר שוב להביט בה. מבטיהם הצטלבו לשנייה אפלה אחת. הוא הרים את ידו לאט והושיט אצבע ארוכה לעברה, והקהל הגיב בצעקות, כי כולם ראו שהאצבע המורה בידו הימנית חסרה, כמו אצל סאפיק.
"את!" לחש המכשף.
היא נשמה נשימה עמוקה במאמץ להירגע. לבה פרפר באימה. היא הכריחה את עצמה להידחף קדימה כדי להגיע לרחבה האפלולית, האפופה עשן. היא חייבת להיות רגועה, לא לחשוף פחד. אסור לה להראות שהיא שונה מהאחרים.
שלושתם עמדו בשורה, ואטיאה הרגישה שהאישה שעומדת לידה רועדת מהתרגשות. המכשף פסע הלוך ושוב לפניהם, ועיניו סורקות את פניהם ביסודיות. אטיאה השתדלה להישיר אליו מבט מתריס ככל האפשר - הוא לא יוכל לעולם לקרוא את מחשבותיה, היא היתה בטוחה בכך. היא ראתה ושמעה דברים שלא יוכל להעלות כלל על דעתו. היא ראתה את מה שנמצא בחוץ.
הוא נטל את ידה של האישה בידו. כעבור רגע אמר בעדינות רבה: "את מתגעגעת אליו."
האישה תלתה בו עיניים נדהמות. קווצת שיער נדבקה למצחה המקומט. "כן, אדון, אני באמת מתגעגעת."
המכשף חייך. "אל תדאגי. הוא מוגן במרחביו השקטים של אינקרסרון. הכלא מחזיק אותו בזיכרונו. גופו שלם בתוך תאיו הלבנים."
האישה התייפחה באושר וכל גופה רעד. היא נשקה את ידיו של המכשף. "תודה, אדון. תודה שסיפרת לי."
הקהל שאג בהתלהבות. אטיאה הרשתה לעצמה חיוך ארסי. הם כל כך טיפשים! האם לא הבחינו שה"מכשף" הזה, כביכול, בעצם לא אמר לה דבר? לא היה כאן אלא ניחוש מוצלח אחד וכמה מילים נטולות משמעות, והם בלעו הכול בלא ערעור ובלא מחשבה.
המכשף בחר את קורבנותיו בתבונה. האיש הגבוה פחד כל כך, שהוא היה אומר כל דבר; וכאשר המכשף שאל אותו על אמו החולה, הוא השיב בגמגום שמצבה משתפר, אדון. הקהל הריע.
"בהחלט," אמר המכשף והרים את ידו הפגועה כדי לבקש שקט. "ואני מנבא את זה: עד הדלקת האורות החום שלה יֵרד. היא תקום ותבקש שתבוא, ידידי. היא תחיה עוד עשר שנים. אני רואה את נכדיך על ברכיה."
הוא לא היה מסוגל לדבר מרוב התרגשות. אטיאה נרתעה בסלידה כשהבחינה שדמעות עלו בעיניו.
רחש עבר בקהל. אולי היו משוכנעים פחות עכשיו, כי המכשף הסתובב לאחור לאחר שניגש אל אטיאה ופנה אל הקהל.
"כמה מכם בוודאי חושבים שקל לדבר על העתיד." הוא הרים את ראשו ופניו הצעירים היו גלויים ומבטו חודר. "איך תדעו אם הנבואה שלי תתגשם, אתם שואלים את עצמכם? יש לכם זכות להיות ספקנים. אבל העבר, ידידַי, העבר הוא עניין שונה לחלוטין. עכשיו אני אספר לכם על עברה של הנערה הזאת."
אטיאה נדרכה.
אולי חש באימתה, כי חיוך קטן ריחף על שפתיו. הוא נעץ בה מבט ובהדרגה השתנה מבטו והפך למעורפל ומרוחק, אפל כלילה. הוא הרים את ידו העטויה כפפה ונגע במצחה.
"אני רואה מסע ארוך," לחש. "מסע של קילומטרים רבים, ימי הליכה מעייפים. אני רואה אותך שפופה כמו חיה. אני רואה שרשרת ברזל סביב צווארך."
אטיאה בלעה את רוקה. היא רצתה לסגת, אבל תחת זאת הנהנה והקהל היה שקט מאוד.
המכשף נטל את ידה. הוא חפן את כפה בכפו ואצבעותיו היו ארוכות וגרומות בתוך הכפפה. בקולו היתה תמיהה. "אני רואה דברים מוזרים במרחק, ילדה. אני רואה אותך מטפסת בסולם גבוה, בורחת מחיה ענקית, טסה בסירה כסופה מעל ערים ומגדלים. אני רואה נער ששמו פין. הוא בגד בך. הוא נטש אותך ולמרות שהבטיח לחזור, את חוששת שהוא לעולם לא יחזור. את אוהבת אותו וגם שונאת אותו. נכון?"
פניה של אטיאה בערו. ידה רעדה. "כן, נכון," לחשה בנשימה קצרה.
הקהל היה מהופנט.
המכשף הביט בה כאילו נשמתה שקופה והיא גילתה שהיא אינה מסוגלת להסיט את מבטה מעיניו. משהו התחולל בתוכו ומשהו מוזר הופיע בפניו, בעיניו. מעילו נצץ. הכפפה היתה קפואה סביב כף ידה.
"כוכבים," אמר והתנשף במאמץ. "אני רואה כוכבים. ומתחת לכוכבים, ארמון זהב וחלונותיו מוארים באור נרות. אני רואה הכול דרך חור מנעול בדלת במסדרון אפל. זה רחוק, רחוק. וזה בחוץ."
אטיאה בהתה בו בתדהמה. ידו אחזה את ידה בכוח עד כדי כאב, אבל היא לא היתה מסוגלת להניע שום איבר בגופה. קולו הפך ללחישה.
"יש דרך החוצה... סאפיק מצא אותה. חור המנעול קטן, זעיר. קטן יותר מאטום בודד. והנשר והברבור פרשו את כנפיהם כדי לשמור עליו."
היא היתה מוכרחה לזוז, להפר את הכישוף. היא העיפה מבט הצדה. אנשים נוספים הצטופפו סביב הזירה הקטנה; מאלף הדוב, הלהטוטנים, הרקדנים. כולם עמדו ללא ניע, כמו האנשים בקהל.
"אדון," לחשה.
עיניו מצמצו.
הוא אמר: "את מחפשת ספיינט שיוביל אותך החוצה. אני האיש." קולו התחזק. הוא הסתובב אל הקהל בתנופה. "כמו שסאפיק עבר באמצעות השקר דרך דלת המוות, אני אקח את הנערה הזאת לשם ואחזיר אותה!"
הקהל פרץ בתשואות. המכשף הוביל את אטיאה אל מרכז הזירה הקטנה. רק אבוקה אחת הבהבה שם. היתה שם ספה. הוא רמז לה שתשכב עליה.
היא נשכבה והניחה את רגליה על הספה באימה מוחלטת.
מישהו בקהל צעק, אבל הושתק מיד.
אנשים נדחקו ושרבבו את צוואריהם קדימה, מדיפים חום וצחנה.
המכשף הרים את ידו העטויה כפפה שחורה. "המוות," אמר. "אנחנו פוחדים ממנו. נעשה הכול כדי להימנע ממנו. אבל המוות הוא דלת שנפתחת לשני הכיוונים. את תראי את המתים חיים במו עינייך."
הספה היתה קשה. היא נאחזה בשני צדדיה. לצורך המסע הזה באה לכאן.
"הביטו וראו," אמר המכשף.
הוא הסתובב והקהל התלחש, כי בידו הופיעה חרב. הוא שלף אותה מהאוויר לאט, מתוך החשכה. הלהב בהק באור כחול וקר. הוא הניף את החרב ולעיניהם המשתאות הבריק ברק בגובה קילומטרים רבים מעליהם, תחת גג הכלא.
המכשף הרים את מבטו. אטיאה מצמצה.
רעם התגלגל כקול צחוק.
לרגע האזינו כולם במתח, בחשש שהכלא יפעל, שהרחובות ייפערו, שהשמים ייעלמו, שגז ייפלט והכלא ילכוד אותם במקום עומדם.
אבל אינקרסרון לא התערב.
"הכלא, אבי," נחפז המכשף להעיר. "מתבונן ומאשר."
הוא הסתובב.
אבזמי מתכת נתלו מצדי הספה. הוא כרך אותם סביב מפרקי ידיה של אטיאה. חגורה נכרכה סביב צווארה ומותניה. "אל תזוזי," אמר. עיניו הבורקות סקרו את פניה. "אחרת תהיי בסכנה גדולה."
הוא הסתובב אל הקהל. "ראו," צעק. "אני אשחרר אותה, ואחזיר אותה!"
הוא הניף את החרב בשתי ידיו וכיוון את קצה הלהב אל חזהּ. היא רצתה לצעוק: "לא!" אבל גופה היה קפוא ומשותק וכל הווייתה היתה מרוכזת בלהב החרב הבוהקת.
לפני שהספיקה לנשום, הוא נעץ את החרב בלבה.

זה היה המוות.
חם ודביק ובא בגלים ששטפו אותה כגלי כאב. לא היה אוויר לנשימה, לא היו מילים לדיבור. הוא היה מחנק בגרונה.
ואז הוא היה צלול וכחול וריק כמו השמים שראתה בחוץ, ופין היה שם, וקלודיה, וכל אחד מהם ישב על כס מלכות מוזהב ושניהם פנו והביטו בה.
פין אמר: "לא שכחתי אותך, אטיאה. אני אחזור לקחת אותך."
היא הצליחה לפלוט רק מילה אחת, וראתה את הזעזוע על פניו כששמע אותה.
"שקרן."

היא פקחה את עיניה.
שמיעתה חזרה אליה בבת אחת, כאילו חזרה ממקום מרוחק. הקהל שאג והשתולל בהתלהבות. האבזמים נפתחו. המכשף עזר לה לקום. היא הביטה וראתה שכתמי הדם שעל בגדיה מצטמצמים ונעלמים, ושהחרב שבידו של המכשף נקייה. היא הרגישה שהיא מסוגלת לעמוד. היא נשמה נשימה עמוקה וראייתה הצטללה. היא ראתה שאנשים עומדים על בניינים וגגות, נתלים מסככות, גוחנים החוצה מחלונות. רעמי מחיאות הכפיים נמשכו ונמשכו בגלים אדירים של הערצה.
המכשף האפל אחז את ידה ואילץ אותה לקוד קידה בפני הקהל ובידו הנתונה בכפפה החזיק את החרב גבוה, וכך סימן ללהטוטנים ולרקדנים שהם יכולים לעבור ולאסוף את מטר המטבעות שניתך עליהם כמטר כוכבים נופלים.

לאחר שהכול נגמר והקהל זרם מהמקום, היא מצאה את עצמה עומדת בפינת הכיכר, וידיה חובקות את גופה. כאב עמום פעם בחזה. נשים אחדות עמדו ליד הדלת שהמכשף עבר בעדה, ובזרועותיהן ילדיהן החולים.
אטיאה נשפה את האוויר מריאותיה בזהירות. שריריה היו נוקשים והיא היתה מבולבלת. היא הרגישה כאילו התפוצצות אדירה החרישה את אוזניה והיממה את חושיה.
היא מיהרה להיכנס מתחת לגגון, לפני שמישהו יבחין בה, עברה על פני הבור שהדוב נכלא בו, ודרך המחנה העלוב של הלהטוטנים. אחד מהם הבחין בה, אבל נשאר לשבת ליד מדורת הלהטוטנים ובישל נתחי בשר קטנים בסיר.
אטיאה פתחה דלת קטנה מתחת לסוכך ונכנסה פנימה.
החדר היה חשוך.
הוא ישב ליד מראה מלוכלכת ולידו נר בודד ששלהבתו מהבהבת. הוא הרים את מבטו וראה את בבואתה במראה.
בזמן שצפתה בו הסיר את הפאה השחורה, יישר את אצבעו המקופלת, הסיר את האיפור מעל פניו חרושי הקמטים והשליך את המעיל המרופט על הרצפה.
אז השעין את מרפקיו על השולחן וחייך לעברה בפה שרבות משיניו חסרות. "הופעה מצוינת," אמר.
היא הנהנה. "אמרתי לך שאני יכולה לעשות את זה."
"טוב, אני בהחלט השתכנעתי, מותק. קיבלת את התפקיד, אם את עדיין מעוניינת." הוא דחס מעט גת בפיו והחל ללעוס.
אטיאה הביטה סביב. לא היה זכר לכפפה.
"כן, בטח," אמרה. "אני רוצה את התפקיד."