האתגר הגדול של עם ישראל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האתגר הגדול של עם ישראל

האתגר הגדול של עם ישראל

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 75 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 15 דק'

נושאים

תקציר

ספר זה נותן תשובות לשאלות מהו האדם, מהי מהותו ומהו ייעודו, ומציג השקפת עולם סדורה ובהירה המבוססת על התורה באשר לתפקידו של האדם בעולם. לפי השקפה זאת, ברא הקב"ה עולם בעל טבע מושלם המתנהל לפי חוקים קבועים, ושַֹם בו אדם בעל חופש בחירה אך בלתי מושלם כדי לתת לו מקום לעשות שימוש בבחירתו החופשית לצורך תיקון עצמו ולצורך תיקון החברה האנושית כולה, ובכך להפוך לשותף של הקב"ה ביצירת עולם מושלם.
גוף האדם יסודו מעפר, ונשמתו היא רוחנית עליונה, מעל לדרגת המלאכים, שנאמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). מקור חוסר השלמות של האדם הוא חומריות גופו. קיים מאבק מתמיד בין הגוף לבין הנשמה. הגוף מושך את האדם למלא את תאוותיו החומריות, והנשמה מושכת אותו למלא את התפקיד המיועד לו מעת בריאתו, והוא "לעבוד את אדמת גופו", כדי לעדן ולזכך את חומריותו במידה כזאת שיוכל לפעול בדרכי ה' ויהיה רחום וחנון וארך אפיים ועושה חסד, משפט וצדקה בארץ. רק אז יוכל האדם להקים חברה מתוקנת כרצון ה' ולהפוך לשותף של הקב"ה ביצירת עולם מושלם, גן עדן שבו הקב"ה והאדם דרים בשלום בכפיפה אחת.
ואיך יֵדע אדם כיצד "לעבוד את אדמת גופו" כדי להגיע לכל הטוב הזה? התורה שנתן הקב"ה ברחמיו הרבים לעם ישראל היא היא המתכון לכך! 
המסקנות העיקריות של ספר זה ידועות ומוסכמות על רוב חכמי ישראל בכל הדורות. החידוש הוא באופן הלימוד מתוך הפסוקים עצמם, במציאת שורש הדברים בפסוקי התורה, בהסתכלות החיובית והאופטימית על מהלך ההיסטוריה, וכן בהצגה של השקפת עולם הנותנת משמעות גדולה לחיים.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
מיהו האדם? מהו תפקידו בעולם? מהי מהותו? מהו ייעודו? שאלות אלה רדפו ועינו אותי. רוחי לא נחה ונפשי לא שקטה. צמאה נפשי לדעת מהו תפקידו של האדם בעולמו, למען אדע ללכת בדרך האמת ולא תאבד נשמתי, שנאמר:1 "מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל לבד הנשמה הטהורה העתידה ליתן דין וחשבון לפני כיסא כבודך...".
 
חיפשתי תשובות לשאלות אלה בפרקים הראשונים של ספר בראשית, וזאת על סמך הדעה שהתגבשה אצלי שפרקים אלה אינם עוסקים בעבר הרחוק ובאדם הראשון בלבד, אלא עוסקים באדם באשר הוא אדם, בכל הדורות ובכל הזמנים. פרקים אלה מהווים אוצר אינסופי של חוכמה, ידיעת האדם, ידיעת גדולתו, חולשותיו, ייעודו ותכליתו.
 
חיבור זה עבר גלגולים רבים. התחלתי אותו בהיותי בן 27. מטרת הכתיבה הייתה בראש וראשונה כדי לתת לעצמי תשובות לשאלות הללו, וכדי שבעתיד אוכל להזכיר לעצמי ולבני משפחתי את חובתנו בעולם. עד גיל 45 עסקתי בכתיבתו בלילות, אחרי סיום כל מטלות היום (עתים לתורה, עבודה, ילדים, בית), ובעיקר בתקופות המילואים, שבהן זימן לי ה' בחסדו זמן פנוי רב, ובהן יכולתי להקדיש את עצמי ללימוד, לחשיבה ולכתיבה. בגיל 45 הגעתי לחיבור שבעיני היה בעל ערך, ואכן הוא הבסיס של חלק א בספר זה. רק בגיל 52 קראתי אותו שוב והחלטתי לעשות בו שינויים קלים, בעיקר שינויים לשיפור איכות ההסברים, ומאז ועד יציאתי לפנסיה בגיל 60 החיבור עבר מספר סבבים של שיפוצים קלים. בגיל 60 הייתי סוף סוף פנוי ללמוד תורה כאוות נפשי, והשקעתי רבות בלימוד ובהבנת מקומו של האדם בעולם. עד גיל 63 הצטברו אצלי כמה תובנות חדשות בנושא והתחזקה בקרבי הכמיהה לגבש השקפת עולם סדורה ובהירה באשר לתפקידו של האדם בעולם. מאחר שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא על ידי כתיבת הדברים, החלטתי לְעַבּוֹת את החיבור הראשוני בתובנות החדשות ולהפוך אותו לספר קטן אשר יציג את תשובת התורה, כפי שאני הבנתי אותה, לשאלת תפקידו של האדם בעולם בצורה ברורה וקלה להבנה. בעומק לבי מקווה אני שספרון זה ישמש מעין צוואה רוחנית לילדי ולנכדי, ובתקווה שלפחות חלקם ישימו את הדברים על לבם.
 
אין בספר זה חידושים באשר למסקנות שלו, כי מסקנותיו העיקריות ידועות ומוסכמות על חכמי ישראל בכל הדורות. החידוש הוא באופן הלימוד מתוך הפסוקים עצמם, במציאת שורש הדברים בפסוקי התורה, בהסתכלות החיובית והאופטימית על מהלך ההיסטוריה, וכן בהצגה של השקפת עולם סדורה ובהירה הנותנת משמעות גדולה לחיים. במקום לנסות להבין באופן פיזי את משמעות הפסוקים המתארים את סיפור הבריאה, דבר שאין בו שום משמעות מעשית על חיינו, חיפשתי ללמוד מתוך אותם פסוקים עצמם על תפקידו של האדם בעולמו ועל הייעוד של האנושות כולה. בעזרתו של ה' יתברך ובחסדו הגדול, "מצאתי" את אשר חיפשתי. הסתמכתי על דברי "אור החיים" הקדוש בפירושו לפסוק הראשון של התורה: "דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר, כי שבעים פנים לתורה ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כוח בהם לחלוק על תנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר", ולכן הרשיתי לעצמי לפרש את הפסוקים "בנתיבות העיון ויישוב הדעת".
 
במהלך העיון והכתיבה הרגשתי שה' יתברך עומד מעלי ומגלה לי דברים שלא היה בכוחי לגלותם. היו אלה כמין הבזקי אור שהאירו לי את הדרך ועודדו אותי בעמלי. הדברים כפי שנתגלו ללבי ולהבנתי הדליקו בי אש תמיד של אמונה חזקה ושל קִרבה ואהבה לה' כפי שלא ידעתי מעודי. זכיתי להרגיש על בשרי את משמעות הברכה2: "ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל", וכן את מה שאמרו בפרקי אבות3 שאפילו יחיד העוסק בתורה, ה' בא אליו ומברך אותו.
 
הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מציג את מה שלמדתי מתוך התורה על תפקידו של האדם בעולמו, ובכלל זה על תפקידו של עם ישראל. חלק זה מהווה את עיקר המסר של ספר זה. החלק השני מיועד להעשרה ולהצגת תובנות נוספות שהתקבלו במהלך כתיבת החלק הראשון, ואין חובה לעיין בו כדי להבין את המסר של הספר. יודע אני שככל שחיבור מסוג זה קצר יותר, כך מספר האנשים אשר יהיו מוכנים לעיין בו גדול יותר. לכן הקפדתי מאוד על תימצות החומר.
 
בתחילה, התלבטתי אם להדפיס מספר עותקים מצומצם של הספר בצורת חוברת ולחלקם לבני משפחה ולחברים קרובים, או להוציא אותו לאור כספר לכל דבר. מצד אחד, אמרתי לעצמי, כנראה לא יהיו רבים שירצו לקרוא דברי תורה מאלמוני שאיננו סמכות בתורה, ומצד שני לבי בער בי ואמר לי שעשוי להיות לדברים ערך רב גם עבור אנשים אחרים. בשיקול הכולל, המלווה אמנם בחששות גדולים, גבר הצד המחייב הוצאת הדברים לאור כספר.
 
התחלתי את החיבור ב"למען אדע ללכת בדרך האמת ולא תאבד נשמתי", דהיינו כוונתי הייתה לטובת עצמי, והיא כוונה שלא לשמה. למעשה, כפי שהבנתי בהמשך, לא היה בזה רצון לעבוד את ה' באמת אלא רצון לעבוד את עצמי. אך ה' זיכה אותי, וזכיתי לסיים את החיבור ברצון לעבוד את ה' באמת. למדתי שעבודת ה' האמיתית היא עבודה שבה גורל נשמתי איננו העיקר, אלא רק לקיים את רצון ה' מתוך אהבה אליו, ללכת בדרכיו בכל לב ונפש ולהידבק בו על מנת לתקן את העולם כרצונו ולהשכין את שכינתו בעולם. מודה אני לה' על שעשני ישראל, ועל שהביאנו לארץ ישראל, ועל שפקח את עינַי ושֹם חלקי עִם העורגים ללמוד את תורתו ועִם המייחלים למלכותו. אין אני מוצא מילים כדי לבטא נכונה את תודתי לה' על שזיכני לכתוב חיבור זה ולגלות באמצעותו עולם ומלואו.
 
רוצה אני להודות לאבי, רוג'ה סעדיה פורטה ז"ל ולאִמי, איבון פורטה שתיבדל לחיים ארוכים, על החינוך שנתנו לי, חינוך המדרבן את חופש המחשבה והמעודד את חיפוש האמת, על שגידלו אותי לאהבת עם ישראל וארץ ישראל, ועל ששלחו אותי לארץ ישראל מיד עם סיום לימודי בבי"ס תיכון בהיותי אך בן 17, וזאת כדי שאגדל בארצי ובתוך עמי.
 
אחרונה אחרונה חביבה, תודתי נתונה לאשתי האהובה רג'ין, על הבית החם והאוהב שבנתה עבור משפחתנו, על העידוד ועל התמיכה לכל אורך הדרך, על האור ועל האושר שהכניסה לתוך חיי, ועל זה שהסכימה ללא כל היסוס שאצא לפנסיה מוקדמת כדי ללמוד תורה, אף שהדבר היה כרוך בפגיעה מסוימת בפרנסה. כתיבת ספר זה לא הייתה מתאפשרת בלעדיה.
 
יצחק פורטה
 
ערב פסח תשע"ט
 
1. סידור התפילה, בהתבסס על קהלת ג, יט.
 
2. הברכה האמצעית בברכות התורה שאומרים בכל יום בברכות השחר.
 
3. משנה, מסכת אבות, פרק ג משנה ו: "רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם... ומנין אפילו חמשה... ומנין אפילו שלשה... ומנין אפילו שנים... ומנין אפילו אחד שנאמר (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
 
 
 
 
 
חלק א
האתגר הגדול
 
 
פרק 1
תפקידו של האדם בעולמו — "עבודת האדמה" 
 
 
ששת ימי הבריאה מסתיימים בפסוקים4: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". אמנם מעשה שמים וארץ נשלמו, אך חפצו של הקב"ה לא התמלא בכך, הרי התורה מעידה שהקב"ה השלים את מלאכתו רק ביום השביעי, שנאמר5: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". אפשר להבין מפסוק זה שיום השביעי עצמו הוא התוספת הנחוצה להשלמת מלאכתו של הקב"ה. יש להבין את הפסוק כך: "וַיְכַל אֱלֹהִים ב[עצם הוספת ה]יּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי [מיד בתחילתו], מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". יום השביעי הנזכר כאן שונה מששת ימי בראשית במובן שהוא איננו מוגבל בזמן, שהרי לא נאמר בו "ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי". מכאן ש"יום השביעי" המוזכר בפסוק הוא כל ימי עולם, מסיום ששת ימי בראשית ועד לתחיית המתים.
 
כפי שנראה בהמשך, ב"יום" מיוחד זה תתממש ברבות הזמן תכליתה של הבריאה כולה, ולכן6 "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". מפסוק זה עולה דבר מפתיע והוא ששביתת ה' חוללה שינוי מהותי ביום השביעי יחסית לשאר הימים, שינוי המצדיק את השימוש במילה "ברא"! נראה שפירושן של המילים "שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" הוא שבעצם שביתתו ברא ה' דבר חדש כדי שאפשר יהיה לעשות. לעשות מה? ומי יעשה? זאת נראה בהמשך.
 
ומה מהות השוני בין "יום השביעי" לששת ימי הבריאה? ששת ימי הבריאה היו במהותם ימי עשייה של הקב"ה לבדו, ולא היה בהם מקום ולא אפשרות לאחרים לפעול ולעשות, ואילו ב"יום השביעי" אִפשר הקב"ה ועשה מקום לפעולתם של כוחות אחרים. שוני זה אינו קוסמטי, אלא הוא מהותי והוא מחייב בריאה חדשה. לְמָה הדבר דומה? לסופר שהתחיל לכתוב סיפור, ובשלב מסוים בכתיבה, לאחר שהניח את התשתית הבסיסית לעלילה עד סופה, החליט לשבות ולמשוך את ידיו מלקבוע בפירוט את אופן התפתחות העלילה, ולצורך כך העניק לדמויות יצירתו יכולת פעולה עצמאית, ובכך הפך אותן לשותפות פעילות בקביעת המשך פִרטי העלילה! ברור שמרגע שביתת הסופר תתפתח העלילה לפי כללים חדשים ושונים לחלוטין יחסית לְמה שהיה לפני כן. בדומה לכך, "יום השביעי" הוא דבר חדש לחלוטין, ובהתייחס להופעתו מוצדק השימוש במילה "ברא".
 
כאמור, ברא הקב"ה את "יום השביעי" כדי שאפשר יהיה לעשות. ושאלנו: לעשות מה? ומי יעשה? התורה עונה בפסוק7: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". בטרם נתעמק במשמעות הפסוק נזכיר שהשיחים והעשבים הם הבסיס לקיום החיים עלי אדמות במתכונתם הנוכחית, הודות לכך שה' חנן אותם בסגולה לקלוט את אור החמה ולשאוב מים ומרכיבי תזונה שונים מהקרקע, ולהופכם למזון לשאר הבריות. השיחים והעשבים הם התשתית לכל המערכת האקולוגית של כדור הארץ, והם תנאי לקיום החיים עלי אדמות.
 
הפסוק שבו אנו דנים מתייחס לשני היבטים של הצומח ולסיבות התממשותם בעולם. בתחילה, הפסוק מתייחס לעצם קיומו של הצומח באומרו, "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ", ובהמשך הוא מתייחס לצמיחתו השוטפת במילים, "וכל עשב השדה טרם יצמח". הפסוק ממשיך ומסביר שהסיבה לכך ש"כל שיח השדה טרם יהיה בארץ" היא "כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ". דהיינו, הסיבה לעצם קיום הצומח בעולם היא ברכת ה' והשגחתו המתמדת על הארץ, הבאה לידי ביטוי מובהק במָטָר שהוא ממטיר על הארץ (ברור שהשגחתו אינה מצטמצמת למָטָר בלבד, אלא שהוא ביטוי מוחשי ומובהק לכך).
 
ולבסוף הפסוק מסיים בסיבה מפתיעה לכך ש"כל עשב השדה טרם יצמח" והיא "ואדם אין לעבוד את האדמה". האם ייתכן שמדובר כאן על הצורך בעבודה חקלאית מצד האדם כגון חרישה, זריעה, השקיה ודישון כדי שהשיחים והעשבים יצמחו? ברור שלא, מאחר שדבר זה סותר לא רק את המציאות המתבטאת בקיום יערות וג'ונגלים השופעים צמחייה והשוקקים חיים ואשר בהם לא נגעה יד אדם, אלא גם את הפסוקים בבראשית ב, ח-י, בהם נאמר בפירוש שנטיעת גן עדן, הצמחת העצים והשקיית הגן נעשו כולם ללא השתדלות מצד האדם. אלא בהכרח מדובר כאן על עבודה מסוג אחר, על עבודה שאינה בהכרח פיזית. נראה שהפסוק מתכוון לכך שאדם העובד את העבודה הקרויה "עבודת האדמה", הוא הסיבה המהותית לצמיחת השיחים והעשבים. הוא הסיבה שלמענה צומחים השיחים והעשבים. הפסוק אומר שלפני שהמטיר ה' על הארץ לא הייתה לשיחים ולעשבים אפשרות להתקיים, ולפני שברא את האדם, לא היה להם בשביל מה לצמוח. אפשר להבין את הפסוק כך: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, כי לא המטיר ה' אלהים [את ברכתו] על הארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח [ליעודו] כי אדם אין לעבוד את האדמה". בפשטות, הפסוק אומר שאם אין אדם שיעבוד את העבודה הקרויה "עבודת האדמה", הרי שאין הצדקה לקיום הצומח, ומכאן שאין הצדקה לקיום החיים עלי אדמות. במילים אחרות, הפסוק אומר שאין העולם ראוי להתקיים אם אין שם אדם שיעבוד את העבודה הקרויה "עבודת האדמה"! והנה לנו תשובה לשתי השאלות אשר שאלנו: מי יעשה ב"יום השביעי"? האדם הנברא בצלם. מה יעשה ב"יום השביעי"? יעבוד את העבודה הקרויה "עבודת האדמה".
 
לאחר הפסוק הנ"ל המגלה לנו שהאדם הוא זה המיועד לעשות ב"יום השביעי" באמצעות העבודה הקרויה "עבודת האדמה", מובא תיאור מעניין על בריאת האדם במילים8: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". לכאורה, פסוק זה סותר את תיאור בריאת האדם ביום השישי לבריאה. שם כתוב: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ..." הלא יש הבדל מהותי בין בריאה ליצירה; בריאה היא יֵש מאַיִן ויצירה היא יֵש מיֵש! סתירה זאת בין הפסוקים היא רק לכאורה, כי למעשה הפסוק השני מסביר כיצד הייתה הבריאה בפסוק הראשון. נסביר: ביום הראשון ברא הקב"ה את כל היֵש בכל היקום כולו; את השמים — כל היֵש הרוחני ובכללם מלאכים ונשמות, ואת הארץ — כל היֵש הגשמי. ביום החמישי ברא הקב"ה, יֵש מאַיִן, דבר חדש, והוא יצורים גשמיים חיים, דהיינו בעלי נפש חיונית, ככתוב9: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ...". ביום השישי ברא הקב"ה, יֵש מאַיִן, את האדם. כיצד? תחילה, יצר הקב"ה יֵש מיֵש, יצור גשמי משוכלל במסגרת חוקי הטבע שחקק בעולמו, שנאמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה", ולאחר מכן לקח נשמה שנבראה ביום הראשון ונפח אותה באפיו, שנאמר: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" ובכך הושלמה בריאת האדם, שנאמר: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
 
החיבור המופלא הזה בין גוף לנשמה לא היה מתאפשר במסגרת חוקי הטבע שהיו קיימים עד אז, אילולא חידש ה' דבר בעולמו. החיבור בין גוף לנשמה הוא יֵש מאַיִן, הוא הוא בריאת האדם! ולא זו בלבד, אלא שאדם זה נקרא שהוא נברא בצלם אלהים, כלומר, בעל יכולות אדירות הנתונות רק לו מכל הנבראים, וביניהן כוח הדיבור, חופש הבחירה, כוח ההמצאה והיצירה, היכולת להגות מחשבות מופשטות, ובין השאר לתת שמות לכל היצורים שנבראו. פירוש זה למדנו מפירושו של הרמב"ן לתורה10: "...אמר באדם 'נעשה', כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב 'וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה', ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון, כדכתיב 'ויפח באפיו נשמת חיים'. ואמר 'בצלמנו כדמותנו' — כי ידמה לשניהם, במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים, שאינה גוף ולא תמות. ואמר בכתוב השני 'בצלם אלהים ברא אותו', לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים. וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו...".
 
למרות היות האדם נזר הבריאה, פסוק זה המדגיש את העובדה שהאדם נוצר מאדמה (דהיינו חומר גשמי) ומנשמה עליונה, בא לגלות לנו שהאדם נברא עם נקודת תורפה מסוימת הנובעת מגופו החומרי, ושנקודת תורפה זאת היא הסיבה לחוסר שלמותו בעת בריאתו. הסמיכות בין פסוק זה לבין הפסוק המזכיר את "עבודת האדמה" המיועדת לאדם, באה ללמד אותנו ש"עבודת האדמה" קשורה בצורה כלשהי להתגברות על נקודת התורפה הזאת ולהבאת האדם לשלמות המיועדת לו.
 
לא נותר לנו אלא לשאול: מדוע היה צריך לברוא את "יום השביעי" המיוחד לצורך ביצוע "עבודת האדמה"? תשובה לשאלה זו נתן הרב שמשון ב"ר רפאל הירש זצ"ל בפירושו לתורה11: "...העולם הנגלה הושלם ביום הששי; אולם, רק ביום השביעי, עם ייסוד השבת לצורך חינוך האדם, השלים האלהים את מעשהו באמת... הנה, 'ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו': הכשיר אותו להשלים את חינוכו של האדם ברוח ובמוסר... אילו היה האדם מוכרח במעשיו כדוגמת כל שאר הברואים, הייתה מלאכת ה' נגמרת ביום הששי. אולם, האדם נברא בן חורין במעשיו; חירות זו, המעלה אותו גם מעל לדרגת המלאכים, גוררת אחריה את האפשרות של טעות ומשגה; ומכאן, שיש צורך לחנך את האדם בהדרגה, עד יכיר את האמת ויעשה את הטוב דרך חירות. הרי שמלאכת ה' בטבע נסתיימה, ואילו מלאכתו בהיסטוריה רק החלה. ביום השביעי החל הקדוש ברוך הוא לעצב את הנסיבות הטבעיות לצורך המכשיר החינוכי של הנהגתו באנושות: 'ממלאכת עולמו שבת, ממלאכת צדיקים ורשעים לא שבת' (בראשית רבה יא, יא)".
 
יוצא מדברי הרב ש"היום השביעי" הוא "יום" המיועד לחינוך האדם. מצד שני, ראינו לעיל ש"יום השביעי" הוא "יום" המיועד לכך שהאדם יעשה את העבודה הקרויה "עבודת האדמה". מכאן נסיק ש"עבודת האדמה" היא האמצעי לחינוך האדם, שבסופו של תהליך תביא אותו לשלמות הרצויה לפניו ברוך הוא. ברור שתהליך חינוכי אינו יכול להצליח ללא מחנך, ולכן ברור ש"עבודת האדמה" חייבת להיות מלווה בהדרכתו ובעזרתו הצמודה של ה'.
 
נשאלת השאלה: האם מטרתה של "עבודת האדמה" היא לחנך את האדם הפרטי כדי שכל אדם ואדם יגיע לשלמות, או שמא מטרתה היא לחנך את האדם הפרטי כך שהחברה האנושית תגיע לשלמות? אם נדקדק בפסוקי התורה נמצא רמז לכך ש"עבודת האדמה" מכוונת לתיקון החברה האנושית דווקא. בולטת העובדה שהתורה מכנה את הנברא בצלם אלהים, מרגע בריאתו בפרק א ועד כמעט לסוף פרק ד, בשם "האדם" בה"א הידיעה. רק בסוף פרק ד, בסמוך לתחילת פרק ה הפותח בפסוק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם...", התורה מתייחסת ל"אדם" ללא ה"א הידיעה. ההסבר הפשוט לכך הוא שבכל מקום שבו מסופר על "האדם" בה"א הידיעה, מדברת התורה על מין האדם ולא על אדם ספציפי ששמו "אדם", כדוגמת מה שכתוב על קבוצת העיטים שירדה על הפגרים במעמד ברית בין הבתרים בלשון כולל "העיט". שם כתוב12: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". לא רק זאת, אלא אילו דובר באיש ספציפי ששמו "אדם", היה צריך להיות כתוב בסיפור גן עדן: "ויצו ה' אלהים על אָדָם לאמר מכל עץ הגן אכֹל תֹאכֵל" ולא כפי שכתבה התורה13: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל", בדיוק כפי שאי אפשר לצוות על אדם ששמו יוסף בלשון "ויצו ה' אלהים על היוסף לאמר..." מכאן נראה ש"עבודת האדמה" היא בראש ובראשונה משימתה של האנושות כולה. מסקנה זו תקבל חיזוק נוסף בהמשך, בפרק 5.
 
להשלמת התמונה נציין שבעת הבריאה חקק ה' חוק שלפיו הטבע הגשמי יתאים את עצמו, לטוב או למוטב, למידת השלמות של החברה האנושית. זאת אנחנו למדים ממעשה ה' ביום השלישי לבריאה, שם כתוב14: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". רצון ה' הבא לידי ביטוי באמירה שלו הוא שהעצים בארץ יהיו "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי", דהיינו שהעצים עצמם יהיו פרי כך שגם העלים וגם הענפים והגזע יהיו אכילים וטעימים כפירות עצמם, ואילו בפועל הוא הצמיח עצים מסוג "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי" המוכרים לנו, עצים שבהם רק הפירות אכילים וטעימים. חייבים לומר שרצון ה' על אודות "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" יתממש במוקדם ובמאוחר, ומן הסתם השאיר ה' דבר זה ביד האדם, מאחר שרק מן האדם מצפה ה' לעשות15. כלומר, כאשר תגיע החברה האנושית לשלמות הרצויה לפניו, אז יגיעו העצים למצב של "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי". וכן להיפך, יכול האדם לקלקל את הטבע אם יקלקל את מעשיו, כפי שאפשר ללמוד מפרשת נֹח — שם מסופר שבעקבות התפשטות הגזל בקרב חברת בני האדם, גם הטבע עצמו השתבש עד כדי כך שאפילו בהמה, חיה ועוף נזדווגו עם שאינם מינם, שנאמר16: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס [רש"י: גזל]. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר [רש"י: אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינם מינם] אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ".
 
בספרות התורנית, "עבודת האדמה" האמורה לעיל מכונה בשם "עבודת ה'", כי באמצעותה אמור האדם להביא את חברת בני האדם לשלמות הרצויה לפני ה', כאמור בהדרכתו ובעזרתו הצמודה של ה'. ובעקבות החוק הקושר בין שלמות החברה האנושית לשלמות הטבע, "עבודת האדמה" תגרום גם לתיקון הטבע והבאתו לשלמות הרצויה לפני ה'. יש בדברים אלה כדי להוציא מלב ההמון את התדמית השגויה שעובד ה' הוא אדם העוסק בפולחן והיושב ולומד תורה ומתפלל כל היום. הלא חז"ל המשילו את עובדי ה' לעבדים המשמשים את האדון17, ולכן, כשם שהאדון צריך עבדים לא כדי שישבחו ויהללו אותו, אלא כדי שיעשו את מלאכתו, כגון זריעת שדותיו, קצירת היבול וכולי, כך עובד ה' צריך לעשות את מלאכתו של הקב"ה, והיא הבאת העולם לשלמות הרצויה לפניו (הרעיון הוא מתוך "דרך ה'" של הרמח"ל).
 
אם "עבודת האדמה" היא שם נרדף ל"עבודת ה'", למה כתוב "לעבוד את האדמה" ולא כתוב "לעבוד את ה'"? מפני שהכתוב רצה ללמדנו את מהותה של עבודת ה', והיא זיכוך ועידון האדמה שבאדם, גופו. דהיינו, התגברות על התכונות הגשמיות הנגזרות מהאדמה שבו, כפי שהתורה מבארת והולכת בסיפור גן עדן ובסיפור הנחש (היצר הרע), אשר גרם לכך שהאדם יעבור על ציווי ה'. דברים יפים כתב בהקשר זה הרב שמשון ב"ר רפאל הירש זצ"ל18: "אדמה: כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה, ולפי זה באור המילה 'אדמה' היא 'לאדם', רוצה לומר שנבראת ועומדת לשמש את האדם העובד את קונו, כי כל הארץ לא נבראת אלא לצוות לזה; נמצא לפי זה שגוף האדם, שהוא החלק של 'העפר מן האדמה' שבאדם, לא נברא כי אם לשמש את הרוח האלקים אשר באפיו, האדם האמיתי, וגם על גופו נצטווה האדם לעבדו ולשמרו בקיום העשין והלאוין למשול בו ולתקנו כרצון קונו יתברך".
 
מכל האמור לעיל יוצא שבששת ימי בראשית השלים ה' את כל מלאכתו בטבע, כולל קביעת החוקים שלפיהם יתפתח הטבע בעתיד. עם זאת, האדם הנברא בצלם טרם הגיע לשלמות המצופה ממנו, וזאת כי רצה ה' שיעשה האדם לתיקון עצמו ולתיקון חברת בני אדם, ובעקבות זאת לתיקון הבריאה כולה19. לצורך כך נתן לו ה' יכולת פעולה עצמאית ב"יום השביעי" וציווה אותו לעבוד את "עבודת האדמה", וכל זאת לטובת האדם עצמו, כפי שיתברר בהמשך.
 
לסיכום, ברור שתפקידו של האדם בעולמו הוא לעבוד את העבודה הקרויה "עבודת האדמה", וזאת, במטרה לעשות את מלאכתו של הקב"ה ולהביא את העולם לשלמות הרצויה לפניו ברוך הוא.
 
נביא כאן שתי הערות באשר למילה לעשות בפסוק "...אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת":
 
א. לפי מה שפירשנו עד כה, המילה לעשות מתייחסת בעיקר ל"עבודת האדמה" המוטלת על האדם. אין ספק ש"עבודת האדמה" היא עיקר תפקידו של האדם בעולמו, הרי למדנו שאם אין אדם שיעבוד את "עבודת האדמה", אין הצדקה לקיום העולם כלל. עם זאת, ברור שהמילים "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" אינן מגבילות את עשיית האדם ל"עבודת האדמה" בלבד. למשל, הנצי"ב מוולאז'ין בפירושו לתורה "העמק דבר"20 מפרש שהמילה "לַעֲשׂוֹת" מהווה גם ציווי על האדם "לעשות ולהוציא כוחות הטבע מכל דבר, שזהו כבודו של הקב"ה21". כלומר, לפי פירושו, מוטל על האדם לחקור, להבין ולגלות את סתרי הטבע, כדי שאפשר יהיה לנצל את הכוחות הטמונים בו לתועלת העולם והחיים עלי אדמות, כי זה עצמו גורם להתפעלות ולהכרה בגודלו וברוממותו של הקב"ה.
 
ב. כמו כן ברור שהמילה לעשות מתייחסת גם לקב"ה, כלומר לא רק האדם צריך לעשות ביום השביעי, אלא גם הקב"ה צריך לעשות ביום השביעי. לעשות מה? כבר הבאנו לעיל את דברי הרש"ר הירש שמלאכת ה' בהיסטוריה רק התחילה עם סיום ששת ימי בראשית, ושתפקידו ביום השביעי הוא להיות המחנך של האדם. כמו כן, מסביר המלבי"ם בפירושו לפסוק הנ"ל כך: "...ומפרש שקִדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו ושברך אותו מפני שמה ששבת מכל מלאכתו לא היה שביתה של בטלה רק לעשות, שמעתה תתחיל עשיה אחרת מעולה שהוא מעשה אלהים בהשגחתו וידו הרמה למעלה מן הטבע. וכמ"ש במדרש ר' פנחס בשם ר' אושעיא אף על גב דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ועם אלו וכו'... רוצה לומר ששבת מכל מלאכתו שהיא מלאכת הטבע [כדי] לעשות עשיות חדשות שהם מעשה הנהגת ההשגחה שמתנהגת לפי המעשה ולפי השכר והעונש, זה קרא מלאכת הרשעים והצדיקים מזה לא שבת שע"ז אמר לעשות". ואנו נוסיף עוד עשייה של ה' באחרית הימים, לאחר שישלים האדם את חלקו בבריאה, והיא תחיית המתים והעולם הבא. אין זה ברור אם עשייה זו תהיה בשלהי היום השביעי או שמא היא תהיה ביום חדש, ביום השמיני, כי נראה שעשייה זו תדרוש שינויים משמעותיים בטבע עצמו, ודי לחכימא ברמיזא.
 
4. בראשית א, לא — ב, א.
 
5. בראשית ב, ב.
 
6. בראשית ב, ג.
 
7. בראשית ב, ה.
 
8. בראשית ב, ז.
 
9. בראשית א, כא.
 
10. רמב"ן בראשית א, כו.
 
11. הרש"ר הירש, פירוש לתורה: בראשית ב, ב-ג.
 
12. בראשית טו, יא.
 
13. בראשית ב, טז.
 
14. בראשית א, יא-יב.
 
15. כתב הרב קוק זצ"ל באגרות הראיה, כרך א, איגרת צא, כך: "ועל דעת המדרש, הפירוש הפשוט הוא, שלולא שהאדם בבחירתו איננו יכול לקבל רב טובה הייתה הבריאה יותר מבורכת, והיה טעם העץ דומה לפריו, שזה הוא אב לכל יתר הכחות, שהיו יותר מבורכים, אבל מתוך שהאדם עתיד הוא לצאת מגדר היושר ברוב טובה ע"כ זה היה המעצור המוסרי, שלא תשתכלל הארץ כראוי. וזהו פתרון לכל המגרעות התכוניות הנמצאות בבריאה, שמבקרי היצירה עמלים בהם, ורק לכשישכילו את התאחדות כח המוסר עם יתר כחות המציאות יבינו תוכן הדברים. וזה נקרא חטא הארץ, שפירשו יותר במדרש כמקלל שדי אם רשע".
 
16. בראשית ו, יא-יב.
 
17. משנה, מסכת אבות, פרק א משנה ג: "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם".
 
18. ציטוט מתוך ספר "שמש מרפא", שלוקט ע"י שמעון שואב, הוצאת פלדהיים, ניו יורק, תשי"א.
 
19. רמח"ל בספרו "דרך ה'", חלק ד, פרק רביעי, הוצאת ספרים פלדהיים בע"מ 1978, עמוד 135: "ומה שצריך שתבין בזה, הוא, שאין כל הדברים האלה אמורים אלא לשיהיה תקון הבריאה מצד בני האדם, ולא מאליו; כי אולם ההנהגה כבר מסודרת היא ועומדת על הדרך הזה, שכל גלגוליה הולכים אל ההשלמה, וזה מה שהאדון ברוך הוא מסבב בטובו וכחו, אלא שהייתה גזרת חכמתו שיהיה זה נעשה על ידי בני אדם...".
 
20. ראה פירוש "העמק דבר" על על המילה לעשות בפסוק: בראשית ב, ג. וכן עיין בהקדמה לפירוש כולו, אות ד.
 
21. מהאמור בפרק זה ניתן להבין שרצון ה' הוא שיעשה האדם לתיקון עצמו ולתיקון החברה האנושית כדי להביא את הבריאה כולה לשלמות הרצויה לפני ה'. הנצי"ב מוולאז'ין בפירושו לפסוק הנ"ל מסתמך על פסוקים ועל דברי חז"ל ואומר שתכלית כל הבריאה היא כבוד ה' יתברך. אין סתירה בין שני הדברים, הם שני צדדים של אותו מטבע, כפי שנסביר בפרק 7.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 75 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 15 דק'

נושאים

האתגר הגדול של עם ישראל יצחק פורטה
הקדמה
 
 
מיהו האדם? מהו תפקידו בעולם? מהי מהותו? מהו ייעודו? שאלות אלה רדפו ועינו אותי. רוחי לא נחה ונפשי לא שקטה. צמאה נפשי לדעת מהו תפקידו של האדם בעולמו, למען אדע ללכת בדרך האמת ולא תאבד נשמתי, שנאמר:1 "מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל לבד הנשמה הטהורה העתידה ליתן דין וחשבון לפני כיסא כבודך...".
 
חיפשתי תשובות לשאלות אלה בפרקים הראשונים של ספר בראשית, וזאת על סמך הדעה שהתגבשה אצלי שפרקים אלה אינם עוסקים בעבר הרחוק ובאדם הראשון בלבד, אלא עוסקים באדם באשר הוא אדם, בכל הדורות ובכל הזמנים. פרקים אלה מהווים אוצר אינסופי של חוכמה, ידיעת האדם, ידיעת גדולתו, חולשותיו, ייעודו ותכליתו.
 
חיבור זה עבר גלגולים רבים. התחלתי אותו בהיותי בן 27. מטרת הכתיבה הייתה בראש וראשונה כדי לתת לעצמי תשובות לשאלות הללו, וכדי שבעתיד אוכל להזכיר לעצמי ולבני משפחתי את חובתנו בעולם. עד גיל 45 עסקתי בכתיבתו בלילות, אחרי סיום כל מטלות היום (עתים לתורה, עבודה, ילדים, בית), ובעיקר בתקופות המילואים, שבהן זימן לי ה' בחסדו זמן פנוי רב, ובהן יכולתי להקדיש את עצמי ללימוד, לחשיבה ולכתיבה. בגיל 45 הגעתי לחיבור שבעיני היה בעל ערך, ואכן הוא הבסיס של חלק א בספר זה. רק בגיל 52 קראתי אותו שוב והחלטתי לעשות בו שינויים קלים, בעיקר שינויים לשיפור איכות ההסברים, ומאז ועד יציאתי לפנסיה בגיל 60 החיבור עבר מספר סבבים של שיפוצים קלים. בגיל 60 הייתי סוף סוף פנוי ללמוד תורה כאוות נפשי, והשקעתי רבות בלימוד ובהבנת מקומו של האדם בעולם. עד גיל 63 הצטברו אצלי כמה תובנות חדשות בנושא והתחזקה בקרבי הכמיהה לגבש השקפת עולם סדורה ובהירה באשר לתפקידו של האדם בעולם. מאחר שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא על ידי כתיבת הדברים, החלטתי לְעַבּוֹת את החיבור הראשוני בתובנות החדשות ולהפוך אותו לספר קטן אשר יציג את תשובת התורה, כפי שאני הבנתי אותה, לשאלת תפקידו של האדם בעולם בצורה ברורה וקלה להבנה. בעומק לבי מקווה אני שספרון זה ישמש מעין צוואה רוחנית לילדי ולנכדי, ובתקווה שלפחות חלקם ישימו את הדברים על לבם.
 
אין בספר זה חידושים באשר למסקנות שלו, כי מסקנותיו העיקריות ידועות ומוסכמות על חכמי ישראל בכל הדורות. החידוש הוא באופן הלימוד מתוך הפסוקים עצמם, במציאת שורש הדברים בפסוקי התורה, בהסתכלות החיובית והאופטימית על מהלך ההיסטוריה, וכן בהצגה של השקפת עולם סדורה ובהירה הנותנת משמעות גדולה לחיים. במקום לנסות להבין באופן פיזי את משמעות הפסוקים המתארים את סיפור הבריאה, דבר שאין בו שום משמעות מעשית על חיינו, חיפשתי ללמוד מתוך אותם פסוקים עצמם על תפקידו של האדם בעולמו ועל הייעוד של האנושות כולה. בעזרתו של ה' יתברך ובחסדו הגדול, "מצאתי" את אשר חיפשתי. הסתמכתי על דברי "אור החיים" הקדוש בפירושו לפסוק הראשון של התורה: "דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר, כי שבעים פנים לתורה ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כוח בהם לחלוק על תנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר", ולכן הרשיתי לעצמי לפרש את הפסוקים "בנתיבות העיון ויישוב הדעת".
 
במהלך העיון והכתיבה הרגשתי שה' יתברך עומד מעלי ומגלה לי דברים שלא היה בכוחי לגלותם. היו אלה כמין הבזקי אור שהאירו לי את הדרך ועודדו אותי בעמלי. הדברים כפי שנתגלו ללבי ולהבנתי הדליקו בי אש תמיד של אמונה חזקה ושל קִרבה ואהבה לה' כפי שלא ידעתי מעודי. זכיתי להרגיש על בשרי את משמעות הברכה2: "ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל", וכן את מה שאמרו בפרקי אבות3 שאפילו יחיד העוסק בתורה, ה' בא אליו ומברך אותו.
 
הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מציג את מה שלמדתי מתוך התורה על תפקידו של האדם בעולמו, ובכלל זה על תפקידו של עם ישראל. חלק זה מהווה את עיקר המסר של ספר זה. החלק השני מיועד להעשרה ולהצגת תובנות נוספות שהתקבלו במהלך כתיבת החלק הראשון, ואין חובה לעיין בו כדי להבין את המסר של הספר. יודע אני שככל שחיבור מסוג זה קצר יותר, כך מספר האנשים אשר יהיו מוכנים לעיין בו גדול יותר. לכן הקפדתי מאוד על תימצות החומר.
 
בתחילה, התלבטתי אם להדפיס מספר עותקים מצומצם של הספר בצורת חוברת ולחלקם לבני משפחה ולחברים קרובים, או להוציא אותו לאור כספר לכל דבר. מצד אחד, אמרתי לעצמי, כנראה לא יהיו רבים שירצו לקרוא דברי תורה מאלמוני שאיננו סמכות בתורה, ומצד שני לבי בער בי ואמר לי שעשוי להיות לדברים ערך רב גם עבור אנשים אחרים. בשיקול הכולל, המלווה אמנם בחששות גדולים, גבר הצד המחייב הוצאת הדברים לאור כספר.
 
התחלתי את החיבור ב"למען אדע ללכת בדרך האמת ולא תאבד נשמתי", דהיינו כוונתי הייתה לטובת עצמי, והיא כוונה שלא לשמה. למעשה, כפי שהבנתי בהמשך, לא היה בזה רצון לעבוד את ה' באמת אלא רצון לעבוד את עצמי. אך ה' זיכה אותי, וזכיתי לסיים את החיבור ברצון לעבוד את ה' באמת. למדתי שעבודת ה' האמיתית היא עבודה שבה גורל נשמתי איננו העיקר, אלא רק לקיים את רצון ה' מתוך אהבה אליו, ללכת בדרכיו בכל לב ונפש ולהידבק בו על מנת לתקן את העולם כרצונו ולהשכין את שכינתו בעולם. מודה אני לה' על שעשני ישראל, ועל שהביאנו לארץ ישראל, ועל שפקח את עינַי ושֹם חלקי עִם העורגים ללמוד את תורתו ועִם המייחלים למלכותו. אין אני מוצא מילים כדי לבטא נכונה את תודתי לה' על שזיכני לכתוב חיבור זה ולגלות באמצעותו עולם ומלואו.
 
רוצה אני להודות לאבי, רוג'ה סעדיה פורטה ז"ל ולאִמי, איבון פורטה שתיבדל לחיים ארוכים, על החינוך שנתנו לי, חינוך המדרבן את חופש המחשבה והמעודד את חיפוש האמת, על שגידלו אותי לאהבת עם ישראל וארץ ישראל, ועל ששלחו אותי לארץ ישראל מיד עם סיום לימודי בבי"ס תיכון בהיותי אך בן 17, וזאת כדי שאגדל בארצי ובתוך עמי.
 
אחרונה אחרונה חביבה, תודתי נתונה לאשתי האהובה רג'ין, על הבית החם והאוהב שבנתה עבור משפחתנו, על העידוד ועל התמיכה לכל אורך הדרך, על האור ועל האושר שהכניסה לתוך חיי, ועל זה שהסכימה ללא כל היסוס שאצא לפנסיה מוקדמת כדי ללמוד תורה, אף שהדבר היה כרוך בפגיעה מסוימת בפרנסה. כתיבת ספר זה לא הייתה מתאפשרת בלעדיה.
 
יצחק פורטה
 
ערב פסח תשע"ט
 
1. סידור התפילה, בהתבסס על קהלת ג, יט.
 
2. הברכה האמצעית בברכות התורה שאומרים בכל יום בברכות השחר.
 
3. משנה, מסכת אבות, פרק ג משנה ו: "רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם... ומנין אפילו חמשה... ומנין אפילו שלשה... ומנין אפילו שנים... ומנין אפילו אחד שנאמר (שמות כ, כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
 
 
 
 
 
חלק א
האתגר הגדול
 
 
פרק 1
תפקידו של האדם בעולמו — "עבודת האדמה" 
 
 
ששת ימי הבריאה מסתיימים בפסוקים4: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". אמנם מעשה שמים וארץ נשלמו, אך חפצו של הקב"ה לא התמלא בכך, הרי התורה מעידה שהקב"ה השלים את מלאכתו רק ביום השביעי, שנאמר5: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". אפשר להבין מפסוק זה שיום השביעי עצמו הוא התוספת הנחוצה להשלמת מלאכתו של הקב"ה. יש להבין את הפסוק כך: "וַיְכַל אֱלֹהִים ב[עצם הוספת ה]יּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי [מיד בתחילתו], מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". יום השביעי הנזכר כאן שונה מששת ימי בראשית במובן שהוא איננו מוגבל בזמן, שהרי לא נאמר בו "ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי". מכאן ש"יום השביעי" המוזכר בפסוק הוא כל ימי עולם, מסיום ששת ימי בראשית ועד לתחיית המתים.
 
כפי שנראה בהמשך, ב"יום" מיוחד זה תתממש ברבות הזמן תכליתה של הבריאה כולה, ולכן6 "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". מפסוק זה עולה דבר מפתיע והוא ששביתת ה' חוללה שינוי מהותי ביום השביעי יחסית לשאר הימים, שינוי המצדיק את השימוש במילה "ברא"! נראה שפירושן של המילים "שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" הוא שבעצם שביתתו ברא ה' דבר חדש כדי שאפשר יהיה לעשות. לעשות מה? ומי יעשה? זאת נראה בהמשך.
 
ומה מהות השוני בין "יום השביעי" לששת ימי הבריאה? ששת ימי הבריאה היו במהותם ימי עשייה של הקב"ה לבדו, ולא היה בהם מקום ולא אפשרות לאחרים לפעול ולעשות, ואילו ב"יום השביעי" אִפשר הקב"ה ועשה מקום לפעולתם של כוחות אחרים. שוני זה אינו קוסמטי, אלא הוא מהותי והוא מחייב בריאה חדשה. לְמָה הדבר דומה? לסופר שהתחיל לכתוב סיפור, ובשלב מסוים בכתיבה, לאחר שהניח את התשתית הבסיסית לעלילה עד סופה, החליט לשבות ולמשוך את ידיו מלקבוע בפירוט את אופן התפתחות העלילה, ולצורך כך העניק לדמויות יצירתו יכולת פעולה עצמאית, ובכך הפך אותן לשותפות פעילות בקביעת המשך פִרטי העלילה! ברור שמרגע שביתת הסופר תתפתח העלילה לפי כללים חדשים ושונים לחלוטין יחסית לְמה שהיה לפני כן. בדומה לכך, "יום השביעי" הוא דבר חדש לחלוטין, ובהתייחס להופעתו מוצדק השימוש במילה "ברא".
 
כאמור, ברא הקב"ה את "יום השביעי" כדי שאפשר יהיה לעשות. ושאלנו: לעשות מה? ומי יעשה? התורה עונה בפסוק7: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". בטרם נתעמק במשמעות הפסוק נזכיר שהשיחים והעשבים הם הבסיס לקיום החיים עלי אדמות במתכונתם הנוכחית, הודות לכך שה' חנן אותם בסגולה לקלוט את אור החמה ולשאוב מים ומרכיבי תזונה שונים מהקרקע, ולהופכם למזון לשאר הבריות. השיחים והעשבים הם התשתית לכל המערכת האקולוגית של כדור הארץ, והם תנאי לקיום החיים עלי אדמות.
 
הפסוק שבו אנו דנים מתייחס לשני היבטים של הצומח ולסיבות התממשותם בעולם. בתחילה, הפסוק מתייחס לעצם קיומו של הצומח באומרו, "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ", ובהמשך הוא מתייחס לצמיחתו השוטפת במילים, "וכל עשב השדה טרם יצמח". הפסוק ממשיך ומסביר שהסיבה לכך ש"כל שיח השדה טרם יהיה בארץ" היא "כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ". דהיינו, הסיבה לעצם קיום הצומח בעולם היא ברכת ה' והשגחתו המתמדת על הארץ, הבאה לידי ביטוי מובהק במָטָר שהוא ממטיר על הארץ (ברור שהשגחתו אינה מצטמצמת למָטָר בלבד, אלא שהוא ביטוי מוחשי ומובהק לכך).
 
ולבסוף הפסוק מסיים בסיבה מפתיעה לכך ש"כל עשב השדה טרם יצמח" והיא "ואדם אין לעבוד את האדמה". האם ייתכן שמדובר כאן על הצורך בעבודה חקלאית מצד האדם כגון חרישה, זריעה, השקיה ודישון כדי שהשיחים והעשבים יצמחו? ברור שלא, מאחר שדבר זה סותר לא רק את המציאות המתבטאת בקיום יערות וג'ונגלים השופעים צמחייה והשוקקים חיים ואשר בהם לא נגעה יד אדם, אלא גם את הפסוקים בבראשית ב, ח-י, בהם נאמר בפירוש שנטיעת גן עדן, הצמחת העצים והשקיית הגן נעשו כולם ללא השתדלות מצד האדם. אלא בהכרח מדובר כאן על עבודה מסוג אחר, על עבודה שאינה בהכרח פיזית. נראה שהפסוק מתכוון לכך שאדם העובד את העבודה הקרויה "עבודת האדמה", הוא הסיבה המהותית לצמיחת השיחים והעשבים. הוא הסיבה שלמענה צומחים השיחים והעשבים. הפסוק אומר שלפני שהמטיר ה' על הארץ לא הייתה לשיחים ולעשבים אפשרות להתקיים, ולפני שברא את האדם, לא היה להם בשביל מה לצמוח. אפשר להבין את הפסוק כך: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, כי לא המטיר ה' אלהים [את ברכתו] על הארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח [ליעודו] כי אדם אין לעבוד את האדמה". בפשטות, הפסוק אומר שאם אין אדם שיעבוד את העבודה הקרויה "עבודת האדמה", הרי שאין הצדקה לקיום הצומח, ומכאן שאין הצדקה לקיום החיים עלי אדמות. במילים אחרות, הפסוק אומר שאין העולם ראוי להתקיים אם אין שם אדם שיעבוד את העבודה הקרויה "עבודת האדמה"! והנה לנו תשובה לשתי השאלות אשר שאלנו: מי יעשה ב"יום השביעי"? האדם הנברא בצלם. מה יעשה ב"יום השביעי"? יעבוד את העבודה הקרויה "עבודת האדמה".
 
לאחר הפסוק הנ"ל המגלה לנו שהאדם הוא זה המיועד לעשות ב"יום השביעי" באמצעות העבודה הקרויה "עבודת האדמה", מובא תיאור מעניין על בריאת האדם במילים8: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". לכאורה, פסוק זה סותר את תיאור בריאת האדם ביום השישי לבריאה. שם כתוב: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ..." הלא יש הבדל מהותי בין בריאה ליצירה; בריאה היא יֵש מאַיִן ויצירה היא יֵש מיֵש! סתירה זאת בין הפסוקים היא רק לכאורה, כי למעשה הפסוק השני מסביר כיצד הייתה הבריאה בפסוק הראשון. נסביר: ביום הראשון ברא הקב"ה את כל היֵש בכל היקום כולו; את השמים — כל היֵש הרוחני ובכללם מלאכים ונשמות, ואת הארץ — כל היֵש הגשמי. ביום החמישי ברא הקב"ה, יֵש מאַיִן, דבר חדש, והוא יצורים גשמיים חיים, דהיינו בעלי נפש חיונית, ככתוב9: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ...". ביום השישי ברא הקב"ה, יֵש מאַיִן, את האדם. כיצד? תחילה, יצר הקב"ה יֵש מיֵש, יצור גשמי משוכלל במסגרת חוקי הטבע שחקק בעולמו, שנאמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה", ולאחר מכן לקח נשמה שנבראה ביום הראשון ונפח אותה באפיו, שנאמר: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" ובכך הושלמה בריאת האדם, שנאמר: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
 
החיבור המופלא הזה בין גוף לנשמה לא היה מתאפשר במסגרת חוקי הטבע שהיו קיימים עד אז, אילולא חידש ה' דבר בעולמו. החיבור בין גוף לנשמה הוא יֵש מאַיִן, הוא הוא בריאת האדם! ולא זו בלבד, אלא שאדם זה נקרא שהוא נברא בצלם אלהים, כלומר, בעל יכולות אדירות הנתונות רק לו מכל הנבראים, וביניהן כוח הדיבור, חופש הבחירה, כוח ההמצאה והיצירה, היכולת להגות מחשבות מופשטות, ובין השאר לתת שמות לכל היצורים שנבראו. פירוש זה למדנו מפירושו של הרמב"ן לתורה10: "...אמר באדם 'נעשה', כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב 'וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה', ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון, כדכתיב 'ויפח באפיו נשמת חיים'. ואמר 'בצלמנו כדמותנו' — כי ידמה לשניהם, במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים, שאינה גוף ולא תמות. ואמר בכתוב השני 'בצלם אלהים ברא אותו', לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים. וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו...".
 
למרות היות האדם נזר הבריאה, פסוק זה המדגיש את העובדה שהאדם נוצר מאדמה (דהיינו חומר גשמי) ומנשמה עליונה, בא לגלות לנו שהאדם נברא עם נקודת תורפה מסוימת הנובעת מגופו החומרי, ושנקודת תורפה זאת היא הסיבה לחוסר שלמותו בעת בריאתו. הסמיכות בין פסוק זה לבין הפסוק המזכיר את "עבודת האדמה" המיועדת לאדם, באה ללמד אותנו ש"עבודת האדמה" קשורה בצורה כלשהי להתגברות על נקודת התורפה הזאת ולהבאת האדם לשלמות המיועדת לו.
 
לא נותר לנו אלא לשאול: מדוע היה צריך לברוא את "יום השביעי" המיוחד לצורך ביצוע "עבודת האדמה"? תשובה לשאלה זו נתן הרב שמשון ב"ר רפאל הירש זצ"ל בפירושו לתורה11: "...העולם הנגלה הושלם ביום הששי; אולם, רק ביום השביעי, עם ייסוד השבת לצורך חינוך האדם, השלים האלהים את מעשהו באמת... הנה, 'ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו': הכשיר אותו להשלים את חינוכו של האדם ברוח ובמוסר... אילו היה האדם מוכרח במעשיו כדוגמת כל שאר הברואים, הייתה מלאכת ה' נגמרת ביום הששי. אולם, האדם נברא בן חורין במעשיו; חירות זו, המעלה אותו גם מעל לדרגת המלאכים, גוררת אחריה את האפשרות של טעות ומשגה; ומכאן, שיש צורך לחנך את האדם בהדרגה, עד יכיר את האמת ויעשה את הטוב דרך חירות. הרי שמלאכת ה' בטבע נסתיימה, ואילו מלאכתו בהיסטוריה רק החלה. ביום השביעי החל הקדוש ברוך הוא לעצב את הנסיבות הטבעיות לצורך המכשיר החינוכי של הנהגתו באנושות: 'ממלאכת עולמו שבת, ממלאכת צדיקים ורשעים לא שבת' (בראשית רבה יא, יא)".
 
יוצא מדברי הרב ש"היום השביעי" הוא "יום" המיועד לחינוך האדם. מצד שני, ראינו לעיל ש"יום השביעי" הוא "יום" המיועד לכך שהאדם יעשה את העבודה הקרויה "עבודת האדמה". מכאן נסיק ש"עבודת האדמה" היא האמצעי לחינוך האדם, שבסופו של תהליך תביא אותו לשלמות הרצויה לפניו ברוך הוא. ברור שתהליך חינוכי אינו יכול להצליח ללא מחנך, ולכן ברור ש"עבודת האדמה" חייבת להיות מלווה בהדרכתו ובעזרתו הצמודה של ה'.
 
נשאלת השאלה: האם מטרתה של "עבודת האדמה" היא לחנך את האדם הפרטי כדי שכל אדם ואדם יגיע לשלמות, או שמא מטרתה היא לחנך את האדם הפרטי כך שהחברה האנושית תגיע לשלמות? אם נדקדק בפסוקי התורה נמצא רמז לכך ש"עבודת האדמה" מכוונת לתיקון החברה האנושית דווקא. בולטת העובדה שהתורה מכנה את הנברא בצלם אלהים, מרגע בריאתו בפרק א ועד כמעט לסוף פרק ד, בשם "האדם" בה"א הידיעה. רק בסוף פרק ד, בסמוך לתחילת פרק ה הפותח בפסוק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם...", התורה מתייחסת ל"אדם" ללא ה"א הידיעה. ההסבר הפשוט לכך הוא שבכל מקום שבו מסופר על "האדם" בה"א הידיעה, מדברת התורה על מין האדם ולא על אדם ספציפי ששמו "אדם", כדוגמת מה שכתוב על קבוצת העיטים שירדה על הפגרים במעמד ברית בין הבתרים בלשון כולל "העיט". שם כתוב12: "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". לא רק זאת, אלא אילו דובר באיש ספציפי ששמו "אדם", היה צריך להיות כתוב בסיפור גן עדן: "ויצו ה' אלהים על אָדָם לאמר מכל עץ הגן אכֹל תֹאכֵל" ולא כפי שכתבה התורה13: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל", בדיוק כפי שאי אפשר לצוות על אדם ששמו יוסף בלשון "ויצו ה' אלהים על היוסף לאמר..." מכאן נראה ש"עבודת האדמה" היא בראש ובראשונה משימתה של האנושות כולה. מסקנה זו תקבל חיזוק נוסף בהמשך, בפרק 5.
 
להשלמת התמונה נציין שבעת הבריאה חקק ה' חוק שלפיו הטבע הגשמי יתאים את עצמו, לטוב או למוטב, למידת השלמות של החברה האנושית. זאת אנחנו למדים ממעשה ה' ביום השלישי לבריאה, שם כתוב14: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". רצון ה' הבא לידי ביטוי באמירה שלו הוא שהעצים בארץ יהיו "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי", דהיינו שהעצים עצמם יהיו פרי כך שגם העלים וגם הענפים והגזע יהיו אכילים וטעימים כפירות עצמם, ואילו בפועל הוא הצמיח עצים מסוג "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי" המוכרים לנו, עצים שבהם רק הפירות אכילים וטעימים. חייבים לומר שרצון ה' על אודות "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" יתממש במוקדם ובמאוחר, ומן הסתם השאיר ה' דבר זה ביד האדם, מאחר שרק מן האדם מצפה ה' לעשות15. כלומר, כאשר תגיע החברה האנושית לשלמות הרצויה לפניו, אז יגיעו העצים למצב של "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי". וכן להיפך, יכול האדם לקלקל את הטבע אם יקלקל את מעשיו, כפי שאפשר ללמוד מפרשת נֹח — שם מסופר שבעקבות התפשטות הגזל בקרב חברת בני האדם, גם הטבע עצמו השתבש עד כדי כך שאפילו בהמה, חיה ועוף נזדווגו עם שאינם מינם, שנאמר16: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס [רש"י: גזל]. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר [רש"י: אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינם מינם] אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ".
 
בספרות התורנית, "עבודת האדמה" האמורה לעיל מכונה בשם "עבודת ה'", כי באמצעותה אמור האדם להביא את חברת בני האדם לשלמות הרצויה לפני ה', כאמור בהדרכתו ובעזרתו הצמודה של ה'. ובעקבות החוק הקושר בין שלמות החברה האנושית לשלמות הטבע, "עבודת האדמה" תגרום גם לתיקון הטבע והבאתו לשלמות הרצויה לפני ה'. יש בדברים אלה כדי להוציא מלב ההמון את התדמית השגויה שעובד ה' הוא אדם העוסק בפולחן והיושב ולומד תורה ומתפלל כל היום. הלא חז"ל המשילו את עובדי ה' לעבדים המשמשים את האדון17, ולכן, כשם שהאדון צריך עבדים לא כדי שישבחו ויהללו אותו, אלא כדי שיעשו את מלאכתו, כגון זריעת שדותיו, קצירת היבול וכולי, כך עובד ה' צריך לעשות את מלאכתו של הקב"ה, והיא הבאת העולם לשלמות הרצויה לפניו (הרעיון הוא מתוך "דרך ה'" של הרמח"ל).
 
אם "עבודת האדמה" היא שם נרדף ל"עבודת ה'", למה כתוב "לעבוד את האדמה" ולא כתוב "לעבוד את ה'"? מפני שהכתוב רצה ללמדנו את מהותה של עבודת ה', והיא זיכוך ועידון האדמה שבאדם, גופו. דהיינו, התגברות על התכונות הגשמיות הנגזרות מהאדמה שבו, כפי שהתורה מבארת והולכת בסיפור גן עדן ובסיפור הנחש (היצר הרע), אשר גרם לכך שהאדם יעבור על ציווי ה'. דברים יפים כתב בהקשר זה הרב שמשון ב"ר רפאל הירש זצ"ל18: "אדמה: כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה, ולפי זה באור המילה 'אדמה' היא 'לאדם', רוצה לומר שנבראת ועומדת לשמש את האדם העובד את קונו, כי כל הארץ לא נבראת אלא לצוות לזה; נמצא לפי זה שגוף האדם, שהוא החלק של 'העפר מן האדמה' שבאדם, לא נברא כי אם לשמש את הרוח האלקים אשר באפיו, האדם האמיתי, וגם על גופו נצטווה האדם לעבדו ולשמרו בקיום העשין והלאוין למשול בו ולתקנו כרצון קונו יתברך".
 
מכל האמור לעיל יוצא שבששת ימי בראשית השלים ה' את כל מלאכתו בטבע, כולל קביעת החוקים שלפיהם יתפתח הטבע בעתיד. עם זאת, האדם הנברא בצלם טרם הגיע לשלמות המצופה ממנו, וזאת כי רצה ה' שיעשה האדם לתיקון עצמו ולתיקון חברת בני אדם, ובעקבות זאת לתיקון הבריאה כולה19. לצורך כך נתן לו ה' יכולת פעולה עצמאית ב"יום השביעי" וציווה אותו לעבוד את "עבודת האדמה", וכל זאת לטובת האדם עצמו, כפי שיתברר בהמשך.
 
לסיכום, ברור שתפקידו של האדם בעולמו הוא לעבוד את העבודה הקרויה "עבודת האדמה", וזאת, במטרה לעשות את מלאכתו של הקב"ה ולהביא את העולם לשלמות הרצויה לפניו ברוך הוא.
 
נביא כאן שתי הערות באשר למילה לעשות בפסוק "...אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת":
 
א. לפי מה שפירשנו עד כה, המילה לעשות מתייחסת בעיקר ל"עבודת האדמה" המוטלת על האדם. אין ספק ש"עבודת האדמה" היא עיקר תפקידו של האדם בעולמו, הרי למדנו שאם אין אדם שיעבוד את "עבודת האדמה", אין הצדקה לקיום העולם כלל. עם זאת, ברור שהמילים "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" אינן מגבילות את עשיית האדם ל"עבודת האדמה" בלבד. למשל, הנצי"ב מוולאז'ין בפירושו לתורה "העמק דבר"20 מפרש שהמילה "לַעֲשׂוֹת" מהווה גם ציווי על האדם "לעשות ולהוציא כוחות הטבע מכל דבר, שזהו כבודו של הקב"ה21". כלומר, לפי פירושו, מוטל על האדם לחקור, להבין ולגלות את סתרי הטבע, כדי שאפשר יהיה לנצל את הכוחות הטמונים בו לתועלת העולם והחיים עלי אדמות, כי זה עצמו גורם להתפעלות ולהכרה בגודלו וברוממותו של הקב"ה.
 
ב. כמו כן ברור שהמילה לעשות מתייחסת גם לקב"ה, כלומר לא רק האדם צריך לעשות ביום השביעי, אלא גם הקב"ה צריך לעשות ביום השביעי. לעשות מה? כבר הבאנו לעיל את דברי הרש"ר הירש שמלאכת ה' בהיסטוריה רק התחילה עם סיום ששת ימי בראשית, ושתפקידו ביום השביעי הוא להיות המחנך של האדם. כמו כן, מסביר המלבי"ם בפירושו לפסוק הנ"ל כך: "...ומפרש שקִדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו ושברך אותו מפני שמה ששבת מכל מלאכתו לא היה שביתה של בטלה רק לעשות, שמעתה תתחיל עשיה אחרת מעולה שהוא מעשה אלהים בהשגחתו וידו הרמה למעלה מן הטבע. וכמ"ש במדרש ר' פנחס בשם ר' אושעיא אף על גב דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ועם אלו וכו'... רוצה לומר ששבת מכל מלאכתו שהיא מלאכת הטבע [כדי] לעשות עשיות חדשות שהם מעשה הנהגת ההשגחה שמתנהגת לפי המעשה ולפי השכר והעונש, זה קרא מלאכת הרשעים והצדיקים מזה לא שבת שע"ז אמר לעשות". ואנו נוסיף עוד עשייה של ה' באחרית הימים, לאחר שישלים האדם את חלקו בבריאה, והיא תחיית המתים והעולם הבא. אין זה ברור אם עשייה זו תהיה בשלהי היום השביעי או שמא היא תהיה ביום חדש, ביום השמיני, כי נראה שעשייה זו תדרוש שינויים משמעותיים בטבע עצמו, ודי לחכימא ברמיזא.
 
4. בראשית א, לא — ב, א.
 
5. בראשית ב, ב.
 
6. בראשית ב, ג.
 
7. בראשית ב, ה.
 
8. בראשית ב, ז.
 
9. בראשית א, כא.
 
10. רמב"ן בראשית א, כו.
 
11. הרש"ר הירש, פירוש לתורה: בראשית ב, ב-ג.
 
12. בראשית טו, יא.
 
13. בראשית ב, טז.
 
14. בראשית א, יא-יב.
 
15. כתב הרב קוק זצ"ל באגרות הראיה, כרך א, איגרת צא, כך: "ועל דעת המדרש, הפירוש הפשוט הוא, שלולא שהאדם בבחירתו איננו יכול לקבל רב טובה הייתה הבריאה יותר מבורכת, והיה טעם העץ דומה לפריו, שזה הוא אב לכל יתר הכחות, שהיו יותר מבורכים, אבל מתוך שהאדם עתיד הוא לצאת מגדר היושר ברוב טובה ע"כ זה היה המעצור המוסרי, שלא תשתכלל הארץ כראוי. וזהו פתרון לכל המגרעות התכוניות הנמצאות בבריאה, שמבקרי היצירה עמלים בהם, ורק לכשישכילו את התאחדות כח המוסר עם יתר כחות המציאות יבינו תוכן הדברים. וזה נקרא חטא הארץ, שפירשו יותר במדרש כמקלל שדי אם רשע".
 
16. בראשית ו, יא-יב.
 
17. משנה, מסכת אבות, פרק א משנה ג: "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם".
 
18. ציטוט מתוך ספר "שמש מרפא", שלוקט ע"י שמעון שואב, הוצאת פלדהיים, ניו יורק, תשי"א.
 
19. רמח"ל בספרו "דרך ה'", חלק ד, פרק רביעי, הוצאת ספרים פלדהיים בע"מ 1978, עמוד 135: "ומה שצריך שתבין בזה, הוא, שאין כל הדברים האלה אמורים אלא לשיהיה תקון הבריאה מצד בני האדם, ולא מאליו; כי אולם ההנהגה כבר מסודרת היא ועומדת על הדרך הזה, שכל גלגוליה הולכים אל ההשלמה, וזה מה שהאדון ברוך הוא מסבב בטובו וכחו, אלא שהייתה גזרת חכמתו שיהיה זה נעשה על ידי בני אדם...".
 
20. ראה פירוש "העמק דבר" על על המילה לעשות בפסוק: בראשית ב, ג. וכן עיין בהקדמה לפירוש כולו, אות ד.
 
21. מהאמור בפרק זה ניתן להבין שרצון ה' הוא שיעשה האדם לתיקון עצמו ולתיקון החברה האנושית כדי להביא את הבריאה כולה לשלמות הרצויה לפני ה'. הנצי"ב מוולאז'ין בפירושו לפסוק הנ"ל מסתמך על פסוקים ועל דברי חז"ל ואומר שתכלית כל הבריאה היא כבוד ה' יתברך. אין סתירה בין שני הדברים, הם שני צדדים של אותו מטבע, כפי שנסביר בפרק 7.