13 במרס
ערב: שיפודי חדקן על אידיוט. רומן שלם, במשקל ממוצע מדרגה שנייה, 720 גרם, 509 עמודים, נייר אחיד, כריכת בד — כותנה. הספיק בהחלט לשמונה שיפודים.
בדיוק כפי שסוכם, לקוח + שבעה אורחים הסבו סביב המַצְלֶה. וזאת לא רק כדי להיווכח שאני מבעיר את העותק המקורי מהמהדורה הראשונה, ספר בעלות 8,700 פאונד, ושלא החלפתי אותו באיזה סיפור בלשים צפוני מהמאה ה-19 על מאה וחמישים גוונים של בינוניות. הסועדים חשקו באמנות. והם זכו בה.
הכול, הכול היה ברמה הגבוהה ביותר. אני הייתי בשיאי.
עם זאת, רק book'n'griller לבדו מודע לאין־ספור מהמורות שמלאכתו רצופה בהן. אלה הם רזי המטבח שלנו. רומנים, כידוע, הודפסו על סוגי נייר שונים. והם נשרפים באופנים שונים. תיתכן חריכה איטית וייתכנו גם התלקחויות שגורמות לדפים להתעופף ולהידבק לבשר או לרחף מעל ראשי הלקוחות. מתקני הגריל שלנו מצוידים במשאבות אוויר מיוחדות שנועדו למנוע התעופפות של נייר בוער או שרוף. אבל באלה משתמשים לרוב הטבחים המתחילים. על אמן אמיתי להפעיל את שתי ידיו ואת ראשו. המשאבות מצננות לא רק את להט האש אלא גם את להט המופע. עם האוויר הן שואבות גם את הייצוגיות. וספר חייב להיות מבריק: לבעור ולהכות בתדהמה. על אומן מנוסה לתכנן את התהליך כולו כמו במשחק שחמט ולהלך בקור רוח על חבל מתוח מעל תהום. כריכה, טוטף, עטיפת כותנה, קרטון, שכבת הגאזָה, רצועות הקנבּוֹס, סימניות, דבק קזאין, פרחים מיובשים, כיני ספרים, פשפשים או תיקנים בשדרת הספר — כל אלה הם איומים סמויים. יש להביא אותם בחשבון. לטבח אחד התלקח מיקרופילם שהוטמע בשדרת הספר באמצע המאה ה-20. טבח אחר נפל בפח כשהבעיר עותק של 120 הימים של סדום בכריכה מעור אדם. הכול, הכול יכול לקרות... טעות זעירה, היסוס קל שבקלים או ביטחון מופרז והנה לכם מתכון לאסון. מקצועי כרוך בסיכון. במקרה הטוב מדובר בהפסד כספי, בכוס יין שניתזה לַפּנים, במהלומות שניחתו על הראש בכלי הגשה יקרים. במקרה הרע — בכדור רך ולעיתים קרובות גם בקשיח. משפחות פשע החלו להזמין משתאות ספרים לעיתים קרובות יותר. ואירופה שלאחר המלחמה שורצת נשק. הגרמני של היום הוא הד רחוק לתור הזהב של טרום המלחמה.
הסיכון עולה כשהגברות והאדונים יושבים סביב המצלה והטבח נעדר כל עורף. אבל אני הרי שף־אורח ולא book'n'griller מהשורה. כשהמצלה מכותר בלקוחות האוחזים בצלחות ריקות, אני נזכר באותו קוסם אגדי ששוטט פעם ברחבי אירופה והרשים את הקהל בלהטוט פשוט — שיפוד אצבע במסמר. תעלול בסיסי התלוי כל כולו בזווית מבטם של פתאים. יום אחד נלכד "הקוסם" בכיכר בידי אספסוף שתוי ומשולהב, אשר דרש לצפות בקסם. הם נתנו לו מסמר. הקיפו אותו מכל עבר. והאשף נאלץ לנקב את אצבעו באמת. את עווית הכאב פירש ההמון כחיוך. או אז הוא זכה בהכרה אמיתית. אך לנו, למרבה הצער, אין מה לנקב. מקצועי הייחודי מושתת כל כולו על מיומנות גרידא.
השבח לאש, בתשע השנים שחלפו למדתי לנהוג בספרים נכון. אצלנו אומרים: הטבח הזה קורא טוב. אני קורא סביר בהחלט. וזה אומר שהדפים בוערים, זה אחר זה, מכשפים את הלקוחות, הבשר רוחש, העיניים בורקות, השכר עולה...
ספרים הם כמו סוסים — פראיים ושלוחי רסן, אם לא מוצאים אליהם גישה נכונה. אני נמנע משוט ומדרבנות. רוך, רוך ותו לא... ספרים עבורי הם לא סתם בולי עץ, כפי שמכנים אותם במסדר השפים המחתרתי שלנו. הרי ספר הוא עולם ומלואו, אף שזהו עולם שנעלם לעד. במובן הזה בהחלט ניתן לכנותי רומנטיקן. אני בנו של איש רוח, נכדו של רופא שיניים, נין של עורך דין, חימֵש של רב. ואני יודע בוודאות — אם אתה אוהב את הספר באמת, הוא יעניק לך את מלוא חומו. ואני אוהב קלאסיקה רוסית, אף שלא צלחתי אף רומן רוסי אפילו עד האמצע. ולא אצלה סטייק על סופרים סוג ב כגון גורקי. הפרעוש החכם שלי ואני מכירים את כל הקלאסיקות בעל־פה: העלילה, קורות חייו של הסופר, לרבות הפרטים הקטנים ביותר, תאריך יציאתו לאור של בול העץ העשוי נייר. על כל טבח לדעת את כל אלה, גם אם אינו קורא ספרים כלל. ואנשים כאלה, למרבה הצער, יש אצלנו יותר ויותר. אם כי אין ספק שבשביל לקרוא טוב את הספר הטבח אינו חייב לקרוא אותו. פרדוקס המאה ה-21. "O tempora, o mores!", כפי שנהג לומר אבי הפרופסור המנוח. ואני, שהייתי ילד, חשבתי שכוונתו לטמפורה שהכינו במסבאה היפנית ברחוב השכן. כבר אז נבטה בי נפש של טבח.
בתשע השנים שחלפו דווקא הספרות הרוסית היא שסיפקה לי הכנסה לא רעה בכלל. בזכות דפיה הבוערים עברתי את הדרך הלא פשוטה מטַבּח מן השורה במזללות מרתפים זולות בהונג קונג עד לשף־לפי־הזמנה בעל שלושה כוכבים, והיום אני יכול להרשות לעצמי לנדוד בעולם ולהתקיים מסיבובי הופעות. וכמובן, בזכות הניסיון, הניסיון "בֵּן שְׁטוּת כּוֹאֶבֶת".1 והמקריות — כוס אימא שלה. והאבא — החוש השישי.
כל זה, כל זה בא עם השנים...
ובכן, ספרים חייבים לאהוב. לא לחינם Zokal, מורי ורבי, שנידון למאסר עולם בעקבות הבנקט הלילי האגדי שערך בספריית אתונה, נהג לומר: ״ספר זו המתנה הטובה ביותר." ליום הולדתו הארבעים הענקנו לו אנחנו, הטבחים המתלמדים, את המהדורה הראשונה של דוקטור נו. ידענו שהוא מתכנן מסיבת גריל גדולה על אוסף כתביו של פלמינג עבור משפחה של מיליארדר אמריקאי אחד שהיה משוגע על בונד.
נו, לחיי הספרים הנכונים על האש!
היום זכינו בקלאסיקה במיטבה — מהדורה של פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי שהודפסה בימי חייו.
הלקוח: גרמני ברלינאי עשיר. ושבעה אורחים, נשים וגברים. תפריט רוסי, כמובן: קוויאר, וודקה, pirozhki + מנה עיקרית אקסקלוסיבית בביצועי — חדקן על דוסטוייבסקי.
הכול עבר מצוין. קריאת הספר הייתה מושלמת — לא מהירה אך גם לא איטית מדי, מינימום עשן. קלאסיקה. הייתי בכושר. מיומנותו של טבח להפוך את הדפים הבוערים כדי לשמור על אש יציבה היא אחד הדברים החשובים ביותר במקצוע שלנו. אנו הופכים אותם בעזרת פס מתכת מיוחד בצורת חרב הנקרא בחוגים שלנו "אקסקליבר". לכל טבח אקסקליבר אישי שנעשה בהזמנה. בעקבות החיפוש המשטרתי האחרון בפאלו אלטו אני משתמש באחד חדש בעל להב טיטניום וידית עשויה מעצם.
חרבי לא אכזבה גם הפעם.
שמונה שיפודי חדקן עסיסיים הגשתי, על מגש כסף ללא ירק או תוספת. סוגה נקייה. בליווי שמפניית רודרר משנת התבגרותי.
"Bon appétit," איחל בעל הבית באיפוק לאורחיו.
שיחת חולין מקדימה, הערות שליוו את תנועות ידיי מעל הגריל, אנחות ומילות קריאה — הכול נדם ברגע שעל צלחתו של כל אורח הופיע שיפוד רוחש שמחירו 5,000 פאונד + חמש שנות מאסר פוטנציאליות. זיהיתי את השתקפותם של שני המספרים באישוניהם של האורחים אניני הטעם. הדג בצבע ענבר־לבן מכוסה קרום זהוב העלה עשן דקיק.
שמונה כוסות הושקו בדממה, הצטלצלו. הגברות והאדונים טעמו מן השמפניה ואחזו בסכו"ם. הסכינים חרקו, המזלגות נשאו את החתיכות הראשונות של החדקן המעשן לפיות.
ומכאן והלאה — קולות לעיסה זהירים שנשמעו אך בקושי.
הגברות והאדונים לעסו פשע.
הצליל הזה והשתיקה הדרוכה — אין דומה להם. זו התמורה הבלתי נראית שאינה נמדדת בכסף או בסיכון. זאת המוזיקה האמיתית שלנו. קייג' היה מקנא בנו.
כל מה שקרה אחר כך היה צפוי מראש: קריאות ואנקות, בדיחות עצבניות ושבחים שקיבלתי בעודי עומד ליד הגריל בחליפתי הלבנה:
"מאסטרו, התעלית על עצמך!"
"סוזנה, את מריחה את המאה אלף רובל שנסטסיה פיליפובנה זרקה לאש?"
"מותק, כמה אתה שרפת בשבילי היום?"
"ברברה, את ואני פושעים!"
"לדג הזה יש טעם של טירוף!"
"תומס, אני מתביישת לומר אבל זו גם הפעם הראשונה שאני טועמת חדקן!"
בורגנות חביבה, לא מתוחכמת מדי, הנשמעת בלי משים לצו האופנה. הלקוחות הנינוחים והצפויים ביותר.
לילה: מועדון BLEIBTREU; טקילה עם קרח בתום ארוחת ערב קלילה + סיגרArturo Fuente Opus X .
ככלל אני שותה מעט. ולא מעשן. אבל אחרי קריאה מוצלחת אני יכול להרשות לעצמי לדפוק כוס טקילה או שתיים עם קרח + לעשן סיגר דומיניקני. טקילה עם קרח זה משקה מעורר, קליל ומרענן. והסיגרים הדומיניקניים נעימים הרבה יותר מהקובניים. Relax, relax, book'n'grill chef.
10,000 פאונד לערב אחד — נתח שמן למדי. התעריף שלי עקף את מחירו של הספר. זהו תו איכות. ועם עליית המחירון מתגברת תחושת הסיפוק העמוק. הסטטוס, הסטטוס, book'n'grill chef. עקרונית אני מרוצה. גם מהמקצוע וגם מהחיים. אם כי לא הכול הלך לי חלק בחיים. נו, הרי צלקות הן עניין שבשגרה אצל book'n'griller.
אני נושף את עשן הסיגר, שולף חפיסת שטרות אנגליים יפים שקופים למחצה, מכל שטר ניבט אליי פרצופו המרוצה של המלך, אני שולף שטר אחד, מקפל את השטר לצורה של עֵגֶל. מניח בתוך מאפרה ומדליק. זהו קורבן עולָה לעולם הדיגיטלי אשר מספק לנו תעסוקה. אני עורך טקס כזה בתום כל ערב מוצלח. השטרות המודרניים נשרפים בצורה איומה, אני נאלץ לחזור ולהצית אותם שוב ושוב...
אילו אנשים היו ממשיכים להדפיס ספרים ולקרוא אותם, במקרה הטוב הייתי צולה דניס על האש באיזה מלון בעיירת נופש, ובמקרה הרע — מבשל ספגטי במסעדות מזון מהיר בעיר הולדתי בודפשט. לדרגת שף לא הייתי מגיע לעולם: איני יודע לנהל אנשים. אבל, השבח לאש, מכונת הדפוס העולמית נדמה מזמן והיא עומדת ומעלה חלודה. העידן של גוטנברג הסתיים בניצחונו המוחץ של החשמל.
בעולם שלנו ממשיכים להדפיס כסף בלבד. אפילו בולי הדואר נעלמו כלא היו. ואילו השטרות חיים וקיימים...
שלא כמו ספרים, כסף אינו חומר בעירה טוב. על כן לא צולים על שטרות.
מדהים שכסף מזומן עדיין בשימוש. הו, שטר נייר! הוּכחה עמידותך הרבה באוקיינוס ההבזקים האלקטרוניים.
ובכל זאת: לחיי הסִפרות!
כשפסקה האנושות מהדפסת ספרים והנציחה את הטובים שבהם בתור מוצגים מוזיאוניים, יצא book'n'grill לאוויר העולם. בני האדם נמשכים תמיד לפרי האסור. תשעים אחוז מהספרים שהדפיסה האנושות הועברו למחזור או סתם נזרקו לזבל כדי שלא יתפסו מקום בבתים. ואילו עשרת האחוזים הנותרים, אלה שהשתקעו במוזיאונים ובספריות, עוררו בטובים שבין בני האדם תשוקה יוצאת דופן. הסטייק הראשון נצלה לפני שתיים־עשרה שנה בלונדון על להבת המהדורה הראשונה של פיניגנז וייק שנגנבה מהמוזיאון הבריטי. הוא הוכן ונאכל בידי ארבעה אנשים דגולים — פסיכואנליטיקאי, שוזר פרחים, ברוקר ונגן קונטרה־בסון. כך נולד book'n'grill. זו הייתה ראשיתה של התשוקה הגדולה אשר הפכה בשנים המסחררות שחלפו מאז למסורת גדולה...
כן, כן, בתקופה ההיא צעדו האנגלים "צעד אחד לפני כולם". ארבעת הג'נטלמנים, אשר העניקו לעולם את האופנה החדשה, כונו אז "החיפושיות החדשות": שלושה מהם תאמו בשמותיהם לשלושה מתוך הרביעייה מליברפול: ג'ון, ג'ורג' ופול. לנגן הקונטרה־בסון קראו גרגור. כמו החיפושיות הראשונות, הם פרצו לעולמה של אירופה שאחרי המלחמה. כן, אחרי המלחמה כולם, כולם השתוקקו פתאום לקרוא. ידי הפורצים הושטו למאגרי הספרים ואניני הטעם ובני טובים נהרו אל בתי הקריאה המחתרתיים הראשונים. בעקבותיהם בא ההמון. זה היה תור הזהב... מי שהיה אז במקום הנכון עשה קופה יפה: טבח סוג ב שנשלף ממסעדת מזון מהיר בפינת רחוב עשה הון בתוך חודשיים. כן, לוּ רק נולדתי חמש שנים מוקדם יותר... בשנים המטורפות ההן ההמון הוקסם מהתהליך ולא התעקש על איכות. קראו אז "ברפרוף", כמו שאומרים: עשן, פיח, אדים. על איכות המזון לא היה מה לדבר: אנשים עשירים וטיפשים, שהפכו בן רגע למביני עניין, בלעו סטייקים יבשים של ג'ון דורי צלויים על הזקן והים, נתח קצבים שרוף על דוס פסוס וחזיר עשוי למחצה על החייל האמיץ שווייק...
אך כבר כעבור חצי שנה, כששוד המוזיאונים והספריות הפך בכל העולם לחדשות של יום אתמול, נאלצה האנושות להכריז ש-book'n'grill הוא פשע, ולא רק נגד התרבות אלא נגד הציוויליזציה כולה. גרזן החוק הונף לא רק מעל ראשי הטבחים, שודדי הספרים והלקוחות, אלא גם מעל ראשי האורחים שחשקה נפשם לטעום צלעות טלה על דון קישוט או סטייק טונה על מובי דיק. המשפטים הראשונים עוררו הדים והסתיימו, כמובן, בגזרי דין חמורים: האנושות קמה להגנה על נכסי צאן הברזל שלה. החלק הנאור של האנושות נבהל שמא ללא ספרי המוזיאונים יהפוך ההומו ספיינס סופית לבבון האוחז בכפו אייפון. כך נכלל הספר בספר האדום.
וטוב שכך. תעריפי book'n'grill הוכפלו מיד פי עשרה. חובבנים נשרו. בעלי מקצוע אמיתיים התחילו לקרוא. קם מוסד "המטבח" שכלל מסורת, טקס, היררכיה, מחלקת כספים, שירותי ביטחון. אך גם הסיכון עלה. אנשים נשפטו לתקופות מאסר ארוכות. בהתחלה אפילו הכניסו את טבחי המחתרת לרשימת המחבלים הבינלאומיים. זו כמובן הייתה הגזמה, אך השובל הקרימינלי יזדחל מאחורינו לעד, ככל הנראה. את הכתם הזה נישא איתנו תמיד, רבותיי. אנחנו כוכבי השביט של book'n'grill ואין שום דרך חזרה. מניסיוני האישי אני מדבר: מי שהחזיק נתח בקר רוחש מעל שייקספיר בוער שנקנה באיומי אקדח, מי שניצב בכובע טבחים צחור והביט בפניהם של בעלי הכיסים התפוחים הלועסים בריכוז רב, בפניהם של אצילים, פוליטיקאים, עבריינים ושחקנים, מי שקיבל קציצה מכובדת במעטפה בתמורה לעבודתו, לא יחזור לעולם למטבח במסעדה רגילה. ומעל כל הפאר הזה מונף גרזן החוק. האדים העולים מהסטייקים הרוחשים מתְעבים לאגלי זיעה על הלהב הקר ונושרים על ראשינו לאות אזהרה: טיף־טיף־טף... 6 שנים, 9 שנים, מאסר עולם... הטיפות אינן מאיימות עליי עוד, אך הן מכתיבות משמעת. אני חיה מנוסה וקלת רגליים. שומר על כושר, מסתכל סביב, מרחרח, חג סביב עצמי, מטשטש עקבות. הסיכון, הסיכון. אבל מהם חיים נטולי סיכון? דייסת קוואקר עם ריבה, עבודה בינונית בשכר בינוני, פנסיה, זקנה, קבר...
עשן סיגרים, מוזיקה טובה + גזרותיהן היפות של נשים באפלולית מעוררים פרץ זיכרונות. אני נזכר במסיבת הגריל הראשונה שלי. ורשה אחרי המלחמה, מטבח שדה במרתף בטון, שולחן ערוך לשלושה, לוע המצלה בצורת חצי עיגול, שלושה שלווים משוטחים על הרשת, ידיי, העטויות כפפות לבנות, שולפות מהנרתיק את רשימותיו של צייד, Zokal הזקן עומד לצידי, חריצי עיניו התפוחות מצומצמים בהבעת עידוד: ״הכול יהיה בסדר, ילד." הוא משחרר אותי לדרך עצמאית. זו הייתה בחינת הדיפלומה שלי ב-book'n'grill.
״איש צעיר, אתה הטבח הרוסי הראשון שאני פוגשת," אמרה לי אז הגברת שאת פניה הצרים לא אשכח לעולם.
״אשתדל שלא לאכזב אותך, מאדאם," עניתי בסגנונו של ג'יבְס החביב עליי, אף שבתוך תוכי רעדתי כולי.
הספר נגנב מבוקיניסט אחד בלבוֹב, השודדים נאלצו לפתוח מעט את ראשו. תודה לאל, הוא שרד, לא כל כך מקובל אצלנו לצלות על רטוב.
התמזל מזלי: טורגנייב בער נפלא, האקסקליבר הכסוף הראשון שלי ריצד והבהיק, השלווים נצרבו ברעש, הלקוחות התענגו על המופע. Spectacle במקצוע שלנו חשוב לא פחות מהתוצאה. הלקוחות באים לצפות במופע אש מכשף, נטול סירחון ועשן. כמו שלימד אותנו Zokal: ״זכרו, עליכם ליצור על המצלה מהלך המדמה את דהירתו של יופיטר במרכבתו בשמי הבוקר, ולשמר אותו!"
מחצית מ קציצת הדולרים שלי מסרתי אז למורי. בחצי השני ערכתי, כנהוג, מסיבה עבור שוליות השף שפרחו זה עתה מהקן של Zokal. שכרנו אסדה חלודה בגרושים, הצבנו שולחן על הסיפון, העמסנו עליו מטעמים ומשקאות, הזמנו שני נגני אקורדיון ויצאנו לשיט בוויסלה. הייתי הרוסי היחיד מתוך שבעה שוליות. שלושה צלו על ספרים אנגליים, שניים על צרפתיים, אחד על ספרדיים. אומנם התבדחו עליי אך גם הפגינו כבוד: אני נטלתי סיכון, הגריל הרוסי טרם הפך למותג. האומנים הגדולים Mohno ורובינשטיין טרם זכו בהכרה. Zokal חד ההבחנה כיוון אותי: ספרות רוסית. מחאותיי לא הועילו, הוא שכנע אותי. חושׂך שבטו שונא בנו: שתי סטירות עשו את העבודה. מיתוס הספרות הרוסית גבר על פחדיי. ושוליית הטבח הצליח. זכה בשלושה כוכבים.
בליל הכוכבים ההוא בוויסלה השתכרתי נורא והקאתי לתוך מי הנהר...
בחורה מקועקעת בעלת ארבעה שדיים, צוואר ארוך וראש מוארך בצורת מלון מתיישבת לידי ומציעה באנגלית תאילנדית להפיג את בדידותי. אני עונה לה שאני מעדיף קלאסיקה.
היא עוזבת בדממה, נוקשת בפרסותיה הזוהרות. מיד מתקרבות שתי מקומיות רגילות:
"Na Süßer, so einsam? Brauchst du Gesellschaft?"2
"Warum nicht? Setzt euch doch, Mädels."3
הן מתיישבות. אחת מהן מניחה את ידה על המפשעה שלי:
"Wie geht's deinem Yul Brynner?"4
סגנון ברלינאי גס במידה. אני מחבב את זה.
"Ganz gut! Er wartet auf euch."5
ככלל, מלבד שפת העולם הראשית, אני דובר צרפתית סבירה, ואותו הדין לגבי גרמנית ובווארית, שולט לא רע בהונגרית ובפולנית ובסיוע הפרעוש שלי קורא באופן שוטף עוד שתיים־עשרה שפות. דווקא עם הרוסית המדוברת אני בבעיה. וזה טבעי — לפגוש בימינו דובר רוסית זה לא דבר של מה בכך. רוסים אני זוכר רק מילדותי, את אלה שהיו באים אלינו לבודפשט לחפש עבודה. הם נקלעו אז לזמנים קשים, ספינת הטיטניק שלהם, "רוסיה הפוסט־סובייטית", שקעה במצולות. בילדותי שמעתי מרוסי שיכור אחד נאום דמוי וידוי. הוא השווה את הרוסים ליהודים: מהיהודים שלל אלוהים את מולדתם ופיזר אותם בעולם בעוון צליבתו של ישו, ואילו הרוסים נענשו על צליבתו של האדם. "צלבנו את האדם שבתוכנו, צלבנו!" הוא חזר על המילים. "ובגלל זה רוסיה נשאבת לתוך בור שחור!" יש להודות שאז לא הבנתי את מילותיו. מאוחר יותר התבררה לי משמעותן. אך לאחר שאיבדו את כל עולמם התבוללו הרוסים במהרה. והסתדרו לא פחות טוב מאחרים, יש לומר: שלושה book'n'grill chefs ידועים הצולים אך ורק על רומנים אנגליים הם בעלי שמות משפחה רוסיים. לפני אחד מהם — לאו וולקוף — אני מוכן לכרוע ברך. הבחור צעיר ממני בעשר שנים, וכבר זכה למעמד של כוכב במטבח שלנו. בערב חג המולד אשתקד הוא הכין על וירג'יניה וולף אוסף של דליקטסים שאין דומה לו — התפריט כלל עופות בר מפולטים ודגי מים מתוקים, ירקות ופירות שנצלו בווירטואוזיות רבה. מספרים שכשבמצלה של לאו בער אורלנדו לצלילי המנון לבתולה של בנג'מין בריטן, הגברות דמעו. יש, יש ממי לקחת דוגמה...
עם זאת, גם סטייה קטנה מהצמרת אפשרית.
כפי שנהג לומר Zokal — פעם בחיים מותר לצלות גם על קיטש, רק לא על ספרות סוג ב. הנחיה פרדוקסלית אך נבונה! המורה שלנו היה איש קשוח.
מהו קיטש?
חצוצרן (כנר) על הגג, הפרופיל המחודד והבלתי מתפשר על רקע השקיעה (הזריחה) הלוהבת; ליצן עצוב (שמח) שאיש לעולם לא יראה את דמעותיו (חיוכו) האמיתיים; גיבורה צעירה (מבוגרת) המביטה בתוגה בחלונות רכבת מתרחקת (מתקרבת) וממלמלת כמו מתוך הזיה: ״הוא בכל זאת עזב (חזר)."
וספרות סוג ב?
ברמן חסון וקר רוח כמו סלע, קיסם תקוע לו דרך קבע בין שיניו, נותן לסטיבן עשרה דולר ומסנן: ״לך, יא שמוק, תקנה לך משהו לאכול"; גבר עירום חסר חן ממולל את איבר מינו מול מראה ולוחש: ״למה בגדת בי, כלבה?"; נערה בעלת תספורת נערית סוחבת מזוודה לתחנת אוטובוס, המזוודה נחבטת ברעש על מרצפות המדרכה והנערה ממלמלת בזעם: ״הו, אני עוד אשוב, אני עוד אשוב, אבל רק כדי לירוק על הקברים שלכם!"
אני מזמין קוקטייל ליצאניות, מסכם את המחיר. כמו רוב הטבחים הקוראים, אני רווק. לדעה הרווחת שלפיה כל ה-book'n'grillers הם הומואים אין אחיזה במציאות. ממש קלישאה. כך שופטים ההדיוטות זה שלוש מאות שנה גם את להקות הבלט. הומואים יש אצלנו לא יותר מבכל איגוד גברי אחר.
אני בכלל מעדיף זונות וייטנאמיות. היום אסתפק באירופאיות.
כעבור חצי שעה כבר היינו במלון, שם עשו לי הנשים נעים־נעים ושכרן שולם במטבע אנגלי יציב.
