האורות בבתים של אחרים

בהתחלה

בקומה הראשונה
באותו בוקר כשהטלפון צלצל חששה טינָה פּוֹלידוֹרוֹ שמא מתקשרת אחת הנזירות מהמוסד שהתגוררה בו אמה (ששבוע קודם לכן האשימה את הטבחית בכך שהרעילה את הקרם קרמל שלה). האפשרויות האחרות היו שהתאומים שוב בפשיטת רגל או פשוט שגַ'נפּיֶיטרוֹ רוצה לאחל לה בוקר טוב.
בכל אופן, אלה היו כל האנשים שידעו את מספר הטלפון שלה, הם הסתכמו במספר אחד פחות ממספר האצבעות ביד אחת.
השיחות שמקבלים בשעה הזו, חשבה טינה בעודה עוברת מהמטבח לסלון כדי לענות לטלפון, נחלקות תמיד לשתי קבוצות - אלה ששוכחים ברגע שהולכים לישון, ולעומתן השיחות שחוזרות ועולות במחשבה: ואלה גם הן נחלקות לשיחות שמרככות את השינה, ולשיחות שמדירות שינה מהעיניים.
אבל השיחה לא היתה לא מנזירה, לא מהתאומים, ולא מתלמידהּ לשעבר ג'נפייטרו היקר.
זה היה שוטר.
"אמא שלי זקנה מאוד, אם היא אמרה או עשתה משהו נגד הנזירות היא לא אמרה או עשתה את זה בכוונה, אני מבטיחה לך," טינה הרגישה מיד צורך להבהיר.
"מה?"
"הנזירות מהמוסד."
"איזה נזירות?"
"אה. סליחה, לא משנה."
"אין בעיה. העניין הוא..."
"אז מה הם עשו הפעם, התאומים?"
"..."
"זה גם לא בקשר לתאומים? טוב, אז סלח לי... מה קרה?"
ואומרים ששיחות הבוקר מגלות את טבען בסוף היום: נו.
הידיעה שאותו שוטר (חביב ביותר) מסר לה, בוודאי לא היתה צריכה לחכות לערב כדי שתיחשב לטרגדיה. טרגדיה אמיתית.