האיש בעל השמות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האיש בעל השמות
הוספה למועדפים

האיש בעל השמות

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אייל דוד מעוז

ד"ר אייל דוד מעוז, הינו הנכד של גיבור הספר ורופא מתמחה בנוירולוגיה. את הספר החליט לכתוב לאחר שבתור נער שמע הרבה סיפורים מסבא שלו והחליט שאלו סיפורים שכולם במשפחה צריכים להכיר.  

תקציר

סבא שלי, צבי ספרן, נולד כהורסט מרטין בוכהיימר ב-9 לספטמבר 1924 בעיירה בורגשטיינפורט, גרמניה. עד גיל 8 חיי את חייו באושר גדול כילד יחיד של הוריו אדולף ואנני, עם חברו הטוב ורנר שיחדיו היו משחקים ומעוללים מעשיי קונדס ברחבי העיירה.
הכל השתנה ב-1933 עם עלייתו של היטלר לשלטון. האווירה השתנתה והורסט החל לסבול מנידוי מבלי שהבין למה. כשחברו הטוב ורנר הצטרף לנוער ההיטלראי, הורסט רצה באופן טבעי להצטרף אליו ולא הבין מדוע שולחים אותו הביתה רק כי הוא יהודי ועוד יותר התבלבל כשורנר אמר לו שהם לא יכולים להיות חברים עוד. 
 
בגיל 10 החל ללמוד בגימנסיה ארנולדינום. בתור היהודי היחיד בכיתה סבל מהטרדות והצקות מצד חבריו לכיתה בחסות המחנך שלו ופעיל ה-SS, ד"ר פלומר, ומורים נוספים. אבא שלו התעקש שהנאצים לא ייגנבו להם את המולדת ושהורסט ימשיך ללכת לבית הספר, אבל ההצקות הפכו מהר מאוד לרדיפה אלימה ושימוש בנשק קר בתחומי בית הספר. בסופו של דבר הוריו של הורסט החליטו שאין מנוס ושהוא צריך לעזוב להולנד. יום אחרי חגיגת בר-המצווה שלו עם המשפחה המורחבת כולל סבא של מאיר, עזב הורסט לבדו לאמסטרדם. זו הייתה הפעם האחרונה שראה את רוב בני משפחתו שמצאו את מותם במחנות ההשמדה.
 
נטול השגחה מעשית ועם קצבה חודשית נדיבה ששלחו לו הוריו, בגיל 13 הורסט היה אדון לעצמו. הוא התגורר בחדר בשכירות אצל משפחה שלא התעניינה בשלומו, תחת השגחתה מרחוק של בת דודתו הגדולה, אמי, שגם ברחה. כמו חבריו היהודים הגרמנים האחרים, גם הוא התקשה להתאקלם לאורך החיים ההולנדי הצנוע.  הם הגיעו לבית הספר במונית, אכלו גבינות יקרות וצפו באופרה מהכיסאות היקרים ביותר כשהם צועקים שלום למנהל בית הספר שלהם מלמעלה. שיחות חוזרות על כך שהם צריכים להיות יותר צנועים ולכבד את החברה שמארחת אותם לא הרשימו אותם. בניסיון להמשיך לעורר תשומת לב, הם קראו לעצמם "La Diablo Rouge" (השטן האדום), והכריזו שיפעלו כמחתרת נגד כל דבר שזז! אומנם לא היה מדובר במעשיים פלילים אך לצטט את סבא "היום היו שולחים לנו עובדת סוציאלית".
 
לאחר שאמה שלו שיחדה שופט גרמני, ההורים שלו הצטרפו להולנד ועברו לגור בוורדן. הורסט מצא את עצמו מחדש. בוורדן הוא חש שהוא משתלב בחברה ההולנדית, שהוא מצא את הבית שמעולם לא חש בגרמניה. בתור פליט יהודי-גרמני הוא זכה ליחס חם וגם אחרי פלישת הנאצים במאי 1941 מצבו היה טוב סך הכל, למרות שידע למה הגרמנים מסוגלים. הכל השתנה רק לאחר שנה, כשאדולף הקריא את המודעה בעיתון בארוחת הערב המשפחתית. הורסט והוריו זומנו לאמסטרדם להצהיר על כל הרכוש, הכסף ובני המשפחה המורחבת שלהם. אחרי שכמעט נאסר וניצל רק בזכות תעוזה, הבין הורסט שהגיע הזמן להסתתר.
 
הורסט הנער "טבע" בנהר בוורדן ובזמן שאמא שלו, אנני, שיחקה ההצגה ובכתה על מות בנה היחיד, הורסט הפך לפיט וכבר יצא לדרך והצטרף למחתרת ה- Oranje Vrijbuitersבאפא. פיט היה חקלאי ביום ואיש במחתרת בלילה ותחת פיקודו של אלפרד שטרן, החותן שלו לעתיד, השתתף בהברחת טייסים, פעולות תחבולה וחיסולים של משתפי פעולה. הכל תפקד היטב וכפי שסבא אמר בטיול שורשים 60 שנה לאחר מכן "תראו באיזה מקום יפה ביליתי את השואה", עד הבגידה. אחד מחברי המחתרת בגד בחבריו והסגיר אותם לגסטפו. חברי המחתרת היהודים  כולל אלפרד ואנני שטרן נשלחו למחנות ההשמדה והלא יהודים נשפטו והוצאו להורג. פיט היה בין הבודדים שניצל. הוא חשד ש"משהו לא בסדר" ולא הצטרף לשאר חברי המחתרת. עם פירוק המחתרת פיט ולוטה, אחותה של אולה שגם לא נתפסה, פגשו את אלס הנדריקס, פעילת המחתרת המקומית באפא, שיחד עם אבא שלה הסתירה אותם בבתים שונים עד סוף במלחמה ב-1945.
 
עם סוף המלחמה, הורסט והוריו, ששהו במסתור בזמן המלחמה, חזרו לגור בוורדן. מיואש ומבולבל לגביי עתידו אחרי שאיבד 3 שנים מחייו, הורסט נפגש במקרה עם שני חיילים מהבריגדה היהודית דוד ריבלין ו-מרדכי גיטלמן שחשפו אותו לראשונה לרעיון של עלייה לארץ ישראל. בזכותם הוא הצטרף לסדנת הכנה "עלייה לארץ" של הסוכנות היהודית ולאחר מכן היה ממקימי גרעין עלייה "החלוץ" של 25 בחורים ובחורות שהתיישבו יחדיו ב-"בית החלוץ" באוטרכט. ביום הם למדו חקלאות לקראת עלייתם לארץ ישראל ובלילה התווכחו כיצד יישבו את הארץ, עם תנועות המושבים או התנועה הקיבוצית. לאחר שלוטה אחותה הכירה בניהם, גם אולה שטרן הצטרפה לגרעין. אולה והורסט נהיו זוג ובזמן שכולם התווכחו בליבם התדיינו אם בכלל ארץ ישראל היא מקומם.
אדולף ואנני בוכהיימר לא הי מרוצים ממעשיו או מאוויו של הורסט. בעיניהם לעלות לישראל היה לא פחות מטירוף ולצאת עם ניצולת מחנה השמדה מתכון לאסון, את אולה הם סירבו לפגוש. אחרי ריב ממושך הורסט ואולה עזבו מבלי להיפרד תחילה לפריז, שם כמעט נשארו ואז למרסיי שם עלו על האונייה "האתונה" לחיפה והגיעו לארץ ישראל ב-17 לפברואר 1948. 
 
יום אחרי העלייה לארץ הורסט ואולה התחתנו בהרצליה בטקס צנוע עם החלבן והדוור. למחרת הצטרפו לייתר חבריהם לבית החלוץ בקיבוץ נען והפכו לצבי ואילנה. לא לקח הרבה זמן עד המציאות הכתה, תוך כמה חודשים חילוקי הדעות עם הנהגת המושב והגילוי שכלל לא היו אמורים להגיע לנען יצרו פער בין צבי ואלינה לתנועה הקיבוצית. ביוני 1948 צבי ואילנה עזבו למושב רמות נפתלי לאחר שהותקף ע"י כוחות סוריים ורוב חבריו נטשו. 
 
רמות נפתלי היה ההגשמה של החזון, בסיוע של הסוכנות היהודית חברי הגרעין בנו משק חקלאי וישמו את כל מה שלמדו בהולנד, אבל לא יישמו מה שלא למדו. צבי מונה לרכז משק, אילנה עבדה עם הצאן והייתה האישה היחידה שהשתתפה בשמירות והכל היה טוב. אך מהר מאוד ההגשמה הפכה לטרגדיה. המשק קרס כלכלית ואחרי שאיבדו את ביתם התינוקת בגיל חודש, עזבו צבי ואילנה את רמות נפתלי, גם בואה של ביתם אירית לא יכל למחוק את האבל ששרר במקום. 
 
מרמות נפתלי צבי ואולה עברו לתחנת ניסוייים בעכו אך גם שם לא היו מרוצים וסבלו ממצב כלכלי קשה עד שבאוגוסט 1953 עברו לגור באשקלון, שם צבי קיבל הצעת עבודה. במשך 36 שנים צבי עבד בתור מדריך חקלאי בחבל לכיש תחילה עם עולים מכורדיסטן ואז כמרכז משק בבית ספר החקלאי בכפר סילבר לפני שהתחיל קריירה ארוכת השנים במשרד החקלאות, שם עסק צבי גם לקח חלק בפיתוח תעשיית הפרחים בארץ. 
 
גם אילנה מצאה את ייעודה, היה לה ברור שהיא לא רוצה לעסוק בחקלאות ואחרי שאמנון בנם היגע לגיל 10, הלכה ללמוד עבודה סוציאלית והחלה לעבוד בשירותי הרווחה של עיריית אשקלון. אילנה הייתה מבין ה-58 היהודים הבודדים ששרדו לאחר "הבריחה מסוביבור" ואף העידה על הנעשה במחנה במשפט נגד קציני ה-SS במחנה ב-1965. לאחר שנים של סבל מסיוטים וחרדות והתמכרות לווליום, תוך כדי שהיא תפקדה כאמא לתפארת לילדיה, ב-1979 חלתה בניוון שרירים. לאחר שני ניתוחים כוזבים והתדרדרות הדרגתית במצבה נפטרה בסוכות 1983. במשך 4 שנים צבי סעד וטיפל באילנה וכמעט ולא עבד, רק בזכות חבריו ללשכת ההדרכה שדאגו שיקבל משכורת הם שרדו כלכלית.
 
לאחר המוות של אילנה צבי הבין שהוא חייב להמשיך בחייו וחזר לעבודה עד שיצא לפנסיה בגיל 65 ב-1989. ב-1985 הוא התחתן בשנית עם דליה, מי שהייתה מזכירה בלשכת ההדרכה ואחרי שנים רבות הפכו מחברים לאוהבים.
 
היום צבי בן 95, דליה והוא גרים באשקלון וחוגגים את החיים. לאחר שיצא לפנסיה המשיך לטפח גינה לתפארת, וגילה את האינטרנט והיכולת לתקשר עם העולם. הסקרנות שלו והרצון שלו ללמוד ולהתפתח ממשיכה עד היום ובזכות כך הוא סבא יוצא דופן. 

פרק ראשון

תחילתה של חשיבה ציונית
 
באותה התקופה ביקרתי הרבה, בעיקר בחגים, אצל סבא מאיר פלס, שגר בעיירה בשם ליר שבסקסוניה התחתונה, בגרמניה. לסבא היו אדמות בחוף הים הצפוני, איפה שהוא היה מגדל פרות וכבשים, ובכל יום הוא רכב עם הסוס והעגלה שלו לספור אותם. באחד הביקורים שלי אצלו, כשהייתי בן שבע או שמונה, סבא ואני רכבנו לקראת ערב חזרה מהספירה על הסוס והעגלה. לסוס קראו חָמֶר, וסבא היה צועק לו, ""chamer geht zu! (חָמֶר, תתקדם!). אותו ערב היה קר מאוד ורוח חזקה נשבה. מכיוון שסבלתי מדלקות אוזניים חוזרות, סבא דאג לי, השכיב אותי על הברכיים שלו וכיסה אותי בשמיכה שמבפנים היא צמר נעים של גמלים ומבחוץ עור. העגלה לא נסעה בזהירות או באטיות כל כך ופתאום שמעתי את סבא צועק, מקלל ויורק על האדמה. הוא ממש השתגע, כנראה היה לו מצב רוח. הוצאתי את הראש החוצה ושאלתי, "סבא, מה קרה?" הוא דחף לי את הראש חזרה פנימה, אבל לא ויתרתי. שוב הוצאתי את הראש החוצה ושאלתי, "סבא, מדוע אתה מקלל?" סבא הצביע לעבר הגבעה מולנו ואמר, "אם כבר התעוררת, אתה רואה שם את זה? את הצלב? זה ישו." הסתכלתי וראיתי שהוא מצביע לעבר צלב ועליו דמות שלה קרא סבא ישו. שאלתי, "מי זה ישו?" סבא ענה, "הו, את זה עוד תדע, הוא עשה לנו הרבה צרות ויעשה לנו עוד יותר צרות."
 
שילבתי יחד את הדברים שהנזירה אמרה על כך שלסבתא אין נשמה כי היא יהודייה, ואת מה שאמא אמרה, שלא צריך להאמין לכל מה שהגויים המלוכלכים אומרים, ואת מה שסבא, שהייתה לו השפעה רבה עלי, אמר ושמתי את הנוצרים על הכוונת שלי. כך התחילה המלחמה של הורסט נגד הנצרות, לא נגד הנאצים, אלא הילד הורסט נגד הנוצרים המסוכנים.
 
 
חלק ראשון - 
הורסט
 
פרק 1 - בורגשטיינפורט 
 
נולדתי בעיירה בשם שטיינפורט (Steinfurt) ‘שהיא הבירה של מחוז שטיינפורט במדינת Nordrhein-Westfalen בגרמניה. אז קראו למקום בורגשטיינפורט (Burgsteinfurt), והיום הוא חלק משטיינפורט. את הנסיכות בורגשטיינפורט הקימו במאה ה-12 חבורה של אבירים, אשר השתלטו על המעבר בנהר Steinfurter Aa, וצאצאיהם היו לשליטי העיירה. הנסיך (Fürst) של האזור היה בן למשפחת Bentheim-Steinfurt, והוא שלט בשטח של כ-30 קילומטרים צפונה ו-30 קילומטרים דרומה מבורגשטיינפורט. העיירה הייתה מקום מושבם של צליינים ממסדר סנט ג'ון מירושלים (Ordens Sankt Johannis vom Spital zu Jerusalem), והם השפיעו עליה מבחינות דתית וחינוכית, והעיירה אף הפכה לאבן שואבת מבחינה אקדמאית, בין השאר, בזכות הנסיך ארנולד הרביעי, שהקים בלב העיר מוסד להשכלה גבוהה (Hohe Schule), אשר לימים הפך לגימנסיית ארנולדינום (Gymnasium Arnoldinum) על שם הנסיך, וילדי העיר והסביבה למדו במוסד זה. באותו הזמן היה אזור זה מדינה עצמאית בתוך ממלכת פרוסיה של לפני מלחמת העולם הראשונה.
 
החל משנת 1332 שימשה שטיינפורט עיר מקלט ליהודים והנסיך נתן לשלוש משפחות יהודיות אישור לחיות ולעבוד בעיר עצמה, שתי משפחות בתוך חומות העיר, ואחת בכניסה אליה. בשנה שבה נולדתי, 1924, מתוך 6,000 תושבי העיר, כ-800 היו יהודים, כלומר 200 משפחות, שיעור גבוה מאוד של יהודים לעומת המצב בסביבה. זו הייתה תוצאה של שנים רבות שבהן היוותה עיר מקלט ליהודים. יהודים הרגישו בטוחים בה, מכיוון שיכלו לגור ולהתפרנס כשהם שומרים על אמונתם. לעומת הגויים, שעסקו בחקלאות או בייצור שנפס כמו השכן שלנו, מרבית היהודים עסקו בעיקר בסחר בהמות. בתור סוחר בהמות, אתה יכול לעבוד בכל מקום בעולם, קונה ומוכר בהמות, יש בעיה והגוי לא רוצה בך עוד, יש לך כרטיס ביטחון; אתה לוקח את כספך ואת העסק הנייד שלך ועובר ליעד הבא, שבו אתה שוב קונה ומוכר פרות וסוסים. באזור שטיינפורט היו היהודים סוחרי בהמות במשך דורות, ועם הזמן עברו לענפי מסחר אחרים, כגון מכונות קלות, אלטה-זאכן וביגוד והנעלה, כמו המשפחה שלי. הייתה אפילו משפחה אחת שהקימה בית חרושת לעיבוד פסולת טקסטיל לתוצרת שמישה יותר. משפחה אחרת, משפחת מרקוס, הקימה בית חרושת למצות, והם מכרו את מצותיהם לכל יהודי גרמניה והולנד. משפחה זו הייתה אמידה ביותר, וכל בניה הצליחו לעזוב את המדינה לפני המלחמה לארצות הברית ולישראל.
 
כאמור, שטיינפורט הייתה עיר מקלט ליהודים, ובשנת 1900 נבנה בה בית כנסת. הכסף לבנייתו הגיע מתרומות של בני הקהילה, שעד אז התפללו בביתם, ומובן שהתרומה הגדולה ביותר הגיעה ממשפחת מרקוס, שרצתה שבכל גרמניה ידעו שהיא תרמה את עיקר הכסף לבניית בית הכנסת. עם זאת, הכסף לא הספיק, וסיום הבנייה התאפשר בזכות הנסיך אשר גם תרם כסף, ואף הקצה שטח לבניית בית הכנסת, ליד בית הספר היהודי שנבנה ב-1890 (עד אז למדו ילדי היהודים בחדר). בכל כמה שנים נערכו בקהילה בחירות לראשות ועד הקהילה ולרב, שהיה המנהל של בית הספר היהודי, אותו בית ספר שבו אני למדתי.
 
סבא שלי מצד אבא הרץ בוכהיימר (Herz Bucheimer) הגיע מעיירה בשם הורסטמר (Horstmar), הוא היה יהודי מתקדם מאוד, עד שהגויים קראו לו Rechtsanwalt (עורך דין), אף שלא היה עו"ד. כאשר הייתה להם מחלוקת בענייני מסחר, רכוש או אדמה, הם העדיפו לפנות להרץ בוכהיימר ולא ללכת לבית המשפט. הוא שימש בורר בשכר, והם היו פונים לבית המשפט רק בעניינים פליליים.
 
סבא היה מתפלל עם סידור דו-לשוני, צד אחד בעברית, והצד השני בגרמנית. בתור ילד, לימדו אותו תפילות בעברית, אך הוא לא הבין מה כתוב או מה הוא אומר ורק דקלם. היה בו רצון להבין, לא להיות תוכי, ואחרי זמן-מה, הוא החליט שהתפילה לא בשבילו, שכן הוא הרגיש שבעצם הכתיבו לו דברים שהוא אף פעם לא הבין את משמעותם, הוא לא היה שלם איתם, ובעצם הם לא באו מלבו. הוא החליט לעזוב את הקהילה היהודית, והשתלב בחברה הגרמנית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא פיתח קשרים טובים מאוד עם הלא-יהודים: רופא העיירה ד"ר גוטר, מנהל הבנק, מפקד העיר וחקלאים בסביבה, כמו זאלנט שגר ברחוב שלנו. בתור יהודי מתקדם, הוא החליט שילדיו יחונכו ברוח הגרמנית, ורצה לפרוץ את הגטו הרוחני היהודי. הוא שלח את ילדיו לבית ספר ולתיכון גרמניים, ואפילו לאוניברסיטה. דבר זה לא היה רגיל בגלל חוקי Numerus Clausus, שהגבילו את מספר היהודים שיכולים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. לנוכח היעדר גימנסיה בהורסטמר החליט סבא לעבור עם ילדיו והוריו לבורגשטיינפורט, שבה הייתה ליהודים גישה טובה יותר להשכלה. בבורגשטיינפורט היו בית ספר יסודי יהודי, בית ספר תיכון לבנות והגימנסיה ארנולדיום. סבא שלי לא היה לבד, באותה תקופה החליטו יהודים רבים לעזוב את הגטו הרוחני היהודי ולהשתלב בין הגויים, וזאת על ידי שליחת הילדים לבתי ספר לא יהודיים, יצירת קשרים חברתיים עם גויים, ואף אפשרו נישואים מעורבים.
 
בבורגשטיינפורט התמקמה המשפחה ברחוב Steinstrasse 9, ושם פתח סבא שלי חנות לטקסטיל. חוץ מעסקי החנות, הוא גם היה סוכן לביטוח חיים ואש, ופיתח קשר כל כך טוב עם הקליינטים שלו מהעיירה בפרט, ומהאזור בכלל, עד שהחליט לעסוק בתחום נוסף, ייבוא של זבל כימי. יום אחד הוא נסע ללייפציג (Lipzig) שבה התקיים שוק שנתי שנקרא Messe לתוצרת ולמכונות חקלאיות. בשוק הוא רכש קרון מלא באשלגן כימי והגיע עם הקרון לבורגשטיינפורט. בזכות קשריו הטובים עם הקהילה בעיר, הוא חילק את האשלגן חינם בין החקלאים ואמר, "אני אתן לכם את זה חינם, ואני יודע שאם תפזרו את זה בשדות בכמויות קבועות, לא תצטרכו להשתמש בדשן הרגיל, תקבלו יבולים יותר גבוהים ותהיו יותר שמחים. אך אני צריך לדעת בוודאות שתקנו את זה אצלי. אם היבול שלכם יהיה גבוה בצורה ניכרת מבעבר, אתם תיתנו לי את ההפרש בתפוחי אדמה." הדשן הכימי נחל הצלחה גדולה והיבולים גדלו, וסבא הפך ליבואן הרשמי של דשן כימי לחקלאי האזור. למרות ההצלחה שלו בקרב החקלאים הגויים והרצון שלו להתבולל ולהיות כאחרון הגרמנים, אותם קשרים עם הגויים היו קורקטיים ולא טבעיים, קשרים מקצועיים של הסכמה ושיתוף הדדי. בסופו של דבר, החברים הכי טובים של סבא הרץ היו משפחה יהודית שגרה ממול, משפחת הירש. פעמיים בשבוע הם היו נפגשים לשתות או לשחק משחק קלפים בשם סקאט (המקור לברידג') והיו החברים הכי טובים עד שסבא נפטר ב-1917. סבא גם השקיע חלק מכספו לטווח הארוך במניות של קווי רכבת מקייב למוסקבה ולחצי האי-קרים. כשאבא שאל אותו למה הוא משקיע שם ולא בגרמניה, ענה סבא שהשוק הגרמני כבר רווי, ואילו השוק הרוסי גדול ומתפתח, ואם רוסיה הגדולה של הצאר תיפול כל העולם ייפול, אז מבחינתו זו השקעה בטוחה.
 
כשאבי, אדולף בוכהיימר (Adolf Bucheimer), סיים את התיכון הוא החליט שהוא רוצה ללמוד באוניברסיטה כמו אחיו הגדול. לדאבונו, סבא הסביר לו שמכיוון שאחיו הגדול ליאופולד למד באוניברסיטה לפניו, ומכיוון שעבור שלוש אחיותיו צריך לשלם נדוניה - אין להורים שלו די כסף לשלוח גם אותו ללימודים אקדמאיים. אבא הבין שאין לו בררה, והוא הלך ללמוד בבית ספר למסחר. לאחר סיום לימודיו הוא ניהל בהצלחה כמה סניפים של חברות לייצור בגדים, נעליים ומשחקים, שהיו בבעלות יהודים עשירים ממרכז גרמניה, בערים כגון טורינגאם וארפורט. אחרי זמן-מה הוא הבין שהוא מבזבז את זמנו בלהרוויח כסף לאחרים, והחליט להקים עסק משלו. הוא פנה לסבא הרץ והציע לו לפתוח עסק יחד. סבא הרץ נענה להצעה, וכולם עברו לגור יחד באותו בית, ברחוב Steinstrasse 9 - אבא, סבא הרץ וסבתא רבקה. העסק הפך להצלחה גדולה. לאבי לא היו קשרים משלו בבורגשטיינפורט, כל חבריו היו הילדים של חבריו של סבא, כמו בעל המסעדה שבה היינו אוכלים בשבת בערב לחמניות עם גבינה, חסה וחרדל (למעשה, עיקר לקוחותיו של אבא הגיעו בזכות הקשר הטוב של סבא הרץ עם הקהילה המקומית בבורגשטיינפורט). כשהייתי בן שש התברר לי מקור הקשר שלנו עם הבעלים של אותה מסעדה. בתו של בעל המסעדה, שהייתה גויה, ואבי היו זוג והיו אמורים להתחתן, אך ב-1917 פרצה מלחמת העולם הראשונה. אבא היה גרמני גאה הרבה יותר משהיה יהודי, והיה חשוב לו לקחת חלק בלחימה. אף שלא רצו לגייס אותו משום שכבר היה בן 38, הוא החליט להתנדב לחיל הרגלים. תחילה הוא לחם באזור העיר Brest-Litovsk, לאחר מכן עבר להילחם באזור Baranavichy, בפולין, ושם נפצע ביד. בעקבות הפציעה הוא לא היה כשיר עוד ללחימה, אך מכיוון שהיה עיקש, הוא נשאר בצבא והועבר לתפקידי שמירה על שבויים סובייטים בקרקוב. אחרי חצי שנה בתפקיד הוא כבר דיבר רוסית שוטפת ועבר ליחידה במינסק, בלרוס, יחידה שאחיו הגדול ליאופולד היה בה שופט צבאי. הציעו לו לצאת לקורס קצינים בחיל הקשר, אך הוא סירב להצעה. במינסק התיידד אבא עם בחורה יהודייה, ואף הלך איתה לבית הכנסת ביום כיפור, לא בשל רצונו להתפלל, אלא בשל רצונו להרשים את הבחורה. ברגע שהוא נכנס לבית הכנסת, שמו לב המתפללים למדי הצבא שלו, ובמיוחד לסמל ולמספר החטיבה 57, וניסו לפרש את משמעות המספרים בגימטרייה. כשהתפילה החלה, ביקש אבי סידור כדי להשתתף, ואותם יהודים החליטו לבחון אותו, אז הם נתנו לו את הסידור הפוך כדי לראות אם הוא קורא כתב עברי. אבא אמנם לא ידע לקרוא עברית, אבל הוא שם לב שמשהו לא כשורה, ולמזלו הפך את הספר. בעצם, במינסק אבא שם לב עד כמה האוכלוסייה היהודית המקומית מנותקת מהסביבה הפולנית והרוסית. כשאנשי היחידה שלו נכנסו לכפר בין מינסק לסלומינק וחיפשו בית שישמש מפקדה, הם ראו על גבעה מבנה גבוה בנוי מאבן ולא מעץ, שנראה להם מתאים בדיוק למשימה. אבא שלי ראה שם גבר יהודי ושאל אותו, "של מי הבית?" והיהודי ענה רק, "אני לא יודע, אבל אני יודע שזה לא של יהודי."
 
  
דוד ליאופולד (במרכז) במינסק
 
אחרי כמה ימים התקדמה היחידה שלו לכיוון מוסקבה, ואבא שלי שוב קיבל הצעה ללכת לקורס קצינים. לדאבונו, הוא סירב להצעה שכן הבין שחרף רצונו העז להיות חלק מהעם הגרמני ולתרום את חלקו ככל האפשר, הוא לעולם לא יוכל להתקדם בסולם הדרגות כקצין בשל היותו יהודי. כחייל, קציניו קיבלו אותו בצורה מוחלטת, אבל אם יהפוך לקצין שווה ערך להם, הם כבר לא יוכלו לקבל אותו בקלות כזאת.
 
באפריל 1917 נפטר סבא הרץ בהיותו בן 78, ואבי חזר לתקופה קצרה לבורגשטיינפורט כדי לשבת עליו שבעה. מיד כשקם מהשבעה, הוא חזר ליחידה שלו שנשלחה להילחם בחזית הצרפתית, והשתתף בקרב על Verdun, במלחמת חפירות נגד צרפת. בסופו של דבר, צרפת ניצחה בקרב, אך אבא נשאר בשטח עד סוף הלחימה, אף שהבין שהעסק אבוד והצרפתים אחריהם. עם חזרתו לבורגשטיינפורט החליט אבא לפתוח מחדש את העסק שפתח עם סבי בזמנו. אמנם הוא התקשה לעשות זאת בגלל המצב הכלכלי הקשה בגרמניה שלאחר המלחמה והמחסור בתוצרת, אבל אבא הצליח להחיות את העסק ונסע לאֶסֶן (Essen) להביא סחורה. יום אחד נכנס לחנות בנדיקס, בעלה של דודתי הני, וסיפר לאבא שלפני מותו התוודה סבא הרץ שהיה מרוצה יותר אילו היה בנו מתחתן עם אישה יהודייה ולא גויה. עובדה זו הלכה יד ביד עם החברות הקרובה של סבא הרץ עם משפחת הירש; כנראה חרף רצונו להתבולל, עדיין היה לו רצון לשמור על יהדותו. דוד בנדיקס אמר לאבא שלי שיש לו מישהי להכיר לו, אנני פלס מליר (Leer), וכך נפגשו הורי ולאחר שנתיים התחתנו.

אייל דוד מעוז

ד"ר אייל דוד מעוז, הינו הנכד של גיבור הספר ורופא מתמחה בנוירולוגיה. את הספר החליט לכתוב לאחר שבתור נער שמע הרבה סיפורים מסבא שלו והחליט שאלו סיפורים שכולם במשפחה צריכים להכיר.  

עוד על הספר

האיש בעל השמות אייל דוד מעוז
תחילתה של חשיבה ציונית
 
באותה התקופה ביקרתי הרבה, בעיקר בחגים, אצל סבא מאיר פלס, שגר בעיירה בשם ליר שבסקסוניה התחתונה, בגרמניה. לסבא היו אדמות בחוף הים הצפוני, איפה שהוא היה מגדל פרות וכבשים, ובכל יום הוא רכב עם הסוס והעגלה שלו לספור אותם. באחד הביקורים שלי אצלו, כשהייתי בן שבע או שמונה, סבא ואני רכבנו לקראת ערב חזרה מהספירה על הסוס והעגלה. לסוס קראו חָמֶר, וסבא היה צועק לו, ""chamer geht zu! (חָמֶר, תתקדם!). אותו ערב היה קר מאוד ורוח חזקה נשבה. מכיוון שסבלתי מדלקות אוזניים חוזרות, סבא דאג לי, השכיב אותי על הברכיים שלו וכיסה אותי בשמיכה שמבפנים היא צמר נעים של גמלים ומבחוץ עור. העגלה לא נסעה בזהירות או באטיות כל כך ופתאום שמעתי את סבא צועק, מקלל ויורק על האדמה. הוא ממש השתגע, כנראה היה לו מצב רוח. הוצאתי את הראש החוצה ושאלתי, "סבא, מה קרה?" הוא דחף לי את הראש חזרה פנימה, אבל לא ויתרתי. שוב הוצאתי את הראש החוצה ושאלתי, "סבא, מדוע אתה מקלל?" סבא הצביע לעבר הגבעה מולנו ואמר, "אם כבר התעוררת, אתה רואה שם את זה? את הצלב? זה ישו." הסתכלתי וראיתי שהוא מצביע לעבר צלב ועליו דמות שלה קרא סבא ישו. שאלתי, "מי זה ישו?" סבא ענה, "הו, את זה עוד תדע, הוא עשה לנו הרבה צרות ויעשה לנו עוד יותר צרות."
 
שילבתי יחד את הדברים שהנזירה אמרה על כך שלסבתא אין נשמה כי היא יהודייה, ואת מה שאמא אמרה, שלא צריך להאמין לכל מה שהגויים המלוכלכים אומרים, ואת מה שסבא, שהייתה לו השפעה רבה עלי, אמר ושמתי את הנוצרים על הכוונת שלי. כך התחילה המלחמה של הורסט נגד הנצרות, לא נגד הנאצים, אלא הילד הורסט נגד הנוצרים המסוכנים.
 
 
חלק ראשון - 
הורסט
 
פרק 1 - בורגשטיינפורט 
 
נולדתי בעיירה בשם שטיינפורט (Steinfurt) ‘שהיא הבירה של מחוז שטיינפורט במדינת Nordrhein-Westfalen בגרמניה. אז קראו למקום בורגשטיינפורט (Burgsteinfurt), והיום הוא חלק משטיינפורט. את הנסיכות בורגשטיינפורט הקימו במאה ה-12 חבורה של אבירים, אשר השתלטו על המעבר בנהר Steinfurter Aa, וצאצאיהם היו לשליטי העיירה. הנסיך (Fürst) של האזור היה בן למשפחת Bentheim-Steinfurt, והוא שלט בשטח של כ-30 קילומטרים צפונה ו-30 קילומטרים דרומה מבורגשטיינפורט. העיירה הייתה מקום מושבם של צליינים ממסדר סנט ג'ון מירושלים (Ordens Sankt Johannis vom Spital zu Jerusalem), והם השפיעו עליה מבחינות דתית וחינוכית, והעיירה אף הפכה לאבן שואבת מבחינה אקדמאית, בין השאר, בזכות הנסיך ארנולד הרביעי, שהקים בלב העיר מוסד להשכלה גבוהה (Hohe Schule), אשר לימים הפך לגימנסיית ארנולדינום (Gymnasium Arnoldinum) על שם הנסיך, וילדי העיר והסביבה למדו במוסד זה. באותו הזמן היה אזור זה מדינה עצמאית בתוך ממלכת פרוסיה של לפני מלחמת העולם הראשונה.
 
החל משנת 1332 שימשה שטיינפורט עיר מקלט ליהודים והנסיך נתן לשלוש משפחות יהודיות אישור לחיות ולעבוד בעיר עצמה, שתי משפחות בתוך חומות העיר, ואחת בכניסה אליה. בשנה שבה נולדתי, 1924, מתוך 6,000 תושבי העיר, כ-800 היו יהודים, כלומר 200 משפחות, שיעור גבוה מאוד של יהודים לעומת המצב בסביבה. זו הייתה תוצאה של שנים רבות שבהן היוותה עיר מקלט ליהודים. יהודים הרגישו בטוחים בה, מכיוון שיכלו לגור ולהתפרנס כשהם שומרים על אמונתם. לעומת הגויים, שעסקו בחקלאות או בייצור שנפס כמו השכן שלנו, מרבית היהודים עסקו בעיקר בסחר בהמות. בתור סוחר בהמות, אתה יכול לעבוד בכל מקום בעולם, קונה ומוכר בהמות, יש בעיה והגוי לא רוצה בך עוד, יש לך כרטיס ביטחון; אתה לוקח את כספך ואת העסק הנייד שלך ועובר ליעד הבא, שבו אתה שוב קונה ומוכר פרות וסוסים. באזור שטיינפורט היו היהודים סוחרי בהמות במשך דורות, ועם הזמן עברו לענפי מסחר אחרים, כגון מכונות קלות, אלטה-זאכן וביגוד והנעלה, כמו המשפחה שלי. הייתה אפילו משפחה אחת שהקימה בית חרושת לעיבוד פסולת טקסטיל לתוצרת שמישה יותר. משפחה אחרת, משפחת מרקוס, הקימה בית חרושת למצות, והם מכרו את מצותיהם לכל יהודי גרמניה והולנד. משפחה זו הייתה אמידה ביותר, וכל בניה הצליחו לעזוב את המדינה לפני המלחמה לארצות הברית ולישראל.
 
כאמור, שטיינפורט הייתה עיר מקלט ליהודים, ובשנת 1900 נבנה בה בית כנסת. הכסף לבנייתו הגיע מתרומות של בני הקהילה, שעד אז התפללו בביתם, ומובן שהתרומה הגדולה ביותר הגיעה ממשפחת מרקוס, שרצתה שבכל גרמניה ידעו שהיא תרמה את עיקר הכסף לבניית בית הכנסת. עם זאת, הכסף לא הספיק, וסיום הבנייה התאפשר בזכות הנסיך אשר גם תרם כסף, ואף הקצה שטח לבניית בית הכנסת, ליד בית הספר היהודי שנבנה ב-1890 (עד אז למדו ילדי היהודים בחדר). בכל כמה שנים נערכו בקהילה בחירות לראשות ועד הקהילה ולרב, שהיה המנהל של בית הספר היהודי, אותו בית ספר שבו אני למדתי.
 
סבא שלי מצד אבא הרץ בוכהיימר (Herz Bucheimer) הגיע מעיירה בשם הורסטמר (Horstmar), הוא היה יהודי מתקדם מאוד, עד שהגויים קראו לו Rechtsanwalt (עורך דין), אף שלא היה עו"ד. כאשר הייתה להם מחלוקת בענייני מסחר, רכוש או אדמה, הם העדיפו לפנות להרץ בוכהיימר ולא ללכת לבית המשפט. הוא שימש בורר בשכר, והם היו פונים לבית המשפט רק בעניינים פליליים.
 
סבא היה מתפלל עם סידור דו-לשוני, צד אחד בעברית, והצד השני בגרמנית. בתור ילד, לימדו אותו תפילות בעברית, אך הוא לא הבין מה כתוב או מה הוא אומר ורק דקלם. היה בו רצון להבין, לא להיות תוכי, ואחרי זמן-מה, הוא החליט שהתפילה לא בשבילו, שכן הוא הרגיש שבעצם הכתיבו לו דברים שהוא אף פעם לא הבין את משמעותם, הוא לא היה שלם איתם, ובעצם הם לא באו מלבו. הוא החליט לעזוב את הקהילה היהודית, והשתלב בחברה הגרמנית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא פיתח קשרים טובים מאוד עם הלא-יהודים: רופא העיירה ד"ר גוטר, מנהל הבנק, מפקד העיר וחקלאים בסביבה, כמו זאלנט שגר ברחוב שלנו. בתור יהודי מתקדם, הוא החליט שילדיו יחונכו ברוח הגרמנית, ורצה לפרוץ את הגטו הרוחני היהודי. הוא שלח את ילדיו לבית ספר ולתיכון גרמניים, ואפילו לאוניברסיטה. דבר זה לא היה רגיל בגלל חוקי Numerus Clausus, שהגבילו את מספר היהודים שיכולים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. לנוכח היעדר גימנסיה בהורסטמר החליט סבא לעבור עם ילדיו והוריו לבורגשטיינפורט, שבה הייתה ליהודים גישה טובה יותר להשכלה. בבורגשטיינפורט היו בית ספר יסודי יהודי, בית ספר תיכון לבנות והגימנסיה ארנולדיום. סבא שלי לא היה לבד, באותה תקופה החליטו יהודים רבים לעזוב את הגטו הרוחני היהודי ולהשתלב בין הגויים, וזאת על ידי שליחת הילדים לבתי ספר לא יהודיים, יצירת קשרים חברתיים עם גויים, ואף אפשרו נישואים מעורבים.
 
בבורגשטיינפורט התמקמה המשפחה ברחוב Steinstrasse 9, ושם פתח סבא שלי חנות לטקסטיל. חוץ מעסקי החנות, הוא גם היה סוכן לביטוח חיים ואש, ופיתח קשר כל כך טוב עם הקליינטים שלו מהעיירה בפרט, ומהאזור בכלל, עד שהחליט לעסוק בתחום נוסף, ייבוא של זבל כימי. יום אחד הוא נסע ללייפציג (Lipzig) שבה התקיים שוק שנתי שנקרא Messe לתוצרת ולמכונות חקלאיות. בשוק הוא רכש קרון מלא באשלגן כימי והגיע עם הקרון לבורגשטיינפורט. בזכות קשריו הטובים עם הקהילה בעיר, הוא חילק את האשלגן חינם בין החקלאים ואמר, "אני אתן לכם את זה חינם, ואני יודע שאם תפזרו את זה בשדות בכמויות קבועות, לא תצטרכו להשתמש בדשן הרגיל, תקבלו יבולים יותר גבוהים ותהיו יותר שמחים. אך אני צריך לדעת בוודאות שתקנו את זה אצלי. אם היבול שלכם יהיה גבוה בצורה ניכרת מבעבר, אתם תיתנו לי את ההפרש בתפוחי אדמה." הדשן הכימי נחל הצלחה גדולה והיבולים גדלו, וסבא הפך ליבואן הרשמי של דשן כימי לחקלאי האזור. למרות ההצלחה שלו בקרב החקלאים הגויים והרצון שלו להתבולל ולהיות כאחרון הגרמנים, אותם קשרים עם הגויים היו קורקטיים ולא טבעיים, קשרים מקצועיים של הסכמה ושיתוף הדדי. בסופו של דבר, החברים הכי טובים של סבא הרץ היו משפחה יהודית שגרה ממול, משפחת הירש. פעמיים בשבוע הם היו נפגשים לשתות או לשחק משחק קלפים בשם סקאט (המקור לברידג') והיו החברים הכי טובים עד שסבא נפטר ב-1917. סבא גם השקיע חלק מכספו לטווח הארוך במניות של קווי רכבת מקייב למוסקבה ולחצי האי-קרים. כשאבא שאל אותו למה הוא משקיע שם ולא בגרמניה, ענה סבא שהשוק הגרמני כבר רווי, ואילו השוק הרוסי גדול ומתפתח, ואם רוסיה הגדולה של הצאר תיפול כל העולם ייפול, אז מבחינתו זו השקעה בטוחה.
 
כשאבי, אדולף בוכהיימר (Adolf Bucheimer), סיים את התיכון הוא החליט שהוא רוצה ללמוד באוניברסיטה כמו אחיו הגדול. לדאבונו, סבא הסביר לו שמכיוון שאחיו הגדול ליאופולד למד באוניברסיטה לפניו, ומכיוון שעבור שלוש אחיותיו צריך לשלם נדוניה - אין להורים שלו די כסף לשלוח גם אותו ללימודים אקדמאיים. אבא הבין שאין לו בררה, והוא הלך ללמוד בבית ספר למסחר. לאחר סיום לימודיו הוא ניהל בהצלחה כמה סניפים של חברות לייצור בגדים, נעליים ומשחקים, שהיו בבעלות יהודים עשירים ממרכז גרמניה, בערים כגון טורינגאם וארפורט. אחרי זמן-מה הוא הבין שהוא מבזבז את זמנו בלהרוויח כסף לאחרים, והחליט להקים עסק משלו. הוא פנה לסבא הרץ והציע לו לפתוח עסק יחד. סבא הרץ נענה להצעה, וכולם עברו לגור יחד באותו בית, ברחוב Steinstrasse 9 - אבא, סבא הרץ וסבתא רבקה. העסק הפך להצלחה גדולה. לאבי לא היו קשרים משלו בבורגשטיינפורט, כל חבריו היו הילדים של חבריו של סבא, כמו בעל המסעדה שבה היינו אוכלים בשבת בערב לחמניות עם גבינה, חסה וחרדל (למעשה, עיקר לקוחותיו של אבא הגיעו בזכות הקשר הטוב של סבא הרץ עם הקהילה המקומית בבורגשטיינפורט). כשהייתי בן שש התברר לי מקור הקשר שלנו עם הבעלים של אותה מסעדה. בתו של בעל המסעדה, שהייתה גויה, ואבי היו זוג והיו אמורים להתחתן, אך ב-1917 פרצה מלחמת העולם הראשונה. אבא היה גרמני גאה הרבה יותר משהיה יהודי, והיה חשוב לו לקחת חלק בלחימה. אף שלא רצו לגייס אותו משום שכבר היה בן 38, הוא החליט להתנדב לחיל הרגלים. תחילה הוא לחם באזור העיר Brest-Litovsk, לאחר מכן עבר להילחם באזור Baranavichy, בפולין, ושם נפצע ביד. בעקבות הפציעה הוא לא היה כשיר עוד ללחימה, אך מכיוון שהיה עיקש, הוא נשאר בצבא והועבר לתפקידי שמירה על שבויים סובייטים בקרקוב. אחרי חצי שנה בתפקיד הוא כבר דיבר רוסית שוטפת ועבר ליחידה במינסק, בלרוס, יחידה שאחיו הגדול ליאופולד היה בה שופט צבאי. הציעו לו לצאת לקורס קצינים בחיל הקשר, אך הוא סירב להצעה. במינסק התיידד אבא עם בחורה יהודייה, ואף הלך איתה לבית הכנסת ביום כיפור, לא בשל רצונו להתפלל, אלא בשל רצונו להרשים את הבחורה. ברגע שהוא נכנס לבית הכנסת, שמו לב המתפללים למדי הצבא שלו, ובמיוחד לסמל ולמספר החטיבה 57, וניסו לפרש את משמעות המספרים בגימטרייה. כשהתפילה החלה, ביקש אבי סידור כדי להשתתף, ואותם יהודים החליטו לבחון אותו, אז הם נתנו לו את הסידור הפוך כדי לראות אם הוא קורא כתב עברי. אבא אמנם לא ידע לקרוא עברית, אבל הוא שם לב שמשהו לא כשורה, ולמזלו הפך את הספר. בעצם, במינסק אבא שם לב עד כמה האוכלוסייה היהודית המקומית מנותקת מהסביבה הפולנית והרוסית. כשאנשי היחידה שלו נכנסו לכפר בין מינסק לסלומינק וחיפשו בית שישמש מפקדה, הם ראו על גבעה מבנה גבוה בנוי מאבן ולא מעץ, שנראה להם מתאים בדיוק למשימה. אבא שלי ראה שם גבר יהודי ושאל אותו, "של מי הבית?" והיהודי ענה רק, "אני לא יודע, אבל אני יודע שזה לא של יהודי."
 
  
דוד ליאופולד (במרכז) במינסק
 
אחרי כמה ימים התקדמה היחידה שלו לכיוון מוסקבה, ואבא שלי שוב קיבל הצעה ללכת לקורס קצינים. לדאבונו, הוא סירב להצעה שכן הבין שחרף רצונו העז להיות חלק מהעם הגרמני ולתרום את חלקו ככל האפשר, הוא לעולם לא יוכל להתקדם בסולם הדרגות כקצין בשל היותו יהודי. כחייל, קציניו קיבלו אותו בצורה מוחלטת, אבל אם יהפוך לקצין שווה ערך להם, הם כבר לא יוכלו לקבל אותו בקלות כזאת.
 
באפריל 1917 נפטר סבא הרץ בהיותו בן 78, ואבי חזר לתקופה קצרה לבורגשטיינפורט כדי לשבת עליו שבעה. מיד כשקם מהשבעה, הוא חזר ליחידה שלו שנשלחה להילחם בחזית הצרפתית, והשתתף בקרב על Verdun, במלחמת חפירות נגד צרפת. בסופו של דבר, צרפת ניצחה בקרב, אך אבא נשאר בשטח עד סוף הלחימה, אף שהבין שהעסק אבוד והצרפתים אחריהם. עם חזרתו לבורגשטיינפורט החליט אבא לפתוח מחדש את העסק שפתח עם סבי בזמנו. אמנם הוא התקשה לעשות זאת בגלל המצב הכלכלי הקשה בגרמניה שלאחר המלחמה והמחסור בתוצרת, אבל אבא הצליח להחיות את העסק ונסע לאֶסֶן (Essen) להביא סחורה. יום אחד נכנס לחנות בנדיקס, בעלה של דודתי הני, וסיפר לאבא שלפני מותו התוודה סבא הרץ שהיה מרוצה יותר אילו היה בנו מתחתן עם אישה יהודייה ולא גויה. עובדה זו הלכה יד ביד עם החברות הקרובה של סבא הרץ עם משפחת הירש; כנראה חרף רצונו להתבולל, עדיין היה לו רצון לשמור על יהדותו. דוד בנדיקס אמר לאבא שלי שיש לו מישהי להכיר לו, אנני פלס מליר (Leer), וכך נפגשו הורי ולאחר שנתיים התחתנו.