אנחנו האקלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנחנו האקלים
מכר
מאות
עותקים
אנחנו האקלים
מכר
מאות
עותקים

אנחנו האקלים

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ג'ונתן ספרן פויר

פויר גדל במשפחה יהודית חמה בצפון מערב וושינגטון. בגיל 25 בשנת 2002 הגיח פויר עם ספרו הראשון "הכל מואר" שזכה 
להצלחה מסחררת. פויר החל לכתוב את הספר בעת לימודיו בפרינסטון והוא מתארבו את מסע חיפושיו באוקראינה אחר האישה שהצילה את סבו מהנאצים.
אירוע מכונן בחייו הוא הפיצוץ שהתרחש  בכיתה לכימיה בו נפצע ונכווה קלות בעוד שניים מחבריו נפצעו אנושות. הוא היה אז רק בן שמונה אך עבר תקופה קשה מלווה בפחדים והסתגרות. בספרו "קרוב להפליא ורועש להחריד" שזכה אף הוא להצלחה רבה, אוסקר של בן התשע גיבור הספר מתמודד עם אסון אחר, אסון התאומים ב- 11 לספטמבר. דמות  סבו של אוסקר מזכירה את  סבו של פויר. פויר מאמין בעוצמה של מה שאינו נאמר, בספרו יש לא מעט דפים ריקים, לקוראיו הוא מציע בספרו
גם חוויה ויזואלית, בספר עמודי צילום בשחור לבן, וריאציות טיפוגרפיות, ופרק שמסתכם במלה אחת בלבד - "הצילו".  
פויר מתגורר בברוקלין עם אשתו, הסופרת ניקול קראוס, ובנם, סאשה.

תקציר

ג'ונתן ספרן פויר מבקש לשכנע אותנו שכל אחד ואחת מאיתנו חייב לעשות משהו כדי להציל את כדור הארץ, למען הילדים והנכדים וכל הדורות שאחריהם.
לשם כך הוא מגייס בין היתר את סיפורה של סבתו, שהרגישה שהיא חייבת לעשות משהו כדי להציל את עצמה וברחה מהעיירה ערב בוא הנאצים, ואת התצלום של כדור הארץ, שצולם מן החלל ונראה כה שברירי ובודד ותלוי על לא כלום באפלה הגדולה - הבית היחיד והמיוחד שלנו.
הספר אנחנו האקלים אינו פונה למנהיגי העולם המתועש, לממשלות או לתאגידים, אלא לכל אדם שחי בארצות המנצלות בלא חשבון את משאבי כדור הארץ. ספרן פויר אינו נוקט גישה קיצונית. הוא אינו מטיף להתנזר מאכילת מוצרים מן החי, להפסיק לגמרי לטוס ולחדול לנסוע במכונית הפרטית. הוא בעיקר רוצה לגרום לנו להאמין במה שאומרים לנו מדענים ולעשות מעשה בטרם יהיה מאוחר מדי.
ספר שנכתב מהלב ומהדהד דחיפות.
ספר שצריך לקרוא יותר מפעם אחת, להאמין, להתחייב ולפעול. 
 
ג'ונתן ספרן פויר הוא מחברם של הספרים "הכול מואר", "קרוב להפליא ורועש להחריד", "הנני" ו"לאכול בעלי חיים", שראו אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה והיו לרבי־מכר. ספריו זכו בפרסים רבים ותורגמו לשלושים ושש שפות. ספרן פויר מתגורר בברוקלין, ניו יורק.

פרק ראשון

1. לא ייאמן

 

ספר הסוֹפים

 
מכתב ההתאבדות הקדום ביותר נכתב במצרים העתיקה לפני כארבעת אלפים שנה. המתרגם המקורי שלו העניק לו את הכותרת "מחלוקת עם נפשו של מי שקץ בחיים". בשורה הראשונה נאמר, "נתתי פתחון פה לנפשי, למען אוכל להגיד את דברהּּ." בשורה שאחריה, בעודו גולש בין פרוזה, דיאלוג ושירה, יש ניסיון של אדם לשכנע את נפשו להסכים להתאבדות.
 
על המכתב נודע לי מתוך ספר הסופים (The Book of Endings), שהוא אוסף של עובדות ומעשיות המכיל גם את משאלות המוות של וירגיליוס והודיני; קינות על הדוֹדוֹ והסריס; והסברים לתיעוד המאובנים, הכיסא החשמלי וההתיישנות מעשה ידי אדם. לא הייתי ילד מורבידי במיוחד, אבל במשך שנים נשאתי איתי את ספר־הכיס ההוא.
 
ספר הסופים גם לימד אותי שכל שאיפת אוויר שלי מכילה מולקולות מנשיפת האוויר האחרונה של יוליוס קיסר. העובדה ריגשה אותי — הדחיסה המאגית של זמן ומרחב, הגישור בין מה שהורגש כמיתוס ובין חיי, עם גריפת עלי הסתיו ומשחקי הווידאו הפרימיטיביים בוושינגטון די־סי.
 
ההשלכות היו כמעט בלתי אמינות. אם זה עתה שאפתי לקרבי את נשימתו האחרונה של יוליוס קיסר (הגם אתה, ברוטוס?), הרי שבהכרח שאפתי גם את זו של בטהובן (אני כבר אשמע בשמים), ואת זו של דארווין (איני מפחד כלל למות). ושל פרנקלין דלאנו רוזוולט ורוזה פארקס, ואלביס, והמתיישבים הראשונים והאינדיאנים בני הארץ שנכחו בסעודת ההודיה הראשונה, ושל מי שחיבר את מכתב ההתאבדות הראשון, ואפילו של הסבא שמעולם לא הכרתי. כצאצא תמידי לניצולי שואה, דמיינתי את נשימתו הסופית של היטלר עולה דרך שלושה מטרים של גג הבטון של הבונקר של הפיהרר, עשרה מטרים של אדמה גרמנית, והוורדים הרמוסים של ארמון הרייך, ואז חולפת על פני החזית המערבית וחוצה את האוקיינוס האטלנטי ואת ארבעים השנה בדרכה אל חלון הקומה השנייה של חדר ילדותי, שם היא מנפחת אותי כמו בלון נושא פצצה.
 
ואם בלעתי את נשימותיהם האחרונות, ודאי בלעתי גם את הראשונות, ואת כל הנשימות שבתווך. וכל נשימה של כולם. ולא רק של בני אנוש, אלא גם של כל בעלי החיים: האוגר של הכיתה אשר מת במשמורת משפחתי, התרנגולות החמות־עדיין שסבתי מרטה את נוצותיהן בפולין, את נשימותיה האחרונות של היונה הנודדת. עם כל שאיפת אוויר, ספגתי את סיפור החיים והמוות עלי אדמות. המחשבה העניקה לי תצפית מגבוה על ההיסטוריה: רשת כבירה שנארגה מחוט יחיד. כאשר ניל ארמסטרונג נגע במגף שלו בפני הירח ואמר "צעד אחד קטן לאדם..." הוא שיגר, מבעד לפוליקרבונט של קסדת המגן שלו, לתוך עולם חסר צליל, מולקולות של ארכימדס הצועק "אאורקה!" כשהוא רץ עירום ברחובות סירקוזה העתיקה, היות שזה עתה גילה כי מי האמבט שגופו דחה שווים למשקל גופו. (ארמסטרונג עתיד להשאיר את המגף ההוא על הירח, כפיצוי למשקל אבני הירח שלקח איתו.) כאשר אלכס, התוכי האפריקני האפור שאולף לנהל שיחה ברמה של אדם בן חמש, השמיע את מילותיו האחרונות — "היה שלום, ניפגש מחר. אוהב אותך." — הוא גם פלט את התנשפותם של כלבי המזחלת שמשכו את רואלד אמונדסן על פני משטחי קרח שנמסו בינתיים ושיחררו את זעקותיהן של חיות פרא שהובאו אל הקולוסאום כדי שגלדיאטורים יטבחו אותן. זה שנודע לי מקום בתוך כל זה — שאיני יכול להימלט מן המקום שלי בתוך כל זה — הוא הדבר שהדהים אותי ביותר.
 
סופו של יוליוס קיסר היה גם התחלה: הנתיחה שלו הייתה בין הראשונות שתועדו, ובזכותה אנו יודעים שהוא נדקר עשרים ושלוש פעמים. פגיונות הברזל אינם. הטוגה שלו הרוויה דם איננה. הקוּריה של פומפיי, מקום הירצחו, איננה, והמטרופוליס שבה היא ניצבה קיימת רק כחורבות. האימפריה הרומית, שהשתרעה בעבר על פני שני מיליון מיילים רבועים וכללה יותר מ־20 אחוזים של אוכלוסיית העולם, ואשר היעלמה היה בלתי נתפס כמו זה של כדור הארץ עצמו, איננה.
 
קשה לחשוב על תוצר ערטילאי יותר של ציוויליזציה מהבל פה. אבל אי אפשר לחשוב על משהו עמיד יותר ממנו.
 
אף על פי שזכרתי הרבה כל כך על אודותיו, ספר הסופים לא קיים. כשניסיתי לוודא את קיומו, גיליתי במקום זה את הסוף המופלא של ממש הכול וכולם מאת פנאטי, שראה אור כשהייתי בן שתים־עשרה. הוא הכיל את הודיני, את תולדות המאובנים, ועוד דברים רבים אחרים שזכרתי, אבל לא את נשימתו האחרונה של יוליוס קיסר, ולא את "המחלוקת עם הנפש", שכנראה מצאתי במקום אחר. התיקונים הקטנים האלה הציקו לי — לא מפני שהיו חשובים כשלעצמם, אלא מפני שהזיכרונות שלי היו כל כך חדים.
 
הודאגתי עוד יותר כאשר חקרתי את מכתב ההתאבדות הראשון והתעמקתי בכותרת שלו — בעובדה שהייתה לו כלל כותרת. די מטריד שאנחנו שוגים בזיכרון, אבל מרגיז מאוד לחשוב שאלה שבאים אחרינו יטעו בהיזכרם בנו. עדיין לא ידוע אם המחבר של מכתב ההתאבדות הראשון אכן שלח יד בנפשו. "נתתי פתחון פה לנפשי," הוא כותב בהתחלה. אבל זכות המילה האחרונה נתונה לנפש, והיא מפצירה באיש "לדבוק בחיים." איננו יודעים איך האיש הגיב. ייתכן בהחלט שהמחלוקת עם הנפש נפתרה בבחירת החיים, ודחתה את נשימתו האחרונה של המחבר. אולי עימות עם המוות חשף את הטיעון המשכנע ביותר להישרדות. אין דמיון רב יותר מזה של מכתב התאבדות להיפוכו.
 
 
 
שום קורבן
 
בזמן מלחמת העולם השנייה, אזרחים בערים אמריקניות לאורך החוף המזרחי כיבו את האורות עם רדת החשכה. כל סכנה מיידית לא נשקפה להם; מטרת ההאפלה הייתה למנוע מצוללות גרמניות את השימוש בתאורת רקע כדי לאתר ספינות היוצאות מהנמל ולהשמידן.
 
ככל שהמלחמה התקדמה, הונהגה האפלה בערים ברחבי אמריקה, גם באלה הרחוקות מהחוף, כדי לערב אזרחים במלחמה שמוראותיה לא נראו לעין אבל כדי לנצח בה נדרשה פעולה משותפת. בחזית המולדת, אזרחים נזקקו לתזכורת שהחיים שהכירו עד כה עלולים להיהרס, והחשכה הייתה אחת הדרכים להאיר את האיום. במערב התיכון עודדו את טייסי הסיור האזרחיים לסרוק את השמים מחשש מטוסים, למרות העובדה ששום מטוס קרב גרמני בתקופה ההיא לא היה מסוגל להגיע רחוק כל כך. הסולידריות הייתה ערך חשוב, גם אם מחוות מסוג זה היו מגוחכות — היו התאבדותיות — אילו היו המאמצים היחידים שנעשו.
 
מלחמת העולם השנייה לא הייתה מסתיימת בניצחון בלעדי הפעולות בעורף, שהשפעתן הייתה גם פסיכולוגית וגם מוחשית: אנשים פשוטים התאחדו כדי לתמוך במאמץ הגדול יותר. הייצור התעשייתי עלה בזמן המלחמה ב־96 אחוזים. אוניות משא מסוג ליברטי שבנייתן דרשה שמונה חודשים בתחילת המלחמה הושלמו בתוך שבועות אחדים. אוניית חיל הים רוברט א' פירי — אוניית משא המורכבת מ־250,000 חלקים שמשקלה שבעה מיליון קילוגרם — הורכבה בארבעה ימים וחצי. ב־1942, חברות שייצרו בעבר מכוניות, מקררים, רהיטי מתכת משרדיים ומכונות כביסה, עברו לייצור מוצרים צבאיים. מפעלי ביגוד תחתון התחילו להפיק רשתות הסוואה, מכונות חישוב נולדו מחדש כאקדחים, ושקיות של שואבי אבק הדומות לריאות הושתלו בגופן של מסיכות גז. פנסיונרים, נשים וסטודנטים הצטרפו לכוח העבודה — מדינות רבות שינו את חוקי העבודה כדי לאפשר העסקת בני נוער. מוצרים שגרתיים כמו גומי, קופסאות פח, יריעות אלומיניום וקורות עץ נאספו לצורך שימוש חוזר במאמץ המלחמתי. אולפני הוליווד תרמו בהפקת סרטי חדשות, סרטים אנטי־פשיסטיים וסרטי אנימציה פטריוטיים. ידוענים עודדו את רכישת מלווה המלחמה, והיו מי שהפכו, כמו ג'וליה צ'יילד, למרגלים.
 
הקונגרס הגדיל את בסיס המס על ידי כך שהנמיך את מינימום ההכנסה החייבת במס והפחית את הפטורים והניכויים האישיים. ב־1940, 10 אחוזים מהעובדים האמריקנים שילמו מס הכנסה פדרלי. עד 1944, מספרם התקרב ל־100 אחוזים. שיעורי המס השולי המרבי הועלו ל־94 אחוז, בעוד שההכנסה שאיפשרה מס זה הופחתה פי עשרים וחמישה.
 
הממשלה הטילה פיקוח מחירים על ניילון, אופניים, נעליים, עצי הסקה, משי ופחם, והאמריקנים קיבלו זאת. הנפט היה בפיקוח חמור, והגבלת המהירות המקסימלית לשלושים וחמישה מייל לשעה הונהגה בכל הארץ כדי לחסוך בצריכת נפט וגומי. כרזות של ממשלת ארצות הברית שהטיפו לשיתוף בנסיעות הכריזו: "הנוהג לבדו נוסע עם היטלר!"
 
חקלאים — במספרים מופחתים מאוד ועם פחות ציוד — הכפילו את תוצרתם, ואנשים שאינם חקלאים שתלו "גני ניצחון", משקים זעירים בחצרות אחוריות ובמגרשים ריקים. הונהגו הקצבות מזון, במיוחד במצרכי יסוד כמו סוכר, קפה וחמאה. ב־1942 הממשלה פתחה בקמפיין "התחלקו בבשר", והאיצה בכל מבוגר אמריקני לצמצם את צריכת הבשר השבועית שלו לקילוגרם ורבע. בבריטניה אנשים אכלו כמחצית מזה. (הפעולה הקולקטיבית הזאת של הידוק חגורה הובילה לשיפור כללי בבריאות.) ביולי 1942 הפיקה חברת דיסני סרטון מצויר קצר עבור משרד החקלאות האמריקני, המזון ינצח במלחמה, שהציג את עבודת האדמה כנושא של ביטחון לאומי. מספר החקלאים האמריקנים היה כפול מזה של חיילי מדינות הציר. "כלי הנשק שלהם הם כוחות השריון של חזית האוכל, המיכון החקלאי: גדודים של קומביינים; רג'ימנטים של משאיות; חטיבות של מקצרות, מחפרי תפודים, מכונות שתילה; טורים של מכונות חליבה."
 
בערב 28 באפריל 1942, חמישה חודשים אחרי הפצצת פרל הארבור וכבר בעיצומו של המאמץ המלחמתי באירופה, נאספו מיליוני אמריקנים סביב מקלטי הרדיו שלהם כדי להאזין ל"שיחת האח" של הנשיא רוזוולט, שבה הוא מסר עדכון על מצב המלחמה ודיבר על האתגרים הבאים, ביניהם מה שיידרש מהאזרחים:
 
לא כולנו זוכים להילחם באויבינו באזורים רחוקים של העולם. לא כולנו זוכים לעבוד במפעל נשק או במספנה, או במשק או בשדות נפט או בשדות מוקשים, לייצר את כלי הנשק או את חומרי הגלם הדרושים לכוחות הצבא שלנו. אבל יש חזית אחת וקרב אחד שבהם הכול בארצות הברית — כל גבר, אישה וילד — פועלים ויזכו להמשיך לפעול במהלך כל המלחמה הזאת. החזית הזאת היא ממש כאן בבית, בחיי היומיום שלנו ובמשימות היומיום. כאן בבית ייהנו כולם מן הזכות לוותר על כל מה שיידרש, לא רק כדי לצייד את הלוחמים שלנו, אלא כדי לחזק את המבנה הכלכלי של ארצנו ולאבטח אותו, במהלך המלחמה ואחרי המלחמה. לשם כך צריך יהיה, כמובן, לוותר לא רק על מותרות, אלא גם על מנעמי חיים רבים אחרים. כל אמריקני נאמן מודע לאחריותו האישית... כפי שאמרתי אתמול לקונגרס, "הקרבה" אינה בדיוק המילה המתאימה לתיאור תוכנית זו של הידוק חגורה. בסיומו של המאבק האדיר הזה, שבו נציל את אורח חיינו החופשי, הדבר לא ייחשב ל"הקרבה".
 
הדרישה לתת לממשלה 94 אחוזים מההכנסה שלך היא אכן נטל קיצוני ביותר. קיצוב מצרכי המזון הבסיסיים הוא אתגר משמעותי. מאוד לא נוח ומתסכל לנהוג במהירות שאינה עולה על שישים קמ"ש. קצת מעצבן לכבות את האורות בלילה.
 
למרות שבעיני אמריקנים רבים המלחמה כאילו התרחשה שם, נראה סביר לבקש קצת האפלה מאזרחים אשר, בסופו של דבר, חסו די בבטחה כאן. איך היינו מסתכלים על מישהו, אשר בעיצומו של הקרב הגדול להציל לא רק מיליונים של חיים אלא גם את "אורח חיינו החופשי", היה רואה בכיבוי האורות שלו קורבן מוגזם?
 
ברור שלא היה אפשר לנצח במלחמה רק בזכות הפעולה הקולקטיבית ההיא — הניצחון דרש כי שישה־עשר מיליון אמריקנים ישרתו בצבא, יותר מארבעה טריליון דולר, וצבאות של יותר מתריסר ארצות אחרות. אבל תארו לעצמכם שלא היה אפשר לנצח במלחמה בלעדי זה. תארו לעצמכם שמניעת הנפתם של דגלים נאציים בלונדון, מוסקבה וּושינגטון די־סי, הייתה דורשת כיבוי לילי של מתגי חשמל. שוו בנפשכם שעשרה מיליון יהודים שנותרו בעולם לא היו ניצולים בלעדי שעות החשכה הללו. כיצד היינו רואים את הוויתור של האזרחים?
 
לא היינו רואים אותו בבחינת "קורבן".
 
 
 
 
לאו דווקא סיפור טוב
 
 
ב־2 במרס 1955 עלתה אישה אפרו־אמריקנית על אוטובוס במונטגומרי, אלבמה, וסירבה לפנות את המושב שלה לנוסע לבן. ילד אמריקני ממוצע היה יכול לבצע את הסצנה ברגש, בדיוק כפי שאותה האישה יכלה לשחזר את סעודת ההודיה הראשונה (ולדעת את משמעותה), להשליך שקיות תה מספינת קרטון (ולדעת את משמעות הדבר), ולחבוש צילינדר של נייר ולדקלם את נאום גטיסבורג (ולדעת את משמעותו).
 
אתם ודאי חושבים שאתם יודעים את שמה של אותה אישה ראשונה שסירבה לעבור אל ירכתי האוטובוס, אבל כנראה שלא. (אני לא ידעתי עד לאחרונה.) וזה אינו צירוף מקרים או תקרית. במידה מסוימת, ניצחון התנועה לשוויון הזכויות חייב לשכוח את קלודט קולווין.
 
***
 
האיום העיקרי על חיי אדם — הסכנות החופפות זו את זו של סופות־על ועליית גובה הימים, של בצורות חמורות יותר ומאגרי מים מצטמצמים, של התרחבות אזורי אוקיינוס מתים, של התפרצויות חרקים מזיקים והיעלמות יומיומית של יערות ושל מינים — אינו סיפור טוב, לגבי רובנו. כאשר משבר כדור הארץ נוגע לנו בכלל, הוא נושא אופי של מלחמה המתרחשת אי־שם. אנחנו ערים לקיומם של סיכונים ומשברים, אבל גם כאשר אנחנו יודעים שמתחוללת מלחמה על הישרדותנו, איננו מרגישים שאנחנו שקועים בה. המרחק הזה שבין מודעות לתחושה עלול להקשות מאוד להירתם לפעולה, אפילו על אנשים מעמיקי מחשבה ומעורבים פוליטית — אנשים אשר רוצים לפעול.
 
כאשר המפציצים טסים מעל, כמו בלונדון בתקופת המלחמה, בוודאי אין ספק שתכבו את כל האורות. כשההפצצה נפסקת, זה כבר לא ודאי, אף כי הסכנה לא פחתה. וכאשר ההפצצה היא מעבר לאוקיינוס, אולי קשה להאמין בכלל שיש הפצצה, גם אם יודעים שהיא מתרחשת. אם איננו פועלים אלא עד שאנחנו מרגישים את המשבר שאנחנו מכנים למרבה התמיהה "סביבתי" — כאילו שהרס כדור הארץ שלנו אינו יותר מאשר הֶקשר — הכול יתמסרו לפתרון בעיה בשעה שכבר אינה ניתנת לפתרון.
 
את תכונת האי־שם של משבר כדור הארץ מחמירה עייפות הדמיון. מתיש להרהר במורכבות ובהיקף של האיום הניצב בפנינו. אנחנו יודעים ששינוי האקלים קשור איכשהו לזיהום, קשור לפחם, לטמפרטורות האוקיינוסים, ליערות גשם, לכיפות הקרח... אבל רובנו נתקשה להסביר איך ההתנהגות האישית וההתנהגות הקיבוצית שלנו מעצימות סופות הוריקן בכמעט 55 קמ"ש, או תורמות לסופות קוטב שבגללן שיקגו קרה יותר מאנטארקטיקה. וקשה לנו לזכור באיזו מידה העולם כבר השתנה: איננו מסתייגים מהצעות כמו הקמת חומה באורך עשרים קילומטרים סביב מנהטן, אנחנו מסכימים לפרמיות ביטוח מוגדלות ולמזג אוויר קיצוני — שרפות יער הלוחכות ערים ראשיות, מדי שנה בשנה "שיטפונות שקורים אחת לאלף שנה", שיאים של מקרי מוות עקב שיאים של גלי חום — ואנו רואים בכל אלה "מזג אוויר" גרידא.
 
נוסף על כך שאין זה סיפור שקל לספרו, למשבר כדור הארץ אין מאפיינים של סיפור מעניין. לא זו בלבד שאין הוא משכנע אותנו, הוא אף לא נוגע לנו. שאיפותיהם הבסיסיות ביותר של האקטיביזם והאמנות הן לרתק ולשנות, ושינוי האקלים, כנושא, נכשל בשני התחומים. מאלף להיווכח שגורל כדור הארץ שלנו תופס בשיח הספרותי מקום קטן עוד יותר מאשר בשיח התרבותי הרחב יותר, אף כי רוב הכותבים רואים את עצמם כרגישים במיוחד לאמיתות שלא קיבלו תשומת לב הולמת בעולם. אולי סיבת הדבר היא שהכותבים רגישים במיוחד גם לסוג הסיפורים ש"עובדים". לנרטיבים הקבועים בתרבותנו — סיפורי עם, טקסטים דתיים, מיתוסים, קטעי היסטוריה מסוימים — יש עלילות מגובשות, סכסוך מרגש בין נבלים וגיבורים ברורים, ומסקנות מוסריות. מכאן הדחף להציג את שינוי האקלים — כאשר הוא מוצג בכלל — כאירוע דרמטי, אפוקליפטי, שיקרה בעתיד (במקום כתהליך משתנה ומתעצם המתרחש לאורך זמן), ולצייר את תעשיית דלק המאובנים כהתגלמות ההרס (ולא כאחד מן הכוחות המחייבים את תשומת לבנו). המשבר של כדור הארץ — ככל שהוא מופשט ואקלקטי, ככל שהוא איטי ונעדר דמויות ורגעים אייקוניים — כאילו אינו ניתן לתיאור באופן שהוא גם אמיתי וגם מרתק.
 
*** 
 
קלודט קולווין הייתה האישה הראשונה שנעצרה בגלל סירובה להתחלף במושב האוטובוס במונטגומרי. האירוע עם רוזה פארקס, אשר שמה מוכר לרובנו, התרחש רק תשעה חודשים מאוחר יותר. וברגע שפארקס התנגדה לאפליה באוטובוס, היא לא הייתה, שלא כמו בסיפור, סתם תופרת עייפה החוזרת הביתה בסופו של יום ארוך. היא הייתה פעילה באיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעונים של האפרו־אמריקאים NAACP — (מזכירת הסניף המקומי של הארגון) שהשתתפה בסדנאות בנושא צדק חברתי, סעדה עם עורכי דין בעלי השפעה, ולקחה חלק בתכנון שיטות הפעולה של הארגון. פארקס הייתה בת ארבעים ושתיים, נשואה, ובת למשפחה מכובדת. קולווין הייתה בת חמש־עשרה, בהיריון מגבר מבוגר ממנה ונשוי, ובת למשפחה ענייה. מנהיגי התנועה לשוויון הזכויות — לרבות רוזה פארקס עצמה — ראו את הביוגרפיה של קולווין כפגומה מדי ואת אופיה כהפכפך מדי מכדי שתשמש גיבורה של התנועה המתהווה. לא היה בה כדי ליצור סיפור טוב די הצורך.
 
האם הנצרות הייתה אילו במקום שייצלב על הצלב, ישו היה טובע באמבט? האם היו רבים כל כך קוראים את יומנה של אנה פרנק אילו הייתה גבר בגיל העמידה שהתחבא מאחורי ארון כלים ולא נערה בעלת יופי מסתורי שהתחבאה מאחורי כוננית ספרים? באיזו מידה הושפע מהלך ההיסטוריה מכובע הצילינדר של לינקולן, מאזור המותניים של גנדי, מהשפם של היטלר, מהאוזן של ואן גוך, מנעימת הדיבור של מרטין לותר קינג, מהעובדה שמגדלי התאומים היו שני המבנים הקלים ביותר לציור עלי אדמות?
 
הסיפור של רוזה פארקס הוא גם התרחשות אמת בהיסטוריה וגם אגדה שנועדה לעשות היסטוריה. כמו התצלומים האייקוניים של החיילים המניפים את הדגל באיוו ג'ימה, של הזוג המתנשק בהנשיקה בהוטל דה ויל מאת רוברט דואסנו ושל החלבן העושה את דרכו בין הריסות לונדון המופצצת, התצלום של רוזה פארקס באוטובוס היה מבוים. מאחוריה יושב עיתונאי אוהד ולא תומך הפרדה נרגן. וכפי שמאוחר יותר היא הודתה, מה שקרה לא היה כל כך פשוט — לא כל כך חרות בזיכרון — כמו אישה עייפה שפוקדים עליה לעבור מקדמת האוטובוס לירכתיים. אבל היא גילמה את גרסת ההתרחשות המעצימה ביותר של האירוע מפני שהבינה את כוחו של הסיפור. פארקס הייתה אמיצה מפני שגילמה את גיבורת הסיפור שלה, וגיבורה מפני שהייתה אחת מיוצריו.
 
ההיסטוריה אינה סיפור טוב רק בדיעבד, אלא סיפורים טובים הופכים להיסטוריה. במה שנוגע לגורלו של כוכב הלכת שלנו — שהוא גם גורלו של המין האנושי — קיימת בעיה קשה. כפי שניסח זאת הביולוג הימי והקולנוען רנדי אולסון, "ייתכן מאוד שהאקלים הוא הנושא המשעמם ביותר שעולם המדע נאלץ אי־פעם להציג לציבור." רוב הניסיונות להפוך את המשבר לסיפור הם או מדע בדיוני או שפוטרים אותם בטענה שהם מדע בדיוני. יש מעט מאוד גרסאות לסיפור שינוי האקלים שילדי גן יכולים להמחיש, ואין שום גרסה שתעלה דמעות בעיני הוריהם. דומה שבלתי אפשרי לחלוטין לגרור את הקטסטרופה המצויה אי־שם במחשבותינו אל הכאן והעכשיו בלבנו. כמו שכתב אמיטאב גוֹש בספרו The Great Derangement (הטירוף הגדול), "משבר האקלים הוא גם משבר של תרבות, ולכן של הדמיון." אני הייתי קורא לזה משבר אמונה.

ג'ונתן ספרן פויר

פויר גדל במשפחה יהודית חמה בצפון מערב וושינגטון. בגיל 25 בשנת 2002 הגיח פויר עם ספרו הראשון "הכל מואר" שזכה 
להצלחה מסחררת. פויר החל לכתוב את הספר בעת לימודיו בפרינסטון והוא מתארבו את מסע חיפושיו באוקראינה אחר האישה שהצילה את סבו מהנאצים.
אירוע מכונן בחייו הוא הפיצוץ שהתרחש  בכיתה לכימיה בו נפצע ונכווה קלות בעוד שניים מחבריו נפצעו אנושות. הוא היה אז רק בן שמונה אך עבר תקופה קשה מלווה בפחדים והסתגרות. בספרו "קרוב להפליא ורועש להחריד" שזכה אף הוא להצלחה רבה, אוסקר של בן התשע גיבור הספר מתמודד עם אסון אחר, אסון התאומים ב- 11 לספטמבר. דמות  סבו של אוסקר מזכירה את  סבו של פויר. פויר מאמין בעוצמה של מה שאינו נאמר, בספרו יש לא מעט דפים ריקים, לקוראיו הוא מציע בספרו
גם חוויה ויזואלית, בספר עמודי צילום בשחור לבן, וריאציות טיפוגרפיות, ופרק שמסתכם במלה אחת בלבד - "הצילו".  
פויר מתגורר בברוקלין עם אשתו, הסופרת ניקול קראוס, ובנם, סאשה.

סקירות וביקורות

מותר להשוות רן בן-נון ביקורת העורך 27/07/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

מותר להשוות רן בן-נון ביקורת העורך 27/07/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
אנחנו האקלים ג'ונתן ספרן פויר

1. לא ייאמן

 

ספר הסוֹפים

 
מכתב ההתאבדות הקדום ביותר נכתב במצרים העתיקה לפני כארבעת אלפים שנה. המתרגם המקורי שלו העניק לו את הכותרת "מחלוקת עם נפשו של מי שקץ בחיים". בשורה הראשונה נאמר, "נתתי פתחון פה לנפשי, למען אוכל להגיד את דברהּּ." בשורה שאחריה, בעודו גולש בין פרוזה, דיאלוג ושירה, יש ניסיון של אדם לשכנע את נפשו להסכים להתאבדות.
 
על המכתב נודע לי מתוך ספר הסופים (The Book of Endings), שהוא אוסף של עובדות ומעשיות המכיל גם את משאלות המוות של וירגיליוס והודיני; קינות על הדוֹדוֹ והסריס; והסברים לתיעוד המאובנים, הכיסא החשמלי וההתיישנות מעשה ידי אדם. לא הייתי ילד מורבידי במיוחד, אבל במשך שנים נשאתי איתי את ספר־הכיס ההוא.
 
ספר הסופים גם לימד אותי שכל שאיפת אוויר שלי מכילה מולקולות מנשיפת האוויר האחרונה של יוליוס קיסר. העובדה ריגשה אותי — הדחיסה המאגית של זמן ומרחב, הגישור בין מה שהורגש כמיתוס ובין חיי, עם גריפת עלי הסתיו ומשחקי הווידאו הפרימיטיביים בוושינגטון די־סי.
 
ההשלכות היו כמעט בלתי אמינות. אם זה עתה שאפתי לקרבי את נשימתו האחרונה של יוליוס קיסר (הגם אתה, ברוטוס?), הרי שבהכרח שאפתי גם את זו של בטהובן (אני כבר אשמע בשמים), ואת זו של דארווין (איני מפחד כלל למות). ושל פרנקלין דלאנו רוזוולט ורוזה פארקס, ואלביס, והמתיישבים הראשונים והאינדיאנים בני הארץ שנכחו בסעודת ההודיה הראשונה, ושל מי שחיבר את מכתב ההתאבדות הראשון, ואפילו של הסבא שמעולם לא הכרתי. כצאצא תמידי לניצולי שואה, דמיינתי את נשימתו הסופית של היטלר עולה דרך שלושה מטרים של גג הבטון של הבונקר של הפיהרר, עשרה מטרים של אדמה גרמנית, והוורדים הרמוסים של ארמון הרייך, ואז חולפת על פני החזית המערבית וחוצה את האוקיינוס האטלנטי ואת ארבעים השנה בדרכה אל חלון הקומה השנייה של חדר ילדותי, שם היא מנפחת אותי כמו בלון נושא פצצה.
 
ואם בלעתי את נשימותיהם האחרונות, ודאי בלעתי גם את הראשונות, ואת כל הנשימות שבתווך. וכל נשימה של כולם. ולא רק של בני אנוש, אלא גם של כל בעלי החיים: האוגר של הכיתה אשר מת במשמורת משפחתי, התרנגולות החמות־עדיין שסבתי מרטה את נוצותיהן בפולין, את נשימותיה האחרונות של היונה הנודדת. עם כל שאיפת אוויר, ספגתי את סיפור החיים והמוות עלי אדמות. המחשבה העניקה לי תצפית מגבוה על ההיסטוריה: רשת כבירה שנארגה מחוט יחיד. כאשר ניל ארמסטרונג נגע במגף שלו בפני הירח ואמר "צעד אחד קטן לאדם..." הוא שיגר, מבעד לפוליקרבונט של קסדת המגן שלו, לתוך עולם חסר צליל, מולקולות של ארכימדס הצועק "אאורקה!" כשהוא רץ עירום ברחובות סירקוזה העתיקה, היות שזה עתה גילה כי מי האמבט שגופו דחה שווים למשקל גופו. (ארמסטרונג עתיד להשאיר את המגף ההוא על הירח, כפיצוי למשקל אבני הירח שלקח איתו.) כאשר אלכס, התוכי האפריקני האפור שאולף לנהל שיחה ברמה של אדם בן חמש, השמיע את מילותיו האחרונות — "היה שלום, ניפגש מחר. אוהב אותך." — הוא גם פלט את התנשפותם של כלבי המזחלת שמשכו את רואלד אמונדסן על פני משטחי קרח שנמסו בינתיים ושיחררו את זעקותיהן של חיות פרא שהובאו אל הקולוסאום כדי שגלדיאטורים יטבחו אותן. זה שנודע לי מקום בתוך כל זה — שאיני יכול להימלט מן המקום שלי בתוך כל זה — הוא הדבר שהדהים אותי ביותר.
 
סופו של יוליוס קיסר היה גם התחלה: הנתיחה שלו הייתה בין הראשונות שתועדו, ובזכותה אנו יודעים שהוא נדקר עשרים ושלוש פעמים. פגיונות הברזל אינם. הטוגה שלו הרוויה דם איננה. הקוּריה של פומפיי, מקום הירצחו, איננה, והמטרופוליס שבה היא ניצבה קיימת רק כחורבות. האימפריה הרומית, שהשתרעה בעבר על פני שני מיליון מיילים רבועים וכללה יותר מ־20 אחוזים של אוכלוסיית העולם, ואשר היעלמה היה בלתי נתפס כמו זה של כדור הארץ עצמו, איננה.
 
קשה לחשוב על תוצר ערטילאי יותר של ציוויליזציה מהבל פה. אבל אי אפשר לחשוב על משהו עמיד יותר ממנו.
 
אף על פי שזכרתי הרבה כל כך על אודותיו, ספר הסופים לא קיים. כשניסיתי לוודא את קיומו, גיליתי במקום זה את הסוף המופלא של ממש הכול וכולם מאת פנאטי, שראה אור כשהייתי בן שתים־עשרה. הוא הכיל את הודיני, את תולדות המאובנים, ועוד דברים רבים אחרים שזכרתי, אבל לא את נשימתו האחרונה של יוליוס קיסר, ולא את "המחלוקת עם הנפש", שכנראה מצאתי במקום אחר. התיקונים הקטנים האלה הציקו לי — לא מפני שהיו חשובים כשלעצמם, אלא מפני שהזיכרונות שלי היו כל כך חדים.
 
הודאגתי עוד יותר כאשר חקרתי את מכתב ההתאבדות הראשון והתעמקתי בכותרת שלו — בעובדה שהייתה לו כלל כותרת. די מטריד שאנחנו שוגים בזיכרון, אבל מרגיז מאוד לחשוב שאלה שבאים אחרינו יטעו בהיזכרם בנו. עדיין לא ידוע אם המחבר של מכתב ההתאבדות הראשון אכן שלח יד בנפשו. "נתתי פתחון פה לנפשי," הוא כותב בהתחלה. אבל זכות המילה האחרונה נתונה לנפש, והיא מפצירה באיש "לדבוק בחיים." איננו יודעים איך האיש הגיב. ייתכן בהחלט שהמחלוקת עם הנפש נפתרה בבחירת החיים, ודחתה את נשימתו האחרונה של המחבר. אולי עימות עם המוות חשף את הטיעון המשכנע ביותר להישרדות. אין דמיון רב יותר מזה של מכתב התאבדות להיפוכו.
 
 
 
שום קורבן
 
בזמן מלחמת העולם השנייה, אזרחים בערים אמריקניות לאורך החוף המזרחי כיבו את האורות עם רדת החשכה. כל סכנה מיידית לא נשקפה להם; מטרת ההאפלה הייתה למנוע מצוללות גרמניות את השימוש בתאורת רקע כדי לאתר ספינות היוצאות מהנמל ולהשמידן.
 
ככל שהמלחמה התקדמה, הונהגה האפלה בערים ברחבי אמריקה, גם באלה הרחוקות מהחוף, כדי לערב אזרחים במלחמה שמוראותיה לא נראו לעין אבל כדי לנצח בה נדרשה פעולה משותפת. בחזית המולדת, אזרחים נזקקו לתזכורת שהחיים שהכירו עד כה עלולים להיהרס, והחשכה הייתה אחת הדרכים להאיר את האיום. במערב התיכון עודדו את טייסי הסיור האזרחיים לסרוק את השמים מחשש מטוסים, למרות העובדה ששום מטוס קרב גרמני בתקופה ההיא לא היה מסוגל להגיע רחוק כל כך. הסולידריות הייתה ערך חשוב, גם אם מחוות מסוג זה היו מגוחכות — היו התאבדותיות — אילו היו המאמצים היחידים שנעשו.
 
מלחמת העולם השנייה לא הייתה מסתיימת בניצחון בלעדי הפעולות בעורף, שהשפעתן הייתה גם פסיכולוגית וגם מוחשית: אנשים פשוטים התאחדו כדי לתמוך במאמץ הגדול יותר. הייצור התעשייתי עלה בזמן המלחמה ב־96 אחוזים. אוניות משא מסוג ליברטי שבנייתן דרשה שמונה חודשים בתחילת המלחמה הושלמו בתוך שבועות אחדים. אוניית חיל הים רוברט א' פירי — אוניית משא המורכבת מ־250,000 חלקים שמשקלה שבעה מיליון קילוגרם — הורכבה בארבעה ימים וחצי. ב־1942, חברות שייצרו בעבר מכוניות, מקררים, רהיטי מתכת משרדיים ומכונות כביסה, עברו לייצור מוצרים צבאיים. מפעלי ביגוד תחתון התחילו להפיק רשתות הסוואה, מכונות חישוב נולדו מחדש כאקדחים, ושקיות של שואבי אבק הדומות לריאות הושתלו בגופן של מסיכות גז. פנסיונרים, נשים וסטודנטים הצטרפו לכוח העבודה — מדינות רבות שינו את חוקי העבודה כדי לאפשר העסקת בני נוער. מוצרים שגרתיים כמו גומי, קופסאות פח, יריעות אלומיניום וקורות עץ נאספו לצורך שימוש חוזר במאמץ המלחמתי. אולפני הוליווד תרמו בהפקת סרטי חדשות, סרטים אנטי־פשיסטיים וסרטי אנימציה פטריוטיים. ידוענים עודדו את רכישת מלווה המלחמה, והיו מי שהפכו, כמו ג'וליה צ'יילד, למרגלים.
 
הקונגרס הגדיל את בסיס המס על ידי כך שהנמיך את מינימום ההכנסה החייבת במס והפחית את הפטורים והניכויים האישיים. ב־1940, 10 אחוזים מהעובדים האמריקנים שילמו מס הכנסה פדרלי. עד 1944, מספרם התקרב ל־100 אחוזים. שיעורי המס השולי המרבי הועלו ל־94 אחוז, בעוד שההכנסה שאיפשרה מס זה הופחתה פי עשרים וחמישה.
 
הממשלה הטילה פיקוח מחירים על ניילון, אופניים, נעליים, עצי הסקה, משי ופחם, והאמריקנים קיבלו זאת. הנפט היה בפיקוח חמור, והגבלת המהירות המקסימלית לשלושים וחמישה מייל לשעה הונהגה בכל הארץ כדי לחסוך בצריכת נפט וגומי. כרזות של ממשלת ארצות הברית שהטיפו לשיתוף בנסיעות הכריזו: "הנוהג לבדו נוסע עם היטלר!"
 
חקלאים — במספרים מופחתים מאוד ועם פחות ציוד — הכפילו את תוצרתם, ואנשים שאינם חקלאים שתלו "גני ניצחון", משקים זעירים בחצרות אחוריות ובמגרשים ריקים. הונהגו הקצבות מזון, במיוחד במצרכי יסוד כמו סוכר, קפה וחמאה. ב־1942 הממשלה פתחה בקמפיין "התחלקו בבשר", והאיצה בכל מבוגר אמריקני לצמצם את צריכת הבשר השבועית שלו לקילוגרם ורבע. בבריטניה אנשים אכלו כמחצית מזה. (הפעולה הקולקטיבית הזאת של הידוק חגורה הובילה לשיפור כללי בבריאות.) ביולי 1942 הפיקה חברת דיסני סרטון מצויר קצר עבור משרד החקלאות האמריקני, המזון ינצח במלחמה, שהציג את עבודת האדמה כנושא של ביטחון לאומי. מספר החקלאים האמריקנים היה כפול מזה של חיילי מדינות הציר. "כלי הנשק שלהם הם כוחות השריון של חזית האוכל, המיכון החקלאי: גדודים של קומביינים; רג'ימנטים של משאיות; חטיבות של מקצרות, מחפרי תפודים, מכונות שתילה; טורים של מכונות חליבה."
 
בערב 28 באפריל 1942, חמישה חודשים אחרי הפצצת פרל הארבור וכבר בעיצומו של המאמץ המלחמתי באירופה, נאספו מיליוני אמריקנים סביב מקלטי הרדיו שלהם כדי להאזין ל"שיחת האח" של הנשיא רוזוולט, שבה הוא מסר עדכון על מצב המלחמה ודיבר על האתגרים הבאים, ביניהם מה שיידרש מהאזרחים:
 
לא כולנו זוכים להילחם באויבינו באזורים רחוקים של העולם. לא כולנו זוכים לעבוד במפעל נשק או במספנה, או במשק או בשדות נפט או בשדות מוקשים, לייצר את כלי הנשק או את חומרי הגלם הדרושים לכוחות הצבא שלנו. אבל יש חזית אחת וקרב אחד שבהם הכול בארצות הברית — כל גבר, אישה וילד — פועלים ויזכו להמשיך לפעול במהלך כל המלחמה הזאת. החזית הזאת היא ממש כאן בבית, בחיי היומיום שלנו ובמשימות היומיום. כאן בבית ייהנו כולם מן הזכות לוותר על כל מה שיידרש, לא רק כדי לצייד את הלוחמים שלנו, אלא כדי לחזק את המבנה הכלכלי של ארצנו ולאבטח אותו, במהלך המלחמה ואחרי המלחמה. לשם כך צריך יהיה, כמובן, לוותר לא רק על מותרות, אלא גם על מנעמי חיים רבים אחרים. כל אמריקני נאמן מודע לאחריותו האישית... כפי שאמרתי אתמול לקונגרס, "הקרבה" אינה בדיוק המילה המתאימה לתיאור תוכנית זו של הידוק חגורה. בסיומו של המאבק האדיר הזה, שבו נציל את אורח חיינו החופשי, הדבר לא ייחשב ל"הקרבה".
 
הדרישה לתת לממשלה 94 אחוזים מההכנסה שלך היא אכן נטל קיצוני ביותר. קיצוב מצרכי המזון הבסיסיים הוא אתגר משמעותי. מאוד לא נוח ומתסכל לנהוג במהירות שאינה עולה על שישים קמ"ש. קצת מעצבן לכבות את האורות בלילה.
 
למרות שבעיני אמריקנים רבים המלחמה כאילו התרחשה שם, נראה סביר לבקש קצת האפלה מאזרחים אשר, בסופו של דבר, חסו די בבטחה כאן. איך היינו מסתכלים על מישהו, אשר בעיצומו של הקרב הגדול להציל לא רק מיליונים של חיים אלא גם את "אורח חיינו החופשי", היה רואה בכיבוי האורות שלו קורבן מוגזם?
 
ברור שלא היה אפשר לנצח במלחמה רק בזכות הפעולה הקולקטיבית ההיא — הניצחון דרש כי שישה־עשר מיליון אמריקנים ישרתו בצבא, יותר מארבעה טריליון דולר, וצבאות של יותר מתריסר ארצות אחרות. אבל תארו לעצמכם שלא היה אפשר לנצח במלחמה בלעדי זה. תארו לעצמכם שמניעת הנפתם של דגלים נאציים בלונדון, מוסקבה וּושינגטון די־סי, הייתה דורשת כיבוי לילי של מתגי חשמל. שוו בנפשכם שעשרה מיליון יהודים שנותרו בעולם לא היו ניצולים בלעדי שעות החשכה הללו. כיצד היינו רואים את הוויתור של האזרחים?
 
לא היינו רואים אותו בבחינת "קורבן".
 
 
 
 
לאו דווקא סיפור טוב
 
 
ב־2 במרס 1955 עלתה אישה אפרו־אמריקנית על אוטובוס במונטגומרי, אלבמה, וסירבה לפנות את המושב שלה לנוסע לבן. ילד אמריקני ממוצע היה יכול לבצע את הסצנה ברגש, בדיוק כפי שאותה האישה יכלה לשחזר את סעודת ההודיה הראשונה (ולדעת את משמעותה), להשליך שקיות תה מספינת קרטון (ולדעת את משמעות הדבר), ולחבוש צילינדר של נייר ולדקלם את נאום גטיסבורג (ולדעת את משמעותו).
 
אתם ודאי חושבים שאתם יודעים את שמה של אותה אישה ראשונה שסירבה לעבור אל ירכתי האוטובוס, אבל כנראה שלא. (אני לא ידעתי עד לאחרונה.) וזה אינו צירוף מקרים או תקרית. במידה מסוימת, ניצחון התנועה לשוויון הזכויות חייב לשכוח את קלודט קולווין.
 
***
 
האיום העיקרי על חיי אדם — הסכנות החופפות זו את זו של סופות־על ועליית גובה הימים, של בצורות חמורות יותר ומאגרי מים מצטמצמים, של התרחבות אזורי אוקיינוס מתים, של התפרצויות חרקים מזיקים והיעלמות יומיומית של יערות ושל מינים — אינו סיפור טוב, לגבי רובנו. כאשר משבר כדור הארץ נוגע לנו בכלל, הוא נושא אופי של מלחמה המתרחשת אי־שם. אנחנו ערים לקיומם של סיכונים ומשברים, אבל גם כאשר אנחנו יודעים שמתחוללת מלחמה על הישרדותנו, איננו מרגישים שאנחנו שקועים בה. המרחק הזה שבין מודעות לתחושה עלול להקשות מאוד להירתם לפעולה, אפילו על אנשים מעמיקי מחשבה ומעורבים פוליטית — אנשים אשר רוצים לפעול.
 
כאשר המפציצים טסים מעל, כמו בלונדון בתקופת המלחמה, בוודאי אין ספק שתכבו את כל האורות. כשההפצצה נפסקת, זה כבר לא ודאי, אף כי הסכנה לא פחתה. וכאשר ההפצצה היא מעבר לאוקיינוס, אולי קשה להאמין בכלל שיש הפצצה, גם אם יודעים שהיא מתרחשת. אם איננו פועלים אלא עד שאנחנו מרגישים את המשבר שאנחנו מכנים למרבה התמיהה "סביבתי" — כאילו שהרס כדור הארץ שלנו אינו יותר מאשר הֶקשר — הכול יתמסרו לפתרון בעיה בשעה שכבר אינה ניתנת לפתרון.
 
את תכונת האי־שם של משבר כדור הארץ מחמירה עייפות הדמיון. מתיש להרהר במורכבות ובהיקף של האיום הניצב בפנינו. אנחנו יודעים ששינוי האקלים קשור איכשהו לזיהום, קשור לפחם, לטמפרטורות האוקיינוסים, ליערות גשם, לכיפות הקרח... אבל רובנו נתקשה להסביר איך ההתנהגות האישית וההתנהגות הקיבוצית שלנו מעצימות סופות הוריקן בכמעט 55 קמ"ש, או תורמות לסופות קוטב שבגללן שיקגו קרה יותר מאנטארקטיקה. וקשה לנו לזכור באיזו מידה העולם כבר השתנה: איננו מסתייגים מהצעות כמו הקמת חומה באורך עשרים קילומטרים סביב מנהטן, אנחנו מסכימים לפרמיות ביטוח מוגדלות ולמזג אוויר קיצוני — שרפות יער הלוחכות ערים ראשיות, מדי שנה בשנה "שיטפונות שקורים אחת לאלף שנה", שיאים של מקרי מוות עקב שיאים של גלי חום — ואנו רואים בכל אלה "מזג אוויר" גרידא.
 
נוסף על כך שאין זה סיפור שקל לספרו, למשבר כדור הארץ אין מאפיינים של סיפור מעניין. לא זו בלבד שאין הוא משכנע אותנו, הוא אף לא נוגע לנו. שאיפותיהם הבסיסיות ביותר של האקטיביזם והאמנות הן לרתק ולשנות, ושינוי האקלים, כנושא, נכשל בשני התחומים. מאלף להיווכח שגורל כדור הארץ שלנו תופס בשיח הספרותי מקום קטן עוד יותר מאשר בשיח התרבותי הרחב יותר, אף כי רוב הכותבים רואים את עצמם כרגישים במיוחד לאמיתות שלא קיבלו תשומת לב הולמת בעולם. אולי סיבת הדבר היא שהכותבים רגישים במיוחד גם לסוג הסיפורים ש"עובדים". לנרטיבים הקבועים בתרבותנו — סיפורי עם, טקסטים דתיים, מיתוסים, קטעי היסטוריה מסוימים — יש עלילות מגובשות, סכסוך מרגש בין נבלים וגיבורים ברורים, ומסקנות מוסריות. מכאן הדחף להציג את שינוי האקלים — כאשר הוא מוצג בכלל — כאירוע דרמטי, אפוקליפטי, שיקרה בעתיד (במקום כתהליך משתנה ומתעצם המתרחש לאורך זמן), ולצייר את תעשיית דלק המאובנים כהתגלמות ההרס (ולא כאחד מן הכוחות המחייבים את תשומת לבנו). המשבר של כדור הארץ — ככל שהוא מופשט ואקלקטי, ככל שהוא איטי ונעדר דמויות ורגעים אייקוניים — כאילו אינו ניתן לתיאור באופן שהוא גם אמיתי וגם מרתק.
 
*** 
 
קלודט קולווין הייתה האישה הראשונה שנעצרה בגלל סירובה להתחלף במושב האוטובוס במונטגומרי. האירוע עם רוזה פארקס, אשר שמה מוכר לרובנו, התרחש רק תשעה חודשים מאוחר יותר. וברגע שפארקס התנגדה לאפליה באוטובוס, היא לא הייתה, שלא כמו בסיפור, סתם תופרת עייפה החוזרת הביתה בסופו של יום ארוך. היא הייתה פעילה באיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעונים של האפרו־אמריקאים NAACP — (מזכירת הסניף המקומי של הארגון) שהשתתפה בסדנאות בנושא צדק חברתי, סעדה עם עורכי דין בעלי השפעה, ולקחה חלק בתכנון שיטות הפעולה של הארגון. פארקס הייתה בת ארבעים ושתיים, נשואה, ובת למשפחה מכובדת. קולווין הייתה בת חמש־עשרה, בהיריון מגבר מבוגר ממנה ונשוי, ובת למשפחה ענייה. מנהיגי התנועה לשוויון הזכויות — לרבות רוזה פארקס עצמה — ראו את הביוגרפיה של קולווין כפגומה מדי ואת אופיה כהפכפך מדי מכדי שתשמש גיבורה של התנועה המתהווה. לא היה בה כדי ליצור סיפור טוב די הצורך.
 
האם הנצרות הייתה אילו במקום שייצלב על הצלב, ישו היה טובע באמבט? האם היו רבים כל כך קוראים את יומנה של אנה פרנק אילו הייתה גבר בגיל העמידה שהתחבא מאחורי ארון כלים ולא נערה בעלת יופי מסתורי שהתחבאה מאחורי כוננית ספרים? באיזו מידה הושפע מהלך ההיסטוריה מכובע הצילינדר של לינקולן, מאזור המותניים של גנדי, מהשפם של היטלר, מהאוזן של ואן גוך, מנעימת הדיבור של מרטין לותר קינג, מהעובדה שמגדלי התאומים היו שני המבנים הקלים ביותר לציור עלי אדמות?
 
הסיפור של רוזה פארקס הוא גם התרחשות אמת בהיסטוריה וגם אגדה שנועדה לעשות היסטוריה. כמו התצלומים האייקוניים של החיילים המניפים את הדגל באיוו ג'ימה, של הזוג המתנשק בהנשיקה בהוטל דה ויל מאת רוברט דואסנו ושל החלבן העושה את דרכו בין הריסות לונדון המופצצת, התצלום של רוזה פארקס באוטובוס היה מבוים. מאחוריה יושב עיתונאי אוהד ולא תומך הפרדה נרגן. וכפי שמאוחר יותר היא הודתה, מה שקרה לא היה כל כך פשוט — לא כל כך חרות בזיכרון — כמו אישה עייפה שפוקדים עליה לעבור מקדמת האוטובוס לירכתיים. אבל היא גילמה את גרסת ההתרחשות המעצימה ביותר של האירוע מפני שהבינה את כוחו של הסיפור. פארקס הייתה אמיצה מפני שגילמה את גיבורת הסיפור שלה, וגיבורה מפני שהייתה אחת מיוצריו.
 
ההיסטוריה אינה סיפור טוב רק בדיעבד, אלא סיפורים טובים הופכים להיסטוריה. במה שנוגע לגורלו של כוכב הלכת שלנו — שהוא גם גורלו של המין האנושי — קיימת בעיה קשה. כפי שניסח זאת הביולוג הימי והקולנוען רנדי אולסון, "ייתכן מאוד שהאקלים הוא הנושא המשעמם ביותר שעולם המדע נאלץ אי־פעם להציג לציבור." רוב הניסיונות להפוך את המשבר לסיפור הם או מדע בדיוני או שפוטרים אותם בטענה שהם מדע בדיוני. יש מעט מאוד גרסאות לסיפור שינוי האקלים שילדי גן יכולים להמחיש, ואין שום גרסה שתעלה דמעות בעיני הוריהם. דומה שבלתי אפשרי לחלוטין לגרור את הקטסטרופה המצויה אי־שם במחשבותינו אל הכאן והעכשיו בלבנו. כמו שכתב אמיטאב גוֹש בספרו The Great Derangement (הטירוף הגדול), "משבר האקלים הוא גם משבר של תרבות, ולכן של הדמיון." אני הייתי קורא לזה משבר אמונה.