רב הנסתר

1

השורות שאתם קוראים כעת נכתבות בדיוק שלושה שבועות לפני ליל הסדר. השעה: ארבע ועשרים לפנות בוקר. המקום: רחוב גד בשכונת בקעה שבירושלים. בעוד יומיים ירד הספר לדפוס. בפסח הוא כבר אמור להיות בחנויות.
הכול קרה מהר מאוד. לפני פחות משנה, בג' באייר, נשלח מכתב אנונימי למנהלת פורום "תיקון", הרבנית יונה רביץ, ובעקבות זאת התחילה הפרשה להתגלגל במדרון. שמונה חודשים לאחר מכן, בנר שלישי של חנוכה, כבר נגמר הכול. שמונה חודשים, מאייר עד כסלו, זה כל הזמן שנדרש למאורע הזה להגיח מן המחשכים ולהתפתח כפי שהתפתח. שמונה חודשים - וכל כך הרבה דברים לא ישובו להיות כשהיו.
ודאי שלא בעבור הרב נריה גרוס.
כנראה גם לא בעבורי.
הספר אשר אתם אוחזים בידיכם החל להיכתב כמעין מוצא מקצועי אחרון. כתבתי ואספתי את החומרים בזמן אמת, עוד לפני שהפרשה הפכה לנחלת הכלל. במשך חודשים ארוכים הייתי רק אני, זולת כמובן הנוגעים בדבר, בסוד העניינים. הסתובבתי טעון בסוד גדול. ידעתי עד כמה הוא נפיץ. זו היתה תקופה קשה בעבורי. קשה ומיוחדת.
ההחלטה לפרסם את הספר כעת עלולה להיתפס כהחלטה אנטי־עיתונאית. מה הטעם לשמור פרשה בלעדית בסוד ולפרסמה רק לאחר שהיא ממילא נחשפה? אני מקווה ומאמין כי השאלה הזאת לא תהדהד אצל מי שיקרא את הספר.
אולי יש מקום למעין הצהרת פתיחה ותיאום ציפיות מפורש יותר: לולא הייתי סבור שתיעוד הפרשה הוא אחד מן התהליכים המואצים והחשובים שידעה הציונות הדתית אי פעם, לא הייתי טורח לפרסמו כעת. יתרה מזאת: אני מניח כי לאחר קריאת הספר והמסמכים המפורטים והאישיים עד מאוד המופיעים בו, יגלה הקורא כי היה רחוק מלהבין את פרשת הרב נריה גרוס. סיקור הפרשה בתקשורת לא הצליח להעביר את גודל נפיצותה.
העוצמות שיש בפרשה והסמליות של השאלות שהיא מעלה נחשפות כאן לראשונה. גם התמלילים המלאים של הדיונים בפורום "תיקון", שהחלטתי לחשוף אותם למרות לא מעט ביקורת ולחצים, הם בעיני לא פחות מהיסטוריים.
מבחינה אישית, פרשת הרב נריה גרוס העמידה אותי בקונפליקט עמוק ורב־ממדי. העובדה שפורום "תיקון" מטפל בפרשה הקשורה לרב נריה נודעה לי, וכעיתונאי הרגשתי חובה לפרסם זאת. ולא רק חובה היתה כאן, כי אם גם הזדמנות: ככתב לענייני מתנחלים בכלי תקשורת מרכזי, כתב הנמצא בראשית דרכו, ידיעה בלעדית כזו היא נכס שהיה זוכה להערכה רבה, יוצר באזז גדול ומקדם אותי מאוד. מנגד, אני בוגר "מצפה", הישיבה שבראשה עומד הרב נריה. ואני עדיין מרגיש שייכות למגזר שאוהב מאוד את הרב נריה, מעריך אותו וצופה לו גדולות. הרי גם אני, כמו רבים אחרים בציונות הדתית ובכלל, האמנתי תמיד כי הרב נריה מבטא קול אחר, שפוי וססגוני, ליברלי והגיוני, המאפשר לצעירים רבים להתחבר אל עולם הישיבות בעידן הנוכחי.
גם האמנתי, כמו רבים אחרים, כי הציבור הישראלי חב לרב נריה לא מעט. הרב הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שיישובי גוש קטיף פונו בלי שנורתה אף ירייה אחת, וכמעט בלי שנעשו עבירות משמעותיות על החוק. אמנם מחאת הציבור הכתום היתה גדולה, אבל דבר לא התקרב לדרמה שכולם חששו ממנה. במובן הזה - ואני כותב זאת כמי שסיקר את הליך הפינוי - הרב נריה מילא תפקיד היסטורי שקשה להפריז בחשיבותו, אף שהדבר לא נצרב בתודעה הציבורית לזכותו.
משל למה הדבר דומה? לאותם גיבורי הדממה, אנשי ביטחון המתפרסמים רק כאשר מבצע כלשהו נכשל. אך הרב נריה לא נכשל. על כן לא התפרסם כמי שמנע, במלאכת מחשבת של הכנה וכריתת בריתות ושכנוע ואמונה פנימית וניהול נכון, את אחת הטראומות הקשות ביותר שיכלה המדינה הזו לדעת: מלחמת אחים.
אני מציין זאת משום שהדברים הללו הקשו עלי מאוד במהלך כל הפרשה. גם לאחר שנחשפה לראשונה, חודשים ארוכים לאחר שהתוודעתי אליה בעצמי, ביקשתי ממעסיקַי בחברת החדשות של הערוץ להימנע מלעסוק בה. הנושא היה קרוב אלי מדי, והעיסוק בו כעיתונאי היה בלתי אפשרי מבחינתי, בשל הקִרבה האישית. אלא שכעת, משתם הדיווח היומיומי והאובססיבי כמעט על הפרשה, אני חש כי עלי לפרסם את הסיפור המלא, ולהציג תמונה אמינה ככל האפשר. נדמה גם שהזמן שעבר סייע בידי לפתור כמה חידות שלא נפתרו עד כה.
החודשים שבהם הכמנתי את פרטי הפרשה העלו שאלות נוספות: מי צודק. מי הטובים. מי הרעים. מי מתנהל בכנות ומי לא.
והיתה גם הדילמה האישית שלי. הפרשה חייבה אותי להתמודד עם שאלות נוקבות לגבי מידת הדתיות שלי. לתהות על קנקנה של הדת שאני מאמין בה, ולבחון את יכולתה להתחדש. גם במובן הזה הסיפור רחוק מלהיות סיפורו של הרב נריה גרוס. זהו סיפורו של מגזר קרוע. סיפור של אהבה שסיכוייה להתממש אינם ברורים.
במהלך העבודה על הספר שוחחתי עם עשרות ואולי עם מאות אנשים, ואף ביליתי שעות רבות עם הרב נריה ועם בנו נעם. השניים חשפו בפני את כל התכתובות שלהם ואת כל מכמני לבם, אף שבשום שלב לא קיבלו ממני הבטחה שלא אפרסם דבר, וודאי לא לכך שאכתוב מניפסט חד־צדדי המצדיק אותם. הם גם נתנו את הסכמתם לכך שאערוך, אשכתב ואנגיש את הדברים היכן שיהיה צורך בכך, כדי שיהיו קוהרנטיים. חשוב לי לציין שהרב נריה גרוס שיתף פעולה בכתיבת הספר באופן מלא, בין השאר משום שהבין כי הפרשה מתפרסמת בכל מקרה, ואם ירצה אם לאו, מוטב לדון בה גם לעומק, ולא רק באווירה האסתמטית המאפיינת את השיח השורר במחוזותינו בימים של שגרה.
אין להכחיש: הקשר שלי עם הרב נריה גרוס וההערכה שלי אליו הופכים אותי למתעד שאינו אובייקטיבי. אני מודה בכך כבר כעת, כדי לחסוך מהקורא את העיסוק בעניין. זהו רשומון שמתעד פרשה מנקודת מבט סובייקטיבית. אם מישהו מוכן להישבע שיש עיתונאי שאינו פועל על פי נקודת מבט אישית, שיקום.

אמיתַי יואלי