גם אני הייתי שם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גם אני הייתי שם
מכר
מאות
עותקים
גם אני הייתי שם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

גם אני הייתי שם

4.9 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

גם אני הייתי שם הוא ספר פורץ דרך עבור דור שלם שלחם במלחמות מודחקות ובלתי זוהרות, שילם מחירים כבדים ונותר בשקיפותו.
יהונתן הרבלין, כותב מחונן במחצית שנות העשרים לחייו, הוא לוחם הנושא עמו צלקות עמוקות בנפש, מראשוני בני דורו לעבד את המלחמה ההיא ומחיריה. הוא עושה זאת בכישרון, בעדינות ובאהבת אדם המחלחלת לכל מילה, ומתגלה כדובר אותנטי נוגע ללב של רוח הזמן. 
גם אני הייתי שם מלווה את גיבורו בימים שקדמו למלחמת צוק איתן ובמלחמה עצמה, בחדר הפסיכולוג שהוא מופנה אליו כדי להתמודד עם הלם הקרב, ובמסעותיו כתרמילאי בדרום אמריקה. בכך הוא נוגע בתמות נדירות בספרות העברית בת זמננו ונוטע תופעות עכשוויות - הטיול אחרי הצבא, שתיית אלכוהול ושימוש בסמים - לא רק בהקשר החברתי, אלא גם בהקשר הנפשי. כגיבורו הצעיר, גם יהונתן הרבלין צופה בעולם בעיניים קרועות שאינן תמיד מבינות את אשר הן רואות, ודווקא משום כך חוויותיו ותובנותיו מכמירות לב, והאומץ שהוא מפגין בחיטוט בפצעיו העמוקים ביותר, שהם פצעיה של החברה הישראלית כולה, מעורר השראה. 
 
יהונתן הרבלין, בן עשרים ושש, סטודנט באוניברסיטה העברית לספרות ופילוסופיה. יהונתן הוא לוחם לשעבר ביחידת הגדס"ר של חטיבת הנח"ל, וכעת מתגורר בירושלים.
תהליך הכתיבה והעבודה על הספר גם אני הייתי שם מהווה חלק משמעותי בעיבוד חוויות הלחימה שעבר יהונתן עם חבריו במלחמת צוק איתן ובתהליך ההחלמה מהן.

פרק ראשון

פרק ראשון: 
סמיילי
 
 
גשם טיפטף על שמשת החלון.
 
טיפות גדולות נחתו על הזכוכית העבה וזלגו עם הרוח, משאירות לאורך הדרך שובל דקיק בצלמן.
 
יער נשף אוויר חם על החלון הקריר, ועיגול אדים רחב התפשט עליו. הוא צייר עם האצבע בתוך העיגול סמיילי מחייך.
 
"יער, בשביל מה אתה מקשקש לי על המכונית?" אמר אבא שלו בכעס מהמושב הקדמי.
 
"למה אתה צועק?" אמו של יער מחתה בקול.
 
"לא דיברתי אלייך, נכון?" אביו סינן מבין שיניו והידק את אחיזתו בהגה.
 
"אבל הנה, עניתי לך!"
 
"מה את מתערבת?!"
 
"טוב, מספיק," ענתה אמא שלו, מפנה את מבטה החוצה.
 
"כן, כן, תגידי מספיק. כמו תמיד."
 
"בשביל מה אתם מתחילים לריב עכשיו?" התפרצה אחותו הגדולה של יער ונרכנה קדימה במושב האמצעי. "הוא עוד שנייה טס, אתם ממש רוצים לעשות את זה עכשיו?"
 
"ולמה את מתערבת גם כן?!" אביו צעק בקול, מתנועע במושבו. מפרקי אצבעותיו הלבינו על ההגה, וטיפת רוק ניתזה מפיו.
 
יער נשף גל אדים נוסף על החלון, וצייר סטיק־מן.
 
הוא שמח.
 
עוד מעט ישאיר את כל זה מאחוריו. האנשים האלה לא יהיו במקום שאליו הוא הולך. שם יש שמש וחופים שלא נגמרים. אביו צעק דברים במושב הקדמי, אך אותו זה כבר לא עניין. הוא הפנה את מבטו לאחותו הקטנה, והיא השיבה לו מבט. כשחייך אליה וליטף את ראשה, היא חייכה בחזרה, אך חיוך עצוב. רק עם הפה, רפה.
 
מעניין אם גם אני מחייך ככה עכשיו, חשב.
 
"את כל הזמן מנסה להרוס את האווירה עם הרררעל שלך!" המבטא הצרפתי של אביו תמיד בלט כשכעס.
 
"אני לא מאמינה. אתה מאשים אותי עכשיו?"
 
"כןןןן!"
 
"יאללה! סתמו כבר!" סבלנותו של יער פקעה.
 
המכונית נעצרה, ואביו הוריד את החלון כדי לנוד בראשו לשומר חמוש. במבט אדיש הרים השומר את המחסום האוטומטי והניח להם להיכנס לנמל התעופה. גלגלי הרכב חרקו כשטיפסו מעל פסי ההאטה.
 
"יער, לקחת את המשחה לכוויות שנתתי לך?" שאלה אמו.
 
"לא."
 
"למה לא? אמרתי לך לקחת!"
 
"ככה, אמא, לא השתמשתי בזה בחיים, אז למה שאני אשתמש בזה עכשיו?"
 
"רע מאוד."
 
"תעזבי אותו עם זה כבר," אביו נכנס לשיחה. "הוא לא ילד."
 
"או, עכשיו אתה מתערב?"
 
"יאללה, הגענו," אמר יער בכעס ופתח את הדלת עוד לפני שהמכונית נעצרה לגמרי.
 
טיפות גשם סוער ניתכו ברעש על גג הכניסה המקורה. יער צעד בצעד מהיר לתא המטען, פתח אותו והוציא מתוכו תיק גדול. בני משפחתו יצאו באיטיות מהרכב, כאילו מנסים למתוח עד כמה שאפשר את הרגע הקצר. אמא של יער הגישה לו את היוקללה ואת תיקו מהמושב הקדמי, והוא נעמד מול משפחתו, בגבו לכניסה.
 
"אתה לא רוצה שניכנס איתך?" אבא שלו שאל, פניו עדיין אדומות מהצעקות.
 
"לא. זה בסדר," אמר יער, ולא הביט בו. גוש של כעס בער בבטנו, והוא עמד בפני הפיתוי להגיד לו עכשיו את כל מה שהיה לו להגיד.
 
"יאללה, אני אזוז," סינן מבין שיניו.
 
דמעות עמדו בעיניהן של אחיותיו.
 
אמא שלו חיבקה אותו ראשונה. "תשמור על עצמך, ילד שלי, ותחזור מהר." היא אחזה בו רגע ארוך.
 
אחריה אביו. "תשמור על עצמך, בן."
 
יער הינהן, אבל לא היה מסוגל להביט בעיניו.
 
אחותו הגדולה זינקה עליו בחיבוק מוחץ. "בלי יותר מדי סמים."
 
"תודה. אני אתגעגע אלייך."
 
היא שיחררה את אחיזתה, ואחותו הקטנה נותרה אחרונה.
 
"את תסתדרי בלעדי?" היא משכה בכתפיה. עיניה היו נפוחות ואדומות.
 
יער משך וחיבק אותה בכוח. אחותו הגדולה עטפה את שניהם, וכך התחבקו שלושתם יחד.
 
"איי איי, נתקע לי משהו בעיניים," אמר יער וצחק.
 
"שמור על עצמך," אמו חזרה על דבריה בשקט.
 
יער הרים את התיק הגדול על גבו וצעד צעד לאחור כדי להביט במשפחתו בפעם האחרונה לתקופה ארוכה.
 
הם חייכו אליו חיוכים עצובים, והוא אליהם.
 
הוא הסתובב ועבר בדלתות ההזזה האוטומטיות.
 
לקחת את יער הישן ולהשאיר אותו מאחור. שינוי פרקטי, לא מחשבתי. שינוי פרקטי...
 
התחלה חדשה.

עוד על הספר

גם אני הייתי שם יהונתן הרבלין
פרק ראשון: 
סמיילי
 
 
גשם טיפטף על שמשת החלון.
 
טיפות גדולות נחתו על הזכוכית העבה וזלגו עם הרוח, משאירות לאורך הדרך שובל דקיק בצלמן.
 
יער נשף אוויר חם על החלון הקריר, ועיגול אדים רחב התפשט עליו. הוא צייר עם האצבע בתוך העיגול סמיילי מחייך.
 
"יער, בשביל מה אתה מקשקש לי על המכונית?" אמר אבא שלו בכעס מהמושב הקדמי.
 
"למה אתה צועק?" אמו של יער מחתה בקול.
 
"לא דיברתי אלייך, נכון?" אביו סינן מבין שיניו והידק את אחיזתו בהגה.
 
"אבל הנה, עניתי לך!"
 
"מה את מתערבת?!"
 
"טוב, מספיק," ענתה אמא שלו, מפנה את מבטה החוצה.
 
"כן, כן, תגידי מספיק. כמו תמיד."
 
"בשביל מה אתם מתחילים לריב עכשיו?" התפרצה אחותו הגדולה של יער ונרכנה קדימה במושב האמצעי. "הוא עוד שנייה טס, אתם ממש רוצים לעשות את זה עכשיו?"
 
"ולמה את מתערבת גם כן?!" אביו צעק בקול, מתנועע במושבו. מפרקי אצבעותיו הלבינו על ההגה, וטיפת רוק ניתזה מפיו.
 
יער נשף גל אדים נוסף על החלון, וצייר סטיק־מן.
 
הוא שמח.
 
עוד מעט ישאיר את כל זה מאחוריו. האנשים האלה לא יהיו במקום שאליו הוא הולך. שם יש שמש וחופים שלא נגמרים. אביו צעק דברים במושב הקדמי, אך אותו זה כבר לא עניין. הוא הפנה את מבטו לאחותו הקטנה, והיא השיבה לו מבט. כשחייך אליה וליטף את ראשה, היא חייכה בחזרה, אך חיוך עצוב. רק עם הפה, רפה.
 
מעניין אם גם אני מחייך ככה עכשיו, חשב.
 
"את כל הזמן מנסה להרוס את האווירה עם הרררעל שלך!" המבטא הצרפתי של אביו תמיד בלט כשכעס.
 
"אני לא מאמינה. אתה מאשים אותי עכשיו?"
 
"כןןןן!"
 
"יאללה! סתמו כבר!" סבלנותו של יער פקעה.
 
המכונית נעצרה, ואביו הוריד את החלון כדי לנוד בראשו לשומר חמוש. במבט אדיש הרים השומר את המחסום האוטומטי והניח להם להיכנס לנמל התעופה. גלגלי הרכב חרקו כשטיפסו מעל פסי ההאטה.
 
"יער, לקחת את המשחה לכוויות שנתתי לך?" שאלה אמו.
 
"לא."
 
"למה לא? אמרתי לך לקחת!"
 
"ככה, אמא, לא השתמשתי בזה בחיים, אז למה שאני אשתמש בזה עכשיו?"
 
"רע מאוד."
 
"תעזבי אותו עם זה כבר," אביו נכנס לשיחה. "הוא לא ילד."
 
"או, עכשיו אתה מתערב?"
 
"יאללה, הגענו," אמר יער בכעס ופתח את הדלת עוד לפני שהמכונית נעצרה לגמרי.
 
טיפות גשם סוער ניתכו ברעש על גג הכניסה המקורה. יער צעד בצעד מהיר לתא המטען, פתח אותו והוציא מתוכו תיק גדול. בני משפחתו יצאו באיטיות מהרכב, כאילו מנסים למתוח עד כמה שאפשר את הרגע הקצר. אמא של יער הגישה לו את היוקללה ואת תיקו מהמושב הקדמי, והוא נעמד מול משפחתו, בגבו לכניסה.
 
"אתה לא רוצה שניכנס איתך?" אבא שלו שאל, פניו עדיין אדומות מהצעקות.
 
"לא. זה בסדר," אמר יער, ולא הביט בו. גוש של כעס בער בבטנו, והוא עמד בפני הפיתוי להגיד לו עכשיו את כל מה שהיה לו להגיד.
 
"יאללה, אני אזוז," סינן מבין שיניו.
 
דמעות עמדו בעיניהן של אחיותיו.
 
אמא שלו חיבקה אותו ראשונה. "תשמור על עצמך, ילד שלי, ותחזור מהר." היא אחזה בו רגע ארוך.
 
אחריה אביו. "תשמור על עצמך, בן."
 
יער הינהן, אבל לא היה מסוגל להביט בעיניו.
 
אחותו הגדולה זינקה עליו בחיבוק מוחץ. "בלי יותר מדי סמים."
 
"תודה. אני אתגעגע אלייך."
 
היא שיחררה את אחיזתה, ואחותו הקטנה נותרה אחרונה.
 
"את תסתדרי בלעדי?" היא משכה בכתפיה. עיניה היו נפוחות ואדומות.
 
יער משך וחיבק אותה בכוח. אחותו הגדולה עטפה את שניהם, וכך התחבקו שלושתם יחד.
 
"איי איי, נתקע לי משהו בעיניים," אמר יער וצחק.
 
"שמור על עצמך," אמו חזרה על דבריה בשקט.
 
יער הרים את התיק הגדול על גבו וצעד צעד לאחור כדי להביט במשפחתו בפעם האחרונה לתקופה ארוכה.
 
הם חייכו אליו חיוכים עצובים, והוא אליהם.
 
הוא הסתובב ועבר בדלתות ההזזה האוטומטיות.
 
לקחת את יער הישן ולהשאיר אותו מאחור. שינוי פרקטי, לא מחשבתי. שינוי פרקטי...
 
התחלה חדשה.