פרומים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרומים
מכר
מאות
עותקים
פרומים
מכר
מאות
עותקים

פרומים

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יאיר אטינגר

הוא כתב ופרשן לענייני דת ומדינה של כאן 11. הוא ממחברי הספר "באין רועה" (הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018), העוסק בחרדיות המזרחית ותנועת ש"ס לאחר עידן הרב עובדיה יוסף, והיה עיתונאי "הארץ" במשך כ־20 שנה, מחציתן ככתב ופרשן לענייני חרדים ודתות. אטינגר מתגורר בירושלים עם משפחתו. 

תקציר

הדתיים־לאומיים, "הסרוגים", כובשים לעצמם מעמד חדש בחברה.

עם נוכחות בכל מקום, הציבור הדתי הוא כעת חלק בלתי נפרד מהאליטה הישראלית — במערכת המשפט ובעסקים, בתקשורת ובשלטון, בצבא ובאקדמיה. אך לצד הגידול וההתחזקות, לצד הנסיקה בביטחונם העצמי, בקרב הסרוגים הולך ומתפורר הדבק הדתי והאידיאולוגי. תסיסה רעיונית וקונפליקטים בקנה מידה היסטורי חוצים את המגזר, מפצלים אותו מבחינה חברתית־פוליטית ומרחיקים אותו מההגדרה של זרם דתי אחד מגובש.

מהם הרעיונות שמתסיסים את הסרוגים וגורמים בקרבם למחלוקות וקרעים, לפיצולים ובריתות חדשות? מהן אותן זהויות דתיות שמשמשות במגזר? מה הקשר בין הוויכוחים בירושלים וגבעת שמואל, ובין העימותים באורתודוקסיה המודרנית בחו"ל?

פרומים מספר את סיפור המחלוקות שמטלטלות את המגזר הדתי־לאומי והאורתודוקסיה המודרנית — מניו יורק ועד ירושלים, ממעמד הנשים המתחזק ועד מעמד הרבנים הנשחק, מההתנתקות ועד ימינו. פרומים לוקח את הקוראים החילונים והדתיים למסע מעמיק אל תוך המגזר — אל בתי הכנסת, הישיבות והאולפנות, אל פסקי ההלכה ואל הרשתות החברתיות — ומתאר את התנועות הטקטוניות שמעצבות מחדש את הציונות הדתית ומשפיעות על החברה היהודית בישראל ובחו"ל.

ראשי ישיבות, נשים למדניות, פעילי הר הבית, חיילות דתיות, חרד"לים וליברלים, להט"בים ופוליטיקאים — אלה ואחרים הם גיבוריו של העיתונאי יאיר אטינגר. במבט מבפנים וביד רגישה, אטינגר עושה סדר בכאוס הרעיוני שמגדיר מחדש את המגזר.

יאיר אטינגר הוא כתב ופרשן לענייני דת ומדינה של כאן 11. הוא ממחברי הספר באין רועה (הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018), והיה עיתונאי "הארץ" במשך כ־20 שנה, מחציתן ככתב ופרשן לענייני חרדים ודתות. 

פרק ראשון

פתח דבר 

שלוש נשים

השכול היכה בשלוש נשים ישראליות. שלוש טרגדיות, בזמנים שונים. ובכל פעם שניחתה המכה, יצאה אישה מאלמוניותה והפכה לא רק לקורבן, כי אם גם לגיבורה. כל אחת מהן שיחקה תפקיד מכריע גם על במה שאין לה קשר ישיר לשכול. זה תפקיד שלא נוגע למלחמה או לשלום, אלא למה שהזמן המודרני מחשיב כבלתי קיומי ולעיתים קרובות גם כבלתי חשוב: עיצובה של המסורת הדתית.

ביוני 2014 שכלה רחלי פרנקל (שפרכר) את בנה נפתלי, שנחטף ונרצח עם גיל־עד שער ואיל יפרח, לאחר שעלו על מה שנראה כמו טרמפ תמים, לא רחוק מצומת גוש עציון. כשהובא למנוחות, בחלוף 18 ימי חיפושים ודאגה חוצת מגזרים, רחלי פרנקל, כמו גם שתי האימהות האחרות, כבר הייתה דמות מוכרת בציבור. רבים מצאו באימהות, שהרבו להופיע בתקשורת בימי החיפושים, סימנים של אצילות, השראה, אמונה. בהלוויה, שהשתתפו בה רבבות ישראלים ושהועברה בשידור חי בטלוויזיה וברדיו, הפכה פרנקל גם למובילת דרך דתית. היא חרגה מהנורמה המקובלת באורתודוקסיה הדתית ובמסורתיות הישראלית, ומעל מיטתו של בנה, יחד עם הגברים במשפחתה, אמרה בקול את תפילת ה"קדיש". גם אם המעשה הותר בידי חלק מהפוסקים, מראה האישה האומרת קדיש בקולה היה עז, חדש לרוב הישראלים ובכלל זה רוב הדתיים. רחלי פרנקל שינתה תודעה בישראל ובעולם.

באוקטובר של אותה שנה נהרגה במפולת שלגים באנפורנה, נפאל, סרן תמר אריאל. היא הייתה בחופשה, ועמדה לחזור לצבא. רבים הכירו אותה עד אז כאות בלבד — ת' — נווטת הקרב הדתייה הראשונה בתולדות חיל האוויר. בעקבות מותה פורסמו דיוקנה וסיפורה האישי של מי שסימלה חלוציות כפולה, גם אישה וגם דתייה, שהלכה נגד הזרם והתגייסה למסלול הקרבי התובעני ביותר האפשרי, קורס טיס. אריאל התגייסה חרף עמדתם החד־משמעית של מרבית הרבנים והמחנכים בציבור הדתי שאסרו על כך בפסקי הלכה. עוד בחייה הייתה מודל חיקוי לנערות דתיות, אבל עם מותה נעשתה לסמל של תנועה גדולה של דתיות שביקשו לשרת, במדים, בניגוד לקו החינוכי והציבורי בקהילתן. "צהלי", המכינה התורנית לנערות דתיות לקראת צבא, במושב הדתי משואות יצחק, נקראה על שם תמר אריאל.

 

בינואר 2016 נרצחה דפנה מאיר בפתח ביתה ביישוב עתניאל בידי מחבל חמוש בסכין. היא הייתה אם לחמישה ילדים, בהם שני ילדי אומנה. אחות במקצועה, אישה כותבת ומתכתבת עם בני משפחה, עם חברות, עם מטופלות, עם רבנים. מאיר הייתה חלק מתרבות חדשה בקהילה הדתית, שבמרכזה שיח פתוח על נשיות ומיניות.

כאחות, מאיר ייעצה לנשים באופן פרטי, ובתיווך של אתר האינטרנט של ארגון הנשים הדתיות "קולך", בתחומים עדינים מבחינה הלכתית, כמו שימוש באמצעי מניעה ובעיות העולות מקיום אחת המצוות הרגישות ביותר — שמירת נידה. מאיר נהגה להפנות נשים שסבלו מ"עקרות הלכתית" (נשים עם מחזור חודשי קצר שבשל הקפדה על דיני נידה מחמיצות את ימי הביוץ ומתקשות להיכנס להיריון) לאנשי הלכה שיתירו להן לקצר את תקופת ההרחקה מבעליהן. בשל עצות כאלה התעמתה עם רב בולט, ראש מכון פוע"ה, הרב מנחם בורשטיין.1 הוא, כמו אחרים, חשב שמאיר חצתה קו אדום.

שלושה אסונות הצטרפו לשרשרת ארוכה של שכול ישראלי, תוצאתם של פיגועי טרור ותאונות. אבל שלושת הסיפורים — זה של האם השכולה ואלה של שתי הנשים שנהרגו בגיל צעיר — הציפו עוד סיפורים על שבירת מוסכמות בתוך הקהילה הדתית. השפעתם המכוננת נחשפה רק בחלוף זמן מרגע האסון.

בכל שלושת המקרים, האסונות הם שהפכו את הנשים לדמויות מוכרות בכלל הציבור, שעוררו השראה בקרב נשים יהודיות בכל העולם. אבל נשים רבות הכירו את שמותיהן של שלוש הנשים עוד קודם לכן. אלה נשים שניפצו תקרות זכוכית ובטון בתוך הקהילה: תמר אריאל בצבא, דפנה מאיר על קו התפר שבין הלכה, מיניות ופריון, רחלי פרנקל, שעוד הרבה לפני האסון שניחת עליה, הייתה חלוצה של לימוד תורה ופסיקת הלכה על ידי נשים.

הן שייכות לדור השני של המהפכה הפמיניסטית באורתודוקסיה. שלושתן התבלטו כנשים דתיות, מחויבות למצוות וללימוד תורה. הן לא גדלו ולא חיו בחוגים פמיניסטיים של דרום ירושלים או צפון ניו יורק, וחייהן לא נסללו במשעולי הליברליזם הדתי. הן באו מיישובים דתיים קטנים בפריפריה, ושתיים מהן, פרנקל מנוף איילון ומאיר מעתניאל, בקהילות שמרניות ואליטיסטיות, תורניות, חרדיות־לאומיות. שלושתן לא תכננו להפוך לסמלים או לאגדות של אוונגרד דתי, אבל שלושתן, כל אחת בדרכה, חרגו מהסטטוס קוו שקבעו רבנים וסימנו דרך של שינוי.

העובדה שסיפורי חייהן הייחודיים נשזרו בסיפור הלאומי שיחקה תפקיד כפול ומוזר. השכול ריכך, וכמעט העלים, ביקורת שמרנית, שהייתה מתבקשת בנסיבות אחרות, נגד מעשיהן הנועזים מבחינה דתית. בשלב שני, לחשיפה הגבוהה שלהן הייתה השפעה ציבורית, בפרט על נשים דתיות בישראל ובעולם. מעשיהן, בעיקר אלה של פרנקל ושל תמר אריאל, זכו להד גדול וללגיטימציה בפועל.

בדיעבד, כל אחת מהנשים סימנה כיוון במחלוקות מתמשכות שמעסיקות את הציונות הדתית והאורתודוקסיה המודרנית: מקומן של הנשים בתפילה, מקומן בלימוד התורה ובפסיקת הלכה, מקומן בצבא ובחברה הישראלית, מקומן בתפר שבין הלכה לרפואה. אבל מעל לכול, שלושתן סימנו קו חדש במעמדן של נשים מול גברים, בפרט רבנים, ומול הסדר האורתודוקסי הישן. סיפוריהן האישיים לימדו על נוכחותה של תנועה נרחבת ורבגונית, שאין לה שם ואין לה הנהגה או מטה מרכזי.

הטרגדיה העצימה מעשה אוונגרדי והעמידה אותו באור לגיטימי ואף נעלה ורצוי. מסתבר שגם החומרים הדתיים הדליקים ביותר נעשים חסיני אש בהקשר הקשה של כאב ושכול לאומי. הנפש הדתית־לאומית חצויה, אך במרכזה תמיד הרגש הלאומי.

***

סיפורן של דפנה מאיר, רחלי פרנקל ותמר אריאל הוא אולי הסיפור שבו היה צריך לסיים את הספר הזה. זה הסיפור שמקהה את להב המחלוקת, ובו אחדות עוטפת הכול. אלא שבמציאות היומיומית, הלא־הרואית, הלא־טרגית, שלושת הסיפורים הם צוהר למחלוקות שעשויות לקרוע את הציונות הדתית, ואולי כבר קורעות. מהפכות קטנות וגדולות לא באות בלי מלחמה, וזו כבר ניטשת בעוצמה, באספות חברים בבתי כנסת, בזעם מקלדות ברשתות החברתיות, בפסקי הלכה ומכתבי רבנים וקמפיינים ממומנים, ובוויכוחים סוערים סביב שולחנות השבת. זוהי מלחמה על זהותו הדתית של היחיד ושל הציבור שומר המצוות, על דמות האורתודוקסיה. אחדים מהקרבות הוכרעו, אולי מוכרעים כעת, אבל העיקריים שבהם עוד מתנהלים. קרבות על מקומן של נשים, על סמכות הרבנים, על היחס למדינה ולתרבות המערבית, על אופי התפילות ובתי הכנסת, על חינוך הילדים, על מה זה אומר להיות יהודי שומר מצוות, אורתודוקסי, במילניום השלישי למניינם.

 

פרק 1: 

מבוא לציונות הפרטית

הכיפות הסרוגות בכל מקום. בבית המשפט העליון, בתקשורת, בשלטון, בצמרת הצבא ובפיקוד המשטרה והשב"כ. גברים ונשים המשתייכים לציונות הדתית מתבלטים באקדמיה ובעסקים ובכל תחום כמעט. "האליטה ההגמונית החדשה", כינה אותם העיתונאי ארי שביט,1 מאבחן שינוי מהפכני בחברה הישראלית.

ולא רק אליטה. בתחילת 2015 פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר נרחב, מאיר עיניים, שלפיו כחמישית (22 אחוז) מהיהודים בישראל מזדהים עם המחנה הדתי־לאומי.2 במחקר המקיף (4,600 נשים וגברים שמייצגים את האוכלוסייה היהודית) התברר כי לקבוצות הליבה הדתיות־לאומיות נספחים כעת, על פי הצהרתם, יהודים רבים שאינם מנהלים אורח חיים המוגדר דתי־לאומי (חרדים, חילונים או מסורתיים).

הסרוגים בכל מקום, מה שמאיץ בשורות המגזר תחושות של אופוריה משכרת. "יום אחד גם אתם תהיו בוגרי ישיבות ואולפנות בני עקיבא", קראה מודעה שנועדה למשוך תלמידים לרשת החינוך הוותיקה. הקמפיין הפרסומי מ־2016 לווה בתצלומיהם של נשים וגברים דתיים, פוליטיקאים, רבנים, אנשי צבא ואקדמיה ומפורסמים שהתחנכו במוסדותיה. "הבה נפיץ את האור הגדול", קראו המודעות ברוח בני עקיבא, "גאים בבוגרים המרשימים שמאירים את העתיד של כולנו!" ח"כ בצלאל סמוטריץ', יו"ר מפלגת האיחוד הלאומי, סימן ערב הבחירות של אפריל 2019 יעד שאפתני עוד יותר: "מתי בפעם האחרונה אמרנו לציונות הדתית שעם ישראל כולו יהיה ציוני־דתי?" שאל. "אנחנו שייכים לכור האטומי שמזרים חשמל לכל עם ישראל".3

ובינתיים, על הגדה השנייה של הנהר החוצה את החברה הישראלית, הנוכחות המוגברת של כיפות סרוגות מאיצה חרדות. לפי מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, נכון לדצמבר 2017, לא פחות מ־79 אחוז מהחילונים הסכימו ש"הדתיים משתלטים על המדינה". אפשר לייחס את הנתון לנוכחות הגוברת של דת ודתיים בפרהסיה הישראלית, וגם לעובדה שב־2017 פרצה מהאקדמיה אל הדיבור היומיומי הישראלי מילה חדשה יחסית, "הדתה", המתארת באופן שלילי את תהליך חדירתם של תכנים יהודיים־דתיים לתוך מרחבים חילוניים, ולעיתים אף לתאר כך את נוכחותם של ישראלים המזוהים כדתיים. "ציוויליזציה ישראלית אחת מתפוגגת וציוויליזציה אחרת נעשית שולטת", המשיך ארי שביט במאמרו. "בעוד ממורשת דוד בן־גוריון לא נותר דבר כמעט, מורשת הרב צבי יהודה הכהן קוק הצליחה במידה רבה להשתלט על מדינת ישראל".

התחושה כי הנה החילוניות מוכרעת בידי הדתיים־לאומיים, הביאה אחדים אל סף תבהלה. "הדתיים הלאומיים מסוכנים", כתב הפובליציסט יוסי קליין.4 "מסוכנים יותר מהחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים. את הערבים אפשר לנטרל, אותם לא. מה הם רוצים? להשתלט על המדינה ולנקות אותה מערבים. אם תשאלו, הם יכחישו. הם יודעים שמוקדם מדי להיות כה גלויים. אל תאמינו להכחשות שלהם. הלאומיות הדתית שלהם היא לאומנות קיצונית, עטופה ביראת שמיים חסודה. היא מחלחלת למערכת החינוך, מתחזקת בצבא ומשפיעה על בית המשפט העליון. הם כבר בדרך אלינו, עוד רגע והם פורצים את הדלת". באתר האינטרנט של "הארץ" לווה המאמר באיור סטריאוטיפי של ערן וולקובסקי ובו גבר דתי־לאומי מכוון רובה דרך ספר תורה. קליין וְולקובסקי, כמו ישיבות בני עקיבא, רואים ב"ציונות הדתית" גוש אחיד ומתעצם.

***

ההתעצמות, נפלאה או נוראה, היא רק אחד הכוחות הפועלים על הציונות הדתית. למעשה, "האליטה ההגמונית החדשה" מתלהטת מבפנים וקרובה לנקודת רתיחה. מתחת למה שנראה כמו התחזקות מגזרית רוחש מאבק דתי ותרבותי שהוא, בעיניי, המשמעותי ביותר ביהדות בימינו: דתיים שומרי מצוות מול דתיים שומרי מצוות.

ישראלים רבים נחשפו בקיץ 2016 לנאומו של ראש המכינה הקדם־צבאית "בני דוד" בשומרון, הרב יגאל לוינשטיין, נגד הסובלנות שמגלה צה"ל כלפי הומואים, שאותם כינה "סוטים", או לשיעורו של אותו רב ב־2017, מול תלמידים ערב גיוס, שבו לעג לחיילות המשרתות בתפקידי לחימה. לוינשטיין זעק נגד גיוס צעירות דתיות לצבא, "שיגעו לנו את הילדות". זכורות גם התבטאויות אחרות של רבני המכינה, למשל הרב יוסף קלנר, שאמר בשיעור לתלמידים כי "נשים רוחניות זה קשקוש", וכי נשים המחזיקות בידיהן סמכויות הן "בחורילות".5

התבטאויות כאלה מתפרשות לרוב כעדות להקצנה של המחנה הדתי־לאומי, אלא שהן מהוות רק קצף על המים. מלחמת התרבות מזיזה לוחות טקטוניים. היא מחלקת מחדש את הזרם הדתי לקבוצות שניתן למקם באופן גס בין המסורתיות לחרדיות. "מורשת הרב צבי יהודה קוק" כנראה מעולם לא הייתה הגמונית בציבור הדתי, ועכשיו — דווקא כשהיא נראית מבחוץ כמנצחת — היא למעשה ממשיכה לאבד אחיזה בביתה שלה.

"ארץ ישראל" — או מפעל ההתיישבות ביהודה שומרון ועזה, שהתפרש כביטוי מובהק לתהליך הגאולה — הייתה במשך שנים דגל עיקרי של הפוליטיקה הדתית, והיו שהעריכו, גם מבית וגם מחוץ, כי אם משהו יחצה את המחנה הדתי תהיה זו עוצמת המאבק סביב ההתנחלויות. אך בשנים האחרונות הסתמנו מחלוקות פנימיות באזורים אחרים: דת ותרבות, דת ומדינה, חברה וקפיטליזם. ככל ששררה הסכמה בנושאים הישנים, התעוררו אי־הסכמות בנושאים חדשים.

שתי מערכות הבחירות שהיו ב־2019 הדגישו עד כמה עמוק הפיצול — על רקע דתי ותרבותי — בין פוליטיקאים לקבוצות המזוהות עם הסרוגים, בין ליברלים לחרד"לים (החרדים־לאומיים, או "התורניים"), בין שמרנים המבקשים לשמר מחיצות מגזריות לדתיים שמבקשים להתקרב לחילונים ולישראליות.

הראשונה מבין שתי מערכות הבחירות של אותה שנה החלה במפץ מטלטל, כשבכיר הפוליטיקאים הסרוגים, נפתלי בנט, נטש את מפלגתו, הבית היהודי, והקים מפלגת ימין על־מגזרית של דתיים וחילונים, ימין שגם כשיש לראשו כיפה, הוא לא כפוף לרבנים. אמנם המפלגה כשלה בניסיונה לעבור את אחוז החסימה לבדה, ובבחירות הנוספות שנערכו בספטמבר 2019 חברה שוב למפלגת האֵם הבית היהודי במסגרת גוש ימין־דתי מורחב, אך את השבר הדתי והתרבותי בלב המחנה הדתי לא היה ניתן לטשטש עוד. בנט, בלי קשר לכישלונו שדחף אותו לפנות את ראשות המפלגה לטובת שותפתו איילת שקד, השפיע השפעה מכרעת על תהליך שקיעתו של אחד המוסדות האחרונים שלמראית עין עוד היה שייך ל"מחנה" כולו — המפלגה.

הפוליטיקה היא חלון ראווה שמשקף רק חלק מהנעשה בבית. כעת מתגלעים בו סדקים ומחיצות שחוצים את הקהילה ומרחיקים אותה לא רק מההגדרה של "מחנה" חברתי־פוליטי מובחן, אלא גם מההגדרה של זהות אחת ושל זרם דתי מגובש.

כי כאשר אומרים "דתיים־לאומיים" חייבת לבוא שאלת המשך: איזה מין דתיים־לאומיים. לאילו רבנים הם נשמעים, אם הם נשמעים; האם, ועד איזה גבול, הם דוגלים בשוויון בכלל, ובין המינים בפרט: הם בעד נשים כמנהיגות רוחניות? בעד נשים בתפקידי שליחות ציבור בבית הכנסת? ומה עם נשים במדי צבא? האם יקבלו בקהילותיהם לסביות והומואים מוצהרים כחברים שווים? מה יחסם לרבנות הראשית לישראל? מה יחסם ליהודים שאינם שומרי מצוות? ולחרדים? ומה עם בני דתות אחרות, או יהודים רפורמים וקונסרבטיבים? איך הם מתלבשים ונראים כלפי חוץ, וכיצד יגדירו את עצמם מול תפריט הגדרות פנים־מגזרי הולך וגדל? שאלות של זהות, אידיאולוגיה והלכה חוצות את המגזר הדתי־לאומי לאורכו ולרוחבו.

הפיצול הזה הוא ההקשר הנכון להרבה ממה שקורה בציבור הדתי. הוא גם הסיפור הגדול, שבו עוסק ספר זה. בתהליך שנוגע בראש ובראשונה לשמירת ההלכה ולחיים הדתיים בקהילה שבה נשחקת הלכידות, במיוחד בין שני הקטבים הטעונים במתח גבוה — החרד"לים והדתיים הליברלים. במקביל לאלה ישנן קבוצות נוספות של פוסט־אורתודוקסים, דתיי רצף ודתיים לייט, מסורתיים חדשים, דתיים סלקטיבים, דתיים בורגנים, וסתם דתיים־לאומיים. ההגדרות של קבוצות אלה רכות ומשתנות, אבל קיומן מעיד כי הציבור הדתי הסרוג הולך ומתגוון, מתפצל והולך.6

השינויים המתוארים כאן אינם תהליך רוגע. מלחמת תרבות חוצה את הציבור בשאלות על גבולות ההלכה, גבולות הקהילה הדתית. בשאלות מהי אורתודוקסיה ומיהו אורתודוקס. שני הפלגים שמרניים במהותם — כלומר, מבקשים נחלה בעולם עתיק שבו יש אלוהים ויש תורה והלכה וישנה סמכות מחייבת. ועדיין, המחלוקת ביניהם היא על מידת השמרנות, על האיזון בין שמרנות ובין ערכים אחרים, יהודיים או לא יהודיים. מלחמת התרבות נלחצת ברווח שבין שמרנים פחות לשמרנים יותר.

מנקודת מבטם של השמרנים במחנה הדתי, האיום על היקר והקדוש לא בא עוד כבעבר מהחילוניות, או מהתנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, אלא מקרב אנשים ונשים שומרי מצוות שרבים מהם גדלו, כמוהם, בבני עקיבא, שכולם מגדירים את עצמם אורתודוקסים, כלומר משתייכים לזרם השמרני ביהדות.

בקיץ 2019, למשל, ניסו אנשי הקו השמרני בציונות הדתית לסכל מינוי של אשת אקדמיה דתייה, ד"ר איילת סיידלר, לתפקיד המפקחת על לימודי התנ"ך בחינוך הדתי. במסגרת הקמפיין הופצו מסרונים אנונימיים בתפוצה רחבה שטענו שסיידלר דוגלת במפרשי תנ"ך נוצרים, והרב יעקב דביר, רב בישיבת מצפה רמון, הזהיר מפני המינוי במכתב ששלח לשר החינוך מטעם הבית היהודי, הרב רפי פרץ, בעצמו דמות בולטת במחנה השמרני. דביר כינה אותה: "אישה שכל חשיבתה, הרצאותיה ומאמריה הם בגישה החילונית־הספרותית והביקורת האקדמית". הקמפיין נכשל, סיידלר מונתה, אבל אדם אחר שילם באותו קיץ בכיסאו — ד"ר אברהם ליפשיץ, שאף הוא היה לצנינים בעיני חלק מהשמרנים.

שנה קודם לכן רתח המגזר עם פרסומו של סרטון מטעם פורום "חותם", ארגון גג שמזוהה עם הציבור החרדי־לאומי. הסרטון נועד להשחיר את פניהם של ארגונים דתיים המזוהים כליברלים והציג אותם כסוכנים של הקרן החדשה לישראל, גוף שנתפס בידי רבים כמוקצה. זה היה הסרטון האחרון, והבוטה ביותר, בשורה של פרסומים שהפיק "חותם", ושנועדו לשלול את הלגיטימציה של קולות דתיים ליברליים על ידי הצגתם כשותפים לקשר קונספירטיבי אנטי־דתי. הסרטון ביטא את מלחמת התרבות הפנימית בציבור הדתי ועורר רעשי משנה מתמשכים: מאמרים, דיונים אין־סופיים ברשתות החברתיות, מכתב רבנים ודרשות בעד ונגד הקמפיין בבתי כנסת.

גם עימותים מקומיים חושפים את הקרעים בציונות הדתית. לדוגמה, העימות בבית הספר צייטלין בתל אביב, מוסד דתי ותיק, שבתוכו החל לפעול מסלול חדש דתי־ליברלי לנערות, צופי"ה. סביב האוטונומיה החינוכית הקטנה התעוררו מחלוקת ומתיחות, שהתפרצו ב־2018. בין הורי התלמידים והמורים היו שהסתייגו מד"ר חנה פרידמן, מנהלת צופי"ה, נציגה מוצהרת של פמיניזם הלכתי ותומכת בזכויות להט"בים; היו שהתמרמרו על הנורמות החדשות שהונחלו לתלמידות, כמו לימודי גמרא חובה לנערות ותפילות נפרדות בהובלת נערות; וגם הגישה העצמאית והאליטיסטית הייתה לצנינים בעיני רבים. "רפורמיות", "גויות", נכתב על פתקים שהודבקו במוסד בשיאה של המחלוקת. בית הספר געש מפוליטיקה ודת וממתחים חברתיים, תוך כדי מאמצים של הממסד — מנהלת החינוך הממלכתי דתי (חמ"ד) — ללכת בין הטיפות, להמשיך לשדר עסקים כרגיל מול ציבור הסרוגים שכבר אינו כרגיל. באמצע אותה שנה שילם מנהל תיכון צייטלין, שהתנגד לצופי"ה, בכיסאו. בסוף אותה שנה נאלץ בית הספר של פרידמן לחפש מבנה אחר.

עוצמת העימות משתקפת בדברים שנשמעים בציונות הדתית בשנים האחרונות. ב־2009 הוקיע הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן, את מובילי התופעות הליברליות בציונות הדתית וכינה אותם "ניאו־רפורמים". הוא כיוון ליזמים של מניינים המשתפים נשים, או לרבנים המתירים לרווקות להרות מתרומת זרע. שפירא העריך כי הציונות הדתית עומדת בפני "קרע מוצדק", שיהיה גדול ומשמעותי יותר מהפיצול הפוליטי בין מפלגות דתיות.7 ב־2016 אמר דב קלמנוביץ', יו"ר הבית היהודי במועצת העיר ירושלים: "בעוד עשר שנים, תרשמו לפניכם, נמצא עצמנו עם זרם רפורמי עצום שאליו יעברו עם השנים יהודים מאמינים רבים, כולל בוגרי החינוך הממלכתי דתי". אלה המילים. זו הרוח הנושבת בדברים ובמאמרים, ובמאבק בין ארגונים שונים משני המחנות, החרד"לי והליברלי.8

***

הדתיים־לאומיים מעוררים עניין בציבור הכללי, בדרך כלל, בהקשר פוליטי. כך, משום שההתנחלויות, שעמדו בראש מעייניה של הנהגת הציונות הדתית בשני הדורות האחרונים, הן סיבה למחלוקת יסוד בחברה הישראלית. בשנים האחרונות גובר העיסוק גם בכוחם של הדתיים במוקדי הכוח. ספירת כיפות בלשכת ראש הממשלה, בכנסת, בקצונה הבכירה בצה"ל, בתקשורת, בבית המשפט העליון. גם זו פוליטיקה. עיסוק בקבוצות בחברה הישראלית ובכוחן היחסי.

הדיונים הקבועים הללו, שדתיים רבים וחילונים רבים ששים אליהם, מתעלמים מעולם שלם של תוכן ודאגות שמעניינים אנשים דתיים ונשים דתיות: עולם של פרקטיקה דתית. אין אפשרות להבין את החברה הישראלית בלי המרכיב הדתי, ולא כל שכן אי אפשר להבין את החברה הדתית בלעדיו. אבל גם עיתונאים וסופרים מעמיקים, שעומדים על משמר החברה בישראל, נוטים להחמיץ את החוויה הכל כך מרכזית בחיי כל אדם דתי, ממעיטים בערכה או מצמצמים אותה לסיפור של כוח. זה כנראה הבסיס לשיח ה"הדתה" הרועש שעוסק בדת כפלטפורמה צדדית שמעליה מתרחש העיקר — כיפוף ידיים של דתיים נגד חילונים. הזהות, האמונה, ההלכה, ה"יידישקייט", היחס לעולם החיצון ולערכיו — כל המרכיבים שמגדירים את היחסים בתוך המחנה הדתי ובינו ובין העולם החיצון — נעדרים בדרך כלל מהשיח על החברה הדתית.

הדת, ודאגותיהם של הדתיים הנוגעים לה, הן העומדות במוקדו של ספר זה.

אין כל ספק שבקרב חלק ניכר מהדתיים־לאומיים גם הלאומיות היא מרכיב מרכזי של דת. ועם זאת, הספר כמעט לא יעסוק בפוליטיקה הלאומית של הדתיים־לאומיים — כלומר בשאלה איזה מין לאומיים הם, ומה יחסם לציונות ולמדינה ולהתנחלויות. הוא יעסוק בשאלה איזה מין דתיים הם, הדתיים־לאומיים והאורתודוקסים המודרנים.

בעמודים הבאים אני רוצה לשרטט קווים כלליים להתמצאות בסבך הכוחות המזינים את העימות הפנימי בציונות הדתית של ימינו. מדובר בתנועה דתית ואידיאולוגית ותיקה שיש לה יחסי גומלין מורכבים ומגוונים עם קבוצות דתיות ולא־דתיות בהווה ובעבר; גם הסיפור העכשווי של הציונות הדתית נוגע במספר גדול של דמויות, רעיונות, מפלגות, ארגונים ואירועים, שכולם חשובים לדיון על הדתיות שלה. בשלב זה, כדי להתמקד, אציג כמה מעיקרי הסיפור בקווים גסים, ואציין בעיקר את מה שהכרחי כדי להתקדם ליתר פרקי הספר. בפרקים האלה ניכנס לעומק המחלוקות האידיאולוגיות שחורצות קווי שסע לאורכו ולרוחבו של הציבור הדתי.

 

הפרטה

רבים מודדים את הציונות הדתית בסרגל שבקצהו האחד הקצנה ובשני התמתנות. ביטויי הקצנה מצטברים ללא הרף זה שנים, בעיקר בתחום המיני, תחת הכותרת "צניעות". חלק מסניפי בני עקיבא, תנועת נוער מעורבת, הפרידו בנים ובנות. הם מצטברים גם בתחום החינוכי. בחלק ממוסדות החינוך החרד"ליים קיצצו משמעותית בלימודים הכלליים, ורבניהם דורשים לצנזר ולהסיר מהמדפים ספרות כללית, כולל ספרי ילדים תמימים. בכנס השנתי הגדול שמארגנת ישיבת רמת גן החרד"לית לציבור הרחב הונהג בקיץ 2018 חידוש: נשים וגברים הופרדו לא רק באולמות ההרצאות, אלא גם במעליות שהובילו אותם לשם.

ברוב המקרים, הביטויים הללו לא מספרים סיפור של הקצנה כללית, אלא שהקיצונים הם אלה שמקצינים. המחנה שמגביה חומות ומבקש להתבצר בשטחים שביניהן, מגביה אותן עוד ועוד. המחנה הזה דומיננטי מבחינה פוליטית וזוכה פעמים רבות לגב ממשלתי, אבל בציבור הדתי הרחב הוא לא הרוב. במלחמת התרבות, שני הקצוות, השמרני והליברלי, מנותקים זה מזה, והקרב על המרכז טרם הוכרע, או שהוא מוכרע פעם לצד זה ופעם לצד זה.

יותר מהקצנה או התמתנות, הכוח העיקרי שמשפיע על הציונות הדתית הוא כוח ההפרטה. והוא מיטיב עם הליברלים לא פחות מאשר עם השמרנים. כדי להבין את התהליכים ואת המחלוקות בתוך הציונות הדתית, אני מציע לחשוב עליה — במיוחד אחרי ההתנתקות של שנת 2005 — כמשק ריכוזי ההופך עם הזמן לשוק חופשי. ולכל זה יש כמובן הקשר גלובלי. בעולם כולו ניכר משבר של סמכות והנהגה, גבולות מיטשטשים, היררכיות נמחקות.

בדומה, גם המונופולים הדתיים קורסים. חלק גדול מכוחם עובר מהממסד ליזמים דתיים שונים וגם ל"צרכנים". המונופולים הם, לדוגמה, הרבנות הראשית לישראל, שנטועה עמוק בתיאולוגיה של הציונות הדתית וכיום היא גוף שנוי במחלוקת בציבור הדתי, וגם מוסדות כמו ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, שבמשך עשרות שנים השפיעה, במישרין או בעקיפין, על כלל החברה הדתית לאומית. האם רבנים אחרים מחליפים את המונופול הישן? האם קם מוסד עליון אחר? התשובה מורכבת: במגזר פועלים תאגידים רוחניים חזקים, כמו ישיבת "הר המור" והמכינות הקדם־צבאיות, אבל הם, כמו גם הרבנים המצליחים של דורנו, לא ממלאים את אותם תפקידים שמילאו קודמיהם. השיטה השתנתה.

המשך הפרק בספר המלא

יאיר אטינגר

הוא כתב ופרשן לענייני דת ומדינה של כאן 11. הוא ממחברי הספר "באין רועה" (הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018), העוסק בחרדיות המזרחית ותנועת ש"ס לאחר עידן הרב עובדיה יוסף, והיה עיתונאי "הארץ" במשך כ־20 שנה, מחציתן ככתב ופרשן לענייני חרדים ודתות. אטינגר מתגורר בירושלים עם משפחתו. 

עוד על הספר

פרומים יאיר אטינגר

פתח דבר 

שלוש נשים

השכול היכה בשלוש נשים ישראליות. שלוש טרגדיות, בזמנים שונים. ובכל פעם שניחתה המכה, יצאה אישה מאלמוניותה והפכה לא רק לקורבן, כי אם גם לגיבורה. כל אחת מהן שיחקה תפקיד מכריע גם על במה שאין לה קשר ישיר לשכול. זה תפקיד שלא נוגע למלחמה או לשלום, אלא למה שהזמן המודרני מחשיב כבלתי קיומי ולעיתים קרובות גם כבלתי חשוב: עיצובה של המסורת הדתית.

ביוני 2014 שכלה רחלי פרנקל (שפרכר) את בנה נפתלי, שנחטף ונרצח עם גיל־עד שער ואיל יפרח, לאחר שעלו על מה שנראה כמו טרמפ תמים, לא רחוק מצומת גוש עציון. כשהובא למנוחות, בחלוף 18 ימי חיפושים ודאגה חוצת מגזרים, רחלי פרנקל, כמו גם שתי האימהות האחרות, כבר הייתה דמות מוכרת בציבור. רבים מצאו באימהות, שהרבו להופיע בתקשורת בימי החיפושים, סימנים של אצילות, השראה, אמונה. בהלוויה, שהשתתפו בה רבבות ישראלים ושהועברה בשידור חי בטלוויזיה וברדיו, הפכה פרנקל גם למובילת דרך דתית. היא חרגה מהנורמה המקובלת באורתודוקסיה הדתית ובמסורתיות הישראלית, ומעל מיטתו של בנה, יחד עם הגברים במשפחתה, אמרה בקול את תפילת ה"קדיש". גם אם המעשה הותר בידי חלק מהפוסקים, מראה האישה האומרת קדיש בקולה היה עז, חדש לרוב הישראלים ובכלל זה רוב הדתיים. רחלי פרנקל שינתה תודעה בישראל ובעולם.

באוקטובר של אותה שנה נהרגה במפולת שלגים באנפורנה, נפאל, סרן תמר אריאל. היא הייתה בחופשה, ועמדה לחזור לצבא. רבים הכירו אותה עד אז כאות בלבד — ת' — נווטת הקרב הדתייה הראשונה בתולדות חיל האוויר. בעקבות מותה פורסמו דיוקנה וסיפורה האישי של מי שסימלה חלוציות כפולה, גם אישה וגם דתייה, שהלכה נגד הזרם והתגייסה למסלול הקרבי התובעני ביותר האפשרי, קורס טיס. אריאל התגייסה חרף עמדתם החד־משמעית של מרבית הרבנים והמחנכים בציבור הדתי שאסרו על כך בפסקי הלכה. עוד בחייה הייתה מודל חיקוי לנערות דתיות, אבל עם מותה נעשתה לסמל של תנועה גדולה של דתיות שביקשו לשרת, במדים, בניגוד לקו החינוכי והציבורי בקהילתן. "צהלי", המכינה התורנית לנערות דתיות לקראת צבא, במושב הדתי משואות יצחק, נקראה על שם תמר אריאל.

 

בינואר 2016 נרצחה דפנה מאיר בפתח ביתה ביישוב עתניאל בידי מחבל חמוש בסכין. היא הייתה אם לחמישה ילדים, בהם שני ילדי אומנה. אחות במקצועה, אישה כותבת ומתכתבת עם בני משפחה, עם חברות, עם מטופלות, עם רבנים. מאיר הייתה חלק מתרבות חדשה בקהילה הדתית, שבמרכזה שיח פתוח על נשיות ומיניות.

כאחות, מאיר ייעצה לנשים באופן פרטי, ובתיווך של אתר האינטרנט של ארגון הנשים הדתיות "קולך", בתחומים עדינים מבחינה הלכתית, כמו שימוש באמצעי מניעה ובעיות העולות מקיום אחת המצוות הרגישות ביותר — שמירת נידה. מאיר נהגה להפנות נשים שסבלו מ"עקרות הלכתית" (נשים עם מחזור חודשי קצר שבשל הקפדה על דיני נידה מחמיצות את ימי הביוץ ומתקשות להיכנס להיריון) לאנשי הלכה שיתירו להן לקצר את תקופת ההרחקה מבעליהן. בשל עצות כאלה התעמתה עם רב בולט, ראש מכון פוע"ה, הרב מנחם בורשטיין.1 הוא, כמו אחרים, חשב שמאיר חצתה קו אדום.

שלושה אסונות הצטרפו לשרשרת ארוכה של שכול ישראלי, תוצאתם של פיגועי טרור ותאונות. אבל שלושת הסיפורים — זה של האם השכולה ואלה של שתי הנשים שנהרגו בגיל צעיר — הציפו עוד סיפורים על שבירת מוסכמות בתוך הקהילה הדתית. השפעתם המכוננת נחשפה רק בחלוף זמן מרגע האסון.

בכל שלושת המקרים, האסונות הם שהפכו את הנשים לדמויות מוכרות בכלל הציבור, שעוררו השראה בקרב נשים יהודיות בכל העולם. אבל נשים רבות הכירו את שמותיהן של שלוש הנשים עוד קודם לכן. אלה נשים שניפצו תקרות זכוכית ובטון בתוך הקהילה: תמר אריאל בצבא, דפנה מאיר על קו התפר שבין הלכה, מיניות ופריון, רחלי פרנקל, שעוד הרבה לפני האסון שניחת עליה, הייתה חלוצה של לימוד תורה ופסיקת הלכה על ידי נשים.

הן שייכות לדור השני של המהפכה הפמיניסטית באורתודוקסיה. שלושתן התבלטו כנשים דתיות, מחויבות למצוות וללימוד תורה. הן לא גדלו ולא חיו בחוגים פמיניסטיים של דרום ירושלים או צפון ניו יורק, וחייהן לא נסללו במשעולי הליברליזם הדתי. הן באו מיישובים דתיים קטנים בפריפריה, ושתיים מהן, פרנקל מנוף איילון ומאיר מעתניאל, בקהילות שמרניות ואליטיסטיות, תורניות, חרדיות־לאומיות. שלושתן לא תכננו להפוך לסמלים או לאגדות של אוונגרד דתי, אבל שלושתן, כל אחת בדרכה, חרגו מהסטטוס קוו שקבעו רבנים וסימנו דרך של שינוי.

העובדה שסיפורי חייהן הייחודיים נשזרו בסיפור הלאומי שיחקה תפקיד כפול ומוזר. השכול ריכך, וכמעט העלים, ביקורת שמרנית, שהייתה מתבקשת בנסיבות אחרות, נגד מעשיהן הנועזים מבחינה דתית. בשלב שני, לחשיפה הגבוהה שלהן הייתה השפעה ציבורית, בפרט על נשים דתיות בישראל ובעולם. מעשיהן, בעיקר אלה של פרנקל ושל תמר אריאל, זכו להד גדול וללגיטימציה בפועל.

בדיעבד, כל אחת מהנשים סימנה כיוון במחלוקות מתמשכות שמעסיקות את הציונות הדתית והאורתודוקסיה המודרנית: מקומן של הנשים בתפילה, מקומן בלימוד התורה ובפסיקת הלכה, מקומן בצבא ובחברה הישראלית, מקומן בתפר שבין הלכה לרפואה. אבל מעל לכול, שלושתן סימנו קו חדש במעמדן של נשים מול גברים, בפרט רבנים, ומול הסדר האורתודוקסי הישן. סיפוריהן האישיים לימדו על נוכחותה של תנועה נרחבת ורבגונית, שאין לה שם ואין לה הנהגה או מטה מרכזי.

הטרגדיה העצימה מעשה אוונגרדי והעמידה אותו באור לגיטימי ואף נעלה ורצוי. מסתבר שגם החומרים הדתיים הדליקים ביותר נעשים חסיני אש בהקשר הקשה של כאב ושכול לאומי. הנפש הדתית־לאומית חצויה, אך במרכזה תמיד הרגש הלאומי.

***

סיפורן של דפנה מאיר, רחלי פרנקל ותמר אריאל הוא אולי הסיפור שבו היה צריך לסיים את הספר הזה. זה הסיפור שמקהה את להב המחלוקת, ובו אחדות עוטפת הכול. אלא שבמציאות היומיומית, הלא־הרואית, הלא־טרגית, שלושת הסיפורים הם צוהר למחלוקות שעשויות לקרוע את הציונות הדתית, ואולי כבר קורעות. מהפכות קטנות וגדולות לא באות בלי מלחמה, וזו כבר ניטשת בעוצמה, באספות חברים בבתי כנסת, בזעם מקלדות ברשתות החברתיות, בפסקי הלכה ומכתבי רבנים וקמפיינים ממומנים, ובוויכוחים סוערים סביב שולחנות השבת. זוהי מלחמה על זהותו הדתית של היחיד ושל הציבור שומר המצוות, על דמות האורתודוקסיה. אחדים מהקרבות הוכרעו, אולי מוכרעים כעת, אבל העיקריים שבהם עוד מתנהלים. קרבות על מקומן של נשים, על סמכות הרבנים, על היחס למדינה ולתרבות המערבית, על אופי התפילות ובתי הכנסת, על חינוך הילדים, על מה זה אומר להיות יהודי שומר מצוות, אורתודוקסי, במילניום השלישי למניינם.

 

פרק 1: 

מבוא לציונות הפרטית

הכיפות הסרוגות בכל מקום. בבית המשפט העליון, בתקשורת, בשלטון, בצמרת הצבא ובפיקוד המשטרה והשב"כ. גברים ונשים המשתייכים לציונות הדתית מתבלטים באקדמיה ובעסקים ובכל תחום כמעט. "האליטה ההגמונית החדשה", כינה אותם העיתונאי ארי שביט,1 מאבחן שינוי מהפכני בחברה הישראלית.

ולא רק אליטה. בתחילת 2015 פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר נרחב, מאיר עיניים, שלפיו כחמישית (22 אחוז) מהיהודים בישראל מזדהים עם המחנה הדתי־לאומי.2 במחקר המקיף (4,600 נשים וגברים שמייצגים את האוכלוסייה היהודית) התברר כי לקבוצות הליבה הדתיות־לאומיות נספחים כעת, על פי הצהרתם, יהודים רבים שאינם מנהלים אורח חיים המוגדר דתי־לאומי (חרדים, חילונים או מסורתיים).

הסרוגים בכל מקום, מה שמאיץ בשורות המגזר תחושות של אופוריה משכרת. "יום אחד גם אתם תהיו בוגרי ישיבות ואולפנות בני עקיבא", קראה מודעה שנועדה למשוך תלמידים לרשת החינוך הוותיקה. הקמפיין הפרסומי מ־2016 לווה בתצלומיהם של נשים וגברים דתיים, פוליטיקאים, רבנים, אנשי צבא ואקדמיה ומפורסמים שהתחנכו במוסדותיה. "הבה נפיץ את האור הגדול", קראו המודעות ברוח בני עקיבא, "גאים בבוגרים המרשימים שמאירים את העתיד של כולנו!" ח"כ בצלאל סמוטריץ', יו"ר מפלגת האיחוד הלאומי, סימן ערב הבחירות של אפריל 2019 יעד שאפתני עוד יותר: "מתי בפעם האחרונה אמרנו לציונות הדתית שעם ישראל כולו יהיה ציוני־דתי?" שאל. "אנחנו שייכים לכור האטומי שמזרים חשמל לכל עם ישראל".3

ובינתיים, על הגדה השנייה של הנהר החוצה את החברה הישראלית, הנוכחות המוגברת של כיפות סרוגות מאיצה חרדות. לפי מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, נכון לדצמבר 2017, לא פחות מ־79 אחוז מהחילונים הסכימו ש"הדתיים משתלטים על המדינה". אפשר לייחס את הנתון לנוכחות הגוברת של דת ודתיים בפרהסיה הישראלית, וגם לעובדה שב־2017 פרצה מהאקדמיה אל הדיבור היומיומי הישראלי מילה חדשה יחסית, "הדתה", המתארת באופן שלילי את תהליך חדירתם של תכנים יהודיים־דתיים לתוך מרחבים חילוניים, ולעיתים אף לתאר כך את נוכחותם של ישראלים המזוהים כדתיים. "ציוויליזציה ישראלית אחת מתפוגגת וציוויליזציה אחרת נעשית שולטת", המשיך ארי שביט במאמרו. "בעוד ממורשת דוד בן־גוריון לא נותר דבר כמעט, מורשת הרב צבי יהודה הכהן קוק הצליחה במידה רבה להשתלט על מדינת ישראל".

התחושה כי הנה החילוניות מוכרעת בידי הדתיים־לאומיים, הביאה אחדים אל סף תבהלה. "הדתיים הלאומיים מסוכנים", כתב הפובליציסט יוסי קליין.4 "מסוכנים יותר מהחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים. את הערבים אפשר לנטרל, אותם לא. מה הם רוצים? להשתלט על המדינה ולנקות אותה מערבים. אם תשאלו, הם יכחישו. הם יודעים שמוקדם מדי להיות כה גלויים. אל תאמינו להכחשות שלהם. הלאומיות הדתית שלהם היא לאומנות קיצונית, עטופה ביראת שמיים חסודה. היא מחלחלת למערכת החינוך, מתחזקת בצבא ומשפיעה על בית המשפט העליון. הם כבר בדרך אלינו, עוד רגע והם פורצים את הדלת". באתר האינטרנט של "הארץ" לווה המאמר באיור סטריאוטיפי של ערן וולקובסקי ובו גבר דתי־לאומי מכוון רובה דרך ספר תורה. קליין וְולקובסקי, כמו ישיבות בני עקיבא, רואים ב"ציונות הדתית" גוש אחיד ומתעצם.

***

ההתעצמות, נפלאה או נוראה, היא רק אחד הכוחות הפועלים על הציונות הדתית. למעשה, "האליטה ההגמונית החדשה" מתלהטת מבפנים וקרובה לנקודת רתיחה. מתחת למה שנראה כמו התחזקות מגזרית רוחש מאבק דתי ותרבותי שהוא, בעיניי, המשמעותי ביותר ביהדות בימינו: דתיים שומרי מצוות מול דתיים שומרי מצוות.

ישראלים רבים נחשפו בקיץ 2016 לנאומו של ראש המכינה הקדם־צבאית "בני דוד" בשומרון, הרב יגאל לוינשטיין, נגד הסובלנות שמגלה צה"ל כלפי הומואים, שאותם כינה "סוטים", או לשיעורו של אותו רב ב־2017, מול תלמידים ערב גיוס, שבו לעג לחיילות המשרתות בתפקידי לחימה. לוינשטיין זעק נגד גיוס צעירות דתיות לצבא, "שיגעו לנו את הילדות". זכורות גם התבטאויות אחרות של רבני המכינה, למשל הרב יוסף קלנר, שאמר בשיעור לתלמידים כי "נשים רוחניות זה קשקוש", וכי נשים המחזיקות בידיהן סמכויות הן "בחורילות".5

התבטאויות כאלה מתפרשות לרוב כעדות להקצנה של המחנה הדתי־לאומי, אלא שהן מהוות רק קצף על המים. מלחמת התרבות מזיזה לוחות טקטוניים. היא מחלקת מחדש את הזרם הדתי לקבוצות שניתן למקם באופן גס בין המסורתיות לחרדיות. "מורשת הרב צבי יהודה קוק" כנראה מעולם לא הייתה הגמונית בציבור הדתי, ועכשיו — דווקא כשהיא נראית מבחוץ כמנצחת — היא למעשה ממשיכה לאבד אחיזה בביתה שלה.

"ארץ ישראל" — או מפעל ההתיישבות ביהודה שומרון ועזה, שהתפרש כביטוי מובהק לתהליך הגאולה — הייתה במשך שנים דגל עיקרי של הפוליטיקה הדתית, והיו שהעריכו, גם מבית וגם מחוץ, כי אם משהו יחצה את המחנה הדתי תהיה זו עוצמת המאבק סביב ההתנחלויות. אך בשנים האחרונות הסתמנו מחלוקות פנימיות באזורים אחרים: דת ותרבות, דת ומדינה, חברה וקפיטליזם. ככל ששררה הסכמה בנושאים הישנים, התעוררו אי־הסכמות בנושאים חדשים.

שתי מערכות הבחירות שהיו ב־2019 הדגישו עד כמה עמוק הפיצול — על רקע דתי ותרבותי — בין פוליטיקאים לקבוצות המזוהות עם הסרוגים, בין ליברלים לחרד"לים (החרדים־לאומיים, או "התורניים"), בין שמרנים המבקשים לשמר מחיצות מגזריות לדתיים שמבקשים להתקרב לחילונים ולישראליות.

הראשונה מבין שתי מערכות הבחירות של אותה שנה החלה במפץ מטלטל, כשבכיר הפוליטיקאים הסרוגים, נפתלי בנט, נטש את מפלגתו, הבית היהודי, והקים מפלגת ימין על־מגזרית של דתיים וחילונים, ימין שגם כשיש לראשו כיפה, הוא לא כפוף לרבנים. אמנם המפלגה כשלה בניסיונה לעבור את אחוז החסימה לבדה, ובבחירות הנוספות שנערכו בספטמבר 2019 חברה שוב למפלגת האֵם הבית היהודי במסגרת גוש ימין־דתי מורחב, אך את השבר הדתי והתרבותי בלב המחנה הדתי לא היה ניתן לטשטש עוד. בנט, בלי קשר לכישלונו שדחף אותו לפנות את ראשות המפלגה לטובת שותפתו איילת שקד, השפיע השפעה מכרעת על תהליך שקיעתו של אחד המוסדות האחרונים שלמראית עין עוד היה שייך ל"מחנה" כולו — המפלגה.

הפוליטיקה היא חלון ראווה שמשקף רק חלק מהנעשה בבית. כעת מתגלעים בו סדקים ומחיצות שחוצים את הקהילה ומרחיקים אותה לא רק מההגדרה של "מחנה" חברתי־פוליטי מובחן, אלא גם מההגדרה של זהות אחת ושל זרם דתי מגובש.

כי כאשר אומרים "דתיים־לאומיים" חייבת לבוא שאלת המשך: איזה מין דתיים־לאומיים. לאילו רבנים הם נשמעים, אם הם נשמעים; האם, ועד איזה גבול, הם דוגלים בשוויון בכלל, ובין המינים בפרט: הם בעד נשים כמנהיגות רוחניות? בעד נשים בתפקידי שליחות ציבור בבית הכנסת? ומה עם נשים במדי צבא? האם יקבלו בקהילותיהם לסביות והומואים מוצהרים כחברים שווים? מה יחסם לרבנות הראשית לישראל? מה יחסם ליהודים שאינם שומרי מצוות? ולחרדים? ומה עם בני דתות אחרות, או יהודים רפורמים וקונסרבטיבים? איך הם מתלבשים ונראים כלפי חוץ, וכיצד יגדירו את עצמם מול תפריט הגדרות פנים־מגזרי הולך וגדל? שאלות של זהות, אידיאולוגיה והלכה חוצות את המגזר הדתי־לאומי לאורכו ולרוחבו.

הפיצול הזה הוא ההקשר הנכון להרבה ממה שקורה בציבור הדתי. הוא גם הסיפור הגדול, שבו עוסק ספר זה. בתהליך שנוגע בראש ובראשונה לשמירת ההלכה ולחיים הדתיים בקהילה שבה נשחקת הלכידות, במיוחד בין שני הקטבים הטעונים במתח גבוה — החרד"לים והדתיים הליברלים. במקביל לאלה ישנן קבוצות נוספות של פוסט־אורתודוקסים, דתיי רצף ודתיים לייט, מסורתיים חדשים, דתיים סלקטיבים, דתיים בורגנים, וסתם דתיים־לאומיים. ההגדרות של קבוצות אלה רכות ומשתנות, אבל קיומן מעיד כי הציבור הדתי הסרוג הולך ומתגוון, מתפצל והולך.6

השינויים המתוארים כאן אינם תהליך רוגע. מלחמת תרבות חוצה את הציבור בשאלות על גבולות ההלכה, גבולות הקהילה הדתית. בשאלות מהי אורתודוקסיה ומיהו אורתודוקס. שני הפלגים שמרניים במהותם — כלומר, מבקשים נחלה בעולם עתיק שבו יש אלוהים ויש תורה והלכה וישנה סמכות מחייבת. ועדיין, המחלוקת ביניהם היא על מידת השמרנות, על האיזון בין שמרנות ובין ערכים אחרים, יהודיים או לא יהודיים. מלחמת התרבות נלחצת ברווח שבין שמרנים פחות לשמרנים יותר.

מנקודת מבטם של השמרנים במחנה הדתי, האיום על היקר והקדוש לא בא עוד כבעבר מהחילוניות, או מהתנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, אלא מקרב אנשים ונשים שומרי מצוות שרבים מהם גדלו, כמוהם, בבני עקיבא, שכולם מגדירים את עצמם אורתודוקסים, כלומר משתייכים לזרם השמרני ביהדות.

בקיץ 2019, למשל, ניסו אנשי הקו השמרני בציונות הדתית לסכל מינוי של אשת אקדמיה דתייה, ד"ר איילת סיידלר, לתפקיד המפקחת על לימודי התנ"ך בחינוך הדתי. במסגרת הקמפיין הופצו מסרונים אנונימיים בתפוצה רחבה שטענו שסיידלר דוגלת במפרשי תנ"ך נוצרים, והרב יעקב דביר, רב בישיבת מצפה רמון, הזהיר מפני המינוי במכתב ששלח לשר החינוך מטעם הבית היהודי, הרב רפי פרץ, בעצמו דמות בולטת במחנה השמרני. דביר כינה אותה: "אישה שכל חשיבתה, הרצאותיה ומאמריה הם בגישה החילונית־הספרותית והביקורת האקדמית". הקמפיין נכשל, סיידלר מונתה, אבל אדם אחר שילם באותו קיץ בכיסאו — ד"ר אברהם ליפשיץ, שאף הוא היה לצנינים בעיני חלק מהשמרנים.

שנה קודם לכן רתח המגזר עם פרסומו של סרטון מטעם פורום "חותם", ארגון גג שמזוהה עם הציבור החרדי־לאומי. הסרטון נועד להשחיר את פניהם של ארגונים דתיים המזוהים כליברלים והציג אותם כסוכנים של הקרן החדשה לישראל, גוף שנתפס בידי רבים כמוקצה. זה היה הסרטון האחרון, והבוטה ביותר, בשורה של פרסומים שהפיק "חותם", ושנועדו לשלול את הלגיטימציה של קולות דתיים ליברליים על ידי הצגתם כשותפים לקשר קונספירטיבי אנטי־דתי. הסרטון ביטא את מלחמת התרבות הפנימית בציבור הדתי ועורר רעשי משנה מתמשכים: מאמרים, דיונים אין־סופיים ברשתות החברתיות, מכתב רבנים ודרשות בעד ונגד הקמפיין בבתי כנסת.

גם עימותים מקומיים חושפים את הקרעים בציונות הדתית. לדוגמה, העימות בבית הספר צייטלין בתל אביב, מוסד דתי ותיק, שבתוכו החל לפעול מסלול חדש דתי־ליברלי לנערות, צופי"ה. סביב האוטונומיה החינוכית הקטנה התעוררו מחלוקת ומתיחות, שהתפרצו ב־2018. בין הורי התלמידים והמורים היו שהסתייגו מד"ר חנה פרידמן, מנהלת צופי"ה, נציגה מוצהרת של פמיניזם הלכתי ותומכת בזכויות להט"בים; היו שהתמרמרו על הנורמות החדשות שהונחלו לתלמידות, כמו לימודי גמרא חובה לנערות ותפילות נפרדות בהובלת נערות; וגם הגישה העצמאית והאליטיסטית הייתה לצנינים בעיני רבים. "רפורמיות", "גויות", נכתב על פתקים שהודבקו במוסד בשיאה של המחלוקת. בית הספר געש מפוליטיקה ודת וממתחים חברתיים, תוך כדי מאמצים של הממסד — מנהלת החינוך הממלכתי דתי (חמ"ד) — ללכת בין הטיפות, להמשיך לשדר עסקים כרגיל מול ציבור הסרוגים שכבר אינו כרגיל. באמצע אותה שנה שילם מנהל תיכון צייטלין, שהתנגד לצופי"ה, בכיסאו. בסוף אותה שנה נאלץ בית הספר של פרידמן לחפש מבנה אחר.

עוצמת העימות משתקפת בדברים שנשמעים בציונות הדתית בשנים האחרונות. ב־2009 הוקיע הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן, את מובילי התופעות הליברליות בציונות הדתית וכינה אותם "ניאו־רפורמים". הוא כיוון ליזמים של מניינים המשתפים נשים, או לרבנים המתירים לרווקות להרות מתרומת זרע. שפירא העריך כי הציונות הדתית עומדת בפני "קרע מוצדק", שיהיה גדול ומשמעותי יותר מהפיצול הפוליטי בין מפלגות דתיות.7 ב־2016 אמר דב קלמנוביץ', יו"ר הבית היהודי במועצת העיר ירושלים: "בעוד עשר שנים, תרשמו לפניכם, נמצא עצמנו עם זרם רפורמי עצום שאליו יעברו עם השנים יהודים מאמינים רבים, כולל בוגרי החינוך הממלכתי דתי". אלה המילים. זו הרוח הנושבת בדברים ובמאמרים, ובמאבק בין ארגונים שונים משני המחנות, החרד"לי והליברלי.8

***

הדתיים־לאומיים מעוררים עניין בציבור הכללי, בדרך כלל, בהקשר פוליטי. כך, משום שההתנחלויות, שעמדו בראש מעייניה של הנהגת הציונות הדתית בשני הדורות האחרונים, הן סיבה למחלוקת יסוד בחברה הישראלית. בשנים האחרונות גובר העיסוק גם בכוחם של הדתיים במוקדי הכוח. ספירת כיפות בלשכת ראש הממשלה, בכנסת, בקצונה הבכירה בצה"ל, בתקשורת, בבית המשפט העליון. גם זו פוליטיקה. עיסוק בקבוצות בחברה הישראלית ובכוחן היחסי.

הדיונים הקבועים הללו, שדתיים רבים וחילונים רבים ששים אליהם, מתעלמים מעולם שלם של תוכן ודאגות שמעניינים אנשים דתיים ונשים דתיות: עולם של פרקטיקה דתית. אין אפשרות להבין את החברה הישראלית בלי המרכיב הדתי, ולא כל שכן אי אפשר להבין את החברה הדתית בלעדיו. אבל גם עיתונאים וסופרים מעמיקים, שעומדים על משמר החברה בישראל, נוטים להחמיץ את החוויה הכל כך מרכזית בחיי כל אדם דתי, ממעיטים בערכה או מצמצמים אותה לסיפור של כוח. זה כנראה הבסיס לשיח ה"הדתה" הרועש שעוסק בדת כפלטפורמה צדדית שמעליה מתרחש העיקר — כיפוף ידיים של דתיים נגד חילונים. הזהות, האמונה, ההלכה, ה"יידישקייט", היחס לעולם החיצון ולערכיו — כל המרכיבים שמגדירים את היחסים בתוך המחנה הדתי ובינו ובין העולם החיצון — נעדרים בדרך כלל מהשיח על החברה הדתית.

הדת, ודאגותיהם של הדתיים הנוגעים לה, הן העומדות במוקדו של ספר זה.

אין כל ספק שבקרב חלק ניכר מהדתיים־לאומיים גם הלאומיות היא מרכיב מרכזי של דת. ועם זאת, הספר כמעט לא יעסוק בפוליטיקה הלאומית של הדתיים־לאומיים — כלומר בשאלה איזה מין לאומיים הם, ומה יחסם לציונות ולמדינה ולהתנחלויות. הוא יעסוק בשאלה איזה מין דתיים הם, הדתיים־לאומיים והאורתודוקסים המודרנים.

בעמודים הבאים אני רוצה לשרטט קווים כלליים להתמצאות בסבך הכוחות המזינים את העימות הפנימי בציונות הדתית של ימינו. מדובר בתנועה דתית ואידיאולוגית ותיקה שיש לה יחסי גומלין מורכבים ומגוונים עם קבוצות דתיות ולא־דתיות בהווה ובעבר; גם הסיפור העכשווי של הציונות הדתית נוגע במספר גדול של דמויות, רעיונות, מפלגות, ארגונים ואירועים, שכולם חשובים לדיון על הדתיות שלה. בשלב זה, כדי להתמקד, אציג כמה מעיקרי הסיפור בקווים גסים, ואציין בעיקר את מה שהכרחי כדי להתקדם ליתר פרקי הספר. בפרקים האלה ניכנס לעומק המחלוקות האידיאולוגיות שחורצות קווי שסע לאורכו ולרוחבו של הציבור הדתי.

 

הפרטה

רבים מודדים את הציונות הדתית בסרגל שבקצהו האחד הקצנה ובשני התמתנות. ביטויי הקצנה מצטברים ללא הרף זה שנים, בעיקר בתחום המיני, תחת הכותרת "צניעות". חלק מסניפי בני עקיבא, תנועת נוער מעורבת, הפרידו בנים ובנות. הם מצטברים גם בתחום החינוכי. בחלק ממוסדות החינוך החרד"ליים קיצצו משמעותית בלימודים הכלליים, ורבניהם דורשים לצנזר ולהסיר מהמדפים ספרות כללית, כולל ספרי ילדים תמימים. בכנס השנתי הגדול שמארגנת ישיבת רמת גן החרד"לית לציבור הרחב הונהג בקיץ 2018 חידוש: נשים וגברים הופרדו לא רק באולמות ההרצאות, אלא גם במעליות שהובילו אותם לשם.

ברוב המקרים, הביטויים הללו לא מספרים סיפור של הקצנה כללית, אלא שהקיצונים הם אלה שמקצינים. המחנה שמגביה חומות ומבקש להתבצר בשטחים שביניהן, מגביה אותן עוד ועוד. המחנה הזה דומיננטי מבחינה פוליטית וזוכה פעמים רבות לגב ממשלתי, אבל בציבור הדתי הרחב הוא לא הרוב. במלחמת התרבות, שני הקצוות, השמרני והליברלי, מנותקים זה מזה, והקרב על המרכז טרם הוכרע, או שהוא מוכרע פעם לצד זה ופעם לצד זה.

יותר מהקצנה או התמתנות, הכוח העיקרי שמשפיע על הציונות הדתית הוא כוח ההפרטה. והוא מיטיב עם הליברלים לא פחות מאשר עם השמרנים. כדי להבין את התהליכים ואת המחלוקות בתוך הציונות הדתית, אני מציע לחשוב עליה — במיוחד אחרי ההתנתקות של שנת 2005 — כמשק ריכוזי ההופך עם הזמן לשוק חופשי. ולכל זה יש כמובן הקשר גלובלי. בעולם כולו ניכר משבר של סמכות והנהגה, גבולות מיטשטשים, היררכיות נמחקות.

בדומה, גם המונופולים הדתיים קורסים. חלק גדול מכוחם עובר מהממסד ליזמים דתיים שונים וגם ל"צרכנים". המונופולים הם, לדוגמה, הרבנות הראשית לישראל, שנטועה עמוק בתיאולוגיה של הציונות הדתית וכיום היא גוף שנוי במחלוקת בציבור הדתי, וגם מוסדות כמו ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, שבמשך עשרות שנים השפיעה, במישרין או בעקיפין, על כלל החברה הדתית לאומית. האם רבנים אחרים מחליפים את המונופול הישן? האם קם מוסד עליון אחר? התשובה מורכבת: במגזר פועלים תאגידים רוחניים חזקים, כמו ישיבת "הר המור" והמכינות הקדם־צבאיות, אבל הם, כמו גם הרבנים המצליחים של דורנו, לא ממלאים את אותם תפקידים שמילאו קודמיהם. השיטה השתנתה.

המשך הפרק בספר המלא