שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים
מכר
מאות
עותקים
שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עדי גינצבורג-הירש
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 295 עמ' מודפסים

אליס מונרו (שם נעוריה ליידלו, נולדה ב-10 ביולי 1931) היא סופרת קנדית הנחשבת לאחת מטובי הסופרים בתחום הסיפור הקצר.

סיפוריה עוסקים במצב האנושי ובמערכות יחסים כפי שהן נשקפות מבעד לעדשת חיי היומיום. על אף שרוב עלילות סיפוריה מתרחשות בדרום מערב אונטריו, רכשה לעצמה מוניטין עולמי בתחום הסיפור הקצר. מונרו היא כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013, כלת "פרס הסיפור הקצר הקנדי" וזוכת פרס בוקר הבינלאומי.‏‏‏
בשנת 2013 זכתה בפרס נובל לספרות על היותה "אמנית הסיפור הקצר המודרני".

תקציר

בקובץ הסיפורים העשירי של אליס מונרו, אנשים ובעיקר נשים זוכים להביט אל נתיבי חיים שנזנחו ולהתגלות באור חדש נוכח זיכרון שצץ במפתיע או התרחשות של אירוע בודד. גורלה של סוכנת בית רווקה מתהפך בעקבות מעשה קונדס של נערה; פעולה שחולה סופנית מבצעת מתוך דחף רגעי מחוללת חוויה רגשית מסחררת; הפתעה מצפה לרודף שמלות סדרתי שהצליח להכניס את אשתו לבית אבות; סטודנטית חושפת סוד משפחתי במהלך ביקור נימוסין, שעשתה כל שביכולתה על מנת לחמוק ממנו.   
 
אליס מונרו אינה נזקקת לעלילה מרעישה, לשפה נפתלת או לרוחב יריעה על מנת לברוא עולם חי ואינטימי. את הדרמה הגדולה היא ממקמת בנבכי הנפש של דמויותיה, המגלות שהעבר מורכב לא רק ממה שנחרת בזיכרונן אלא גם ממה שחמק ממנו ואופסן מחוץ לטווח תודעתן, עד לאותו רגע שכופה על כל חלקי הפאזל להסתדר מחדש. שיברון הלב, ההחמצה והחרטה עוברים בסיפוריה כחוט השני, אך בה במידה יש בהם הבטחה ותקווה להזדמנות שנייה עבור מי שמוכן להמציא עצמו מחדש, לאחוז בגרונם של החיים ולהמשיך הלאה למרות הכול. 
 
אליס מונרו תוארה כ"אמנית הסיפור הקצר של זמננו" על ידי הוועדה שהחליטה להעניק לה את פרס נובל לספרות בשנת 2013. סיפוריה תורגמו לעשרות שפות, וקהל קוראיה הנאמן מתרחב עוד ועוד עם השנים. 
 
 
"אחד ממאה הספרים הטובים ביותר של המאה ה–21." גארדיאן
 
"הספר הטוב ביותר של אליס מונרו עד כה." הניו–יורק טיימס

פרק ראשון

שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים
 
 
לפני שנים, לפני שהרכבות חדלו לנסוע ברבים מן הקווים המשניים, נכנסה לתחנת הרכבת אישה בעלת מצח גבוה ומנומש ופוני אדמדם, ושאלה על משלוח רהיטים.
 
מנהל התחנה ניסה לעיתים קרובות להתלוצץ מעט עם הנשים, במיוחד עם הלא יפות, שכמדומה ידעו להעריך זאת.
 
"רהיטים?" הוא שאל כאילו איש מעולם לא העלה רעיון שכזה. "טוב, על איזה מין רהיטים אנחנו בעצם מדברים?"
 
״שולחן אוכל ושישה כיסאות, מערכת שלמה לחדר שינה, ספה, שולחן, קפה, שידה ומנורה עומדת.״
 
"רק רגע. את מדברת על בית שלם."
 
"זה לא צריך להיחשב לכל כך הרבה," אמרה. "אין כלי מטבח והריהוט מספיק רק לחדר שינה אחד."
 
שיניה הצטופפו בקדמת פיה כאילו היו מוכנות לוויכוח.
 
"את תצטרכי את המשאית," אמר.
 
"לא, אני רוצה לשלוח את זה ברכבת. אני נוסעת מערבה, לסַסקצ'ואן."
 
היא דיברה אליו בקול רם, כאילו היה חירש או טיפש, והיה משהו משובש באופן שבו ביטאה את המילים. מבטא. הוא חשב על הולנדים — ההולנדים התחילו לעקור לשם — אבל לא הייתה לה הגזרה העבה של הנשים ההולנדיות, וגם לא העור הוורוד או השיער הבהיר. היא הייתה אולי בת פחות משלושים, אבל מה זה בעצם משנה? היא מעולם לא הייתה מלכת יופי.
 
הוא נעשה ענייני לגמרי.
 
"קודם כול תצטרכי את המשאית כדי להביא לפה את הדברים שלך, מאיפה שזה לא יהיה. וגם כדאי שנבדוק אם יש בססקצ'ואן מקום שהרכבת עוברת בו. אחרת תצטרכי לדאוג שיאספו את החפצים ברג'ינה או משהו כזה."
 
"זה בגדיניה," אמרה. "הרכבת עוברת שם."
 
הוא הוריד לוח זמנים שהיה תלוי על מסמר ושכריכתו הייתה משומנת, ושאל אותה איך מאייתים את זה. היא לקחה את העיפרון, שהיה תלוי גם הוא על חוט, וכתבה על פיסת נייר מארנקה: גדיניה.
 
"באיזה מין שפה זה?"
 
היא אמרה שהיא לא יודעת.
 
הוא לקח חזרה את העיפרון כדי לעבור בו מקו לקו.
 
"המון מהמקומות שם מלאים צ'כים או הונגרים או אוקראינים," אמר. כשאמר זאת עלה בדעתו שהיא אולי אחת מאלה. ואם כן, אז מה, הוא בסך הכול ציין עובדה.
 
"הנה זה, זה באמת על הקו."
 
"כן," היא אמרה. "אני רוצה לשלוח את זה ביום שישי — אתה יכול לעשות את זה?"
 
"אנחנו יכולים לשלוח את זה, אבל אני לא יכול להבטיח לך באיזה יום זה יגיע לשם," הוא אמר. "הכול תלוי בעדיפויות. מישהו יחכה לזה כשזה יגיע?"
 
"כן."
 
"זו רכבת מעורבת. הרכבת של יום שישי, שתיים ושמונה־עשרה אחרי הצהריים. המשאית תאסוף את זה ביום שישי בבוקר. את גרה פה בעיר?"
 
היא הנהנה בראשה וכתבה את הכתובת. רחוב התערוכה 106.
 
הבתים בעיר מוספרו רק באחרונה, והוא לא הצליח לדמיין את המקום, אף שידע היכן נמצא רחוב התערוכה. לו אמרה אז את השם מקולי, ייתכן שהוא היה מגלה יותר עניין ושהעניינים היו מתגלגלים אחרת. היו שם בתים חדשים, הם נבנו אחרי המלחמה אבל נקראו "בתי מלחמה". הוא הניח שזה אחד מאלה.
 
"שלמי כשתשלחי," אמר לה.
 
"אני רוצה גם כרטיס לעצמי, על אותה רכבת. יום שישי אחרי הצהריים."
 
"לאותו מקום?"
 
"כן."
 
"את יכולה לנסוע באותה רכבת לטורונטו, אבל אחר־כך תצטרכי לחכות לטרנס־קונטיננטלית שיוצאת בעשר וחצי בלילה. את רוצה קרון שינה או מושב? בקרון שינה את מקבלת מיטה, במושב את יושבת בקרונות היום."
 
היא אמרה שתשב.
 
"חכי בסַדְבֶּרי לרכבת ממונטריאול, אבל את לא יורדת שם, הם רק מנתקים את הקרון ומחברים אותו לקרונות של מונטריאול. משם את ממשיכה לפורט ארתור ולקֶנורה. את לא יורדת עד רג'ינה, אז את צריכה לרדת ולעלות לרכבת המקומית."
 
היא הנהנה בראשה כאילו כבר הגיע הזמן שהוא יסיים וייתן לה את הכרטיס.
 
הוא האט ואמר, "אבל אני לא יכול להבטיח לך שהרהיטים שלך יגיעו איתך, אני חושב שהם יגיעו רק יום או יומיים אחרייך. הכול עניין של עדיפויות. מישהו בא לפגוש אותך?"
 
"כן."
 
"טוב. מפני שסביר להניח שזו לא תהיה תחנה מי יודע מה. בערים שם זה לא כמו פה. התחנות די בסיסיות."
 
אחר־כך היא שילמה על כרטיס הנסיעה שלה מגליל שטרות שהוציאה מתוך שקית בד שהייתה בתיק. כמו זקנה. וגם ספרה את העודף שלה. אבל לא כמו שזקנה הייתה סופרת אותו — היא החזיקה אותו בידיים והעבירה עליו מבט, אבל אפשר היה לראות שהיא לא החמיצה פני. ואז היא הסתובבה בגסות בלי לומר שלום.
 
"להתראות ביום שישי," הוא קרא אחריה.
 
היא לבשה מעיל חום ארוך, באותו יום ספטמבר חם, וגם זוג נעלי שרוכים גסות וגרביים שהגיעו עד לקרסול.
 
כשהיא חזרה ונקשה על המחיצה, הוא מזג קפה מהתרמוס שלו.
 
"הריהוט שאני שולחת," היא אמרה. "זה הכול ריהוט טוב, כמו חדש. לא הייתי רוצה שיישרט או יחטוף מכה או ייהרס איכשהו. ואני גם לא רוצה שיסריח מבהמות."
 
"הרכבת די רגילה למשלוחים," הוא אמר. "ולא שולחים רהיטים בקרונות שבהם שולחים חזירים."
 
"אני רוצה שהרהיטים יגיעו לשם כמו שהם יצאו מפה."
 
"טוב, את יודעת, כשאת קונה רהיטים הם בחנות, נכון? אבל חשבת פעם איך הם הגיעו לשם? לא ייצרו אותם בחנות, נכון? לא, ייצרו אותם איפה שהוא בבית חרושת ושלחו לחנות, ומאוד יכול להיות ששלחו אותם לשם ברכבת. אז לא נראה לך הגיוני שהרכבת תדע איך לטפל בהם?"
 
היא המשיכה להביט בו בלי שום חיוך או הודאה בטיפשותה הנשית.
 
"אני מקווה שכן," אמרה. "אני מקווה שהם יֵדעו."
 
 
 
מנהל התחנה היה אומר, בלי להקדיש לכך מחשבה, שהוא מכיר את כל העיר. מה שאומר שהכיר כמחצית מתושביה. ורוב האנשים שהכיר היו האנשים החשובים לעיר, אלה שבאמת היו "בעיר", אלה שלא הגיעו אתמול ושלא היו להם שום תוכניות לעקור משם. את האישה שעברה לססקצ'ואן הוא לא הכיר מפני שלא הלכה לכנסייה שלו, לא לימדה את ילדיו ולא עבדה בשום חנות או מסעדה או משרד שהוא נכנס אליהם. והיא לא הייתה גם נשואה לאיש מהגברים שהכיר במועדון 'האיילים' או 'האריות' או 'הלגיון'. המבט שהעיף בידה השמאלית כשהוציאה את הכסף אמר לו — והוא לא הופתע מכך — שהיא לא נשואה. בנעליים האלה, הגרביים הקצרים במקום גרבונים, ובלי כובע או כפפות בשעות אחר הצהריים, היא יכלה להיות מישהי מהחוות. אבל לא היה לה ההיסוס שהיה להן בדרך כלל, המבוכה. לא היו לה נימוסים כפריים — למעשה, לא היו לה נימוסים כלל. היא התייחסה אליו כאילו היה מכונת מידע. וחוץ מזה, היא מסרה כתובת בעיר — רחוב התערוכה. האדם שהיא באמת הזכירה לו היה נזירה בבגדים רגילים שראה בטלוויזיה ושדיברה על עבודתה כמיסיונרית אי־שם בג'ונגל — הן בטח לא לבשו את מדי הנזירות שלהן מפני שכך היה להן קל יותר להסתובב. הנזירה הזו מהטלוויזיה חייכה מדי פעם כדי להראות שדתה אמורה לעשות את בני האדם מאושרים, אבל רוב הזמן היא הביטה בקהל כאילו האמינה שבני האדם האחרים נמצאים בעולם בעיקר כדי שהיא תוכל לרדות בהם.
 
 
 
ג'והנה דחתה עוד דבר אחד שהתכוונה לעשות. היא צריכה הייתה להיכנס לחנות בגדים בשם "מיליידי'ס" ולקנות לעצמה חליפה. היא מעולם לא נכנסה לחנות הזו — כשצריכה הייתה לקנות משהו, כמו גרביים, היא הלכה לקלהאן, חנות לבגדי גברים, נשים וילדים. היו לה המון בגדים שהיא ירשה מגברת וילטס, דברים כמו המעיל הזה שלעולם לא יתבלה. וסָבּיתָה — הנערה שבה טיפלה בביתו של מר מקולי — קיבלה המון בגדים יקרים ומשומשים מדודניותיה.
 
בחלון של "מיליידי'ס" עמדו שתי בובות שלבשו חליפות, חצאיות קצרות למדי ומקטורנים רבועים. חליפה אחת הייתה בצבע זהוב־חלוד והשנייה בירוק עמוק ורך. עלי אדר גדולים מנייר צבעוני היו פזורים לרגלי הבובות ומודבקים פה ושם על החלון. בעונה שבה רוב בני האדם דאגו לגרף את העלים הללו ולשורפם, הם היו הדבר הנבחר כאן. שלט בכתב יד שחור הוצמד לזכוכית באלכסון. נאמר בו: פשטות אלגנטית, האופנה לסתיו.
 
היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה.
 
מראה בגודל מלא שניצבה ממש מולה, שיקפה לה את המעיל האיכותי אך נטול הצורה של גברת וילטס, וכמה סנטימטרים של רגל חשופה ושמנמנה שהציצו מעל לגרביים הקצרים.
 
הם עשו את זה בכוונה, כמובן. הציבו כאן את המראה כדי שכל מי שיכנס יקבל מייד מושג בנוגע לליקויים בהופעתו, ואז — כך הם קיוו — יקפוץ מייד למסקנה שהוא מוכרח לקנות משהו כדי לשפר את ההופעה. תרגיל שקוף כל כך שהיה גורם לה לצאת מייד מהחנות, לולא הגיעה לכאן נחושה, יודעת מה היא צריכה לקנות.
 
לאורך אחד הקירות היה מתלה קולבים שעליו שמלות ערב שיהלמו את יפהפיות הנשף עם בד הרשת והטאפטה וצבעי החלום שלהן. ומעבר להן, בתוך ארון זכוכית — כך ששום אצבעות מלוכלכות לא יגעו בהן — היו כחצי תריסר שמלות כלה — קצף צחור או סאטן בצבע וניל או תחרה שנהבית — הרקומות בחרוזי כסף או פנינים זעירות. חלקים עליונים זערוריים, מחשופים מסולסלים, חצאיות שופעות. גם כשהייתה צעירה יותר לא יכלה להעלות בדעתה פזרנות שכזו, לא רק בענייני כסף, בכל מה שנוגע לציפיות, לתקווה המגוחכת לשינוי צורה ולאושר.
 
עברו שתיים או שלוש דקות לפני שמישהו ניגש אליה. אולי היה להם חריר הצצה והם בחנו אותה, חשבו שהיא אינה לקוחה מהסוג שלהם וקיוו שתלך משם.
 
היא לא תלך. היא צעדה הלאה מבבואת המראה — עברה מהלינוליאום שליד הדלת לשטיח רך — וסוף־סוף נפתח הווילון בירכתי החנות ומיליידי עצמה יצאה החוצה, לבושה בחליפה שחורה עם כפתורים נוצצים. עקבים גבוהים, קרסוליים דקים, חגורת בטן — כל כך הדוקה שגרבי הניילון שלה רשרשו — ושיער זהב שנמתח לאחור מפניה המאופרות.
 
"רציתי למדוד את החליפה שבחלון," אמרה ג'והנה בקול שהתאמנה עליו. "הירוקה."
 
"חליפה יפהפייה," אמרה האישה. "זו שבחלון היא במידה שלושים ושמונה. את נראית לי — אולי ארבעים וארבע?"
 
היא פסעה ברשרוש לפני ג'והנה וחזרה לאותו חלק של החנות שבו היו תלויים הבגדים הרגילים, החליפות ושמלות היום.
 
"יש לך מזל. מספר ארבעים וארבע מגיע מייד."
 
הדבר הראשון שג'והנה עשתה היה להביט בתווית המחיר. פי שניים ויותר ממה שציפתה, ולא הייתה לה כוונה להעמיד פנים שלא.
 
"אבל היא יקרה."
 
"זה צמר משובח." האישה גיששה עד שמצאה את התווית, וקראה תיאור של חומר שג'והנה לא ממש הקשיבה לו מפני שאחזה במכפלת לבדוק את איכות התפירה.
 
"קל כמו משי אבל עמיד כמו ברזל. את יכולה לראות שהכול מרופד בבטנה יפה מבד משי־ריון. החליפה לא תתרחב בישבן או תאבד מצורתה כמו שקורה לחליפות זולות. תסתכלי על החפתים ועל צווארון הקטיפה ועל כפתורי הקטיפה הקטנים שעל השרוול."
 
"אני רואה."
 
"בשביל פרטים כאלה משלמים, אחרת פשוט לא מקבלים אותם. אני אוהבת את המגע של הקטיפה. זה רק בחליפה הירוקה — לחליפה בצבע המשמש אין את זה למרות ששתיהן בדיוק באותו המחיר."
 
ואכן, בעיני ג'והנה, הצווארון וחפתי הקטיפה הם שהעניקו לחליפה את מראה המותרות המתוחכם ועוררו בה את הכמיהה לקנותה. אבל היא לא התכוונה לומר זאת.
 
"כדאי שאמדוד אותה, אם אני כבר כאן."
 
אחרי הכול, היא באה לכאן מוכנה לעשות זאת. תחתונים נקיים ואבקת טלק רעננה מתחת לזרועות.
 
לאישה היה מספיק שכל להשאיר אותה לבד בתא המואר באור בהיר. ג'והנה נמנעה מהמראה כמו מפני רעל, עד שיישרה את החצאית וכפתרה את המקטורן.
 
בהתחלה היא הביטה רק בחליפה. היא הייתה בסדר. המידה הייתה בסדר — החצאית הייתה קצרה מכפי שרגילה הייתה ללבוש, אבל מצד שני, מה שהיא רגילה הייתה ללבוש לא היה אופנתי. לא הייתה שום בעיה עם החליפה. הבעיה הייתה במה שבלט מתוכה. צווארה, פניה, שערה, ידיה הגדולות ורגליה העבות.
 
"את מסתדרת? אפשר להציץ?"
 
תציצי כמה שאת רוצה, חשבה ג'והנה, זה מקרה של נזם זהב באף חזיר.
 
האישה ניסתה להביט מצד אחד ואחר־כך מצד שני.
 
"כמובן שתצטרכי גרבי ניילון ונעלי עקב. איך את מרגישה? נוח?"
 
"החליפה בסדר גמור," אמרה ג'והנה. "בחליפה אין שום פגם."
 
פניה של האישה במראה השתנו. היא חדלה לחייך. כעת נראתה מאוכזבת ועייפה אבל טובת לב יותר.
 
"לפעמים זה פשוט ככה. אי אפשר לדעת לפני שמודדים. העניין הוא," אמרה, ובקולה צמח שכנוע חדש, מתון יותר, "העניין הוא שיש לך גזרה טובה, אבל זו גזרה חזקה. יש לך עצמות גדולות, ומה רע בזה? כפתורים זעירים ומצופים בקטיפה הם לא בשבילך. אל תבזבזי עליה זמן. פשוט תפשטי אותה."
 
ואז, כשג'והנה נותרה בבגדיה התחתונים נשמעה נקישה ויד הושטה מבעד לווילון.
 
"נסי את זה, רק כדי לראות."
 
שמלת צמר חומה, עם בטנה, חצאית רחבה שנאספה בחן במותן, שרוולי שלושת־רבעי ומִפתח צוואר עגול פשוט. פשוט לגמרי, חוץ מחגורת הזהב הצרה. לא יקרה כמו החליפה, אבל המחיר נראה בכל זאת גבוה כשחישבת מה יש בשמלה.
 
לפחות החצאית הייתה באורך הגון יותר והאריג הסתחרר באצילות סביב רגליה. היא אזרה עוז והביטה במראה. הפעם היא לא נראתה כאילו דחקו אותה אל תוך הבגד לשם בדיחה. האישה ניגשה ונעמדה לידה וצחקה, אך בהקלה.
 
"היא בצבע העיניים שלך. את לא צריכה ללבוש קטיפה. יש לך עיני קטיפה."
 
זה היה סוג החנופה שג'והנה הייתה מרגישה חובה לזלזל בו, אלא שבאותו רגע זה נראה נכון. עיניה לא היו גדולות, ולו התבקשה לתאר את צבען הייתה אומר, "אני מניחה שהן בצבע חום כזה." אבל עכשיו נדמה היה שהן באמת בצבע חום עמוק, רך ובוהק.
 
וזה לא שפתאום היא התחילה לחשוב שהיא יפה או משהו. רק שלעיניה היה צבע יפה לו היו פיסת אריג.
 
"אני מוכנה להתערב שאת לא נועלת נעלי ערב לעיתים קרובות," אמרה האישה. "אבל אם היית גורבת גרביונים ונועלת נעליים עם עקב ממש קטן — ואני מוכנה להתערב שאת לא עונדת תכשיטים, ואת צודקת, את לא צריכה תכשיטים, עם החגורה הזו."
 
כדי לקטוע את הפטפוט שנועד למכור את השמלה אמרה ג'והנה, "כדאי שאוריד אותה כדי שתוכלי לעטוף אותה." היא הצטערה לאבד את המשקל הרך של החצאית ואת סרט הזהב הצר שהקיף את מותניה. היא מעולם, בכל ימי חייה, לא הרגישה כך, את התחושה הטיפשית הזו של להיראות טוב יותר בגלל מה שלובשים.
 
"אני רק מקווה שזה לכבוד אירוע מיוחד," קראה האישה כשג'והנה מיהרה להיכנס שוב אל בגדיה הרגילים שנראו לה כעת אפרוריים.
 
"סביר להניח שאתחתן בה," אמרה ג'והנה.
 
היא הופתעה לשמע המילים שיצאו מפיה. זו לא הייתה שגיאה רצינית — האישה לא ידעה מיהי ויש להניח שלא תדבר עם אף אחד שיֵדע זאת. ובכל זאת, היא התכוונה לשמור על שתיקה מוחלטת. היא כנראה הרגישה שהיא חייבת משהו לאישה הזו — הן עברו יחד את אסון החליפה הירוקה והתגלית של השמלה החומה, וזה היה קשר. מה שהיה שטות. מקצועה של האישה היה מכירת שמלות ועכשיו בדיוק הצליחה לעשות זאת.
 
"אוה!" קראה האישה. "זה ממש נפלא."
 
יכול להיות, חשבה ג'והנה, ומצד שני יכול להיות שלא. היא עשויה להינשא לכל אחד. איזה איכר עלוב שרוצה סוס עבודה לחווה, או נכה למחצה מתנשם שמחפש לעצמו אחות. לאישה הזו לא היה מושג איזה גבר היא מצאה לעצמה, וממילא זה לא היה עניינה.
 
"אני יכולה לראות שאלה נישואים מאהבה," אמרה האישה, כאילו קראה את מחשבותיה הנרגזות. "לכן העיניים שלך נצצו במראה. עטפתי הכול בנייר משי, את צריכה רק להוציא את השמלה ולתלות אותה והאריג יתיישר נהדר. תני לה גיהוץ קל אם תרצי, אבל סביר להניח שלא תצטרכי אפילו את זה."
 
ואז היה עניין התשלום. שתיהן העמידו פנים שאינן מסתכלות, אבל שתיהן הסתכלו.
 
"היא שווה את זה," אמרה האישה. "מתחתנים רק פעם אחת. טוב, זה לא תמיד נכון לגמרי -"
 
"במקרה שלי זה יהיה נכון," אמרה ג'והנה. פניה להטו בסומק מפני שנישואים לא הוזכרו למעשה. אפילו לא במכתב האחרון. היא גילתה לאישה את מה שהאמינה שיקרה, וייתכן שזה היה מעשה שלא מביא מזל.
 
"איפה פגשת אותו?" אמרה האישה, עדיין בנימה של עליצות עורגת. "לאן הלכתם בפגישה הראשונה?"
 
"דרך קרובי משפחה," השיבה ג'והנה את האמת. היא לא התכוונה לומר יותר מזה, ואז היא שמעה את עצמה אומרת, "ביריד המערב בלונדון."
 
"יריד המערב," אמרה האישה. "בלונדון." באותה מידה יכולה הייתה לומר, "בנשף בטירה."
 
"לקחנו איתנו את בתו והחברה שלה," אמרה ג'והנה, וחשבה שמובן מסוים היה מדויק יותר לומר שהוא וסביתה ואדית לקחו אותה, את ג'והנה, איתם.
 
"אני יכולה לומר שהיום שלי לא התבזבז לחינם. סיפקתי את השמלה שמישהי תהיה בה כלה מאושרת. די בזה להצדיק את הקיום שלי." האישה קשרה סרט ורוד צר סביב הקופסה שבה נארזה השמלה, כרכה אותו בפרפר גדול ומיותר ואז גזרה אותו בשקשוק מספריים מרושע.
 
"אני נמצאת פה כל היום," אמרה. "ולפעמים אני תוהה מה אני חושבת שאני עושה. אני שואלת את עצמי, מה את חושבת שאת עושה פה? אני מסדרת תצוגה חדשה בחלון ועושה כל מיני דברים כדי לפתות אנשים להיכנס, אבל יש ימים — יש ימים — שבהם אני לא רואה אפילו אדם אחד נכנס בדלת. אני יודעת — אנשים חושבים שהבגדים האלה יקרים מדי — אבל הם טובים. הם בגדים טובים. אם רוצים איכות חייבים לשלם את המחיר."
 
"הם בטח נכנסים כשהם רוצים משהו כזה," אמרה ג'והנה והביטה לעבר שמלות הערב," לאן עוד הם יכולים ללכת?"
 
"זהו בדיוק. הם לא. הם נוסעים לעיר — לשם הם נוסעים. הם מוכנים לנהוג שמונים, מאה וחמישים קילומטרים, מבלי להביא בחשבון את הדלק, והם אומרים לעצמם שכך הם מקבלים משהו טוב יותר ממה שיש לי פה. והם לא. הם לא מקבלים איכות טובה יותר או מבחר טוב יותר. שום דבר. אבל הם מתביישים לומר שקנו את שמלות החתונה שלהם כאן בעיר. או שהם נכנסים ומודדים משהו ואומרים שהם צריכים לחשוב על זה. אני אחזור, הם אומרים. ואני חושבת, כן, אני יודעת מה זה אומר. זה אומר שינסו למצוא את אותו דבר בזול יותר, בלונדון או בקיצ'נר, וגם אם זה לא יהיה זול יותר, הם יקנו את זה שם אחרי שנסעו עד לשם ונמאס להם לחפש.
 
"אני לא יודעת," אמרה. "אולי אם הייתי מקומית, זה היה משנה לי. החברה פה מאוד סגורה. את לא מקומית, נכון?"
 
ג'והנה אמרה, "לא."
 
"זו לא חברה סגורה לדעתך?"
 
סוגרת.
 
"אני מתכוונת, שלמישהו מבחוץ קשה להיכנס אליה."
 
"אני רגילה להיות לבד," אמרה ג'והנה.
 
"אבל מצאת מישהו. לא תהיי לבד כבר, נפלא, לא? לפעמים אני חושבת כמה נהדר זה היה להיות נשואה ולהישאר בבית. הייתי נשואה פעם, כמובן, וגם אז עבדתי. טוב, נו, אולי האיש מהירח ייכנס לכאן ויתאהב בי ואז אהיה מסודרת!"
 
 
 
ג'והנה צריכה הייתה למהר — הצורך של האישה ההיא בשיחה עיכב אותה. היא מיהרה לחזור אל הבית ולהטמין את הרכישה שלה לפני שסביתה תחזור מבית־הספר.
 
ואז היא נזכרה שסביתה איננה מפני שאחייניתה של אימהּ, דודה רוקסן, לקחה אותה לסוף השבוע, לחיות כמו ילדה עשירה בטורונטו וללכת לבית־ספר של ילדות עשירות. אבל היא המשיכה ללכת מהר — כל כך מהר, עד שאיזה חכמולוג שתמך בקיר של בית המרקחת צעק אליה, "מה בוער?" והיא האטה מעט את צעדיה כדי לא למשוך תשומת־לב.
 
קופסת השמלה הייתה מגושמת — איך היא יכלה לדעת שלחנות יהיו קופסאות קרטון ורודות משלה ש"מיליידי'ס" כתוב עליהן בכתב יד סגול? הקופסה תסגיר אותה מייד.
 
היא הרגישה מטופשת על שהזכירה חתונה, הוא לא הזכיר דבר כזה והיה עליה לזכור את זה. כל כך הרבה דברים אחרים נאמרו — או נכתבו — חיבה וכמיהה כה רבות בוטאו, עד שדומה היה כי מעשה הנישואים עצמו פשוט נזנח במקרה. כמו שמדברים על לקום בבוקר ולא על לאכול ארוחת בוקר, אף שבהחלט מתכוונים לאכול.
 
ובכל זאת הייתה צריכה לסגור את הפה.
 
היא ראתה את מר מקולי צועד בכיוון הנגדי על המדרכה ממול. זה היה בסדר — גם אם הוא היה צועד היישר אליה לא היה מבחין בקופסה שהחזיקה. הוא היה נושא אצבע לכובעו ועובר לידה, מבחין מן הסתם שהיא סוכנת הבית שלו, אבל אולי לא. דברים אחרים העסיקו אותו, ועד כמה שאפשר היה לדעת יכול להיות שהסתכל על עיר אחרת, לא זו שהם ראו. כל יום חול — ולפעמים, בגלל שִכחה, גם בחגים או בימי ראשון — הוא לבש את אחת מחליפות שלושת החלקים שלו, את המעיל הקל או את המעיל העליון הכבד, את המגבעת האפורה ואת הנעליים המצוחצחות היטב, והלך מרחוב התערוכה למשרד שהחזיק עדיין מעל למה שהיה פעם חנות הרתמות והמזוודות. כינו את המשרד "חברת ביטוח", אף שעבר זמן רב מאוד מאז מכר ביטוח. לפעמים אנשים עלו במדרגות כדי לראותו, אולי לשאול שאלות על הפוליסות שלהם או, סביר להניח, על גבולות חלקה, תולדות איזשהו נכס דלא־ניידי בעיר או באחת מחוות הכפר. משרדו היה מלא מפות, ישנות וחדשות, ולא היה דבר שאהב לעשות יותר מאשר לפרוש אותן ולפתוח בדיון שהתרחב הרבה מעבר לשאלה שנשאל. שלוש או ארבע פעמים ביום הוא היה מגיח החוצה והולך ברחוב, כמו עכשיו. בזמן המלחמה הציב את מכונית המקלפלין־ביואיק על לבנים באסם, והלך ברגל לכל מקום כדי לשמש דוגמה. דומה היה שכעת, כעבור חמש־עשרה שנה, הוא עדיין משמש דוגמה. ידיו שלובות מאחורי גבו והוא מסתובב כמו בעל־בית טוב לב שבוחן את רכושו, או כומר ששמח להתבונן על צאן מרעיתו. כמובן שלמחצית האנשים שפגש לא היה מושג מיהו.
 
העיר השתנתה אפילו בזמן שג'והנה שהתה בה. המסחר עקר החוצה אל הכביש המהיר, שם היו כעת חנות 'הכול בזול' חדשה, סניף של "צמיגי קנדה" ומלונית עם בר ורקדניות חשופות חזה. מספר חנויות בעיר ניסו לחדש את הלבנים הישנות וחלק מהמבנים היו ריקים. קרוב לוודאי ש"מיליידי'ס" תלך בעקבותיהן.
 
מה הייתה ג'והנה עושה לו הייתה במקומה של האישה בחנות? ראשית, היא לעולם לא הייתה מביאה כל כך הרבה שמלות ערב מפוארות. ומה היית מביאה במקום? לו עברת לבגדים זולים יותר היית נכנסת לתחרות עם קלהאן ו'הכול בזול', וסביר להניח שלא היו בעיר די קונים לכך. אבל מה עם מכירת בגדי תינוקות מפוארים, בגדי ילדים, בניסיון למשוך את הסבתות והדודות שלהן היה הכסף להוציא על דברים כאלה? תשכחי מהאימהות, שיילכו לקלהאן, מפני שלהן יש פחות כסף ויותר שכל.
 
אבל לו החנות הייתה בניהולה — של ג'והנה — היא לעולם לא הייתה מצליחה לפתות מישהו להיכנס. היא יכלה לראות מה צריך לעשות ואיך, ויכלה לגייס אנשים שייעשו זאת ולפקח עליהם, אבל היא מעולם לא ידעה להקסים או לפתות. זה מה שיש, הייתה הגישה שלה, אתם יכולים לקחת או לא. ואין ספק שהם לא היו לוקחים כלום.
 
מעטים היו האנשים שהתלהבו ממנה, והיא הייתה מודעת לכך זה זמן רב. סביתה לא הזילה דמעות כשנפרדה ממנה — אף שניתן היה לומר שג'והנה הייתה הדבר הקרוב ביותר לאם שהיה לסביתה מאז שאימהּ מתה. מר מקולי יתעצב כשתעזוב מפני שסיפקה שירות טוב ויהיה קשה למצוא לה מחליפה, אבל זה יהיה כל מה שיחשוב עליו. הוא ונכדתו, שניהם היו מפונקים ואנוכיים. באשר לשכנים, הם ללא ספק ישמחו. לג'והנה היו בעיות משני עברי הבית. בצד האחד היה זה הכלב של השכנים שחפר בגינה שלה, קבר את אספקת העצמות שלו והוציא אותה שוב — ומוטב היה לוּ עשה זאת בבית. ובצד השני היה עץ הדובדבן השחור, שעמד בשטח של מקולי אבל הצמיח את רוב פירותיו על הענפים שהשתלשלו לחצר השכנה. בשני המקרים היא עוררה מהומה וניצחה. הכלב נקשר והשכנים מהצד השני הניחו לדובדבנים. אם עלתה על סולם יכלה להגיע אל החצר שלהם, אבל הם כבר לא טרחו לגרש את הציפורים מהענפים, וזה פגם ביבול.
 
מר מקולי היה מניח להם לקטוף. הוא היה מניח לכלב לחפור. הוא היה מניח לעצמו להיות מנוצל. אחת הסיבות הייתה העובדה שאלה היו אנשים חדשים שחיו בבתים חדשים, ולכן הוא העדיף לא להקדיש להם תשומת־לב. באיזשהו שלב היו ברחוב התערוכה רק שלושה או ארבעה בתים גדולים. ממול היו שטחי היריד, שם נערך יריד הסתיו (שנקרא רשמית "התערוכה החקלאית", ומכאן שם הרחוב), ובין לבין היו עצי פרי וכרי דשא קטנים. לפני כתריסר שנים נמכרו מגרשים אחידים ובתים נבנו עליהם — בתים קטנים בסגנונות שונים, אחד עם קומה עליונה ואחד בלי. חלק מהם כבר החלו להיראות מוזנחים לגמרי.
 
היו רק שני בתים שמר מקולי הכיר את דייריהם והיה מיודד עימם — המורה, העלמה הוד ואימהּ, והזוג שולץ, בעלי הסנדלרייה. בתם של הזוג שולץ, אדית, הייתה חברתה הקרובה של סביתה. זה היה טבעי, מפני שלמדו באותה כיתה בבית־הספר — לפחות בשנה שעברה, אחרי שסביתה נשארה כיתה — וגרו קרוב זו לזו. למר מקולי לא היה אכפת — אולי ידע שבעוד זמן לא רב סביתה תילקח לחיות חיים שונים בטורונטו. ג'והנה לא הייתה בוחרת באדית, אף שהנערה מעולם לא הייתה חצופה ולא עוררה בעיות כשבאה לבית. והיא לא הייתה טיפשה. יכול להיות שזו הייתה הבעיה — היא הייתה נבונה וסביתה לא כל כך נבונה. היא עשתה את סביתה ערמומית.
 
כל זה נגמר עכשיו. עכשיו כשהדודנית רוקסן — גברת הובר — הופיעה, הייתה הבת של הזוג שולץ חלק מעברה הילדותי של סביתה.
 
 
 
אני אדאג שישלחו לך את כל הרהיטים ברכבת ברגע שיוכלו לקחת אותם, וגם לשלם מראש ברגע שיאמרו לי כמה זה יעלה. חשבתי שעכשיו תזדקק לזה. אני מניחה שזה לא ממש יפתיע אותך לדעת שחשבתי שלא יהיה אכפת לך אם אגיע איתם כדי לעזור לך כפי שאני מקווה שאוכל.
 
 
 
זה היה המכתב שלקחה לדואר לפני שניגשה לערוך את הסידורים בתחנת הרכבת. זה היה המכתב הראשון ששלחה לו ישירות. האחרים הוגנבו עם המכתבים שכפתה על סביתה לכתוב. והמכתבים שלו אליה הגיעו באותה צורה, מקופלים היטב, כששמה, ג'והנה, מודפס בגב הדף כדי למנוע טעות. זה מנע מהאנשים בדואר לגלות מה קורה, ולא מזיק לחסוך בול. מובן שסביתה הייתה יכולה לדווח לסבהּ, או אפילו לקרוא את מה שנכתב לג'והנה, אבל סביתה לא התעניינה בשיחות עם הזקן יותר משהתעניינה במכתבים — בכתיבתם או בקבלתם.
 
הריהוט אוחסן באסם, שהיה רק אסם עירוני, לא אסם אמיתי עם בעלי־חיים וממגורה. לפני כשנה, בפעם הראשונה שבה ג'והנה ראתה את כל הדברים, היא חשבה שהאסם מכוסה אבק ומזוהם בלשלשת יונים. הרהיטים נערמו ברישול וללא שום כיסוי. היא גררה את מה שהייתה מסוגלת לשאת אל החצר, והותירה באסם מרחב שיאפשר להגיע לרהיטים הגדולים שלא מסוגלת הייתה לסחוב — הספה, המזנון, ארון החרסינה ושולחן האוכל. את המיטה יכלה לפרק. היא התנפלה על העץ עם מטליות רכות ואז עם שמן לימון, וכשסיימה נצץ הכול כמו סוכרייה. סוכריית אדר — הרהיטים היו עשויים מעץ אדר. לה זה נראה זוהר, כמו כיסויי מיטה מסאטן ושיער בלונדיני. זוהר ומודרני, ניגוד גמור לכל העץ הכהה והגילופים המרגיזים של הרהיטים שבהם טיפלה בבית. אז היא חשבה על זה כעל הרהיטים שלו, וכשהוציאה אותם ביום רביעי הזה עדיין חשבה עליהם כך. היא כיסתה את השכבה התחתונה בשמיכות טלאים ישנות כדי להגן על כל מה שהיה שם מכל מה שנערם מעל, ואת מה שהונח למעלה כיסתה בסדין, כמגן מפני הציפורים. כתוצאה מכך הייתה על הרהיטים רק שכבת אבק דקה. אבל היא איבקה אותם וניקתה בשמן לימון ואחר־כך החזירה הכול למקום, מוגן באותה צורה, שימתין למשאית של יום שישי.
 
 
 
מר מקולי היקר
 
אני עוזבת היום אחר הצהריים (יום שישי) ברכבת. אני מבינה שלא הודעתי מראש על עזיבתי, אבל אני אוותר על המשכורת האחרונה, שכר שלושה שבועות, המגיע לי ביום שני הבא. על הכיריים בסיר הכפול יש נזיד בשר שצריך רק לחמם. יש שם מספיק לשלוש ארוחות ואולי אפשר יהי למתוח את זה לארבע. ברגע שזה יתחמם ואחרי שלקחת כמה שאתה רוצה, כסה את הסיר במכסה ושים במקרר. תזכור לכסות מייד במכסה כדי שהנזיד לא יתקלקל. כל טוב לך ולסביתה וסביר להניח שאצור קשר ברגע שאסתדר. ג'והנה פארי.
 
נ"ב. שלחתי את הריהוט למר בודרו מפני שייתכן שהוא יזדקק לו. כשאתה מחמם מחדש את הנזיד, תזכור לוודא שבחלק התחתון של הסיר הכפול יש די מים.
 
 
 
מר מקולי לא התקשה לגלות כי הכרטיס שג'והנה קנתה היה לגדיניה שבססקצ'ואן. הוא טלפן למנהל התחנה ושאל. הוא לא ידע כיצד לתאר את ג'והנה — האם נראתה זקנה או צעירה, רזה או מלאה מעט, מה היה צבע מעילה? אך ברגע שהזכיר את הריהוט לא היה צורך בכך.
 
כשהשיחה שלו התקבלה היו בתחנה אנשים אחדים שחיכו לרכבת הערב. תחילה ניסה המנהל להנמיך את הקול, אבל הוא התרגש כששמע על הריהוט הגנוב (מה שמר מקולי אמר למעשה היה, "ואני מאמין שהיא לקחה כמה רהיטים"). הוא נשבע שלו ידע מי היא ומה היא זוממת, לעולם לא היה מניח לה להציב רגל על הרכבת. האנשים בתחנה שמעו את הצהרתו, חזרו עליה והאמינו בה. איש לא שאל איך הוא יכול היה לעצור אישה בוגרת ששילמה על הכרטיס שלה, מבלי שהייתה בידו ראיה המעידה ישירות על היותה גנבת. רוב האנשים שחזרו על דבריו האמינו שהוא יכול היה לעצור אותה ושהיה עושה זאת — הם האמינו בסמכותם של מנהלי תחנות ושל ישישים כבודים וזקופים בחליפות שלושה חלקים, כמו מר מקולי.
 
נזיד הבשר היה מצוין, כמו שהבישול של ג'והנה היה תמיד, אבל מר מקולי גילה כי הוא אינו מסוגל לבלוע אותו. הוא התעלם מההוראה בנוגע למכסה, השאיר את הסיר הפתוח על הכיריים, ואפילו לא כיבה את האש עד שהמים בסיר התחתון התאדו וריח בשר חרוך עלה באפו.
 
זה היה ריחה של בגידה.
 
הוא אמר לעצמו שהוא חייב לפחות להיות אסיר תודה על כך שסביתה מסודרת ושהוא אינו צריך לדאוג לה. אחייניתו — למעשה, דודניתה של אשתו, רוקסן — כתבה לו שעל־פי המפגש עם סביתה בביקורה בקיץ באגם סימקו, הנערה זקוקה לאילוף.
 
אם לדבר בכנות, איני חושבת שאתה והאישה ששכרת תוכלו להתמודד עם המצב כשהנערים יתחילו להסתובב סביבה בהמוניהם.
 
היא לא הרחיקה לכת עד כדי לשאול אם הוא רוצה במרסל שנייה בביתו, אבל לכך בדיוק התכוונה. היא אמרה שתשלח את סביתה לבית־ספר טוב, שבו לפחות תלמד נימוסים טובים.
 
הוא הדליק את הטלוויזיה כדי להסיח את דעתו, אך לשווא.
 
היה זה הריהוט שהכעיס אותו. היה זה קן בודרו.
 
העובדה הייתה ששלושה ימים קודם לכן — ביום שבו קנתה ג'והנה את הכרטיס שלה, כמו שאמר לו מנהל התחנה — קיבל מר מקולי מכתב מקן בודרו, שביקש ממנו (א) לשלוח לו כסף על חשבון הריהוט השייך לו (לקן בודרו) ולרעייתו המתה מרסל שאוחסן באסם של מר מקולי, או (ב) אם לא יוכל לעשות זאת, למכור את הריהוט במחיר הטוב ביותר שיוכל לקבל בעבורו ולשלוח את הכסף במהירות לססקצ'ואן. המכתב לא הזכיר במאום את ההלוואות שהחותן נתן לחתנו, הלוואות שניתנו כנגד ערכם של הרהיטים ושהסתכמו ביותר מכפי שניתן יהיה להשיג אי־פעם תמורת הרהיטים. האם ייתכן שקן בודרו שכח זאת? ואולי פשוט קיווה — מה שהיה סביר יותר — שחותנו שכח?
 
דומה היה כי כעת הוא בעליו של מלון. אבל מכתבו היה מלא טרוניות כנגד בעליו הקודמים של המקום, שהטעה אותו בכל הנוגע לפרטים שונים ומשונים.
 
"אם רק אוכל להתגבר על המכשול הזה," אמר, "אני משוכנע שאוכל להצליח." אבל מה היה המכשול? צורך מיידי בכסף, אבל הוא לא אמר אם הוא חייב את הכסף לבעלים הקודמים, לבנק, לבעל משכנתה פרטית או מה. זה היה אותו סיפור ישן — נימה נואשת ומשדלת המהולה בשחצנות כלשהי, בתחושה כלשהי שזה מגיע לו, בשל הפצעים שנגרמו לו, הבושה שסבל בגלל מרסל.
 
עם ספקות רבים, אך מתוך כך כשהוא זוכר כי למרות הכול קן בודרו היה חתנו ולחם במלחמה ועבר אלוהים־יודע־אילו צרות בנישואיו, התיישב מר מקולי וכתב מכתב שבו אמר כי אין לו מושג איך להשיג את המחיר הטוב ביותר תמורת הרהיטים ושיהיה לו מאוד קשה לברר, ושהוא מצרף המחאה שאותה יחשיב כהלוואה אישית פשוטה. הוא ביקש מחתנו להכיר בה ככזו ולזכור את מספר ההלוואות הדומות שנתן לו בעבר — שכבר חרגו לדעתו משוויים של הרהיטים. הוא צירף רשימת תאריכים וסכומים. מלבד חמישים הדולרים ששולמו לפני שנתיים כמעט (מלווים בהבטחה לתשלומים קבועים שיבואו בעקבותיהם), לא קיבל מאום. חתנו בטח מבין שכתוצאה מההלוואות הללו שניתנו ללא ריבית ושלא נפרעו, הצטמצמה הכנסתו של מר מקולי, משום שאילולא כן היה משקיע את הכסף.
 
הוא חשב להוסיף, "איני שוטה כמו שאתה חושב שאני", אבל החליט לא לעשות זאת, מפני שבכך יחשוף את כעסו ואולי את חולשתו.
 
וכעת, ראו. האיש הקדים אותו בכך שגייס את ג'והנה למזימה שלו — הוא תמיד ידע לסובב את ראשיהן של נשים — וקיבל את הריהוט וההמחאה גם יחד. היא שילמה בעצמה על המשלוח, אמר לו מנהל התחנה. רהיטי האדר המודרניים והצעקניים למראה הוערכו ביותר מכפי שוויים בעסקאות שכבר נעשו, והם לא יוכלו לקבל תמורתם הרבה, במיוחד כשמביאים בחשבון את הכסף שגבתה הרכבת. לו היו חכמים יותר היו פשוט לוקחים משהו מהבית. אחד המזנונים העתיקים או הספות הלא נוחות מהסלון, שיוצרו ונקנו במאה הקודמת. זו הייתה כמובן גניבה פשוטה. אבל מה שהם עשו לא היה רחוק מכך.
 
כשהלך לישון היה נחוש בדעתו לתבוע אותם.
 
הוא התעורר לבד בבית מבלי שריח קפה או ארוחת בוקר יעלה מן המטבח — במקום זאת עדיין ריחף באוויר שמץ מריח הסיר החרוך. צינה סתווית ירדה על כל החדרים גבוהי התקרה והעגומים. היה חמים בערב שעבר וערב לפניו — תנור ההסקה טרם הודלק, וכשמר מקולי הדליק אותו נלווה לאוויר החם מטח לחות מן המרתף שהיה מלא טחב, אדמה וריקבון. הוא התרחץ והתלבש לאיטו, עם הפוגות של שִכחה, ולארוחת הבוקר שלו מרח חמאת בוטנים על פרוסת לחם. הוא השתייך לדור שבו היו גברים שנאמר עליהם כי אינם מסוגלים אף להרתיח מים, הוא היה אחד מהגברים האלה. הוא הביט מבעד לחלונות הקדמיים וראה שהעצים מעברו השני של מסלול המרוצים נבלעים בתוך ערפל הבוקר, שנדמה היה כי הוא מתקדם על פני מסלול המרוצים ולא נסוג כפי שהיה אמור לעשות בשעה זו. נדמה היה לו שהוא רואה מבעד לערפל את המבנים הגבוהים של מגרשי התערוכה הישנים — מבנים פשוטים ומרווחים הדומים לאסמים עצומים. הם עמדו ללא שימוש, שנים על גבי שנים — והוא שכח מה קרה להם בסופו של דבר. האם הרסו אותם או שהם התמוטטו מאליהם? הוא תיעב את המרוצים שנערכו שם, את ההמונים, הרמקולים, השתייה הלא חוקית והשאגה ההרסנית של ימי ראשון קיציים. כשהרהר בכך חשב על בתו המסכנה מרסל, ישובה על מדרגות המרפסת וקוראת לחבריה מימי הלימודים, שיצאו ממכוניותיהם החונות ומיהרו לראות את המרוצים. המהומה שהקימה, השמחה שביטאה על שובה לעיר, החיבוקים והמבטים, הדיבור הקולח, הקשקוש החוזר ונשנה על ימי הילדות וכמה שהתגעגעה לכולם. היא אמרה שהדבר היחיד שלא היה מושלם בחיים בעיר היו געגועיה לבעלה, קן, שנותר במערב בשל עבודתו.
 
היא יצאה לשם בפיג'מת המשי שלה, עם שיער פרוע ולא מסורק, צבוע לבלונד. זרועותיה ורגליה היו כחושות, אבל פניה היו נפוחות מעט. היא טענה שהשיזוף שלה נראה כמו צבע חום חולני שלא בא מהשמש. אולי צהבת.
 
הילדה נשארה בפנים וצפתה בטלוויזיה — סרטים מצוירים של ימי ראשון שללא ספק הייתה גדולה מכדי לצפות בהם.
 
הוא לא ידע מה לא בסדר, ולא היה בטוח שמשהו אכן השתבש. מרסל נסעה ללונדון לאיזה טיפול של נשים ומתה בבית החולים. כשטלפן לבעלה לספר לו, אמר קן בודרו, "מה היא לקחה?"
 
האם הדברים היו שונים במשהו אם אימהּ של מרסל עדיין הייתה בחיים? למעשה, אימהּ של מרסל הייתה מבולבלת ממש כמותו, כשהייתה בחיים. היא ישבה במטבח ובכתה בשעה שבתם בת העשרֵה, שרותקה לחדרה, טיפסה החוצה מבעד לחלון וגלשה על גג המרפסת כדי להתקבל בברכה על־ידי מכוניות עמוסות נערים.
 
הבית היה מלא הרגשה של נטישה גסה, של תרמית. הוא ואשתו היו ללא ספק הורים טובי לב שמרסל הוציאה אותם מדעתם. כשברחה עם חייל מחיל האוויר, קיוו שבסופו של דבר היא תהיה בסדר. הם היו נדיבים כלפי שניהם, כאילו היו הזוג הצעיר המהוגן ביותר. אבל הכול התפרק. גם בג'והנה פארי נהג בנדיבות, וראו כיצד יצאה נגדו.
 
הוא הלך העירה ונכנס לאכול את ארוחת הבוקר שלו במלון. המלצרית אמרה, "יצאת מוקדם הבוקר."
 
ובעוד היא מוזגת לו קפה, החל לספר לה איך סוכנת הבית שלו עזבה אותו בלי שום אתראה או סיבה, ולא רק שהתפטרה בלי להודיע מראש אלא שלקחה איתה חפצים שהיו שייכים לבתו ושכעת אמורים היו להיות רכושו של חתנו אבל לא היו באמת, מפני שנרכשו בכספי החתונה של בתו. הוא סיפר לה כיצד בתו נישאה לאיש חיל האוויר, בחור נאה ומתקבל על הדעת שאסור היה בכלל לבטוח בו.
 
"סלח לי," אמרה המלצרית. "הייתי שמחה לפטפט, אבל יש לי לקוחות שמחכים לארוחת הבוקר. סליחה -"
 
הוא טיפס במדרגות ונכנס אל המשרד, שם נחו, פרושות על שולחנו, המפות הישנות שבדק אתמול בניסיון לאתר את מיקומו המדויק של בית הקברות הראשון במחוז (שהוא האמין כי ננטש בשנת 1839). הוא הדליק את האור והתיישב, אבל גילה שהוא אינו מסוגל להתרכז. אחרי נזיפתה של המלצרית — או מה שהוא קיבל כנזיפה — הוא לא מסוגל היה לאכול את ארוחת הבוקר שלו או ליהנות מהקפה. הוא החליט לצאת לטיול כדי להירגע.
 
אבל שלא כהרגלו, לברך אנשים ולהחליף עימם כמה מילים, מצא את עצמו פורץ בדיבורים. ברגע שמישהו שאל אותו מה שלומו הבוקר, החל לפלוט את צרותיו בצורה מאוד לא אופיינית לו ואפילו מביישת. וכמו המלצרית, לאנשים האלה היה מה לעשות והם הנהנו בראשיהם, דשדשו ברגליהם והשמיעו תירוצים כדי להיחלץ מן השיחה. נדמה היה שהבוקר אינו מתחמם כפי שבקרים סתוויים ומעורפלים התחממו בדרך כלל; המקטורן שלו לא היה חם דיו, ולכן חיפש את הנחמה שבחנויות.
 
האנשים שהיכרותם איתו הייתה הממושכת ביותר, נרתעו יותר מכולם. הוא תמיד היה שתקן — הג'נטלמן המנומס, שמחשבותיו עסוקות בדברים אחרים, שנימוסו מצדיק את עושרו (מה שהיה קצת בבחינת בדיחה, מפני שהעושר היה בעיקר בזיכרונו ולא היה ברור לעין הזולת). הוא אמור היה להיות האחרון שידבר בפומבי על עוולות או יבקש אהדה — הוא לא עשה כן כשרעייתו נפטרה או אפילו כשבתו נפטרה — והנה הוא שולף מכתב, שואל אם זו לא בושה שהברנש הזה הוציא ממנו כספים שוב ושוב ושוב, ושעכשיו, אחרי שריחם עליו פעם נוספת, הברנש זמם עם סוכנת הבית שלו לגנוב את הרהיטים שלו. היו שחשבו שהוא מדבר על הרהיטים שלו עצמו — האמינו שהזקן נותר ללא מיטה או כיסא בביתו. הם ייעצו לו לפנות למשטרה.
 
"אין טעם, אין טעם," אמר. "איך אפשר להוציא דם מאבן?"
 
הוא הלך לסנדלרייה ובירך לשלום את הרמן שולץ.
 
"אתה זוכר את המגפיים שלי שעשית להן סוליות חדשות, אלה שקניתי באנגליה? התקנת להן סוליות חדשות לפני ארבע או חמש שנים."
 
החנות דמתה למערה, נורות עם אהילים שהשתלשלו מעל למקומות העבודה השונים. האוורור היה נורא, אבל הריחות השונים — של דבק, עור, משחת נעליים, סוליות לבד שזה עתה נחתכו וסוליות ישנות ורקובות — היו נוחים למר מקולי. שכנו הרמן שולץ, פועל מכורכם פנים, מומחה ממושקף ושחוח כתפיים, עבד כאן בכל עונות השנה — דפק מסמרי ברזל ונעצים, וחתך את הצורות הרצויות מעור בסכין מעוקלת ומרושעת למראה. הלבד נחתך במשהו דומה למסור עגול מיניאטורי. מכשירי הצחצוח השמיעו קול שפשוף, המלטשה איוושה, אבן השיוף שעמדה בקצהו של המכשיר שרה בקול גבוה כמו חרק מכני, ומכונת התפירה הלמה בעור בקצב תעשייתי רציני. כל הצלילים והריחות והפעילויות המדויקות במקום היו מוכרים למר מקולי זה שנים, אבל עד עתה מעולם לא זיהה אותם או הגה בהם. עכשיו הרמן, שלבש את סינר העור המושחר ואחז נעל ביד, הזדקף, חייך, ונד בראשו, ומר מקולי חשב שהוא רואה את כל חייו של האיש במערה הזו. הוא רצה להביע אהדה או הערכה או משהו גדול יותר שלא הבין.
 
"כן, אני זוכר," אמר הרמן. "הם היו מגפיים יפים."
 
"מגפיים טובים. אתה יודע שקניתי אותם בטיול הנישואים שלי. קניתי אותם באנגליה. כעת איני זוכר איפה אבל לא בלונדון."
 
"אני זוכר שסיפרת לי."
 
"עשית עליהם עבודה טובה. הם עדיין בסדר גמור. עבודה טובה, הרמן. אתה עושה פה עבודה טובה. עבודה הגונה."
 
"זה טוב." הרמן העיף מבט מהיר בנעל שבידו. מר מקולי ידע שהאיש רוצה לחזור לעבודתו, אבל לא מסוגל היה להרפות ממנו.
 
"רק עכשיו הייתה לי חוויה שפקחה לי את העיניים. זעזוע."
 
"באמת?"
 
הקשיש שלף את המכתב והחל לקרוא ממנו קטעים בקול, כשהוא משלב בקריאה פרצי צחוק עגום.
 
"ברונכיט. הוא אומר שיש לו ברונכיט. הוא לא יודע לאן לפנות. אני לא יודע לאן לפנות. הוא תמיד יודע למי לפנות. אחרי שגמר עם כל היתר, פנה אליי. כמה מאות רק עד שאתאושש. מתחנן ומפציר בי וכל אותו הזמן זומם עם סוכנת הבית שלי. ידעת את זה? היא גנבה מטען שלם של רהיטים ונסעה איתם מערבה. הם עשו יד אחת. וזה האיש שהצלתי את עורו פעם אחר פעם. ולא ראיתי אגורה חזרה. לא, לא, עליי להיות ישר ולומר שהחזיר לי חמישים דולר. חמישים מתוך מאות ומאות. אלפים. במלחמה הוא היה בחיל האוויר, אתה יודע. הבחורים הנמוכים האלה היו לעיתים קרובות בחיל האוויר. מסתובבים נפוחים מגאווה וחושבים את עצמם לגיבורים. טוב, אולי אני לא צריך לומר את זה, אבל אני חושב שהמלחמה קלקלה כמה מהבחורים האלה, ואחר־כך הם מעולם לא הצליחו להסתגל לחיים. אבל זה לא תירוץ, נכון? אני לא יכול לסלוח לו לנצח בגלל המלחמה."
 
"לא, אתה לא יכול."
 
"ידעתי שאסור לבטוח בו כבר בפעם הראשונה שפגשתי בו. זה מה שמדהים. ידעתי את זה ובכל זאת נתתי לו לרמות אותי. יש אנשים כאלה. אתה מרחם עליהם רק מפני שהם הרמאים שהינם. השגתי לו את העבודה שלו שם, בביטוח, היו לי כמה קשרים. כמובן שהוא קלקל הכול. טיפוס שלילי. יש אנשים שהם פשוט כאלה."
 
"בזה אתה צודק."
 
גברת שולץ לא הייתה בחנות באותו יום. היא זו שעמדה בדרך כלל מאחורי הדלפק, קיבלה את הנעליים, הראתה אותן לבעלה, דיווחה על מה שאמר, רשמה קבלות וקיבלה את התשלום כשהנעליים המתוקנות הוחזרו לבעליהן. מר מקולי זכר שעברה בקיץ ניתוח כלשהו.
 
"אשתך לא נמצאת פה היום? היא בריאה?"
 
"היא חשבה שכדאי לה לנוח היום. הבת שלי נמצאת פה היום."
 
הרמן שולץ נד לעבר המדפים מימין לדלפק, שם הוצגו לראווה הנעליים המתוקנות. מר מקולי הפנה את ראשו וראה את אדית, הבת, שלא הבחין בה כשנכנס. נערה דקיקה כילדה, עם שיער שחור חלק אשר עמדה בגבה אליו וסידרה מחדש את הנעליים. דומה שכך בדיוק הייתה מחליקה אל תוך שדה הראייה שלו והחוצה ממנו, כשבאה לבקר את חברתה סביתה. מעולם לא ניתן היה להעיף בפניה מבט הגון.
 
"את מתכוונת לעזור עכשיו לאביך?" אמר מר מקולי. "את כבר לא לומדת?"
 
"היום יום שבת," אמרה אדית, שסובבה אליו רק את מחצית גופה וחייכה חיוך קלוש.
 
"נכון, נכון. בכל אופן, טוב לעזור לאביך. עלייך לדאוג להורייך. הם עבדו קשה והם אנשים טובים." בנימת התנצלות קלה, כאילו ידע שהוא נשמע מליצי, אמר מר מקולי, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך -"
 
אדית אמרה משהו שלא נועד לאוזניו. היא אמרה, "בסנדלרייה."
 
"אני גוזל את זמנך ומפריע לך," אמר מר מקולי בעצב. "יש לך עבודה."
 
"אין שום צורך להיות סרקסטית," אמר אביה של אדית כשהזקן הלך משם.
 
 
 
בארוחת הערב הוא סיפר לאימהּ של אדית על מר מקולי.
 
"הוא לא עצמו," אמר. "משהו קרה לו."
 
"אולי שבץ קטן," אמרה. מאז הניתוח שלה להוצאת אבני מרה, דיברה על מחלותיהם של אחרים בידענות ובסיפוק שליו.
 
כעת, כשסביתה נסעה ונעלמה אל חיים אחרים שדומה כי תמיד חיכו לה, שבה אדית להיות האדם שהייתה לפני שסביתה הגיעה לכאן. "זקנה מכפי גילה", חרוצה וביקורתית. אחרי שלושה שבועות בתיכון ידעה שהיא עומדת להצטיין בכל נושאי הלימוד החדשים — לטינית, אלגברה וספרות אנגלית. היא האמינה שיכירו בחוכמתה ושיהללו אותה ושעתיד חשוב ייפתח בפניה. ההשתטות של השנה האחרונה עם סביתה החלה להיעלם מן העין.
 
אבל כשחשבה על ג'והנה הנוסעת מערבה חשה צמרמורת בשל העבר, חרדה פולשנית. היא ניסתה לטרוק את המכסה על התחושה, אבל המכסה סירב ונשאר במקומו.
 
ברגע שסיימה להדיח את הכלים, הלכה לחדרה ובידה הספר שהיה עליה לקרוא לשיעור ספרות. "דיוויד קופרפילד".
 
היא הייתה ילדה שמעולם לא קיבלה מהוריה יותר מנזיפה קלה — הורים זקנים מדי בשביל ילדה בגילה, אמרו שזה מה שגרם לכך שהייתה כמות שהיא — ובכל זאת חשה הזדהות מלאה עם דיוויד במצבו האומלל. היא הרגישה שהיא אדם כמוהו, שיכלה להיות יתומה, מפני שיש להניח שתצטרך לברוח מהבית, להסתתר, לדאוג לעצמה, כשהאמת תתברר ועברה יסגור על עתידה.
 
 
 
הכול החל כשסביתה אמרה בדרך לבית־הספר, "אנחנו צריכות לעבור ליד הדואר. אני צריכה לשלוח מכתב לאבא שלי."
 
בכל יום הן הלכו יחד לבית־הספר ובחזרה. לפעמים הן הלכו בעיניים עצומות או לאחור. לפעמים, כשפגשו אנשים בדרך, היו מפטפטות חרש בשפת שטות, רק כדי לבלבל. רוב הרעיונות הטובים שלהן באו מאדית. הרעיון היחיד שסביתה העלתה היה לכתוב שם של נער ואת השם שלך, למחוק את כל האותיות הזהות בשני השמות ולסכם למספר את מה שנותר. אחר־כך היה עלייך למנות זאת על אצבעותייך כשאת אומרת, שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים, עד שקיבלת את גזר הדין על מה שיקרה בינך לבין הנער.
 
"מכתב עבה," אמרה אדית. היא הבחינה בכול וזכרה הכול, שיננה עמודים שלמים של ספרי הלימוד במהירות שהפחידה ילדים אחרים. "היו לך הרבה דברים לכתוב לאבא שלך?" שאלה בהפתעה, מפני שלא מסוגלת הייתה להאמין בכך — או לפחות לא יכלה להאמין כי סביתה מסוגלת להעלותם על נייר.
 
"כתבתי רק עמוד אחד," אמרה סביתה ומיששה את המכתב.
 
"אהה," אמרה אדית. "אה. אה."
 
"אהה מה?"
 
"אני מוכנה להתערב שהיא הכניסה לשם עוד משהו. ג'והנה."
 
התוצאה הייתה שהן לא לקחו את המכתב ישר לדואר, אלא שמרו אותו ופתחו אותו אחרי הלימודים בביתה של אדית, מעל לאדי קיטור. הן יכולות היו לעשות זאת בביתה של אדית מפני שאימהּ עבדה כל היום בסנדלרייה.
 
 
 
מר קן בודרו היקר,
 
חשבתי רק שאכתוב ואשלח לך את תודותי על הדברים הנחמדים שאמרת עליי במכתב לבתך. אינך צריך לדאוג שמא אעזוב. אתה אומר שאני אדם שאתה יכול לבטוח בו. כך הבנתי זאת, ועד כמה שאני יודעת זה נכון. אני אסירת תודה לך על שאמרת זאת, מפני שיש אנשים שמרגישים כי אדם כמוני, שהם לא מכירים את הרקע שלו, הוא מוקצה. ולכן חשבתי לספר לך משהו על עצמי. נולדתי בגלזגו, אבל אימי נאלצה למסור אותי כשנישאה. נלקחתי לבית היתומים בגיל חמש. חיכיתי שתחזור, אבל היא לא חזרה. התרגלתי להיות שם והם לא היו רעים. בגיל אחת־עשרה הובאתי לקנדה במסגרת תוכנית וגרתי אצל משפחת דיקסון שם עבדתי בגינת הירק שלהם. בית־הספר היה כלול בתוכנית, אבל לא ביקרתי בו הרבה. בחורף עבדתי אצל הגברת בבית, אבל הנסיבות גרמו לי לרצות לעזוב, ומאחר שהייתי גדולה וחזקה לגילי, התקבלתי לעבוד כמטפלת במוסד סיעודי לקשישים. העבודה לא הפריעה לי, אבל הלכתי לעבוד בבית חרושת למטאטאים מפני שהשכר היה טוב יותר. למר וילטס, הבעלים של בית החרושת, הייתה אימא קשישה שנהגה לבוא לבדוק מה המצב, והיא ואני התחלנו לחבב זו את זו. האוויר גרם לי לבעיות בנשימה ולכן היא אמרה שאני צריכה לבוא לעבוד אצלה וזה מה שעשיתי. חייתי איתה 12 שנה עם אגם בשם מורנינג דאב, בצפון. היינו שם רק שתינו, אבל אני הייתי מסוגלת לטפל בכול, בפנים ובחוץ, ואפילו השטתי את סירת המנוע ונהגתי במכונית. למדתי לקרוא טוב מפני שהעיניים שלה נחלשו והיא אהבה שאני קוראת לה. היא מתה בגיל 96. יכול להיות שתשאל איזה מין חיים אלה לאדם צעיר, אבל הייתי מאושרת. אכלנו יחד את כל הארוחות ובשנה וחצי האחרונות ישנתי בחדר שלה. אבל אחרי שהיא מתה המשפחה נתנה לי שבוע לארוז ולהסתלק. היא הורישה לי קצת כסף ואני מניחה שזה לא מצא חן בעיניהם. היא רצתה שאשתמש בכסף להשכלה. אבל בשביל זה הייתי צריכה ללמוד עם ילדים. לכן כשראיתי את המודעה שמר מקולי פרסם ב"גלוב אנד מייל" באתי לשאול. הייתי צריכה את העבודה כדי להתגבר על הגעגועים לגברת וילטס. אני מניחה שכבר שעממתי אותך מספיק עם ההיסטוריה שלי ושיוקל לך כשאגיע להווה. תודה לך על הדעה הטובה ועל שלקחת אותי איתכם ליריד. אני לא בנויה להשתמש במתקנים או לאכול את האוכל שם, אבל בהחלט היה נעים להיכלל.
 
ידידתך, ג'והנה פארי.
 
 
 
אדית קראה בקול את מילותיה של ג'והנה בקול מפציר ובהבעת יגון.
 
"נולדתי בגלזגו, אבל אימי נאלצה למסור אותי אחרי שהעיפה בי מבט אחד -"
 
"תפסיקי," אמרה סביתה. "זה כל כך מצחיק שאני עוד עלולה להקיא."
 
"איך היא הצליחה להכניס את המכתב שלה לשלך בלי שתדעי?"
 
"היא לוקחת ממני את המכתב ושמה אותו במעטפה וכותבת עליה מבחוץ. מפני שלדעתה כתב היד שלי לא מספיק טוב."
 
כדי לסגור את המעטפה נאלצה אדית להדביקה בסרט דביק, מפני שלא נשאר עליה מספיק דבק. "היא מאוהבת בו," אמרה.
 
"פוי, אני עומדת להקיא," אמרה סביתה ואחזה בבטנה. "לא יכול להיות. ג'והנה הזקנה."
 
"מה הוא אמר עליה בכלל?"
 
"רק שאני אמורה לכבד אותה ושיהיה רע מאוד אם היא תעזוב מפני שיש לנו מזל שיש לנו אותה ושאין לו בית בשבילי ושסבא לא יכול לגדל ילדה בעצמו ובלה־בלה. הוא אמר שהיא גברת. אמר שהוא יכול לראות את זה."
 
"והיא הולכת ומתאהבת."
 
המכתב נותר אצל אדית עד למחרת, מחשש שג'והנה תגלה שלא נשלח ושנסגר בסרט דביק. למחרת בבוקר הן לקחו אותו לדואר.
 
"עכשיו נראה מה הוא יענה. תפקחי עין," אמרה אדית.
 
 
 
במשך זמן רב לא הגיע שום מכתב. וכשזה הגיע סוף־סוף, הוא היה מאכזב. הן פתחו את המכתב מעל לקיטור בביתה של אדית, אבל לא מצאו בפנים שום דבר לג'והנה.
 
 
 
סביתה היקרה,
 
חג המולד הגיע ואני במצב של חסרון כיס, לצערי אין לי יותר משני דולרים לשלוח לך. אבל אני מקווה שאת בריאה ושיהיה לך חג מולד שמח ושתמשיכי ללמוד טוב. אני עצמי לא הרגשתי טוב בזמן האחרון, מפני שחליתי בברונכיט, מה שקורה לי כנראה כל חורף. כמו שאת יכולה להבין מהכתובת אני נמצא כעת במקום חדש. הדירה הייתה במקום רועש מאוד ויותר מדי אנשים באו לביקור מתוך תקווה למצוא מסיבה. המקום שבו אני נמצא כעת הוא אכסניה, מה שמתאים לי מאוד מפני שמעולם לא הייתי טוב במיוחד בקניות ובבישול.
 
באיחולי חג מולד שמח ובאהבה, אבא.
 
 
 
"ג'והנה המסכנה," אמרה אדית. "ליבה יישבר."
 
סביתה אמרה, "למי אכפת?"
 
"ומה אם נעשה את זה בעצמנו," אמרה אדית.
 
"נעשה מה?"
 
"נענה לה."
 
הן יצטרכו להדפיס את המכתב, מפני שג'והנה תרגיש שלא נכתב בכתב ידו של אביה של סביתה. אבל ההדפסה לא הייתה קשה. בבית של אדית הייתה מכונת כתיבה שעמדה על שולחן הקלפים שבסלון. אימהּ עבדה במשרד לפני נישואיה, ולפעמים עדיין השתכרה מעט כסף בהדפסת אותם מכתבים שאנשים רצו שייראו רשמיים. היא לימדה את אדית את יסודות ההדפסה, בתקווה שגם אדית תשיג ביום מן הימים עבודה במשרד.
 
"ג'והנה היקרה," אמרה סביתה, "אני מצטער שאני לא יכול להיות מאוהב בך מפני שהפנים שלך מכוסות בפצעונים המכוערים האלה."
 
"אני מתכוונת להיות רצינית," אמרה אדית. "תשתקי."
 
היא הדפיסה, "שמחתי כל כך לקבל את המכתב -" והמשיכה בכך תוך כדי קריאת המילים של יצירתה, בקול שנעשה רציני ורך יותר ויותר, כאשר היא נעצרת כל פעם כדי לחשוב על ההמשך. סביתה המצחקקת השתרעה על הספה. בשלב כלשהו היא הדליקה את הטלוויזיה, אבל אדית אמרה, "נו באמת, איך אני יכולה להתרכז ברגשות שלי עם כל החרא הזה ברקע?"
 
אדית וסביתה השתמשו במילים "חרא" ו"כלבה" ו"ישו" כשהיו לבדן.
 
 
 
ג'והנה היקרה,
 
שמחתי כל כך לקבל את המכתב שצירפת למכתב של סביתה ולשמוע על חייך. אלה בטח היו לא־פעם חיי בדידות ועצב, למרות שנשמע כאילו מזלך שיחק לך כשמצאת את גברת וילטס. נשארת חרוצה, בלי טרוניות, ועליי לומר שאני מעריך אותך מאוד. החיים שלי היו מגוונים מאוד ומעולם לא השתקעתי במקום אחד. איני יודע מדוע יש בי אי השקט והבדידות הפנימיים האלה, כנראה שזהו גורלי. אני פוגש כל הזמן אנשים ומדבר איתם, אבל לפעמים אני שואל את עצמי, מי מהם ידיד שלי? ואז מגיע המכתב שלך ואת כותבת בסופו, ידידתך. ואני חושב, האם היא באמת מתכוונת לזה? זו תהיה מתנה כל כך יפה לחג המולד אם ג'והנה תאמר לי שהיא ידידתי. אולי רק חשבת שזו דרך נאה לסיים מכתב ואת לא מכירה אותי מספיק טוב, לא באמת. חג מולד בכל אופן.
 
ידידך, קן בודרו.
 
 
 
המכתב נשלח הביתה לג'והנה. בסופו של דבר הדפיסו גם את המכתב לסביתה, ממפני שלָמה שאחד יהיה מודפס והשני לא? הפעם חסכו בקיטור ופתחו את המכתב בזהירות רבה, כדי שלא יזדקקו לסרט הדביק שיסגיר אותן.
 
"למה אנחנו לא יכולות להדפיס על מעטפה חדשה? הוא לא היה עושה את זה אם היה מדפיס את המכתב?" אמרה סביתה, שחשבה שזה חכם מצידה.
 
"מפני שעל מעטפה חדשה לא תהיה חותמת הדואר, טיפשה."
 
"ואם היא תענה על המכתב?"
 
"נקרא אותו."
 
"כן, אבל מה אם היא תענה על המכתב ותשלח אותו ישר אליו?"
 
אדית לא רצתה להראות שלא חשבה על כך.
 
"היא לא תעשה את זה. היא ערמומית. ובכל אופן, תעני לו מייד כדי להראות לה שהיא יכולה להגניב את המכתב שלה לתוך שלך."
 
"אני שונאת לכתוב מכתבים מטופשים."
 
"נו באמת, זה לא יהרוג אותך. לא מעניין אותך מה היא תגיד?"
 
 
 
ידיד יקר,
 
אתה שואל אותי האם אני מכירה אותך מספיק טוב כדי להיות ידידתך, ותשובתי היא שאני חושבת שכן. בחיי הייתה לי רק ידידה אחת, גברת וילטס, שאותה אהבתי ושהייתה כל כך טובה אליי, אבל היא מתה. היא הייתה זקנה ממני בהרבה. הבעיה עם ידידים זקנים יותר ממך היא שהם מתים ומשאירים אותך לבד. היא הייתה כל כך זקנה עד שלפעמים הייתה קוראת לי בשמה של ידידה אחרת. אבל לי זה לא הפריע.
 
אספר לך דבר מוזר. הגדלתי ומסגרתי את התמונה שביקשת מהצלם ביריד לצלם (שלך ושל סביתה ושל החברה שלה אדית ושלי), ושמתי אותה בחדר המגורים. זו לא תמונה טובה במיוחד והוא לקח ממך יותר מדי כסף בעבורה, אבל היא יותר טובה מכלום. בכל אופן, שלשום כשאיבקתי סביבה, נדמה היה לי שאני שומעת אותך אומר לי שלום. שלום, אמרת, ואני הסתכלתי בפנים שלך, עד כמה שניתן לראות אותן בתמונה, וחשבתי, נו, אני בטח יוצאת מדעתי. או שזה סימן לכך שהגיע מכתב. סתם השתטיתי, אני לא באמת מאמינה בדברים כאלה. אבל אתמול הגיע מכתב. אתה רואה, זה לא מוגזם לבקש ממני להיות ידידתך. אני תמיד יכולה למצוא דרך להעסיק את עצמי, אבל ידיד אמת הוא משהו שונה לגמרי.
 
ידידתך, ג'והנה פארי.
 
 
 
כמובן שלא ניתן היה להחזיר את זה למעטפה. אביה של סביתה יבחין במשהו משונה באזכור של מכתב שמעולם לא כתב. הן היו צריכות לקרוע את המילים של ג'והנה לפיסות זעירות ולהדיח אותן באסלה בביתה של אדית.
 
 
 
המכתב שסיפר על המלון הגיע כעבור מספר חודשים. זה היה בקיץ, והמכתב הגיע לידי סביתה רק במזל, מפני שנעדרה שלושה שבועות — היא התארחה בבקתה של דודתה רוקסן ודודהּ קלארק על אגם סימקו.
 
הדבר הראשון כמעט שסביתה אמרה כשנכנסה לביתה של אדית היה, "אגה־אגה, המקום הזה מסריח."
 
"אגה־אגה" היה ביטוי שלמדה מדודניותיה.
 
אדית רחרחה באוויר. "אני לא מריחה כלום."
 
"כמו בסנדלרייה של אבא שלך, אבל פחות גרוע. הם בטח סוחבים את זה הביתה בבגדים שלהם."
 
אדית טיפלה בפתיחת המכתב בקיטור. בדרך מהדואר קנתה סביתה במאפייה שתי פחזניות בטעם שוקולד. כעת שכבה על הספה ואכלה את הפחזנית שלה.
 
"רק מכתב אחד, לך," אמרה אדית. "ג'והנה הזקנה והמסכנה. כמובן שבעצם הוא מעולם לא קיבל את המכתב שלה."
 
"תקראי לי אותו," אמרה סביתה בהשלמה. "הידיים שלי דביקות מהפחזנית."
 
אדית קראה את המכתב במהירות עניינית ובקושי עצרה בסופי משפטים.
 
 
 
ובכן, סביתה, גורלי השתנה, כמו שאת יכולה לראות אני כבר לא בברנדון אלא במקום בשם גדיניה. וכבר איני עובד אצל מעסיקיי הקודמים. היה לי חורף קשה במיוחד בגלל מחלות החזה שלי והם, כלומר המעסיקים שלי, חשבו שאני צריך לצאת לנסיעות גם אם אני עלול לפתח דלקת ריאות, כך שזה התפתח למריבה ממש וכולנו החלטנו להיפרד לשלום זה מזה. אבל המזל הוא עניין משונה ובדיוק באותו זמן נעשיתי הבעלים של מלון. זה מסובך מדי להסביר איך כל זה קרה, אבל אם הסבא שלך ירצה לדעת על זה, תגידי לו רק שאדם שהיה חייב לי כסף אמר שלא יוכל לשלם לי ונתן לי במקום זה את המלון. וכך עברתי מחדר אחד באכסניה למבנה של שנים־עשר חדרים, והפכתי ממי שאפילו המיטה שלו לא שלו לבעלים של כמה מיטות. נפלא לקום בבוקר ולדעת שאתה הבוס של עצמך. יש תיקונים שצריך לעשות פה, למעשה די הרבה, ואני אתחיל בזה ברגע שמזג האוויר יתחמם. אצטרך לשכור מישהו שיעזור לי, ובהמשך אשכור טבחית טובה כדי להחזיק מסעדה בנוסף לחדר המשקאות. זה צריך ללכת מצוין מפני שאין כאלה בעיר הזאת. מקווה שאת בסדר ושאת לומדת ומפתחת הרגלים טובים.
 
באהבה, אביך.
 
 
 
סביתה שאלה, "יש לך קפה?"
 
"אינסטנט," ענתה אדית. "למה?"
 
סביתה אמרה שכולם בבקתה שתו קפה קר ושכולם השתגעו על זה. גם היא השתגעה על זה. היא קמה והתעסקה במטבח, הרתיחה מים וערבבה את הקפה עם חלב וקוביות קרח. "מה שאנחנו צריכות באמת זו גלידת וניל," אמרה. "אלוהים, כמה שזה טוב. את לא רוצה את הפחזנית שלך?"
 
הו אלוהים.
 
"כן, את כולה." אמרה אדית ברשעות.
 
כל כך הרבה שינויים חלו בסביתה בתוך שלושה שבועות בלבד — בזמן שבו אדית עבדה בחנות ואימהּ החלימה בבית מהניתוח. עורה של סביתה היה בגוון חום־זהוב מעורר תיאבון, ושערה סופר קצר יותר והסתלסל סביב פניה. דודניותיה סיפרו אותה ועשו לה סלסול תמידי. היא לבשה מעין חליפת מכנסיים — עם מכנסיים קצרים בגזרה של חצאית, כפתורים בחזית וציציות על הכתפיים — בצבע כחול שהלם אותה. היא השמינה מעט, וכשרכנה לקחת את כוס הקפה הקר שהייתה מונחת על הרצפה, הציץ מתוך מחשופה חריץ חלק וזוהר.
 
שדיים. הם בטח התחילו לצמוח לפני שנסעה, אבל אדית לא הבחינה בכך. ואולי זה היה משהו שמתעוררים איתו בוקר אחד. ואולי לא.
 
בכל אופן, הם הגיעו, ונראה כי הם מצביעים על יתרון לגמרי לא הוגן שבכלל לא הגיע לה.
 
סביתה לא הפסיקה לדבר על דודניותיה ועל החיים בבקתה. היא הייתה אומרת, "תשמעי, אני מוכרחה לספר לך על זה, זה מצחיק שאפשר למות מזה -" ואז הייתה מספרת באריכות מה אמרה הדודה רוקסן לדוד קלארק כשרבו, איך מרי ג'ו נהגה במכונית של סטאן (מי היה סטאן), עם גג פתוח ובלי רישיון, ולקחה את כולם לדרייב־אין — ומשום־מה מעולם לא התברר בדיוק מה היה כל כך מצחיק או מה היה הטעם בסיפור.
 
אבל לאחר זמן־מה התבהרו דברים. ההרפתקאות האמיתיות של הקיץ. הנערות הבוגרות יותר — כולל סביתה — ישנו בקומה העליונה של בית הסירות. לפעמים הן ניהלו קרבות דגדוג — כולן היו מתנפלות על אחת ומדגדגות אותה עד שביקשה רחמים והסכימה להוריד את מכנסי הפיג'מה שלה ולהראות אם כבר צמחו לה שערות. הן סיפרו סיפורים על בנות מהפנימייה שעשו כל מיני דברים בידיות של מברשות שיער, מברשות שיניים. אגה־אגה. פעם שתיים מהדודניות העלו הצגה — אחת הנערות השתרעה על השנייה והעמידה פנים שהיא הנער, והן כרכו את רגליהן זו סביב זו וגנחו והתנשפו והתמזמזו.
 
אחותו של דוד קלארק ובעלה באו לבקר בירח הדבש שלהם, וכולם ראו איך הוא הכניס לה יד לבגד הים.
 
"הם באמת אהבו זו את זה, הם לא הפסיקו עם זה יומם ולילה," אמרה סביתה. היא חיבקה כרית אל חזהּ. "כשאת מאוהבת ככה, זה לא בשליטתך.
 
"אחת הדודניות כבר עשתה את זה עם מישהו. זה היה נער אחד מגנני הקיץ של המלון שבהמשך הכביש. הוא לקח אותה בסירה ואיים לזרוק אותה למים עד שהסכימה לתת לו לעשות את זה. כך שזו לא הייתה אשמתה."
 
"היא לא ידעה לשחות?" שאלה אדית.
 
סביתה תחבה את הכרית בין רגליה. "אוה," אמרה. "זה נורא נעים."
 
אדית ידעה הכול על הייסורים המענגים שסביתה חווה, אבל זועזעה מכך שמישהו יכול לתת להם ביטוי בפומבי. היא עצמה פחדה מהם. לפני שנים, כשעוד לא ידעה מה היא עושה, נרדמה כשהשמיכה בין רגליה, ואימהּ מצאה אותך כך וסיפרה לה על ילדה שהכירה, שעשתה דברים כאלה כל הזמן ושבסופו של דבר הייתה צריכה לעבור ניתוח בגלל זה.
 
"שפכו עליה מים קרים, אבל זה לא ריפא אותה," אמרה אימהּ. "ולכן היה צריך לחתוך אותה."
 
אחרת איבריה היו נדבקים והיא הייתה עלולה למות.
 
"תפסיקי," אמרה לסביתה, אבל סביתה גנחה בהתרסה ואמרה, "זה שום דבר. כולנו עשינו את זה ככה. אין לך כרית?"
 
אדית קמה והלכה למטבח ומילאה את כוס הקפה הריקה שלה מים קרים. כשחזרה, הייתה סביתה שרועה ברפיון על הספה וצחקה. הכרית הושלכה על הרצפה.
 
"מה חשבת שאני עושה?" אמרה. "לא ידעת שצחקתי?"
 
"הייתי צמאה," אמרה אדית.
 
"הרגע שתית כוס שלמה של קפה קר."
 
"הייתי צמאה למים."
 
"אי אפשר ליהנות איתך." סביתה התיישבה. "אז אם את צמאה למה את לא שותה?"
 
הן ישבו בשתיקה מצוברחת עד שסביתה אמרה, בנימה פייסנית אך מאוכזבת, "לא נכתוב לג'והנה עוד מכתב? בואי נכתוב לה מכתב אהבה."
 
אדית איבדה חלק ניכר מעניינה במכתבים, אבל הפיקה סיפוק מהידיעה שסביתה לא. שמץ מתחושת הכוח על סביתה הושב לה, למרות אגם סימקו והשדיים. באנחה, כאילו בניגוד לרצונה, קמה והסירה את הכיסוי מעל מכונת הכתיבה.
 
"ג'והנה מחמל נפשי -" אמרה סביתה.
 
"לא, זה מבחיל מדי."
 
"זה לא מה שהיא תחשוב."
 
"זה כן ועוד איך," אמרה אדית.
 
היא תהתה אם לספר לסביתה על סכנת האיברים הנדבקים, והחליטה שלא. ראשית, המידע נכלל בקטגוריית האזהרות ששמעה מאימהּ ושמעולם לא ידעה אם להאמין בהן או לפקפק לגמרי. מבחינת אמינות, לא דורגה האזהרה נמוך כמו האמונה כי נעילת נעלי גומי בבית הורסת את הראייה, אבל אי אפשר היה לדעת — יום אחד זה עלול לקרות.
 
ושנית — סביתה פשוט תצחק. היא צחקה לאזהרות — היא הייתה צוחקת גם לו אמרו לה שפחזניות השוקולד ישמינו אותה.
 
"מכתבך האחרון הסב לי אושר רב -"
 
"מכתב האחרון מילא אותי שיכרון -" אמרה סביתה.
 
"מכתב האחרון הסב לי אושר רב כשגרם לי לחשוב שיש לי ידידת אמת בעולם. את -"
 
"לא ישנתי כל הלילה מפני שכמהתי למחוץ אותך בזרועותיי -" סביתה כרכה את זרועותיה סביב עצמה והתנועעה קדימה ואחורה.
 
"לא. לעיתים קרובות הרגשתי בודד כל כך על אף חיי העדריים ולא ידעתי לאן לפנות."
 
"מה זה 'עדריים'? היא לא תבין מה זה אומר."
 
"היא תבין."
 
זה השתיק את סביתה ואולי פגע ברגשותיה. כך שבסופו של דבר קראה אדית בקול, "עליי להיפרד לשלום, והדרך היחידה שאני יכול לעשות זאת היא אם אדמיין אותך קוראת זאת ומסמיקה — זה יותר קרוב למה שאת רוצה?"
 
"קוראת את זה במיטה, בכתונת הלילה שלך," אמרה סביתה, שמאז ומתמיד התאוששה במהירות. "וחושבת כיצד אמעך אותך בזרועותיי ואמצוץ לך את השדיים -"
 
ג'והנה יקירתי,
 
מכתבך האחרון הסב לי אושר רב כשגרם לי לחשוב שיש לי ידידת אמת בעולם. את. לעיתים קרובות הרגשתי בודד כל כך על אף חיי העדריים ולא ידעתי לאן לפנות.
 
ובכן, סיפרתי לסביתה במכתבי על מזלי הטוב ועל כך שאני נכנס לעסקי המלונאות. לא סיפרתי לה באמת עד כמה הייתי חולה בחורף שעבר, מפני שלא רציתי להדאיג אותה. גם אותך איני רוצה להדאיג, ג'והנה יקרה, רק לספר לך שחשבתי עלייך לעיתים קרובות וכמהתי לראות את פנייך היקרות והמתוקות. כשקדחתי מחום חשבתי שאני באמת רואה אותן רכונות מעליי, ושמעתי את קולך האומר לי שבמהרה אחלים וחשתי במגע ידייך הטובות. הייתי באכסניה, וכשהתאוששתי מהחום הגבוה, הקניטו אותי ושאלו מי זו הג'והנה הזו? הייתי עצוב נורא כשהתעוררתי וגיליתי שאת לא שם. באמת תהיתי אם יכולת לעוף באוויר ולהיות איתי, אף שידעתי שלא ייתכן שזה קרה. האמיני לי, האמיני לי, גם כוכבת הקולנוע היפה ביותר לא הייתה רצויה לי כמוך. איני יודע אם לומר לך את הדברים האחרים שאמרת לי מפני שהם היו מאוד מתוקים ואינטימיים, והם עלולים להביך אותך. אני לא רוצה לסיים את המכתב הזה מפני שאני מרגיש כאילו זרועותיי כרוכות סביבך ושאני מדבר אלייך חרש בפרטיות האפלה של חדרנו, אבל עליי לומר שלום, והדרך היחידה שאני מכיר היא לדמיין אותך קוראת זאת ומסמיקה. יהיה נפלא אם תקראי את זה במיטה בכתונת הלילה שלך, כשאת חושבת על כך שהייתי רוצה לחבק אותך חזק בזרועותיי.
 
באהבה, קן בודרו.
 
 
 
באופן מפתיע, מכתב זה לא זכה לתשובה. אחרי שסביתה כתבה את מחצית העמוד שלה, שמה אותו ג'והנה במעטפה, כתבה עליה את המען וזהו זה.
 
 
 
כשג'והנה ירדה מהרכבת לא חיכה לה איש. היא לא הניחה לעצמה לדאוג בשל כך — היא חשבה שמכתבה אולי בכל זאת לא הגיע לפניה. (למעשה הוא הגיע והיה מונח בדואר מבלי שיילקח, מפני שקן בודרו, שלא לקה במחלה רצינית בחורף שעבר, חלה כעת בברונכיט וזה כמה ימים לא בא לאסוף את הדואר שלו. היום הצטרפה אליו עוד מעטפה שבה הייתה ההמחאה ממר מקולי שבוטלה כבר.)
 
מה שהדאיג אותה יותר הייתה העובדה שלא נראתה כל עיר. התחנה הייתה מחסה סגור עם ספסלים לאורך הקירות ותריס עץ שכיסה על חלון קופת הכרטיסים. הייתה גם סככת מטענים — היא הניחה שזו סככת מטענים — אבל דלת ההזזה שהובילה לתוכה סירבה לזוז. היא הציצה מבעד לחריץ שבין הרפפות עד שעיניה התרגלו לאפלה שבפנים, וראתה סככה ריקה עם רצפת עפר. לא היו שם שום ארגזי רהיטים. היא קראה בקול פעמים אחדות, "יש כאן מישהו? יש כאן מישהו?" אבל לא ציפתה לתשובה.
 
היא עמדה על הרציף וניסתה לאמוד את מצבה.
 
במרחק כשמונה מאות מטרים הייתה גבעה קטנה, שבה הבחינה מייד מפני שבראשה היו עצים. והשביל החולי שראתה מהרכבת וחשבה כי הוא שדרה המשתרעת לצד שדה של איכר כלשהו — זו ודאי הדרך. עכשיו הבחינה בצורות נמוכות של מבנים פזורות בין העצים — מגדל מים, שנראה ממרחק זה כמו צעצוע, כמו חייל בדיל שרגליו ארוכות.
 
היא הרימה את מזוודתה ויצאה לדרך — זה לא יהיה קשה מדי; אחרי הכול, היא נשאה אותה מרחוב התערוכה לתחנת הרכבת השנייה.
 
רוח נשבה, אבל היה יום חם — חם יותר ממזג האוויר שהשאירה מאחוריה באונטריו — ונדמה היה שגם הרוח חמה. מעל לשמלתה החדשה לבשה את המעיל הישן, הוא היה תופס מקום רב מדי במזוודתה. היא הביטה בערגה על צילהּ של העיר, אבל כשהגיעה אל העצים גילתה כי אלה עצי אשוחית, הדוקים ודקים מכדי להעניק צל רב, או עצי צפצפה מרוטים ודקי עלים שנעו ברוח והניחו לשמש לחדור בעדם.
 
המקום התאפיין במעין חוסר רשמיות, איזשהו חוסר ארגון שהרתיע אותה. לא היו שום מדרכות, וגם לא רחובות סלולים או מבנים מרשימים, למעט כנסייה גדולה שדמתה לאסם בנוי מלבנים. מעל לדלת הכנסייה היה ציור של המשפחה הקדושה, עם פנים כעין החימר ועיניים כחולות לטושות. היא נקראה על שם קדוש שג'והנה מעולם לא שמעה עליו — ויטק הקדוש.
 
לא נראה שהשקיעו מחשבה רבה במיקום או בתכנון הבתים. הם נבנו בזוויות שונות לדרך או לרחוב, ולרובם היו חלונות קטנים ומרושעים למראה שהיו תקועים פה ושם, ומרפסות שלג שדמו לקופסאות מסביב לדלתות. איש לא נראה בחצרות, ולמה שיהיו שם? לא היה במה לטפל, רק גושי עשב חום, וערוגה אחת של ריבס שכבר נבל וצימח זרעים.
 
ברחוב הראשי, אם זה מה שזה היה, היו טיילת עץ מוגבהת, בצד אחד בלבד, וכמה מבנים לא מחוברים, שנדמה היה כי רק שניים מהם פעילים, המכולת (שהייתה גם הדואר) והמוסך. מבנה אחד היה בן שתי קומות והיא חשבה שאולי זה המלון, אבל זה היה הבנק וגם הוא היה סגור.
 
היצור האנושי הראשון שראתה — שני כלבים אמנם נבחו עליה — היה גבר שעמד בחזית המוסך והעמיס שרשרות על תא המטען של משאית.
 
"מלון?" אמר. "הלכת יותר מדי."
 
הוא אמר לה שהמלון נמצא ליד התחנה, במרחק־מה מעברה השני של המסילה, שהוא בצבע כחול ושאי אפשר להחמיץ אותו.
 
היא הניחה את המזוודה על הקרקע, לא מייאוש אלא מפני שנזקקה לרגע מנוחה.
 
הוא אמר שיסיע אותה לשם אם תוכל לחכות רגע. ואף שזה היה חדש בשבילה לקבל הצעה שכזו, מצאה עצמה נוסעת בתא הנוסעים החם והמשומן של משאיתו, מיטלטלת על דרך העפר שבה באה זה עתה, כשהשרשרות משמיעות קרקוש נואש מאחור.
 
"אז מאיפה הבאת את גל החום הזה?" שאל.
 
היא אמרה שמאונטריו, בנימה שלא הבטיחה שום דבר נוסף.
 
"אונטריו," אמר בצער. "טוב, הנה זה. המלון שלך." הוא הסיר יד אחת מעל ההגה והמשאית הגיבה בטלטול. הוא נופף לעבר מבנה בן שתי קומות עם גג שטוח, שלא החמיצה אלא ראתה מהרכבת כשנכנסו לעיר. אז חשבה שזהו בית מגורים גדול ומוזנח למדי, אפילו נטוש. כעת, לאחר שראתה את הבתים בעיר, ידעה שלא הייתה צריכה לפסול אותו כל כך מהר. המבנה היה מכוסה בלוחות פח מוטבעים בדגם לבנים ונצבע בצבע כחול בהיר. מעל לדלת התנוססה מילה אחת, "מלון", בצינורות ניאון שלא הוארו.
 
"אני טיפשה," אמרה והציעה לאיש שטר של דולר על הנסיעה.
 
הוא צחק. "תשמרי על הכסף שלך. אף־פעם אי אפשר לדעת מתי תזדקקי לו."
 
מכונית שנראתה טובה למדי, פלימות, חנתה מחוץ למלון. המכונית הייתה מלוכלכת מאוד, אבל איך אפשר שלא להתלכלך בדרכים האלו?
 
מעל לדלת היו שלטי פרסומת לסיגריות ולבירה. היא חיכתה שהמשאית תסתובב ורק אז נקשה בדלת — נקשה מפני שכלל לא נראה לה שהמקום יכול להיות פתוח לאורחים. אחר־כך לחצה על הידית כדי לבדוק אם הדלת פתוחה, ונכנסה אל חדר קטן ומאובק עם גרם מדרגות, ואז לחדר גדול ואפל עם שולחן ביליארד, ריח רע של בירה ורצפה לא מטואטאת. באחד החדרים הצדדיים הבחינה בברק של מראה, מדפים ריקים ודלפק. התריסים שבחדרים הללו היו מוגפים. האור היחיד חדר מבעד לשני חלונות קטנים ועגולים, שהסתבר כי הם קבועים בדלתות כפולות. היא נכנסה דרכן אל מטבח. המטבח היה מואר יותר בזכות שורה של חלונות גבוהים חשופים — ומלוכלכים — שהיו בקיר הנגדי. כאן נמצאו סימני החיים הראשונים — מישהו אכל ליד השולחן והשאיר עליו צלחת מרוחה בקטשופ יבש וספל שהיה מלא למחצה קפה שחור קר.
 
אחת הדלתות שבמטבח הובילה החוצה — דלת זו הייתה נעולה — ודלת אחרת הובילה למזווה שהיו בו מספר פחיות מזון. דלת נוספת הובילה לארון מאטאטים ועוד אחת לגרם מדרגות. היא עלתה במדרגות, בועטת במזוודתה לפניה בגלל החלל הצר. היישר לפניה, בקומה השנייה, ראתה אסלת שירותים שהמושב שעליה היה מורם.
 
דלת חדר השינה שבקצה המסדרון הייתה פתוחה, ושם מצאה את קן בודרו.
 
היא הבחינה בבגדיו קודם שראתה אותו. מקטרונו היה תלוי על פינת הדלת ומכנסיו נתלו על הידית ונגררו על הרצפה. מייד חשבה שלא צריך לנהוג כך בבגדים משובחים, ולכן נכנסה בנחישות לחדר — את מזוודתה השאירה במסדרון — מתוך כוונה לתלותם כראוי.
 
הוא היה במיטה, מכוסה בסדין בלבד. השמיכה וחולצה היו מוטלות על הרצפה. הוא נשם באי־שקט כאילו עמד להקיץ, ולכן אמרה, "בוקר טוב. צהריים טובים."
 
אור השמש הבהיר זרם מבעד לחלון וכמעט הלם בפניו. החלון היה סגור והאוויר מעופש להחריד — הוא הצחין, בראש ובראשונה, מריח המאפרה המלאה שנחה על כיסא ששימש אותו כשידה.
 
היו לו הרגלים גרועים — הוא עישן במיטה.
 
הוא לא התעורר לשמע קולה — או שהתעורר רק קצת. הוא החל להשתעל.
 
היא זיהתה זאת כשיעול רציני, שיעול של אדם חולה. הוא נאבק להזדקף, בעיניים שנותרו עצומות. היא ניגשה למיטה והרימה אותו. אחר־כך חיפשה ממחטה או קופסה של ממחטות נייר, אבל לא מצאה דבר, ולכן הרימה מהרצפה את החולצה והשתמשה בה — היא תוכל לכבס אותה אחר־כך. היא רצתה להעיף מבט טוב במה שפלט מריאותיו.
 
אחרי שהשתעל דיו, מלמל משהו וצנח לאחור מתנשף. הפנים המקסימות והבטוחות בעצמן שזכרה התעוותו בסלידה. ממגע עורו ידעה שיש לו חום.
 
החומר שפלט בשיעול היה צהוב־ירקרק — בלי כתמים בצבע חלודה. היא לקחה את החולצה שלו לשירותים — להפתעתה היא מצאה בהם פיסת סבון — ושטפה את החולצה מעל לכיור, תלתה אותה על וו הדלת ואחר־כך שטפה היטב את ידיה. היא נאלצה לנגב אותן בחצאית החומה החדשה שלה. את השמלה לבשה בחדר שירותים קטן — חדר שירותי הנשים ברכבת — לפני לא יותר משעתיים. אז תהתה אם הייתה צריכה לקנות איפור.
 
בארון שבמסדרון מצאה גליל נייר טואלט ולקחה אותו לחדרו, לפעם הבאה שייתקף שיעול. היא הרימה את השמיכה וכיסתה אותו היטב, משכה את הצילון עד לאדן החלון, הרימה את החלון הנוקשה לגובה של מספר סנטימטרים ותמכה אותו במאפרה אחרי שרוקנה אותה. אחר־כך החליפה בגדים במסדרון ועברה מהשמלה החומה לבגדים הישנים שהוציאה ממזוודתה. שמלה יפה ואיפור לא ממש יועילו לה עכשיו.
 
היא לא הייתה בטוחה עד כמה הוא חולה, אבל כבר טיפלה פעמים אחדות בגברת וילטס — שהייתה גם היא מעשנת כבדה ולקתה בהתקפי ברונכיט — וחשבה שתוכל להסתדר זמן־מה בלי שתצטרך לשקול להזמין רופא. באותו ארון במסדרון הייתה ערימת מגבות נקיות, אם כי בלויות ודהויות, והיא הרטיבה אחת מהן וניגבה בה את זרועותיו ורגליו, כדי לנסות להוריד את חומו. כשעשתה זאת הוא שוב התעורר למחצה והחל להשתעל. היא תמכה בו והרימה אותו לתנוחת ישיבה ואילצה אותו לירוק אל תוך נייר הטואלט, בדקה את זה שוב, השליכה לאסלה ושטפה את ידיה.
 
כעת הייתה לה מגבת לנגבן. היא ירדה במדרגות ומצאה במטבח כוס, וגם בקבוק ג'ינג'ר־אייל גדול וריק, אותו מילאה במים. היא ניסתה להשקות אותו מים. הוא לגם מעט, מחה, והיא הניחה לו לשכב במיטה. כעבור כחמש דקות ניסתה שוב. היא המשיכה בניסיונותיה עד שלדעתה בלע כל כמה שהיה מסוגל לעכל בלי להקיא.
 
הוא השתעל שוב ושוב, ובכל פעם היא הרימה אותו, תמכה בו בזרוע אחת וטפחה על גבו בידה השנייה כדי לשחרר את המעמסה מחזהו. הוא פקח את עיניו פעמים אחדות, ודומה היה שהוא קולט את נוכחותה בלי חרדה או הפתעה — ובאותה מידה בלי הכרת תודה. היא רחצה אותו שוב במגבת והקפידה לכסות מייד בשמיכה את החלק שזה עתה הצטנן.
 
היא הבחינה שהתחיל להחשיך, ירדה למטבח ומצאה את מתג החשמל. האורות והתנור החשמלי הישן עבדו. היא פתחה וחיממה פחית של מרק עוף ואורז, לקחה את המרק למעלה והעירה אותו. הוא בלע מעט מהמרק. היא ניצלה את יקיצתו הרגעית לשאול אם יש לו בקבוק אספירין. הוא נד בראשו לאות הן ואז התבלבל מאוד כשניסה לומר לה היכן. "בפח האשפה," אמר.
 
"לא, לא," אמרה. "אתה לא מתכוון לפח האשפה."
 
"ב - ב -"
 
הוא ניסה לעצב דבר־מה בידיו. דמעות עלו בעיניו.
 
"לא חשוב," אמרה ג'והנה. "לא חשוב."
 
חומו ירד גם בלי האספירין. הוא ישן שעה או יותר בלי להשתעל. ואז שוב התחמם גופו. בשלב זה כבר מצאה את האספירין — הכדורים היו במגירה במטבח, עם דברים כמו מברג, מספר נורות ופקעת חוט משיחה — והצליחה לגרום לו לבלוע שניים. זמן קצר לאחר מכן הוא נתקף בפרץ שיעול קשה, אבל היא לא חשבה שהקיא את הכדורים. כשנשכב הצמידה את אוזנה לחזהו והקשיבה להתנשמויות. עוד קודם לכן חיפשה חרדל להכנת אספלנית, אבל כנראה שלא היה בבית חרדל. היא ירדה שוב למטה, חיממה מים והעלתה אותם למעלה באגן. היא ניסתה לגרום לו לרכון מעל למים החמים, כשהיא מכסה את ראשו במגבת כדי שיוכל לנשום את האדים. הוא שיתף פעולה רק לרגע או שניים, אבל אולי זה עזר — הוא פלט כמויות גדולות של ליחה.
 
חומו ירד שוב ושנתו הייתה שקטה יותר. היא גררה אל החדר כורסה שמצאה באחד החדרים האחרים וישנה גם היא, שינה מקוטעת, שניעורה ממנה מדי פעם, תהתה היכן היא, נזכרה, קמה לגעת בו — דומה היה שחומו התייצב — והיטיבה את השמיכה. היא עצמה התכסתה במעיל הטוויד הישן והבלתי מתכלה שעליו יכלה להודות לגברת וילטס.
 
הוא התעורר. הייתה שעת בוקר. "מה את עושה פה?" שאל בקול צרוד וחלוש.
 
"באתי אתמול," אמרה. "הבאתי את הרהיטים שלך. הם עוד לא הגיעו לכאן, אבל הם בדרך. היית חולה כשהגעתי, היית חולה גם רוב הלילה. איך אתה מרגיש עכשיו?"
 
הוא אמר, "יותר טוב," והחל להשתעל. היא לא הייתה צריכה לעזור לו להתרומם, הוא התיישב בכוחות עצמו, אבל היא ניגשה למיטה וטפחה על גבו. כשסיים, אמר "תודה."
 
עורו היה כעת קריר כמו עורה. וחלק — בלי שומות גסות או שכבת שומן. היא יכלה לחוש בצלעותיו. הוא דמה לנער עדין וחלוש. נדף ממנו ריח של תירס.
 
"בלעת את הליחה," אמרה. "אל תעשה את זה, זה לא בריא. קח את נייר הטואלט ותירק לתוכו. אם תבלע את הליחה אתה עלול להזיק לכליות שלך."
 
"לא ידעתי את זה," אמר. "את יכולה למצוא קפה?"
 
הפרקולטור היה שחור מפנים. היא שטפה אותו כמיטב יכולתה והכינה קפה. אחר־כך התרחצה וסידרה את עצמה, ואגב כך תהתה איזה אוכל תוכל לתת לו. במזווה הייתה קופסה של תערובת להכנת רקיקים מלוחים. תחילה חשבה שתיאלץ לערבב אותה עם מים, אבל אחר־כך מצאה גם קופסה של אבקת חלב. כשהקפה היה מוכן כבר הייתה לה בתנור תבנית רקיקים.
 
 
 
ברגע ששמע אותה מסתובבת במטבח, קם לגשת לשירותים. הוא היה חלוש מכפי שחשב ונאלץ לרכון ולהישען על המכל. אחר־כך מצא תחתונים במסדרון, על רצפת הארון שבו שמר את בגדיו הנקיים. בשלב זה כבר הצליח להבין מי האישה. היא אמרה שהביאה לו את הרהיטים, אף שלא ביקש ממנה לעשות זאת או משום אדם אחר — הוא לא שאל לשמה אבל לא הצליח להיזכר בו. לכן פתח את התיק שלה, שהיה מונח על רצפת המסדרון ליד מזוודתה. לבטנה נתפרה תווית עם שם.
 
ג'והנה פארי, והמען של חותנו, ברחוב התערוכה.
 
ועוד כמה דברים. שקית בד שבה כמה שטרות. עשרים ושבעה דולרים. שקית אחרת עם מטבעות שלא טרח למנות. פנקס הפקדות בנק, בצבע כחול עז. הוא פתח אותו אוטומטית, בלי לצפות לדבר־מה חריג.
 
מספר שבועות קודם לכן הצליחה ג'והנה להעביר את כל הירושה שהותירה לה גברת וילטס לחשבון הבנק שלה, והוסיפה עליה את הכסף שחסכה. היא הסבירה למנהל הבנק שאינה יודעת מתי תזדקק לכסף.
 
הסכום לא היה מהמם אבל מרשים. הוא העניק לה משקל. בעיניו של קן בודרו, הוסיף הכסף ריפוד מהודר לשם ג'והנה פארי.
 
"לבשת שמלה חומה?" שאל כשעלתה עם הקפה.
 
"כן, כשרק הגעתי הנה."
 
"חשבתי שזה היה חלום. זו היית את."
 
"כמו בחלום האחר שלך," אמרה ג'והנה, ומצחה המנומש התלהט והסמיק. הוא לא ידע על מה דיברה ולא היה לו הכוח לשאול. אולי חלום שהקיץ ממנו כשהייתה פה בלילה — חלום שכעת לא מסוגל היה לזכור. הוא השתעל שוב, בצורה סבירה יותר, והיא הושיטה לו נייר טואלט.
 
"עכשיו," אמרה, "איפה אתה מתכוון להניח את הקפה שלך?" היא קירבה את כיסא העץ שהרחיקה קודם לכן כדי להגיע אליו ביתר קלות. "הנה," אמרה. היא אחזה בבתי שחיו, הרימה אותו ותחבה את הכרית מאחורי גבו. כרית מלוכלכת, בלי ציפית, שבלילה הקודם היא עטפה במגבת.
 
"את יכולה לבדוק אם יש סיגריות למטה?"
 
היא הנידה בראשה אבל אמרה, "אלך להסתכל, יש לי רקיקים בתנור."
 
 
 
קן בודרו נהג להלוות כסף, לא רק ללוותו. חלק ניכר מהצרות שבאו עליו — ובניסוח שונה, הצרות שהסתבך בהן — נבעו מכך שלא מסוגל היה לסרב לידידיו. נאמנות. הוא לא סולק מחיל האוויר בעת שלום, אלא התפטר מתוך נאמנות לחבר שהועמד למשפט על שהתחצף למפקדו במסיבה בחדר האוכל. במסיבה בחדר האוכל, שם הכול אמור היה להיות בדיחה ולא היה צורך להיעלב מדבר כלשהו — זה לא היה הוגן. ואת העבודה בחברת הדשנים איבד מפני שלקח משאית של החברה וחצה איתה את הגבול האמריקני בלי רשות, ביום ראשון, כדי לאסוף חבר שהסתבך בקטטה ושחשש להיתפס ולעמוד למשפט.
 
והבעיות עם המעסיקים היו בחלקן בשל נאמנותו לחבריו. הוא יתוודה שהתקשה להתכופף בפני מעבידיו. "כן אדוני" ו"לא אדוני" לא היו מילים זמינות באוצר המילים שהשתמש בו. מחברת הביטוח לא פוטר, אבל פעמים כה רבות לא זכה בקידום, עד שדומה היה כי הם דוחקים בו להתפטר, וזה מה שהוא עשה בסופו של דבר.
 
גם לשתייה היה חלק בכך, מוכרחים להודות בזה. ולרעיון שהחיים צריכים להיות משהו הירואי יותר מכפי שהם בימינו.
 
הוא אהב לספר שזכה במלון במשחק קלפים. למעשה, הוא לא הִרבה להמר, אבל נשים אהבו את הסיפור. הוא לא רצה להודות שלקח את המלון בלי לראותו, כתשלום על חוב. וגם אחרי שראה אותו אמר לעצמו שניתן להציל אותו. הרעיון להיות אדון לעצמו באמת מצא חן בעיניו. הוא לא חשב על המלון כעל מקום שאנשים יתארחו בו — אולי רק ציידים שיגיעו בסתיו. הוא חשב על מקום שבו ישתו ועל מסעדה. אם יוכל להשיג טבחית טובה. אבל כדי שמשהו יתחיל לקרות צריך יהיה להוציא כסף. צריך יהיה להשקיע במקום עבודה — יותר ממה שהוא מסוגל לה, אף שהוא לא בלתי מיומן. הוא חשב שאם יוכל לשרוד את החורף ולעשות בעצמו כל מה שניתן, יוכיח את כוונותיו הטובות ויקבל הלוואה מהבנק. אבל הוא נזקק להלוואה קטנה יותר רק כדי לעבור את החורף, וכאן נכנס חותנו לתמונה. הוא מעדיף היה לנסות מישהו אחר, אבל אף אחד אחר לא יכול היה לוותר על סכום כזה בקלות כה רבה.
 
הוא חשב שזה רעיון טוב להציג את הבקשות בצורת הצעה למכור את הרהיטים, משהו שידע כי הזקן לעולם לא ימצא את הכוח לעשות בעצמו. הוא היה מודע, אם כי לא בפרטי פרטים, להלוואות הקודמות שעדיין חב לו — אבל על אלה הצליח לחשוב כעל סכומים שהגיעו לו, על כך שפִּרנס את מרסל בתקופה של התנהגות רעה (שלה, לפני שהתנהגותו החלה להידרדר) ושקיבל את סביתה כבתו אף שהיו לו ספקות בכך. וחוץ מזה, בני משפחת מקולי היו היחידים שהכיר שהיה להם כסף בלי שמישהו שחי עכשיו הרוויח אותו.
 
הבאתי את הרהיטים שלך.
 
הוא לא הצליח להבין מה הייתה משמעות הדבר עבורו, כרגע, הוא היה עייף מדי. כשעלתה עם הרקיקים (ובלי סיגריות), הוא רצה לישון יותר משרצה לאכול. הוא אכל חצי רקיק כדי להשביע את רצונה, ואז שקע בשינה עמוקה. כשטיפלה במיטה הוא התעורר רק למחצה. היא הפכה אותו על צידו האחד, ואחר־כך על הצד השני, חילצה את הסדין המלוכלך מתחתיו ואחר־כך פרשה במקומו סדין נקי וגלגלה אותו עליו, וכל זה בלי לגרום לו לצאת מהמיטה או להתעורר לגמרי.
 
"מצאתי סדין נקי, אבל הוא דק כמו סחבה," אמרה. "לא היה לו ריח טוב אז תליתי אותו קצת על החבל."
 
מאוחר יותר הבין שהצליל ששמע זה זמן רב בחלומו היה צלילה של מכונת הכביסה. הוא תהה איך זה יכול להיות — מכל המים החמים שבק מזמן. כנראה שהיא חיממה סירי מים על הכיריים. מאוחר יותר הוא שמע את הקול שאין לטעות בו, קולה של מכונית המותנעת ונוסעת משם. היא בטח לקחה את המפתחות מכיס המכנסיים.
 
ייתכן שהיא מסתלקת מכאן עם הנכס בעל הערך היחיד שלו, נוטשת אותו, והוא לא מסוגל אפילו להתקשר למשטרה ולדרוש שיעצרו אותה. הוא לא ממש מסוגל היה להגיע לטלפון, שממילא היה מנותק.
 
האפשרות קיימת תמיד — גניבה ונטישה — אבל הוא התהפך על הסדין הנקי, שהדיף ריח רוח ערבות ועשב, ונרדם שוב, בידיעה הוודאית שנסעה רק לקנות חלב וביצים וחמאה ולחם ומצרכים אחרים — אפילו סיגריות — שהיו דרושים לחיים הגונים, ושתחזור ותהיה עסוקה למטה ושהצליל של הפעילות שלה יהיה כמו רשת מתחתיו, מתת שמיים, שפע שאין לפקפק בו.
 
הייתה לו כרגע בעיה עם האישה שבחייו. למעשה, עם שתי נשים, האחת צעירה יותר והאחרת קשישה יותר (כלומר, אישה בערך בגילו). הן ידעו זו על זו והיו מוכנות לקרוע זו את זו לגזרים. כל מה ששמע מהן בזמן האחרון היו צרחות ותלונות, מתובלות בהצהרותיהן הכעוסות על אהבתן אותו.
 
אולי גם זה נפתר.
 
 
 
כשקנתה מצרכים במכולת שמעה ג'והנה רכבת, ובדרך חזרה למלון ראתה מכונית חונה בתחנת הרכבת. עוד בטרם עצרה את המכונית של קן בודרו ראתה את ארגזי הרהיטים מוערמים על הרציף. היא דיברה עם מנהל התחנה — מכוניתו היא שחנתה שם — שהיה מופתע ונרגז מהופעתם של כל הארגזים הגדולים. כשחילצה ממנו את שמו של אדם עם משאית — היא התעקשה על משאית נקייה — שגר במרחק שלושים קילומטרים ושעסק לפעמים בהעברות, השתמשה בטלפון שבתחנה, התקשרה לאיש וחצי שיחדה אותו חצי פקדה עליו לבוא מייד. אחר־כך הבהירה למנהל התחנה כי עליו להישאר עם הארגזים עד שהמשאית תגיע. המשאית הגיעה בערב, והאיש ובנו פרקו את הארגזים ונשאו אותם אל החדר המרכזי במלון.
 
למחרת הסתכלה היטב סביבה. היא עמדה לקבל החלטה.
 
יום לאחר מכן העריכה כי קן בודרו מסוגל לשבת ולהקשיב לה ואמרה, "המקום הזה אוכל כסף. העיר גוססת. מה שאפשר לעשות זה לקחת כל מה שיכול להכניס כסף ולמכור אותו. אני לא מתכוונת לריהוט שנשלח לפה. אני מתכוונת לדברים כמו שולחן הביליארד והכיריים במטבח. אחר־כך אנחנו צריכים למכור את הבניין למישהו שיוריד ממנו את הפח וימכור אותו לסוכן גרוטאות. תמיד אפשר לעשות קצת כסף מדברים שלא חשבת שיש להם בכלל ערך. אחר־כך — מה בדיוק רצית לעשות לפני שקיבלת את המלון?"
 
הוא אמר שחשב לנסוע לקולומביה הבריטית, לסלמון ארם, שם היה לו חבר שאמר לו פעם שיוכל להשיג עבודה בטיפול במטעים. אבל הוא לא יכול היה לנסוע מפני שהמכונית הייתה זקוקה לטיפול ולצמיגים חדשים בשביל נסיעה ארוכה כזו, והוא הוציא את כל מה שהיה לו רק כדי לחיות. ואחר־כך נפל לידיו המלון.
 
"כמו מטען של לבנים," אמרה. "צמיגים וטיפול במכונית יהיו השקעה טובה יותר מאשר לזרוק כסף על המקום הזה. זה יהיה נכון להסתלק מפה לפני השלגים. ולשלוח את הריהוט שוב ברכבת, כדי להשתמש בו כשנגיע לשם. יש לנו כל מה שאנחנו צריכים כדי להקים בית."
 
"יכול להיות שההצעה לא ממש קונקרטית."
 
היא אמרה, "אני יודעת. אבל יהיה בסדר."
 
הוא הבין שהיא באמת יודעת ושבאמת הכול היה בסדר, יהיה בסדר. אפשר לומר שמקרה כזה היה בדיוק בתחום שלה.
 
ולא שלא יהיה אסיר תודה. הוא הגיע לשלב שבו הכרת התודה כבר לא הייתה מעמסה, לשלב שבו הייתה טבעית — במיוחד כשלא נדרשה ממנו.
 
מחשבות על התחדשות ניעורו בו. זה השינוי שאני זקוק לו. הוא כבר אמר את זה בעבר. אבל זו בטח תהיה הפעם היחידה שבה זה יתממש. החורפים החמימים, ריח היערות ירוקי העד והתפוחים הבשלים. כל מה שאנחנו צריכים כדי להקים בית.
 
 
 
יש לו הגאווה שלו, חשבה. יהיה צורך להתחשב בה. אולי מוטב לא להזכיר לעולם את המכתבים שבהם חשף את עצמו בפניה. לפני נסיעתה השמידה אותם. למעשה השמידה כל מכתב ברגע שקראה אותו מספיק פעמים כדי לשננו בעל פה, מה שלא לקח הרבה זמן. מה שהיא ממש לא רצתה שיקרה היה שייפלו אי־פעם לידי סביתה הצעירה וחברתה הערמומית. במיוחד החלק במכתב האחרון, על כתונת הלילה שלה ועליה במיטה. זה לא שדברים כאלה לא קורים, אבל להעלות אותם על הנייר עלול להיחשב וולגרי או דביק או משווע ללעג.
 
היא פקפקה בכך שיתראו הרבה עם סביתה. אבל היא לעולם לא תעצור בעדו אם זה מה שירצה.
 
זו לא הייתה בדיוק התנסות חדשה, התחושה העניינית הזו של התרחבות ואחריות. היא הרגישה משהו דומה כלפי גברת וילטס — עוד אדם נאה למראה ופזור דעת שנזקק לטיפול ולניהול. קן בודרו התגלה ככזה מעט יותר מכפי שהייתה מוכנה לקראתו, והיו גם ההבדלים שחייבים לצפות להם אצל גבר, אבל ודאי שאין בו משהו שאינה יכולה להתמודד עימו.
 
אחרי גברת וילטס היה ליבה יבש והיא חשבה שהוא עלול להישאר כך תמיד. וכעת הייתה מהומה כה חמימה, אהבה כה טרודה.
 
 
 
מר מקולי מת כשנתיים אחרי נסיעתה של ג'והנה. הלוויתו הייתה האחרונה שהתקיימה בכנסייה האנגליקנית. אנשים רבים השתתפו בה. סביתה — שבאה עם דודניתה של אימהּ, האישה מטורונטו — הייתה כעת מאופקת, יפה ודקיקה באופן ראוי לציון ובלתי צפוי. היא חבשה כובע שחור מתוחכם ולא דיברה עם איש אלא אם פנו אליה קודם לכן. גם אז, נדמה היה שהיא אינה זוכרת אותם.
 
מודעת האבל בעיתון אמרה כי מר מקולי הותיר אחריו את נכדתו סביתה בודרו ואת חתנו קן בודרו, רעייתו של מר בודרו ג'והנה ובנם הפעוט עומַר, מסלמון ארם שבקולומביה הבריטית.
 
אימהּ של אדית קראה זאת בקול — אדית עצמה מעולם לא קראה את העיתון המקומי. כמובן שהנישואים לא היו חדשה אף לא לאחת משתיהן — או לאביה של אדית, שצפה בטלוויזיה מעבר לפינה בחדר המגורים. השמועה על כך הגיעה לעיר. החידוש היחיד היה עומר.
 
"שלה יהיה תינוק," אמרה אימהּ של אדית.
 
אדית עמלה על התרגום מלטינית ליד שולחן המטבח.
 
Tu ne quaesieris, scire nefas, quem mihi, quem tibi-
 
בכנסייה הקפידה שלא להתחיל לדבר עם סביתה לפני ששסביתה תוכל לא לדבר איתה.
 
היא כבר לא פחדה באמת להיתפס — אף שעדיין לא הבינה מדוע הן לא נתפסו. ובמובן מסוים נראה יאה ונאה שלתעלולים של האני הישן שלה לא יהיה כל קשר עם ישותה הנוכחית — קל וחומר עם האני האמיתי שציפתה כי ישתלט עליה ברגע שתצא מהעיר הזו ותתרחק מכל האנשים שחשבו כי הם מכירים אותה. כל היפוך הנסיבות הוא שהרתיע אותה — הוא נראה פנטסטי ועם זאת משעמם. וגם מעליב, כמו איזו בדיחה או אזהרה כושלת המנסה לתקוע בה את ציפורניה. היכן בכלל, ברשימת הדברים שתכננה להשיג בחייה, הוזכרה אחריותה לקיומו עלי אדמות של אדם בשם עומר?
 
היא התעלמה מאימהּ וכתבה, "אל לכם לשאול, נאסר עלינו לדעת-"
 
היא עצרה, לעסה את עיפרונה, וסיימה בצמרמורת של סיפוק, "-מה טומן הגורל לי, או לך-"

אליס מונרו (שם נעוריה ליידלו, נולדה ב-10 ביולי 1931) היא סופרת קנדית הנחשבת לאחת מטובי הסופרים בתחום הסיפור הקצר.

סיפוריה עוסקים במצב האנושי ובמערכות יחסים כפי שהן נשקפות מבעד לעדשת חיי היומיום. על אף שרוב עלילות סיפוריה מתרחשות בדרום מערב אונטריו, רכשה לעצמה מוניטין עולמי בתחום הסיפור הקצר. מונרו היא כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013, כלת "פרס הסיפור הקצר הקנדי" וזוכת פרס בוקר הבינלאומי.‏‏‏
בשנת 2013 זכתה בפרס נובל לספרות על היותה "אמנית הסיפור הקצר המודרני".

עוד על הספר

  • תרגום: עדי גינצבורג-הירש
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 295 עמ' מודפסים
שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים אליס מונרו
שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים
 
 
לפני שנים, לפני שהרכבות חדלו לנסוע ברבים מן הקווים המשניים, נכנסה לתחנת הרכבת אישה בעלת מצח גבוה ומנומש ופוני אדמדם, ושאלה על משלוח רהיטים.
 
מנהל התחנה ניסה לעיתים קרובות להתלוצץ מעט עם הנשים, במיוחד עם הלא יפות, שכמדומה ידעו להעריך זאת.
 
"רהיטים?" הוא שאל כאילו איש מעולם לא העלה רעיון שכזה. "טוב, על איזה מין רהיטים אנחנו בעצם מדברים?"
 
״שולחן אוכל ושישה כיסאות, מערכת שלמה לחדר שינה, ספה, שולחן, קפה, שידה ומנורה עומדת.״
 
"רק רגע. את מדברת על בית שלם."
 
"זה לא צריך להיחשב לכל כך הרבה," אמרה. "אין כלי מטבח והריהוט מספיק רק לחדר שינה אחד."
 
שיניה הצטופפו בקדמת פיה כאילו היו מוכנות לוויכוח.
 
"את תצטרכי את המשאית," אמר.
 
"לא, אני רוצה לשלוח את זה ברכבת. אני נוסעת מערבה, לסַסקצ'ואן."
 
היא דיברה אליו בקול רם, כאילו היה חירש או טיפש, והיה משהו משובש באופן שבו ביטאה את המילים. מבטא. הוא חשב על הולנדים — ההולנדים התחילו לעקור לשם — אבל לא הייתה לה הגזרה העבה של הנשים ההולנדיות, וגם לא העור הוורוד או השיער הבהיר. היא הייתה אולי בת פחות משלושים, אבל מה זה בעצם משנה? היא מעולם לא הייתה מלכת יופי.
 
הוא נעשה ענייני לגמרי.
 
"קודם כול תצטרכי את המשאית כדי להביא לפה את הדברים שלך, מאיפה שזה לא יהיה. וגם כדאי שנבדוק אם יש בססקצ'ואן מקום שהרכבת עוברת בו. אחרת תצטרכי לדאוג שיאספו את החפצים ברג'ינה או משהו כזה."
 
"זה בגדיניה," אמרה. "הרכבת עוברת שם."
 
הוא הוריד לוח זמנים שהיה תלוי על מסמר ושכריכתו הייתה משומנת, ושאל אותה איך מאייתים את זה. היא לקחה את העיפרון, שהיה תלוי גם הוא על חוט, וכתבה על פיסת נייר מארנקה: גדיניה.
 
"באיזה מין שפה זה?"
 
היא אמרה שהיא לא יודעת.
 
הוא לקח חזרה את העיפרון כדי לעבור בו מקו לקו.
 
"המון מהמקומות שם מלאים צ'כים או הונגרים או אוקראינים," אמר. כשאמר זאת עלה בדעתו שהיא אולי אחת מאלה. ואם כן, אז מה, הוא בסך הכול ציין עובדה.
 
"הנה זה, זה באמת על הקו."
 
"כן," היא אמרה. "אני רוצה לשלוח את זה ביום שישי — אתה יכול לעשות את זה?"
 
"אנחנו יכולים לשלוח את זה, אבל אני לא יכול להבטיח לך באיזה יום זה יגיע לשם," הוא אמר. "הכול תלוי בעדיפויות. מישהו יחכה לזה כשזה יגיע?"
 
"כן."
 
"זו רכבת מעורבת. הרכבת של יום שישי, שתיים ושמונה־עשרה אחרי הצהריים. המשאית תאסוף את זה ביום שישי בבוקר. את גרה פה בעיר?"
 
היא הנהנה בראשה וכתבה את הכתובת. רחוב התערוכה 106.
 
הבתים בעיר מוספרו רק באחרונה, והוא לא הצליח לדמיין את המקום, אף שידע היכן נמצא רחוב התערוכה. לו אמרה אז את השם מקולי, ייתכן שהוא היה מגלה יותר עניין ושהעניינים היו מתגלגלים אחרת. היו שם בתים חדשים, הם נבנו אחרי המלחמה אבל נקראו "בתי מלחמה". הוא הניח שזה אחד מאלה.
 
"שלמי כשתשלחי," אמר לה.
 
"אני רוצה גם כרטיס לעצמי, על אותה רכבת. יום שישי אחרי הצהריים."
 
"לאותו מקום?"
 
"כן."
 
"את יכולה לנסוע באותה רכבת לטורונטו, אבל אחר־כך תצטרכי לחכות לטרנס־קונטיננטלית שיוצאת בעשר וחצי בלילה. את רוצה קרון שינה או מושב? בקרון שינה את מקבלת מיטה, במושב את יושבת בקרונות היום."
 
היא אמרה שתשב.
 
"חכי בסַדְבֶּרי לרכבת ממונטריאול, אבל את לא יורדת שם, הם רק מנתקים את הקרון ומחברים אותו לקרונות של מונטריאול. משם את ממשיכה לפורט ארתור ולקֶנורה. את לא יורדת עד רג'ינה, אז את צריכה לרדת ולעלות לרכבת המקומית."
 
היא הנהנה בראשה כאילו כבר הגיע הזמן שהוא יסיים וייתן לה את הכרטיס.
 
הוא האט ואמר, "אבל אני לא יכול להבטיח לך שהרהיטים שלך יגיעו איתך, אני חושב שהם יגיעו רק יום או יומיים אחרייך. הכול עניין של עדיפויות. מישהו בא לפגוש אותך?"
 
"כן."
 
"טוב. מפני שסביר להניח שזו לא תהיה תחנה מי יודע מה. בערים שם זה לא כמו פה. התחנות די בסיסיות."
 
אחר־כך היא שילמה על כרטיס הנסיעה שלה מגליל שטרות שהוציאה מתוך שקית בד שהייתה בתיק. כמו זקנה. וגם ספרה את העודף שלה. אבל לא כמו שזקנה הייתה סופרת אותו — היא החזיקה אותו בידיים והעבירה עליו מבט, אבל אפשר היה לראות שהיא לא החמיצה פני. ואז היא הסתובבה בגסות בלי לומר שלום.
 
"להתראות ביום שישי," הוא קרא אחריה.
 
היא לבשה מעיל חום ארוך, באותו יום ספטמבר חם, וגם זוג נעלי שרוכים גסות וגרביים שהגיעו עד לקרסול.
 
כשהיא חזרה ונקשה על המחיצה, הוא מזג קפה מהתרמוס שלו.
 
"הריהוט שאני שולחת," היא אמרה. "זה הכול ריהוט טוב, כמו חדש. לא הייתי רוצה שיישרט או יחטוף מכה או ייהרס איכשהו. ואני גם לא רוצה שיסריח מבהמות."
 
"הרכבת די רגילה למשלוחים," הוא אמר. "ולא שולחים רהיטים בקרונות שבהם שולחים חזירים."
 
"אני רוצה שהרהיטים יגיעו לשם כמו שהם יצאו מפה."
 
"טוב, את יודעת, כשאת קונה רהיטים הם בחנות, נכון? אבל חשבת פעם איך הם הגיעו לשם? לא ייצרו אותם בחנות, נכון? לא, ייצרו אותם איפה שהוא בבית חרושת ושלחו לחנות, ומאוד יכול להיות ששלחו אותם לשם ברכבת. אז לא נראה לך הגיוני שהרכבת תדע איך לטפל בהם?"
 
היא המשיכה להביט בו בלי שום חיוך או הודאה בטיפשותה הנשית.
 
"אני מקווה שכן," אמרה. "אני מקווה שהם יֵדעו."
 
 
 
מנהל התחנה היה אומר, בלי להקדיש לכך מחשבה, שהוא מכיר את כל העיר. מה שאומר שהכיר כמחצית מתושביה. ורוב האנשים שהכיר היו האנשים החשובים לעיר, אלה שבאמת היו "בעיר", אלה שלא הגיעו אתמול ושלא היו להם שום תוכניות לעקור משם. את האישה שעברה לססקצ'ואן הוא לא הכיר מפני שלא הלכה לכנסייה שלו, לא לימדה את ילדיו ולא עבדה בשום חנות או מסעדה או משרד שהוא נכנס אליהם. והיא לא הייתה גם נשואה לאיש מהגברים שהכיר במועדון 'האיילים' או 'האריות' או 'הלגיון'. המבט שהעיף בידה השמאלית כשהוציאה את הכסף אמר לו — והוא לא הופתע מכך — שהיא לא נשואה. בנעליים האלה, הגרביים הקצרים במקום גרבונים, ובלי כובע או כפפות בשעות אחר הצהריים, היא יכלה להיות מישהי מהחוות. אבל לא היה לה ההיסוס שהיה להן בדרך כלל, המבוכה. לא היו לה נימוסים כפריים — למעשה, לא היו לה נימוסים כלל. היא התייחסה אליו כאילו היה מכונת מידע. וחוץ מזה, היא מסרה כתובת בעיר — רחוב התערוכה. האדם שהיא באמת הזכירה לו היה נזירה בבגדים רגילים שראה בטלוויזיה ושדיברה על עבודתה כמיסיונרית אי־שם בג'ונגל — הן בטח לא לבשו את מדי הנזירות שלהן מפני שכך היה להן קל יותר להסתובב. הנזירה הזו מהטלוויזיה חייכה מדי פעם כדי להראות שדתה אמורה לעשות את בני האדם מאושרים, אבל רוב הזמן היא הביטה בקהל כאילו האמינה שבני האדם האחרים נמצאים בעולם בעיקר כדי שהיא תוכל לרדות בהם.
 
 
 
ג'והנה דחתה עוד דבר אחד שהתכוונה לעשות. היא צריכה הייתה להיכנס לחנות בגדים בשם "מיליידי'ס" ולקנות לעצמה חליפה. היא מעולם לא נכנסה לחנות הזו — כשצריכה הייתה לקנות משהו, כמו גרביים, היא הלכה לקלהאן, חנות לבגדי גברים, נשים וילדים. היו לה המון בגדים שהיא ירשה מגברת וילטס, דברים כמו המעיל הזה שלעולם לא יתבלה. וסָבּיתָה — הנערה שבה טיפלה בביתו של מר מקולי — קיבלה המון בגדים יקרים ומשומשים מדודניותיה.
 
בחלון של "מיליידי'ס" עמדו שתי בובות שלבשו חליפות, חצאיות קצרות למדי ומקטורנים רבועים. חליפה אחת הייתה בצבע זהוב־חלוד והשנייה בירוק עמוק ורך. עלי אדר גדולים מנייר צבעוני היו פזורים לרגלי הבובות ומודבקים פה ושם על החלון. בעונה שבה רוב בני האדם דאגו לגרף את העלים הללו ולשורפם, הם היו הדבר הנבחר כאן. שלט בכתב יד שחור הוצמד לזכוכית באלכסון. נאמר בו: פשטות אלגנטית, האופנה לסתיו.
 
היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה.
 
מראה בגודל מלא שניצבה ממש מולה, שיקפה לה את המעיל האיכותי אך נטול הצורה של גברת וילטס, וכמה סנטימטרים של רגל חשופה ושמנמנה שהציצו מעל לגרביים הקצרים.
 
הם עשו את זה בכוונה, כמובן. הציבו כאן את המראה כדי שכל מי שיכנס יקבל מייד מושג בנוגע לליקויים בהופעתו, ואז — כך הם קיוו — יקפוץ מייד למסקנה שהוא מוכרח לקנות משהו כדי לשפר את ההופעה. תרגיל שקוף כל כך שהיה גורם לה לצאת מייד מהחנות, לולא הגיעה לכאן נחושה, יודעת מה היא צריכה לקנות.
 
לאורך אחד הקירות היה מתלה קולבים שעליו שמלות ערב שיהלמו את יפהפיות הנשף עם בד הרשת והטאפטה וצבעי החלום שלהן. ומעבר להן, בתוך ארון זכוכית — כך ששום אצבעות מלוכלכות לא יגעו בהן — היו כחצי תריסר שמלות כלה — קצף צחור או סאטן בצבע וניל או תחרה שנהבית — הרקומות בחרוזי כסף או פנינים זעירות. חלקים עליונים זערוריים, מחשופים מסולסלים, חצאיות שופעות. גם כשהייתה צעירה יותר לא יכלה להעלות בדעתה פזרנות שכזו, לא רק בענייני כסף, בכל מה שנוגע לציפיות, לתקווה המגוחכת לשינוי צורה ולאושר.
 
עברו שתיים או שלוש דקות לפני שמישהו ניגש אליה. אולי היה להם חריר הצצה והם בחנו אותה, חשבו שהיא אינה לקוחה מהסוג שלהם וקיוו שתלך משם.
 
היא לא תלך. היא צעדה הלאה מבבואת המראה — עברה מהלינוליאום שליד הדלת לשטיח רך — וסוף־סוף נפתח הווילון בירכתי החנות ומיליידי עצמה יצאה החוצה, לבושה בחליפה שחורה עם כפתורים נוצצים. עקבים גבוהים, קרסוליים דקים, חגורת בטן — כל כך הדוקה שגרבי הניילון שלה רשרשו — ושיער זהב שנמתח לאחור מפניה המאופרות.
 
"רציתי למדוד את החליפה שבחלון," אמרה ג'והנה בקול שהתאמנה עליו. "הירוקה."
 
"חליפה יפהפייה," אמרה האישה. "זו שבחלון היא במידה שלושים ושמונה. את נראית לי — אולי ארבעים וארבע?"
 
היא פסעה ברשרוש לפני ג'והנה וחזרה לאותו חלק של החנות שבו היו תלויים הבגדים הרגילים, החליפות ושמלות היום.
 
"יש לך מזל. מספר ארבעים וארבע מגיע מייד."
 
הדבר הראשון שג'והנה עשתה היה להביט בתווית המחיר. פי שניים ויותר ממה שציפתה, ולא הייתה לה כוונה להעמיד פנים שלא.
 
"אבל היא יקרה."
 
"זה צמר משובח." האישה גיששה עד שמצאה את התווית, וקראה תיאור של חומר שג'והנה לא ממש הקשיבה לו מפני שאחזה במכפלת לבדוק את איכות התפירה.
 
"קל כמו משי אבל עמיד כמו ברזל. את יכולה לראות שהכול מרופד בבטנה יפה מבד משי־ריון. החליפה לא תתרחב בישבן או תאבד מצורתה כמו שקורה לחליפות זולות. תסתכלי על החפתים ועל צווארון הקטיפה ועל כפתורי הקטיפה הקטנים שעל השרוול."
 
"אני רואה."
 
"בשביל פרטים כאלה משלמים, אחרת פשוט לא מקבלים אותם. אני אוהבת את המגע של הקטיפה. זה רק בחליפה הירוקה — לחליפה בצבע המשמש אין את זה למרות ששתיהן בדיוק באותו המחיר."
 
ואכן, בעיני ג'והנה, הצווארון וחפתי הקטיפה הם שהעניקו לחליפה את מראה המותרות המתוחכם ועוררו בה את הכמיהה לקנותה. אבל היא לא התכוונה לומר זאת.
 
"כדאי שאמדוד אותה, אם אני כבר כאן."
 
אחרי הכול, היא באה לכאן מוכנה לעשות זאת. תחתונים נקיים ואבקת טלק רעננה מתחת לזרועות.
 
לאישה היה מספיק שכל להשאיר אותה לבד בתא המואר באור בהיר. ג'והנה נמנעה מהמראה כמו מפני רעל, עד שיישרה את החצאית וכפתרה את המקטורן.
 
בהתחלה היא הביטה רק בחליפה. היא הייתה בסדר. המידה הייתה בסדר — החצאית הייתה קצרה מכפי שרגילה הייתה ללבוש, אבל מצד שני, מה שהיא רגילה הייתה ללבוש לא היה אופנתי. לא הייתה שום בעיה עם החליפה. הבעיה הייתה במה שבלט מתוכה. צווארה, פניה, שערה, ידיה הגדולות ורגליה העבות.
 
"את מסתדרת? אפשר להציץ?"
 
תציצי כמה שאת רוצה, חשבה ג'והנה, זה מקרה של נזם זהב באף חזיר.
 
האישה ניסתה להביט מצד אחד ואחר־כך מצד שני.
 
"כמובן שתצטרכי גרבי ניילון ונעלי עקב. איך את מרגישה? נוח?"
 
"החליפה בסדר גמור," אמרה ג'והנה. "בחליפה אין שום פגם."
 
פניה של האישה במראה השתנו. היא חדלה לחייך. כעת נראתה מאוכזבת ועייפה אבל טובת לב יותר.
 
"לפעמים זה פשוט ככה. אי אפשר לדעת לפני שמודדים. העניין הוא," אמרה, ובקולה צמח שכנוע חדש, מתון יותר, "העניין הוא שיש לך גזרה טובה, אבל זו גזרה חזקה. יש לך עצמות גדולות, ומה רע בזה? כפתורים זעירים ומצופים בקטיפה הם לא בשבילך. אל תבזבזי עליה זמן. פשוט תפשטי אותה."
 
ואז, כשג'והנה נותרה בבגדיה התחתונים נשמעה נקישה ויד הושטה מבעד לווילון.
 
"נסי את זה, רק כדי לראות."
 
שמלת צמר חומה, עם בטנה, חצאית רחבה שנאספה בחן במותן, שרוולי שלושת־רבעי ומִפתח צוואר עגול פשוט. פשוט לגמרי, חוץ מחגורת הזהב הצרה. לא יקרה כמו החליפה, אבל המחיר נראה בכל זאת גבוה כשחישבת מה יש בשמלה.
 
לפחות החצאית הייתה באורך הגון יותר והאריג הסתחרר באצילות סביב רגליה. היא אזרה עוז והביטה במראה. הפעם היא לא נראתה כאילו דחקו אותה אל תוך הבגד לשם בדיחה. האישה ניגשה ונעמדה לידה וצחקה, אך בהקלה.
 
"היא בצבע העיניים שלך. את לא צריכה ללבוש קטיפה. יש לך עיני קטיפה."
 
זה היה סוג החנופה שג'והנה הייתה מרגישה חובה לזלזל בו, אלא שבאותו רגע זה נראה נכון. עיניה לא היו גדולות, ולו התבקשה לתאר את צבען הייתה אומר, "אני מניחה שהן בצבע חום כזה." אבל עכשיו נדמה היה שהן באמת בצבע חום עמוק, רך ובוהק.
 
וזה לא שפתאום היא התחילה לחשוב שהיא יפה או משהו. רק שלעיניה היה צבע יפה לו היו פיסת אריג.
 
"אני מוכנה להתערב שאת לא נועלת נעלי ערב לעיתים קרובות," אמרה האישה. "אבל אם היית גורבת גרביונים ונועלת נעליים עם עקב ממש קטן — ואני מוכנה להתערב שאת לא עונדת תכשיטים, ואת צודקת, את לא צריכה תכשיטים, עם החגורה הזו."
 
כדי לקטוע את הפטפוט שנועד למכור את השמלה אמרה ג'והנה, "כדאי שאוריד אותה כדי שתוכלי לעטוף אותה." היא הצטערה לאבד את המשקל הרך של החצאית ואת סרט הזהב הצר שהקיף את מותניה. היא מעולם, בכל ימי חייה, לא הרגישה כך, את התחושה הטיפשית הזו של להיראות טוב יותר בגלל מה שלובשים.
 
"אני רק מקווה שזה לכבוד אירוע מיוחד," קראה האישה כשג'והנה מיהרה להיכנס שוב אל בגדיה הרגילים שנראו לה כעת אפרוריים.
 
"סביר להניח שאתחתן בה," אמרה ג'והנה.
 
היא הופתעה לשמע המילים שיצאו מפיה. זו לא הייתה שגיאה רצינית — האישה לא ידעה מיהי ויש להניח שלא תדבר עם אף אחד שיֵדע זאת. ובכל זאת, היא התכוונה לשמור על שתיקה מוחלטת. היא כנראה הרגישה שהיא חייבת משהו לאישה הזו — הן עברו יחד את אסון החליפה הירוקה והתגלית של השמלה החומה, וזה היה קשר. מה שהיה שטות. מקצועה של האישה היה מכירת שמלות ועכשיו בדיוק הצליחה לעשות זאת.
 
"אוה!" קראה האישה. "זה ממש נפלא."
 
יכול להיות, חשבה ג'והנה, ומצד שני יכול להיות שלא. היא עשויה להינשא לכל אחד. איזה איכר עלוב שרוצה סוס עבודה לחווה, או נכה למחצה מתנשם שמחפש לעצמו אחות. לאישה הזו לא היה מושג איזה גבר היא מצאה לעצמה, וממילא זה לא היה עניינה.
 
"אני יכולה לראות שאלה נישואים מאהבה," אמרה האישה, כאילו קראה את מחשבותיה הנרגזות. "לכן העיניים שלך נצצו במראה. עטפתי הכול בנייר משי, את צריכה רק להוציא את השמלה ולתלות אותה והאריג יתיישר נהדר. תני לה גיהוץ קל אם תרצי, אבל סביר להניח שלא תצטרכי אפילו את זה."
 
ואז היה עניין התשלום. שתיהן העמידו פנים שאינן מסתכלות, אבל שתיהן הסתכלו.
 
"היא שווה את זה," אמרה האישה. "מתחתנים רק פעם אחת. טוב, זה לא תמיד נכון לגמרי -"
 
"במקרה שלי זה יהיה נכון," אמרה ג'והנה. פניה להטו בסומק מפני שנישואים לא הוזכרו למעשה. אפילו לא במכתב האחרון. היא גילתה לאישה את מה שהאמינה שיקרה, וייתכן שזה היה מעשה שלא מביא מזל.
 
"איפה פגשת אותו?" אמרה האישה, עדיין בנימה של עליצות עורגת. "לאן הלכתם בפגישה הראשונה?"
 
"דרך קרובי משפחה," השיבה ג'והנה את האמת. היא לא התכוונה לומר יותר מזה, ואז היא שמעה את עצמה אומרת, "ביריד המערב בלונדון."
 
"יריד המערב," אמרה האישה. "בלונדון." באותה מידה יכולה הייתה לומר, "בנשף בטירה."
 
"לקחנו איתנו את בתו והחברה שלה," אמרה ג'והנה, וחשבה שמובן מסוים היה מדויק יותר לומר שהוא וסביתה ואדית לקחו אותה, את ג'והנה, איתם.
 
"אני יכולה לומר שהיום שלי לא התבזבז לחינם. סיפקתי את השמלה שמישהי תהיה בה כלה מאושרת. די בזה להצדיק את הקיום שלי." האישה קשרה סרט ורוד צר סביב הקופסה שבה נארזה השמלה, כרכה אותו בפרפר גדול ומיותר ואז גזרה אותו בשקשוק מספריים מרושע.
 
"אני נמצאת פה כל היום," אמרה. "ולפעמים אני תוהה מה אני חושבת שאני עושה. אני שואלת את עצמי, מה את חושבת שאת עושה פה? אני מסדרת תצוגה חדשה בחלון ועושה כל מיני דברים כדי לפתות אנשים להיכנס, אבל יש ימים — יש ימים — שבהם אני לא רואה אפילו אדם אחד נכנס בדלת. אני יודעת — אנשים חושבים שהבגדים האלה יקרים מדי — אבל הם טובים. הם בגדים טובים. אם רוצים איכות חייבים לשלם את המחיר."
 
"הם בטח נכנסים כשהם רוצים משהו כזה," אמרה ג'והנה והביטה לעבר שמלות הערב," לאן עוד הם יכולים ללכת?"
 
"זהו בדיוק. הם לא. הם נוסעים לעיר — לשם הם נוסעים. הם מוכנים לנהוג שמונים, מאה וחמישים קילומטרים, מבלי להביא בחשבון את הדלק, והם אומרים לעצמם שכך הם מקבלים משהו טוב יותר ממה שיש לי פה. והם לא. הם לא מקבלים איכות טובה יותר או מבחר טוב יותר. שום דבר. אבל הם מתביישים לומר שקנו את שמלות החתונה שלהם כאן בעיר. או שהם נכנסים ומודדים משהו ואומרים שהם צריכים לחשוב על זה. אני אחזור, הם אומרים. ואני חושבת, כן, אני יודעת מה זה אומר. זה אומר שינסו למצוא את אותו דבר בזול יותר, בלונדון או בקיצ'נר, וגם אם זה לא יהיה זול יותר, הם יקנו את זה שם אחרי שנסעו עד לשם ונמאס להם לחפש.
 
"אני לא יודעת," אמרה. "אולי אם הייתי מקומית, זה היה משנה לי. החברה פה מאוד סגורה. את לא מקומית, נכון?"
 
ג'והנה אמרה, "לא."
 
"זו לא חברה סגורה לדעתך?"
 
סוגרת.
 
"אני מתכוונת, שלמישהו מבחוץ קשה להיכנס אליה."
 
"אני רגילה להיות לבד," אמרה ג'והנה.
 
"אבל מצאת מישהו. לא תהיי לבד כבר, נפלא, לא? לפעמים אני חושבת כמה נהדר זה היה להיות נשואה ולהישאר בבית. הייתי נשואה פעם, כמובן, וגם אז עבדתי. טוב, נו, אולי האיש מהירח ייכנס לכאן ויתאהב בי ואז אהיה מסודרת!"
 
 
 
ג'והנה צריכה הייתה למהר — הצורך של האישה ההיא בשיחה עיכב אותה. היא מיהרה לחזור אל הבית ולהטמין את הרכישה שלה לפני שסביתה תחזור מבית־הספר.
 
ואז היא נזכרה שסביתה איננה מפני שאחייניתה של אימהּ, דודה רוקסן, לקחה אותה לסוף השבוע, לחיות כמו ילדה עשירה בטורונטו וללכת לבית־ספר של ילדות עשירות. אבל היא המשיכה ללכת מהר — כל כך מהר, עד שאיזה חכמולוג שתמך בקיר של בית המרקחת צעק אליה, "מה בוער?" והיא האטה מעט את צעדיה כדי לא למשוך תשומת־לב.
 
קופסת השמלה הייתה מגושמת — איך היא יכלה לדעת שלחנות יהיו קופסאות קרטון ורודות משלה ש"מיליידי'ס" כתוב עליהן בכתב יד סגול? הקופסה תסגיר אותה מייד.
 
היא הרגישה מטופשת על שהזכירה חתונה, הוא לא הזכיר דבר כזה והיה עליה לזכור את זה. כל כך הרבה דברים אחרים נאמרו — או נכתבו — חיבה וכמיהה כה רבות בוטאו, עד שדומה היה כי מעשה הנישואים עצמו פשוט נזנח במקרה. כמו שמדברים על לקום בבוקר ולא על לאכול ארוחת בוקר, אף שבהחלט מתכוונים לאכול.
 
ובכל זאת הייתה צריכה לסגור את הפה.
 
היא ראתה את מר מקולי צועד בכיוון הנגדי על המדרכה ממול. זה היה בסדר — גם אם הוא היה צועד היישר אליה לא היה מבחין בקופסה שהחזיקה. הוא היה נושא אצבע לכובעו ועובר לידה, מבחין מן הסתם שהיא סוכנת הבית שלו, אבל אולי לא. דברים אחרים העסיקו אותו, ועד כמה שאפשר היה לדעת יכול להיות שהסתכל על עיר אחרת, לא זו שהם ראו. כל יום חול — ולפעמים, בגלל שִכחה, גם בחגים או בימי ראשון — הוא לבש את אחת מחליפות שלושת החלקים שלו, את המעיל הקל או את המעיל העליון הכבד, את המגבעת האפורה ואת הנעליים המצוחצחות היטב, והלך מרחוב התערוכה למשרד שהחזיק עדיין מעל למה שהיה פעם חנות הרתמות והמזוודות. כינו את המשרד "חברת ביטוח", אף שעבר זמן רב מאוד מאז מכר ביטוח. לפעמים אנשים עלו במדרגות כדי לראותו, אולי לשאול שאלות על הפוליסות שלהם או, סביר להניח, על גבולות חלקה, תולדות איזשהו נכס דלא־ניידי בעיר או באחת מחוות הכפר. משרדו היה מלא מפות, ישנות וחדשות, ולא היה דבר שאהב לעשות יותר מאשר לפרוש אותן ולפתוח בדיון שהתרחב הרבה מעבר לשאלה שנשאל. שלוש או ארבע פעמים ביום הוא היה מגיח החוצה והולך ברחוב, כמו עכשיו. בזמן המלחמה הציב את מכונית המקלפלין־ביואיק על לבנים באסם, והלך ברגל לכל מקום כדי לשמש דוגמה. דומה היה שכעת, כעבור חמש־עשרה שנה, הוא עדיין משמש דוגמה. ידיו שלובות מאחורי גבו והוא מסתובב כמו בעל־בית טוב לב שבוחן את רכושו, או כומר ששמח להתבונן על צאן מרעיתו. כמובן שלמחצית האנשים שפגש לא היה מושג מיהו.
 
העיר השתנתה אפילו בזמן שג'והנה שהתה בה. המסחר עקר החוצה אל הכביש המהיר, שם היו כעת חנות 'הכול בזול' חדשה, סניף של "צמיגי קנדה" ומלונית עם בר ורקדניות חשופות חזה. מספר חנויות בעיר ניסו לחדש את הלבנים הישנות וחלק מהמבנים היו ריקים. קרוב לוודאי ש"מיליידי'ס" תלך בעקבותיהן.
 
מה הייתה ג'והנה עושה לו הייתה במקומה של האישה בחנות? ראשית, היא לעולם לא הייתה מביאה כל כך הרבה שמלות ערב מפוארות. ומה היית מביאה במקום? לו עברת לבגדים זולים יותר היית נכנסת לתחרות עם קלהאן ו'הכול בזול', וסביר להניח שלא היו בעיר די קונים לכך. אבל מה עם מכירת בגדי תינוקות מפוארים, בגדי ילדים, בניסיון למשוך את הסבתות והדודות שלהן היה הכסף להוציא על דברים כאלה? תשכחי מהאימהות, שיילכו לקלהאן, מפני שלהן יש פחות כסף ויותר שכל.
 
אבל לו החנות הייתה בניהולה — של ג'והנה — היא לעולם לא הייתה מצליחה לפתות מישהו להיכנס. היא יכלה לראות מה צריך לעשות ואיך, ויכלה לגייס אנשים שייעשו זאת ולפקח עליהם, אבל היא מעולם לא ידעה להקסים או לפתות. זה מה שיש, הייתה הגישה שלה, אתם יכולים לקחת או לא. ואין ספק שהם לא היו לוקחים כלום.
 
מעטים היו האנשים שהתלהבו ממנה, והיא הייתה מודעת לכך זה זמן רב. סביתה לא הזילה דמעות כשנפרדה ממנה — אף שניתן היה לומר שג'והנה הייתה הדבר הקרוב ביותר לאם שהיה לסביתה מאז שאימהּ מתה. מר מקולי יתעצב כשתעזוב מפני שסיפקה שירות טוב ויהיה קשה למצוא לה מחליפה, אבל זה יהיה כל מה שיחשוב עליו. הוא ונכדתו, שניהם היו מפונקים ואנוכיים. באשר לשכנים, הם ללא ספק ישמחו. לג'והנה היו בעיות משני עברי הבית. בצד האחד היה זה הכלב של השכנים שחפר בגינה שלה, קבר את אספקת העצמות שלו והוציא אותה שוב — ומוטב היה לוּ עשה זאת בבית. ובצד השני היה עץ הדובדבן השחור, שעמד בשטח של מקולי אבל הצמיח את רוב פירותיו על הענפים שהשתלשלו לחצר השכנה. בשני המקרים היא עוררה מהומה וניצחה. הכלב נקשר והשכנים מהצד השני הניחו לדובדבנים. אם עלתה על סולם יכלה להגיע אל החצר שלהם, אבל הם כבר לא טרחו לגרש את הציפורים מהענפים, וזה פגם ביבול.
 
מר מקולי היה מניח להם לקטוף. הוא היה מניח לכלב לחפור. הוא היה מניח לעצמו להיות מנוצל. אחת הסיבות הייתה העובדה שאלה היו אנשים חדשים שחיו בבתים חדשים, ולכן הוא העדיף לא להקדיש להם תשומת־לב. באיזשהו שלב היו ברחוב התערוכה רק שלושה או ארבעה בתים גדולים. ממול היו שטחי היריד, שם נערך יריד הסתיו (שנקרא רשמית "התערוכה החקלאית", ומכאן שם הרחוב), ובין לבין היו עצי פרי וכרי דשא קטנים. לפני כתריסר שנים נמכרו מגרשים אחידים ובתים נבנו עליהם — בתים קטנים בסגנונות שונים, אחד עם קומה עליונה ואחד בלי. חלק מהם כבר החלו להיראות מוזנחים לגמרי.
 
היו רק שני בתים שמר מקולי הכיר את דייריהם והיה מיודד עימם — המורה, העלמה הוד ואימהּ, והזוג שולץ, בעלי הסנדלרייה. בתם של הזוג שולץ, אדית, הייתה חברתה הקרובה של סביתה. זה היה טבעי, מפני שלמדו באותה כיתה בבית־הספר — לפחות בשנה שעברה, אחרי שסביתה נשארה כיתה — וגרו קרוב זו לזו. למר מקולי לא היה אכפת — אולי ידע שבעוד זמן לא רב סביתה תילקח לחיות חיים שונים בטורונטו. ג'והנה לא הייתה בוחרת באדית, אף שהנערה מעולם לא הייתה חצופה ולא עוררה בעיות כשבאה לבית. והיא לא הייתה טיפשה. יכול להיות שזו הייתה הבעיה — היא הייתה נבונה וסביתה לא כל כך נבונה. היא עשתה את סביתה ערמומית.
 
כל זה נגמר עכשיו. עכשיו כשהדודנית רוקסן — גברת הובר — הופיעה, הייתה הבת של הזוג שולץ חלק מעברה הילדותי של סביתה.
 
 
 
אני אדאג שישלחו לך את כל הרהיטים ברכבת ברגע שיוכלו לקחת אותם, וגם לשלם מראש ברגע שיאמרו לי כמה זה יעלה. חשבתי שעכשיו תזדקק לזה. אני מניחה שזה לא ממש יפתיע אותך לדעת שחשבתי שלא יהיה אכפת לך אם אגיע איתם כדי לעזור לך כפי שאני מקווה שאוכל.
 
 
 
זה היה המכתב שלקחה לדואר לפני שניגשה לערוך את הסידורים בתחנת הרכבת. זה היה המכתב הראשון ששלחה לו ישירות. האחרים הוגנבו עם המכתבים שכפתה על סביתה לכתוב. והמכתבים שלו אליה הגיעו באותה צורה, מקופלים היטב, כששמה, ג'והנה, מודפס בגב הדף כדי למנוע טעות. זה מנע מהאנשים בדואר לגלות מה קורה, ולא מזיק לחסוך בול. מובן שסביתה הייתה יכולה לדווח לסבהּ, או אפילו לקרוא את מה שנכתב לג'והנה, אבל סביתה לא התעניינה בשיחות עם הזקן יותר משהתעניינה במכתבים — בכתיבתם או בקבלתם.
 
הריהוט אוחסן באסם, שהיה רק אסם עירוני, לא אסם אמיתי עם בעלי־חיים וממגורה. לפני כשנה, בפעם הראשונה שבה ג'והנה ראתה את כל הדברים, היא חשבה שהאסם מכוסה אבק ומזוהם בלשלשת יונים. הרהיטים נערמו ברישול וללא שום כיסוי. היא גררה את מה שהייתה מסוגלת לשאת אל החצר, והותירה באסם מרחב שיאפשר להגיע לרהיטים הגדולים שלא מסוגלת הייתה לסחוב — הספה, המזנון, ארון החרסינה ושולחן האוכל. את המיטה יכלה לפרק. היא התנפלה על העץ עם מטליות רכות ואז עם שמן לימון, וכשסיימה נצץ הכול כמו סוכרייה. סוכריית אדר — הרהיטים היו עשויים מעץ אדר. לה זה נראה זוהר, כמו כיסויי מיטה מסאטן ושיער בלונדיני. זוהר ומודרני, ניגוד גמור לכל העץ הכהה והגילופים המרגיזים של הרהיטים שבהם טיפלה בבית. אז היא חשבה על זה כעל הרהיטים שלו, וכשהוציאה אותם ביום רביעי הזה עדיין חשבה עליהם כך. היא כיסתה את השכבה התחתונה בשמיכות טלאים ישנות כדי להגן על כל מה שהיה שם מכל מה שנערם מעל, ואת מה שהונח למעלה כיסתה בסדין, כמגן מפני הציפורים. כתוצאה מכך הייתה על הרהיטים רק שכבת אבק דקה. אבל היא איבקה אותם וניקתה בשמן לימון ואחר־כך החזירה הכול למקום, מוגן באותה צורה, שימתין למשאית של יום שישי.
 
 
 
מר מקולי היקר
 
אני עוזבת היום אחר הצהריים (יום שישי) ברכבת. אני מבינה שלא הודעתי מראש על עזיבתי, אבל אני אוותר על המשכורת האחרונה, שכר שלושה שבועות, המגיע לי ביום שני הבא. על הכיריים בסיר הכפול יש נזיד בשר שצריך רק לחמם. יש שם מספיק לשלוש ארוחות ואולי אפשר יהי למתוח את זה לארבע. ברגע שזה יתחמם ואחרי שלקחת כמה שאתה רוצה, כסה את הסיר במכסה ושים במקרר. תזכור לכסות מייד במכסה כדי שהנזיד לא יתקלקל. כל טוב לך ולסביתה וסביר להניח שאצור קשר ברגע שאסתדר. ג'והנה פארי.
 
נ"ב. שלחתי את הריהוט למר בודרו מפני שייתכן שהוא יזדקק לו. כשאתה מחמם מחדש את הנזיד, תזכור לוודא שבחלק התחתון של הסיר הכפול יש די מים.
 
 
 
מר מקולי לא התקשה לגלות כי הכרטיס שג'והנה קנתה היה לגדיניה שבססקצ'ואן. הוא טלפן למנהל התחנה ושאל. הוא לא ידע כיצד לתאר את ג'והנה — האם נראתה זקנה או צעירה, רזה או מלאה מעט, מה היה צבע מעילה? אך ברגע שהזכיר את הריהוט לא היה צורך בכך.
 
כשהשיחה שלו התקבלה היו בתחנה אנשים אחדים שחיכו לרכבת הערב. תחילה ניסה המנהל להנמיך את הקול, אבל הוא התרגש כששמע על הריהוט הגנוב (מה שמר מקולי אמר למעשה היה, "ואני מאמין שהיא לקחה כמה רהיטים"). הוא נשבע שלו ידע מי היא ומה היא זוממת, לעולם לא היה מניח לה להציב רגל על הרכבת. האנשים בתחנה שמעו את הצהרתו, חזרו עליה והאמינו בה. איש לא שאל איך הוא יכול היה לעצור אישה בוגרת ששילמה על הכרטיס שלה, מבלי שהייתה בידו ראיה המעידה ישירות על היותה גנבת. רוב האנשים שחזרו על דבריו האמינו שהוא יכול היה לעצור אותה ושהיה עושה זאת — הם האמינו בסמכותם של מנהלי תחנות ושל ישישים כבודים וזקופים בחליפות שלושה חלקים, כמו מר מקולי.
 
נזיד הבשר היה מצוין, כמו שהבישול של ג'והנה היה תמיד, אבל מר מקולי גילה כי הוא אינו מסוגל לבלוע אותו. הוא התעלם מההוראה בנוגע למכסה, השאיר את הסיר הפתוח על הכיריים, ואפילו לא כיבה את האש עד שהמים בסיר התחתון התאדו וריח בשר חרוך עלה באפו.
 
זה היה ריחה של בגידה.
 
הוא אמר לעצמו שהוא חייב לפחות להיות אסיר תודה על כך שסביתה מסודרת ושהוא אינו צריך לדאוג לה. אחייניתו — למעשה, דודניתה של אשתו, רוקסן — כתבה לו שעל־פי המפגש עם סביתה בביקורה בקיץ באגם סימקו, הנערה זקוקה לאילוף.
 
אם לדבר בכנות, איני חושבת שאתה והאישה ששכרת תוכלו להתמודד עם המצב כשהנערים יתחילו להסתובב סביבה בהמוניהם.
 
היא לא הרחיקה לכת עד כדי לשאול אם הוא רוצה במרסל שנייה בביתו, אבל לכך בדיוק התכוונה. היא אמרה שתשלח את סביתה לבית־ספר טוב, שבו לפחות תלמד נימוסים טובים.
 
הוא הדליק את הטלוויזיה כדי להסיח את דעתו, אך לשווא.
 
היה זה הריהוט שהכעיס אותו. היה זה קן בודרו.
 
העובדה הייתה ששלושה ימים קודם לכן — ביום שבו קנתה ג'והנה את הכרטיס שלה, כמו שאמר לו מנהל התחנה — קיבל מר מקולי מכתב מקן בודרו, שביקש ממנו (א) לשלוח לו כסף על חשבון הריהוט השייך לו (לקן בודרו) ולרעייתו המתה מרסל שאוחסן באסם של מר מקולי, או (ב) אם לא יוכל לעשות זאת, למכור את הריהוט במחיר הטוב ביותר שיוכל לקבל בעבורו ולשלוח את הכסף במהירות לססקצ'ואן. המכתב לא הזכיר במאום את ההלוואות שהחותן נתן לחתנו, הלוואות שניתנו כנגד ערכם של הרהיטים ושהסתכמו ביותר מכפי שניתן יהיה להשיג אי־פעם תמורת הרהיטים. האם ייתכן שקן בודרו שכח זאת? ואולי פשוט קיווה — מה שהיה סביר יותר — שחותנו שכח?
 
דומה היה כי כעת הוא בעליו של מלון. אבל מכתבו היה מלא טרוניות כנגד בעליו הקודמים של המקום, שהטעה אותו בכל הנוגע לפרטים שונים ומשונים.
 
"אם רק אוכל להתגבר על המכשול הזה," אמר, "אני משוכנע שאוכל להצליח." אבל מה היה המכשול? צורך מיידי בכסף, אבל הוא לא אמר אם הוא חייב את הכסף לבעלים הקודמים, לבנק, לבעל משכנתה פרטית או מה. זה היה אותו סיפור ישן — נימה נואשת ומשדלת המהולה בשחצנות כלשהי, בתחושה כלשהי שזה מגיע לו, בשל הפצעים שנגרמו לו, הבושה שסבל בגלל מרסל.
 
עם ספקות רבים, אך מתוך כך כשהוא זוכר כי למרות הכול קן בודרו היה חתנו ולחם במלחמה ועבר אלוהים־יודע־אילו צרות בנישואיו, התיישב מר מקולי וכתב מכתב שבו אמר כי אין לו מושג איך להשיג את המחיר הטוב ביותר תמורת הרהיטים ושיהיה לו מאוד קשה לברר, ושהוא מצרף המחאה שאותה יחשיב כהלוואה אישית פשוטה. הוא ביקש מחתנו להכיר בה ככזו ולזכור את מספר ההלוואות הדומות שנתן לו בעבר — שכבר חרגו לדעתו משוויים של הרהיטים. הוא צירף רשימת תאריכים וסכומים. מלבד חמישים הדולרים ששולמו לפני שנתיים כמעט (מלווים בהבטחה לתשלומים קבועים שיבואו בעקבותיהם), לא קיבל מאום. חתנו בטח מבין שכתוצאה מההלוואות הללו שניתנו ללא ריבית ושלא נפרעו, הצטמצמה הכנסתו של מר מקולי, משום שאילולא כן היה משקיע את הכסף.
 
הוא חשב להוסיף, "איני שוטה כמו שאתה חושב שאני", אבל החליט לא לעשות זאת, מפני שבכך יחשוף את כעסו ואולי את חולשתו.
 
וכעת, ראו. האיש הקדים אותו בכך שגייס את ג'והנה למזימה שלו — הוא תמיד ידע לסובב את ראשיהן של נשים — וקיבל את הריהוט וההמחאה גם יחד. היא שילמה בעצמה על המשלוח, אמר לו מנהל התחנה. רהיטי האדר המודרניים והצעקניים למראה הוערכו ביותר מכפי שוויים בעסקאות שכבר נעשו, והם לא יוכלו לקבל תמורתם הרבה, במיוחד כשמביאים בחשבון את הכסף שגבתה הרכבת. לו היו חכמים יותר היו פשוט לוקחים משהו מהבית. אחד המזנונים העתיקים או הספות הלא נוחות מהסלון, שיוצרו ונקנו במאה הקודמת. זו הייתה כמובן גניבה פשוטה. אבל מה שהם עשו לא היה רחוק מכך.
 
כשהלך לישון היה נחוש בדעתו לתבוע אותם.
 
הוא התעורר לבד בבית מבלי שריח קפה או ארוחת בוקר יעלה מן המטבח — במקום זאת עדיין ריחף באוויר שמץ מריח הסיר החרוך. צינה סתווית ירדה על כל החדרים גבוהי התקרה והעגומים. היה חמים בערב שעבר וערב לפניו — תנור ההסקה טרם הודלק, וכשמר מקולי הדליק אותו נלווה לאוויר החם מטח לחות מן המרתף שהיה מלא טחב, אדמה וריקבון. הוא התרחץ והתלבש לאיטו, עם הפוגות של שִכחה, ולארוחת הבוקר שלו מרח חמאת בוטנים על פרוסת לחם. הוא השתייך לדור שבו היו גברים שנאמר עליהם כי אינם מסוגלים אף להרתיח מים, הוא היה אחד מהגברים האלה. הוא הביט מבעד לחלונות הקדמיים וראה שהעצים מעברו השני של מסלול המרוצים נבלעים בתוך ערפל הבוקר, שנדמה היה כי הוא מתקדם על פני מסלול המרוצים ולא נסוג כפי שהיה אמור לעשות בשעה זו. נדמה היה לו שהוא רואה מבעד לערפל את המבנים הגבוהים של מגרשי התערוכה הישנים — מבנים פשוטים ומרווחים הדומים לאסמים עצומים. הם עמדו ללא שימוש, שנים על גבי שנים — והוא שכח מה קרה להם בסופו של דבר. האם הרסו אותם או שהם התמוטטו מאליהם? הוא תיעב את המרוצים שנערכו שם, את ההמונים, הרמקולים, השתייה הלא חוקית והשאגה ההרסנית של ימי ראשון קיציים. כשהרהר בכך חשב על בתו המסכנה מרסל, ישובה על מדרגות המרפסת וקוראת לחבריה מימי הלימודים, שיצאו ממכוניותיהם החונות ומיהרו לראות את המרוצים. המהומה שהקימה, השמחה שביטאה על שובה לעיר, החיבוקים והמבטים, הדיבור הקולח, הקשקוש החוזר ונשנה על ימי הילדות וכמה שהתגעגעה לכולם. היא אמרה שהדבר היחיד שלא היה מושלם בחיים בעיר היו געגועיה לבעלה, קן, שנותר במערב בשל עבודתו.
 
היא יצאה לשם בפיג'מת המשי שלה, עם שיער פרוע ולא מסורק, צבוע לבלונד. זרועותיה ורגליה היו כחושות, אבל פניה היו נפוחות מעט. היא טענה שהשיזוף שלה נראה כמו צבע חום חולני שלא בא מהשמש. אולי צהבת.
 
הילדה נשארה בפנים וצפתה בטלוויזיה — סרטים מצוירים של ימי ראשון שללא ספק הייתה גדולה מכדי לצפות בהם.
 
הוא לא ידע מה לא בסדר, ולא היה בטוח שמשהו אכן השתבש. מרסל נסעה ללונדון לאיזה טיפול של נשים ומתה בבית החולים. כשטלפן לבעלה לספר לו, אמר קן בודרו, "מה היא לקחה?"
 
האם הדברים היו שונים במשהו אם אימהּ של מרסל עדיין הייתה בחיים? למעשה, אימהּ של מרסל הייתה מבולבלת ממש כמותו, כשהייתה בחיים. היא ישבה במטבח ובכתה בשעה שבתם בת העשרֵה, שרותקה לחדרה, טיפסה החוצה מבעד לחלון וגלשה על גג המרפסת כדי להתקבל בברכה על־ידי מכוניות עמוסות נערים.
 
הבית היה מלא הרגשה של נטישה גסה, של תרמית. הוא ואשתו היו ללא ספק הורים טובי לב שמרסל הוציאה אותם מדעתם. כשברחה עם חייל מחיל האוויר, קיוו שבסופו של דבר היא תהיה בסדר. הם היו נדיבים כלפי שניהם, כאילו היו הזוג הצעיר המהוגן ביותר. אבל הכול התפרק. גם בג'והנה פארי נהג בנדיבות, וראו כיצד יצאה נגדו.
 
הוא הלך העירה ונכנס לאכול את ארוחת הבוקר שלו במלון. המלצרית אמרה, "יצאת מוקדם הבוקר."
 
ובעוד היא מוזגת לו קפה, החל לספר לה איך סוכנת הבית שלו עזבה אותו בלי שום אתראה או סיבה, ולא רק שהתפטרה בלי להודיע מראש אלא שלקחה איתה חפצים שהיו שייכים לבתו ושכעת אמורים היו להיות רכושו של חתנו אבל לא היו באמת, מפני שנרכשו בכספי החתונה של בתו. הוא סיפר לה כיצד בתו נישאה לאיש חיל האוויר, בחור נאה ומתקבל על הדעת שאסור היה בכלל לבטוח בו.
 
"סלח לי," אמרה המלצרית. "הייתי שמחה לפטפט, אבל יש לי לקוחות שמחכים לארוחת הבוקר. סליחה -"
 
הוא טיפס במדרגות ונכנס אל המשרד, שם נחו, פרושות על שולחנו, המפות הישנות שבדק אתמול בניסיון לאתר את מיקומו המדויק של בית הקברות הראשון במחוז (שהוא האמין כי ננטש בשנת 1839). הוא הדליק את האור והתיישב, אבל גילה שהוא אינו מסוגל להתרכז. אחרי נזיפתה של המלצרית — או מה שהוא קיבל כנזיפה — הוא לא מסוגל היה לאכול את ארוחת הבוקר שלו או ליהנות מהקפה. הוא החליט לצאת לטיול כדי להירגע.
 
אבל שלא כהרגלו, לברך אנשים ולהחליף עימם כמה מילים, מצא את עצמו פורץ בדיבורים. ברגע שמישהו שאל אותו מה שלומו הבוקר, החל לפלוט את צרותיו בצורה מאוד לא אופיינית לו ואפילו מביישת. וכמו המלצרית, לאנשים האלה היה מה לעשות והם הנהנו בראשיהם, דשדשו ברגליהם והשמיעו תירוצים כדי להיחלץ מן השיחה. נדמה היה שהבוקר אינו מתחמם כפי שבקרים סתוויים ומעורפלים התחממו בדרך כלל; המקטורן שלו לא היה חם דיו, ולכן חיפש את הנחמה שבחנויות.
 
האנשים שהיכרותם איתו הייתה הממושכת ביותר, נרתעו יותר מכולם. הוא תמיד היה שתקן — הג'נטלמן המנומס, שמחשבותיו עסוקות בדברים אחרים, שנימוסו מצדיק את עושרו (מה שהיה קצת בבחינת בדיחה, מפני שהעושר היה בעיקר בזיכרונו ולא היה ברור לעין הזולת). הוא אמור היה להיות האחרון שידבר בפומבי על עוולות או יבקש אהדה — הוא לא עשה כן כשרעייתו נפטרה או אפילו כשבתו נפטרה — והנה הוא שולף מכתב, שואל אם זו לא בושה שהברנש הזה הוציא ממנו כספים שוב ושוב ושוב, ושעכשיו, אחרי שריחם עליו פעם נוספת, הברנש זמם עם סוכנת הבית שלו לגנוב את הרהיטים שלו. היו שחשבו שהוא מדבר על הרהיטים שלו עצמו — האמינו שהזקן נותר ללא מיטה או כיסא בביתו. הם ייעצו לו לפנות למשטרה.
 
"אין טעם, אין טעם," אמר. "איך אפשר להוציא דם מאבן?"
 
הוא הלך לסנדלרייה ובירך לשלום את הרמן שולץ.
 
"אתה זוכר את המגפיים שלי שעשית להן סוליות חדשות, אלה שקניתי באנגליה? התקנת להן סוליות חדשות לפני ארבע או חמש שנים."
 
החנות דמתה למערה, נורות עם אהילים שהשתלשלו מעל למקומות העבודה השונים. האוורור היה נורא, אבל הריחות השונים — של דבק, עור, משחת נעליים, סוליות לבד שזה עתה נחתכו וסוליות ישנות ורקובות — היו נוחים למר מקולי. שכנו הרמן שולץ, פועל מכורכם פנים, מומחה ממושקף ושחוח כתפיים, עבד כאן בכל עונות השנה — דפק מסמרי ברזל ונעצים, וחתך את הצורות הרצויות מעור בסכין מעוקלת ומרושעת למראה. הלבד נחתך במשהו דומה למסור עגול מיניאטורי. מכשירי הצחצוח השמיעו קול שפשוף, המלטשה איוושה, אבן השיוף שעמדה בקצהו של המכשיר שרה בקול גבוה כמו חרק מכני, ומכונת התפירה הלמה בעור בקצב תעשייתי רציני. כל הצלילים והריחות והפעילויות המדויקות במקום היו מוכרים למר מקולי זה שנים, אבל עד עתה מעולם לא זיהה אותם או הגה בהם. עכשיו הרמן, שלבש את סינר העור המושחר ואחז נעל ביד, הזדקף, חייך, ונד בראשו, ומר מקולי חשב שהוא רואה את כל חייו של האיש במערה הזו. הוא רצה להביע אהדה או הערכה או משהו גדול יותר שלא הבין.
 
"כן, אני זוכר," אמר הרמן. "הם היו מגפיים יפים."
 
"מגפיים טובים. אתה יודע שקניתי אותם בטיול הנישואים שלי. קניתי אותם באנגליה. כעת איני זוכר איפה אבל לא בלונדון."
 
"אני זוכר שסיפרת לי."
 
"עשית עליהם עבודה טובה. הם עדיין בסדר גמור. עבודה טובה, הרמן. אתה עושה פה עבודה טובה. עבודה הגונה."
 
"זה טוב." הרמן העיף מבט מהיר בנעל שבידו. מר מקולי ידע שהאיש רוצה לחזור לעבודתו, אבל לא מסוגל היה להרפות ממנו.
 
"רק עכשיו הייתה לי חוויה שפקחה לי את העיניים. זעזוע."
 
"באמת?"
 
הקשיש שלף את המכתב והחל לקרוא ממנו קטעים בקול, כשהוא משלב בקריאה פרצי צחוק עגום.
 
"ברונכיט. הוא אומר שיש לו ברונכיט. הוא לא יודע לאן לפנות. אני לא יודע לאן לפנות. הוא תמיד יודע למי לפנות. אחרי שגמר עם כל היתר, פנה אליי. כמה מאות רק עד שאתאושש. מתחנן ומפציר בי וכל אותו הזמן זומם עם סוכנת הבית שלי. ידעת את זה? היא גנבה מטען שלם של רהיטים ונסעה איתם מערבה. הם עשו יד אחת. וזה האיש שהצלתי את עורו פעם אחר פעם. ולא ראיתי אגורה חזרה. לא, לא, עליי להיות ישר ולומר שהחזיר לי חמישים דולר. חמישים מתוך מאות ומאות. אלפים. במלחמה הוא היה בחיל האוויר, אתה יודע. הבחורים הנמוכים האלה היו לעיתים קרובות בחיל האוויר. מסתובבים נפוחים מגאווה וחושבים את עצמם לגיבורים. טוב, אולי אני לא צריך לומר את זה, אבל אני חושב שהמלחמה קלקלה כמה מהבחורים האלה, ואחר־כך הם מעולם לא הצליחו להסתגל לחיים. אבל זה לא תירוץ, נכון? אני לא יכול לסלוח לו לנצח בגלל המלחמה."
 
"לא, אתה לא יכול."
 
"ידעתי שאסור לבטוח בו כבר בפעם הראשונה שפגשתי בו. זה מה שמדהים. ידעתי את זה ובכל זאת נתתי לו לרמות אותי. יש אנשים כאלה. אתה מרחם עליהם רק מפני שהם הרמאים שהינם. השגתי לו את העבודה שלו שם, בביטוח, היו לי כמה קשרים. כמובן שהוא קלקל הכול. טיפוס שלילי. יש אנשים שהם פשוט כאלה."
 
"בזה אתה צודק."
 
גברת שולץ לא הייתה בחנות באותו יום. היא זו שעמדה בדרך כלל מאחורי הדלפק, קיבלה את הנעליים, הראתה אותן לבעלה, דיווחה על מה שאמר, רשמה קבלות וקיבלה את התשלום כשהנעליים המתוקנות הוחזרו לבעליהן. מר מקולי זכר שעברה בקיץ ניתוח כלשהו.
 
"אשתך לא נמצאת פה היום? היא בריאה?"
 
"היא חשבה שכדאי לה לנוח היום. הבת שלי נמצאת פה היום."
 
הרמן שולץ נד לעבר המדפים מימין לדלפק, שם הוצגו לראווה הנעליים המתוקנות. מר מקולי הפנה את ראשו וראה את אדית, הבת, שלא הבחין בה כשנכנס. נערה דקיקה כילדה, עם שיער שחור חלק אשר עמדה בגבה אליו וסידרה מחדש את הנעליים. דומה שכך בדיוק הייתה מחליקה אל תוך שדה הראייה שלו והחוצה ממנו, כשבאה לבקר את חברתה סביתה. מעולם לא ניתן היה להעיף בפניה מבט הגון.
 
"את מתכוונת לעזור עכשיו לאביך?" אמר מר מקולי. "את כבר לא לומדת?"
 
"היום יום שבת," אמרה אדית, שסובבה אליו רק את מחצית גופה וחייכה חיוך קלוש.
 
"נכון, נכון. בכל אופן, טוב לעזור לאביך. עלייך לדאוג להורייך. הם עבדו קשה והם אנשים טובים." בנימת התנצלות קלה, כאילו ידע שהוא נשמע מליצי, אמר מר מקולי, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך -"
 
אדית אמרה משהו שלא נועד לאוזניו. היא אמרה, "בסנדלרייה."
 
"אני גוזל את זמנך ומפריע לך," אמר מר מקולי בעצב. "יש לך עבודה."
 
"אין שום צורך להיות סרקסטית," אמר אביה של אדית כשהזקן הלך משם.
 
 
 
בארוחת הערב הוא סיפר לאימהּ של אדית על מר מקולי.
 
"הוא לא עצמו," אמר. "משהו קרה לו."
 
"אולי שבץ קטן," אמרה. מאז הניתוח שלה להוצאת אבני מרה, דיברה על מחלותיהם של אחרים בידענות ובסיפוק שליו.
 
כעת, כשסביתה נסעה ונעלמה אל חיים אחרים שדומה כי תמיד חיכו לה, שבה אדית להיות האדם שהייתה לפני שסביתה הגיעה לכאן. "זקנה מכפי גילה", חרוצה וביקורתית. אחרי שלושה שבועות בתיכון ידעה שהיא עומדת להצטיין בכל נושאי הלימוד החדשים — לטינית, אלגברה וספרות אנגלית. היא האמינה שיכירו בחוכמתה ושיהללו אותה ושעתיד חשוב ייפתח בפניה. ההשתטות של השנה האחרונה עם סביתה החלה להיעלם מן העין.
 
אבל כשחשבה על ג'והנה הנוסעת מערבה חשה צמרמורת בשל העבר, חרדה פולשנית. היא ניסתה לטרוק את המכסה על התחושה, אבל המכסה סירב ונשאר במקומו.
 
ברגע שסיימה להדיח את הכלים, הלכה לחדרה ובידה הספר שהיה עליה לקרוא לשיעור ספרות. "דיוויד קופרפילד".
 
היא הייתה ילדה שמעולם לא קיבלה מהוריה יותר מנזיפה קלה — הורים זקנים מדי בשביל ילדה בגילה, אמרו שזה מה שגרם לכך שהייתה כמות שהיא — ובכל זאת חשה הזדהות מלאה עם דיוויד במצבו האומלל. היא הרגישה שהיא אדם כמוהו, שיכלה להיות יתומה, מפני שיש להניח שתצטרך לברוח מהבית, להסתתר, לדאוג לעצמה, כשהאמת תתברר ועברה יסגור על עתידה.
 
 
 
הכול החל כשסביתה אמרה בדרך לבית־הספר, "אנחנו צריכות לעבור ליד הדואר. אני צריכה לשלוח מכתב לאבא שלי."
 
בכל יום הן הלכו יחד לבית־הספר ובחזרה. לפעמים הן הלכו בעיניים עצומות או לאחור. לפעמים, כשפגשו אנשים בדרך, היו מפטפטות חרש בשפת שטות, רק כדי לבלבל. רוב הרעיונות הטובים שלהן באו מאדית. הרעיון היחיד שסביתה העלתה היה לכתוב שם של נער ואת השם שלך, למחוק את כל האותיות הזהות בשני השמות ולסכם למספר את מה שנותר. אחר־כך היה עלייך למנות זאת על אצבעותייך כשאת אומרת, שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים, עד שקיבלת את גזר הדין על מה שיקרה בינך לבין הנער.
 
"מכתב עבה," אמרה אדית. היא הבחינה בכול וזכרה הכול, שיננה עמודים שלמים של ספרי הלימוד במהירות שהפחידה ילדים אחרים. "היו לך הרבה דברים לכתוב לאבא שלך?" שאלה בהפתעה, מפני שלא מסוגלת הייתה להאמין בכך — או לפחות לא יכלה להאמין כי סביתה מסוגלת להעלותם על נייר.
 
"כתבתי רק עמוד אחד," אמרה סביתה ומיששה את המכתב.
 
"אהה," אמרה אדית. "אה. אה."
 
"אהה מה?"
 
"אני מוכנה להתערב שהיא הכניסה לשם עוד משהו. ג'והנה."
 
התוצאה הייתה שהן לא לקחו את המכתב ישר לדואר, אלא שמרו אותו ופתחו אותו אחרי הלימודים בביתה של אדית, מעל לאדי קיטור. הן יכולות היו לעשות זאת בביתה של אדית מפני שאימהּ עבדה כל היום בסנדלרייה.
 
 
 
מר קן בודרו היקר,
 
חשבתי רק שאכתוב ואשלח לך את תודותי על הדברים הנחמדים שאמרת עליי במכתב לבתך. אינך צריך לדאוג שמא אעזוב. אתה אומר שאני אדם שאתה יכול לבטוח בו. כך הבנתי זאת, ועד כמה שאני יודעת זה נכון. אני אסירת תודה לך על שאמרת זאת, מפני שיש אנשים שמרגישים כי אדם כמוני, שהם לא מכירים את הרקע שלו, הוא מוקצה. ולכן חשבתי לספר לך משהו על עצמי. נולדתי בגלזגו, אבל אימי נאלצה למסור אותי כשנישאה. נלקחתי לבית היתומים בגיל חמש. חיכיתי שתחזור, אבל היא לא חזרה. התרגלתי להיות שם והם לא היו רעים. בגיל אחת־עשרה הובאתי לקנדה במסגרת תוכנית וגרתי אצל משפחת דיקסון שם עבדתי בגינת הירק שלהם. בית־הספר היה כלול בתוכנית, אבל לא ביקרתי בו הרבה. בחורף עבדתי אצל הגברת בבית, אבל הנסיבות גרמו לי לרצות לעזוב, ומאחר שהייתי גדולה וחזקה לגילי, התקבלתי לעבוד כמטפלת במוסד סיעודי לקשישים. העבודה לא הפריעה לי, אבל הלכתי לעבוד בבית חרושת למטאטאים מפני שהשכר היה טוב יותר. למר וילטס, הבעלים של בית החרושת, הייתה אימא קשישה שנהגה לבוא לבדוק מה המצב, והיא ואני התחלנו לחבב זו את זו. האוויר גרם לי לבעיות בנשימה ולכן היא אמרה שאני צריכה לבוא לעבוד אצלה וזה מה שעשיתי. חייתי איתה 12 שנה עם אגם בשם מורנינג דאב, בצפון. היינו שם רק שתינו, אבל אני הייתי מסוגלת לטפל בכול, בפנים ובחוץ, ואפילו השטתי את סירת המנוע ונהגתי במכונית. למדתי לקרוא טוב מפני שהעיניים שלה נחלשו והיא אהבה שאני קוראת לה. היא מתה בגיל 96. יכול להיות שתשאל איזה מין חיים אלה לאדם צעיר, אבל הייתי מאושרת. אכלנו יחד את כל הארוחות ובשנה וחצי האחרונות ישנתי בחדר שלה. אבל אחרי שהיא מתה המשפחה נתנה לי שבוע לארוז ולהסתלק. היא הורישה לי קצת כסף ואני מניחה שזה לא מצא חן בעיניהם. היא רצתה שאשתמש בכסף להשכלה. אבל בשביל זה הייתי צריכה ללמוד עם ילדים. לכן כשראיתי את המודעה שמר מקולי פרסם ב"גלוב אנד מייל" באתי לשאול. הייתי צריכה את העבודה כדי להתגבר על הגעגועים לגברת וילטס. אני מניחה שכבר שעממתי אותך מספיק עם ההיסטוריה שלי ושיוקל לך כשאגיע להווה. תודה לך על הדעה הטובה ועל שלקחת אותי איתכם ליריד. אני לא בנויה להשתמש במתקנים או לאכול את האוכל שם, אבל בהחלט היה נעים להיכלל.
 
ידידתך, ג'והנה פארי.
 
 
 
אדית קראה בקול את מילותיה של ג'והנה בקול מפציר ובהבעת יגון.
 
"נולדתי בגלזגו, אבל אימי נאלצה למסור אותי אחרי שהעיפה בי מבט אחד -"
 
"תפסיקי," אמרה סביתה. "זה כל כך מצחיק שאני עוד עלולה להקיא."
 
"איך היא הצליחה להכניס את המכתב שלה לשלך בלי שתדעי?"
 
"היא לוקחת ממני את המכתב ושמה אותו במעטפה וכותבת עליה מבחוץ. מפני שלדעתה כתב היד שלי לא מספיק טוב."
 
כדי לסגור את המעטפה נאלצה אדית להדביקה בסרט דביק, מפני שלא נשאר עליה מספיק דבק. "היא מאוהבת בו," אמרה.
 
"פוי, אני עומדת להקיא," אמרה סביתה ואחזה בבטנה. "לא יכול להיות. ג'והנה הזקנה."
 
"מה הוא אמר עליה בכלל?"
 
"רק שאני אמורה לכבד אותה ושיהיה רע מאוד אם היא תעזוב מפני שיש לנו מזל שיש לנו אותה ושאין לו בית בשבילי ושסבא לא יכול לגדל ילדה בעצמו ובלה־בלה. הוא אמר שהיא גברת. אמר שהוא יכול לראות את זה."
 
"והיא הולכת ומתאהבת."
 
המכתב נותר אצל אדית עד למחרת, מחשש שג'והנה תגלה שלא נשלח ושנסגר בסרט דביק. למחרת בבוקר הן לקחו אותו לדואר.
 
"עכשיו נראה מה הוא יענה. תפקחי עין," אמרה אדית.
 
 
 
במשך זמן רב לא הגיע שום מכתב. וכשזה הגיע סוף־סוף, הוא היה מאכזב. הן פתחו את המכתב מעל לקיטור בביתה של אדית, אבל לא מצאו בפנים שום דבר לג'והנה.
 
 
 
סביתה היקרה,
 
חג המולד הגיע ואני במצב של חסרון כיס, לצערי אין לי יותר משני דולרים לשלוח לך. אבל אני מקווה שאת בריאה ושיהיה לך חג מולד שמח ושתמשיכי ללמוד טוב. אני עצמי לא הרגשתי טוב בזמן האחרון, מפני שחליתי בברונכיט, מה שקורה לי כנראה כל חורף. כמו שאת יכולה להבין מהכתובת אני נמצא כעת במקום חדש. הדירה הייתה במקום רועש מאוד ויותר מדי אנשים באו לביקור מתוך תקווה למצוא מסיבה. המקום שבו אני נמצא כעת הוא אכסניה, מה שמתאים לי מאוד מפני שמעולם לא הייתי טוב במיוחד בקניות ובבישול.
 
באיחולי חג מולד שמח ובאהבה, אבא.
 
 
 
"ג'והנה המסכנה," אמרה אדית. "ליבה יישבר."
 
סביתה אמרה, "למי אכפת?"
 
"ומה אם נעשה את זה בעצמנו," אמרה אדית.
 
"נעשה מה?"
 
"נענה לה."
 
הן יצטרכו להדפיס את המכתב, מפני שג'והנה תרגיש שלא נכתב בכתב ידו של אביה של סביתה. אבל ההדפסה לא הייתה קשה. בבית של אדית הייתה מכונת כתיבה שעמדה על שולחן הקלפים שבסלון. אימהּ עבדה במשרד לפני נישואיה, ולפעמים עדיין השתכרה מעט כסף בהדפסת אותם מכתבים שאנשים רצו שייראו רשמיים. היא לימדה את אדית את יסודות ההדפסה, בתקווה שגם אדית תשיג ביום מן הימים עבודה במשרד.
 
"ג'והנה היקרה," אמרה סביתה, "אני מצטער שאני לא יכול להיות מאוהב בך מפני שהפנים שלך מכוסות בפצעונים המכוערים האלה."
 
"אני מתכוונת להיות רצינית," אמרה אדית. "תשתקי."
 
היא הדפיסה, "שמחתי כל כך לקבל את המכתב -" והמשיכה בכך תוך כדי קריאת המילים של יצירתה, בקול שנעשה רציני ורך יותר ויותר, כאשר היא נעצרת כל פעם כדי לחשוב על ההמשך. סביתה המצחקקת השתרעה על הספה. בשלב כלשהו היא הדליקה את הטלוויזיה, אבל אדית אמרה, "נו באמת, איך אני יכולה להתרכז ברגשות שלי עם כל החרא הזה ברקע?"
 
אדית וסביתה השתמשו במילים "חרא" ו"כלבה" ו"ישו" כשהיו לבדן.
 
 
 
ג'והנה היקרה,
 
שמחתי כל כך לקבל את המכתב שצירפת למכתב של סביתה ולשמוע על חייך. אלה בטח היו לא־פעם חיי בדידות ועצב, למרות שנשמע כאילו מזלך שיחק לך כשמצאת את גברת וילטס. נשארת חרוצה, בלי טרוניות, ועליי לומר שאני מעריך אותך מאוד. החיים שלי היו מגוונים מאוד ומעולם לא השתקעתי במקום אחד. איני יודע מדוע יש בי אי השקט והבדידות הפנימיים האלה, כנראה שזהו גורלי. אני פוגש כל הזמן אנשים ומדבר איתם, אבל לפעמים אני שואל את עצמי, מי מהם ידיד שלי? ואז מגיע המכתב שלך ואת כותבת בסופו, ידידתך. ואני חושב, האם היא באמת מתכוונת לזה? זו תהיה מתנה כל כך יפה לחג המולד אם ג'והנה תאמר לי שהיא ידידתי. אולי רק חשבת שזו דרך נאה לסיים מכתב ואת לא מכירה אותי מספיק טוב, לא באמת. חג מולד בכל אופן.
 
ידידך, קן בודרו.
 
 
 
המכתב נשלח הביתה לג'והנה. בסופו של דבר הדפיסו גם את המכתב לסביתה, ממפני שלָמה שאחד יהיה מודפס והשני לא? הפעם חסכו בקיטור ופתחו את המכתב בזהירות רבה, כדי שלא יזדקקו לסרט הדביק שיסגיר אותן.
 
"למה אנחנו לא יכולות להדפיס על מעטפה חדשה? הוא לא היה עושה את זה אם היה מדפיס את המכתב?" אמרה סביתה, שחשבה שזה חכם מצידה.
 
"מפני שעל מעטפה חדשה לא תהיה חותמת הדואר, טיפשה."
 
"ואם היא תענה על המכתב?"
 
"נקרא אותו."
 
"כן, אבל מה אם היא תענה על המכתב ותשלח אותו ישר אליו?"
 
אדית לא רצתה להראות שלא חשבה על כך.
 
"היא לא תעשה את זה. היא ערמומית. ובכל אופן, תעני לו מייד כדי להראות לה שהיא יכולה להגניב את המכתב שלה לתוך שלך."
 
"אני שונאת לכתוב מכתבים מטופשים."
 
"נו באמת, זה לא יהרוג אותך. לא מעניין אותך מה היא תגיד?"
 
 
 
ידיד יקר,
 
אתה שואל אותי האם אני מכירה אותך מספיק טוב כדי להיות ידידתך, ותשובתי היא שאני חושבת שכן. בחיי הייתה לי רק ידידה אחת, גברת וילטס, שאותה אהבתי ושהייתה כל כך טובה אליי, אבל היא מתה. היא הייתה זקנה ממני בהרבה. הבעיה עם ידידים זקנים יותר ממך היא שהם מתים ומשאירים אותך לבד. היא הייתה כל כך זקנה עד שלפעמים הייתה קוראת לי בשמה של ידידה אחרת. אבל לי זה לא הפריע.
 
אספר לך דבר מוזר. הגדלתי ומסגרתי את התמונה שביקשת מהצלם ביריד לצלם (שלך ושל סביתה ושל החברה שלה אדית ושלי), ושמתי אותה בחדר המגורים. זו לא תמונה טובה במיוחד והוא לקח ממך יותר מדי כסף בעבורה, אבל היא יותר טובה מכלום. בכל אופן, שלשום כשאיבקתי סביבה, נדמה היה לי שאני שומעת אותך אומר לי שלום. שלום, אמרת, ואני הסתכלתי בפנים שלך, עד כמה שניתן לראות אותן בתמונה, וחשבתי, נו, אני בטח יוצאת מדעתי. או שזה סימן לכך שהגיע מכתב. סתם השתטיתי, אני לא באמת מאמינה בדברים כאלה. אבל אתמול הגיע מכתב. אתה רואה, זה לא מוגזם לבקש ממני להיות ידידתך. אני תמיד יכולה למצוא דרך להעסיק את עצמי, אבל ידיד אמת הוא משהו שונה לגמרי.
 
ידידתך, ג'והנה פארי.
 
 
 
כמובן שלא ניתן היה להחזיר את זה למעטפה. אביה של סביתה יבחין במשהו משונה באזכור של מכתב שמעולם לא כתב. הן היו צריכות לקרוע את המילים של ג'והנה לפיסות זעירות ולהדיח אותן באסלה בביתה של אדית.
 
 
 
המכתב שסיפר על המלון הגיע כעבור מספר חודשים. זה היה בקיץ, והמכתב הגיע לידי סביתה רק במזל, מפני שנעדרה שלושה שבועות — היא התארחה בבקתה של דודתה רוקסן ודודהּ קלארק על אגם סימקו.
 
הדבר הראשון כמעט שסביתה אמרה כשנכנסה לביתה של אדית היה, "אגה־אגה, המקום הזה מסריח."
 
"אגה־אגה" היה ביטוי שלמדה מדודניותיה.
 
אדית רחרחה באוויר. "אני לא מריחה כלום."
 
"כמו בסנדלרייה של אבא שלך, אבל פחות גרוע. הם בטח סוחבים את זה הביתה בבגדים שלהם."
 
אדית טיפלה בפתיחת המכתב בקיטור. בדרך מהדואר קנתה סביתה במאפייה שתי פחזניות בטעם שוקולד. כעת שכבה על הספה ואכלה את הפחזנית שלה.
 
"רק מכתב אחד, לך," אמרה אדית. "ג'והנה הזקנה והמסכנה. כמובן שבעצם הוא מעולם לא קיבל את המכתב שלה."
 
"תקראי לי אותו," אמרה סביתה בהשלמה. "הידיים שלי דביקות מהפחזנית."
 
אדית קראה את המכתב במהירות עניינית ובקושי עצרה בסופי משפטים.
 
 
 
ובכן, סביתה, גורלי השתנה, כמו שאת יכולה לראות אני כבר לא בברנדון אלא במקום בשם גדיניה. וכבר איני עובד אצל מעסיקיי הקודמים. היה לי חורף קשה במיוחד בגלל מחלות החזה שלי והם, כלומר המעסיקים שלי, חשבו שאני צריך לצאת לנסיעות גם אם אני עלול לפתח דלקת ריאות, כך שזה התפתח למריבה ממש וכולנו החלטנו להיפרד לשלום זה מזה. אבל המזל הוא עניין משונה ובדיוק באותו זמן נעשיתי הבעלים של מלון. זה מסובך מדי להסביר איך כל זה קרה, אבל אם הסבא שלך ירצה לדעת על זה, תגידי לו רק שאדם שהיה חייב לי כסף אמר שלא יוכל לשלם לי ונתן לי במקום זה את המלון. וכך עברתי מחדר אחד באכסניה למבנה של שנים־עשר חדרים, והפכתי ממי שאפילו המיטה שלו לא שלו לבעלים של כמה מיטות. נפלא לקום בבוקר ולדעת שאתה הבוס של עצמך. יש תיקונים שצריך לעשות פה, למעשה די הרבה, ואני אתחיל בזה ברגע שמזג האוויר יתחמם. אצטרך לשכור מישהו שיעזור לי, ובהמשך אשכור טבחית טובה כדי להחזיק מסעדה בנוסף לחדר המשקאות. זה צריך ללכת מצוין מפני שאין כאלה בעיר הזאת. מקווה שאת בסדר ושאת לומדת ומפתחת הרגלים טובים.
 
באהבה, אביך.
 
 
 
סביתה שאלה, "יש לך קפה?"
 
"אינסטנט," ענתה אדית. "למה?"
 
סביתה אמרה שכולם בבקתה שתו קפה קר ושכולם השתגעו על זה. גם היא השתגעה על זה. היא קמה והתעסקה במטבח, הרתיחה מים וערבבה את הקפה עם חלב וקוביות קרח. "מה שאנחנו צריכות באמת זו גלידת וניל," אמרה. "אלוהים, כמה שזה טוב. את לא רוצה את הפחזנית שלך?"
 
הו אלוהים.
 
"כן, את כולה." אמרה אדית ברשעות.
 
כל כך הרבה שינויים חלו בסביתה בתוך שלושה שבועות בלבד — בזמן שבו אדית עבדה בחנות ואימהּ החלימה בבית מהניתוח. עורה של סביתה היה בגוון חום־זהוב מעורר תיאבון, ושערה סופר קצר יותר והסתלסל סביב פניה. דודניותיה סיפרו אותה ועשו לה סלסול תמידי. היא לבשה מעין חליפת מכנסיים — עם מכנסיים קצרים בגזרה של חצאית, כפתורים בחזית וציציות על הכתפיים — בצבע כחול שהלם אותה. היא השמינה מעט, וכשרכנה לקחת את כוס הקפה הקר שהייתה מונחת על הרצפה, הציץ מתוך מחשופה חריץ חלק וזוהר.
 
שדיים. הם בטח התחילו לצמוח לפני שנסעה, אבל אדית לא הבחינה בכך. ואולי זה היה משהו שמתעוררים איתו בוקר אחד. ואולי לא.
 
בכל אופן, הם הגיעו, ונראה כי הם מצביעים על יתרון לגמרי לא הוגן שבכלל לא הגיע לה.
 
סביתה לא הפסיקה לדבר על דודניותיה ועל החיים בבקתה. היא הייתה אומרת, "תשמעי, אני מוכרחה לספר לך על זה, זה מצחיק שאפשר למות מזה -" ואז הייתה מספרת באריכות מה אמרה הדודה רוקסן לדוד קלארק כשרבו, איך מרי ג'ו נהגה במכונית של סטאן (מי היה סטאן), עם גג פתוח ובלי רישיון, ולקחה את כולם לדרייב־אין — ומשום־מה מעולם לא התברר בדיוק מה היה כל כך מצחיק או מה היה הטעם בסיפור.
 
אבל לאחר זמן־מה התבהרו דברים. ההרפתקאות האמיתיות של הקיץ. הנערות הבוגרות יותר — כולל סביתה — ישנו בקומה העליונה של בית הסירות. לפעמים הן ניהלו קרבות דגדוג — כולן היו מתנפלות על אחת ומדגדגות אותה עד שביקשה רחמים והסכימה להוריד את מכנסי הפיג'מה שלה ולהראות אם כבר צמחו לה שערות. הן סיפרו סיפורים על בנות מהפנימייה שעשו כל מיני דברים בידיות של מברשות שיער, מברשות שיניים. אגה־אגה. פעם שתיים מהדודניות העלו הצגה — אחת הנערות השתרעה על השנייה והעמידה פנים שהיא הנער, והן כרכו את רגליהן זו סביב זו וגנחו והתנשפו והתמזמזו.
 
אחותו של דוד קלארק ובעלה באו לבקר בירח הדבש שלהם, וכולם ראו איך הוא הכניס לה יד לבגד הים.
 
"הם באמת אהבו זו את זה, הם לא הפסיקו עם זה יומם ולילה," אמרה סביתה. היא חיבקה כרית אל חזהּ. "כשאת מאוהבת ככה, זה לא בשליטתך.
 
"אחת הדודניות כבר עשתה את זה עם מישהו. זה היה נער אחד מגנני הקיץ של המלון שבהמשך הכביש. הוא לקח אותה בסירה ואיים לזרוק אותה למים עד שהסכימה לתת לו לעשות את זה. כך שזו לא הייתה אשמתה."
 
"היא לא ידעה לשחות?" שאלה אדית.
 
סביתה תחבה את הכרית בין רגליה. "אוה," אמרה. "זה נורא נעים."
 
אדית ידעה הכול על הייסורים המענגים שסביתה חווה, אבל זועזעה מכך שמישהו יכול לתת להם ביטוי בפומבי. היא עצמה פחדה מהם. לפני שנים, כשעוד לא ידעה מה היא עושה, נרדמה כשהשמיכה בין רגליה, ואימהּ מצאה אותך כך וסיפרה לה על ילדה שהכירה, שעשתה דברים כאלה כל הזמן ושבסופו של דבר הייתה צריכה לעבור ניתוח בגלל זה.
 
"שפכו עליה מים קרים, אבל זה לא ריפא אותה," אמרה אימהּ. "ולכן היה צריך לחתוך אותה."
 
אחרת איבריה היו נדבקים והיא הייתה עלולה למות.
 
"תפסיקי," אמרה לסביתה, אבל סביתה גנחה בהתרסה ואמרה, "זה שום דבר. כולנו עשינו את זה ככה. אין לך כרית?"
 
אדית קמה והלכה למטבח ומילאה את כוס הקפה הריקה שלה מים קרים. כשחזרה, הייתה סביתה שרועה ברפיון על הספה וצחקה. הכרית הושלכה על הרצפה.
 
"מה חשבת שאני עושה?" אמרה. "לא ידעת שצחקתי?"
 
"הייתי צמאה," אמרה אדית.
 
"הרגע שתית כוס שלמה של קפה קר."
 
"הייתי צמאה למים."
 
"אי אפשר ליהנות איתך." סביתה התיישבה. "אז אם את צמאה למה את לא שותה?"
 
הן ישבו בשתיקה מצוברחת עד שסביתה אמרה, בנימה פייסנית אך מאוכזבת, "לא נכתוב לג'והנה עוד מכתב? בואי נכתוב לה מכתב אהבה."
 
אדית איבדה חלק ניכר מעניינה במכתבים, אבל הפיקה סיפוק מהידיעה שסביתה לא. שמץ מתחושת הכוח על סביתה הושב לה, למרות אגם סימקו והשדיים. באנחה, כאילו בניגוד לרצונה, קמה והסירה את הכיסוי מעל מכונת הכתיבה.
 
"ג'והנה מחמל נפשי -" אמרה סביתה.
 
"לא, זה מבחיל מדי."
 
"זה לא מה שהיא תחשוב."
 
"זה כן ועוד איך," אמרה אדית.
 
היא תהתה אם לספר לסביתה על סכנת האיברים הנדבקים, והחליטה שלא. ראשית, המידע נכלל בקטגוריית האזהרות ששמעה מאימהּ ושמעולם לא ידעה אם להאמין בהן או לפקפק לגמרי. מבחינת אמינות, לא דורגה האזהרה נמוך כמו האמונה כי נעילת נעלי גומי בבית הורסת את הראייה, אבל אי אפשר היה לדעת — יום אחד זה עלול לקרות.
 
ושנית — סביתה פשוט תצחק. היא צחקה לאזהרות — היא הייתה צוחקת גם לו אמרו לה שפחזניות השוקולד ישמינו אותה.
 
"מכתבך האחרון הסב לי אושר רב -"
 
"מכתב האחרון מילא אותי שיכרון -" אמרה סביתה.
 
"מכתב האחרון הסב לי אושר רב כשגרם לי לחשוב שיש לי ידידת אמת בעולם. את -"
 
"לא ישנתי כל הלילה מפני שכמהתי למחוץ אותך בזרועותיי -" סביתה כרכה את זרועותיה סביב עצמה והתנועעה קדימה ואחורה.
 
"לא. לעיתים קרובות הרגשתי בודד כל כך על אף חיי העדריים ולא ידעתי לאן לפנות."
 
"מה זה 'עדריים'? היא לא תבין מה זה אומר."
 
"היא תבין."
 
זה השתיק את סביתה ואולי פגע ברגשותיה. כך שבסופו של דבר קראה אדית בקול, "עליי להיפרד לשלום, והדרך היחידה שאני יכול לעשות זאת היא אם אדמיין אותך קוראת זאת ומסמיקה — זה יותר קרוב למה שאת רוצה?"
 
"קוראת את זה במיטה, בכתונת הלילה שלך," אמרה סביתה, שמאז ומתמיד התאוששה במהירות. "וחושבת כיצד אמעך אותך בזרועותיי ואמצוץ לך את השדיים -"
 
ג'והנה יקירתי,
 
מכתבך האחרון הסב לי אושר רב כשגרם לי לחשוב שיש לי ידידת אמת בעולם. את. לעיתים קרובות הרגשתי בודד כל כך על אף חיי העדריים ולא ידעתי לאן לפנות.
 
ובכן, סיפרתי לסביתה במכתבי על מזלי הטוב ועל כך שאני נכנס לעסקי המלונאות. לא סיפרתי לה באמת עד כמה הייתי חולה בחורף שעבר, מפני שלא רציתי להדאיג אותה. גם אותך איני רוצה להדאיג, ג'והנה יקרה, רק לספר לך שחשבתי עלייך לעיתים קרובות וכמהתי לראות את פנייך היקרות והמתוקות. כשקדחתי מחום חשבתי שאני באמת רואה אותן רכונות מעליי, ושמעתי את קולך האומר לי שבמהרה אחלים וחשתי במגע ידייך הטובות. הייתי באכסניה, וכשהתאוששתי מהחום הגבוה, הקניטו אותי ושאלו מי זו הג'והנה הזו? הייתי עצוב נורא כשהתעוררתי וגיליתי שאת לא שם. באמת תהיתי אם יכולת לעוף באוויר ולהיות איתי, אף שידעתי שלא ייתכן שזה קרה. האמיני לי, האמיני לי, גם כוכבת הקולנוע היפה ביותר לא הייתה רצויה לי כמוך. איני יודע אם לומר לך את הדברים האחרים שאמרת לי מפני שהם היו מאוד מתוקים ואינטימיים, והם עלולים להביך אותך. אני לא רוצה לסיים את המכתב הזה מפני שאני מרגיש כאילו זרועותיי כרוכות סביבך ושאני מדבר אלייך חרש בפרטיות האפלה של חדרנו, אבל עליי לומר שלום, והדרך היחידה שאני מכיר היא לדמיין אותך קוראת זאת ומסמיקה. יהיה נפלא אם תקראי את זה במיטה בכתונת הלילה שלך, כשאת חושבת על כך שהייתי רוצה לחבק אותך חזק בזרועותיי.
 
באהבה, קן בודרו.
 
 
 
באופן מפתיע, מכתב זה לא זכה לתשובה. אחרי שסביתה כתבה את מחצית העמוד שלה, שמה אותו ג'והנה במעטפה, כתבה עליה את המען וזהו זה.
 
 
 
כשג'והנה ירדה מהרכבת לא חיכה לה איש. היא לא הניחה לעצמה לדאוג בשל כך — היא חשבה שמכתבה אולי בכל זאת לא הגיע לפניה. (למעשה הוא הגיע והיה מונח בדואר מבלי שיילקח, מפני שקן בודרו, שלא לקה במחלה רצינית בחורף שעבר, חלה כעת בברונכיט וזה כמה ימים לא בא לאסוף את הדואר שלו. היום הצטרפה אליו עוד מעטפה שבה הייתה ההמחאה ממר מקולי שבוטלה כבר.)
 
מה שהדאיג אותה יותר הייתה העובדה שלא נראתה כל עיר. התחנה הייתה מחסה סגור עם ספסלים לאורך הקירות ותריס עץ שכיסה על חלון קופת הכרטיסים. הייתה גם סככת מטענים — היא הניחה שזו סככת מטענים — אבל דלת ההזזה שהובילה לתוכה סירבה לזוז. היא הציצה מבעד לחריץ שבין הרפפות עד שעיניה התרגלו לאפלה שבפנים, וראתה סככה ריקה עם רצפת עפר. לא היו שם שום ארגזי רהיטים. היא קראה בקול פעמים אחדות, "יש כאן מישהו? יש כאן מישהו?" אבל לא ציפתה לתשובה.
 
היא עמדה על הרציף וניסתה לאמוד את מצבה.
 
במרחק כשמונה מאות מטרים הייתה גבעה קטנה, שבה הבחינה מייד מפני שבראשה היו עצים. והשביל החולי שראתה מהרכבת וחשבה כי הוא שדרה המשתרעת לצד שדה של איכר כלשהו — זו ודאי הדרך. עכשיו הבחינה בצורות נמוכות של מבנים פזורות בין העצים — מגדל מים, שנראה ממרחק זה כמו צעצוע, כמו חייל בדיל שרגליו ארוכות.
 
היא הרימה את מזוודתה ויצאה לדרך — זה לא יהיה קשה מדי; אחרי הכול, היא נשאה אותה מרחוב התערוכה לתחנת הרכבת השנייה.
 
רוח נשבה, אבל היה יום חם — חם יותר ממזג האוויר שהשאירה מאחוריה באונטריו — ונדמה היה שגם הרוח חמה. מעל לשמלתה החדשה לבשה את המעיל הישן, הוא היה תופס מקום רב מדי במזוודתה. היא הביטה בערגה על צילהּ של העיר, אבל כשהגיעה אל העצים גילתה כי אלה עצי אשוחית, הדוקים ודקים מכדי להעניק צל רב, או עצי צפצפה מרוטים ודקי עלים שנעו ברוח והניחו לשמש לחדור בעדם.
 
המקום התאפיין במעין חוסר רשמיות, איזשהו חוסר ארגון שהרתיע אותה. לא היו שום מדרכות, וגם לא רחובות סלולים או מבנים מרשימים, למעט כנסייה גדולה שדמתה לאסם בנוי מלבנים. מעל לדלת הכנסייה היה ציור של המשפחה הקדושה, עם פנים כעין החימר ועיניים כחולות לטושות. היא נקראה על שם קדוש שג'והנה מעולם לא שמעה עליו — ויטק הקדוש.
 
לא נראה שהשקיעו מחשבה רבה במיקום או בתכנון הבתים. הם נבנו בזוויות שונות לדרך או לרחוב, ולרובם היו חלונות קטנים ומרושעים למראה שהיו תקועים פה ושם, ומרפסות שלג שדמו לקופסאות מסביב לדלתות. איש לא נראה בחצרות, ולמה שיהיו שם? לא היה במה לטפל, רק גושי עשב חום, וערוגה אחת של ריבס שכבר נבל וצימח זרעים.
 
ברחוב הראשי, אם זה מה שזה היה, היו טיילת עץ מוגבהת, בצד אחד בלבד, וכמה מבנים לא מחוברים, שנדמה היה כי רק שניים מהם פעילים, המכולת (שהייתה גם הדואר) והמוסך. מבנה אחד היה בן שתי קומות והיא חשבה שאולי זה המלון, אבל זה היה הבנק וגם הוא היה סגור.
 
היצור האנושי הראשון שראתה — שני כלבים אמנם נבחו עליה — היה גבר שעמד בחזית המוסך והעמיס שרשרות על תא המטען של משאית.
 
"מלון?" אמר. "הלכת יותר מדי."
 
הוא אמר לה שהמלון נמצא ליד התחנה, במרחק־מה מעברה השני של המסילה, שהוא בצבע כחול ושאי אפשר להחמיץ אותו.
 
היא הניחה את המזוודה על הקרקע, לא מייאוש אלא מפני שנזקקה לרגע מנוחה.
 
הוא אמר שיסיע אותה לשם אם תוכל לחכות רגע. ואף שזה היה חדש בשבילה לקבל הצעה שכזו, מצאה עצמה נוסעת בתא הנוסעים החם והמשומן של משאיתו, מיטלטלת על דרך העפר שבה באה זה עתה, כשהשרשרות משמיעות קרקוש נואש מאחור.
 
"אז מאיפה הבאת את גל החום הזה?" שאל.
 
היא אמרה שמאונטריו, בנימה שלא הבטיחה שום דבר נוסף.
 
"אונטריו," אמר בצער. "טוב, הנה זה. המלון שלך." הוא הסיר יד אחת מעל ההגה והמשאית הגיבה בטלטול. הוא נופף לעבר מבנה בן שתי קומות עם גג שטוח, שלא החמיצה אלא ראתה מהרכבת כשנכנסו לעיר. אז חשבה שזהו בית מגורים גדול ומוזנח למדי, אפילו נטוש. כעת, לאחר שראתה את הבתים בעיר, ידעה שלא הייתה צריכה לפסול אותו כל כך מהר. המבנה היה מכוסה בלוחות פח מוטבעים בדגם לבנים ונצבע בצבע כחול בהיר. מעל לדלת התנוססה מילה אחת, "מלון", בצינורות ניאון שלא הוארו.
 
"אני טיפשה," אמרה והציעה לאיש שטר של דולר על הנסיעה.
 
הוא צחק. "תשמרי על הכסף שלך. אף־פעם אי אפשר לדעת מתי תזדקקי לו."
 
מכונית שנראתה טובה למדי, פלימות, חנתה מחוץ למלון. המכונית הייתה מלוכלכת מאוד, אבל איך אפשר שלא להתלכלך בדרכים האלו?
 
מעל לדלת היו שלטי פרסומת לסיגריות ולבירה. היא חיכתה שהמשאית תסתובב ורק אז נקשה בדלת — נקשה מפני שכלל לא נראה לה שהמקום יכול להיות פתוח לאורחים. אחר־כך לחצה על הידית כדי לבדוק אם הדלת פתוחה, ונכנסה אל חדר קטן ומאובק עם גרם מדרגות, ואז לחדר גדול ואפל עם שולחן ביליארד, ריח רע של בירה ורצפה לא מטואטאת. באחד החדרים הצדדיים הבחינה בברק של מראה, מדפים ריקים ודלפק. התריסים שבחדרים הללו היו מוגפים. האור היחיד חדר מבעד לשני חלונות קטנים ועגולים, שהסתבר כי הם קבועים בדלתות כפולות. היא נכנסה דרכן אל מטבח. המטבח היה מואר יותר בזכות שורה של חלונות גבוהים חשופים — ומלוכלכים — שהיו בקיר הנגדי. כאן נמצאו סימני החיים הראשונים — מישהו אכל ליד השולחן והשאיר עליו צלחת מרוחה בקטשופ יבש וספל שהיה מלא למחצה קפה שחור קר.
 
אחת הדלתות שבמטבח הובילה החוצה — דלת זו הייתה נעולה — ודלת אחרת הובילה למזווה שהיו בו מספר פחיות מזון. דלת נוספת הובילה לארון מאטאטים ועוד אחת לגרם מדרגות. היא עלתה במדרגות, בועטת במזוודתה לפניה בגלל החלל הצר. היישר לפניה, בקומה השנייה, ראתה אסלת שירותים שהמושב שעליה היה מורם.
 
דלת חדר השינה שבקצה המסדרון הייתה פתוחה, ושם מצאה את קן בודרו.
 
היא הבחינה בבגדיו קודם שראתה אותו. מקטרונו היה תלוי על פינת הדלת ומכנסיו נתלו על הידית ונגררו על הרצפה. מייד חשבה שלא צריך לנהוג כך בבגדים משובחים, ולכן נכנסה בנחישות לחדר — את מזוודתה השאירה במסדרון — מתוך כוונה לתלותם כראוי.
 
הוא היה במיטה, מכוסה בסדין בלבד. השמיכה וחולצה היו מוטלות על הרצפה. הוא נשם באי־שקט כאילו עמד להקיץ, ולכן אמרה, "בוקר טוב. צהריים טובים."
 
אור השמש הבהיר זרם מבעד לחלון וכמעט הלם בפניו. החלון היה סגור והאוויר מעופש להחריד — הוא הצחין, בראש ובראשונה, מריח המאפרה המלאה שנחה על כיסא ששימש אותו כשידה.
 
היו לו הרגלים גרועים — הוא עישן במיטה.
 
הוא לא התעורר לשמע קולה — או שהתעורר רק קצת. הוא החל להשתעל.
 
היא זיהתה זאת כשיעול רציני, שיעול של אדם חולה. הוא נאבק להזדקף, בעיניים שנותרו עצומות. היא ניגשה למיטה והרימה אותו. אחר־כך חיפשה ממחטה או קופסה של ממחטות נייר, אבל לא מצאה דבר, ולכן הרימה מהרצפה את החולצה והשתמשה בה — היא תוכל לכבס אותה אחר־כך. היא רצתה להעיף מבט טוב במה שפלט מריאותיו.
 
אחרי שהשתעל דיו, מלמל משהו וצנח לאחור מתנשף. הפנים המקסימות והבטוחות בעצמן שזכרה התעוותו בסלידה. ממגע עורו ידעה שיש לו חום.
 
החומר שפלט בשיעול היה צהוב־ירקרק — בלי כתמים בצבע חלודה. היא לקחה את החולצה שלו לשירותים — להפתעתה היא מצאה בהם פיסת סבון — ושטפה את החולצה מעל לכיור, תלתה אותה על וו הדלת ואחר־כך שטפה היטב את ידיה. היא נאלצה לנגב אותן בחצאית החומה החדשה שלה. את השמלה לבשה בחדר שירותים קטן — חדר שירותי הנשים ברכבת — לפני לא יותר משעתיים. אז תהתה אם הייתה צריכה לקנות איפור.
 
בארון שבמסדרון מצאה גליל נייר טואלט ולקחה אותו לחדרו, לפעם הבאה שייתקף שיעול. היא הרימה את השמיכה וכיסתה אותו היטב, משכה את הצילון עד לאדן החלון, הרימה את החלון הנוקשה לגובה של מספר סנטימטרים ותמכה אותו במאפרה אחרי שרוקנה אותה. אחר־כך החליפה בגדים במסדרון ועברה מהשמלה החומה לבגדים הישנים שהוציאה ממזוודתה. שמלה יפה ואיפור לא ממש יועילו לה עכשיו.
 
היא לא הייתה בטוחה עד כמה הוא חולה, אבל כבר טיפלה פעמים אחדות בגברת וילטס — שהייתה גם היא מעשנת כבדה ולקתה בהתקפי ברונכיט — וחשבה שתוכל להסתדר זמן־מה בלי שתצטרך לשקול להזמין רופא. באותו ארון במסדרון הייתה ערימת מגבות נקיות, אם כי בלויות ודהויות, והיא הרטיבה אחת מהן וניגבה בה את זרועותיו ורגליו, כדי לנסות להוריד את חומו. כשעשתה זאת הוא שוב התעורר למחצה והחל להשתעל. היא תמכה בו והרימה אותו לתנוחת ישיבה ואילצה אותו לירוק אל תוך נייר הטואלט, בדקה את זה שוב, השליכה לאסלה ושטפה את ידיה.
 
כעת הייתה לה מגבת לנגבן. היא ירדה במדרגות ומצאה במטבח כוס, וגם בקבוק ג'ינג'ר־אייל גדול וריק, אותו מילאה במים. היא ניסתה להשקות אותו מים. הוא לגם מעט, מחה, והיא הניחה לו לשכב במיטה. כעבור כחמש דקות ניסתה שוב. היא המשיכה בניסיונותיה עד שלדעתה בלע כל כמה שהיה מסוגל לעכל בלי להקיא.
 
הוא השתעל שוב ושוב, ובכל פעם היא הרימה אותו, תמכה בו בזרוע אחת וטפחה על גבו בידה השנייה כדי לשחרר את המעמסה מחזהו. הוא פקח את עיניו פעמים אחדות, ודומה היה שהוא קולט את נוכחותה בלי חרדה או הפתעה — ובאותה מידה בלי הכרת תודה. היא רחצה אותו שוב במגבת והקפידה לכסות מייד בשמיכה את החלק שזה עתה הצטנן.
 
היא הבחינה שהתחיל להחשיך, ירדה למטבח ומצאה את מתג החשמל. האורות והתנור החשמלי הישן עבדו. היא פתחה וחיממה פחית של מרק עוף ואורז, לקחה את המרק למעלה והעירה אותו. הוא בלע מעט מהמרק. היא ניצלה את יקיצתו הרגעית לשאול אם יש לו בקבוק אספירין. הוא נד בראשו לאות הן ואז התבלבל מאוד כשניסה לומר לה היכן. "בפח האשפה," אמר.
 
"לא, לא," אמרה. "אתה לא מתכוון לפח האשפה."
 
"ב - ב -"
 
הוא ניסה לעצב דבר־מה בידיו. דמעות עלו בעיניו.
 
"לא חשוב," אמרה ג'והנה. "לא חשוב."
 
חומו ירד גם בלי האספירין. הוא ישן שעה או יותר בלי להשתעל. ואז שוב התחמם גופו. בשלב זה כבר מצאה את האספירין — הכדורים היו במגירה במטבח, עם דברים כמו מברג, מספר נורות ופקעת חוט משיחה — והצליחה לגרום לו לבלוע שניים. זמן קצר לאחר מכן הוא נתקף בפרץ שיעול קשה, אבל היא לא חשבה שהקיא את הכדורים. כשנשכב הצמידה את אוזנה לחזהו והקשיבה להתנשמויות. עוד קודם לכן חיפשה חרדל להכנת אספלנית, אבל כנראה שלא היה בבית חרדל. היא ירדה שוב למטה, חיממה מים והעלתה אותם למעלה באגן. היא ניסתה לגרום לו לרכון מעל למים החמים, כשהיא מכסה את ראשו במגבת כדי שיוכל לנשום את האדים. הוא שיתף פעולה רק לרגע או שניים, אבל אולי זה עזר — הוא פלט כמויות גדולות של ליחה.
 
חומו ירד שוב ושנתו הייתה שקטה יותר. היא גררה אל החדר כורסה שמצאה באחד החדרים האחרים וישנה גם היא, שינה מקוטעת, שניעורה ממנה מדי פעם, תהתה היכן היא, נזכרה, קמה לגעת בו — דומה היה שחומו התייצב — והיטיבה את השמיכה. היא עצמה התכסתה במעיל הטוויד הישן והבלתי מתכלה שעליו יכלה להודות לגברת וילטס.
 
הוא התעורר. הייתה שעת בוקר. "מה את עושה פה?" שאל בקול צרוד וחלוש.
 
"באתי אתמול," אמרה. "הבאתי את הרהיטים שלך. הם עוד לא הגיעו לכאן, אבל הם בדרך. היית חולה כשהגעתי, היית חולה גם רוב הלילה. איך אתה מרגיש עכשיו?"
 
הוא אמר, "יותר טוב," והחל להשתעל. היא לא הייתה צריכה לעזור לו להתרומם, הוא התיישב בכוחות עצמו, אבל היא ניגשה למיטה וטפחה על גבו. כשסיים, אמר "תודה."
 
עורו היה כעת קריר כמו עורה. וחלק — בלי שומות גסות או שכבת שומן. היא יכלה לחוש בצלעותיו. הוא דמה לנער עדין וחלוש. נדף ממנו ריח של תירס.
 
"בלעת את הליחה," אמרה. "אל תעשה את זה, זה לא בריא. קח את נייר הטואלט ותירק לתוכו. אם תבלע את הליחה אתה עלול להזיק לכליות שלך."
 
"לא ידעתי את זה," אמר. "את יכולה למצוא קפה?"
 
הפרקולטור היה שחור מפנים. היא שטפה אותו כמיטב יכולתה והכינה קפה. אחר־כך התרחצה וסידרה את עצמה, ואגב כך תהתה איזה אוכל תוכל לתת לו. במזווה הייתה קופסה של תערובת להכנת רקיקים מלוחים. תחילה חשבה שתיאלץ לערבב אותה עם מים, אבל אחר־כך מצאה גם קופסה של אבקת חלב. כשהקפה היה מוכן כבר הייתה לה בתנור תבנית רקיקים.
 
 
 
ברגע ששמע אותה מסתובבת במטבח, קם לגשת לשירותים. הוא היה חלוש מכפי שחשב ונאלץ לרכון ולהישען על המכל. אחר־כך מצא תחתונים במסדרון, על רצפת הארון שבו שמר את בגדיו הנקיים. בשלב זה כבר הצליח להבין מי האישה. היא אמרה שהביאה לו את הרהיטים, אף שלא ביקש ממנה לעשות זאת או משום אדם אחר — הוא לא שאל לשמה אבל לא הצליח להיזכר בו. לכן פתח את התיק שלה, שהיה מונח על רצפת המסדרון ליד מזוודתה. לבטנה נתפרה תווית עם שם.
 
ג'והנה פארי, והמען של חותנו, ברחוב התערוכה.
 
ועוד כמה דברים. שקית בד שבה כמה שטרות. עשרים ושבעה דולרים. שקית אחרת עם מטבעות שלא טרח למנות. פנקס הפקדות בנק, בצבע כחול עז. הוא פתח אותו אוטומטית, בלי לצפות לדבר־מה חריג.
 
מספר שבועות קודם לכן הצליחה ג'והנה להעביר את כל הירושה שהותירה לה גברת וילטס לחשבון הבנק שלה, והוסיפה עליה את הכסף שחסכה. היא הסבירה למנהל הבנק שאינה יודעת מתי תזדקק לכסף.
 
הסכום לא היה מהמם אבל מרשים. הוא העניק לה משקל. בעיניו של קן בודרו, הוסיף הכסף ריפוד מהודר לשם ג'והנה פארי.
 
"לבשת שמלה חומה?" שאל כשעלתה עם הקפה.
 
"כן, כשרק הגעתי הנה."
 
"חשבתי שזה היה חלום. זו היית את."
 
"כמו בחלום האחר שלך," אמרה ג'והנה, ומצחה המנומש התלהט והסמיק. הוא לא ידע על מה דיברה ולא היה לו הכוח לשאול. אולי חלום שהקיץ ממנו כשהייתה פה בלילה — חלום שכעת לא מסוגל היה לזכור. הוא השתעל שוב, בצורה סבירה יותר, והיא הושיטה לו נייר טואלט.
 
"עכשיו," אמרה, "איפה אתה מתכוון להניח את הקפה שלך?" היא קירבה את כיסא העץ שהרחיקה קודם לכן כדי להגיע אליו ביתר קלות. "הנה," אמרה. היא אחזה בבתי שחיו, הרימה אותו ותחבה את הכרית מאחורי גבו. כרית מלוכלכת, בלי ציפית, שבלילה הקודם היא עטפה במגבת.
 
"את יכולה לבדוק אם יש סיגריות למטה?"
 
היא הנידה בראשה אבל אמרה, "אלך להסתכל, יש לי רקיקים בתנור."
 
 
 
קן בודרו נהג להלוות כסף, לא רק ללוותו. חלק ניכר מהצרות שבאו עליו — ובניסוח שונה, הצרות שהסתבך בהן — נבעו מכך שלא מסוגל היה לסרב לידידיו. נאמנות. הוא לא סולק מחיל האוויר בעת שלום, אלא התפטר מתוך נאמנות לחבר שהועמד למשפט על שהתחצף למפקדו במסיבה בחדר האוכל. במסיבה בחדר האוכל, שם הכול אמור היה להיות בדיחה ולא היה צורך להיעלב מדבר כלשהו — זה לא היה הוגן. ואת העבודה בחברת הדשנים איבד מפני שלקח משאית של החברה וחצה איתה את הגבול האמריקני בלי רשות, ביום ראשון, כדי לאסוף חבר שהסתבך בקטטה ושחשש להיתפס ולעמוד למשפט.
 
והבעיות עם המעסיקים היו בחלקן בשל נאמנותו לחבריו. הוא יתוודה שהתקשה להתכופף בפני מעבידיו. "כן אדוני" ו"לא אדוני" לא היו מילים זמינות באוצר המילים שהשתמש בו. מחברת הביטוח לא פוטר, אבל פעמים כה רבות לא זכה בקידום, עד שדומה היה כי הם דוחקים בו להתפטר, וזה מה שהוא עשה בסופו של דבר.
 
גם לשתייה היה חלק בכך, מוכרחים להודות בזה. ולרעיון שהחיים צריכים להיות משהו הירואי יותר מכפי שהם בימינו.
 
הוא אהב לספר שזכה במלון במשחק קלפים. למעשה, הוא לא הִרבה להמר, אבל נשים אהבו את הסיפור. הוא לא רצה להודות שלקח את המלון בלי לראותו, כתשלום על חוב. וגם אחרי שראה אותו אמר לעצמו שניתן להציל אותו. הרעיון להיות אדון לעצמו באמת מצא חן בעיניו. הוא לא חשב על המלון כעל מקום שאנשים יתארחו בו — אולי רק ציידים שיגיעו בסתיו. הוא חשב על מקום שבו ישתו ועל מסעדה. אם יוכל להשיג טבחית טובה. אבל כדי שמשהו יתחיל לקרות צריך יהיה להוציא כסף. צריך יהיה להשקיע במקום עבודה — יותר ממה שהוא מסוגל לה, אף שהוא לא בלתי מיומן. הוא חשב שאם יוכל לשרוד את החורף ולעשות בעצמו כל מה שניתן, יוכיח את כוונותיו הטובות ויקבל הלוואה מהבנק. אבל הוא נזקק להלוואה קטנה יותר רק כדי לעבור את החורף, וכאן נכנס חותנו לתמונה. הוא מעדיף היה לנסות מישהו אחר, אבל אף אחד אחר לא יכול היה לוותר על סכום כזה בקלות כה רבה.
 
הוא חשב שזה רעיון טוב להציג את הבקשות בצורת הצעה למכור את הרהיטים, משהו שידע כי הזקן לעולם לא ימצא את הכוח לעשות בעצמו. הוא היה מודע, אם כי לא בפרטי פרטים, להלוואות הקודמות שעדיין חב לו — אבל על אלה הצליח לחשוב כעל סכומים שהגיעו לו, על כך שפִּרנס את מרסל בתקופה של התנהגות רעה (שלה, לפני שהתנהגותו החלה להידרדר) ושקיבל את סביתה כבתו אף שהיו לו ספקות בכך. וחוץ מזה, בני משפחת מקולי היו היחידים שהכיר שהיה להם כסף בלי שמישהו שחי עכשיו הרוויח אותו.
 
הבאתי את הרהיטים שלך.
 
הוא לא הצליח להבין מה הייתה משמעות הדבר עבורו, כרגע, הוא היה עייף מדי. כשעלתה עם הרקיקים (ובלי סיגריות), הוא רצה לישון יותר משרצה לאכול. הוא אכל חצי רקיק כדי להשביע את רצונה, ואז שקע בשינה עמוקה. כשטיפלה במיטה הוא התעורר רק למחצה. היא הפכה אותו על צידו האחד, ואחר־כך על הצד השני, חילצה את הסדין המלוכלך מתחתיו ואחר־כך פרשה במקומו סדין נקי וגלגלה אותו עליו, וכל זה בלי לגרום לו לצאת מהמיטה או להתעורר לגמרי.
 
"מצאתי סדין נקי, אבל הוא דק כמו סחבה," אמרה. "לא היה לו ריח טוב אז תליתי אותו קצת על החבל."
 
מאוחר יותר הבין שהצליל ששמע זה זמן רב בחלומו היה צלילה של מכונת הכביסה. הוא תהה איך זה יכול להיות — מכל המים החמים שבק מזמן. כנראה שהיא חיממה סירי מים על הכיריים. מאוחר יותר הוא שמע את הקול שאין לטעות בו, קולה של מכונית המותנעת ונוסעת משם. היא בטח לקחה את המפתחות מכיס המכנסיים.
 
ייתכן שהיא מסתלקת מכאן עם הנכס בעל הערך היחיד שלו, נוטשת אותו, והוא לא מסוגל אפילו להתקשר למשטרה ולדרוש שיעצרו אותה. הוא לא ממש מסוגל היה להגיע לטלפון, שממילא היה מנותק.
 
האפשרות קיימת תמיד — גניבה ונטישה — אבל הוא התהפך על הסדין הנקי, שהדיף ריח רוח ערבות ועשב, ונרדם שוב, בידיעה הוודאית שנסעה רק לקנות חלב וביצים וחמאה ולחם ומצרכים אחרים — אפילו סיגריות — שהיו דרושים לחיים הגונים, ושתחזור ותהיה עסוקה למטה ושהצליל של הפעילות שלה יהיה כמו רשת מתחתיו, מתת שמיים, שפע שאין לפקפק בו.
 
הייתה לו כרגע בעיה עם האישה שבחייו. למעשה, עם שתי נשים, האחת צעירה יותר והאחרת קשישה יותר (כלומר, אישה בערך בגילו). הן ידעו זו על זו והיו מוכנות לקרוע זו את זו לגזרים. כל מה ששמע מהן בזמן האחרון היו צרחות ותלונות, מתובלות בהצהרותיהן הכעוסות על אהבתן אותו.
 
אולי גם זה נפתר.
 
 
 
כשקנתה מצרכים במכולת שמעה ג'והנה רכבת, ובדרך חזרה למלון ראתה מכונית חונה בתחנת הרכבת. עוד בטרם עצרה את המכונית של קן בודרו ראתה את ארגזי הרהיטים מוערמים על הרציף. היא דיברה עם מנהל התחנה — מכוניתו היא שחנתה שם — שהיה מופתע ונרגז מהופעתם של כל הארגזים הגדולים. כשחילצה ממנו את שמו של אדם עם משאית — היא התעקשה על משאית נקייה — שגר במרחק שלושים קילומטרים ושעסק לפעמים בהעברות, השתמשה בטלפון שבתחנה, התקשרה לאיש וחצי שיחדה אותו חצי פקדה עליו לבוא מייד. אחר־כך הבהירה למנהל התחנה כי עליו להישאר עם הארגזים עד שהמשאית תגיע. המשאית הגיעה בערב, והאיש ובנו פרקו את הארגזים ונשאו אותם אל החדר המרכזי במלון.
 
למחרת הסתכלה היטב סביבה. היא עמדה לקבל החלטה.
 
יום לאחר מכן העריכה כי קן בודרו מסוגל לשבת ולהקשיב לה ואמרה, "המקום הזה אוכל כסף. העיר גוססת. מה שאפשר לעשות זה לקחת כל מה שיכול להכניס כסף ולמכור אותו. אני לא מתכוונת לריהוט שנשלח לפה. אני מתכוונת לדברים כמו שולחן הביליארד והכיריים במטבח. אחר־כך אנחנו צריכים למכור את הבניין למישהו שיוריד ממנו את הפח וימכור אותו לסוכן גרוטאות. תמיד אפשר לעשות קצת כסף מדברים שלא חשבת שיש להם בכלל ערך. אחר־כך — מה בדיוק רצית לעשות לפני שקיבלת את המלון?"
 
הוא אמר שחשב לנסוע לקולומביה הבריטית, לסלמון ארם, שם היה לו חבר שאמר לו פעם שיוכל להשיג עבודה בטיפול במטעים. אבל הוא לא יכול היה לנסוע מפני שהמכונית הייתה זקוקה לטיפול ולצמיגים חדשים בשביל נסיעה ארוכה כזו, והוא הוציא את כל מה שהיה לו רק כדי לחיות. ואחר־כך נפל לידיו המלון.
 
"כמו מטען של לבנים," אמרה. "צמיגים וטיפול במכונית יהיו השקעה טובה יותר מאשר לזרוק כסף על המקום הזה. זה יהיה נכון להסתלק מפה לפני השלגים. ולשלוח את הריהוט שוב ברכבת, כדי להשתמש בו כשנגיע לשם. יש לנו כל מה שאנחנו צריכים כדי להקים בית."
 
"יכול להיות שההצעה לא ממש קונקרטית."
 
היא אמרה, "אני יודעת. אבל יהיה בסדר."
 
הוא הבין שהיא באמת יודעת ושבאמת הכול היה בסדר, יהיה בסדר. אפשר לומר שמקרה כזה היה בדיוק בתחום שלה.
 
ולא שלא יהיה אסיר תודה. הוא הגיע לשלב שבו הכרת התודה כבר לא הייתה מעמסה, לשלב שבו הייתה טבעית — במיוחד כשלא נדרשה ממנו.
 
מחשבות על התחדשות ניעורו בו. זה השינוי שאני זקוק לו. הוא כבר אמר את זה בעבר. אבל זו בטח תהיה הפעם היחידה שבה זה יתממש. החורפים החמימים, ריח היערות ירוקי העד והתפוחים הבשלים. כל מה שאנחנו צריכים כדי להקים בית.
 
 
 
יש לו הגאווה שלו, חשבה. יהיה צורך להתחשב בה. אולי מוטב לא להזכיר לעולם את המכתבים שבהם חשף את עצמו בפניה. לפני נסיעתה השמידה אותם. למעשה השמידה כל מכתב ברגע שקראה אותו מספיק פעמים כדי לשננו בעל פה, מה שלא לקח הרבה זמן. מה שהיא ממש לא רצתה שיקרה היה שייפלו אי־פעם לידי סביתה הצעירה וחברתה הערמומית. במיוחד החלק במכתב האחרון, על כתונת הלילה שלה ועליה במיטה. זה לא שדברים כאלה לא קורים, אבל להעלות אותם על הנייר עלול להיחשב וולגרי או דביק או משווע ללעג.
 
היא פקפקה בכך שיתראו הרבה עם סביתה. אבל היא לעולם לא תעצור בעדו אם זה מה שירצה.
 
זו לא הייתה בדיוק התנסות חדשה, התחושה העניינית הזו של התרחבות ואחריות. היא הרגישה משהו דומה כלפי גברת וילטס — עוד אדם נאה למראה ופזור דעת שנזקק לטיפול ולניהול. קן בודרו התגלה ככזה מעט יותר מכפי שהייתה מוכנה לקראתו, והיו גם ההבדלים שחייבים לצפות להם אצל גבר, אבל ודאי שאין בו משהו שאינה יכולה להתמודד עימו.
 
אחרי גברת וילטס היה ליבה יבש והיא חשבה שהוא עלול להישאר כך תמיד. וכעת הייתה מהומה כה חמימה, אהבה כה טרודה.
 
 
 
מר מקולי מת כשנתיים אחרי נסיעתה של ג'והנה. הלוויתו הייתה האחרונה שהתקיימה בכנסייה האנגליקנית. אנשים רבים השתתפו בה. סביתה — שבאה עם דודניתה של אימהּ, האישה מטורונטו — הייתה כעת מאופקת, יפה ודקיקה באופן ראוי לציון ובלתי צפוי. היא חבשה כובע שחור מתוחכם ולא דיברה עם איש אלא אם פנו אליה קודם לכן. גם אז, נדמה היה שהיא אינה זוכרת אותם.
 
מודעת האבל בעיתון אמרה כי מר מקולי הותיר אחריו את נכדתו סביתה בודרו ואת חתנו קן בודרו, רעייתו של מר בודרו ג'והנה ובנם הפעוט עומַר, מסלמון ארם שבקולומביה הבריטית.
 
אימהּ של אדית קראה זאת בקול — אדית עצמה מעולם לא קראה את העיתון המקומי. כמובן שהנישואים לא היו חדשה אף לא לאחת משתיהן — או לאביה של אדית, שצפה בטלוויזיה מעבר לפינה בחדר המגורים. השמועה על כך הגיעה לעיר. החידוש היחיד היה עומר.
 
"שלה יהיה תינוק," אמרה אימהּ של אדית.
 
אדית עמלה על התרגום מלטינית ליד שולחן המטבח.
 
Tu ne quaesieris, scire nefas, quem mihi, quem tibi-
 
בכנסייה הקפידה שלא להתחיל לדבר עם סביתה לפני ששסביתה תוכל לא לדבר איתה.
 
היא כבר לא פחדה באמת להיתפס — אף שעדיין לא הבינה מדוע הן לא נתפסו. ובמובן מסוים נראה יאה ונאה שלתעלולים של האני הישן שלה לא יהיה כל קשר עם ישותה הנוכחית — קל וחומר עם האני האמיתי שציפתה כי ישתלט עליה ברגע שתצא מהעיר הזו ותתרחק מכל האנשים שחשבו כי הם מכירים אותה. כל היפוך הנסיבות הוא שהרתיע אותה — הוא נראה פנטסטי ועם זאת משעמם. וגם מעליב, כמו איזו בדיחה או אזהרה כושלת המנסה לתקוע בה את ציפורניה. היכן בכלל, ברשימת הדברים שתכננה להשיג בחייה, הוזכרה אחריותה לקיומו עלי אדמות של אדם בשם עומר?
 
היא התעלמה מאימהּ וכתבה, "אל לכם לשאול, נאסר עלינו לדעת-"
 
היא עצרה, לעסה את עיפרונה, וסיימה בצמרמורת של סיפוק, "-מה טומן הגורל לי, או לך-"