ללא גבולות 1 - שלך לנצח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ללא גבולות 1 - שלך לנצח

ללא גבולות 1 - שלך לנצח

5 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

סיגלית ברבי צבאן

אני זוכרת שעוד בילדותי אהבתי לספר סיפורים שלאט לאט הפכו לרומנים קצרים , אף פעם לא העליתי אותם על כתב ,הם נשארו בראשי או סופרו לחברותי בעיקר בתקופת בית ספר כשיצאנו לטיולים. 
מאז ומתמיד אהבתי לעסוק בכל מיני תחומים בבת אחת כשהחוט המקשר היה מעט פסיכולוגיה , חלומות, NLP, ומסיטיקה, עם רגליים על הקרקע והראש בעננים  למדתי הכל מקריאה בכף יד וטארוט לאהבה אונברסלית וביואנרגיה,התעסקתי בתקשור, פתחתי קבוצות וטיפלתי, ובמקביל עבדתי בעבודה קונבנציונלית כדי להמשיך להיות על הקרקע.  כיום בתור אמא לארבעה ילדים מדהימים וכעצמאית הנשואה לבעל נפלא החלטתי לכתוב וכמובן שאני שואבת מידע מהתחומים שאני כל כך אוהבת. 
תחביבים: המון קריאה, צילום, ציור, מיסטיקה, טיולים, בילויים וכל דבר אחר בו אפשר להעשיר את הנפש והנשמה. 
בעלת חנות קטנה וחמודה למתנות, המחלקת את חייה לעולמות קטנים של עשייה, יצירה, כתיבה ומיסטיקה על כל גווניה. יש שיגידו רומנטית וחולמנית ללא תקנה המעדיפה לחיות בתוך סיפוריה.

תקציר

"מספיק לחשוב." שיניו נגסו בשפתה התחתונה בדרישה שתפתח את פיה. טעם של מנטה ורעננות מתוקה מילאו את פיה, כשלשונו חדרה לתוכה. אפשר להתמכר. היא רצתה להישאר לנצח בתוך ה... מה זה בדיוק? מה היא עוברת עם הגבר המופלא הזה, שלא מאפשר לה לראות את פניו. היא לא ידעה מדוע, אך זה באמת לא שינה לה, היא הרגישה בין זרועותיו במקום הכי נכון לה, בתוך בועה מוגנת של אושר.
פתאום הוא הופיע, דמות לא ברורה. ההרמוניה ששידר נעלמה. גופו התקשח מולה, וקור חלחל לתוכה. כאב מעוור ואפל שמעולם לא ידעה פילח את גופה. מה הוא רוצה? ליבה נבעט מגופה, כשמשך אותה אליו ומייד דחף אותה מטה. היא הושיטה את ידה לאחוז בו, אך איבדה את שיווי משקלה ונפלה בצרחה אילמת לתוך העלטה.

איריס, סטודנטית ביישנית וחולמנית שהתייאשה מהאפשרות לחוות אהבה אמיתית, לאחר שתפסה את החבר שלה בוגד בה, פונה בייאושה אל חברתה קייט ומבקשת ממנה לעזור לה לזמן את הגבר המושלם בשבילה. הזימון הופך לטראומתי כאשר נשמתה יוצאת מגופה, ומאותו רגע עולמה משתנה. כשהיא מבינה שכל חייה חייתה באשליה, ושכנראה בגלגול הזה היא לא אמורה לחוות ולמצוא אהבה כאן על פני האדמה, היא מפסיקה לחפש אותה.

המסע החוץ־גופי שחוותה פותח אותה ביתר שאת לעולם הרוחני, והיא מתמקדת בו. היא פותחת מעין חנות וקליניקה מהסוג של העידן החדש ומתחילה לעסוק בתקשור, בהרצאות, בטיפולים ובעזרה לאנשים, תוך כדי ביטול חייה האישיים, עד לרגע שבו היא נתקלת באבירם.

מכאן המסע שלהם מתחיל יחד, עם מאבק פנימי ארוך – האם להיעתר לצו הנִשמתי שלה ולחיות את הרגע בידיעה שאף אחד לא מבטיח לה סוף טוב או להמשיך בדרך שבה בחרה – לתקשר, לרפא ולחבר בין נשמות, ללא אהבה ומשפחה משלה?

הספר מיועד לאוהבי ז'אנר פנטזיה רומנטית ארוטית. בעיקר לאלה המבקשים לטעום שוב את אותה אהבה קמאית ולא איבדו את היכולת להאמין במה שמעבר ולאלה השואלים מה אם נשמה תאומה מחכה לי? 

שלך לנצח הוא כרך ראשון בסדרה ללא גבולות. זהו ספרה הראשון של סיגלית צבאן, עצמאית, בעלת חנות קטנה, אימא לארבעה המתעניינת מאוד במיסטיקה ואוהבת ליצור ולכתוב. 

פרק ראשון

לחיות את החיים, ערה בתוך חלום
לנתק את עצמה מלדאוב, בלי פשרות
ומהלב המיותם שמזמן שכח כיצד לפעום
לחלום בהקיץ ולאהוב.
נשמתה אמרה נואש מלאסוף את הרסיסים,
שהתפזרו על ידי רוחות אֵבֶל סוערים,
לכן במקום לחיות באפלה כואבת
היא צבעה את חייה בגוונים של אפור ובמועקה בלתי מתפשרת.
את הקשת היא השאירה לחולמים האמיתיים
לאלה שליבם נותר שלם ללא צלקות וחללים.

הקדמה

הווה, 2019

עד לפני זמן קצר, אם מישהו היה שואל את איריס מה שלומה, היא הייתה עונה שהיא מאושרת. ומדוע לא? במיוחד בתקופה האחרונה החיים שוב הטיבו איתה. יש לה משפחה יפה, ילדים מקסימים, בן זוג אוהב, יואב, וחנות משגשגת. מה צריך יותר, נכון?

אך עמוק בתוך עצמה, עמוק בתוך בִטנה, תמיד רבצה בה מועקה, מעין חוסר נוחות וכאב עמום, שגרמו לה מתח פנימי.

היא ניסתה להתעלם מהם, כי מה תועיל הנבירה הזו בתוך מעיה ובנבכי נשמתה? מה תיתן לה השהייה בין אותם זיכרונות של אותם ימים, שבהם העזה לשאוף ולטעום את החיים המהירים שמילאו אותה בהתרגשות ובחיוניות. בימים שבהם הרגישה מלכת העולם, החיה באגדה רומנטית, וחשבה שהיא מחזיקה את מושכות החיים בשתי ידיה. בתקופה שבה בכל צעד ושעל היא ראתה קסם. בתקופה שבה העולם נגלה בכל הדרו ויופיו, סבב סביבה ופתח אליה את שעריו לסודותיו ורזיו, עד שחייה נמלאו ברבדים של עומק וגוונים אשר סבבו אותה וגרמו לה להיפתח אליו. וככל שנפתחה אליו, כך הוא נפתח אליה, קשר אחר קשר, אשר נעתר ונפרם כדי שתדע ותבין.

בתוך כל זה עמדה האהבה שעליה חלמה כל חייה אך לא האמינה שתיגע בה. אהבה מדהימה, שעל כנפיה רכבה, והביאה את ליבה לנסוק למרומים ואותה לרחף בין עננים. היא למדה גם את רזיה ואת כל פניה בתשוקה, ויחד איתה למדה את אותו כאב מתוק של ערגה וצורך להרגיש ולדעת כיצד להיות קרובה ומחוברת לאותו אחד שהפך למרכזה, לנקודה שסביבה עולמה סבב.

אלה היו השנים הכי קסומות בחייה, ובהן היא חיה באהבה שקוראים עליה בספרים. אהבה אשר תחילתה לא נרקמה על האדמה אלא בתוך אותו ערפל של מסתורין, שבו מערכת של תדרים שהתחברו בצומת דרכים אפשרה לשתי נשמות לחוות את הצורך להתאחד ולהפוך לאחד במשך גלגולים רבים.

האהבה הזו הטריפה את כל חושיה ונטפה מכל נים בגופה. היא בערה בתוכה לעיתים עד כאב, במיוחד בימים שבהם הפכה קשה ומייסרת ודרשה שתקריב את כל פחדיה ואת כל האינסטינקטים שלה שאמרו לה לברוח, כדי שתוכל להגיע לקצה. ובסוף היא דרשה ממנה צעד נוסף – לקפוץ. וכשהעזה, הפכה האהבה הזו לחסד מפכה חיים שגרם לה לצמוח ולחוש בלתי מנוצחת.

היא זכרה את החיוך התמידי על פניה, את החיים בתוך חלום. היא זכרה כיצד הרגישה כל כך מבורכת ובלתי מנוצחת כשהסתחררה יחד איתו ורקדה, עד שחייה הפכו לחייו וחייו לחייה. מי עוצר חיים כאלה של ישות ענקית שירדה אל האדמה, של אל שבחר להתגלם בתוך גופו של אדם על מנת לחוות איתה, עם בת התמותה, את יופייה של אהבה.

הוא הפך לאלוהים שלה עם גופו המדהים ונשמתו היפהפייה. הוא היה לאדוניס, אל התשוקה והיופי, מאהבה של אפרודיטה. אולם בניגוד לאפרודיטה, שקשרה אותו אליה בחגורה של זהב, היא קשרה אותו אליה בעבותות של אהבה, וכמוה גם הוא אהב אותה ללא תנאים ומילא כל צורך שלה.

אבירם, הגביע של מעוז נפשה, תמיד דאג לה, ומהרגע שהכירה אותו, נראה היה שעלתה על רכבת הרים ולא ירדה. הוא לא היה צריך להתאמץ כדי לתת לה להרגיש שהוא נותן לה את הירח. הוא היה הירח. הוא היה גם הכוכבים, גן העדן והנחש. אלוף הפיתוי והלחישות. מילה קטנה אחת שלו, נגיעה קטנטנה, והיא הייתה נמסה לשלולית לרגליו. המאסטר של ליבה, אשר אילף את גופה להיפתח אליו ולהאמין בו, לגרום לו לרטוט אפילו רק כשנשם לעברה. כשהבל פיו היה נוגע בצווארה, ליבה היה מאיץ בהתרגשות וטס כאילו נבעט על ידי סוס דוהר. גופה היה כל כך מכוונן אליו, עד שהיה חש אותו ממרחק עוד לפני שנכנס הביתה. הצורך שלה אליו הלך וגבר מדי יום. לבבותיהם פעמו בקצב אחיד, כמו מסונכרנים זה לזה. הם היו אחד. היא העריצה את האדמה שעליה דרך, בדיוק כפי שהוא סגד לה ולימד אותה עד כמה הוא אוהב במילים ובפיו. ואם זה לא הספיק לה, אז בידיו שנעו על גופה ובתוכה, בשפתיו החמימות והמוצקות שיצרו בה שבילים של אש, בלשונו שהחליקה על עורה ועל כל איבר ואיבר בגופה, עד שהייתה מגיעה לשיא ונופלת. ואז היה מתחיל הכול מהתחלה. איתו הרגישה מלכה.

שלא כמו עכשיו, לא היה יום אחד אפור בחייה. היא חיה בתוך רבדים של צבעים וגוונים שמילאו את עולמה כמו יריד צבעוני, ופשוט ריחפה. הוא לא חסך ממנה דבר, לא היה סוף למתנות שנהג לתת לה. לא תמיד היו אלה מתנות יקרות ערך, הן יכלו להיות קטנטנות אך מאוד אישיות ורגשיות. מילים כתובות בכרטיס ברכה או סתם משהו שאיכשהו הזכיר לו אותה.

לא שאי פעם יצאת מהראש שלי, לחש באוזנה באותו מעמד, והיא הייתה מתאהבת בו מחדש.

ובאמת, היא לא נזקקה לדבר, כי אבירם היה המתנה היחידה שאליה נזקקה, המתנה שלה מהחיים. הוא ידע, ולכן השתדל להעניק לה את עצמו בכל יום.

עשר שנים לא ידעה מה זה עצב. עשר שנים פעם ליבם יחד בקצב. עשר שנים הם פעמו זה בתוך זה כישות אחת, עד שהגיעה הפעימה שהפכה הכול לחושך.

ומאז היא חיה בתוך בועה שקופה של שקט שיצרה על אותם שרידי כאב שהפכו חלק מחייה, תוך דאגה שדבר לא יזעזע או יחדור אותה. אחרי רעידת האדמה הנוראה שטלטלה את חייה ואת חיי ילדיה, כל תנועה סיסמוגרפית הלחיצה אותה. היא כבר לא חיפשה ריגושים או רדפה אחר חלומות. פעילות מסוג זה הביאה אותה לשקוע לתוך זיכרונות שרצתה לשכוח. יום אחרי יום בחרה לצמצם את עצמה, עד שהפכה ממלכה לעכברה קטנה, אשר העדיפה לצוף על מי מנוחות בתוך מסגרת חד־גונית של פשרות וויתורים. היא בחרה לחיות את חייה ברוטינה יום־יומית של קימה בבוקר, טיפול בילדים, הכנות לגן ולבית ספר ומשם לעבודה בחנותהּ המקסימה, אשר הפכה למרכזה ומילאה אותה בביטחון ובהבטחה שהחיים ימשיכו להיות כפי שהם – בסדר. לא מצוין או גרוע אלא בסדר. חיים ממוצעים לאישה ממוצעת בתוך נוף רדום, כשילדיה היו כל הצבעוניות שלה הזדקקה.

אז כן, פעם היא ידעה מה זה לשאוף ליותר מכך, ואפילו טעמה את החיים המהירים, המלאים בהתרגשות ובאהבה מדהימה שהביאה את ליבה לנסוק למרומים ולרחף בין עננים. פעם היא הייתה מלכת העולם, אבל החיים עצרו, והיא נפלה מפסגת החיים אל תוך הביבים. נפילתה הייתה כל כך אכזרית, עד שהייתה צריכה לגרד את עצמה מתוך האדמה הקשה ולאסוף תא אחר תא כדי להמשיך לחיות. ללא חלומות, התרגשות או שמחות, ובעיקר ללא אהבה, בתוך קו הצל של החיים שהפכו שקטים, כמעט בלתי מורגשים. ליבה כבר שכח כיצד לקפוץ ולהתהפך מהתרגשות או לטפס אל גרונה ולחנוק אותה בדמעות של עצב או שמחה. שנים לא הזילה דמעה, שבורה וסדוקה כמו אדמה יבשה וחרוכה, לא נותרה בה טיפת נוזל להגיר עבור אף אחד.

יולי 2007

כל כך הרבה דברים קרו לה,
ועכשיו היא צריכה רק להיות
בתוך עצמה לשקוע ולהתהוות,
לנשום פנימה את החלומות והמראות
לשזור אותם בתוך תקוות קטנות,
לעצב בזהירות תמונה אחר תמונה,
לעטוף אותם באור של להבה רכה,
בעדינות אין־סופית לחבר ולמזג
וכמו שרשרת יפה את גורלה לעצב.
ובנשימות עמוקות וזכות,
כשהיא שוקעת לתוך עולם של מראות,
תלמד לאט את אומנות החלימה.
נשימה אחר נשימה ארוכה
תנקה את עצמה ותרוקן מחשבתה.
וכשתרגיש מחוברת עם נִשמתה,
היא תזמן לעצמה אהבה

"היי." איריס חייכה בעצב אל הבחורה היפה בעלת השיער הבהיר, שישבה במטבח הקטן כשהמחשב הנייד פתוח מולה. קייט באה ללמוד כאן במסגרת האובר סיז, והחליפה את מאיה, שהייתה שותפתה לחדר עד לא מזמן, כשפרשה מהלימודים ונעלמה מחייה כאילו האדמה בלעה אותה.

היא לא הבינה מדוע מאיה החליטה למחוק אותה מחייה. בימים הראשונים לאחר שעזבה, איריס התגעגעה אליה וניסתה ליצור איתה קשר, אך זו התחמקה מהטלפונים ומההודעות השונות שהיא שלחה לה. לבסוף, מתוך ייאוש ולאחר החלטה שזו תהיה ההודעה האחרונה שהיא שולחת, היא שאלה אותה אם היא כועסת עליה ואם שלא ביודעין פגעה בה בדרך כלשהי.

אם כן, אני ממש מתנצלת, היא הוסיפה, כי בשבילי את החברה האחת והיחידה, יותר מאחות.

היא מעולם לא קיבלה תשובה. יותר נכון להגיד שרק היום קיבלה תשובה. תשובה מאוד ברורה. היא נאנחה כשהתמונות שנצרבו במוחה חלפו שוב ושוב מול עיניה, ותחושת בחילה הציפה אותה.

היא הייתה עייפה וסחוטה רגשית, וידה רעדה כשהעבירה את תלתליה החומים הסוררים מפניה אל מאחורי אוזניה.

"מה קרה?" תנועותיה של קייט קפאו על המקלדת. "את מאוד חיוורת, כאילו ראית רוח רפאים או משהו כזה..."

"לא." איריס נענעה בראשה, כשהיא מוקסמת עדיין ממבטאה האמריקני המתנגן משהו, וניגשה אל הברז, פתחה אותו רכנה אליו ושתתה בלי לחכות או לבדוק מה יוצא ממנו.

"אני לא מאמינה שאת שותה ככה מים. לא נראה לי שהם כל כך טובים."

למרות מצב רוחה הירוד, איריס חייכה בתוכה למשמע הטון האימהי שמילא את קולה. היא הייתה מקסימה, והיה כל כך קל לאהוב אותה. בהתחלה חששה ממי שתבוא במקום מאיה. לא היה לה קל להתחבר לאנשים, וזו הייתה הסיבה העיקרית שסבלה וכאבה כאשר מישהו שאליו נפתחה נעלם מחייה. אבל קייט היפה עם עיני הבמבי החומות הגדולות ושערה המתולתל והבהיר, שתמיד זהר במין הילה כזו שהזכירה לה מלאך שירד אל העולם, הצליחה מהרגע הראשון לחדור אל ליבה ולמלא את אותו חלל שמאיה השאירה.

היה בה משהו פגיע, משהו שאמר שגם בתוכה מסתתר לב שחווה רבות, בדיוק כמו שלה ואולי אף יותר. אך להבדיל ממנה, שכל פגיעה גרמה לה להיחבא אל הכלים ולשמור מרחק עד שלעיתים הרגישה מוזרה ולא במקומה בחֶברה, זו אחזה בחיים בביצים והתאימה אותם אליה. נדמה היה שמכל לימון ידעה לעשות לימונדה, ומכל לענה מרירה הצליחה לתבל ולשבח את חייה בעיקר בשטח הרומנטי. יופייה המלאכי משך אליה אין־סוף מחזרים שאת רובם נפנפה, ואם כבר החליטה להעניק מעט מעצמה, זה היה לאחר שהתנתה את הקשר כיזיזות בלבד, ללא מונוגמיות, ללא רכושנות, עד שלאחד מהם יימאס והוא יבחר ללכת. כמובן שאף אחד ממחזריה לא נפרד ממנה ברצון אלא נבעט בעדינות אחרי פגישה או שתיים.

"בחורה צריכה את מה שהיא צריכה," הייתה מצהירה בחיוך ולא יותר. קייט אהבה סקס אך לא קשרים. מאלה הייתה מתחמקת כמו מאש. רתיעתה מיחסים הייתה כל כך גדולה, עד שלא הרשתה להם להיכנס למגוריהן, תוך הצהרה שהם נטולי גברים. "לא יפריע לי שתזמיני לכאן מישהו רציני שתכירי, אבל סתם מישהו זה מיותר," הצהירה לא פעם, ואיריס הסכימה. כל מערכות היחסים של קייט היו מחוץ למגוריהן, מה שסימן כמובן שהקשרים לא היו רציניים. בדרך כלל הם נוצרו לאחר שעבר עליה משהו שהסעיר את רוחה, משהו עמוק ומייסר שעורר בה את הצורך לנהוג בפראות בניסיון לעקור כאב מתוכה. היא מעולם לא סיפרה לאיריס מה גורם לה לנהוג כך, ואיריס לא התעקשה לדעת. הייתה לה תחושה שמשהו קרה לה, כשעוד חיה מעבר לאוקיינוס.

קייט הגיעה לארץ כסטודנטית מלוס־אנג'לס. היא אף פעם לא דיברה עם איריס על החיים שלה שם. לפעמים איריס רצתה לשאול, אך משהו בהתנהגותה של קייט רמז לה שהיא לא ממש תשמח לענות לשאלות אישיות, במיוחד לא על עברה. לקייט היו חומות משלה, ואיריס הבינה חומות, כי גם לה היו כאלה, גדולות ורחבות. לכן במקום לחקור, היא דאגה בסתר, ולא פעם נשארה ערה עד השעות הקטנות של הלילה כדי לוודא שהיא חזרה לחדר.

"את לא צריכה לדאוג לי," הייתה לוחשת ומנשקת למצחה כשהייתה קולטת אותה ערה. "אני יודעת לשמור על עצמי." ואיריס הייתה מהנהנת, עוצמת את עיניה ונרדמת.

כן, שלא כמוה, קייט ידעה איך להתנהל בחברה. והיא, שנולדה לבית נוקשה ודורש, הייתה ביישנית ומוזרה. מבחינת הוריה, הכול היה אסור ועדיף שלא. הדרישה היחידה של הוריה הייתה שתבנה את עצמה. "התמקדי בלימודים, כך לא תהיי תלויה באף אחד," היו מציעים. "כל השאר הבל הבלים, הזמן לבלות יגיע אחר כך."

וכך, כשנערות בגילה נחשפו לחיים האמיתיים, לאהבות ראשונות ולחברים, היא רק חלמה או קראה עליהם בספרים, ובעיקר ברומנים המלאים בסיפורים מרגשים של כאב ואהבה, שהסעירו את דמיונה, גרמו לה לרצות את האהבה הזו ולימדו אותה לחלום על הרגע שבו גם היא תפגוש בגבר המושלם שיסחף את חושיה ואת ליבה.

"אולי תפסיקי עם כל הרומנים הללו ותבואי איתי פעם אחת למסיבה. שום גבר לא יקפוץ לך מהדפים. הם רק דמיון של איזו סופרת מזדקנת, את יודעת," הציעה לה יום אחד ממש בתחילת היכרותן, כשחיכתה לכמה חברים שהכירה מאותה תוכנית שדרכה באה ללמוד כאן שיאספו אותה.

השערות על עורפה סמרו, כשהכינה את עצמה לעמדת ספיגה, כי חשבה שקייט מנסה ללגלג לה באופן מודע. אבל כשהביטה בעיניה וראתה רק חיוך תמים, פגיעות ודאגה, נרגעה. מתברר שהיא פשוט לא רצתה להשאיר אותה לבד. מרגע זה הקליק שחיבר ביניהן הלך וגבר.

"את יודעת, קייט, אני אוהבת אותך, אבל מפה ועד ללכת איתך למסיבה, לא תודה." היא הרימה את ספרה. "את צודקת, הגברים האלה דמיון, ובעיניי, זה מה שטוב בהם. תמיד חתיכים, חושניים וסקסיים, והכי חשוב לא מזיקים. לא נראה לי שאוכל למצוא אחד כזה במסיבות שלך."

קייט גלגלה את גבותיה בשעשוע. "אם את מבקשת חתיכים וסקסיים, אני יכולה להכיר לך כמה שיתחרו עם כל תיאור שתביאי, אבל אם את מחפשת לא מזיקים..." חיוכה הרצין, "זה תלוי בך אני חושבת, עד כמה כוח תיתני להם. למדתי שכמעט הכול בידיים שלנו, ואם את לא משקיעה רגש בקשר אלא משתמשת וזורקת, אין מצב שיצליחו לפגוע בך."

"הלב לא פועל כך, במיוחד לא שלי." איריס נאנחה וסגרה את הספר על אצבעותיה, שאותן השאירה כסימנייה. "ולא הייתי רוצה להשתמש ולזרוק, בדיוק כמו שלא הייתי רוצה שיעשו את זה לי."

"אההה, ופה הטעות שלך. אין לי בעיה שישתמשו בי ויזרקו, במיוחד כשזה הדדי, אבל אם המילים להשתמש ולזרוק חריפות לך מדי, אחליף אותן במילים ליהנות ולגמור." היא קרצה.

"כן," איריס צחקה. "זה כבר נשמע אחרת, ובכל זאת אני לא בנויה לכך. לצערי, קשה מאוד לאלף את הלב שלי לא להגיב רגשית, כשאני מנסה להשתמש בגופי לצורכי גמירה ותענוגות. יש לו נטייה כחלק אורגני מתודעתי להצמיח די מהר רגשות או להתנגד ולקפוא ברגע שמישהו שאין לי כלום אליו מתקרב."

היא נזכרה בפעמים שבהן ניסתה להיכנס למערכת יחסים עם בחור, שאליו לא ממש נמשכה. ליבה סירב לקבל אותו, וגופה ששיתף פעולה בהתחלה החל להתנגד. בהתחלה מעט, אבל ככל שהתעקשה להכריח את עצמה להמשיך בקשר, הרתיעה החריפה עד שהגיעה למצב של כמעט חרדה. זה לימד אותה שהיא לא יכולה להמשיך לשקר לעצמה, כי היא מרגישה בודדה, ושמגיע לה קשר אמיתי שבו תוכל לאהוב ללא פשרות.

"אהבה אמיתית מובילה לכאב לב אמיתי," קייט קטעה את מחשבותיה. "אבל האמת, את לא חייבת לבלות רק בשביל לחפש סטוץ ללילה. את פשוט יכולה להיות איתנו וליהנות, מבטיחה שאדאג לך..."

לא היה לה ספק שקייט תדאג לה ולא תניח לה להיות לבד שם, אבל היא לא רצתה להיות נטל על אף אחד, במיוחד לא עליה. מבט אחד על פניה הספיק כדי לדעת שעבר עליה יום לא קל ושהיא הולכת רק כדי לשתות ולשכוח. "רק אם את מבטיחה להכיר לי שווים כמו זה..." היא צחקקה ופתחה את הספר במקום שבו עצרה והקריאה לה. "רק כשפשט את חולצתו הבינה עד כמה הוא מושלם. בנוי לתלפיות. כתפיו הרחבות התאימו באופן פרופורציונלי לשרירי החזה החזקים והמשורגים, שהשתלבו עם הקוביות שהזכירו לה טבליות של שוקולד ארומטי ומתוק. לשונה דרשה לצאת וללקק את בטנו השטוחה, ואת הווי המושלם, שכיוון אותה לאותה חבילה שהבטיחה עונג. הוא היה אלוהי, והיא לא יכלה לעצור את גופה מלהגיב אליו ולסגוד לו..."

"ובכל זאת זה גיבור של נייר, פרי דמיון של סופרת חרמנית." קייט צחקקה וגלגלה את עיניה.

"לא מעניין, תגידי לי שנתקלת באחד כזה שווה באיזושהי מסיבה. אחד כזה שרק מהסתכלות על גופו ארצה לקפוץ עליו ול..."

"ומה?" עיניה של קייט התכווצו בחיוך.

"ו... את יודעת..."

"לא, אני לא יודעת." היא נשכה את שפתיה במאמץ שלא לצחוק. איריס הסמיקה.

"הפכת לטוֹמָטוֹ אדום." נחרה נפלטה מפיה. "את אפילו לא יכולה להגיד את זה – להזדיין ולגמור." היא פרצה בצחוק מצלצל.

"בוודאי שאני יכולה. ואומרים עגבנייה." איריס התפרצה.

"נו, אז תגידי!" היא הניחה את ידיה על מותניה בהתרסה. "תגידי להשתגל, לגמור, להגיע לאביונה, להגיע לאורגזמה. זה הדבר הכי טבעי בעולם, ואין מה להתבייש בזה."

"שכחי מזה." איריס זרקה עליה את הדובי שהיה לידה, וקייט מיהרה לתפוס בו.

היא לחצה על ליבו האדום, עד שנדלק והתחיל להבהב. "לפחות יש לך את מנחם לב אוהב שיחבק אותך בלילה. אומנם אין לו שרירים ובמקום בטן שטוחה יש לו כרס גדולה, אבל הוא מאוד נעים." היא זרקה אותו חזרה לעברה. "חסרונו היחיד הוא שאין לו זין. אם אפשר היה להוסיף לו תוספת קטנה, הוא היה הופך לדובון של אהבה."

"או, אלוהים." איריס סגרה את אוזניו בדרמטיות וצחקקה. "את כל כך גרועה. זה דובי אהבה, לא דובי סקס."

"וזו הבעיה!" קייט הרצינה לפתע. "אהבה וסקס – מה יש לנו בחיים בלעדיהם? אם לא נתנסה עכשיו, אז מתי? הרי אנחנו בגיל הזה של להכיר את עצמנו, לחצות גבולות ולהשתולל, להיפתח אל העולם ולזרום איתו. אין לי מושג כיצד השרישו בך פחד שמונע ממך ליהנות, אבל ילדה, הגיע הזמן להרוס את החומות שבנית ולתת לעצמך להשתחרר. התקופה הזו לעולם לא תחזור, ועוד כמה שנים נצטרך לצלול אל החיים הרציניים ואל עולם המבוגרים, וגם כך זה די מדכא."

"ואיך את מצפה ממני שאעשה את זה," איריס נאנחה וסגרה את הספר, "אם אני לא ממש מצליחה להירגע וליהנות? במקומות הומי אדם אני לא מוצאת את הידיים והרגליים, מרגישה שזה לא המקום שלי."

"אה, שטויות, נראה לך שיש מישהו שמוצא את עצמו שם כל כך בקלות? בשביל זה יש בירות. כוס אחת או שתיים כדי להשתחרר, ואת הופכת לאיריס אחרת, בלי עכבות ובלי חששות, רק עם אותו חיוך יפה שלך ובחור אחד או שניים שמחוברים אלייך ברחבת הריקודים. סנדווייייץ'!" היא קראה בצרידות בעודה מושכת את המילה ומניעה את גופה בתנועות ריקוד חושניות.

"שניים, אה?" היא נדהמה מתעוזתה. "רגליי השמאליות ואני לא נצליח לרקוד עם אחד, את רוצה שארקוד עם שניים?"

"בריקודים כאלה לא צריך לדעת שום צעד, רק להזיז את האגן ואת החזה, ואת מסודרת. ממילא כולם שיכורים."

איריס חשה את מצחה מתכווץ. "את בטוחה שזו מסיבת סטודנטים רגילה ולא מסיבת סקס? לא הייתי רוצה למצוא את עצמי באיזו מסיבת אורגיה, את יודעת."

"נשבעת שלא." קייט הרימה את ידה וסימנה סמל של צלב על עצם החזה שלה, ראשה הושפל מטה בניסיון להסתיר את החיוך הקטן שנוצר על שפתיה.

"את יודעת, זה היה אמין יותר אם היית נשבעת לבודהה." היא נאנחה בדרמטיות.

"נשבעת גם בו. העיקר שתבואי. אתן לך ללבוש את השמלה השחורה שאת כל כך אוהבת." קולה התנגן בנימת שכנוע. זו הייתה שמלת מיני קצרצרה עם מחשוף כמעט עד לטבור, שקייט בעלת הגוף בצורת שעון חול, החזה המלא והחצוף והרגליים המדהימות והארוכות מילאה אותה באופן מושלם. לה חסרו מספר סנטימטרים בגובה ובחזה כדי להיכנס אליה.

"תודה על ההתחשבות, אבל אני אוהבת אותה עלייך ולא עליי. נראה לי שאצמד למלתחה היותר שמרנית והפחות מלהיבה שלי."

*המשך הפרק בספר המלא*

סיגלית ברבי צבאן

אני זוכרת שעוד בילדותי אהבתי לספר סיפורים שלאט לאט הפכו לרומנים קצרים , אף פעם לא העליתי אותם על כתב ,הם נשארו בראשי או סופרו לחברותי בעיקר בתקופת בית ספר כשיצאנו לטיולים. 
מאז ומתמיד אהבתי לעסוק בכל מיני תחומים בבת אחת כשהחוט המקשר היה מעט פסיכולוגיה , חלומות, NLP, ומסיטיקה, עם רגליים על הקרקע והראש בעננים  למדתי הכל מקריאה בכף יד וטארוט לאהבה אונברסלית וביואנרגיה,התעסקתי בתקשור, פתחתי קבוצות וטיפלתי, ובמקביל עבדתי בעבודה קונבנציונלית כדי להמשיך להיות על הקרקע.  כיום בתור אמא לארבעה ילדים מדהימים וכעצמאית הנשואה לבעל נפלא החלטתי לכתוב וכמובן שאני שואבת מידע מהתחומים שאני כל כך אוהבת. 
תחביבים: המון קריאה, צילום, ציור, מיסטיקה, טיולים, בילויים וכל דבר אחר בו אפשר להעשיר את הנפש והנשמה. 
בעלת חנות קטנה וחמודה למתנות, המחלקת את חייה לעולמות קטנים של עשייה, יצירה, כתיבה ומיסטיקה על כל גווניה. יש שיגידו רומנטית וחולמנית ללא תקנה המעדיפה לחיות בתוך סיפוריה.

עוד על הספר

ללא גבולות 1 - שלך לנצח סיגלית ברבי צבאן

לחיות את החיים, ערה בתוך חלום
לנתק את עצמה מלדאוב, בלי פשרות
ומהלב המיותם שמזמן שכח כיצד לפעום
לחלום בהקיץ ולאהוב.
נשמתה אמרה נואש מלאסוף את הרסיסים,
שהתפזרו על ידי רוחות אֵבֶל סוערים,
לכן במקום לחיות באפלה כואבת
היא צבעה את חייה בגוונים של אפור ובמועקה בלתי מתפשרת.
את הקשת היא השאירה לחולמים האמיתיים
לאלה שליבם נותר שלם ללא צלקות וחללים.

הקדמה

הווה, 2019

עד לפני זמן קצר, אם מישהו היה שואל את איריס מה שלומה, היא הייתה עונה שהיא מאושרת. ומדוע לא? במיוחד בתקופה האחרונה החיים שוב הטיבו איתה. יש לה משפחה יפה, ילדים מקסימים, בן זוג אוהב, יואב, וחנות משגשגת. מה צריך יותר, נכון?

אך עמוק בתוך עצמה, עמוק בתוך בִטנה, תמיד רבצה בה מועקה, מעין חוסר נוחות וכאב עמום, שגרמו לה מתח פנימי.

היא ניסתה להתעלם מהם, כי מה תועיל הנבירה הזו בתוך מעיה ובנבכי נשמתה? מה תיתן לה השהייה בין אותם זיכרונות של אותם ימים, שבהם העזה לשאוף ולטעום את החיים המהירים שמילאו אותה בהתרגשות ובחיוניות. בימים שבהם הרגישה מלכת העולם, החיה באגדה רומנטית, וחשבה שהיא מחזיקה את מושכות החיים בשתי ידיה. בתקופה שבה בכל צעד ושעל היא ראתה קסם. בתקופה שבה העולם נגלה בכל הדרו ויופיו, סבב סביבה ופתח אליה את שעריו לסודותיו ורזיו, עד שחייה נמלאו ברבדים של עומק וגוונים אשר סבבו אותה וגרמו לה להיפתח אליו. וככל שנפתחה אליו, כך הוא נפתח אליה, קשר אחר קשר, אשר נעתר ונפרם כדי שתדע ותבין.

בתוך כל זה עמדה האהבה שעליה חלמה כל חייה אך לא האמינה שתיגע בה. אהבה מדהימה, שעל כנפיה רכבה, והביאה את ליבה לנסוק למרומים ואותה לרחף בין עננים. היא למדה גם את רזיה ואת כל פניה בתשוקה, ויחד איתה למדה את אותו כאב מתוק של ערגה וצורך להרגיש ולדעת כיצד להיות קרובה ומחוברת לאותו אחד שהפך למרכזה, לנקודה שסביבה עולמה סבב.

אלה היו השנים הכי קסומות בחייה, ובהן היא חיה באהבה שקוראים עליה בספרים. אהבה אשר תחילתה לא נרקמה על האדמה אלא בתוך אותו ערפל של מסתורין, שבו מערכת של תדרים שהתחברו בצומת דרכים אפשרה לשתי נשמות לחוות את הצורך להתאחד ולהפוך לאחד במשך גלגולים רבים.

האהבה הזו הטריפה את כל חושיה ונטפה מכל נים בגופה. היא בערה בתוכה לעיתים עד כאב, במיוחד בימים שבהם הפכה קשה ומייסרת ודרשה שתקריב את כל פחדיה ואת כל האינסטינקטים שלה שאמרו לה לברוח, כדי שתוכל להגיע לקצה. ובסוף היא דרשה ממנה צעד נוסף – לקפוץ. וכשהעזה, הפכה האהבה הזו לחסד מפכה חיים שגרם לה לצמוח ולחוש בלתי מנוצחת.

היא זכרה את החיוך התמידי על פניה, את החיים בתוך חלום. היא זכרה כיצד הרגישה כל כך מבורכת ובלתי מנוצחת כשהסתחררה יחד איתו ורקדה, עד שחייה הפכו לחייו וחייו לחייה. מי עוצר חיים כאלה של ישות ענקית שירדה אל האדמה, של אל שבחר להתגלם בתוך גופו של אדם על מנת לחוות איתה, עם בת התמותה, את יופייה של אהבה.

הוא הפך לאלוהים שלה עם גופו המדהים ונשמתו היפהפייה. הוא היה לאדוניס, אל התשוקה והיופי, מאהבה של אפרודיטה. אולם בניגוד לאפרודיטה, שקשרה אותו אליה בחגורה של זהב, היא קשרה אותו אליה בעבותות של אהבה, וכמוה גם הוא אהב אותה ללא תנאים ומילא כל צורך שלה.

אבירם, הגביע של מעוז נפשה, תמיד דאג לה, ומהרגע שהכירה אותו, נראה היה שעלתה על רכבת הרים ולא ירדה. הוא לא היה צריך להתאמץ כדי לתת לה להרגיש שהוא נותן לה את הירח. הוא היה הירח. הוא היה גם הכוכבים, גן העדן והנחש. אלוף הפיתוי והלחישות. מילה קטנה אחת שלו, נגיעה קטנטנה, והיא הייתה נמסה לשלולית לרגליו. המאסטר של ליבה, אשר אילף את גופה להיפתח אליו ולהאמין בו, לגרום לו לרטוט אפילו רק כשנשם לעברה. כשהבל פיו היה נוגע בצווארה, ליבה היה מאיץ בהתרגשות וטס כאילו נבעט על ידי סוס דוהר. גופה היה כל כך מכוונן אליו, עד שהיה חש אותו ממרחק עוד לפני שנכנס הביתה. הצורך שלה אליו הלך וגבר מדי יום. לבבותיהם פעמו בקצב אחיד, כמו מסונכרנים זה לזה. הם היו אחד. היא העריצה את האדמה שעליה דרך, בדיוק כפי שהוא סגד לה ולימד אותה עד כמה הוא אוהב במילים ובפיו. ואם זה לא הספיק לה, אז בידיו שנעו על גופה ובתוכה, בשפתיו החמימות והמוצקות שיצרו בה שבילים של אש, בלשונו שהחליקה על עורה ועל כל איבר ואיבר בגופה, עד שהייתה מגיעה לשיא ונופלת. ואז היה מתחיל הכול מהתחלה. איתו הרגישה מלכה.

שלא כמו עכשיו, לא היה יום אחד אפור בחייה. היא חיה בתוך רבדים של צבעים וגוונים שמילאו את עולמה כמו יריד צבעוני, ופשוט ריחפה. הוא לא חסך ממנה דבר, לא היה סוף למתנות שנהג לתת לה. לא תמיד היו אלה מתנות יקרות ערך, הן יכלו להיות קטנטנות אך מאוד אישיות ורגשיות. מילים כתובות בכרטיס ברכה או סתם משהו שאיכשהו הזכיר לו אותה.

לא שאי פעם יצאת מהראש שלי, לחש באוזנה באותו מעמד, והיא הייתה מתאהבת בו מחדש.

ובאמת, היא לא נזקקה לדבר, כי אבירם היה המתנה היחידה שאליה נזקקה, המתנה שלה מהחיים. הוא ידע, ולכן השתדל להעניק לה את עצמו בכל יום.

עשר שנים לא ידעה מה זה עצב. עשר שנים פעם ליבם יחד בקצב. עשר שנים הם פעמו זה בתוך זה כישות אחת, עד שהגיעה הפעימה שהפכה הכול לחושך.

ומאז היא חיה בתוך בועה שקופה של שקט שיצרה על אותם שרידי כאב שהפכו חלק מחייה, תוך דאגה שדבר לא יזעזע או יחדור אותה. אחרי רעידת האדמה הנוראה שטלטלה את חייה ואת חיי ילדיה, כל תנועה סיסמוגרפית הלחיצה אותה. היא כבר לא חיפשה ריגושים או רדפה אחר חלומות. פעילות מסוג זה הביאה אותה לשקוע לתוך זיכרונות שרצתה לשכוח. יום אחרי יום בחרה לצמצם את עצמה, עד שהפכה ממלכה לעכברה קטנה, אשר העדיפה לצוף על מי מנוחות בתוך מסגרת חד־גונית של פשרות וויתורים. היא בחרה לחיות את חייה ברוטינה יום־יומית של קימה בבוקר, טיפול בילדים, הכנות לגן ולבית ספר ומשם לעבודה בחנותהּ המקסימה, אשר הפכה למרכזה ומילאה אותה בביטחון ובהבטחה שהחיים ימשיכו להיות כפי שהם – בסדר. לא מצוין או גרוע אלא בסדר. חיים ממוצעים לאישה ממוצעת בתוך נוף רדום, כשילדיה היו כל הצבעוניות שלה הזדקקה.

אז כן, פעם היא ידעה מה זה לשאוף ליותר מכך, ואפילו טעמה את החיים המהירים, המלאים בהתרגשות ובאהבה מדהימה שהביאה את ליבה לנסוק למרומים ולרחף בין עננים. פעם היא הייתה מלכת העולם, אבל החיים עצרו, והיא נפלה מפסגת החיים אל תוך הביבים. נפילתה הייתה כל כך אכזרית, עד שהייתה צריכה לגרד את עצמה מתוך האדמה הקשה ולאסוף תא אחר תא כדי להמשיך לחיות. ללא חלומות, התרגשות או שמחות, ובעיקר ללא אהבה, בתוך קו הצל של החיים שהפכו שקטים, כמעט בלתי מורגשים. ליבה כבר שכח כיצד לקפוץ ולהתהפך מהתרגשות או לטפס אל גרונה ולחנוק אותה בדמעות של עצב או שמחה. שנים לא הזילה דמעה, שבורה וסדוקה כמו אדמה יבשה וחרוכה, לא נותרה בה טיפת נוזל להגיר עבור אף אחד.

יולי 2007

כל כך הרבה דברים קרו לה,
ועכשיו היא צריכה רק להיות
בתוך עצמה לשקוע ולהתהוות,
לנשום פנימה את החלומות והמראות
לשזור אותם בתוך תקוות קטנות,
לעצב בזהירות תמונה אחר תמונה,
לעטוף אותם באור של להבה רכה,
בעדינות אין־סופית לחבר ולמזג
וכמו שרשרת יפה את גורלה לעצב.
ובנשימות עמוקות וזכות,
כשהיא שוקעת לתוך עולם של מראות,
תלמד לאט את אומנות החלימה.
נשימה אחר נשימה ארוכה
תנקה את עצמה ותרוקן מחשבתה.
וכשתרגיש מחוברת עם נִשמתה,
היא תזמן לעצמה אהבה

"היי." איריס חייכה בעצב אל הבחורה היפה בעלת השיער הבהיר, שישבה במטבח הקטן כשהמחשב הנייד פתוח מולה. קייט באה ללמוד כאן במסגרת האובר סיז, והחליפה את מאיה, שהייתה שותפתה לחדר עד לא מזמן, כשפרשה מהלימודים ונעלמה מחייה כאילו האדמה בלעה אותה.

היא לא הבינה מדוע מאיה החליטה למחוק אותה מחייה. בימים הראשונים לאחר שעזבה, איריס התגעגעה אליה וניסתה ליצור איתה קשר, אך זו התחמקה מהטלפונים ומההודעות השונות שהיא שלחה לה. לבסוף, מתוך ייאוש ולאחר החלטה שזו תהיה ההודעה האחרונה שהיא שולחת, היא שאלה אותה אם היא כועסת עליה ואם שלא ביודעין פגעה בה בדרך כלשהי.

אם כן, אני ממש מתנצלת, היא הוסיפה, כי בשבילי את החברה האחת והיחידה, יותר מאחות.

היא מעולם לא קיבלה תשובה. יותר נכון להגיד שרק היום קיבלה תשובה. תשובה מאוד ברורה. היא נאנחה כשהתמונות שנצרבו במוחה חלפו שוב ושוב מול עיניה, ותחושת בחילה הציפה אותה.

היא הייתה עייפה וסחוטה רגשית, וידה רעדה כשהעבירה את תלתליה החומים הסוררים מפניה אל מאחורי אוזניה.

"מה קרה?" תנועותיה של קייט קפאו על המקלדת. "את מאוד חיוורת, כאילו ראית רוח רפאים או משהו כזה..."

"לא." איריס נענעה בראשה, כשהיא מוקסמת עדיין ממבטאה האמריקני המתנגן משהו, וניגשה אל הברז, פתחה אותו רכנה אליו ושתתה בלי לחכות או לבדוק מה יוצא ממנו.

"אני לא מאמינה שאת שותה ככה מים. לא נראה לי שהם כל כך טובים."

למרות מצב רוחה הירוד, איריס חייכה בתוכה למשמע הטון האימהי שמילא את קולה. היא הייתה מקסימה, והיה כל כך קל לאהוב אותה. בהתחלה חששה ממי שתבוא במקום מאיה. לא היה לה קל להתחבר לאנשים, וזו הייתה הסיבה העיקרית שסבלה וכאבה כאשר מישהו שאליו נפתחה נעלם מחייה. אבל קייט היפה עם עיני הבמבי החומות הגדולות ושערה המתולתל והבהיר, שתמיד זהר במין הילה כזו שהזכירה לה מלאך שירד אל העולם, הצליחה מהרגע הראשון לחדור אל ליבה ולמלא את אותו חלל שמאיה השאירה.

היה בה משהו פגיע, משהו שאמר שגם בתוכה מסתתר לב שחווה רבות, בדיוק כמו שלה ואולי אף יותר. אך להבדיל ממנה, שכל פגיעה גרמה לה להיחבא אל הכלים ולשמור מרחק עד שלעיתים הרגישה מוזרה ולא במקומה בחֶברה, זו אחזה בחיים בביצים והתאימה אותם אליה. נדמה היה שמכל לימון ידעה לעשות לימונדה, ומכל לענה מרירה הצליחה לתבל ולשבח את חייה בעיקר בשטח הרומנטי. יופייה המלאכי משך אליה אין־סוף מחזרים שאת רובם נפנפה, ואם כבר החליטה להעניק מעט מעצמה, זה היה לאחר שהתנתה את הקשר כיזיזות בלבד, ללא מונוגמיות, ללא רכושנות, עד שלאחד מהם יימאס והוא יבחר ללכת. כמובן שאף אחד ממחזריה לא נפרד ממנה ברצון אלא נבעט בעדינות אחרי פגישה או שתיים.

"בחורה צריכה את מה שהיא צריכה," הייתה מצהירה בחיוך ולא יותר. קייט אהבה סקס אך לא קשרים. מאלה הייתה מתחמקת כמו מאש. רתיעתה מיחסים הייתה כל כך גדולה, עד שלא הרשתה להם להיכנס למגוריהן, תוך הצהרה שהם נטולי גברים. "לא יפריע לי שתזמיני לכאן מישהו רציני שתכירי, אבל סתם מישהו זה מיותר," הצהירה לא פעם, ואיריס הסכימה. כל מערכות היחסים של קייט היו מחוץ למגוריהן, מה שסימן כמובן שהקשרים לא היו רציניים. בדרך כלל הם נוצרו לאחר שעבר עליה משהו שהסעיר את רוחה, משהו עמוק ומייסר שעורר בה את הצורך לנהוג בפראות בניסיון לעקור כאב מתוכה. היא מעולם לא סיפרה לאיריס מה גורם לה לנהוג כך, ואיריס לא התעקשה לדעת. הייתה לה תחושה שמשהו קרה לה, כשעוד חיה מעבר לאוקיינוס.

קייט הגיעה לארץ כסטודנטית מלוס־אנג'לס. היא אף פעם לא דיברה עם איריס על החיים שלה שם. לפעמים איריס רצתה לשאול, אך משהו בהתנהגותה של קייט רמז לה שהיא לא ממש תשמח לענות לשאלות אישיות, במיוחד לא על עברה. לקייט היו חומות משלה, ואיריס הבינה חומות, כי גם לה היו כאלה, גדולות ורחבות. לכן במקום לחקור, היא דאגה בסתר, ולא פעם נשארה ערה עד השעות הקטנות של הלילה כדי לוודא שהיא חזרה לחדר.

"את לא צריכה לדאוג לי," הייתה לוחשת ומנשקת למצחה כשהייתה קולטת אותה ערה. "אני יודעת לשמור על עצמי." ואיריס הייתה מהנהנת, עוצמת את עיניה ונרדמת.

כן, שלא כמוה, קייט ידעה איך להתנהל בחברה. והיא, שנולדה לבית נוקשה ודורש, הייתה ביישנית ומוזרה. מבחינת הוריה, הכול היה אסור ועדיף שלא. הדרישה היחידה של הוריה הייתה שתבנה את עצמה. "התמקדי בלימודים, כך לא תהיי תלויה באף אחד," היו מציעים. "כל השאר הבל הבלים, הזמן לבלות יגיע אחר כך."

וכך, כשנערות בגילה נחשפו לחיים האמיתיים, לאהבות ראשונות ולחברים, היא רק חלמה או קראה עליהם בספרים, ובעיקר ברומנים המלאים בסיפורים מרגשים של כאב ואהבה, שהסעירו את דמיונה, גרמו לה לרצות את האהבה הזו ולימדו אותה לחלום על הרגע שבו גם היא תפגוש בגבר המושלם שיסחף את חושיה ואת ליבה.

"אולי תפסיקי עם כל הרומנים הללו ותבואי איתי פעם אחת למסיבה. שום גבר לא יקפוץ לך מהדפים. הם רק דמיון של איזו סופרת מזדקנת, את יודעת," הציעה לה יום אחד ממש בתחילת היכרותן, כשחיכתה לכמה חברים שהכירה מאותה תוכנית שדרכה באה ללמוד כאן שיאספו אותה.

השערות על עורפה סמרו, כשהכינה את עצמה לעמדת ספיגה, כי חשבה שקייט מנסה ללגלג לה באופן מודע. אבל כשהביטה בעיניה וראתה רק חיוך תמים, פגיעות ודאגה, נרגעה. מתברר שהיא פשוט לא רצתה להשאיר אותה לבד. מרגע זה הקליק שחיבר ביניהן הלך וגבר.

"את יודעת, קייט, אני אוהבת אותך, אבל מפה ועד ללכת איתך למסיבה, לא תודה." היא הרימה את ספרה. "את צודקת, הגברים האלה דמיון, ובעיניי, זה מה שטוב בהם. תמיד חתיכים, חושניים וסקסיים, והכי חשוב לא מזיקים. לא נראה לי שאוכל למצוא אחד כזה במסיבות שלך."

קייט גלגלה את גבותיה בשעשוע. "אם את מבקשת חתיכים וסקסיים, אני יכולה להכיר לך כמה שיתחרו עם כל תיאור שתביאי, אבל אם את מחפשת לא מזיקים..." חיוכה הרצין, "זה תלוי בך אני חושבת, עד כמה כוח תיתני להם. למדתי שכמעט הכול בידיים שלנו, ואם את לא משקיעה רגש בקשר אלא משתמשת וזורקת, אין מצב שיצליחו לפגוע בך."

"הלב לא פועל כך, במיוחד לא שלי." איריס נאנחה וסגרה את הספר על אצבעותיה, שאותן השאירה כסימנייה. "ולא הייתי רוצה להשתמש ולזרוק, בדיוק כמו שלא הייתי רוצה שיעשו את זה לי."

"אההה, ופה הטעות שלך. אין לי בעיה שישתמשו בי ויזרקו, במיוחד כשזה הדדי, אבל אם המילים להשתמש ולזרוק חריפות לך מדי, אחליף אותן במילים ליהנות ולגמור." היא קרצה.

"כן," איריס צחקה. "זה כבר נשמע אחרת, ובכל זאת אני לא בנויה לכך. לצערי, קשה מאוד לאלף את הלב שלי לא להגיב רגשית, כשאני מנסה להשתמש בגופי לצורכי גמירה ותענוגות. יש לו נטייה כחלק אורגני מתודעתי להצמיח די מהר רגשות או להתנגד ולקפוא ברגע שמישהו שאין לי כלום אליו מתקרב."

היא נזכרה בפעמים שבהן ניסתה להיכנס למערכת יחסים עם בחור, שאליו לא ממש נמשכה. ליבה סירב לקבל אותו, וגופה ששיתף פעולה בהתחלה החל להתנגד. בהתחלה מעט, אבל ככל שהתעקשה להכריח את עצמה להמשיך בקשר, הרתיעה החריפה עד שהגיעה למצב של כמעט חרדה. זה לימד אותה שהיא לא יכולה להמשיך לשקר לעצמה, כי היא מרגישה בודדה, ושמגיע לה קשר אמיתי שבו תוכל לאהוב ללא פשרות.

"אהבה אמיתית מובילה לכאב לב אמיתי," קייט קטעה את מחשבותיה. "אבל האמת, את לא חייבת לבלות רק בשביל לחפש סטוץ ללילה. את פשוט יכולה להיות איתנו וליהנות, מבטיחה שאדאג לך..."

לא היה לה ספק שקייט תדאג לה ולא תניח לה להיות לבד שם, אבל היא לא רצתה להיות נטל על אף אחד, במיוחד לא עליה. מבט אחד על פניה הספיק כדי לדעת שעבר עליה יום לא קל ושהיא הולכת רק כדי לשתות ולשכוח. "רק אם את מבטיחה להכיר לי שווים כמו זה..." היא צחקקה ופתחה את הספר במקום שבו עצרה והקריאה לה. "רק כשפשט את חולצתו הבינה עד כמה הוא מושלם. בנוי לתלפיות. כתפיו הרחבות התאימו באופן פרופורציונלי לשרירי החזה החזקים והמשורגים, שהשתלבו עם הקוביות שהזכירו לה טבליות של שוקולד ארומטי ומתוק. לשונה דרשה לצאת וללקק את בטנו השטוחה, ואת הווי המושלם, שכיוון אותה לאותה חבילה שהבטיחה עונג. הוא היה אלוהי, והיא לא יכלה לעצור את גופה מלהגיב אליו ולסגוד לו..."

"ובכל זאת זה גיבור של נייר, פרי דמיון של סופרת חרמנית." קייט צחקקה וגלגלה את עיניה.

"לא מעניין, תגידי לי שנתקלת באחד כזה שווה באיזושהי מסיבה. אחד כזה שרק מהסתכלות על גופו ארצה לקפוץ עליו ול..."

"ומה?" עיניה של קייט התכווצו בחיוך.

"ו... את יודעת..."

"לא, אני לא יודעת." היא נשכה את שפתיה במאמץ שלא לצחוק. איריס הסמיקה.

"הפכת לטוֹמָטוֹ אדום." נחרה נפלטה מפיה. "את אפילו לא יכולה להגיד את זה – להזדיין ולגמור." היא פרצה בצחוק מצלצל.

"בוודאי שאני יכולה. ואומרים עגבנייה." איריס התפרצה.

"נו, אז תגידי!" היא הניחה את ידיה על מותניה בהתרסה. "תגידי להשתגל, לגמור, להגיע לאביונה, להגיע לאורגזמה. זה הדבר הכי טבעי בעולם, ואין מה להתבייש בזה."

"שכחי מזה." איריס זרקה עליה את הדובי שהיה לידה, וקייט מיהרה לתפוס בו.

היא לחצה על ליבו האדום, עד שנדלק והתחיל להבהב. "לפחות יש לך את מנחם לב אוהב שיחבק אותך בלילה. אומנם אין לו שרירים ובמקום בטן שטוחה יש לו כרס גדולה, אבל הוא מאוד נעים." היא זרקה אותו חזרה לעברה. "חסרונו היחיד הוא שאין לו זין. אם אפשר היה להוסיף לו תוספת קטנה, הוא היה הופך לדובון של אהבה."

"או, אלוהים." איריס סגרה את אוזניו בדרמטיות וצחקקה. "את כל כך גרועה. זה דובי אהבה, לא דובי סקס."

"וזו הבעיה!" קייט הרצינה לפתע. "אהבה וסקס – מה יש לנו בחיים בלעדיהם? אם לא נתנסה עכשיו, אז מתי? הרי אנחנו בגיל הזה של להכיר את עצמנו, לחצות גבולות ולהשתולל, להיפתח אל העולם ולזרום איתו. אין לי מושג כיצד השרישו בך פחד שמונע ממך ליהנות, אבל ילדה, הגיע הזמן להרוס את החומות שבנית ולתת לעצמך להשתחרר. התקופה הזו לעולם לא תחזור, ועוד כמה שנים נצטרך לצלול אל החיים הרציניים ואל עולם המבוגרים, וגם כך זה די מדכא."

"ואיך את מצפה ממני שאעשה את זה," איריס נאנחה וסגרה את הספר, "אם אני לא ממש מצליחה להירגע וליהנות? במקומות הומי אדם אני לא מוצאת את הידיים והרגליים, מרגישה שזה לא המקום שלי."

"אה, שטויות, נראה לך שיש מישהו שמוצא את עצמו שם כל כך בקלות? בשביל זה יש בירות. כוס אחת או שתיים כדי להשתחרר, ואת הופכת לאיריס אחרת, בלי עכבות ובלי חששות, רק עם אותו חיוך יפה שלך ובחור אחד או שניים שמחוברים אלייך ברחבת הריקודים. סנדווייייץ'!" היא קראה בצרידות בעודה מושכת את המילה ומניעה את גופה בתנועות ריקוד חושניות.

"שניים, אה?" היא נדהמה מתעוזתה. "רגליי השמאליות ואני לא נצליח לרקוד עם אחד, את רוצה שארקוד עם שניים?"

"בריקודים כאלה לא צריך לדעת שום צעד, רק להזיז את האגן ואת החזה, ואת מסודרת. ממילא כולם שיכורים."

איריס חשה את מצחה מתכווץ. "את בטוחה שזו מסיבת סטודנטים רגילה ולא מסיבת סקס? לא הייתי רוצה למצוא את עצמי באיזו מסיבת אורגיה, את יודעת."

"נשבעת שלא." קייט הרימה את ידה וסימנה סמל של צלב על עצם החזה שלה, ראשה הושפל מטה בניסיון להסתיר את החיוך הקטן שנוצר על שפתיה.

"את יודעת, זה היה אמין יותר אם היית נשבעת לבודהה." היא נאנחה בדרמטיות.

"נשבעת גם בו. העיקר שתבואי. אתן לך ללבוש את השמלה השחורה שאת כל כך אוהבת." קולה התנגן בנימת שכנוע. זו הייתה שמלת מיני קצרצרה עם מחשוף כמעט עד לטבור, שקייט בעלת הגוף בצורת שעון חול, החזה המלא והחצוף והרגליים המדהימות והארוכות מילאה אותה באופן מושלם. לה חסרו מספר סנטימטרים בגובה ובחזה כדי להיכנס אליה.

"תודה על ההתחשבות, אבל אני אוהבת אותה עלייך ולא עליי. נראה לי שאצמד למלתחה היותר שמרנית והפחות מלהיבה שלי."

*המשך הפרק בספר המלא*