תולדות הדבורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תולדות הדבורים
מכר
מאות
עותקים
תולדות הדבורים
מכר
מאות
עותקים

תולדות הדבורים

4.6 כוכבים (18 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Bienes Historie
  • תרגום: דנה כספי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 396 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 36 דק'

תקציר

השנה היא 1852. ויליאם, ביולוג וסוחר זרעים אנגלי, מחליט להתמסר לפיתוח ותכנון של כוורת דבורים משוכללת שתזכה אותו בתהילה ותבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו. בעוד בתו עושה כל שביכולתה לסייע לו, בנו רואה במאמציו ברכה לבטלה. במקביל ושלא בידיעתו, מתבצעים ניסיונות דומים במקומות נוספים בעולם; בשנת 2007 ג'ורג', דבוראי מחוספס מאוהיו, מפציר בבנו להצטרף אליו למסע מקובל בחקלאות המתועשת האמריקנית: שינוע כוורות דבורים לצורכי האבקת מטעים בעונת הפריחה. הוא מגייס את כל מרצו ומשאביו על מנת לשכנע את בנו לעזוב את לימודיו הלא מועילים ולהתגייס להצלת עסקי המשפחה; מן העבר האחר של ההיסטוריה, בסין העתידית של שנת 2089, טַאוּ עובדת כמְאַבֶּקֶת ידנית בעולם שהדבורים נעלמו ממנו. אין דבר שהיא רוצה יותר מלהבטיח לבנה הפעוט השכלה וחיים טובים משלה.
בפרוזה בוטחת, תוך שהיא מתבוננת מצד אחד בקשרי התלות והאחריות שמתקיימים לאורך ההיסטוריה בין האדם לטבע ומצד שני אל עומק היחסים בין הורים לילדיהם, מנווטת מאיה לונדה את שלוש העלילות עד להתלכדותן המפתיעה. 
"תולדות הדבורים", שראה אור לראשונה בנורווגיה, זיכה את מאיה לונדה, סופרת ותסריטאית מצליחה, בפרס מוכרי הספרים. המבקרים הרעיפו עליו שבחים והוא נהנה מהצלחה מסחרית בינלאומית גדולה, בין היתר כשכיכב בראש רשימות רבי–המכר בגרמניה במשך שבועות ארוכים. זכויות התרגום שלו נמכרו ל–35 מדינות. 
 
 
“העיסוק של לונדה במתח שבין האינסטינקטים האנושיים והצורך בריסון הוא רלוונטי מתמיד.“ לוס אנג'לס טיימס
 
“קִראו, קִראו, בעוד הדבורים מזמזמות מעל ראשיכם. תחכימו, תעשירו את הידע שלכם, ותפחדו...“ ויקאנדויסן, נורווגיה

פרק ראשון

טָאוּ
מחוז 242, שִירוֹנְג, סצ'ואן, 2098
 
 
כמו ציפורים מגודלות התמקמנו כל אחת על הענף שלה, שומרות על שיווי המשקל, מכל פלסטיק ביד אחת ומברשת נוצות באחרת.
 
טיפסתי למעלה, באיטיות, בזהירות מרבית. העבודה הזאת לא התאימה לי, הייתי שונה מרוב הנשים האחרות בצוות. לעיתים קרובות תנועותיי היו פתאומיות מדי, לא ניחנתי בכישורי המוטוריקה העדינה ובדייקנות הנדרשים. לא לזה נועדתי, ולמרות זאת היה עליי להיות כאן, מדי יום, שתים־עשרה שעות ברציפות.
 
העצים היו כבני שלושים, שנות דור שלם. הענפים שבריריים כמו זכוכית דקה, הם חרקו תחת נטל משקל גופינו. התפתלתי בזהירות כדי לא לגרום נזק לעץ. מיקמתי את רגלי הימנית על ענף גבוה יותר ומשכתי בזהירות את רגל שמאל אחריה. עד שסוף־סוף מצאתי תנוחת עבודה בטוחה, אמנם לא נוחה, אבל יציבה. מפה יכולתי להגיע לפרחים שבצמרת העץ.
 
מכל הפלסטיק הקטן היה מלא זהב, זהב קליל כענן שנשקל בקפידה וחולק לנו בתחילת יום העבודה, כמות זהה בדיוק לכל אחת מאיתנו. חסרת משקל ניסיתי לקחת בידי כמויות בלתי נראות מהמכל ולפזר על העצים. יש לאבק כל פרח ופרח בעזרת המברשת הקטנה של נוצות תרנגולת, נוצות שפותחו במיוחד למטרה זו. התברר ששום נוצה מסיב מלאכותי לא תוכל אפילו להתקרב ליעילות של נוצת התרנגולת. העניין נבדק שוב ושוב, כי היה לנו די והותר זמן. במחוז שלי המסורת הייתה בת למעלה ממאה שנה. הדבורים נעלמו כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20, הרבה לפני "ההתמוטטות", חומרי ההדברה הרגו אותן. כמה שנים אחר כך, אחרי שהופסק השימוש בחומרי הדברה, הדבורים חזרו, אבל ההאבקה הידנית כבר הייתה בשימוש. התוצאות השתפרו אף שנדרשו לכך אינספור אנשים, אינספור ידיים. ואז, כשהתחוללה "ההתמוטטות", למחוז שלי היה יתרון תחרותי. השתלם לנו להיות אלה שזיהמו יותר מכולם. היינו מדינה מובילה בזיהום, וכך הפכנו למדינה מובילה בהאבקה ידנית. פרדוקס הוא שהציל אותנו.
 
מתחתי את זרועותיי למעלה ככל יכולתי, ולמרות זאת לא הגעתי לפרח הכי גבוה. כמעט ויתרתי, אבל ידעתי שאני עלולה להיענש, לכן ניסיתי פעם נוספת. כשפיזרנו את כל האבקה מהר מדי, היו מנכים לנו מהשכר. והיו מנכים לנו מהשכר כשפיזרנו מעט מדי ממנה. תוצאות העבודה היו בלתי נראות. בסוף היום, כשירדנו מהעצים, לא היה כל סימן למלאכה שהשקענו למעט איקס שצויר בגיר אדום על גזעי העצים, בשאיפה להגיע לארבעים איקסים ביום. רק בבוא הסתיו, כשהעצים היו עמוסי פרי, אפשר היה לראות איפה נעשתה עבודה טובה. אבל אז כבר שכחנו מזמן מי איבקה אילו עצים.
 
היום נשלחתי למטע 748. מתוך כמה? לא ידעתי. הצוות שלי היה אחד ממאות. בבגדי העבודה שצבעם בז' היינו חסרות ייחוד כמו העצים וצמודות זו לזו כמו הפרחים. אף פעם לא לבד, תמיד בחבורה, כאן למעלה על העצים או צועדות לאורך סימני הצמיגים ממטע אחד למטע הבא. רק בין כותלי דירותינו הקטנות יכולנו להיות לבד, כמה שעות קצרות ביממה. פרט לכך התנהלו כל חיינו כאן בחוץ.
 
שקט שרר. אסור היה לנו לדבר בשעת העבודה. נשמעו רק תנועותינו הזהירות על העצים, כחכוח חרישי, כמה פיהוקים, בגדי העבודה המתחככים בגזע. ולפעמים הצליל שכולנו למדנו לשנוא — ענף חורק, שבמקרה הגרוע אף נשבר. ענף שבור פירושו פחות פירות, ועוד סיבה לנכות משכרנו. מלבדם שמענו רק את הרוח כשנשבה בין הענפים הרכים, ליטפה את הפרחים, ריחפה מעל לעשב שעל האדמה.
 
היא נשבה מדרום, מהיער. היער נראה כהה ופראי כנגד עצי הפרי המלבלבים בלבן. עלוותם טרם צמחה, אבל בעוד כמה שבועות יהפוך היער לחומה ירוקה ושופעת. מעולם לא נכנסנו אליו, לא הייתה לנו כל משימה לבצע שם. אבל עכשיו התרוצצו שמועות לפיהן גם היער ייכרת ובאדמתו יישתלו עצי פרי.
 
זבוב מזמזם בא מכיוון היער, מראה נדיר. כבר כמה ימים לא ראיתי ציפור, גם הן התמעטו. הן צדו את מעט החרקים שנותרו, וגוועו ברעב, כמו שאר העולם.
 
אבל לפתע פילח את הדממה צליל צורם. המשרוקית מצריף ההנהלה, האות המבשר את תחילת ההפסקה השנייה והאחרונה ביום העבודה. פתאום שמתי לב כמה לשוני יבשה.
 
אני וחברותיי לעבודה גלשנו מהעצים לקרקע כמו גוש אחיד. הנשים האחרות כבר החלו לפטפט. ברגע שידעו שמותר להן, פרץ מתוכן הקשקוש הקקופוני כאילו מישהו לחץ על מתג.
 
לא אמרתי דבר, התרכזתי בירידה איטית מהעץ, בלי לשבור אף ענף. הצלחתי. מזל ותו לא. הייתי מגושמת, מסורבלת, החזקתי מעמד כאן מספיק זמן כדי לדעת שלעולם לא אהיה ממש טובה בעבודה.
 
על הקרקע ליד העץ עמד בקבוק שתייה ממתכת, שרוט כולו. חטפתי אותו ושתיתי במהירות. המים היו פושרים, טעמם טעם אלומיניום, ובגללו שתיתי פחות מכפי שהייתי צריכה.
 
שני נערים מצוות המזון, לבושים בבגדים לבנים, מיהרו לחלק את הארוחה השנייה של היום, בקופסאות לשימוש חוזר. התיישבתי לבדי בגבי אל גזע העץ ופתחתי את הקופסה שלי. האורז היה מעורב היום בגרגירי תירס. הכנסתי מעט ממנו לפי. כרגיל הוא היה קצת מלוח מדי, מתובל בטעמי צ'ילי וסויה מלאכותיים. בשר כבר מזמן לא אכלתי. גידול מספוא דרש יותר מדי אדמה בת עיבוד, והרבה מהמספוא המסורתי דרש האבָקה. שוֹויים של בעלי החיים לא הצדיק את מלאכת הכפיים הדקדקנית והמפרכת שלנו.
 
הקופסה התרוקנה לפני ששבעתי. קמתי והחזרתי אותה לסל האיסוף, ואז רצתי במקום. רגליי היו עייפות, ולמרות זאת נוקשות מרוב עמידה ללא תזוזה בתנוחות מקובעות, שם למעלה על העצים. הדם דגדג בעורקיי, לא הצלחתי לעמוד בשקט.
 
אבל ללא הועיל. הסתכלתי סביבי בחטף. איש מההנהלה לא שם לב. נשכבתי בזריזות על האדמה, הייתי פשוט מוכרחה למתוח את גבי הכואב.
 
עצמתי את העיניים לרגע. ניסיתי לאטום את קולותיהן של הנשים האחרות בצוות. הקשבתי במקום זאת לאופן שבו הפטפוטים גברו ונחלשו. הצורך הזה של רבות כל כך לדבר בבת אחת, מנין הוא בא? האחרות התחילו כבר כילדות קטנות. שעה אחר שעה של שיחות קבוצתיות שהנושא שלהן תמיד המכנה המשותף הנמוך ביותר, בלי להתעמק בשום דבר, אף פעם. אולי חוץ מהפעמים שבהן זו שעליה דיברו לא הייתה נוכחת.
 
באופן אישי העדפתי שיחות אחד על אחד. ולא פחות מכך, את חֶברתי שלי בלבד. בעבודה בדרך כלל העדפתי את האפשרות האחרונה, ובבית יכולתי לדבר עם קוּאַן, בעלי. אמנם לא השיחות הממושכות שלנו הן שחיברו בינינו: קואן חי בהווה, בכאן ועכשיו, הוא התייחס למוחשי, לא צמָא לעוד ידע, לא השתוקק למשהו מעבר למה שיש, אבל בזרועותיו מצאתי שלווה. והיה לנו גם ילד, ויי־ואן בן השלוש. עליו יכולנו לדבר.
 
הפטפוטים ערסלו אותי וכמעט שקעתי בשינה, אבל שנייה לפני שנרדמתי הם נקטעו בבת אחת. כולן השתתקו.
 
הזדקפתי והתיישבתי. ראשיהן של נשות הצוות האחרות הופנו לעבר הכביש.
 
השיירה התקדמה לעברנו במורד, לאורך סימני הצמיגים.
 
גילם לא עלה על שמונה, זיהיתי רבים מהם מבית הספר של ויי־ואן. כולם הולבשו בבגדי עבודה זהים, אותן תלבושות בז' סינתטיות שלבשנו אנחנו, והתקרבו אלינו מהר ככל שרגליהם הקטנות נשאו אותם. שני מדריכים מבוגרים מנעו מהם להתפזר. אחד מלפנים, אחד מאחור. לשניהם היו קולות חזקים שתיקנו את התנהגות הילדים ללא הרף, אבל הם לא גערו בהם, פקודותיהם ניתנו בחום ובהזדהות. כי אף שהילדים לא לגמרי הפנימו לאן הם הולכים, המבוגרים כבר ידעו.
 
הילדים צעדו יד ביד, זוגות לא זהים, הגבוהים ביותר עם הנמוכים ביותר, הגדולים שומרים על הקטנים. הליכה לא אחידה, לא מסודרת, אבל הם החזיקו ידיים ולא עזבו, כאילו הוצמדו זה לזה בדבק. אולי קיבלו הוראה שבשום פנים ואופן אסור להם להרפות.
 
מבטיהם היו מכוונים אלינו, אל העצים. הם היו סקרנים, כמה מהם צמצמו את עיניהם כדי להיטיב לראות, הטו את ראשיהם הצידה. כאילו הם פה בפעם הראשונה, אף שכולם גדלו כאן באזור ולא הכירו נוף אחר מלבד שורות אינסופיות של עצי פרי אל מול צילו של יער הפרא מדרום. ילדה נמוכה הביטה בי שעה ארוכה, עיניה גדולות, די קרובות זו לזו. היא מצמצה פעמיים, ואז משכה באפה בקולי קולות. בידה החזיקה ילד כחוש. הוא פיהק בקול וללא כל בושה, לא הצמיד את ידו החופשייה לפיו, היה לגמרי לא מודע לכך שפרצופו התמתח וחור גדול נפער בו. הוא לא פיהק כביטוי לשעמום, הוא היה צעיר מדי. המחסור באוכל הוא שגרם לעייפות. ילדה דקיקה וגבוהה הובילה ילד קטן. הוא התנשם בכבדות מבעד לאף סתום, פיו היה פתוח. הילדה הגבוהה גררה אותו אחריה ותוך כדי כך הסבה את פניה אל השמש, היא מצמצה וקימטה את האף, אבל לא שינתה את תנוחת ראשה, כאילו רצתה להשתזף קצת או אולי לאגור כוחות.
 
הילדים החדשים באו מדי אביב. אבל האם באמת תמיד היו קטנים כל כך? או אולי נעשו צעירים יותר?
 
לא. הם היו בני שמונה. כרגיל. סיימו את לימודיהם בבית הספר. אם כי לקרוא לזה בית ספר... נכון, הם למדו מספרים וכמה אותיות, אבל מעבר לזה, בית הספר היה בסך הכול מקום אחסון מוסדר. אחסון והכנה לחיים כאן. אימונים בישיבה ללא תזוזה במשך זמן רב. שבו בשקט. בלי לזוז, כן, ככה. ותרגילים במוטוריקה עדינה. הם ארגו שטיחים כבר מגיל שלוש. האצבעות הקטנות התאימו להפליא לעבודה עם דוגמאות מורכבות. כשם שהיו מושלמות לעבודה כאן.
 
הילדים חלפו על פנינו, הישירו את פניהם קדימה, לעבר עצים אחרים, והמשיכו בדרכם, לכיוון מטע אחר. הילד חסר השיניים מעד, אבל הילדה הגבוהה החזיקה אותו בנחישות בידה ומנעה את נפילתו.
 
הילדים נעלמו בכביש היורד, טבעו בין העצים.
 
"לאן הם הולכים?" שאלה אישה מהצוות שלי.
 
"כנראה ל-49 או 50," אמרה אחרת. "אף אחד עוד לא התחיל שם."
 
חשתי מועקה. לאן ילכו, לאיזה מטע יישלחו — מה זה חשוב. מה שחשוב הוא מה שיעשו שם...
 
המשרוקית נשמעה מהצריף. טיפסנו בחזרה על העצים. התנועעתי באיטיות, ולמרות זאת ליבי הלם בחוזקה. כי הילדים לא נעשו צעירים יותר. ומה עם ויי־ואן... בעוד חמש שנים ימלאו לו שמונה. בעוד חמש שנים בלבד יגיע תורו. הידיים החרוצות היו שוות יותר כאן מאשר בכל מקום אחר. האצבעות הקטנות כבר כוּוננו לסוג זה של עבודה.
 
ילדים בני שמונה כאן במטעים, יום אחר יום, גופים קטנים ונוקשים על העצים. אפילו ילדוּת לא הייתה להם, כפי שהייתה לי ולבני גילי, אנחנו למדנו בבית הספר עד גיל חמש־עשרה.
 
חיים שאינם חיים.
 
ידיי רעדו כשהנפתי את מכל הפלסטיק ובו האבקה יקרת הערך. כולנו צריכים לעבוד כדי להשיג לנו אוכל, כך אמרו לנו, כדי לגדל את האוכל שיבוא אל פינו. כולם צריכים לתרום, אפילו הילדים. כי מי צריך השכלה כשמחסני התבואה מתכלים? כשהמנות הקצובות הלכו והתכווצו מדי חודש? כשבלילה שכבנו לישון רעבים?
 
הסתובבתי כדי להגיע לפרחים שמאחוריי, אבל הפעם תנועותיי היו חדות מדי. נתקלתי בענף שלא הבחנתי בו קודם, איבדתי פתאום את שיווי המשקל ונשענתי בכבדות לצד הנגדי.
 
ואז זה קרה. הצליל המתפצפץ שכולנו שנאנו. צליל ענף שנשבר.
 
מנהלת העבודה מיהרה לעברי. היא הביטה למעלה אל העץ, העריכה את הנזקים בלי לומר מילה, מיהרה לרשום משהו בפנקס והסתלקה.
 
הענף לא היה ארוך או עבה, אבל ידעתי שכל היתרה שלי לחודש זה נעלמה. הכסף שהיה מיועד לקופסת הפח בארון המטבח, הקופסה שבה חסכנו כל יוּאַן מיותר.
 
נשמתי נשימה עמוקה. לא יכולתי לחשוב על זה. לא יכולתי אלא להמשיך. להרים את היד, לטבול את המברשת באבקה, להניע אותה בזהירות לעבר הפרחים, ללטף אותם קלות, כאילו הייתי דבורה.
 
נמנעתי מלהביט בשעון. ידעתי שאין כל טעם. ידעתי רק שעם כל פרח שעליו אני מעבירה את המברשת, הערב מתקרב קצת, ואיתו השעה הקצרה שבה יכולתי לבלות עם הילד שלי מדי יום. השעה הקצרה היא כל מה שהיה לנו, ובשעה הקצרה אוכל אולי להביא לשינוי גדול. לזרוע זרע שיעניק לו את האפשרות שלי מעולם לא ניתנה.

עוד על הספר

  • שם במקור: Bienes Historie
  • תרגום: דנה כספי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 396 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 36 דק'
תולדות הדבורים מאיה לונדה
טָאוּ
מחוז 242, שִירוֹנְג, סצ'ואן, 2098
 
 
כמו ציפורים מגודלות התמקמנו כל אחת על הענף שלה, שומרות על שיווי המשקל, מכל פלסטיק ביד אחת ומברשת נוצות באחרת.
 
טיפסתי למעלה, באיטיות, בזהירות מרבית. העבודה הזאת לא התאימה לי, הייתי שונה מרוב הנשים האחרות בצוות. לעיתים קרובות תנועותיי היו פתאומיות מדי, לא ניחנתי בכישורי המוטוריקה העדינה ובדייקנות הנדרשים. לא לזה נועדתי, ולמרות זאת היה עליי להיות כאן, מדי יום, שתים־עשרה שעות ברציפות.
 
העצים היו כבני שלושים, שנות דור שלם. הענפים שבריריים כמו זכוכית דקה, הם חרקו תחת נטל משקל גופינו. התפתלתי בזהירות כדי לא לגרום נזק לעץ. מיקמתי את רגלי הימנית על ענף גבוה יותר ומשכתי בזהירות את רגל שמאל אחריה. עד שסוף־סוף מצאתי תנוחת עבודה בטוחה, אמנם לא נוחה, אבל יציבה. מפה יכולתי להגיע לפרחים שבצמרת העץ.
 
מכל הפלסטיק הקטן היה מלא זהב, זהב קליל כענן שנשקל בקפידה וחולק לנו בתחילת יום העבודה, כמות זהה בדיוק לכל אחת מאיתנו. חסרת משקל ניסיתי לקחת בידי כמויות בלתי נראות מהמכל ולפזר על העצים. יש לאבק כל פרח ופרח בעזרת המברשת הקטנה של נוצות תרנגולת, נוצות שפותחו במיוחד למטרה זו. התברר ששום נוצה מסיב מלאכותי לא תוכל אפילו להתקרב ליעילות של נוצת התרנגולת. העניין נבדק שוב ושוב, כי היה לנו די והותר זמן. במחוז שלי המסורת הייתה בת למעלה ממאה שנה. הדבורים נעלמו כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20, הרבה לפני "ההתמוטטות", חומרי ההדברה הרגו אותן. כמה שנים אחר כך, אחרי שהופסק השימוש בחומרי הדברה, הדבורים חזרו, אבל ההאבקה הידנית כבר הייתה בשימוש. התוצאות השתפרו אף שנדרשו לכך אינספור אנשים, אינספור ידיים. ואז, כשהתחוללה "ההתמוטטות", למחוז שלי היה יתרון תחרותי. השתלם לנו להיות אלה שזיהמו יותר מכולם. היינו מדינה מובילה בזיהום, וכך הפכנו למדינה מובילה בהאבקה ידנית. פרדוקס הוא שהציל אותנו.
 
מתחתי את זרועותיי למעלה ככל יכולתי, ולמרות זאת לא הגעתי לפרח הכי גבוה. כמעט ויתרתי, אבל ידעתי שאני עלולה להיענש, לכן ניסיתי פעם נוספת. כשפיזרנו את כל האבקה מהר מדי, היו מנכים לנו מהשכר. והיו מנכים לנו מהשכר כשפיזרנו מעט מדי ממנה. תוצאות העבודה היו בלתי נראות. בסוף היום, כשירדנו מהעצים, לא היה כל סימן למלאכה שהשקענו למעט איקס שצויר בגיר אדום על גזעי העצים, בשאיפה להגיע לארבעים איקסים ביום. רק בבוא הסתיו, כשהעצים היו עמוסי פרי, אפשר היה לראות איפה נעשתה עבודה טובה. אבל אז כבר שכחנו מזמן מי איבקה אילו עצים.
 
היום נשלחתי למטע 748. מתוך כמה? לא ידעתי. הצוות שלי היה אחד ממאות. בבגדי העבודה שצבעם בז' היינו חסרות ייחוד כמו העצים וצמודות זו לזו כמו הפרחים. אף פעם לא לבד, תמיד בחבורה, כאן למעלה על העצים או צועדות לאורך סימני הצמיגים ממטע אחד למטע הבא. רק בין כותלי דירותינו הקטנות יכולנו להיות לבד, כמה שעות קצרות ביממה. פרט לכך התנהלו כל חיינו כאן בחוץ.
 
שקט שרר. אסור היה לנו לדבר בשעת העבודה. נשמעו רק תנועותינו הזהירות על העצים, כחכוח חרישי, כמה פיהוקים, בגדי העבודה המתחככים בגזע. ולפעמים הצליל שכולנו למדנו לשנוא — ענף חורק, שבמקרה הגרוע אף נשבר. ענף שבור פירושו פחות פירות, ועוד סיבה לנכות משכרנו. מלבדם שמענו רק את הרוח כשנשבה בין הענפים הרכים, ליטפה את הפרחים, ריחפה מעל לעשב שעל האדמה.
 
היא נשבה מדרום, מהיער. היער נראה כהה ופראי כנגד עצי הפרי המלבלבים בלבן. עלוותם טרם צמחה, אבל בעוד כמה שבועות יהפוך היער לחומה ירוקה ושופעת. מעולם לא נכנסנו אליו, לא הייתה לנו כל משימה לבצע שם. אבל עכשיו התרוצצו שמועות לפיהן גם היער ייכרת ובאדמתו יישתלו עצי פרי.
 
זבוב מזמזם בא מכיוון היער, מראה נדיר. כבר כמה ימים לא ראיתי ציפור, גם הן התמעטו. הן צדו את מעט החרקים שנותרו, וגוועו ברעב, כמו שאר העולם.
 
אבל לפתע פילח את הדממה צליל צורם. המשרוקית מצריף ההנהלה, האות המבשר את תחילת ההפסקה השנייה והאחרונה ביום העבודה. פתאום שמתי לב כמה לשוני יבשה.
 
אני וחברותיי לעבודה גלשנו מהעצים לקרקע כמו גוש אחיד. הנשים האחרות כבר החלו לפטפט. ברגע שידעו שמותר להן, פרץ מתוכן הקשקוש הקקופוני כאילו מישהו לחץ על מתג.
 
לא אמרתי דבר, התרכזתי בירידה איטית מהעץ, בלי לשבור אף ענף. הצלחתי. מזל ותו לא. הייתי מגושמת, מסורבלת, החזקתי מעמד כאן מספיק זמן כדי לדעת שלעולם לא אהיה ממש טובה בעבודה.
 
על הקרקע ליד העץ עמד בקבוק שתייה ממתכת, שרוט כולו. חטפתי אותו ושתיתי במהירות. המים היו פושרים, טעמם טעם אלומיניום, ובגללו שתיתי פחות מכפי שהייתי צריכה.
 
שני נערים מצוות המזון, לבושים בבגדים לבנים, מיהרו לחלק את הארוחה השנייה של היום, בקופסאות לשימוש חוזר. התיישבתי לבדי בגבי אל גזע העץ ופתחתי את הקופסה שלי. האורז היה מעורב היום בגרגירי תירס. הכנסתי מעט ממנו לפי. כרגיל הוא היה קצת מלוח מדי, מתובל בטעמי צ'ילי וסויה מלאכותיים. בשר כבר מזמן לא אכלתי. גידול מספוא דרש יותר מדי אדמה בת עיבוד, והרבה מהמספוא המסורתי דרש האבָקה. שוֹויים של בעלי החיים לא הצדיק את מלאכת הכפיים הדקדקנית והמפרכת שלנו.
 
הקופסה התרוקנה לפני ששבעתי. קמתי והחזרתי אותה לסל האיסוף, ואז רצתי במקום. רגליי היו עייפות, ולמרות זאת נוקשות מרוב עמידה ללא תזוזה בתנוחות מקובעות, שם למעלה על העצים. הדם דגדג בעורקיי, לא הצלחתי לעמוד בשקט.
 
אבל ללא הועיל. הסתכלתי סביבי בחטף. איש מההנהלה לא שם לב. נשכבתי בזריזות על האדמה, הייתי פשוט מוכרחה למתוח את גבי הכואב.
 
עצמתי את העיניים לרגע. ניסיתי לאטום את קולותיהן של הנשים האחרות בצוות. הקשבתי במקום זאת לאופן שבו הפטפוטים גברו ונחלשו. הצורך הזה של רבות כל כך לדבר בבת אחת, מנין הוא בא? האחרות התחילו כבר כילדות קטנות. שעה אחר שעה של שיחות קבוצתיות שהנושא שלהן תמיד המכנה המשותף הנמוך ביותר, בלי להתעמק בשום דבר, אף פעם. אולי חוץ מהפעמים שבהן זו שעליה דיברו לא הייתה נוכחת.
 
באופן אישי העדפתי שיחות אחד על אחד. ולא פחות מכך, את חֶברתי שלי בלבד. בעבודה בדרך כלל העדפתי את האפשרות האחרונה, ובבית יכולתי לדבר עם קוּאַן, בעלי. אמנם לא השיחות הממושכות שלנו הן שחיברו בינינו: קואן חי בהווה, בכאן ועכשיו, הוא התייחס למוחשי, לא צמָא לעוד ידע, לא השתוקק למשהו מעבר למה שיש, אבל בזרועותיו מצאתי שלווה. והיה לנו גם ילד, ויי־ואן בן השלוש. עליו יכולנו לדבר.
 
הפטפוטים ערסלו אותי וכמעט שקעתי בשינה, אבל שנייה לפני שנרדמתי הם נקטעו בבת אחת. כולן השתתקו.
 
הזדקפתי והתיישבתי. ראשיהן של נשות הצוות האחרות הופנו לעבר הכביש.
 
השיירה התקדמה לעברנו במורד, לאורך סימני הצמיגים.
 
גילם לא עלה על שמונה, זיהיתי רבים מהם מבית הספר של ויי־ואן. כולם הולבשו בבגדי עבודה זהים, אותן תלבושות בז' סינתטיות שלבשנו אנחנו, והתקרבו אלינו מהר ככל שרגליהם הקטנות נשאו אותם. שני מדריכים מבוגרים מנעו מהם להתפזר. אחד מלפנים, אחד מאחור. לשניהם היו קולות חזקים שתיקנו את התנהגות הילדים ללא הרף, אבל הם לא גערו בהם, פקודותיהם ניתנו בחום ובהזדהות. כי אף שהילדים לא לגמרי הפנימו לאן הם הולכים, המבוגרים כבר ידעו.
 
הילדים צעדו יד ביד, זוגות לא זהים, הגבוהים ביותר עם הנמוכים ביותר, הגדולים שומרים על הקטנים. הליכה לא אחידה, לא מסודרת, אבל הם החזיקו ידיים ולא עזבו, כאילו הוצמדו זה לזה בדבק. אולי קיבלו הוראה שבשום פנים ואופן אסור להם להרפות.
 
מבטיהם היו מכוונים אלינו, אל העצים. הם היו סקרנים, כמה מהם צמצמו את עיניהם כדי להיטיב לראות, הטו את ראשיהם הצידה. כאילו הם פה בפעם הראשונה, אף שכולם גדלו כאן באזור ולא הכירו נוף אחר מלבד שורות אינסופיות של עצי פרי אל מול צילו של יער הפרא מדרום. ילדה נמוכה הביטה בי שעה ארוכה, עיניה גדולות, די קרובות זו לזו. היא מצמצה פעמיים, ואז משכה באפה בקולי קולות. בידה החזיקה ילד כחוש. הוא פיהק בקול וללא כל בושה, לא הצמיד את ידו החופשייה לפיו, היה לגמרי לא מודע לכך שפרצופו התמתח וחור גדול נפער בו. הוא לא פיהק כביטוי לשעמום, הוא היה צעיר מדי. המחסור באוכל הוא שגרם לעייפות. ילדה דקיקה וגבוהה הובילה ילד קטן. הוא התנשם בכבדות מבעד לאף סתום, פיו היה פתוח. הילדה הגבוהה גררה אותו אחריה ותוך כדי כך הסבה את פניה אל השמש, היא מצמצה וקימטה את האף, אבל לא שינתה את תנוחת ראשה, כאילו רצתה להשתזף קצת או אולי לאגור כוחות.
 
הילדים החדשים באו מדי אביב. אבל האם באמת תמיד היו קטנים כל כך? או אולי נעשו צעירים יותר?
 
לא. הם היו בני שמונה. כרגיל. סיימו את לימודיהם בבית הספר. אם כי לקרוא לזה בית ספר... נכון, הם למדו מספרים וכמה אותיות, אבל מעבר לזה, בית הספר היה בסך הכול מקום אחסון מוסדר. אחסון והכנה לחיים כאן. אימונים בישיבה ללא תזוזה במשך זמן רב. שבו בשקט. בלי לזוז, כן, ככה. ותרגילים במוטוריקה עדינה. הם ארגו שטיחים כבר מגיל שלוש. האצבעות הקטנות התאימו להפליא לעבודה עם דוגמאות מורכבות. כשם שהיו מושלמות לעבודה כאן.
 
הילדים חלפו על פנינו, הישירו את פניהם קדימה, לעבר עצים אחרים, והמשיכו בדרכם, לכיוון מטע אחר. הילד חסר השיניים מעד, אבל הילדה הגבוהה החזיקה אותו בנחישות בידה ומנעה את נפילתו.
 
הילדים נעלמו בכביש היורד, טבעו בין העצים.
 
"לאן הם הולכים?" שאלה אישה מהצוות שלי.
 
"כנראה ל-49 או 50," אמרה אחרת. "אף אחד עוד לא התחיל שם."
 
חשתי מועקה. לאן ילכו, לאיזה מטע יישלחו — מה זה חשוב. מה שחשוב הוא מה שיעשו שם...
 
המשרוקית נשמעה מהצריף. טיפסנו בחזרה על העצים. התנועעתי באיטיות, ולמרות זאת ליבי הלם בחוזקה. כי הילדים לא נעשו צעירים יותר. ומה עם ויי־ואן... בעוד חמש שנים ימלאו לו שמונה. בעוד חמש שנים בלבד יגיע תורו. הידיים החרוצות היו שוות יותר כאן מאשר בכל מקום אחר. האצבעות הקטנות כבר כוּוננו לסוג זה של עבודה.
 
ילדים בני שמונה כאן במטעים, יום אחר יום, גופים קטנים ונוקשים על העצים. אפילו ילדוּת לא הייתה להם, כפי שהייתה לי ולבני גילי, אנחנו למדנו בבית הספר עד גיל חמש־עשרה.
 
חיים שאינם חיים.
 
ידיי רעדו כשהנפתי את מכל הפלסטיק ובו האבקה יקרת הערך. כולנו צריכים לעבוד כדי להשיג לנו אוכל, כך אמרו לנו, כדי לגדל את האוכל שיבוא אל פינו. כולם צריכים לתרום, אפילו הילדים. כי מי צריך השכלה כשמחסני התבואה מתכלים? כשהמנות הקצובות הלכו והתכווצו מדי חודש? כשבלילה שכבנו לישון רעבים?
 
הסתובבתי כדי להגיע לפרחים שמאחוריי, אבל הפעם תנועותיי היו חדות מדי. נתקלתי בענף שלא הבחנתי בו קודם, איבדתי פתאום את שיווי המשקל ונשענתי בכבדות לצד הנגדי.
 
ואז זה קרה. הצליל המתפצפץ שכולנו שנאנו. צליל ענף שנשבר.
 
מנהלת העבודה מיהרה לעברי. היא הביטה למעלה אל העץ, העריכה את הנזקים בלי לומר מילה, מיהרה לרשום משהו בפנקס והסתלקה.
 
הענף לא היה ארוך או עבה, אבל ידעתי שכל היתרה שלי לחודש זה נעלמה. הכסף שהיה מיועד לקופסת הפח בארון המטבח, הקופסה שבה חסכנו כל יוּאַן מיותר.
 
נשמתי נשימה עמוקה. לא יכולתי לחשוב על זה. לא יכולתי אלא להמשיך. להרים את היד, לטבול את המברשת באבקה, להניע אותה בזהירות לעבר הפרחים, ללטף אותם קלות, כאילו הייתי דבורה.
 
נמנעתי מלהביט בשעון. ידעתי שאין כל טעם. ידעתי רק שעם כל פרח שעליו אני מעבירה את המברשת, הערב מתקרב קצת, ואיתו השעה הקצרה שבה יכולתי לבלות עם הילד שלי מדי יום. השעה הקצרה היא כל מה שהיה לנו, ובשעה הקצרה אוכל אולי להביא לשינוי גדול. לזרוע זרע שיעניק לו את האפשרות שלי מעולם לא ניתנה.