נכתב בכוכבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נכתב בכוכבים
הוספה למועדפים

נכתב בכוכבים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

תקציר

כל חייו אילן האמין כי הגורל מתווה את דרכו וידע לזהות את הרמזים המצביעים לכיוון בו עליו לצעוד. לעומתו, מאיה לא נתנה הזדמנות לאותו גורל לשנות את תכניותיה וידעה להפוך בכוחות עצמה כל חלום למציאות. 
 
כשמסלול חייהם מתנגש, כללי המשחק משתנים והם יוצאים יחדיו למסע של גילויים מטלטלים.
 
'נכתב בכוכבים' הוא רומן רומנטי, מצחיק וסוחף המעמיד את הקוראים בפני השאלה האם אכן סיפור חיינו כתוב בכוכבים או שמא הוא תוצאה של בחירות מושכלות המשפיעות על דרכנו.  
 
זהו ספרה התשיעי של אלונה ירדן.
ספריה הקודמים: סדרת 'לומד לאהוב', 'זכר אלפא', 'עונג שבת', 'הקלות שבתלונה' ו'המדריך לגידול ילדים עם תסמונת אספרגר'. אחריו יצאו לאור גם: סדרת 'הרווקה', 'שבויה באהבה', 'קתרינה', 'שתיקה מסוכנת', 'אהבה גדולה', 'תיק רודמן' ו'גבר גבר', כולם כיכבו ברשימות רבי המכר. 

פרק ראשון

פרק 1
 
 
סגרתי מאחוריי את דלת חדר הישיבות וניסיתי להסדיר את קצב פעימות לבי. שנים שאני מחכה שמישהו ישאל לדעתי בנוגע להתנהלות צוות המכירות בחברה וככה פתאום, כשנכנסתי בטעות אל חדר הישיבות הקטן במקום אל החדר הגדול אליו הייתי מוזמן, נקלעתי לוויכוח בין יואב אלחלל, מנכ"ל החברה, ורונן לביא, מנהל מחלקת המכירות.
בחיי שהתכוונתי להתנצל על ההפרעה ולחזור על עקבותיי כדי לחפש את המקום הנכון אליו הייתי אמור להיכנס, אבל שאלתו של אלחלל גרמה לי לקפוא במקומי.
"אתה מנהל הפרוייקט של מדיה מקס, נכון?" הוא שאל.
"כן. נעים מאוד, אילן אוחיון" עניתי לא בגמגום ולא מבוייש. אין לי בעיה לומר את דעתי בקול רם. הסיבה שלא עשיתי זאת עד עכשיו היא שאינני אוהב לכפות את דעתי על אנשים שלא מעוניינים לשמוע אותה.
"אתה מכיר את פעילות מחלקת המכירות של החברה?" הוא שאל בפניו של מנהל המחלקה.
"בוודאי שאני מכיר, זה חלק מתפקידי כמנהל פרוייקט".
"ואתה מוכן לעזור לנו ליישב ויכוח ולהביע את דעתך בנוגע לכשלים במחלקה?" הוא שאל ושניהם הביטו בי בדממה כשפירטתי את הכשלים במחלקה וציינתי את הפעולות שלדעתי עליהם לנקוט כדי לשפר כל דבר ודבר.
 
שעה וחצי מאוחר יותר כבר ישבתי לצד אשתי, חגית, בדרכנו לאירוע הבריתה של האחיינית החדשה שלה.
"אבל אנחנו ביחד כבר למעלה מעשר שנים, חגית, את לא מוכנה לצאת רגע מהקופסה ומהמסגרות שהחברה הכתיבה לנו ולהבין שהמסלול שלנו מוגדר ומכוון?" שאלתי מיואש כשסירבה להתרגש מצירוף המקרים שזיכה אותי בקידום משמעותי במקום עבודתי.
"אתה אומר שיש מסלול מתוכנן אבל אתה סתם נותן משקל גדול מדי לכל מיני שטויות שמתרחשות באופן לא מתוכנן בחיינו".
"חגית, מתישהו תהיי חייבת להודות שה'שטויות' האלה הן לא שום דבר אחר מאשר יד הגורל".
"לא, אילן. אני לא חייבת להודות בזה כיוון שאלו סתם שטויות. צירוף מקרים שיכול היה להתרחש כבר מזמן" היא נפנפה באצבעה והביטה במסך הטלפון הנייד שלה.
 
אני באמת מאמין שדברים לא קורים סתם.
לדעתי, הכל מכוון ויש סיבה לכל דבר, גם אם היא אינה ברורה לנו באותו רגע. חגית, לעומת זאת, מעולם לא חלקה איתי את אותה הדעה.
אנחנו מנהלים את השיחה הזאת במשך אחת עשרה שנים, פעם אחר פעם.
"אז איך תסבירי את זה? תגידי לי את?"
"כבר הסברתי לך, אבל אתה פשוט לא מקבל את ההסבר שלי. כמו שאמרתי, זה סתם צירוף מקרים. לא כוח עליון ולא יד הגורל אלא רק צירוף מקרים".
"ואם העובדה שנכנסתי בטעות לחדר הישיבות הקטן, במקום לחדר הישיבות הגדול, נבעה מכוח עליון שכיוון אותי לשם?"
"אילן, זאת סתירה בגוף השאלה. צירוף מקרים הוא משהו לא מכוון מיסודו" היא אמרה ופתחה אתר אינטרנט כדי להקריא לי את הפירוש המדוייק לצמד המילים "צירוף מקרים הוא מצב שבו בין שני מאורעות חסרי קשר, נוצרת זיקה הנחשבת למעניינת. שים לב להגדרה, אילן. אין קשר בין המקרים" היא התעקשה לדבוק בגישתה.
לא הבנתי למה כל כך קשה לה להסכים איתי בנושא הזה ולא יכולתי להפסיד בוויכוח הזה מחשש שרוני, בתנו היחידה שישבה במושב האחורי, תגדל להיות חשדנית כמו אמא שלה. רוני בורכה באינטיליגנציה גבוהה במיוחד ולא פעם המורים טענו שעלינו לשלוח אותה לאבחון כזה או אחר אבל חגית עמדה על כך שהיא צריכה לגדול ולהתבגר בקצב שלה, גם אם לרוב נראה שהקצב שלה מהיר משל אחרים וגם אם לעיתים נדמה שהוא נמוך מהם.
"את מבינה שבכלל לא הייתי אמור להיכנס לחדר הישיבות הזה? את מבינה שכל זה קרה בטעות?"
"מבינה, מבינה... אוף, אתה מעייף אותי".
"אבוש, אני יכולה לשחק בטלפון שלך?" רוני נכנסה לשיחה.
"לא, נסיכה שלי. אני צריך אותו בשביל אפליקציית הניווט".
"מה, אתה לא יודע איפה רחלי גרה?"
"לא, מתוקה שלי. אנחנו הולכים לאירוע הבריתה של הבת החדשה שלה. זה במסעדה ולא בבית של דודה רחלי".
"ואתה לא תיתן לי את הטלפון שלך כל הדרך בגלל זה?"
"אני צריך אותו, מתוקה שלי".
"אוף" היא רטנה "אז אני אסכים עם אמא שבאמת אין דבר כזה צירוף מקרים" היא ענתה והצחיקה אותי.
 
דווקא בגלל השכל האנליטי והמיוחד של רוני, היה לי חשוב שהיא תשמע את הסיבות לדרך בה אני חי לצד הדרך בה חגית בחרה לחיות גם אם אני חוזר על אותם הדברים פעם אחר פעם.
רק כך היא תוכל, כשתגדל, להחליט איך לחיות את חייה.
"חגית, את מבינה שאם הייתי נכנס לחדר הישיבות הנכון, לא הייתי נקלע לוויכוח שלהם?"
"מבינה, מבינה. למה בכל פעם שאני לא מסכימה איתך, אתה מניח שלא הבנתי אותך נכון?"
"אימוש, אז אולי אני יכולה לשחק בטלפון שלך?" שוב רוני הפריעה לשיחה.
"הטלפון שלי הוא לא משחק" חגית ענתה לה בקצרה, כפי שנהגה לעשות תמיד, וראיתי את האכזבה בעיניה הקטנות של רוני דרך המראה האחורית.
 
החשש שרוני תגדל מבלי להאמין שיש מטרה, איזון או דרך ליקום הדאיגה אותי. היה לי חשוב שרוני תדע שהיא חופשייה לחיות את חייה מבלי לחשוש כל הזמן מהתוצאות.
חגית התנהלה בפחד במשך כל חייה ואולי זאת הסיבה לכך שמעולם לא הרשיתי לה להיות זאת שאומרת את המילה האחרונה בוויכוחים האלה.
"אני לא מבין איך את לא מצליחה לראות את מה שאני רואה".
"אילן, אני אומר את זה עוד פעם אחת ואז נסגור את הוויכוח. אני כן רואה. אני רואה הכל. אני רואה את כל הפעמים בהם אתה מתלהב כמו ילד קטן מכל שטות שמתרחשת בחייך אבל באמת, אילן, אתה לא בגיל של רוני. מדובר רק בצירוף מקרים. זה לא אלוהים, זה לא היקום וזה לא הגורל. תתבגר כבר".
"למה שאת קוראת 'צירוף מקרים' אני קורא 'יד הגורל' או 'כוח מכוון'. למה קשה לך כל כך לקבל את זה?"
"בגלל שזה מאפשר לך לשבת על התחת בהמתנה ליקום במקום לקום ולגרום לדברים לקרות".
"אני? יושב על התחת וממתין?" שאלתי בנימה נעלבת.
"חד משמעית! אילו היית אומר את דעתך, צועק אותה, כמו שאני אמרתי לך לעשות, היית מקבל את הקידום הזה כבר לפני חצי שנה או יותר".
"או שלא..." מלמלתי ושנינו השתתקנו.
 
מאז ומתמיד חגית דחפה אותי להשמיע קול ולוודא שישמעו את דעתי, למרות שהיא יודעת שזאת לא דרכי.
"אני אוהב לראות מה יקרה".
"ואני אוהבת לגרום לדברים לקרות במקום לחכות להם".
"אבוש, נו, תן לי לשחק בטלפון שלך, בבקשה. פליייייז" רוני התחננה שאתן לה לברוח אל העולם הווירטואלי.
"אתה יודע מה?" חגית התעלמה ממנה לחלוטין "אני מסכימה שלפעמים צירוף מקרים יכול לקדם אותך אבל זה לא אומר שאתה חייב לחכות לו. אתה מבין שלפעמים אותם הדברים יכולים להגיע אליך גם עם מאמץ ולא רק עם הרבה מזל?"
"תגידי לי, אשתי היקרה, האם חיכית יותר מדי למשהו בחיים שלנו שאת כל כך עייפה?" שאלתי בהתרסה והיא השתתקה.
 
לפעמים, כשהיא משתתקת, אני מאמין שהצלחתי להחדיר בה קצת מתורת החיים שלי, אבל בכל פעם מחדש אני נדהם לגלות עד כמה היא נאמנה למלחמה נגדי בנושא.
"תגיד לי אתה, אילן. אתה מאמין שראוי לנהל את השיחה הזאת פעם אחר פעם מול הבת שלך?"
"מה לא ראוי בשיחה שלנו? כל מה שאנחנו מציגים זה את השקפת העולם השונה שלנו?"
"כן, בדיוק. זה נראה לך ראוי לשדר חוסר הסכמה בינינו על דבר כל כך בסיסי מולה? אני לא חושבת שזה בריא שהיא תראה אותנו מתווכחים בנושא".
"מירית, המורה שלי, אומרת שוויכוח הוא דרך טובה להגיע להבנות והסכמות כל עוד הוא נעשה בשפה הולמת וגישה בריאה" רוני מקרוני הבהירה בתמימותה לחגית שהיא סתם מפחדת מעימות.
"את רואה, חגית? כל מה שאת צריכה לעשות זה לתקן את הגישה שלך ונוכל להגיע להסכמות" אמרתי והתגלגלתי מצחוק אליו אשתי הצטרפה כהרגלה.
 
היכולת להצחיק אותה הייתה שייכת רק לי.
אני האדם היחיד בעולם שיכול להעלות חיוך על פניה של 'מלכת הקרח', כך תיארה אותה אמי לא פעם כשקראתי לה 'המלכה שלי'. תמיד הסברתי לה שאיתי היא לא הייתה קרה מעולם.
"אנחנו לא מתווכחים, בוביל'ה" מלכתי אמרה לרוני "אני מציינת עובדות ולאבא קשה לקבל אותן. זה הכל" היא חתמה בעוד עקיצה מחוכמת ושנונה שהזכירה לי, פעם נוספת, למה בחרתי דווקא בה להיות האישה שעמה אחלוק את חיי.
 
מצחיק אותי שהיא לא רואה עד כמה היא טועה.
בעוד היא מלינה על הדרך שלי לחכות ליקום שיעשה את שלו, היא שוכחת שהזוגיות שלנו היא תוצאה של חיזור אגרסיבי וארוך ולא שום דבר אחר. למרות שהיה לי ברור שנועדנו האחד לשני כבר מהמפגש הראשון, חגית נזקקה לשכנוע ארוך ומתיש, דבר שלא הבהיל אותי כלל. חשבתי שהחיזור אחריה יוכיח שלא תמיד אני ממתין שדברים יפלו לרגליי משמיים. אני מסכים שיש דברים ששווה לעבוד קשה עבורם אבל גם טוען שיש דברים שלא צריכים לבוא בקושי רב כל כך.
"אבוש, פלייייז. אני יכולה את הטלפון שלך?" רוני הסיטה את מחשבותיי שנדדו לימים רחוקים.
"בחייך, חגית, תני לה את הטלפון שלך. גם ככה היא מצליחה לקדם אותך בשלבים שאת תקועה בהם במשך שבועות" התבדחתי.
"בסדר, רוני, אבל את משחקת רק בקאנדי קראש" מלכתי נופפה באצבע מזהירה כלפי רוני והעבירה לה את המכשיר המיוחל.
"מבטיחה, אימוש. תודה!" הנסיכה הקטנה אישרה ושקט אלוהי השתרר ברכב.
 
לעיתים נדמה לי שחגית מתגוננת ומסרבת לקבל את גישתי לחיים מפני שהיא חוששת שאני מתחזק או מתקרב אל הדת.
"את יודעת שאני לא טוען שהכל משמיים, נכון?"
"אני יודעת, אילן. כלומר, אני מקווה שאני יודעת".
"בטח שאת יודעת. מה קרה לך? זה פשוט ש.. לא... זה... אני לא יודע איך להסביר את זה. מאז ומתמיד אני מרגיש שאני מתקדם בכיוון מסויים ושיש לכך סיבה".
"ועצרת פעם לחשוב אם טוב לך או רע לך בכיוון הזה?"
"מה זאת אומרת? אם כל הסימנים מכוונים אותי לכיוון בו אני הולך, למה שיהיה לי שם רע?"
"ומה אם כל הסימנים יראו לך שזה הכיוון שאתה צריך לצעוד בו, אבל הלב שלך יאמר שזאת לא הדרך הנכונה... עבורך?"
 
התלבטתי מה לענות, כי מעולם לא באמת חשבתי על זה.
טוב לי. טוב לי עם כל כיוון שהיקום ניווט אותי אליו וטוב לי גם עכשיו, עם הקידום שקיבלתי בעבודה. לא הצלחתי להבין למה היא כל כך מתעקשת לא לקבל אותו כמשהו חיובי ותהיתי אם אנחנו עדיין מדברים על הנושא הזה או שחגית בכלל מרמזת למשהו אחר.
"אני חושב ש..." התחלתי לענות אבל רוני קטעה את דבריי.
"אימוש, רחלי שלחה הודעה והיא כתבה שגם היא מאחרת".
"את מבינה, חגית? אני עכשיו נמצא בדרך לאירוע של אחותך. הסימנים שהיקום שולח לי הם שזה לא האירוע אליו אני צריך ללכת" התכוונתי להתבדח אבל פניה של חגית נפלו.
"איזה סימנים אתה כבר רואה בנסיעה הזאת, מטומטם?"
"נתחיל בזאת שכל חלק בגוף שלי מרגיש שזאת לא הדרך שלי" התנערתי בצורה מצחיקה אך גם זה לא העלה חיוך על פניה "הביטי סביב, חגית, יש סימנים בכל פינה. הפקק הזה, למשל. מבחינתי, פקק תנועה ביום רביעי בבוקר הוא סימן מהיקום. לעזאזל, אחותך מאחרת לאירוע של עצמה, איזה סימנים נוספים את צריכה כדי לדעת שזה לא אירוע שכוון אלינו משמיים?" התחלתי לצחוק אך עצרתי כשהבנתי שאני מתבדח עם עצמי.
"לא לזה התכוונתי" היא ענתה חסרת כל אנרגיה להמשך השיחה והצטערתי.
 
לא התכוונתי לזלזל בקשר המיוחד שיש לה עם אחותה ובטח שלא התכוונתי לגרום לה לחשוב שלא טוב לי לשבת איתה ברכב.
"מלכה שלי, אני בדרך לאירוע של רחלי בלב שלם. אני הולך לאחותך עם חיוך כי היא הדרך שלך.
אני ואת? אנחנו צועדים תמיד ביחד".
 
לרגע חששתי שאשתי התאכזבה מתשובתי.
הפעם האחרונה שנהגה בצורה כל כך מוזרה הייתה כשגילתה שרוני היא הסיבה לבחילות הבוקר שלה, אבל לצערי מאז לא חדלה להיות קיצונית במעברים בין הבעות השמחה לעצב על פניה.
"חגית, הכל בסדר?"
"כן... פשוט... לפעמים מרגיש לי שאתה לא מצליח לרדת לסוף דעתי וזה... זה מתסכל".
"אבל, מלכה שלי, את יודעת שאני צוחק, לא? אני רק מנסה להצחיק את אשתי".
"אז הפעם, אילן, לא הצלחת".
"מה יש לך? רק רציתי לציין שהיקום האיר לי פנים שוב והקידום הזה נמנה על ההפתעות האחרות שנשלחו אליי בדרך. זהו, זה כל מה שרציתי לעשות".
"ואני רציתי שסוף סוף תפקח את העיניים החולמניות שלך ותבין שלא כל הפתעה שהיקום שולח לך היא טובה. זהו, זה כל מה שרציתי לעשות".
"איזו מההפתעות שקיבלתי לאחרונה מהיקום את רוצה להחזיר? איזו מביניהן את מצטערת שקיבלת?" שאלתי והיא השתתקה.
 
העפתי לעברה מבט חטוף.
אני כבר מכיר את הבעות הפנים שלה ויכולתי לזהות בשניות שגלגלי השיניים במוחה לא פעלו. היא סתם בהתה ברכב שעמד לפנינו. נראה שהתשובה הייתה כבר מוכנה בראשה, או שלא הייתה לה תשובה כלל וכלל. תהיתי אם להמשיך ללחוץ בעניין, כדי לגרום לה לחלוק איתי את מחשבותיה, אבל רוני שוב התערבה כשהקריאה הודעת טקסט חדשה שנכנסה אל מכשיר הטלפון של חגית.
"אימוש, ירון אומר שהוא לא מוצא את התיק של 'בן שטרית' ושואל איפה השארת אותו".
"אלוהים אדירים, איזה איש חסר יכולת! צריך לכתוב לו שהוא אידיוט גמור ולסגור את הנייד עד סוף היום. שיסתדר לבד" חגית התפרצה בכעס.
"אז לכתוב לו את זה?" רוני קימטה את מצחה.
"לא!" ענינו חגית ואני במקהלה והתגלגלנו מצחוק.
 
הנסיכה הקסומה שישבה מאחור הייתה הדבק במערכת היחסים שלנו וההודעה של ירון בהחלט עזרה למצב הרוח של שנינו להתרומם במקצת.
הבטתי סביב אל המכוניות שעמדו אחת אחרי השנייה. מדי פעם אחת מהן התקדמה בכמה סנטימטרים בודדים והאחרות הזדחלו בעקבותיה ונצמדו עד כמה שיכלו.
 
פתאום עלתה בי מחשבה מצחיקה. יכול להיות שגם רחלי פה בפקק התנועה הזה ולכן היא מאחרת?
"אל תעני לו, בוביל'ה. אני ביום חופש, שיסתדר".
"את בטוחה, אימוש?" שאלה הקטנטונת האחראית.
"אני בטוחה, רק תתקדמי שלבים נוספים בקאנדי קראש" חגית ענתה וחיוך, שאהבתי מאוד, נסוך על פניה.
 
היכולת שלה להתנתק מהשגרה כשהיא ביום חופשי היא משהו שמעולם לא הצלחתי לעשות.
אפילו ביום החופשי שלי דאגתי להגיע למשרד ולהשתתף בישיבה דחופה, כדי שלא אפספס דבר, ולמעשה אילו לא הייתי עושה זאת, לא הייתי זוכה בקידום.
"את לא באת לי בקלות" פתאום פלטתי משפט שמעולם לא אמרתי לאשתי ומיד הצטערתי עליו. כל חלק בגופי רמז לי שהשיחה מיצתה את עצמה, אך בכל זאת נותרו בי כמה משפטים חשובים שביקשו למצוא את דרכם אליה.
"עכשיו או פעם?" עיניה נצצו כשביקשה הבהרה.
"כשהכרנו" עניתי "את מעולם לא היית צירוף מקרים שנפל עליי משמים. איתך לא חיכיתי לאיזה מסר גדול. עלייך נלחמתי, אחרייך רדפתי והתאמצתי מאוד כדי להשיג אותך".
"נכון" היא אמרה והשפילה מבט "לא יודעת... אולי בכל זאת יש משהו בתיאוריית המסלול המוגדר שלך והכוח המכוון".
 
לא פספסתי את העקיצה הצינית שלה.
דווקא כשאני מראה לה שלעיתים אני פועל בדרך שלה וגורם לדברים לקרות, היא אומרת שאולי לא הייתי צריך.
"אימוש, רחלי שואלת אם את כבר שם" רוני הקריאה הודעה נוספת שנכנסה אל מכשיר הטלפון של חגית וניתקה את חוט המחשבה שלי.
"אז תכתבי לה בתגובה שאני עוד פה" האישה החדה והשנונה לה בחרתי להינשא שוב הופיעה.
"חגית, את ואני זה לא צירוף מקרים וזה דבר חיובי. את לא מבינה שאני איתך מתוך בחירה שהייתה שווה הרבה מאמצים ולא מתוך סימנים של היקום?"
"וזה לא נראה לך מוזר, אילן? איך פתאום החלטת שאני האחת אם לא היה שום סימן שכיוון אותך אליי?"
"שום סימן מלבד דפיקות הלב שלי בכל פעם שנפגשנו" אמרתי. הרגשתי שהיא זקוקה לחיזוק בקשר לאהבתי אליה.
"אני חושבת שהדרך שאתה צועד בה חייבת להיות מונעת מבחירה. אילן, אתה מבין את מה שאני אומרת?"
"נראה לי" גמגמתי.
"כל הדברים הקטנים שמסביב יכולים ליפול משמים, להתרחש כתוצאה מצירוף מקרים וללכת לעזאזל ביד הגורל, אבל הדברים החשובים שבחיים שלך חייבים להיות שם מתוך בחירה. אתה מבין?"
"חגית, אני יודע. ואם את לא יודעת אז אני אומר לך עכשיו. בחרתי בך אז ואבחר בך עוד אלף פעמים" אמרתי בקול את מה שרצתה לשמוע והיא השתתקה.
 
לא הצלחתי להבין איך חגית התדרדרה למצב מעורער כל כך.
בחיי שהיא המלכה שלי. מה גרם לה להתעצב? היא באמת תוהה האם בניתי את חיי איתה בעקבות צירוף מקרים או בגלל בחירה מושכלת? הלא היא סירבה לי במשך חודשים והחתונה שלנו הייתה תוצאה של עבודת פרך ומאמצים לא הגיוניים מצדי שגרמו לכולם סביבי לגלגל עיניים ולתהות מדוע אני לא מרים ידיים ומוותר עליה.
 
כמעט נעלבתי מהרמיזה על כך שהדרך בה אני צועד איתה לא נעשתה מתוך בחירה או שלא טוב לי במקום בו אנחנו נמצאים.
רציתי לומר לה משהו אך דווקא אז, המילים לא נבנו בראשי למשפט והיקום פתח את פיה של רוני מקרוני כדי שתקריא הודעה נכנסת נוספת ממכשיר הטלפון של מלכתי. הודעה ששינתה את חיי לעד.
 
"אימוש, מיכאל שלח הודעה והוא כתב שהוא מצא את החזייה שהשארת אצלו אתמול בערב. הוא שואל אם את רוצה שהוא יחביא אותה בתיבת הדואר שלך או משהו".
חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

עוד על הספר

נכתב בכוכבים אלונה ירדן
פרק 1
 
 
סגרתי מאחוריי את דלת חדר הישיבות וניסיתי להסדיר את קצב פעימות לבי. שנים שאני מחכה שמישהו ישאל לדעתי בנוגע להתנהלות צוות המכירות בחברה וככה פתאום, כשנכנסתי בטעות אל חדר הישיבות הקטן במקום אל החדר הגדול אליו הייתי מוזמן, נקלעתי לוויכוח בין יואב אלחלל, מנכ"ל החברה, ורונן לביא, מנהל מחלקת המכירות.
בחיי שהתכוונתי להתנצל על ההפרעה ולחזור על עקבותיי כדי לחפש את המקום הנכון אליו הייתי אמור להיכנס, אבל שאלתו של אלחלל גרמה לי לקפוא במקומי.
"אתה מנהל הפרוייקט של מדיה מקס, נכון?" הוא שאל.
"כן. נעים מאוד, אילן אוחיון" עניתי לא בגמגום ולא מבוייש. אין לי בעיה לומר את דעתי בקול רם. הסיבה שלא עשיתי זאת עד עכשיו היא שאינני אוהב לכפות את דעתי על אנשים שלא מעוניינים לשמוע אותה.
"אתה מכיר את פעילות מחלקת המכירות של החברה?" הוא שאל בפניו של מנהל המחלקה.
"בוודאי שאני מכיר, זה חלק מתפקידי כמנהל פרוייקט".
"ואתה מוכן לעזור לנו ליישב ויכוח ולהביע את דעתך בנוגע לכשלים במחלקה?" הוא שאל ושניהם הביטו בי בדממה כשפירטתי את הכשלים במחלקה וציינתי את הפעולות שלדעתי עליהם לנקוט כדי לשפר כל דבר ודבר.
 
שעה וחצי מאוחר יותר כבר ישבתי לצד אשתי, חגית, בדרכנו לאירוע הבריתה של האחיינית החדשה שלה.
"אבל אנחנו ביחד כבר למעלה מעשר שנים, חגית, את לא מוכנה לצאת רגע מהקופסה ומהמסגרות שהחברה הכתיבה לנו ולהבין שהמסלול שלנו מוגדר ומכוון?" שאלתי מיואש כשסירבה להתרגש מצירוף המקרים שזיכה אותי בקידום משמעותי במקום עבודתי.
"אתה אומר שיש מסלול מתוכנן אבל אתה סתם נותן משקל גדול מדי לכל מיני שטויות שמתרחשות באופן לא מתוכנן בחיינו".
"חגית, מתישהו תהיי חייבת להודות שה'שטויות' האלה הן לא שום דבר אחר מאשר יד הגורל".
"לא, אילן. אני לא חייבת להודות בזה כיוון שאלו סתם שטויות. צירוף מקרים שיכול היה להתרחש כבר מזמן" היא נפנפה באצבעה והביטה במסך הטלפון הנייד שלה.
 
אני באמת מאמין שדברים לא קורים סתם.
לדעתי, הכל מכוון ויש סיבה לכל דבר, גם אם היא אינה ברורה לנו באותו רגע. חגית, לעומת זאת, מעולם לא חלקה איתי את אותה הדעה.
אנחנו מנהלים את השיחה הזאת במשך אחת עשרה שנים, פעם אחר פעם.
"אז איך תסבירי את זה? תגידי לי את?"
"כבר הסברתי לך, אבל אתה פשוט לא מקבל את ההסבר שלי. כמו שאמרתי, זה סתם צירוף מקרים. לא כוח עליון ולא יד הגורל אלא רק צירוף מקרים".
"ואם העובדה שנכנסתי בטעות לחדר הישיבות הקטן, במקום לחדר הישיבות הגדול, נבעה מכוח עליון שכיוון אותי לשם?"
"אילן, זאת סתירה בגוף השאלה. צירוף מקרים הוא משהו לא מכוון מיסודו" היא אמרה ופתחה אתר אינטרנט כדי להקריא לי את הפירוש המדוייק לצמד המילים "צירוף מקרים הוא מצב שבו בין שני מאורעות חסרי קשר, נוצרת זיקה הנחשבת למעניינת. שים לב להגדרה, אילן. אין קשר בין המקרים" היא התעקשה לדבוק בגישתה.
לא הבנתי למה כל כך קשה לה להסכים איתי בנושא הזה ולא יכולתי להפסיד בוויכוח הזה מחשש שרוני, בתנו היחידה שישבה במושב האחורי, תגדל להיות חשדנית כמו אמא שלה. רוני בורכה באינטיליגנציה גבוהה במיוחד ולא פעם המורים טענו שעלינו לשלוח אותה לאבחון כזה או אחר אבל חגית עמדה על כך שהיא צריכה לגדול ולהתבגר בקצב שלה, גם אם לרוב נראה שהקצב שלה מהיר משל אחרים וגם אם לעיתים נדמה שהוא נמוך מהם.
"את מבינה שבכלל לא הייתי אמור להיכנס לחדר הישיבות הזה? את מבינה שכל זה קרה בטעות?"
"מבינה, מבינה... אוף, אתה מעייף אותי".
"אבוש, אני יכולה לשחק בטלפון שלך?" רוני נכנסה לשיחה.
"לא, נסיכה שלי. אני צריך אותו בשביל אפליקציית הניווט".
"מה, אתה לא יודע איפה רחלי גרה?"
"לא, מתוקה שלי. אנחנו הולכים לאירוע הבריתה של הבת החדשה שלה. זה במסעדה ולא בבית של דודה רחלי".
"ואתה לא תיתן לי את הטלפון שלך כל הדרך בגלל זה?"
"אני צריך אותו, מתוקה שלי".
"אוף" היא רטנה "אז אני אסכים עם אמא שבאמת אין דבר כזה צירוף מקרים" היא ענתה והצחיקה אותי.
 
דווקא בגלל השכל האנליטי והמיוחד של רוני, היה לי חשוב שהיא תשמע את הסיבות לדרך בה אני חי לצד הדרך בה חגית בחרה לחיות גם אם אני חוזר על אותם הדברים פעם אחר פעם.
רק כך היא תוכל, כשתגדל, להחליט איך לחיות את חייה.
"חגית, את מבינה שאם הייתי נכנס לחדר הישיבות הנכון, לא הייתי נקלע לוויכוח שלהם?"
"מבינה, מבינה. למה בכל פעם שאני לא מסכימה איתך, אתה מניח שלא הבנתי אותך נכון?"
"אימוש, אז אולי אני יכולה לשחק בטלפון שלך?" שוב רוני הפריעה לשיחה.
"הטלפון שלי הוא לא משחק" חגית ענתה לה בקצרה, כפי שנהגה לעשות תמיד, וראיתי את האכזבה בעיניה הקטנות של רוני דרך המראה האחורית.
 
החשש שרוני תגדל מבלי להאמין שיש מטרה, איזון או דרך ליקום הדאיגה אותי. היה לי חשוב שרוני תדע שהיא חופשייה לחיות את חייה מבלי לחשוש כל הזמן מהתוצאות.
חגית התנהלה בפחד במשך כל חייה ואולי זאת הסיבה לכך שמעולם לא הרשיתי לה להיות זאת שאומרת את המילה האחרונה בוויכוחים האלה.
"אני לא מבין איך את לא מצליחה לראות את מה שאני רואה".
"אילן, אני אומר את זה עוד פעם אחת ואז נסגור את הוויכוח. אני כן רואה. אני רואה הכל. אני רואה את כל הפעמים בהם אתה מתלהב כמו ילד קטן מכל שטות שמתרחשת בחייך אבל באמת, אילן, אתה לא בגיל של רוני. מדובר רק בצירוף מקרים. זה לא אלוהים, זה לא היקום וזה לא הגורל. תתבגר כבר".
"למה שאת קוראת 'צירוף מקרים' אני קורא 'יד הגורל' או 'כוח מכוון'. למה קשה לך כל כך לקבל את זה?"
"בגלל שזה מאפשר לך לשבת על התחת בהמתנה ליקום במקום לקום ולגרום לדברים לקרות".
"אני? יושב על התחת וממתין?" שאלתי בנימה נעלבת.
"חד משמעית! אילו היית אומר את דעתך, צועק אותה, כמו שאני אמרתי לך לעשות, היית מקבל את הקידום הזה כבר לפני חצי שנה או יותר".
"או שלא..." מלמלתי ושנינו השתתקנו.
 
מאז ומתמיד חגית דחפה אותי להשמיע קול ולוודא שישמעו את דעתי, למרות שהיא יודעת שזאת לא דרכי.
"אני אוהב לראות מה יקרה".
"ואני אוהבת לגרום לדברים לקרות במקום לחכות להם".
"אבוש, נו, תן לי לשחק בטלפון שלך, בבקשה. פליייייז" רוני התחננה שאתן לה לברוח אל העולם הווירטואלי.
"אתה יודע מה?" חגית התעלמה ממנה לחלוטין "אני מסכימה שלפעמים צירוף מקרים יכול לקדם אותך אבל זה לא אומר שאתה חייב לחכות לו. אתה מבין שלפעמים אותם הדברים יכולים להגיע אליך גם עם מאמץ ולא רק עם הרבה מזל?"
"תגידי לי, אשתי היקרה, האם חיכית יותר מדי למשהו בחיים שלנו שאת כל כך עייפה?" שאלתי בהתרסה והיא השתתקה.
 
לפעמים, כשהיא משתתקת, אני מאמין שהצלחתי להחדיר בה קצת מתורת החיים שלי, אבל בכל פעם מחדש אני נדהם לגלות עד כמה היא נאמנה למלחמה נגדי בנושא.
"תגיד לי אתה, אילן. אתה מאמין שראוי לנהל את השיחה הזאת פעם אחר פעם מול הבת שלך?"
"מה לא ראוי בשיחה שלנו? כל מה שאנחנו מציגים זה את השקפת העולם השונה שלנו?"
"כן, בדיוק. זה נראה לך ראוי לשדר חוסר הסכמה בינינו על דבר כל כך בסיסי מולה? אני לא חושבת שזה בריא שהיא תראה אותנו מתווכחים בנושא".
"מירית, המורה שלי, אומרת שוויכוח הוא דרך טובה להגיע להבנות והסכמות כל עוד הוא נעשה בשפה הולמת וגישה בריאה" רוני מקרוני הבהירה בתמימותה לחגית שהיא סתם מפחדת מעימות.
"את רואה, חגית? כל מה שאת צריכה לעשות זה לתקן את הגישה שלך ונוכל להגיע להסכמות" אמרתי והתגלגלתי מצחוק אליו אשתי הצטרפה כהרגלה.
 
היכולת להצחיק אותה הייתה שייכת רק לי.
אני האדם היחיד בעולם שיכול להעלות חיוך על פניה של 'מלכת הקרח', כך תיארה אותה אמי לא פעם כשקראתי לה 'המלכה שלי'. תמיד הסברתי לה שאיתי היא לא הייתה קרה מעולם.
"אנחנו לא מתווכחים, בוביל'ה" מלכתי אמרה לרוני "אני מציינת עובדות ולאבא קשה לקבל אותן. זה הכל" היא חתמה בעוד עקיצה מחוכמת ושנונה שהזכירה לי, פעם נוספת, למה בחרתי דווקא בה להיות האישה שעמה אחלוק את חיי.
 
מצחיק אותי שהיא לא רואה עד כמה היא טועה.
בעוד היא מלינה על הדרך שלי לחכות ליקום שיעשה את שלו, היא שוכחת שהזוגיות שלנו היא תוצאה של חיזור אגרסיבי וארוך ולא שום דבר אחר. למרות שהיה לי ברור שנועדנו האחד לשני כבר מהמפגש הראשון, חגית נזקקה לשכנוע ארוך ומתיש, דבר שלא הבהיל אותי כלל. חשבתי שהחיזור אחריה יוכיח שלא תמיד אני ממתין שדברים יפלו לרגליי משמיים. אני מסכים שיש דברים ששווה לעבוד קשה עבורם אבל גם טוען שיש דברים שלא צריכים לבוא בקושי רב כל כך.
"אבוש, פלייייז. אני יכולה את הטלפון שלך?" רוני הסיטה את מחשבותיי שנדדו לימים רחוקים.
"בחייך, חגית, תני לה את הטלפון שלך. גם ככה היא מצליחה לקדם אותך בשלבים שאת תקועה בהם במשך שבועות" התבדחתי.
"בסדר, רוני, אבל את משחקת רק בקאנדי קראש" מלכתי נופפה באצבע מזהירה כלפי רוני והעבירה לה את המכשיר המיוחל.
"מבטיחה, אימוש. תודה!" הנסיכה הקטנה אישרה ושקט אלוהי השתרר ברכב.
 
לעיתים נדמה לי שחגית מתגוננת ומסרבת לקבל את גישתי לחיים מפני שהיא חוששת שאני מתחזק או מתקרב אל הדת.
"את יודעת שאני לא טוען שהכל משמיים, נכון?"
"אני יודעת, אילן. כלומר, אני מקווה שאני יודעת".
"בטח שאת יודעת. מה קרה לך? זה פשוט ש.. לא... זה... אני לא יודע איך להסביר את זה. מאז ומתמיד אני מרגיש שאני מתקדם בכיוון מסויים ושיש לכך סיבה".
"ועצרת פעם לחשוב אם טוב לך או רע לך בכיוון הזה?"
"מה זאת אומרת? אם כל הסימנים מכוונים אותי לכיוון בו אני הולך, למה שיהיה לי שם רע?"
"ומה אם כל הסימנים יראו לך שזה הכיוון שאתה צריך לצעוד בו, אבל הלב שלך יאמר שזאת לא הדרך הנכונה... עבורך?"
 
התלבטתי מה לענות, כי מעולם לא באמת חשבתי על זה.
טוב לי. טוב לי עם כל כיוון שהיקום ניווט אותי אליו וטוב לי גם עכשיו, עם הקידום שקיבלתי בעבודה. לא הצלחתי להבין למה היא כל כך מתעקשת לא לקבל אותו כמשהו חיובי ותהיתי אם אנחנו עדיין מדברים על הנושא הזה או שחגית בכלל מרמזת למשהו אחר.
"אני חושב ש..." התחלתי לענות אבל רוני קטעה את דבריי.
"אימוש, רחלי שלחה הודעה והיא כתבה שגם היא מאחרת".
"את מבינה, חגית? אני עכשיו נמצא בדרך לאירוע של אחותך. הסימנים שהיקום שולח לי הם שזה לא האירוע אליו אני צריך ללכת" התכוונתי להתבדח אבל פניה של חגית נפלו.
"איזה סימנים אתה כבר רואה בנסיעה הזאת, מטומטם?"
"נתחיל בזאת שכל חלק בגוף שלי מרגיש שזאת לא הדרך שלי" התנערתי בצורה מצחיקה אך גם זה לא העלה חיוך על פניה "הביטי סביב, חגית, יש סימנים בכל פינה. הפקק הזה, למשל. מבחינתי, פקק תנועה ביום רביעי בבוקר הוא סימן מהיקום. לעזאזל, אחותך מאחרת לאירוע של עצמה, איזה סימנים נוספים את צריכה כדי לדעת שזה לא אירוע שכוון אלינו משמיים?" התחלתי לצחוק אך עצרתי כשהבנתי שאני מתבדח עם עצמי.
"לא לזה התכוונתי" היא ענתה חסרת כל אנרגיה להמשך השיחה והצטערתי.
 
לא התכוונתי לזלזל בקשר המיוחד שיש לה עם אחותה ובטח שלא התכוונתי לגרום לה לחשוב שלא טוב לי לשבת איתה ברכב.
"מלכה שלי, אני בדרך לאירוע של רחלי בלב שלם. אני הולך לאחותך עם חיוך כי היא הדרך שלך.
אני ואת? אנחנו צועדים תמיד ביחד".
 
לרגע חששתי שאשתי התאכזבה מתשובתי.
הפעם האחרונה שנהגה בצורה כל כך מוזרה הייתה כשגילתה שרוני היא הסיבה לבחילות הבוקר שלה, אבל לצערי מאז לא חדלה להיות קיצונית במעברים בין הבעות השמחה לעצב על פניה.
"חגית, הכל בסדר?"
"כן... פשוט... לפעמים מרגיש לי שאתה לא מצליח לרדת לסוף דעתי וזה... זה מתסכל".
"אבל, מלכה שלי, את יודעת שאני צוחק, לא? אני רק מנסה להצחיק את אשתי".
"אז הפעם, אילן, לא הצלחת".
"מה יש לך? רק רציתי לציין שהיקום האיר לי פנים שוב והקידום הזה נמנה על ההפתעות האחרות שנשלחו אליי בדרך. זהו, זה כל מה שרציתי לעשות".
"ואני רציתי שסוף סוף תפקח את העיניים החולמניות שלך ותבין שלא כל הפתעה שהיקום שולח לך היא טובה. זהו, זה כל מה שרציתי לעשות".
"איזו מההפתעות שקיבלתי לאחרונה מהיקום את רוצה להחזיר? איזו מביניהן את מצטערת שקיבלת?" שאלתי והיא השתתקה.
 
העפתי לעברה מבט חטוף.
אני כבר מכיר את הבעות הפנים שלה ויכולתי לזהות בשניות שגלגלי השיניים במוחה לא פעלו. היא סתם בהתה ברכב שעמד לפנינו. נראה שהתשובה הייתה כבר מוכנה בראשה, או שלא הייתה לה תשובה כלל וכלל. תהיתי אם להמשיך ללחוץ בעניין, כדי לגרום לה לחלוק איתי את מחשבותיה, אבל רוני שוב התערבה כשהקריאה הודעת טקסט חדשה שנכנסה אל מכשיר הטלפון של חגית.
"אימוש, ירון אומר שהוא לא מוצא את התיק של 'בן שטרית' ושואל איפה השארת אותו".
"אלוהים אדירים, איזה איש חסר יכולת! צריך לכתוב לו שהוא אידיוט גמור ולסגור את הנייד עד סוף היום. שיסתדר לבד" חגית התפרצה בכעס.
"אז לכתוב לו את זה?" רוני קימטה את מצחה.
"לא!" ענינו חגית ואני במקהלה והתגלגלנו מצחוק.
 
הנסיכה הקסומה שישבה מאחור הייתה הדבק במערכת היחסים שלנו וההודעה של ירון בהחלט עזרה למצב הרוח של שנינו להתרומם במקצת.
הבטתי סביב אל המכוניות שעמדו אחת אחרי השנייה. מדי פעם אחת מהן התקדמה בכמה סנטימטרים בודדים והאחרות הזדחלו בעקבותיה ונצמדו עד כמה שיכלו.
 
פתאום עלתה בי מחשבה מצחיקה. יכול להיות שגם רחלי פה בפקק התנועה הזה ולכן היא מאחרת?
"אל תעני לו, בוביל'ה. אני ביום חופש, שיסתדר".
"את בטוחה, אימוש?" שאלה הקטנטונת האחראית.
"אני בטוחה, רק תתקדמי שלבים נוספים בקאנדי קראש" חגית ענתה וחיוך, שאהבתי מאוד, נסוך על פניה.
 
היכולת שלה להתנתק מהשגרה כשהיא ביום חופשי היא משהו שמעולם לא הצלחתי לעשות.
אפילו ביום החופשי שלי דאגתי להגיע למשרד ולהשתתף בישיבה דחופה, כדי שלא אפספס דבר, ולמעשה אילו לא הייתי עושה זאת, לא הייתי זוכה בקידום.
"את לא באת לי בקלות" פתאום פלטתי משפט שמעולם לא אמרתי לאשתי ומיד הצטערתי עליו. כל חלק בגופי רמז לי שהשיחה מיצתה את עצמה, אך בכל זאת נותרו בי כמה משפטים חשובים שביקשו למצוא את דרכם אליה.
"עכשיו או פעם?" עיניה נצצו כשביקשה הבהרה.
"כשהכרנו" עניתי "את מעולם לא היית צירוף מקרים שנפל עליי משמים. איתך לא חיכיתי לאיזה מסר גדול. עלייך נלחמתי, אחרייך רדפתי והתאמצתי מאוד כדי להשיג אותך".
"נכון" היא אמרה והשפילה מבט "לא יודעת... אולי בכל זאת יש משהו בתיאוריית המסלול המוגדר שלך והכוח המכוון".
 
לא פספסתי את העקיצה הצינית שלה.
דווקא כשאני מראה לה שלעיתים אני פועל בדרך שלה וגורם לדברים לקרות, היא אומרת שאולי לא הייתי צריך.
"אימוש, רחלי שואלת אם את כבר שם" רוני הקריאה הודעה נוספת שנכנסה אל מכשיר הטלפון של חגית וניתקה את חוט המחשבה שלי.
"אז תכתבי לה בתגובה שאני עוד פה" האישה החדה והשנונה לה בחרתי להינשא שוב הופיעה.
"חגית, את ואני זה לא צירוף מקרים וזה דבר חיובי. את לא מבינה שאני איתך מתוך בחירה שהייתה שווה הרבה מאמצים ולא מתוך סימנים של היקום?"
"וזה לא נראה לך מוזר, אילן? איך פתאום החלטת שאני האחת אם לא היה שום סימן שכיוון אותך אליי?"
"שום סימן מלבד דפיקות הלב שלי בכל פעם שנפגשנו" אמרתי. הרגשתי שהיא זקוקה לחיזוק בקשר לאהבתי אליה.
"אני חושבת שהדרך שאתה צועד בה חייבת להיות מונעת מבחירה. אילן, אתה מבין את מה שאני אומרת?"
"נראה לי" גמגמתי.
"כל הדברים הקטנים שמסביב יכולים ליפול משמים, להתרחש כתוצאה מצירוף מקרים וללכת לעזאזל ביד הגורל, אבל הדברים החשובים שבחיים שלך חייבים להיות שם מתוך בחירה. אתה מבין?"
"חגית, אני יודע. ואם את לא יודעת אז אני אומר לך עכשיו. בחרתי בך אז ואבחר בך עוד אלף פעמים" אמרתי בקול את מה שרצתה לשמוע והיא השתתקה.
 
לא הצלחתי להבין איך חגית התדרדרה למצב מעורער כל כך.
בחיי שהיא המלכה שלי. מה גרם לה להתעצב? היא באמת תוהה האם בניתי את חיי איתה בעקבות צירוף מקרים או בגלל בחירה מושכלת? הלא היא סירבה לי במשך חודשים והחתונה שלנו הייתה תוצאה של עבודת פרך ומאמצים לא הגיוניים מצדי שגרמו לכולם סביבי לגלגל עיניים ולתהות מדוע אני לא מרים ידיים ומוותר עליה.
 
כמעט נעלבתי מהרמיזה על כך שהדרך בה אני צועד איתה לא נעשתה מתוך בחירה או שלא טוב לי במקום בו אנחנו נמצאים.
רציתי לומר לה משהו אך דווקא אז, המילים לא נבנו בראשי למשפט והיקום פתח את פיה של רוני מקרוני כדי שתקריא הודעה נכנסת נוספת ממכשיר הטלפון של מלכתי. הודעה ששינתה את חיי לעד.
 
"אימוש, מיכאל שלח הודעה והוא כתב שהוא מצא את החזייה שהשארת אצלו אתמול בערב. הוא שואל אם את רוצה שהוא יחביא אותה בתיבת הדואר שלך או משהו".