משולש ההונאה

פרק ראשון

 

 

איסטנבול, טורקיה

 

5 בינואר 2007

 

 

 

עצרתי את נשימתי והידקתי אל חזי תיק עור מהוה בצבע חום. הייתי לבד בחדר מלון פשוט בלב איסטנבול, לא הרחק מהמסגד הכחול וששת צריחיו. למרות הנוף הפנורמי המדהים של מיצרי הבוספורוס וים מרמרה שנשקף מהחלון, החדר עצמו היה פשוט למדי: מיטת קינג סייז; שולחן בציפוי מהגוני; טלוויזיה התלויה על הקיר; תמונת נוף זולה מצוירת במכונה ומודפסת היכנשהו באסיה שתיראה כאילו היא ציור שמן מקורי; ושטיח שראה ימים יפים יותר אבל הסריח כאילו לא היו ימים אלו מעולם. ריח מתוק של יוגורט מעורב בדבש מארוחת הבוקר שסעדו האורחים בחדר האוכל בהמשך המסדרון של מלון שלושת הכוכבים הזה - חילחל והסתנן מתחת לדלת. אור אדום היבהב במכשיר הטלפון המגושם על שידת הלילה, אות לכך שממתינה לי הודעה, אבל לא היה לי אכפת. עשיתי במתכוון בדיוק את ההפך ממה שאלכס, המדריך שלי בקורס המבצעי במוסד, לימד אותנו לעשות, שנים לפני שמצאתי את עצמי עובד בעבור ה- CIA . קיוויתי למשוך תשומת לב, לא להימנע ממנה.

 

 

 

במדינות רבות, אבל בדרך כלל לא בארה"ב, כשאתה נכנס למלון, היה מודע לכך שפקידי הקבלה ונערי המעלית מדווחים על כל דבר יוצא דופן למנהל המשמרת או למנהל הלילה. שכור תמיד חדר לתקופה ארוכה מזו שאתה מתכנן להתאכסן. אבל היזהר: אם החדר מוזמן לימים אחדים, ואתה מגיע עם תיק קטן בלבד, הדבר יצוין ביומן הקבלה כהערת "מטען קל" בצד מספר החדר. אם תישאל "כאילו" כבדרך אגב , תוכל לרקוח סיפור כלשהו מדוע יש ברשותך מטען מועט בלבד או שום מטען כלל. עם זאת, תוכל פשוט להימנע מהבעיה. אם הזמנת חדר לשבוע, קח מזוודה גדולה יותר, אפילו אם עליך למלא אותה בעיתונים ישנים.

 

 

 

ברגע זה ממש, השלמת ה"צעדים האקטיביים" שלי, אם לנקוט מונח של הקג"ב שנתקע בראשי, היתה הדבר היחיד בסולם העדיפויות שלי. עמדתי להשאיר מאחור תיק מלא מסמכים סודיים ביותר. להשאיר מאחור? או שמא "לנטוש?" פשוט שיכחה של עורך־דין חוקר בכיר תשוש ושחוק מעבודתו במחלקה לאיתור בינלאומי והשבת נכסים ולמלחמה בהלבנת הון במשרד המשפטים של ארצות הברית, שהושאל זמנית ל-CIA לצורך המשימה המסוימת הזו. לא היה לי מושג מדוע חשבתי על "צעדים אקטיביים," מונח שמשמש בדרך כלל לתיוג קמפיין תקשורתי לזריעת דיס־אינפורמציה, בעוד אני למעשה עסקתי בפעילות חשאית של רמאות, הונאה וריגול. הבדל עצום.

 

עמדתי לעשות משהו שלא עשיתי מעודי — לזנוח במתכוון מסמכים בסיווג סודי יותר של ממשלת ארצות הברית, מתוך כוונה שימצאו את דרכם לידי כוחות הרשע, אויבי ארצות הברית והעולם החופשי: איראן, וחיזבאללה, אירגון הטרור הפועל בחסותה.

 

מחיתי את מצחי הרטוב בגב ידי, מופתע מכך שאני מזיע, למרות שהמזגן פלט אוויר קריר ברעשנות. החום הפנימי הפגיז את מוחי והרטיב את חולצתי. למה ההתרגשות? פעלתי בהתאם להוראות שקיבלתי. האם קיבלתי הנחיות בכתב? לא. הן ניתנו בטלפון: "יש קופסה שמחכה לך בקבלה במלון. קח אותה לחדר. בפנים תמצא תיק עם מסמכים. היפטר מהקופסה בחשאי מחוץ למלון והשאר את התיק בחדרך במקום שבו יהיה גלוי לעין לגמרי כשתצא לאכול או לעשות סידורים. אנחנו רוצים שיגנבו אותו."

 

האם המסמכים בתיק באמת מזויפים? ומה אם הם מכילים גם סודות אמיתיים? כמה מידע חיוני יהיה ה-CIA מוכן למסור כדי לבסס תוכנית הונאה מהימנה?

 

ומה אם יתנערו ממני? קולו של האיש שנתן לי את ההנחיות נשמע בלתי מוכר, אבל הוא השתמש במילות הקוד הנכונות כדי להזדהות, ונאמר לי לצפות לשיחה ממנו ולמלא אחר הוראותיו שבעל פה. האם מדובר במלכודת שטמנו לי יריבי מבית?

 

היה עלי להודות שבמשך השנים צברתי לי כמה אויבים, אחדים מהם בתוך הבירוקרטיה. למדתי לדעת שחברים באים והולכים, אך האויבים נצברים. ידעתי שדרכתי על בהונות רגישות של אנשים רגישים עם זיכרון של פיל ונחישות לנקום. "אכזר," הם מכנים אותי, אבל אני רק מילאתי את תפקידי. "אני אהיה שם כשתיפול," נשבע לי אחד מהם בכעס מבשר רעות.

 

מה יהיה אם תפרוץ מהומת אלוהים ואיזה בירוקרט שמנמן ומקריח בלי גיל, מרכיב משקפיים נטולי מסגרת, יקריא הצהרה מול להקת כתבים צמאי־חדשות במסיבת עיתונאים צפופה בוושינגטון הבירה? "ארצות הברית מכחישה כל רמז לכך שמעשיו המפוקפקים של דן גורדון היו חלק ממשימה ממשלתית מכוונת כלשהי. החקירה בעניין נמשכת, וגורדון יועמד לדין אם מעשיו הנטענים יצדיקו הגשת כתב אישום."

 

הבירוקרט יישאֵל, "האם זה נכון שדן גורדון השתמש בעבר בשם פיטר ווּטֶן בזמן שמילא משימות אחרות מעבר לים מטעם ממשלת ארצות הברית?" אך יתעלם מהשאלה.

 

"האם דן גורדון הוא סוכן CIA שבגד בנו?" יצעק כתב אחר מירכתי החדר.

 

"דן גורדון שירת בעבר במוסד. האם אתם חושדים שהוא המשיך לעבוד בעבור שירות הביון הישראלי אבל שכח לעדכן אתכם?" תשאל כתבת צעירה בחליפה אדומה שתעמוד בסמוך תוך שהיא מנופפת בעפרונה.

 

"דן גורדון הוא מומחה בציד מלביני הון ופושעי צווארון־לבן שחמקו מארצות הברית. מדוע מוטלות עליו משימות הכרוכות בבטחונה הלאומי של ארצות הברית?" יצעק כתב מזיע בעל משקל עודף בחליפה זולה ומקומטת שיגביה את פנקסו כדי למשוך תשומת לב.

 

הבירוקרט יתעלם מכל השאלות, יקפל את הדף הבודד ויכניס אותו לכיס הז'קט, וייצא ממסיבת העיתונאים מלווה בעוזרו, ועשרות עיתונאים אחוזי תזזית ימשיכו לצעוק שאלות לעברו בעוד הוא ייעלם מאחורי דלת סגורה.

 

נגעתי במצחי שוב. הוא עדיין היה רטוב.

 

פתחתי את תיק המסמכים להעיף עוד מבט. בפנים היה תיק ממשלתי חום מאוגד בגומייה לבנה. התיק הכיל שבעה תזכירי ריגול־נגדי של ה-FBI ומסמכים אחרים ברמות שונות של סיווג: סודי ביותר, תפוצה מוגבלת, לפעמים בצירוף המילים לעיניך בלבד מודגשות בקו תחתון. היו גם שלושה תזכירים של ה-CIA. בתחתית חלק מהמסמכים הופיעה אזהרה באותיות מודגשות:

 

 

 

אזהרה: חומר זה מכיל מידע רגיש הנוגע לבטחונה הלאומי של ארצות הברית כהגדרתו בחוק הריגול מס' 18 סעיפים 793 ו-793; העברתו או חשיפתו בכל צורה שהיא בפני אדם בלתי מורשה אסורה בהחלט.

 

 

 

מסמכים הנושאים אזהרות כאלה הם אוצר בלום לכל מי שמבין את המשמעות הטמונה בידיעת הסודות השמורים ביותר של אויבך והשימוש בהם כחרב או מגן. הנחתי את התיק לאט לאט על השטיח משמאל לארון, ממש ליד השולחן. הרגשתי כאילו אני מוסר את התינוק שלי לאימוץ. העפתי בחדר מבט אחרון, יצאתי למסדרון וסגרתי מאחורי את הדלת.

 

המסדרון היה ריק. ירדתי במעלית ויצאתי לרחוב מהדלת הראשית בלובי. איסטנבול היתה סואנת, קרה ושטופת רוח. עצרתי מונית חבוטה. "לטַקסים," אמרתי. אהבתי להימצא ברובע טקסים באיסטנבול, שבו אפשר למצוא מסעדות, חנויות תיירים ובתי־קפה מהטובים בעיר. צפיתי ברחוב מבעד לחלון בזמן שהנהג התפתל בתנועה הכבדה. איסטנבול של ימינו היא ערבוביה חסרת טעם של סגנונות אדריכליים ממזרח ומערב, המתאפיינת בחדגוניותם של אזורי מסחר. אבל לא הייתי תייר שזקוק לסיור בעיר.

 

ידעתי שעוקבים אחרי. לא ידעתי מי, או איך. ההכשרה שלי במוסד, ובהמשך בסוכנויות המודיעין הפדרליות של ארצות הברית שעבדתי בהן, בתוספת שנים של ניסיון כעורך־דין חוקר במשרד המשפטים, סייעו לי להתמקד במשימתי. עם זאת, הפעם, אולי לראשונה בחיי, מעקב מצד כוחות הרשע היה בדיוק מה שביקשתי להשיג. לא הסתכלתי לאחור או מסביב; פשוט העמדתי פנים שאני שקוע בענייניי והתנהגתי בטבעיות.

 

אבל פתאום שיניתי את דעתי. הייתי מוכרח לדעת מי עוקב אחריי. זה היה בניגוד להנחיות שלי, אבל קשה להיפטר מהרגלים ישנים. כשנעצרנו ברמזור, אמרתי לנהג לפנות בחדות ימינה, נתתי לו שטר כפול מהתעריף במונה וחמקתי החוצה בלי להמתין לעודף. נכנסתי לבית קפה וניגשתי ישר לשירותי הגברים. כעבור עשרים דקות יצאתי וראיתי גבר כועס ומקלל ללא הפסק — כי התעלמתי מדפיקותיו העיקשות על הדלת. מילמלתי משהו בטון מתנצל ויצאתי למגרש החניה דרך דלת המטבח. תפסתי מונית אחרת וחזרתי למלון שלי.

 

ראיתי אותו במסדרון, במרחק קצר מהחדר שלי. בחור צעיר, בן לא יותר מעשרים וחמש, לבוש ג'ינס כחול וטי־שרט לבנה. הוא נשא את תיק המסמכים שלי מתחת לזרועו הימנית, בדרכו החוצה. שינוי הנסיבות הצריך שינוי בציות להנחיות שקיבלתי. המסמכים היו אמורים להיגנב, אבל לא יכולתי לראות את הגנב ולהתעלם ממנו, לא אם הוא יכול לזהות אותי. זה יעורר חשד, בו ובכל אדם אחר שעלול לצפות בנו ממרחק.

 

כלב הציד שבי לעולם לא יניח לטרף לחמוק. הפעם אתן לו להתחמק לבסוף, אבל יהיה עליו לעבוד בשביל זה. רצתי במסדרון ודחפתי אותו אל הקיר. עם יתרון של חמישה עשר קילו עליו ובגובה מטר תשעים וארבע לעומת גופו הצנום, לא היה לו סיכוי. היה לו מבט מופתע על הפרצוף. הוא ידע שהוא נתפס על חם. לא היה צריך לציין זאת. לפתתי את צווארו ודחפתי אותו לעבר החדר שלי. הוא גילה התנגדות מעטה מאוד. הכנסתי את כרטיס המפתח לחריץ מנעול הדלת ודחפתי את הצעיר אל תוך חדרי, סרקתי אותו במהירות; לא היה עליו נשק. מצאתי ולקחתי ממנו מברג שבאמצעותו נכנס כנראה לחדר. אף על פי שהפעם האחרונה שהתנסיתי באמנויות לחימה היתה כש"החיפושיות" היו בשיאן, יש דברים שלא שוכחים. יכולתי לעשות מה שצריך, בעת הצורך.

 

"מי אתה?" שאלתי באנגלית.

 

"לא אנגלית," הוא גנח. "טורקית."

 

"שֵם?" חזרתי, מהדק את אחיזתי בגרונו. זה חולל פלאים בהבנתו אנגלית.

 

"מהמט."

 

"שם משפחה?"

 

"כמאל."

 

"מה חיפשת?"

 

הוא נראה כאילו אינו מבין, למרות ששאלתי כמה פעמים. כשפניו החליפו צבעים, הרפיתי מאחיזתי כדי לאפשר לו לנשום קצת, אבל הבהרתי שאטפל בו בקשיחות רבה עוד יותר אם ינהג בטיפשות. ואז עשיתי משהו שלא הייתי עושה לעולם בנסיבות אחרות. הפניתי את ראשי לחלון. אפילו מקצוענים עושים טעויות, וקל עוד יותר לעשות אותן אם מתכננים אותן מראש. הוא הזדרז להדוף את ידיי מעליו, חטף את התיק וברח דרך הדלת. רדפתי אחריו במסדרון וצעקתי לו לעצור, אבל הוא כבר נעלם. דיווחתי בכעס על הפריצה להנהלת המלון, שהזמינה את המשטרה. שעתיים לאחר מכן, אחרי שהסתיימה הבירוקרטיה והדו"ח המשטרתי נכתב, עזבתי את המלון ותפסתי מונית לנמל התעופה. חצי שעה אחרי שהגעתי למסוף נמל התעופה הבינלאומי "אתאטורק" באיסטנבול, חייגתי למספר מקומי, הקשתי את קוד הגישה בן תשע הספרות והשארתי הודעה במזכירה האוטומטית: "הזרעים נטמנו בהצלחה."

 

עליתי לטיסה הבאה לניו יורק. רק כשראיתי את חופי טורקיה מתרחקים באופק והיינו מעל מימיו הכחולים של הים התיכון שיחררתי את הלחץ בחזי בנשיפה ארוכה. הדייל הגיש לי מימוזה, אבל השמפניה היתה נטולת גז. לא היה אכפת לי. היום היה תוסס מספיק ועדיין הרגשתי את הביעבוע בקרביי.