"יום שני שמח!" מכריזה הת'ר ומשליכה את התיק שלה על כיסא.
"יום שני שמח!" עונות שלוש הבחורות שיושבות סביב שולחן בקפה ויאנד שבשדרות מדיסון, מול בקבוק יין שרדונה.
ג'סיקה, אסטריד ורוזי זוקפות ראש לעבר הת'ר שמרימה ומסדרת את מותני הטייץ שלה בשתי ידיים לפני שגם היא מתיישבת. היום יום שני, ומדי יום שני, בסביבות השעה שבע בערב, הן נפגשות. הת'ר היא מי שהנהיגה את המפגשים האלה לאחר שהצהירה שהעולם הוא ג'ונגל ואחדוּת היא כוח, אז בואו ונתאחד כדי להתמודד עם הג'ונגל, אַסטָה סיֶימפּרֶה קוֹמנדַנטֶה!1
הת'ר נולדה באירלנד. היא החליטה לעבור לגור בצ'ילה. היא לומדת לגלגל את ה"ר" וגם את המותניים, אבל היא נוקשה מדי, מוצקה מכדי לעמוד בתרגיל הגלגול הזה. היא מנהלת מדור הפרסום בתאגיד AOL, מרוויחה על בסיס עמלות וקוצרת בונוסים של מיליונרית מדי חודש.
"מה קורה, בנות?" היא פולטת ודואגת להכניס קצת נפח לשערה הבלונדיני הדליל. "אתן נראות כמו חבורה של אלמנות אחרי הלוויה."
"צריך בחור, לפני שמתאלמנים," רוזי ממלמלת. "כבר שנתיים אני מתנזרת! עוד מעט אני אמכור שוב את בתולי, והפעם באיבֵּיי."
רוזי היא הבוגרת מבין הארבע. בת שלושים וחמש, נואשת מהרעיון של קריירה, עובדת בחנות של גאפ ומקווה שלא תפוטר. נשואה וגרושה פעמיים, אם לשתי ילדות שמסובבות אותה על האצבע הקטנה. היא לא מסוגלת להגיד לא. זאת הבעיה שלי, היא אומרת, עושים ממני מה שרוצים. פניה היפות, כיאה לבלונדינית קצת חיוורת, נופלות. היא מתבוננת בהשלמה על הריסות חייה ואוספת כתובות של מכוני מתיחת פנים שמוכנים לתשלום באשראי.
"הלכתי לישון בשלוש בבוקר," אומרת ג'סיקה תוך כדי פיהוק.
"ואני נכנסת למיטה כל כך מאוחר וקמה כל כך מוקדם שלבסוף אני פוגשת את עצמי במדרגות!" הת'ר פורצת בצחוק. "יש לי כל כך הרבה סידורים לפני הנסיעה! נפגשת עם דוִד אתמול בערב?"
"יצאנו לגֶנסווֹרט," ג'סיקה אומרת. "הוא רתח..."
דוד וג'סיקה. הם הכירו באוניברסיטת פרינסטון. שני אנשים נאים, מקסימים, בוטחים בעצמם. דוד בן עשרים ושמונה, מכור לטיפה המרה וסובל מתקלות מיניות חוזרות ונשנות. ג'סיקה מעשנת ג'וינט כדי לשכוח שהזוגיות שלה עולה על שרטון בכל התחומים.
"קולה או ויסקי־קולה?" אסטריד שואלת.
אסטריד ניחנה בחושניות ובחן של בריז'יט בארדו שחורה. איילה שנמלטה מחצר הסולטן. רגליים ארוכות, קו מותניים צר מאוד, שפתיים מלאות. שערה הארוך, שאותו היא מחליקה מדי בוקר במחליק חשמלי, אסוף בקוקו גבוה וקלוע. סרט שחור ורחב מוחץ פוני שגזור בדיוק עד לגובה העיניים, ושתי גומות חן מעניקות לה הבעה של שמחה מתמדת. תחת מעטה של איילה שברירית היא מסתירה אגרוף ברזל ומנהלת קריירה נוסקת. נקודת התורפה היחידה שלה: היא מתאהבת בבחורים הלא נכונים. ה"נחמדים" משעממים אותה. בחור נחמד לא גורם לה לרטוט, וזה נגמר עוד לפני שמגיעים למיטה.
"אני מסבלטת את הדירה שלי לחצי שנה, אתן מכירות מישהו שמעוניין?" הת'ר שואלת.
"את באמת מתכוונת לנסוע לצ'ילה?" ג'סיקה מתקשה להבין איך אפשר לחיות במקום שהוא לא ניו יורק.
"הארץ הזאת היא כמו הבהלה לזהב. שותלים בורג וצומח מפעל! אוכל למכור נקניקיות, צינורות השקיה, גופי תאורה, חולצות טריקו או כלי חרסינה. כל דבר. אני בת שלושים ושתיים. אני מקציבה לעצמי חצי שנה כדי להצליח. היום אנחנו ב-26 במארס, אם עד 26 בספטמבר לא הרווחתי צ'ק שמן אחד, אני חוזרת."
"את נוטשת את המשרה שלך פה? אין לך אלוהים!" רוזי מתפעלת.
"מי שלא מנסה כלום, אין לו כלום! אז..." הת'ר עונה וחוזרת למודעת השכירות שלה, "חדר שינה, סלון, שומר בלובי, בריכה בבניין, חדר כושר, מסלול ריצה על הגג, רכבת תחתית ליד הבית, וכל זה — שני צעדים מוול־סטריט, 4,400 דולר לחודש."
"מציאה!" מסננת רוזי שסופרת כל אגורה שחוקה.
"אני יכולה לרדת ל-4,000 אם זה חבר שמביא חבר..."
"תשני נושא או שאני חונקת אותך," רוזי מאיימת.
"בסדר, בסדר!" הת'ר נאנחת. "אוֹרטנס לא באה?"
"את מכירה אותה, משחקת אותה קשה להשגה. אוהבת לדפוק הופעה."
"היא קלאסה אמיתית!" הת'ר נאנחת ומזדקפת לפתע. "גב כפוף לא מחמיא לבחורה," פסקה אורטנס יום אחד לאחר שבחנה אותה.
"הבחורה הזאת קיבלה את הכי טוב," אומרת רוזי, "העור שלה, העיניים, השיער, השיניים, המוח... את חושבת שהן כולן ככה, בצרפת?"
"אפילו הבחור שלה מושלם!" נאנחת ג'סיקה.
"תירגעי, מותק," הת'ר אומרת. "מין זה לא הכול בחיים! אם תשאלי אותי, מעניקים לזה יותר מדי חשיבות. רוצות לשמוע מה דעתי?"
"לא," שלוש הבנות ממלמלות פה אחד.
דעתה של הת'ר שווה ומעניינת כשמדובר באסטרטגיה, במאזנים, בדיון מקצועי, לא כשזה מגיע לבחורים. אין לה שום מושג בבחורים. זה כמעט פתטי. בסיומו של בליינד־דייט היא זאת שתשלם את החשבון, ובפעם האחרונה היא לקחה את הבחור במונית הביתה אחרי שהקיא על הברכיים שלה את כל הבלאדי־מרי ששתה.
"גארי... לא הייתי מתנגדת," ג'סיקה חולמת בקול וחושבת על דוד שמתפלש במשקה שלו לפני שהוא מתפלש במיטה.
"תשכחי מזה, הוא מטורף עליה," אומרת אסטריד ומנענעת את העגילים הגדולים שלה שנתקלים בצווארון העליונית דמוי הפרווה.
"זה דגם מהקולקציה הבאה של ג'יי קרוּ?" שואלת רוזי וממששת את החליפה.
ג'יי קרו הוא המותג שנוסק ומאיים על השמות המובילים. שלוש מאות חנויות, סגנון ייחודי שנחטף על ידי כל העולם. המעצבת שלו, גֵ'נָה ליונס, הפכה את בית האופנה הקלאסי והשמרני בעברו למאסט אופנתי. מישל אובמה מתלבשת אצלו. אנה וינטור מצהירה שאישה שלובשת ג'יי קרו לא תהיה מכוערת לעולם. לעבוד שם נחשב כבוד גדול. אות הצטיינות בקורות החיים.
"מה פתאום! את לא זוכרת? זה דגם שאורטנס ציירה. אב־טיפוס. אני מתה עליו. לובשת אותו בלי סוף."
"היא באמת מוכשרת!" אומרת ג'סיקה. "אהבתי מאוד לעבוד איתה. שופעת רעיונות בלי סוף."
הבנות הכירו בגאפ. הן עבדו באותה קומה, מדי יום נפגשו במעדנייה הקרובה כדי לבלוע כריך חפוז בין 12:15 ל-12:45 בדיוק. הת'ר ורוזי עבדו במחלקת הפרסום, אסטריד באגף השיווק, ג'סיקה ואורטנס בעיצוב. הן בילו שעות בשליחת הודעות עוקצניות זו לזו, אך בעתות מצוקה הפכו לחזית אחת. אורטנס היתה מציירת בקווי עיפרון מהירים את הדגמים שג'סיקה היתה מבצעת. "ביום שבו אצור את הקולקציה הראשונה שלי, את תהיי מנהלת הסטודיו שלי," הבטיחה לה. "אולי אפילו דוגמנית הבית. את בטוחה שלסבתא שלך לא קוראים לורן באקול?"
"פרנק מבואס מאז שהיא עזבה," אומרת רוזי. "הוא לא מפסיק לרדת עלינו. אומר לנו שאין לנו שום מעוף..."
"ואת מתפתלת כמו תולעת," ג'סיקה פוסקת.
"בדיוק," רוזי מודה ונושכת קלות את שפת הכוס שבידה. "כשאני אומרת משהו בנושא, הוא אומר לי שאני יכולה לקום וללכת, שממש לא חסר מי שיחליף אותי, ואין לך מושג כמה קורות חיים אני מקבל מדי יום עם המשבר הכלכלי שלא נגמר, בלה בלה בלה."
"היית צריכה לעבור איתנו לג'יי קרו," אומרת אסטריד. "פשוט לקחת סיכון... ג'סיקה ואני העזנו למרות הכול."
"אין לך בבית שתי ילדות להאכיל!"
"תעשי להן דיאטה!" אסטריד מתפלצת.
"אני מזכירה לך את כל הבחורים שלך שגומרים בכלא ומבקשים ממך לשלם ערבות?" נוזפת בה רוזי, נעלבת.
היא יודעת שאסטריד צודקת. היא לא הצליחה לסרב לפרנק כשביקש ממנה להישאר. בלי שום העלאה במשכורת.
"די כבר, בנות! אנחנו נפגשות פעם בשבוע אז חבל לריב!" הת'ר מתערבת.
זה הרגע שבו אורטנס בוחרת לדחוף את דלת הכניסה של בית הקפה. היא אוהבת את המקום. הוא מזכיר את אותן מסעדות דיינר שרואים בסרטים הישנים. ג'קי קנדי היתה לקוחה קבועה. היא נהגה להתיישב בדלפק הבר עם העיתון ומשקפי השמש השחורים שלה ולהזמין כריך סלט עוף. איזו אישה!
"היי, בנות! מה העניינים?"
"בדיוק דיברנו עלייך," הת'ר אומרת. "אולי את מכירה מישהו שמחפש די..."
"רק דברים טובים, אני מקווה!" אורטנס קוטעת אותה בעודה מתירה את הצעיף הארוך שכרוך על צווארה.
היא מתיישבת. מתמקמת בנוח על הכיסא. מעמידה פנים כאילו היא מעיינת בתפריט ומציצה בבנות מזווית העין. לשם מה אני נפגשת איתן? כי אני מחבבת אותן. ו... כדי להתעדכן בשמועות האחרונות, הטרנדים האחרונים, כדי לנצל אותן ביום שבו אפתח את החברה שלי כי הן נשות מקצוע נפלאות. אני יודעת בדיוק איזה תפקיד אקצה לכל אחת מהן. אני כבר רואה את השמות שלהן על דלת המשרד.
"החיים יפים?" היא שואלת בקול חמים ועמוק.
"תגידי," הת'ר מתעקשת, "בקשר לדירה שלי, את לא מכירה..."
"כי אני על סף משהו גדול. אני מרגישה את זה... זה רוטט. תכף תשמעו משהו מדהים! ואני גם אזדקק לכן."
"כמו אז, בימים הטובים של פרנק הזקן שלנו," רוזי מחייכת.
פרנק נהג להתהלך כמו טווס בראש מחלקת הבנות שלו, מתפאר בפתיחוּת שלו, בסובלנות שלו ובפעילות שלו למען זכויות האישה. צרפתייה אחת, בחורה מאירלנד, אחת שחורה מהברונקס, אם חד־הורית, בת למשפחה טובה, אין מה לומר. וכולן, חיילות טובות וצייתניות! מה צריך יותר?
"העלאה במשכורת," מלמלה אסטריד בין שיניה.
"פחות נגיעות בישבן," לחשה ג'סיקה.
"קידום," הכריזה הת'ר כשהיא טופחת על ירכיה.
רוזי המשיכה ללעוס את המסטיק הנצחי שלה.
"פרנק במצב רוח נורא בגללך," היא אומרת לאורטנס. "הוא לא עיכל את העובדה שעזבת."
"חבל שלא נתן לי עוד סמכויות."
"הוא התקשר אלייך?"
"הוא לא מפסיק. נודניק."
"הוא מציע לך לחזור?"
"תמורת משכורת מכובדת מאוד."
"ולא בא לך?"
"מה אני אעשה שם? תכף עומד לצוץ לי רעיון גאוני..."
"וכלכלית, את מחזיקה מעמד?"
"יש לי חסכונות..."
היו לי חסכונות, אורטנס חושבת. הערב תזמין רק קפה. היא ניזונה מקפה. ומעופרת עיפרון. היא אוכלת את כל העפרונות שלה.
"אבל..." אומרת רוזי ולא מסיימת את המשפט, אם כי היתה רוצה שגם בפניה יתחננו.
"למה להסכים למשהו בינוני כשבקרוב תהיה לי אפשרות לומר כן למשהו נפלא?" מצהירה אורטנס, גאה בניסוח שלה.
"את באה איתנו לברוקלין ביום ראשון? יש יריד אוכל, נשוטט בין דוכני הבירה, חנויות הבגדים..."
ברוקלין הפכה לרובע האופנתי החדש. מנהטן התייקרה מאוד. שדרות בדפורד מוקפות היום במעצבים, ציירים, מוזיקאים, סופרים וצלמים בתחילת דרכם. לגור במנהטן זה מיושן, זה בורגני, כך מכריזים אותם צעירים מרוששים שלא יכולים להרשות לעצמם קורת גג, אבל חוזרים לשם מיד אחרי שהרוויחו כמה דולרים.
"אתן נוסעות ברכב?" שואלת אורטנס.
"עם רוזי, הבנות שלה לא בבית בסוף השבוע הזה."
"היא תנהג?"
"למה?"
"אין לי חשק לסיים את חיי בתור קציצה."
הבנות פורצות בצחוק.
לרוזי היה רישיון על אמבולנס. כשהיתה סטודנטית, עשתה סטאז' בתור אחות ואז נכנסה לעסקי האופנה.
"אז תיסעו בתחתית," רוזי עוקצת.
"אני מבקשת להזמין אופציה למושב האחורי," ג'סיקה אומרת בהצבעה.
המלצר ניגש אליהן, מדקלם את מנות היום. אורטנס מזמינה קפה, ובאנחה מספרת שבדיוק יצאה מפגישה עם מישהו שפיטם אותה בבליני ובסלמון, היא לא רעבה. ואז, כדי להסיט את תשומת הלב, היא שואלת לשלומו של סקוט, הסגן של פרנק, שבזמנו היה חלק מהחבורה הקטנה. הבנות קיבלו אותו, הוא שימש בתפקיד האוזן של הבוס וגם תמיד שילם את החשבון.
"עדיין רווק," אסטריד אומרת. "ראיתי אותו בשבוע שעבר ב'ברון'. הוא גורר את עצמו, מחפש בחורה. אין לו הרבה סיכוי עם המראה שלו."
"את צודקת," אורטנס כובשת את צחוקה. "הוא מסוג הבחורים שברגע שנתקלים בו חוטפים ענן של קשקשים..."
"טוב, לא כולם יכולים לזכות בגארי וורד!" ממלמלת רוזי, שהסכימה לצאת עם סקוט לארוחת ערב בפיק־אפ בר למחרת.
למשמע שמו של גארי, אורטנס מחייכת בהבעה מסתורית. אתמול בערב הם התקרבו זה לזו במיטה הגדולה, הוא הניח את המרפק שלו מעבר לצווארה ומלמל בקול מתכתי, עכשיו, את לא זזה, את לא מדברת, את מצייתת לי. אני לא רוצה לשמוע הגה... והוא בעל אותה בלי לנשק אותה, בלי ללטף אותה. היא ייבבה, הוא עצר, אמרתי שקט, מלמל והפנה לה את הגב. עונג לשמו.
"היי, תחזרי אלינו!" הת'ר מתפרצת. "לא ייאמן, רק מלשמוע את השם שלו את מתעופפת!"
"אתן לא מבינות," פוסקת אורטנס בגבה מורמת שמשתיקה את כולן.
"טוב, מה עם ברוקלין, נוסעות או לא?" אסטריד שואלת.
"אני אתקשר אלייך, זה לא דחוף, יום שני היום."
והערב נמשך עם המנות שהמלצר מביא לשולחן והחדשות האחרונות. מייק־אפ שלא מייבש את העור, הבוטיק שמוכרים בו מכנסיים מושלמים, מה נאמר בטקס הפרסים השנתי של ה"גלמור'ז ווימן", איך היתה לבושה ג'נה ליונס, עם מכנסי משי מודפס וחולצה גברית, איזה לוּּק!
יום אחד אהיה כמותן, אורטנס נודרת לעצמה, וטוב מזה, אקרע להן את הצורה.
היא נוצרת את המשאלה הזאת, מתמקדת, מקמטת את אפה, נזכרת איך רעדה הלילה במיטה הגדולה. פיו של גארי חזר אליה כדי לנשוך את כתפה כשהיתה שרועה, נינוחה, עוקבת אחר נשימתו.
"הבוסית שלי בג'יי קרו רוצה לפגוש אותך..." אומרת ג'סיקה.
"שתתקשר אלי," עונה אורטנס ומעיפה מבט אל המנות.
אני רעבה! בא לי לקחת חתיכת לחם, אבל אז הן יבינו שכל הסיפור על הבליני והסלמון היה סתם קשקוש!
"נראה לי שהיא רוצה לפרסם בבלוג שלך. היא התרשמה ממספר העוקבים שלך."
"כולם רוצים להיות ספונסרים שלי או לקנות ממני שטחי פרסום. אני מסרבת. אני רוצה לשמור על האמינות שלי. לא להיות שייכת לאיש ולהביע את דעתי."
"כן, אבל בינתיים את לא מרוויחה אגורה."
"אני מרוויחה כבוד."
"עם כבוד לא הולכים למכולת!"
"דווקא כן. וחוץ מזה, יום אחד אשיק את הקולקציה שלי, כולם ילכו אחרַי ואני אגיע מיד לפסגה. תחשבי קצת!"
"אורטנס צודקת," הת'ר מצהירה. "היא כרגע יוצרת לעצמה מוניטין וזה חשוב יותר מהכול."
"מי שעומדת להרוויח בגדול זו אחותי הקטנה," אומרת אסטריד. "צלם אחד גילה אותה ברכבת, צילם אותה ובום! בחודש הבא היא חותמת על חוזה ראשון עם IMG. היא אפילו לא בת שש־עשרה."
הבנות מתכווצות. הן מרגישות זקנות פתאום.
"בת שש־עשרה..." רוזי נאנחת. "הבת שלי בת שש, מורחת לק על הציפורניים וגונבת לי את המסקרה."
"בת שש־עשרה," אסטריד ממשיכה, "1.82 מטר, 58 קילו, שיער חלק וערמוני, אף עדין, ישר, שפתיים בשרניות, עור כמו בסרטים, עיניים כחולות..."
"כחולות?" הבנות מופתעות.
"אמא שלי ילדה אותה מגבר לטבי שבא לתקן את המזגן. זה היה הצעד הראשון שלה לעצמאות, לקנות מזגן בכספי החסכונות שלה. הם חגגו את האירוע ביחד וכעבור תשעה חודשים... אמא שלי מתנגדת לגלולות. לא בקטע דתי, אלא כי היא מסרבת לחיות תחת עול החומרים הכימיים. היא טוענת שאחרי מאות שנות עבדות, די!"
"ואיך קוראים ליהלום הזה?" שואלת ג'סיקה.
"אנטואנט. אמי יולדת רק מלכות."
"למה לא הכרת לנו אותה עד עכשיו?"
"אתן זקנות מדי. לי היא כבר קוראת דודה, ואני בסך הכול מבוגרת ממנה בעשר שנים. וחוץ מזה, היא יפה מדי. אני נראית כמו איזו סחבה לידה."
"תפסיקי! את מהממת!" רוזי עונה בנחישות.
"חכו עד שתראו אותה! היא קטלנית! הבחור השתטח לרגליה באמצע תחנת הרכבת וכמעט נישק לה את הרגליים! זה לא הזיז לה. היא המשיכה לקרוא את שופנהאואר. הוא רדף אחריה עד הבית. כשהסביר לה שבעזרת הכסף שתרוויח היא תוכל להירשם לאחת האוניברסיטאות היוקרתיות, היא סוף־סוף הסכימה להקשיב לו. היא אינטלקטואלית עד העצם. המראה החיצוני ממש לא מעניין אותה."
"איזה מזל יש לה!" מייבבת ג'סיקה.
"והשורה התחתונה: היא עומדת להצטלם לשער של 'וניטי פייר' בעוד חצי שנה בערך. כולם רוצים אותה."
"אני מודיעה לך, אני לא רוצה לראות אותה," רוזי מייבבת.
"זה לא יקרה: התמונות שלה יופיעו בכל מקום!"
"רה, דו, רה, דו, פה, מי, רה, דו, סי, סי, לה..." המרצה מזמר, אצבעותיו מתופפות על הפסנתר. "רה, דו, פה, מי, רה, דו, סי, סי, לה... סי. מה קרה במהלך שמונת המקצבים האלה?"
הסטודנטים שבאודיטוריום הגדול לא פוצים פה. הם מחכים בדריכות לתשובה של המרצה.
"מה יעזור לנו להבין משפט מוזיקלי?" שואל פּינקֶרטוֹן ומרים את קולו.
תלמיד אחד מעז לומר "הקצב", אחר "החזרה". המרצה מאבד סבלנות, מתעקש, מה עוד? מה עוד?
"היחסים בין הטוֹניקה והדומיננטה?" גארי מציע.
"ומה עוד?" המרצה מתעצבן ושוב מרים את קולו.
צלצול טלפון קוטע את דבריו. גארי נבהל. זה הנייד שלו. חל איסור מוחלט להחזיק טלפון פתוח בכיתה. המרצה עלול לגרש אותו מהקורס. בכניסה לכל אולם הרצאות רשום בכתב גדול ומודגש: ניידים אסורים.
הוא שולף אותו כדי לכבות אותו ומספיק לקרוא: שונאת אותך! זו אורטנס. הם שוב רבו הבוקר. וגם אתמול בערב, ואתמול בבוקר, ושלשום בערב...
הם מתעמתים ביום ומתלהטים בלילה. אש, קרח, אש, קרח, די!
השכן שלו לספסל הלימודים רוכן אליו וקורא מעל הכתף שלו.
"הכוונה היא אני אוהבת אותך, אחי."
גארי משיב בהרמת כתפיים ותוחב את הטלפון חזרה לכיסו.
כל האולם נועץ בו מבט נוזף. גארי מתכווץ בכיסא.
"יש בעיה?" שואל פינקרטון. "בכל מקרה, נראה שזה יותר חשוב מהדברים שלי."
"אני מצטער, שכחתי לכבות אותו."
"שמנו לב..."
פינקרטון מזעיף פנים, הוא עומד לומר משהו, שפתיו משתרבבות, על סף ביטוי פקודת הגירוש המפחידה. גארי לא נושם, אבל פינקרטון מתעשת.
"חוץ מזה, נדמה לי שעדיין לא בחרת בן זוג להופעה בסוף החודש. והיום ה-2 באפריל. כבר היית אמור להיות בחזרות. אני זקוק לקטע החמישי ורק שלך חסר."
"אה..." גארי ממלמל.
"איזו תשובה אומללה! אתה הולך פה על חבל דק, גארי. אם יש משהו שהמוזיקה דורשת בכל מחיר, זה ריכוז מוחלט. ואתה נראה לי קצת פזור דעת."
הוא מניף את ידו ונאנח. נראה שהתעצב, והשערות הארוכות שמעטרות את אוזניו הגדולות מעניקות לו מראה פתטי. יער של קפיצים שעירים, כמו בליל של אטריות. למה הוא לא מורט אותן? גארי תוהה. זה לא רציני, פרופסור עם אוזניים כל כך שעירות.
"אל תשכח להירשם. אם עדיין יש לך ראש לזה..."
"אני יודע את מי אני רוצה כפרטנר, פשוט שכחתי לרשום בדף."
"אה... ותוכל לגלות לנו מי הנבחר המאושר?"
הסטודנטים אמורים לעבוד בצמד של פסנתר וכינור, לתרגל סונטה ולהופיע מול כל בית הספר ביום שני, 30 באפריל בשעה שבע באולם הקונצרטים הגדול. מדובר באירוע החשוב ביותר של השנה, ומוזמנים אליו אנשי מקצוע וסוכנים. מי שנבחר על ידי פינקרטון להשתתף באירוע כבר יכול לראות בזה אות הצטיינות ראשון, אבל אחר כך גם חייבים לנגן באופן מבריק ולבלוט לעינם הקרה והיבשה של אותם אנשי מקצוע.
"אם יש לך עניין, כמובן," מוסיף המורה בציניות.
"אה..." גארי אומר.
האמת, הוא לא חשב על זה. הראש שלו מלא בהתפרצויות של אורטנס. הצעקות שלה, הטרוניות, החפצים שהיא משליכה ארצה. איפה הראש שלך? על מה אתה חושב? אני מדברת איתך על משהו שהוא סוּפֶּר חשוב בשבילי ואתה לא עונה! אתה יודע מה אתה, גארי וורד? אגואיסט. אגואיסט מחורבן. נמאס לי, נמאס... המילים מהדהדות, מתעצמות, יוצרות אקורדים צורמים, יוצאות מכלל שליטה. הוא נסחף לתוך שאון המילים שהיא מחצרצת לו באוזן. יש לו תחושה שהמציאות חומקת ממנו, מתפוצצת כמו שבבי נייר המתפזרים לכל עבר. ראשו מלא וגם מרוקן. זמזום ארוך, ללא תכלית.
הוא סוקר את האולם במבט חטוף. הוא חייב למצוא מישהו מיד. אסור שפינקרטון יגלה את שבבי הנייר שבראש שלו. זה ישפיע לרעה על ההערכה של סוף השנה.
בקצה השורה, למטה, לשמאלו, הוא מבחין בקָליפּסוֹ מוּניֵיס. הוא פגש אותה עוד כמה פעמים בקפה סָבַּרסקי. היא שוטפת, מנגבת ספלים וכוסות מאחורי הדלפק. חותכת את העוגות, ממלאת את כלי הסוכר. מניחה את הקצפת בקעריות. מסדרת את המפיות הדקיקות מתחת לצלחות. היא עובדת בדייקנות מוקפדת, להוטה, ממוקדת בכל תנועת ידיים, אצבעות, מפרקי כף יד, כאילו מנסה ליצור רגע מושלם. כאילו כל תנועה היא יצירת אמנות. הוא יכול להתבונן בה בלי סוף... והוא שומע את הצלילים. ביום חמישי שעבר הוא קם, ניגש אליה והראה לה את הפנקס הקטן שלו. "אני כמעט בטוח שאני חייב לך זכויות יוצרים," אמר. היא חייכה בנימה כמעט אמהית, כאילו אומרת, יופי, תמשיך. חיוך נטול כל ניסיון להתחנחן, אבל מלא בסיפוק עמוק.
האם זו אשליה, או שהבחורה הזאת באמת שונה? שלווה, מבודדת מהשאון שמקיף אותה. הבעתה חמורת הסבר מעוררת לעג בקרב אנשים מסוימים. אבל לא בו. בכל פעם שהוא פונה אליה, הוא מתאפק שלא להניח עליה את ידיו כדי להגן עליה.
עיניו מתעכבות על העורף שלה. הצמה הדקה והשחורה מתפתלת על צווארון גולף חום, שמבליט שתי אוזניים ארוכות, שקופות, ורטט של שיער דקיק.
"גארי וורד? אתה עדיין איתנו?" שואל פינקרטון.
קליפסו שמעה את שמו של גארי והסתובבה לעברו. הוא בקושי הספיק לקלוט את מבטה, והיא כבר הסמיקה והשפילה עיניים. גל של רוגע שוטף אותו והוא אומר:
"קליפסו מונייס."
רחש מופתע משתרר באולם. מעין "וואו!" שמרחף בין השורות, עולה לאורך האולם ומתנפח עד התקרה. לחשושים נשמעים כמו נייר מתקמט. גארי וורד וקליפסו מונייס. איך זה יכול להיות! גבר שכולו חן ובחורה עם פרצוף של חפרפרת!
גארי חוזר ואומר בקול בוטח: "קליפסו מונייס."
המרצה מפנה עיניים שואלות אל קליפסו. היא מהנהנת לאות הסכמה.
"בסדר," אומר מר פינקרטון. "גארי וורד וקליפסו מונייס. קחו בחשבון שעליכם להיות מוכנים ב-30 באפריל. יש לכם פחות מחודש כדי לתרגל."
"בחורה משונה," לוחש מַארק לצדו, "המלכה עם הקשת, מיני מאוס בחיים! ועדיין... מיני מאוס יכולה להיות סקסית לפעמים!"
"שמעת אותה מנגנת?" גארי שואל.
"כן, לא רע."
"לא רע? כדאי שתנקה את האוזניים!"
"לו רק היתה עוטה מסכה... היינו שומעים רק את המוזיקה. זה יכול להיות מסתורי, רומנטי."
"אתה מאכזב אותי."
"בסדר, בסדר, אל תתנפח."
"היא מעניקה לי השראה."
"רק שזה לא יהפוך להפרעה! אתה מכיר את אגדת העם שמספרים בארץ שלי: היה פעם אדון מכוער מאוד. הוא התחתן עם אישה מכוערת מאוד. נולד להם ילד. צריך היה להשליך אותו! אתה אמנם לא מכוער, אבל במקרה הזה אתה מסתכן, משחק באש..."
מארק מגחך. גארי תוהה איך הצליח להתיידד עם טיפוס כל כך בוטה.
"הארץ שלך שורצת ברברים."
"אולי... אבל היא גם מייצאת גאונים לכל העולם! די שאזכיר את לאנג־לאנג כדי להביך אותך."
"אוקיי, מארק־מארק!"
גארי משכל רגליים וחוזר לשקוע בהרהוריו. הסונטה לפסנתר וכינור מס' 5 של בטהובן, המכונה "סונטת האביב", זאת הסונטה שיבחר. בהסכמתה של קליפסו, כמובן. הוא שומע את המשפט הראשון של הכינור, את ניגון הפסנתר שמלווה בשקט ואז מתעצם, כובש את המנגינה בזמן שהכינור לוחש... אחת, שתיים, שלוש, ארבע, שני הכלים נפגשים, מתחבקים, מתעמתים, הפסנתר זועם, הכינור מרים את קולו כדי לדרוש התרגעות... והסיפור ממשיך, נסחף על ידי הכינור הווירטואוזי והפסנתר שרועם ורוגע לסירוגין. חודש לא יספיק להם כדי להתאמן. הוא יבלה את זמנו בבית הספר, סגור באולם מול הפסנתר ומול קליפסו.
אורטנס תעקם את האף.
אורטנס תעיף כוסות, מנורות, מילונים.
והראש שלו יתמלא שבבי נייר.
אורטנס תטרוק את הדלת ותעלה אל דירתה של אֵלֵנָה. היא בורחת אליה לעיתים תכופות יותר ויותר.
אצבעו מתופפת בעצבנות על השולחן.
אני לא מבין מה קורה לנו, יש בינינו המון חורים, אנחנו מטיילים על קורי עכביש.
"מתיש לחיות עם אורטנס!" הוא נאנח.
"יכולת לבחור אחת ממש מכוערת, אחת שתסגוד לך. אחת שלא תבלבל לך את המוח! ואם אתה רוצה לשמוע את דעתי: אין התאמה בין האמצעים לבין השאיפות שלך. הבחורה הזאת פשוט... גדולה מהחיים."
גארי לא עונה. הוא יודע שחברו מתבדח, אבל הוא יודע שגם מארק נפל בקסמיה של אורטנס. כולם נופלים בקסמיה של אורטנס.
פינקרטון ממשיך בשיעור.
"אתם זוכרים את דבריה של נדיה בּולאנזֶ'ה בנוגע לקומפוזיציה? היא שאמרה שצריך לשמוע, להביט, להקשיב ולראות. אבל רגע! לפעמים מקשיבים ולא שומעים, מביטים ולא רואים, רואים ולא מביטים. אז תהיו מרוכזים והקדישו את כל תשומת לבכם למעשיכם."
מלמול של יראת כבוד חולף בכיתה. פינקרטון משתתק לרגע כדי שתשומת הלב תגיע לשיאה, ומצביע אל השמים.
"כשאתם מלחינים, הישארו טבעיים, משוחררים. אל תנסו להיראות שונה ממה שאתם באמת. העזו לטעות כדי למצוא מה יש לכם לומר. אם יש לכם מה לומר, כמובן... תחפשו. תחפשו את הבלתי צפוי. יום אחד נדיה שאלה את סטרווינסקי אם הוא יכול להלחין קטע רק למען הכסף והוא ענה לה, אני לא מסוגל, זה לא גורם לי לרייר."
הפרופסור חוזר ואומר, כאילו לועס את המשפט, "זה לא גורם לי לרייר."
אורטנס שוב פורצת לתוך ראשו של גארי. "אני צריכה לרייר, הבנת? אם אני לא מריירת, אני לא יכולה לעשות כלום, נגמרים לי הרעיונות." מאז שעזבה את מקום העבודה שלה בגאפ, היא יושבת בבית, משרטטת בעיפרון, מעיינת בעיתונים ומגזינים, גוזרת וממציאה את הלוּק המכונה "דייט ראשון", או "לגרום לו להשתגע אחרייך בלי מאמץ", או "להשפיל את התולעת שמתיימרת להיות החברה שלך". היא מדמיינת שלושה כללים כדי לערבב בין ההדפסים ואז יוצאת לפתע בטריקת דלת. יוצאת כדי "להזין" את הבלוג שלה, כאילו היא נאלצת להאכיל בכל מחיר מישהו מורעב. מצלמת פרטים ברחוב ואז מעלה את התמונות, מלוות בהערות, בבלוג שלה, Hortensecortes.com. היא מציירת דמויות, טרנדים אופנתיים, כופה חוקים — מה "צריך בכל מחיר" ומה "אסור בכל מחיר". צריך בכל מחיר: מעיל ברדס על שמלת שיפון קלילה. אסור בכל מחיר: חליפת עור עם מגפי אופנוענים. צריך בכל מחיר: שעון גברי כבד שצץ מהשרוול ושום דבר אחר. אסור בכל מחיר: שרשרת פנינים עם עגילים בולטים וטבעות על כל אצבע. היא מצלמת בחורות שלבושות על הפנים, מעלה את התמונות לבלוג, מוסיפה להן איקס שחור ענק, משנה את הלוק הכושל, את הבגדים, את התספורת. היא מטשטשת את תווי הפנים כדי שאיש לא יוכל לזהות את הקורבנות. הפוסטים האלה שלה זוכים להצלחה מסחררת. היא מצוטטת בגיליון סוף השבוע של ה"ניו יורק טיימס". כל הבחורות מייחלות לראות את עצמן תחת האיקס השחור טרם המהפך שיעברו בהינף שרביט הקסמים של אורטנס.
"אין נשים מכוערות, רק עצלניות," אומרת אורטנס, מצטטת מדבריה של הלנה רובינשטיין. תשקיעו בעצמכן, תמציאו את עצמכן, בלי להתפשר.
היא חברה למאפרת מחנות הכולבו "ברגדורף גוּדמָן" והיא ממליצה על עיפרון כזה, פודרה כזאת, מייק־אפ כזה, ומבטלת לק אחר. כמו כוהנת גדולה היא חורצת את הדין, ודבריה נשתים מיד בצמא על ידי מעריצות נלהבות, שבהן היא מתעללת בחדווה. היא לועגת להן, משפילה אותן, נועצת בהן סיכות, אבל ציבור העוקבים שלה רק הולך וגדל. "אתה רואה? נחמדוּת לא מובילה לכלום," היא פוסקת בפני גארי כשהוא מנסה למתן את הלך רוחה. היא הציבה לעצמה עיקרון לסרב לכל הצעה פרסומית כדי לשמור על החופש שלה.
לרייר.
היא מבקרת בשוקי הפשפשים בברוקלין, קולומביה או ברודוויי. מביאה משם סמרטוטים שהיא הופכת לתלבושות מושלמות לפני שהיא מצלמת אותן.
היא יורדת לדאון טאון, גונבת איזה רעיון מחנות "אוֹפּנינג סֵרֵמוֹני" ברחוב הווארד, משוטטת ברובע הסיני, קונה פיסות בד שהיא מחברת, תופרת, גוזרת. עולה בריצה מטורפת לקומה של אֵלֵנָה קַרקוֹבה, פיה מלא בסיכות. מראה לה את הדגמים. ממתינה לפסק הדין כשהיא מושכת קווצת שיער. רוקעת ברגליים בקוצר רוח. יורדת שוב, פורמת הכול, מעלה קפל, מוחקת קו מותן אחד, שוב עולה במדרגות, מחפשת אחר ניצוץ בעיני המנטורית שלה, חוזרת ובועטת בפנלים. משליכה את העפרונות שלה לכל עבר, יורקת את כל הסיכות, מעיפה במחי יד את המספריים, את מגזרות הנייר, צווחת, אני לא מצליחה, ולעולם לא אצליח! והזמן עובר ואני סתם בטטה!
היא שולפת את הפודרייה שלה, מפדרת את האף, מביטה בדמותה במראה הקטנה, חיוך נסוך על שפתיה.
מקלידה מיד, בסערת הנפש, בבלוג שלה, הנחמה היחידה שלי: הפודרייה הכחולה שלי של שיסֵיידוֹ. רק היא מעניקה לי חום ואהבה מול העלבונות שאני סופגת. היא הופכת אותי ליפה. אני לא יכולה לחיות בלעדיה. וגם אתן לא.
והמכירות של הפודרייה הקטנה והכחולה עולות ועולות בכל החנויות בעיר.
לפעמים היא ברוגז עם הבלוג שלה.
היא מפסיקה לכתוב, מפסיקה לצלם, מפסיקה לצייר. מפסיקה לסמן באיקס שחור דמות כזו או אחרת. המתלבשות המבואסות ממתינות לשווא בפינת רחוב לאורטנס שתבוא לעשות להן מהפך. המעריצות הנאמנות שלה מוחות, מתחננות, תחזרי בבקשה, תחזרי.
היא ממשיכה בברוגז.
ואם הן ממשיכות לייבב לה בטוויטר כדי שתחזור? היא ממשיכה בברוגז שלה.
ברוגז הוא הנשק הקטלני שלה.
אתמול...
אתמול היה 1 באפריל. האביב העמיד פנים שחזר. גארי ניגן אטיוד מאת שוֹפֶּן. הוא היה כל כך שקוע בנגינה עד שלא שמע דבר פרט לתווים. הוא לא הרגיש את אצבעותיו או את ידיו, וגם לא את זרועותיו. כאילו מישהו אחר ניגן. מישהו שאותו הוא נוהג לכנות "השכן מלמטה".
הוא שמע שאון אימתני, זקף ראש. קלט מונולוג ארוך וכעוס. חזר להתאמן. הוא עמד להגיע לאקורד המושלם כשלפתע ברוקולי הלם בראשו. בום! הבועה התפוצצה. הוא צנח.
"אבל למה?" שאל, מתאמץ לשלוט במלל ובזעם שגעשו בקרבו.
"הצבע שלו עורר בי השראה... ומאחר שהתעלמת ממני, הפכתי אותו לשליח שלי."
הוא יישר את כתפיו, ניסה להתרכז שוב.
"על מה אתה חושב?"
"לא עלייך," הוא ענה לה, חורק שיניים.
"אני סובלת בשיגעון, ואתה אדיש!"
"אורטנס, די... אני חייב להתאמן."
"תגיד משהו."
"שנריב שוב? לא נמאס לך?"
היא הביטה בו, מהססת בין פרובוקציה לכניעה. מתלבטת במשך רגע לפני שהיא מניפה דגל לבן.
"אולי נצא לטיול?"
"טיול" בפיה של אורטנס משמעו להיגרר בחיפוש אחר רעיון, צבע, דמות, לא משנה מה, רק שיגרום לה לרייר.
"אני מתייבשת, מיובשת, מיואשת מעצמי. נמאס לי! בוא נלך לטייל, גארי, אני מתחננת."
עיניה שידרו תחינה כל כך עמוקה עד שוויתר. אבל עדיין חשד... האם הייאוש הזה מזויף או אמיתי?
הם יצאו לכיוון רחוב 57. צעדו לאורך הפארק, הבחינו בצוות צילום שצילם גיישה עם פנים לבנות תחת שמשיית נייר אדומה, חצו את כיכר קולומבוס, קנו אייס קפה בהוֹל־פוּדס. היא השליכה את הכוס לפח הראשון שראתה והכריזה שהוא מסריח כמו צואה של סוס, ועכשיו הכול נהרס.
הסוסים העייפים שנרתמו לכרכרות עבור התיירים לעסו תבן. היא חרצה להם לשון.
הם הגיעו למבנה של קרנגי הול. גארי כרך את זרועו סביב כתפיה של אורטנס, נישק אותה בצוואר, לא את לא אֶפֶס, את פשוט תקועה כרגע, זה הכול, זה קורה גם לטובים ביותר! היא משכה כתפיים, שרבבה שפה תחתונה כדי לבלום דמעה של זעם.
"אני הדבר הכי עצוב בעולם: בחורה שלא שווה כלום."
הוא חיבק אותה חזק יותר, הדביק נשיקה ארוכה על שערה הפרוע, שאף את ניחוח עץ האלגום וההדרים. הם המתינו, מחובקים, שהרמזור יתחלף לירוק. רוכב אופניים בגופייה צמודה ומשובצת כמעט נכנס בהם תוך שהוא צווח, "לכו לעזאזל". אורטנס הניפה לעברו אצבע משולשת. כתם דיו שחור עיטר את קצה אצבעה ולגארי התחשק לנשק אותה. אישה התפרצה מתוך מונית, לבושה בשמלה שצבעה ירוק־תפוח. היא טרקה את דלת המונית ואנפפה לעבר הנהג, "שמור את העודף!" השמלה שלה נראתה כמו צינור עם כנפיים. איום ונורא! אורנטס עיוותה את פניה, וחוץ מזה היא בטח שילמה על זה הון! איזה מטומטמת! האישה זינקה לעבר הכניסה לקרנגי הול אבל בלמה בבת אחת: הכנף של השמלה נותרה תקועה בדלת הרכב. המונית יצאה לדרכה תוך חריקת צמיגים. צעקה חדה נפלטה מגרונה של האישה. היא ניצבה קפואה על המדרכה, עירומה עד למותניה, ידה האחת מנסה להסתיר את ירכיה, בזמן שידה השנייה מנופפת לעבר המונית שסחפה עמה פיסה של סאטן ירוק תקועה בדלת הצהובה.
גארי ניסה לכבוש את צחוקו. מגיע לה! הוא שנא את הטיפוס הפלצני הזה שנדחף בחטף, בלי להניד עפעף, למונית שאתה הזמנת, ופולט לעברך, "סליחה! ראיתי אותה לפניך!" אותן נשים שמחייכות, אבל אוהבות בלי לתת את הלב, אוכלות בלי לבלוע אלא רוח, קצת אוויר, אפס קלוריות.
הוא התבונן בסצנה, שמח לאיד, כשאורטנס תפסה במפרק ידו ושאלה כשהיא מתנשפת, "ראית? ראית מה שאני ראיתי? יש לי ביד משהו, משהו משהו! אל תגיד כלום! תשתוק! יש לי רעיון, הוא שם, הוא..."
היא נשכה את קצה האצבע המוכתמת בדיו ושוב התחשק לו לחבק אותה.
"אוי, לא! הוא פרח לי!"
"על מה את מדברת?"
"על הרעיון שלי, זהו, הוא עף!"
"היתה לך הארה?" שאל בלגלוג.
אורטנס עמדה על סף המדרכה בעיניים קודרות ונשכה את שפתיה.
גארי לקח את ידה: "בואי, נראה מה מנגנים בקרנגי."
"לא, לא מתחשק לי. אני חוזרת הביתה. ביי!"
היא עזבה אותו, ראשה שקוע בין כתפיה, הידיים תחובות בכיסי מעיל הברברי שקנתה בשוק הפשפשים.
הוא רטן, זעם. אני עוזב את הפסנתר שלי כדי ללכת איתה, והיא חומקת לה בלי לומר מילה. אני המשרת שלה, מצחצח הנעליים שלה, די, פיניטוֹ!
הוא נכנס למבואה של אולם הקונצרטים, התרשם מאוד מהשעון הגדול של חברת ברגה, דגם טורביון, מהשיש בגוני בורדו, מגופי התאורה הכדוריים, והכעס שלו הלך ושכך. הוא הזמין מושב בקדמת האולם לקונצרט עם ראדוּ לוּפּו. שוברט, סֵזָר פרַנק, קלוד דביסי.
"כרטיס אחד?" שאלה הקופאית, אישה שחורה גדולה עם עגילי פלסטיק צהובים, תוך כדי הקלדה.
"כן, כרטיס אחד."
היא ירקה לתוך מיקרופון שקרע לו את עור התוף. "יש לך מזל, זה המושב האחרון, במקום מעולה."
היא הרימה את מבטה ושלחה אליו חיוך שהרעיד את עגילי הפלסטיק שלה. הוא שילם, תחב את הכרטיס לכיסו. פלט אנחת עונג, רא־דו־לו־פו, ויצא, שלֵו. כרגע השיג לעצמו ערב של אושר צרוף בלי בלגן או ברוקולי.
גשם עיקש החל לרדת. הוא נבלע לתוך תחנת הרכבת התחתית. "נא להתרחק מהדלתות הנסגרות," פקד קול עמוק וגברי במערכת הכריזה.
ואני חייב להתרחק מאורטנס, הוא חשב, והכניס את המפתח למנעול.
היא דיברה בטלפון עם ז'וניור. מכורבלת על הספה. מושכת בקצות שערה, מגלגלת אותם בין אצבעותיה. גארי ניגש למטבח למזוג לעצמו כוס קולה ולקחת חבילת כעכים לפני שהתיישב בקצה השני של הספה.
"אתה זוכר את הסיפור של התפוח והגבעול?" אמרה אורטנס לז'וניור. "נו, כן, אתה יודע, הגבעול שאוחז בפרח ואז בתפוח בלי להישבר למרות שהמשקל שלהם גדול פי אלף? אתה זוכר מה אמרת לי? ובכן, הערב עמדתי לקלוט את זה. ממש על הסף. כן, כן. הגבעול, הפרח, התפוח, השמלה הירוקה, המונית הצהובה, השמלות שלי. הושטתי את היד כדי לחטוף את הרעיון, ובום, הוא נעלם! נמאס לי, ז'וניור. אני דורכת במקום, לא מוצאת כלום, לא מרוויחה אגורה שחוקה, הכסף ששמתי בצד התמוסס... אני סתם שרויה בבטלה ומעלה חלודה."
היא הקשיבה לז'וניור והתפרצה: "לא! אני לא רוצה להיות תלויה בגארי. רק זה חסר! להיות אישה נתמכת! בושה וחרפה! אולי כבר גם נתחתן ונעשה ילדים! בחייך!"
גארי כרסם את הכעכים שלו ואמר לעצמו שזה לא דבר נורא להתחתן ולעשות ילדים. אולי לא מיד. אבל בעוד ארבע שנים? הוא יהיה בן עשרים ושמונה ואורטנס בת עשרים ושבע. הם יעשו תינוקת, ילדה קטנה שתשליך על הרצפה ספרים עבי כרס. הוא ייקח אותה לטירה שלו בסקוטלנד, יטייל איתה על החומות, יספר לה את תולדות אבותיה המטורפים, שלא היססו לשפוך דם. היא תחייך ותרייר, בדיוק צומחות לה שיניים ו... אורטנס תעצב עבורה חצאית קילט קטנה, הוא יקנה לה חמת חלילים ו... הוא תופס את עצמו. אורטנס מטיילת עם תינוקת בפארק המקיף טירה סקוטית? בלתי אפשרי. היא בטח היתה חונקת אותה קודם.
כשניתקה, גארי שאל: "מה הסיפור הזה עם התפוח, הפרח והגבעול?"
"זה רעיון של ז'וניור," ענתה ומשכה קווצת שיער.
"זהו?"
"זה באמת מעניין אותך או שאתה מעמיד פנים? כי אין לי חשק לדבר סתם."
"אורטנס, די."
"טוב. אז הנה... לפני כמה ימים ז'וניור אמר לי שיצוץ לי רעיון גאוני, שהוא יצנח עלי במקרה, שזה יהיה הבסיס לקולקציה הראשונה שלי שתהפוך להצלחה כבירה. הוא דיבר על גבעול, על פרח, על תפוח, על עמידוּת, הוא ראה דלת נטרקת, שמלה, הבזקים, צלמים, אבל לא היה מסוגל לומר לי יותר מזה. הוא הופך ליותר ויותר עמום, אני תוהה אם הוא לא מתחיל לאבד את יכולות החיזוי שלו."
"וזו הסיבה שאת משוטטת ברחובות?"
"כן. וקודם, כשראינו את האישה הזאת עם השמלה שנתקעה בדלת המונית, היה לי פתאום הבזק. כמעט הבנתי. וזה נעלם."
"חבל..." מלמל גארי והמשיך ללעוס את הכעכים שלו.
השקית לא הודקה כראוי אחרי השימוש הקודם, והכעכים היו רכים. הוא לא אוהב כעכים רכים. מה הבעיה לסגור שקית כעכים כמו שצריך? יש רוכסן מפלסטיק שנועד לשם כך.
אורטנס, בוהה, ממשיכה: "איך תפוחים מחזיקים על העץ? איך הגבעול הקטן שלהם יכול להחזיק גם פרח קליל וגם פרי כבד? איך צמח שמורכב מכמה סוכרים בלבד מסוגל ליצור גבעול כל כך עמיד?"
"את מתכוונת לייצר שמלה עם השרף?"
אורטנס הזדקפה לפתע ופקדה, "תמשיך, תמשיך, יש בזה משהו, בדברים שלך." היא נקשה באצבעותיה, קצרת רוח, והרעש הזה, שנשמע לו כמו פעמון שמצלצל לשירות חדרים, עצבן אותו.
"אני לא יודע," הוא רטן, "אם הגבעול השביר של התפוח יכול לשאת את המשקל של הפרי, זה אומר שהוא מורכב מחומר עמיד במיוחד..."
"ו... ו...? תמשיך, גארי! אל תפסיק!"
היא רכנה אליו בהבעה חמדנית שעיוותה את פניה. אצבעותיה נקשו, קולה החל לצרום, צליפות של שוט מילאו את אוזניו.
"נו, תחשבי לבד! מה אני יודע!"
"אוף! אני שונאת אותך! אתה מפתה אותי ואז פשוט זורק אותי כמו תפוח עץ רקוב. חתיכת סוטה מחורבן!"
היא העיפה ספר כבד כמו לבֵנה שהספיק לפגוע בכתף שלו. הוא קם ממקומו, הלך לחדר שלהם ונעל את הדלת. היא ישנה על הספה. בבוקר חלפה לידו נוקשה, עטופה במעטה של אדישות כמו פסל החירות.
הוא הלך לאכול ארוחת בוקר בסטארבקס שבקולומבוס. הוא קנה מאפין מסוכר ומצופה שוקולד. הזמין קפוצ'ינו. הביט בזקן שקרא את ה"ניו יורק טיימס", חיטט באוזנו ואז מצץ את האצבע. הוא הרחיק את המאפין. על מסך הטלוויזיה התנגן השיר Kiss Me on the Bus. פעם הם נהגו להתנשק באוטובוס, אבל כבר זמן מה שלא התנשקו עוד. אין לי ראש לזה, אורטנס היתה אומרת.
הוא הניח את הכפית על הקצף שמעל הקפוצ'ינו וצפה בה שוקעת, מאוכזב.
אי אפשר לסמוך על שום דבר ועל אף אחד בחיים האלה.
אתה לבד. תמיד.
"היא מעייפת אותי," גארי חולק סוד עם מארק. "אני כבר לא מבין כלום. אני מרים ידיים."
"קליפסו הרבה יותר שלווה, זה ברור."
"אבל אני לא מתכנן להתאהב בקליפסו! באמת! אני בסך הכול מנגן איתה!"
פינקרטון מעיף לעברם מבט נוזף, ושני הבחורים משתתקים.
"הכול על הפנים, אלנה, הכול."
"מה קורה, אורטנס?"
אלנה קרקובה דואגת. אורטנס נראית עצובה. אורטנס משפילה ראש, מדוכדכת.
"היום 21 באפריל."
"ו...?"
"היום 21 באפריל, הזמן עף בטירוף ואני לא עושה כלום. אנחנו ב-21 באפריל ואני מתחרפנת. אני שונאת את השמש, אני שונאת את הירח, אני שונאת את גורדי השחקים, את הרמזורים האדומים, את צואת הסוסים בפארק, את הברווזים באגם, את הריח של הצמר גפן המתוק. אני שונאת את גארי."
"זה ממש לא טוב, ממש לא טוב," אומרת אלנה ומנידה את ראשה. "ומה הסיבה לבלגן הזה?"
"כי יש לי משהו שעומד על קצה הלשון ואני לא מצליחה לבטא אותו. כי זה תופס לי את כל הראש, ואז הראש שלי מזמזם. המוח שלי משותק, אין לי שום רעיון. בא לי לקפוץ מהגג."
"יפה, יפה מאוד. הפחד שאת כרגע חווה הוא למעשה הגשר להצלחה."
"את מוכנה להסביר את עצמך?"
"כדי לצמוח, צריך לוותר על הנוחות. זה משפט של סבתא שלי."
"ו...?"
"ואת כרגע צומחת ואת תמצאי. אבל בינתיים, את אבודה, את מתה מפחד. זה סימן מצוין."
"זה סימן רע! אני שרויה בבטלה ואני מעלה חלודה."
אלנה מניפה את ידיה, מסובבת את מפרקי ידיה כדי לסמן שלא הבינה.
"לא נורא!" אומרת אורטנס. "זאת המנטרה שלי כרגע."
הבוקר עבדה משמונה עד שתים־עשרה. היא חיכתה שגארי יטרוק את הדלת ורק אז התיישבה לשולחן הציור שלה. היא שרבטה תפוחים, פרחים, גבעולים, מוניות צהובות, שמלות ירוקות. היא לא אכלה בבוקר. היא שונאת ארוחות בוקר. זה עושה לה בחילה. הבטן שלה ישנה עד הצהריים, ואז מתעוררת ודורשת קפה ושורה של שוקולד מריר. ואז הבטן חוזרת לישון.
אלנה משעינה את ראשה על ידה השמאלית, שולפת מחרוזת תפילה וממששת חרוז אחר חרוז, עיניה עצומות למחצה.
"כל זה הפך רגשני מדי, את מערבבת הכול. תפסיקי לחשוב. תעשי משהו מהנה."
"אין לי חשק. אני רוצה למצוא."
"את תמצאי. תני לזמן לפעול. הוא זה שיחליט. לכי לטייל. אמן עובד גם כשהוא חסר מעש. בלזק היה אומר שהאמן הוא יוצא מן הכלל: חוסר המעש שלו הוא עבודה והעבודה שלו היא מנוחה. צאי לטייל."
"זה כל מה שאני עושה! נמאס לי! לעולם לא אמצא."
"נורא ואיום! אל תגידי דבר כזה!" אלנה מזדעקת ומנופפת באצבעותיה העמוסות טבעות משובצות אבני חן יקרות. "אם את חושבת שיֵרד גשם, אז ירד גשם! אם את חושבת שתפסידי אז באמת תפסידי!"
"את מעדיפה שאומר לך שהכול בסדר? את רוצה שאשקר לך?"
אלנה מגלגלת עיניים שחורות. הזעם מעלה צבע בפניה, מעניק לה עלומים מסוימים, חיוניות, ואורטנס מגלה בהשתאות באותו רגע את כל אותן נשים שאלנה היתה במהלך חייה.
"אסור לשקר לי!" היא שואגת. "אם יום אחד תשקרי לי, אורטנס, רגלך לעולם לא תדרוך עוד בביתי!"
"אז אני אומרת לך: הכול על הפנים. ממש על הפנים. בא לי לבעוט בהכול!"
"מספיק! כרגע את כבדה, מסורבלת, כבר לא יודעים מה לעשות איתך. קדימה, עופי! המעסה שלי עומד להגיע, אני חייבת להתכונן... לכי למימי. אני שולחת אותך למניקור על חשבוני. זה ינקה לך את הראש."
"אין לי גרוש."
"אמרתי לך שזה על חשבוני."
"לא. בשום אופן."
"אורטנס! נפסיק להיות חברות, את ואני. קצת ענווה, בבקשה. ונימוס. לא מסרבים למתנה. אלא אם כן מדובר ביריבה. אני יריבה שלך?"
אורטנס מנידה בראשה ונאנחת.
"אז עופי! ותגידי למימי שנגמרו לי צמחי המרפא שלה! שתשלח לי חופן. רק העשב היבש והריחני שלה עוזר לי להירדם..."
"תסתכלי עלי כדי שאראה את העיניים שלך!" פוקדת מימי בקולה הצורמני ומחליקה ספוגית ורודה תחת כפות ידיה של אורטנס. "הלקוחה הבאה שלי תגיע רק בעוד שעה, יש לנו את כל הזמן שבעולם. אלנה משלמת?"
אורטנס מרימה שתי עיניים מוקפות עיגולים סגולים תחת תלתלים בלונדיניים פרועים.
"או! העיניים שלך עייפות ואת כועסת," אומרת מימי.
"מה את יודעת? את בסך הכול מכירה את הידיים ואת הרגליים שלי."
"ואת גם עוקצנית! את כנראה מאוד אומללה."
"זה את אומרת."
"אני רואה. העיניים שלך, כשהן מאושרות, נראות כמו אגוז ירוק. כשהן כועסות הן נראות כמו כתם נפט בים."
אורטנס מעוותת את פניה, ומשליכה את כדורי צמר הגפן הקטנים שעל השידה.
"רוצה כוס תה?"
"לא בא לי לדבר, מימי. גם לא לשתות."
על כיס החלוק הוורוד שלה כתוב MEME אבל מבטאים מימי. מימי הגיעה מצפון קוריאה. היא חצתה ברגל את הגבולות אבל מסרבת לספר על המסע שלה. היא משתתקת בכל פעם שאורטנס מתבדחת איתה: "תירגעי, אנחנו לא בצפון קוריאה, את יכולה לדבר חופשי."
"ואולי אנשים אחרים רוצים לצאת משם? ואולי ממש ברגע זה יש סוכן חשאי במכון שלנו? מי את חושבת שאני? איזו אמריקאית מטומטמת?"
מימי רואה סוכני ממשלה צפון קוריאניים בכל פינה ושונאת את האמריקאיות שרואות בבריחה שלה מצפון קוריאה "סיפור מגניב". הן מנופפות בידיהן עם הציפורניים המלוקקות, מעוותות את שפתי הסיליקון שלהן ואומרות, "זה מטורף!" היא מביטה בהן, נאנחת ואומרת לעצמה שהיא מרוויחה רק עשרים אחוז מהמניקור. היתר הולך לכיס של הבוסית שלה שיושבת זקופה מאחורי הקופה.
"את לא רוצה לדבר? בעיה שלך! יש לי דווקא הרבה מה לספר לך היום..."
"למשל?" אורטנס, שמתקשה לוותר על סיפוריה של מימי, מתפתה.
"הסיפור של שתי הבנות שם מאחור..."
אורטנס מסתובבת ורואה שתי בחורות מהממות ביופיין, עיניהן נמתחות עד לשורשי שערן והן מקשקשות, רגליהן טובלות במי הסבון החמים שבקערה.
"הבלונדינית זו סבטלנה," אומרת מימי, "לזאת עם השיער החום קוראים איוונה. הן אחיות מבולגריה. יש להן המון כסף. אבא שלהן התעשר בעסקי נדל"ן. התברר שקנה את כל הבניינים בסופיה תמורת דולר סמלי כשהמשטר הקומוניסטי התמוטט. ואז הוא מכר אותם בהון עתק. הוא נראה כמו חבית בירה מעוטרת בשפם ענקי."
"את צוחקת?"
"הבנות לא מבדילות בין שטר של עשרה דולר לשטר של מאה דולר. כולנו פה נאבקות עליהן."
"ומה הן עושות בחיים?"
מימי מתפוצצת מצחוק מאחורי הפצירה שלה. השיניים שלה כל כך בוהקות שאורטנס חושבת שהיא מלבינה אותן, אבל היא נשבעת באבותיה שנפלו תחת משטרו של קים איל־סונג שזה הודות לשורש עץ התה. היא קונה תמצית שמן עץ התה בחנויות טבע ומוסיפה כמה טיפות למשחת השיניים שלה בוקר וערב. אורטנס ניסתה וגילתה שזה באמת עובד.
"הן לא צריכות 'לעשות' כלום. רק לבזבז כסף. והן מבזבזות הרבה כסף! ואבא שלהן מעודד אותן. הן תלויות בו לחלוטין."
"ואז הן יתחתנו ויהיו תלויות בבעלים שלהן. איזה מין חיים!"
"אני מרחמת על נשים כאלה."
"מרחמת?" אורטנס מתפרצת. "השתגעת?"
"הוא מונע מהן להתבגר. הן עדיין לא מסוגלות להתמודד עם החיים."
"אני דווקא מוכנה שהאיש הזה יאמץ אותי, אני כבר אדע להתמודד עם החיים!"
"הבכורה, זו עם השיער החום, עמדה להתחתן, ויום אחד..." מימי רוכנת אל אורטנס ולוחשת: "אבא שלה קורא לה ופוקד עליה להתייצב במשרדו. שם הוא מזהיר אותה: 'מה שתכף תראי לא ימצא חן בעינייך אבל את חייבת לראות... את חייבת להיות חזקה, בתי,' והוא מראה לה סרט וידיאו שרואים בו את הארוס שלה משתעשע עם איזו זנזונת באמבטיית קצף."
"הוא עקב אחריו?"
"בטח."
"ואז, מה קרה?" אורטנס לוחצת עליה.
"מיס איוונה מזמנת אליה את הארוס. בהתחלה הוא משקר לה ומודיע שזה קרה הרבה לפני שהכיר אותה... אבל לרוע המזל, בסרטון הוא ענד צמיד קרטייה שבדיוק קיבל ממנה במתנה. הוא הודה וגורש. הוא הפסיד את הבית המפואר בשווי חמישים ושישה מיליון דולר, הבית שהם עמדו לגור בו, את מכוניות הפורשה, הלמבורגיני והפרארי שהמתינו לו במוסך ואת כל היתר. הוא מצא את עצמו עירום על המדרכה, שם התחיל את חייו!"
מימי פורצת בצחוק מאחורי כף היד שמסתירה את פיה.
"היא מחקה את הקעקוע שהיה לה בתחתית הבטן עם השם של הארוס. היא עשתה את הקעקוע למחרת הלילה הראשון שלהם ביחד!"
"זה טיפשי," אומרת אורטנס. "איך גבר שהצליח להתברג בחיים בצורה כל כך מיומנת מתנהג בצורה כל כך מטופשת?"
"כי הוא שכח מאיפה הגיע. הוא חשב שהכול מובן מאליו. הוא התחיל להאמין שהכסף שייך לו. שהוא כול יכול."
"ואיוונה? היא לא הפסיקה לבכות?"
"היא פוצצה את כרטיס האשראי שלה. נסעה ללוס אנג'לס עם אחותה. הן פשטו על כל הבוטיקים ברודיאו דרייב והנהג עקב אחריהן במכונית רולס רויס בצבע ורוד־סוכרייה."
"די, מימי! אני אתעלף בסוף!"
"וכשהן חזרו מלוס אנג'לס, האבא העניק לבתו המושפלת דירת דופלקס בשווי עשרה מיליון דולר בשדרה החמישית עם אמבטיה בשווי של מיליון דולר! היא מתה על אמבטיות."
"רגע... אם יש להן כל כך הרבה כסף, אולי הן יוכלו להשקיע בקולקציה הראשונה שלי?"
"את רוצה שאכיר לך אותן?"
מימי מנערת בקבוקון לק שקוף.
"נלך על פרנץ'?"
אורטנס מסכימה וחוזרת לרעיון שלה.
"זה חייב להיראות טבעי. הן בטח מאוד חשדניות."
"אני אכין את השטח, אספר להן עלייך."
"באמת?"
"זה ישעשע אותי. קצת גיוון מכל המטומטמות שאני ממזמזת כל היום. לך לפחות יש תוכנית בחיים, את עובדת קשה. אלנה משבחת אותך."
"אה, אגב, היא מבקשת את העשבים שלך שעוזרים לה לישון..."
"עוד פעם! צריך להגיד לה לא להגזים עם זה. היא עלולה לא להתעורר לעולם! גם אם זה טבעי, אסור לה להגזים. הזהרתי אותה, אבל זה ממש לא מעניין אותה."
"את חושבת שיש לה מחשבות אובדניות?" שואלת אורטנס.
"היא מבקשת ממני את העשבים לעיתים קרובות מדי," לוחשת מימי, "יום אחד עשיתי מניקור ללקוחה שהכירה אותה בפריז. היא אמרה לי שהיא היתה אז אישה יפהפייה, עשירה מאוד, בעלת כוח השפעה גדול. אבל היא חוותה איזו שערורייה נוראה ומצאה מפלט פה. היא סירבה לספר לי מה קרה."
"תמיד שאלתי את עצמי... מאיפה כל הכסף הזה?"
"אין לי מושג. מאיזה אביר על סוס לבן או זקן מגעיל."
"היא בטח טיילה הרבה בעולם. היא מדברת שש שפות לפחות."
"או שלמדה מהמאהבים הרבים שהיו לה. אומרים שזו הדרך הטובה ביותר ללמוד שפה."
מימי שוב מתפקעת מצחוק.
"מימי!" מזהירה הבוסית של המכון מאחורי הדלפק שלה.
ה"מימי" הזה מכיל בתוכו את האיסור לשוחח עם הלקוחות, להפגין חברות יתר, להאט בקצב העבודה. מימי משפילה את עיניה ומורחת שכבת חיזוק אחרונה, קמה ומסננת בין שיניה: "אני ניגשת להביא את צמחי המרפא מתא ההלבשה שלי. וגם עוד בקבוקון כחל. היא מתה על זה. תניחי את זה בארון התרופות שלה בחדר האמבטיה, שם היא מאחסנת אותו."
אורטנס מביטה באצבעות שלה ובציפורניים שהפכו לעשר מראות קטנות. ראי, ראי, מתי אמצא את הרעיון שלי? יש לי ציורים, יש לי דגמים, הכול בראש. מה שחסר לי... מה חסר לי? אני לא יודעת.
וזה משגע אותי.
