הספר האחרון מסוגו

כשלא היה לי על מה לכתוב

אחד הקוראים הנאמנים והקפדנים של רשימותי הוא בני, אדם. לפעמים הוא נדיב בשבחיו ("אתה רואה, כשאתה רוצה אתה יכול"), ותמיד כן וענייני בהערכתו. עדיף להורים להבין, לטובתם, שבמובנים מסוימים הילדים הם כמו אלוהים: את הטוב נקבל מהם, ואת הרע לא נקבל?
פעם, אחרי שפרסמתי בעיתון רשימה, שדווקא הייתי מרוצה ממנה במיוחד - כמו מכל רשימותי, כי אני יודע להעריך כתיבה טובה - אמר לי אדם, "אתה יודע מה? לא היה לך על מה לכתוב." מאחר שדברי ילדי הם בשבילי דברי אלוהים חיים, לא נפגעתי. ביקשתי הסבר ופירוט, שמעתי בעניין ובסבלנות, ונפרדנו כידידים.
האמת היא שהוא צדק, כמובן. באותה רשימה אכן לא היה לי על מה לכתוב. כשהתחלתי לחשוב לרגע על משמעותה של הודאה כזאת, הבנתי שיש בה יותר ממה שחשבתי. יכול להיות שלא רק אני כותב מבלי שיהיה לי על מה לכתוב, אלא שכולם כמוני. ומכיוון שאני מבין שפרוותם של סופרים רבים סומרת למשמע טענה כזאת, אנסה להסביר.
הטבע, כידוע, לא אוהב ריקנות. הגולגולת שלי בעניין זה היא אנומליה; משום מה הטבע לא מתרשם מהריקנות שבה ואינו ממלא אותה בתוכן מוחי. וכך, בעולם הגדול, שקע ברומטרי שיוצר מין בור של ריקנות בסביבה של לחץ אוויר גבוה יותר, יוצר סחרור אוויר שמחולל סערות. המערבולת שנוצרת הופכת לאירוע מקרין אנרגיה בזכות עצמו, משהו יצירתי מטבעו.
כל סופר מתחיל מריק: הדף הלבן או מסך המחשב. החלל הזה מבקש להתמלא, ומחולל מערבולת שמפיקה מהיוצר או מהיוצרת את מיטבם. לרובם, אכן אני מודה בחפץ לב ובהערצה רבה, יש נפש מלאה נושאים, רעיונות, רגשות, מילים ומחשבות שמסתדרים בקלילות או בעמל על הנייר. המבחן איננו בשאלה אם יש לסופר או לסופרת על מה לכתוב, אלא אם הם מעניקים לקורא או לקוראת את התחושה שיש לו או לה על מה לכתוב. האשליה היא כאן העיקר.
ואז באה האמנות המודרנית יותר, זו המודעת לעצמה ולהיותה אמנות, כלומר מעשה ידי אדם, המשתמשת בכלי ייצוג ליצירת אשליית מציאות, או להפגנת היעדרה וחוסר התוחלת של עצם קיומה. ואותה מודעות עקפה, או ביטלה, את השאלה אם יש או אין על מה לכתוב. כי הרי אפשר לעסוק בשקידה ובפירוט באותו היעדר, להתרכז באמצעי הביטוי כשלעצמם. וגם זה יכול להיות יפה, ויכול להיות ה"מה" שעליו היצירה או תחליפה.
ואני מסתכל על שתי המסורות הללו של אמנות: של אלה שגם אם אין להם על מה הם מסוגלים - ולכן הם אמנים ויוצרות (או אמניות ויוצרים) - להשאיר אצל הקוראות והקוראים את התחושה שיש על מה, ושזה היה על משהו; ושל אלה שמודים שאין להם על מה, אבל דווקא משום כך מתמודדים עם האתגר ויוצרים יש מאין, בוראים עולם בהבל פה. כן, גם ליוצרים וליוצרות מן הראוי להתייחס כאל אלוהים, לפחות בזעיר אנפין. אם את הטוב נקבל מהם, ואת הרע לא נקבל?
אני מסתכל עליהם ואני יודע שאינני, וכנראה כבר לא אהיה, בקהלם. לכן, אני מניח, אני מבקר. מבקר תמיד יש לו על מה לכתוב. על יצירתם של אחרים. הוא לא צריך להמציא נושא. הנושא תמיד נתון לפניו.
כשאני יודע שאין לי על מה לכתוב, זה מפני שאני לא יודע איך ליצור את האשליה שיש לי, ולא מפני שאני מסוגל להפוך את הדבר הזה כשלעצמו ל"יש" של הכתיבה. לי אין על מה לכתוב. תמיד. בעיקרון. זה אפילו לא מצב קיומי. זו עובדה יבשה, חסרת משמעות עמוקה יותר.
ובכל זאת אני כותב. אני מתעלם מכך שאין לי על מה, ומצטט לעצמי פתגם עממי שלפיו "גם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגר". בשווייצרית זה מצלצל טוב יותר: "גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה". הדברים שלעיל הם המחשה לכך. למקרא הדברים אף אחד לא יוכל לטעון שהיה לי על מה לכתוב. זה מה שאני כותב כשאין לי על מה לכתוב. באמת.
השאלה הגדולה היא מה יקרה כשיהיה לי פעם, בדרך נס, על מה לכתוב. אני מקווה שזה לא יקרה לי, כי לא אדע מה לעשות עם זה. עד עכשיו זה לא קרה, ומנוסים ממני ביצירה אומרים שאם עד עכשיו זה לא קרה, מן הסתם זה לא יקרה. אז אני ואתם יכולים להיות רגועים.