הספר האחרון מסוגו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הספר האחרון מסוגו

הספר האחרון מסוגו

עוד על הספר

מיכאל הנדלזלץ

מיכאל הַנְדֶלְזַלְץ (נולד ב-26 במרץ 1950) הוא עיתונאי, מבקר תיאטרון, מתרגם ועורך ישראלי, כתב ביקרות תיאטרון בעיתון "הארץ" בין השנים 1975 ל-2017 ושימש בתפקידי עריכה שונים. ב-1969 החל לכתוב ביקורת תיאטרון בעיתון "למרחב". בשנים 1971–1981 שירת בגלי צה"ל. במרץ 1975 החל לפרסם ביקורת תיאטרון ב"הארץ", את הביקורת הראשונה כתב על המחזה קומדיה של טעויות שהוצגה בתיאטרון קאמרי. לאחר פרישתו של חיים גמזו מהעיתון הפך למבקר התיאטרון הקבוע של "הארץ". ב-1981 הצטרף למערכת "הארץ" כמבקר תיאטרון וכעורך. ערך ב"הארץ" את המדורים "אמנויות" (1992-1981), "מלים ומו"לים" (1992-1985) והמוסף "ספרים" (1993 עד 2005). ב-2005 החל לכתוב מדור שבועי בשם "המילה האחרונה". זוכה פרס סוקולוב לעיתונאות. עסק גם בתרגום ספרים מפולנית ומאנגלית. החל משנת 2015 הוא בעל טור יומי במסגרת מיזם 929 - תנ"ך ביחד. ב-29 במרץ 2017, עם הגיעו לגיל פרישה, פרסם טור פרידה מתפקידו כמבקר התיאטרון של "הארץ", תפקיד אותו מילא במשך 42 שנים. 

מספריו:
חנוך לוין על-פי דרכו (הוצאת ידיעות אחרונות, 2001).
לקט מאמריו שהתפרסמו מדי שבוע בפתח מוסף "ספרים" בעיתון "הארץ" הופיע בקבצים הבאים:
ספר (1997)
עוד ספר (2000)
ספר הספרים הזמני (2004)
הספר האחרון מסוגו (2006)
שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות, הוצאת מפה, (2006)
ממלא מקום עצמי (אוסף טורים מהמדור "המילה האחרונה" בעיתון הארץ מן השנים 2005–2008), הוצאת מאגנס, 2018.
קהלת על פי הנדלזלץ הוצאת נהר, 2020.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yeyc4x7a

תקציר

שמי הוא "הספר האחרון מסוגו". אני כולל מבחר רשימות קצרות. אין צורך לקרוא אותי ברצף. רצוי, ואפילו מומלץ, לקרוא את הרשימות לסירוגין. תוכלו לפגוש בי נשים וגברים, חיות וחיים, אותיות וסימני פיסוק, מילים ומו"לים, ספרות וספרים, פרשות ופרשנויות, שתייה ושטויות, ארבע אמהות, שלושה אבות, שני לוחות הברית וגם כמה הערות על אלוהינו.

הרשימות שבתוכי התפרסמו לראשונה במוסף ''ספרים'' בעיתון ''הארץ''. כתב אותי מיכאל הנדלזלץ, שפרסם שלושה ספרים מסוג זה (ספר, 1997, עוד ספר, 2001 וספר הספרים הזמני, 2004).

פרק ראשון

כשלא היה לי על מה לכתוב


אחד הקוראים הנאמנים והקפדנים של רשימותי הוא בני, אדם. לפעמים הוא נדיב בשבחיו ("אתה רואה, כשאתה רוצה אתה יכול"), ותמיד כן וענייני בהערכתו. עדיף להורים להבין, לטובתם, שבמובנים מסוימים הילדים הם כמו אלוהים: את הטוב נקבל מהם, ואת הרע לא נקבל?
פעם, אחרי שפרסמתי בעיתון רשימה, שדווקא הייתי מרוצה ממנה במיוחד - כמו מכל רשימותי, כי אני יודע להעריך כתיבה טובה - אמר לי אדם, "אתה יודע מה? לא היה לך על מה לכתוב." מאחר שדברי ילדי הם בשבילי דברי אלוהים חיים, לא נפגעתי. ביקשתי הסבר ופירוט, שמעתי בעניין ובסבלנות, ונפרדנו כידידים.
האמת היא שהוא צדק, כמובן. באותה רשימה אכן לא היה לי על מה לכתוב. כשהתחלתי לחשוב לרגע על משמעותה של הודאה כזאת, הבנתי שיש בה יותר ממה שחשבתי. יכול להיות שלא רק אני כותב מבלי שיהיה לי על מה לכתוב, אלא שכולם כמוני. ומכיוון שאני מבין שפרוותם של סופרים רבים סומרת למשמע טענה כזאת, אנסה להסביר.
הטבע, כידוע, לא אוהב ריקנות. הגולגולת שלי בעניין זה היא אנומליה; משום מה הטבע לא מתרשם מהריקנות שבה ואינו ממלא אותה בתוכן מוחי. וכך, בעולם הגדול, שקע ברומטרי שיוצר מין בור של ריקנות בסביבה של לחץ אוויר גבוה יותר, יוצר סחרור אוויר שמחולל סערות. המערבולת שנוצרת הופכת לאירוע מקרין אנרגיה בזכות עצמו, משהו יצירתי מטבעו.
כל סופר מתחיל מריק: הדף הלבן או מסך המחשב. החלל הזה מבקש להתמלא, ומחולל מערבולת שמפיקה מהיוצר או מהיוצרת את מיטבם. לרובם, אכן אני מודה בחפץ לב ובהערצה רבה, יש נפש מלאה נושאים, רעיונות, רגשות, מילים ומחשבות שמסתדרים בקלילות או בעמל על הנייר. המבחן איננו בשאלה אם יש לסופר או לסופרת על מה לכתוב, אלא אם הם מעניקים לקורא או לקוראת את התחושה שיש לו או לה על מה לכתוב. האשליה היא כאן העיקר.
ואז באה האמנות המודרנית יותר, זו המודעת לעצמה ולהיותה אמנות, כלומר מעשה ידי אדם, המשתמשת בכלי ייצוג ליצירת אשליית מציאות, או להפגנת היעדרה וחוסר התוחלת של עצם קיומה. ואותה מודעות עקפה, או ביטלה, את השאלה אם יש או אין על מה לכתוב. כי הרי אפשר לעסוק בשקידה ובפירוט באותו היעדר, להתרכז באמצעי הביטוי כשלעצמם. וגם זה יכול להיות יפה, ויכול להיות ה"מה" שעליו היצירה או תחליפה.
ואני מסתכל על שתי המסורות הללו של אמנות: של אלה שגם אם אין להם על מה הם מסוגלים - ולכן הם אמנים ויוצרות (או אמניות ויוצרים) - להשאיר אצל הקוראות והקוראים את התחושה שיש על מה, ושזה היה על משהו; ושל אלה שמודים שאין להם על מה, אבל דווקא משום כך מתמודדים עם האתגר ויוצרים יש מאין, בוראים עולם בהבל פה. כן, גם ליוצרים וליוצרות מן הראוי להתייחס כאל אלוהים, לפחות בזעיר אנפין. אם את הטוב נקבל מהם, ואת הרע לא נקבל?
אני מסתכל עליהם ואני יודע שאינני, וכנראה כבר לא אהיה, בקהלם. לכן, אני מניח, אני מבקר. מבקר תמיד יש לו על מה לכתוב. על יצירתם של אחרים. הוא לא צריך להמציא נושא. הנושא תמיד נתון לפניו.
כשאני יודע שאין לי על מה לכתוב, זה מפני שאני לא יודע איך ליצור את האשליה שיש לי, ולא מפני שאני מסוגל להפוך את הדבר הזה כשלעצמו ל"יש" של הכתיבה. לי אין על מה לכתוב. תמיד. בעיקרון. זה אפילו לא מצב קיומי. זו עובדה יבשה, חסרת משמעות עמוקה יותר.
ובכל זאת אני כותב. אני מתעלם מכך שאין לי על מה, ומצטט לעצמי פתגם עממי שלפיו "גם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגר". בשווייצרית זה מצלצל טוב יותר: "גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה". הדברים שלעיל הם המחשה לכך. למקרא הדברים אף אחד לא יוכל לטעון שהיה לי על מה לכתוב. זה מה שאני כותב כשאין לי על מה לכתוב. באמת.
השאלה הגדולה היא מה יקרה כשיהיה לי פעם, בדרך נס, על מה לכתוב. אני מקווה שזה לא יקרה לי, כי לא אדע מה לעשות עם זה. עד עכשיו זה לא קרה, ומנוסים ממני ביצירה אומרים שאם עד עכשיו זה לא קרה, מן הסתם זה לא יקרה. אז אני ואתם יכולים להיות רגועים.

 

מיכאל הנדלזלץ

מיכאל הַנְדֶלְזַלְץ (נולד ב-26 במרץ 1950) הוא עיתונאי, מבקר תיאטרון, מתרגם ועורך ישראלי, כתב ביקרות תיאטרון בעיתון "הארץ" בין השנים 1975 ל-2017 ושימש בתפקידי עריכה שונים. ב-1969 החל לכתוב ביקורת תיאטרון בעיתון "למרחב". בשנים 1971–1981 שירת בגלי צה"ל. במרץ 1975 החל לפרסם ביקורת תיאטרון ב"הארץ", את הביקורת הראשונה כתב על המחזה קומדיה של טעויות שהוצגה בתיאטרון קאמרי. לאחר פרישתו של חיים גמזו מהעיתון הפך למבקר התיאטרון הקבוע של "הארץ". ב-1981 הצטרף למערכת "הארץ" כמבקר תיאטרון וכעורך. ערך ב"הארץ" את המדורים "אמנויות" (1992-1981), "מלים ומו"לים" (1992-1985) והמוסף "ספרים" (1993 עד 2005). ב-2005 החל לכתוב מדור שבועי בשם "המילה האחרונה". זוכה פרס סוקולוב לעיתונאות. עסק גם בתרגום ספרים מפולנית ומאנגלית. החל משנת 2015 הוא בעל טור יומי במסגרת מיזם 929 - תנ"ך ביחד. ב-29 במרץ 2017, עם הגיעו לגיל פרישה, פרסם טור פרידה מתפקידו כמבקר התיאטרון של "הארץ", תפקיד אותו מילא במשך 42 שנים. 

מספריו:
חנוך לוין על-פי דרכו (הוצאת ידיעות אחרונות, 2001).
לקט מאמריו שהתפרסמו מדי שבוע בפתח מוסף "ספרים" בעיתון "הארץ" הופיע בקבצים הבאים:
ספר (1997)
עוד ספר (2000)
ספר הספרים הזמני (2004)
הספר האחרון מסוגו (2006)
שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות, הוצאת מפה, (2006)
ממלא מקום עצמי (אוסף טורים מהמדור "המילה האחרונה" בעיתון הארץ מן השנים 2005–2008), הוצאת מאגנס, 2018.
קהלת על פי הנדלזלץ הוצאת נהר, 2020.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yeyc4x7a

עוד על הספר

הספר האחרון מסוגו מיכאל הנדלזלץ

כשלא היה לי על מה לכתוב


אחד הקוראים הנאמנים והקפדנים של רשימותי הוא בני, אדם. לפעמים הוא נדיב בשבחיו ("אתה רואה, כשאתה רוצה אתה יכול"), ותמיד כן וענייני בהערכתו. עדיף להורים להבין, לטובתם, שבמובנים מסוימים הילדים הם כמו אלוהים: את הטוב נקבל מהם, ואת הרע לא נקבל?
פעם, אחרי שפרסמתי בעיתון רשימה, שדווקא הייתי מרוצה ממנה במיוחד - כמו מכל רשימותי, כי אני יודע להעריך כתיבה טובה - אמר לי אדם, "אתה יודע מה? לא היה לך על מה לכתוב." מאחר שדברי ילדי הם בשבילי דברי אלוהים חיים, לא נפגעתי. ביקשתי הסבר ופירוט, שמעתי בעניין ובסבלנות, ונפרדנו כידידים.
האמת היא שהוא צדק, כמובן. באותה רשימה אכן לא היה לי על מה לכתוב. כשהתחלתי לחשוב לרגע על משמעותה של הודאה כזאת, הבנתי שיש בה יותר ממה שחשבתי. יכול להיות שלא רק אני כותב מבלי שיהיה לי על מה לכתוב, אלא שכולם כמוני. ומכיוון שאני מבין שפרוותם של סופרים רבים סומרת למשמע טענה כזאת, אנסה להסביר.
הטבע, כידוע, לא אוהב ריקנות. הגולגולת שלי בעניין זה היא אנומליה; משום מה הטבע לא מתרשם מהריקנות שבה ואינו ממלא אותה בתוכן מוחי. וכך, בעולם הגדול, שקע ברומטרי שיוצר מין בור של ריקנות בסביבה של לחץ אוויר גבוה יותר, יוצר סחרור אוויר שמחולל סערות. המערבולת שנוצרת הופכת לאירוע מקרין אנרגיה בזכות עצמו, משהו יצירתי מטבעו.
כל סופר מתחיל מריק: הדף הלבן או מסך המחשב. החלל הזה מבקש להתמלא, ומחולל מערבולת שמפיקה מהיוצר או מהיוצרת את מיטבם. לרובם, אכן אני מודה בחפץ לב ובהערצה רבה, יש נפש מלאה נושאים, רעיונות, רגשות, מילים ומחשבות שמסתדרים בקלילות או בעמל על הנייר. המבחן איננו בשאלה אם יש לסופר או לסופרת על מה לכתוב, אלא אם הם מעניקים לקורא או לקוראת את התחושה שיש לו או לה על מה לכתוב. האשליה היא כאן העיקר.
ואז באה האמנות המודרנית יותר, זו המודעת לעצמה ולהיותה אמנות, כלומר מעשה ידי אדם, המשתמשת בכלי ייצוג ליצירת אשליית מציאות, או להפגנת היעדרה וחוסר התוחלת של עצם קיומה. ואותה מודעות עקפה, או ביטלה, את השאלה אם יש או אין על מה לכתוב. כי הרי אפשר לעסוק בשקידה ובפירוט באותו היעדר, להתרכז באמצעי הביטוי כשלעצמם. וגם זה יכול להיות יפה, ויכול להיות ה"מה" שעליו היצירה או תחליפה.
ואני מסתכל על שתי המסורות הללו של אמנות: של אלה שגם אם אין להם על מה הם מסוגלים - ולכן הם אמנים ויוצרות (או אמניות ויוצרים) - להשאיר אצל הקוראות והקוראים את התחושה שיש על מה, ושזה היה על משהו; ושל אלה שמודים שאין להם על מה, אבל דווקא משום כך מתמודדים עם האתגר ויוצרים יש מאין, בוראים עולם בהבל פה. כן, גם ליוצרים וליוצרות מן הראוי להתייחס כאל אלוהים, לפחות בזעיר אנפין. אם את הטוב נקבל מהם, ואת הרע לא נקבל?
אני מסתכל עליהם ואני יודע שאינני, וכנראה כבר לא אהיה, בקהלם. לכן, אני מניח, אני מבקר. מבקר תמיד יש לו על מה לכתוב. על יצירתם של אחרים. הוא לא צריך להמציא נושא. הנושא תמיד נתון לפניו.
כשאני יודע שאין לי על מה לכתוב, זה מפני שאני לא יודע איך ליצור את האשליה שיש לי, ולא מפני שאני מסוגל להפוך את הדבר הזה כשלעצמו ל"יש" של הכתיבה. לי אין על מה לכתוב. תמיד. בעיקרון. זה אפילו לא מצב קיומי. זו עובדה יבשה, חסרת משמעות עמוקה יותר.
ובכל זאת אני כותב. אני מתעלם מכך שאין לי על מה, ומצטט לעצמי פתגם עממי שלפיו "גם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגר". בשווייצרית זה מצלצל טוב יותר: "גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה". הדברים שלעיל הם המחשה לכך. למקרא הדברים אף אחד לא יוכל לטעון שהיה לי על מה לכתוב. זה מה שאני כותב כשאין לי על מה לכתוב. באמת.
השאלה הגדולה היא מה יקרה כשיהיה לי פעם, בדרך נס, על מה לכתוב. אני מקווה שזה לא יקרה לי, כי לא אדע מה לעשות עם זה. עד עכשיו זה לא קרה, ומנוסים ממני ביצירה אומרים שאם עד עכשיו זה לא קרה, מן הסתם זה לא יקרה. אז אני ואתם יכולים להיות רגועים.