1.
פעם היא היתה רצה על שפת הים בגשם. החוף היה מתרוקן ונשאר רק שלה והיא רצה מהר, בלי שנאלצה לעקוף אנשים שהלכו לאט, או סתם ישבו מתחת לשמשיות עם הילדים, זורעים על דרכה מוקשים של צעצועי פלסטיק צבעוניים. בחורף היא יכולה לרוץ על קו המים, כפות רגליה משאירות עקבות מהירות כשהגלים מציפים וחוזרים אחורה והחול מתקשה, כמו העור שנמתח אחרי ששמים את היד מעל הפייה של הקומקום הרותח, כמו שהוא היה עושה לה כשהיתה קטנה.
דפנה!
תמיד זה קרה אם היא לא היתה מתנהגת יפה, והיא אף פעם לא התנהגה יפה, או לפחות רוב הזמן, ככה הוא היה אומר. אם היתה יודעת איך מתנהגים יפה היא היתה עושה את זה, ואז היו פחות סימנים על היד שלה ועל הגוף שלה ועל הנפש שלה.
דפנה, בואי לכאן!
היא ניסתה, כשהיתה ממש קטנה, בכל כוחה, אבל זה לא הצליח. בכל פעם הסטירות והאגרופים היו מגיעים, ומתישהו היא הפסיקה לנסות וחיכתה שזה יקרה ויעבור כבר. עדיף לפוצץ את המצב במהירות, לקבל את העונש ולגמור עם זה.
צעדים כבדים
דלת החדר שלה נפתחת
יד גדולה תופסת מפרק יד קטן ומושכת בכוח
גלי הים משמיעים מימינה את הרחש שלהם וטיפות הגשם מתופפות על החול. מים שמורכבים מאטומים של מימן וחמצן, רותחים במאה מעלות וקופאים באפס, והגוף בדרך כלל נמצא בשלושים ושש נקודה שמונה כשמודדים מתחת ללשון. שליש הדרך בין הכאב הכחול של אפס לכאב האדום של מאה.
האדמה החנוקה מתחת לבניינים ולכבישים ולמדרכות של תל אביב, שלא הרגישה כבר מזמן רטיבות של גשם או שורשים של יער בגלל שמיכת הבטון המכסה אותה, מנסה שוב, כמו בכל חורף, להקיא את העיר שיושבת עליה בנהרות של מים אפורים, שזורמים בתעלות ניקוז שנשפכות אל הים.
קר בחוץ אבל הגוף שלה חם, והיא מתקרבת לקו המים ורצה על לשונות הגלים הלבנות שמלטפות את החול, מתעלמת מהאבנים הקטנות שדוקרות את רגליה היחפות.
הכול אפור. דהוי. גם הכאב.
חלק 1
השומרת
אוגוסט 2016
2.
"אל תילחמי בזה."
הוא רכן מעליה. שביל דק של דם זלג מהאוזן שלה, מטפטף על הכביש, יוצר שלולית אדומה מבריקה על האספלט השחור.
"אל תפחדי."
היא שכבה, עיניה פקוחות. היא ניסתה להגיד משהו אבל השפתיים שלה לא נעו.
"עוד מעט זה ייגמר."
כף רגלה הימנית רעדה בתוך נעל התעמלות לבנה עם לוגו של נייק, ואז הפסיקה. הוא קירב את האוזן שלו לפה שלה ולא חש הבל אוויר.
הוא העביר אצבע באיטיות מקו השיער שלה לאורך האף, פה פתוח במקצת, האצבע דילגה משפה עליונה לתחתונה, סנטר, צוואר, חזה, בטן משופשפת מהפגיעה עם שריטות החוצות אותה לרוחב באזור הטבור, מכוסות בנקודות דם קטנות. פירסינג של עלה תלתן כסוף.
הוא נגע שוב בקצה האף שלה.
"זהו, נגמר. את רואה? זה היה מהיר."
הַמֵּתָה תָמוּת, וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד. זכריה פרק י"א פסוק ט'. אחת־עשרה תשע. Nine Eleven.
הוא הזדקף והחל להתרחק ממנה.
טוב, בקצב הזה יידרשו לו שנים. ללא ספק הוא צריך לשפר את הפקת הלקחים. הוא לא משקיע מספיק במעגל הזה ויש לשנות מעט את סדרי העדיפויות. כל כך הרבה דברים לעשות. כל כך הרבה פרטים. החיים הם רצף הפעולות שאתה מבצע בזמן המוגבל שניתן לך. אנשים יכולים לחיות חיים שלמים בלי לעשות שום דבר משמעותי. בלי לנעוץ מסמר ביקום. הוא נשם עמוק ושאף לתוכו את ניחוחות הפרחים שבחצרות הבתים הפרטיים לאורך הרחוב המתעקל, את ריח הבושם, הזיעה והדם על הטרנינג של זו ששכבה על הכביש, את צחנת הפרווה של הכלב שרבץ בחצר של הבית הקרוב. אוויר הקיץ הלח רטט מסביבו. האדמה והצמחים זעו ונשמו. האנשים המטומטמים בבתים הקטנים שקועים בשינה בבורגנות הקופסתית שלהם. מנוע הרכב שלו פעל בטורים נמוכים והשמיע טרטור מאומץ מעט יותר כשמדחס המזגן נכנס לפעולה.
הוא התיישב ברכב שהדלת שלו המתינה לו פתוחה, סגר אותה ונסע.
