בוערת לנצח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בוערת לנצח
מכר
מאות
עותקים
בוערת לנצח
מכר
מאות
עותקים

בוערת לנצח

3.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Forever Consumed
  • תרגום: יפעה הדר
  • הוצאה: לבבות
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 4 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

זהו.
זו הנקמה שלי.
אני יודע מה טעמה: מתוקה וממכרת.
עבדתי קשה מדי כדי להגיע רק למקום השני, ואני מבטיח שאצא כשידי על העליונה.
***
סת׳ מארק חזר והוא מתאמן קשה יותר מתמיד מאז ההפסד שלו לדון ראסל.
המתח אומנם גבוה אך הסיכונים גבוהים יותר כאשר מייסד ה-MMAC, מאט סומרס, מאלץ את סת׳ ודון להתאמן תחת קורת גג אחת.
כשמאט סומרס חושב שיהיה משעשע להתגרות בשניים לצורכי פרסום, הוא לא מעלה בדעתו עד כמה המצב רציני.
כשאוליביה לצידו, סת׳ מארק לא מרפה ודוחף את עצמו עד קצה גבול היכולת, ומנסה לא לחשוב על יריבו דון ראסל, בשעה שהם נלחמים זה בזה בפעם האחרונה.

פרק ראשון

הקדמה
 
אוליביה
 
הוא מצמיד את גופו אל גופי בחוזקה, אצבעותיו פרושות על שיפולי גבי. אני נשבעת שביכולתי לחוש בחזהו הבוער מבעד לשמלתי, בעודי מנסה בכל כוחי שלא להתמוסס בידיו. אנחנו רוקדים לאט, ואני מרגישה כאילו אנחנו עושים זאת שעות. אני נאנחת ומשעינה עליו יותר ממשקל גופי. בילדותי חלמתי חלומות על החתונה שתהיה לי... אבל המציאות התעלתה על כולם. סת’ הוא מעל ומעבר לכל חלומותיי הפרועים ביותר: הוא נפש מתוקה, מגוננת וקשוחה, העטופה בגוף מוצק ומעורר תיאבון ובפרצוף הסקסי ביותר בעולם. מבעד לחליפתו הדקה אני שומעת את ליבו הולם באוזניי בקצב אחיד ומכשף, והזיעה שעל כף ידו נמהלת בזיעתי.
 
סת’ הוא שלי. הוא בעלי.
 
כשרק הכרנו לא שיערתי לרגע שחיינו ישתלבו זה בזו עד כדי כך. רציתי בו, כמהתי לטעום אותו, לגעת בו... אך זהו. זו הייתה משיכה מינית בלבד. ופתאום... קרה משהו. התחברנו, וברגע שנשמותינו התחברו, הן סירבו להיפרד שוב. מה שהוביל לרגע זה - למקום שבו אנו עומדים, כבעל ואישה, מתחת לנברשת הבדולח היפהפייה ביותר שראיתי בחיי, רוקדים לצלילי מנגינות איטיות שלא שמעתי מעולם. האימהות שלנו עשו את רוב עבודת ארגון החתונה. סת’ ואני רצינו חתונה קטנה וזריזה בווגאס, אבל הן סירבו וטענו שמגיע לנו משהו בלתי נשכח - אם כי לי לא הייתה דרושה חתונה ראוותנית כדי שלא אשכח אותה: די היה בסת’; ובכל זאת, שנינו כאן, אחרי שהתקפלנו בפניהן. הן קיבלו את מבוקשן: חתונה ראוותנית, מהודרת, שאליה הוזמנו כל האנשים אשר לקחו חלק בחיינו, ולו הקטן ביותר. הן פשוט הצליחו לגרום לכל האנשים האלו ללבוש את מיטב בגדיהם ולהידחק לאותו החדר כדי לראות את הילדים שלהן מתחתנים. אני יכולה להישבע שזה אפילו לא מפריע לי. בסופו של דבר גם אני קיבלתי את מבוקשי - את סת’. הוא כל מה שרציתי בו כל חיי. והוא שלי.
 
אני חשה בתנועת גופו כשהוא מקרב את ראשו אל ראשי. “מתאים לך להסתלק מכאן?” הוא שואל בקול עמוק, מצמרר ומעורר.
 
אני מהנהנת כשריגוש מרעיד את בטני. אני רוצה להסתלק מכאן זה שעות. סת’ נראה מגרה כל כך בחליפתו השחורה בת שלושת החלקים, אבל אני בטוחה שאוהב אותה יותר זרוקה על איזו רצפה, או אולי על מושבי העור של רכבנו. אני מתרחקת מסת’ ואז נתקלת במבט המהפנט של עיניו. האושר שבעיניו גלוי לכל ומתחת לאושרו ניתן לזהות את מחשבתו השובבה, זה השלב שליבי כבר לא יכול להפסיק לפעום במהירות. אומנם סת’ ואני שכבנו כבר המון פעמים, רבות מספור, אבל הפעם הזאת עומדת להיות שונה. זו הפעם שמסמנת את תחילת שארית חיינו.
 
בעלי.
 
בע...לי.
 
נדמה לי שלעולם לא אמאס בגלגול מילה זאת במחשבתי - לא שאודה על כך בגלוי, כמובן. סת’ רגיל לייסר אותי בתאווה עד שפניי מאדימות מרוב להט. הוא נהנה מתגובותיי, עיניו נדלקות וחיוכו הופך שחצני... אומנם שחצני ומפתה, כזה שמעורר בי רצון לקרוע את שפתיו מפניו במציצה... אבל זה לא פחות מעצבן. הוא ככל הנראה הגבר המעצבן ביותר שהכרתי אי פעם, ואני אוהבת אותו לגמרי, בכל מאודי. והלילה, הבטחתי לאהוב אותו לשארית חיי.
 
“אני מתה להתחמק ממשפחותינו מהרגע שבו התנשקנו בכנסייה,” אני ממלמלת בקול שקט כדי שסבו וסבתו של סת’ לא ישמעו.
 
הם מחייכים ומנופפים בידיהם לעברנו בעודם חולפים על פנינו בריקוד, ואנחנו מחזירים להם נפנוף תוך צחקוק מובך.
 
“מהרגע שהתנשקנו?” הוא שואל ושולח אליי את חיוכו הארור. “באמת?”
 
אני חשה שלחיי מתחממות: “באמת.”
 
עיניו החומות הזוהרות מתרחבות. הוא רוצה להתגרות בי, זה ברור. שפתיו מתעקלות בתנועה קלה. “זה כלום לעומתי.”
 
אני מרצינה והוא רוכן אליי ומקרב את שפתיו לאוזני. נשימתו החמה מנשבת על תנוכי ומרפה את ברכיי. אילו סת’ לא היה אוחז בי כרגע, הייתי ככל הנראה מתמוססת לשלולית של עקצוצים ואנחות.
 
“אני מת לברוח איתך מכאן מהרגע שראיתי אותך נכנסת בדלת.”
 
אני צוחקת קצרות. “וזה רק שש או שבע דקות לפני שהתנשקנו.”
 
הוא מושך בכתפיו, מטלטל אותי מצד לצד ומצמיד אותי בחוזקה אליו. “טוב, אז אני נמשך אלייך במשך שש או שבע דקות יותר משאת נמשכת אליי.”
 
“זה לא הגיוני.”
 
“אה, נדמה לי שכן.”
 
“איך אתה יכול להימשך אליי יותר משאני נמשכת אליך? ראית את עצמך?”
 
סת’ מטה את ראשו, מחייך עם עיניו ממש כמו עם שפתיו. ידו, שעדיין אוחזת בשיפולי גבי, יורדת אף יותר והוא מחכך את כף ידו בקימורי ישבני. “ואת, ראית את עצמך?”
 
נשימותיי מעמיקות בעוד ידו מחליקה מטה על קימורי אחוריי. הוא מצמיד אותי חזק יותר אליו ואני חשה כל מילימטר מגופו המוצק, שומטת את ראשי על חזהו ונאנחת קלות בזמן שהוא מחריש צחקוק אפל. אצבעותיו לופתות את ישבני, הוא מתנשף בכבדות ואז מחזיר באי רצון את כפותיו החמדניות למקום בטוח יותר על גבי.
 
“כדאי שתפסיקי,” הוא מזהיר אותי. “או שכל החדר הזה יראה בדיוק עד כמה את מדליקה אותי.”
 
“כאילו שאני יכולה להפסיק כשאתה בסביבה,” אני מצחקקת ומתכרבלת לתוכו.
 
רגליי דואבות, גופי עייף, למען השם, אפילו שרירי פניי כואבים מעודף חיוכים, אבל אני בשיא אושרי. מדי פעם אצבעותיי לופתות מעצמן את כף ידו של סת’ ואני מצחקקת בלי סיבה.
 
“אנחנו מסתלקים. הגיע הזמן לבחון את כישורי המשחק שלך,” הוא ממלמל ואז כורך את זרועו סביב כתפיי.
 
מה? אני מנסה להרים אליו את מבטי אבל הוא מועך אותי אליו ותוקע את ראשי בחזהו. אלוהים, יש לו ריח טוב: סבון, מי קולון והריח שלו. הוא מבעיר את דמי וכמעט מעלה באש את השמלה שעל גופי.
 
“היא עייפה, נכון?” אני שומעת את אימי שואלת, וחשה בידה מלטפת את שיערי שנייה אחר כך.
 
“היא עייפה מאוד,” סת’ עונה באנחה. קולו מהדהד בחזהו ומרטיט אותי מכף רגל ועד ראש. “עדיף שנלך.”
 
הוא מרפה את אחיזתו ודוחף אותי אל מחוץ לאזור הנוחות שלי. הגיע תורי לשחק. למזלו, הייתי תלמידה מצטיינת בחוג התיאטרון של בית הספר. אני מזייפת פיהוק כשאני פונה אל אימא, מתעלמת מסת’ המחריש קללה. מה? אני עושה עבודה לא רעה בכלל. אימא נראית נהדר בשמלת הערב הסגולה שלה ואיפורה המתוחכם. כבר שנים שלא ראיתי אותה מאופרת, אבל האיפור המעושן על עיניה והשפתון הסגול העמוק הולמים אותה. היא מסלקת קווצת שיער מעיניה ונראית מודאגת מעייפותי. אני שולחת מבט זחוח לעבר סת’ והוא מגלגל אליי את עיניו.
 
“אני צריכה לשכב,” אני אומרת לה, “הרגליים והעיניים כואבות לי.”
 
אימא טופחת על כתפי ונותנת לי את אותו ליטוף מנחם שרק אימא מסוגלת לתת. “לכי לישון, מותק. היה לך יום גדול ועמוס היום.” היא מפנה מבט מאשים לעברו של סת’, שבקושי מניד עפעף, “כמה שתית?”
 
“אפילו לא טיפה גברתי.”
 
גבותיה החדות מתקמטות, “ראיתי אותך הערב בבר כמה פעמים.”
 
“רק מים קרים, נשבע לך.”
 
היא בוחנת אותו זמן מה וסת’ לא נרתע מכך בכלל. בתור ילדה, הייתי מתוודה בין רגע כשהייתי מול מבטה. באמת. היא מסוגלת ממש להפחיד כשמתחשק לה, תשאלו את סלינה - אימי מקפיאה אותה והיא הופכת לאבן מולה.
 
“טוב, אני מאמינה לך,” שפתיה מתעקלות בחיוך. “עשו חיים ילדים. אפגוש את שניכם שוב לאחר ירח הדבש.”
 
היא מחבקת אותנו, משתהה מספר שניות ואומרת בקול חנוק מדמעות, “כולנו גאים בכם מאוד. הכול היה מושלם כאילו נלקח מהאגדות.”
 
“אימא, אל תבכי!” אני פוקדת עליה, תוך צחוק.
 
היא מרפה משנינו, מוחה את הדמעות היורדות על פניה ואז תופסת בזרועי, מושכת אותי אליה ומצמידה נשיקה רכה על לחיי.
 
“אני אוהבת אותך,” אני אומרת ולוחצת את זרועה.
 
“גם אני אוהבת אותך.”
 
סת’ תופס את מרפקי ומושך אותי במהירות אל מחוץ לאולם. נכון, אני באמת מרגישה קצת אשמה על שאני מבריזה למשפחותינו אבל במקביל אינני מסוגלת להיות ליד סת’ אפילו רגע אחד נוסף מבלי לקרוע מעליו את בגדיו. הוא מושך אותי לצידו בעודו עובר להליכה מהירה.
 
“מישהו להוט פה", אני מתבדחת ומתאמצת מאוד שלא לנקוע את קרסולי בעודי מנסה בקושי לעמוד בקצבו ובלהיטותו להסתלק מפה. “אני על עקבים, זוכר?”
 
נשימתי נעצרת כשהוא מושך בידי ומניף אותי מעלה בזרועותיו החסונות. “אם כך, אסחב אותך.”
 
אני כורכת את זרועותיי על צווארו, נאחזת בו כשהוא נושא אותי במורד המדרגות. “לא יכולת להמתין עד שאחלוץ את נעליי?”
 
הוא מניד בראשו, חיוכו משמיע מיליון מילים שובבות. “את צריכה להישאר עם העקבים.”
 
אנחנו מגיעים לרכב והוא פותח עבורי את הדלת, מניח אותי על המושב בעדינות ומסדר את שמלתי בזהירות כך שלא תיתפס. אני צופה בו הולך לקדמת הרכב ומתפעלת ממראהו. באור הבוהק הוא נראה מלאכי וטהור כל כך, עד שאני כמעט מצפה שיצמיח כנפיים ויתעופף לו. אבל, כשהוא מרים אליי את מבטו והצללים מאפילים על מרבית פניו, אני מבחינה בצידו האמיתי, השטני, זה שעושה ככל העולה על רוחו, חוטף כל מה ששייך לו ומבעיר אותי.
 
הלילה נישאנו, כל מה שעתיד לקרות מעתה הוא עניין לשנינו בלבד... ויש המון דברים שאני מתכננת לעשות בשבילו כעת, שברור לי שלא ירוץ לספר לכל העולם, דברים שישגעו אותו.

עוד על הספר

  • שם במקור: Forever Consumed
  • תרגום: יפעה הדר
  • הוצאה: לבבות
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 4 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

בוערת לנצח סקיילה מאדי
הקדמה
 
אוליביה
 
הוא מצמיד את גופו אל גופי בחוזקה, אצבעותיו פרושות על שיפולי גבי. אני נשבעת שביכולתי לחוש בחזהו הבוער מבעד לשמלתי, בעודי מנסה בכל כוחי שלא להתמוסס בידיו. אנחנו רוקדים לאט, ואני מרגישה כאילו אנחנו עושים זאת שעות. אני נאנחת ומשעינה עליו יותר ממשקל גופי. בילדותי חלמתי חלומות על החתונה שתהיה לי... אבל המציאות התעלתה על כולם. סת’ הוא מעל ומעבר לכל חלומותיי הפרועים ביותר: הוא נפש מתוקה, מגוננת וקשוחה, העטופה בגוף מוצק ומעורר תיאבון ובפרצוף הסקסי ביותר בעולם. מבעד לחליפתו הדקה אני שומעת את ליבו הולם באוזניי בקצב אחיד ומכשף, והזיעה שעל כף ידו נמהלת בזיעתי.
 
סת’ הוא שלי. הוא בעלי.
 
כשרק הכרנו לא שיערתי לרגע שחיינו ישתלבו זה בזו עד כדי כך. רציתי בו, כמהתי לטעום אותו, לגעת בו... אך זהו. זו הייתה משיכה מינית בלבד. ופתאום... קרה משהו. התחברנו, וברגע שנשמותינו התחברו, הן סירבו להיפרד שוב. מה שהוביל לרגע זה - למקום שבו אנו עומדים, כבעל ואישה, מתחת לנברשת הבדולח היפהפייה ביותר שראיתי בחיי, רוקדים לצלילי מנגינות איטיות שלא שמעתי מעולם. האימהות שלנו עשו את רוב עבודת ארגון החתונה. סת’ ואני רצינו חתונה קטנה וזריזה בווגאס, אבל הן סירבו וטענו שמגיע לנו משהו בלתי נשכח - אם כי לי לא הייתה דרושה חתונה ראוותנית כדי שלא אשכח אותה: די היה בסת’; ובכל זאת, שנינו כאן, אחרי שהתקפלנו בפניהן. הן קיבלו את מבוקשן: חתונה ראוותנית, מהודרת, שאליה הוזמנו כל האנשים אשר לקחו חלק בחיינו, ולו הקטן ביותר. הן פשוט הצליחו לגרום לכל האנשים האלו ללבוש את מיטב בגדיהם ולהידחק לאותו החדר כדי לראות את הילדים שלהן מתחתנים. אני יכולה להישבע שזה אפילו לא מפריע לי. בסופו של דבר גם אני קיבלתי את מבוקשי - את סת’. הוא כל מה שרציתי בו כל חיי. והוא שלי.
 
אני חשה בתנועת גופו כשהוא מקרב את ראשו אל ראשי. “מתאים לך להסתלק מכאן?” הוא שואל בקול עמוק, מצמרר ומעורר.
 
אני מהנהנת כשריגוש מרעיד את בטני. אני רוצה להסתלק מכאן זה שעות. סת’ נראה מגרה כל כך בחליפתו השחורה בת שלושת החלקים, אבל אני בטוחה שאוהב אותה יותר זרוקה על איזו רצפה, או אולי על מושבי העור של רכבנו. אני מתרחקת מסת’ ואז נתקלת במבט המהפנט של עיניו. האושר שבעיניו גלוי לכל ומתחת לאושרו ניתן לזהות את מחשבתו השובבה, זה השלב שליבי כבר לא יכול להפסיק לפעום במהירות. אומנם סת’ ואני שכבנו כבר המון פעמים, רבות מספור, אבל הפעם הזאת עומדת להיות שונה. זו הפעם שמסמנת את תחילת שארית חיינו.
 
בעלי.
 
בע...לי.
 
נדמה לי שלעולם לא אמאס בגלגול מילה זאת במחשבתי - לא שאודה על כך בגלוי, כמובן. סת’ רגיל לייסר אותי בתאווה עד שפניי מאדימות מרוב להט. הוא נהנה מתגובותיי, עיניו נדלקות וחיוכו הופך שחצני... אומנם שחצני ומפתה, כזה שמעורר בי רצון לקרוע את שפתיו מפניו במציצה... אבל זה לא פחות מעצבן. הוא ככל הנראה הגבר המעצבן ביותר שהכרתי אי פעם, ואני אוהבת אותו לגמרי, בכל מאודי. והלילה, הבטחתי לאהוב אותו לשארית חיי.
 
“אני מתה להתחמק ממשפחותינו מהרגע שבו התנשקנו בכנסייה,” אני ממלמלת בקול שקט כדי שסבו וסבתו של סת’ לא ישמעו.
 
הם מחייכים ומנופפים בידיהם לעברנו בעודם חולפים על פנינו בריקוד, ואנחנו מחזירים להם נפנוף תוך צחקוק מובך.
 
“מהרגע שהתנשקנו?” הוא שואל ושולח אליי את חיוכו הארור. “באמת?”
 
אני חשה שלחיי מתחממות: “באמת.”
 
עיניו החומות הזוהרות מתרחבות. הוא רוצה להתגרות בי, זה ברור. שפתיו מתעקלות בתנועה קלה. “זה כלום לעומתי.”
 
אני מרצינה והוא רוכן אליי ומקרב את שפתיו לאוזני. נשימתו החמה מנשבת על תנוכי ומרפה את ברכיי. אילו סת’ לא היה אוחז בי כרגע, הייתי ככל הנראה מתמוססת לשלולית של עקצוצים ואנחות.
 
“אני מת לברוח איתך מכאן מהרגע שראיתי אותך נכנסת בדלת.”
 
אני צוחקת קצרות. “וזה רק שש או שבע דקות לפני שהתנשקנו.”
 
הוא מושך בכתפיו, מטלטל אותי מצד לצד ומצמיד אותי בחוזקה אליו. “טוב, אז אני נמשך אלייך במשך שש או שבע דקות יותר משאת נמשכת אליי.”
 
“זה לא הגיוני.”
 
“אה, נדמה לי שכן.”
 
“איך אתה יכול להימשך אליי יותר משאני נמשכת אליך? ראית את עצמך?”
 
סת’ מטה את ראשו, מחייך עם עיניו ממש כמו עם שפתיו. ידו, שעדיין אוחזת בשיפולי גבי, יורדת אף יותר והוא מחכך את כף ידו בקימורי ישבני. “ואת, ראית את עצמך?”
 
נשימותיי מעמיקות בעוד ידו מחליקה מטה על קימורי אחוריי. הוא מצמיד אותי חזק יותר אליו ואני חשה כל מילימטר מגופו המוצק, שומטת את ראשי על חזהו ונאנחת קלות בזמן שהוא מחריש צחקוק אפל. אצבעותיו לופתות את ישבני, הוא מתנשף בכבדות ואז מחזיר באי רצון את כפותיו החמדניות למקום בטוח יותר על גבי.
 
“כדאי שתפסיקי,” הוא מזהיר אותי. “או שכל החדר הזה יראה בדיוק עד כמה את מדליקה אותי.”
 
“כאילו שאני יכולה להפסיק כשאתה בסביבה,” אני מצחקקת ומתכרבלת לתוכו.
 
רגליי דואבות, גופי עייף, למען השם, אפילו שרירי פניי כואבים מעודף חיוכים, אבל אני בשיא אושרי. מדי פעם אצבעותיי לופתות מעצמן את כף ידו של סת’ ואני מצחקקת בלי סיבה.
 
“אנחנו מסתלקים. הגיע הזמן לבחון את כישורי המשחק שלך,” הוא ממלמל ואז כורך את זרועו סביב כתפיי.
 
מה? אני מנסה להרים אליו את מבטי אבל הוא מועך אותי אליו ותוקע את ראשי בחזהו. אלוהים, יש לו ריח טוב: סבון, מי קולון והריח שלו. הוא מבעיר את דמי וכמעט מעלה באש את השמלה שעל גופי.
 
“היא עייפה, נכון?” אני שומעת את אימי שואלת, וחשה בידה מלטפת את שיערי שנייה אחר כך.
 
“היא עייפה מאוד,” סת’ עונה באנחה. קולו מהדהד בחזהו ומרטיט אותי מכף רגל ועד ראש. “עדיף שנלך.”
 
הוא מרפה את אחיזתו ודוחף אותי אל מחוץ לאזור הנוחות שלי. הגיע תורי לשחק. למזלו, הייתי תלמידה מצטיינת בחוג התיאטרון של בית הספר. אני מזייפת פיהוק כשאני פונה אל אימא, מתעלמת מסת’ המחריש קללה. מה? אני עושה עבודה לא רעה בכלל. אימא נראית נהדר בשמלת הערב הסגולה שלה ואיפורה המתוחכם. כבר שנים שלא ראיתי אותה מאופרת, אבל האיפור המעושן על עיניה והשפתון הסגול העמוק הולמים אותה. היא מסלקת קווצת שיער מעיניה ונראית מודאגת מעייפותי. אני שולחת מבט זחוח לעבר סת’ והוא מגלגל אליי את עיניו.
 
“אני צריכה לשכב,” אני אומרת לה, “הרגליים והעיניים כואבות לי.”
 
אימא טופחת על כתפי ונותנת לי את אותו ליטוף מנחם שרק אימא מסוגלת לתת. “לכי לישון, מותק. היה לך יום גדול ועמוס היום.” היא מפנה מבט מאשים לעברו של סת’, שבקושי מניד עפעף, “כמה שתית?”
 
“אפילו לא טיפה גברתי.”
 
גבותיה החדות מתקמטות, “ראיתי אותך הערב בבר כמה פעמים.”
 
“רק מים קרים, נשבע לך.”
 
היא בוחנת אותו זמן מה וסת’ לא נרתע מכך בכלל. בתור ילדה, הייתי מתוודה בין רגע כשהייתי מול מבטה. באמת. היא מסוגלת ממש להפחיד כשמתחשק לה, תשאלו את סלינה - אימי מקפיאה אותה והיא הופכת לאבן מולה.
 
“טוב, אני מאמינה לך,” שפתיה מתעקלות בחיוך. “עשו חיים ילדים. אפגוש את שניכם שוב לאחר ירח הדבש.”
 
היא מחבקת אותנו, משתהה מספר שניות ואומרת בקול חנוק מדמעות, “כולנו גאים בכם מאוד. הכול היה מושלם כאילו נלקח מהאגדות.”
 
“אימא, אל תבכי!” אני פוקדת עליה, תוך צחוק.
 
היא מרפה משנינו, מוחה את הדמעות היורדות על פניה ואז תופסת בזרועי, מושכת אותי אליה ומצמידה נשיקה רכה על לחיי.
 
“אני אוהבת אותך,” אני אומרת ולוחצת את זרועה.
 
“גם אני אוהבת אותך.”
 
סת’ תופס את מרפקי ומושך אותי במהירות אל מחוץ לאולם. נכון, אני באמת מרגישה קצת אשמה על שאני מבריזה למשפחותינו אבל במקביל אינני מסוגלת להיות ליד סת’ אפילו רגע אחד נוסף מבלי לקרוע מעליו את בגדיו. הוא מושך אותי לצידו בעודו עובר להליכה מהירה.
 
“מישהו להוט פה", אני מתבדחת ומתאמצת מאוד שלא לנקוע את קרסולי בעודי מנסה בקושי לעמוד בקצבו ובלהיטותו להסתלק מפה. “אני על עקבים, זוכר?”
 
נשימתי נעצרת כשהוא מושך בידי ומניף אותי מעלה בזרועותיו החסונות. “אם כך, אסחב אותך.”
 
אני כורכת את זרועותיי על צווארו, נאחזת בו כשהוא נושא אותי במורד המדרגות. “לא יכולת להמתין עד שאחלוץ את נעליי?”
 
הוא מניד בראשו, חיוכו משמיע מיליון מילים שובבות. “את צריכה להישאר עם העקבים.”
 
אנחנו מגיעים לרכב והוא פותח עבורי את הדלת, מניח אותי על המושב בעדינות ומסדר את שמלתי בזהירות כך שלא תיתפס. אני צופה בו הולך לקדמת הרכב ומתפעלת ממראהו. באור הבוהק הוא נראה מלאכי וטהור כל כך, עד שאני כמעט מצפה שיצמיח כנפיים ויתעופף לו. אבל, כשהוא מרים אליי את מבטו והצללים מאפילים על מרבית פניו, אני מבחינה בצידו האמיתי, השטני, זה שעושה ככל העולה על רוחו, חוטף כל מה ששייך לו ומבעיר אותי.
 
הלילה נישאנו, כל מה שעתיד לקרות מעתה הוא עניין לשנינו בלבד... ויש המון דברים שאני מתכננת לעשות בשבילו כעת, שברור לי שלא ירוץ לספר לכל העולם, דברים שישגעו אותו.