מסלול מכשולים

1

מיירון שכב על החול הלבן והרך ליד ברונטית עוצרת נשימה בביקיני פלילי. בידו אחז משקה טרופי, ומימי הטורקיז הצלולים של הים הקריבי ליחכו את כפות רגליו. השמים היו בצבע כחול טהור כמו שרק יריעת הבד של אלוהים יכולה להיות, והשמש היתה עמוקה ומרגיעה כמו מסאז' שוודי המלווה בכוס ברנדי. ובתוך כל העונג הזה הוא הרגיש אומלל להחריד. שניהם נמצאים בגן העדן הזה שלושה שבועות בערך. מיירון לא טרח לספור את הימים וגם תרז ככל הנראה לא. האי נראה רחוק דיו מהעולם ה"אמיתי" - מעט אורות, הרבה תענוגות, בלי טלפונים, בלי מכונית. אבל הוא היה הרבה יותר מאובזר מהאי של רובינזון קרוזו, למשל.
לפתע נראתה יאכטה באמצע האופק. היא התקדמה לעברם, פילחה את המים ופרמה את מרקם הטורקיז המושלם. מיירון הבחין בה וחש מועקה.
הוא לא ידע איפה בדיוק הם נמצאים, אם כי לאי היה שם: סנט פנטזיה. באמת ולא בצחוק. זו היתה פיסת אושר קטנה, בבעלות אחת מחברות הספנות שמפעילות חבילות שיט ושעשועים להמונים. הספינות נשאו שמות מעודנים כמו סנסציה או אקסטזה או נקודת הג'י. בצד אחד של האי הציעה החברה "גן עדן אישי" לכל נוסע - אישי במובן של הצטופפות עם עוד 2,500 תיירים; צדו השני של האי, לעומת זאת, נשמר למנכ"ל החברה שהיה ידיד של תרז. היה שם רק בית אחד, מעין בקתה עם סכך משולבת באחוזת מטעים. האדם היחיד בסביבה הקרובה היה משרת. אוכלוסיית האי מנתה אולי שלושים נפש בסך הכול. כולם עבדו בשירות חברת הספנות.
היאכטה דוממה מנוע והמשיכה להתקרב לעברם.
תרז קולינס הסירה לרגע את משקפי השמש שלה וקימטה את מצחה. שום כלי שיט לא נראה בקרבתם בשלושת השבועות האחרונים.
"אמרת למישהו איפה אנחנו?" היא שאלה.
"לא."
"אולי זה ג'ון."
ג'ון היה מנכ"ל חברת הספנות, הידיד של תרז.
"אני לא חושב," אמר מיירון.
מיירון פגש לראשונה את תרז לפני קצת יותר משלושה שבועות. היא היתה בחופשה מעבודתה היוקרתית כמגישת חדשות בכירה בסי־אן־אן. חברים מלאי כוונות טובות הכריחו את שניהם ללכת לנשף צדקה והם נמשכו מיד זה לזה, כאילו האומללות והכאב המשותפים היו סוג של מגנט. זה התחיל כמו משחק אומץ: למי יש אומץ לעזוב הכול ולברוח רחוק. פשוט להיעלם עם מישהו שאתה בקושי מכיר, אבל נמשך אליו. שניהם ניצחו במשחק, ושתים־עשרה שעות לאחר מכן מצאו את עצמם בסנט מרטן. עשרים וארבע שעות מאוחר יותר הם הגיעו לכאן.
מיירון הרגיש שההחלטה לברוח היתה נכונה לגמרי. הראשון שהופתע מכך היה הוא עצמו - גבר שבכל חייו שכב עם ארבע נשים בסך הכול. הוא מעולם לא התנסה בסטוצים של לילה אחד, גם כשעוד היו באופנה וכשכל מחלות המין המסובכות עוד לא הוציאו את החשק לכולם. מאז ומתמיד קישר מיירון בין סקס לאהבת אמת ולמחויבות גורפת.
הוא לא סיפר לאיש לאן הוא נוסע או לכמה זמן - בעיקר מפני שהוא עצמו לא ידע. הוא התקשר לאבא ולאמא וביקש שלא ידאגו. זה היה כמו לבקש מהם לגדל זימים ולנשום מתחת למים. הוא שלח בפקס ייפוי כוח לאספרנזה בכל הקשור לענייני הסוכנות שלהם לייצוג ספורטאים. הוא אפילו לא התקשר לווין.
תרז התבוננה בו. "אתה יודע מי זה."
מיירון שתק. לבו האיץ את פעימותיו.
היאכטה התקרבה עוד יותר. דלת בסיפון הקדמי נפתחה, וכפי שמיירון חשש, וין הופיע במלוא הדרו. אימה השתלטה על מיירון. הוא הרגיש כאילו האוויר אוזל מריאותיו. וין לא היה הטיפוס שקופץ לביקורי נימוסין. אם הוא הטריח את עצמו עד לכאן, זה אומר שמשהו ממש לא בסדר.
מיירון קם על רגליו ונופף לווין לשלום. וין הסתפק בניד ראש סמלי.
"רגע אחד," אמרה תרז. "זה לא הבחור שהמשפחה שלו היא הבעלים של לוק־הורן אחזקות?"
"כן."
"ראיינתי אותו פעם, כששוק ההון צנח. יש לו שם כזה ארוך ונפוח."
"וינדזור הורן לוקווד השלישי," אמר מיירון.
"כן. בחור מוזר."
אם היא רק היתה יודעת.
"נאה בטירוף," המשיכה תרז, "למי שאוהב מראה כזה של אנשים שנולדו עם מקל גולף עשוי זהב ביד."
כאילו לפי סימן מוסכם העביר וין יד במחלפותיו הבלונדיניות וחייך.
"לשניכם יש משהו במשותף," העיר מיירון.
"באמת? מה?"
"שניכם חושבים שהוא נאה בטירוף."
תרז בחנה את פניו של מיירון. "אתה חוזר," היא אמרה. בקולה היתה נימה של דאגה.
מיירון הנהן בראשו. "וין לא היה בא לפה אלמלא זה היה חשוב."
היא לקחה את ידו. זה היה הרגע הענוג הראשון שהם חלקו ביניהם בשלושת השבועות האחרונים. זה עשוי להישמע מוזר - זוג אוהבים על אי בודד, סקס אינסופי ואפילו לא נשיקה עדינה אחת, ליטוף קל, מילה רכה. אבל כל מערכת היחסים שלהם נבנתה על הצורך לשכוח ולשרוד; שתי נשמות תועות ונואשות ניצבות בלב הריסות חייהן, בלי שום עניין וחשק לבנות משהו מחדש.
תרז בילתה את רוב הימים באי בהליכות ארוכות בגפה. מיירון ישב על החוף, עשה תרגילי כושר ולפעמים קרא ספר. הם חברו יחד לאוכל, שינה וסקס. מעבר לכך הניחו זה לנפשו של זה - אם לא למען החלמה מלאה, לפחות לצורך חידוש זרימת הדם. הוא הבחין בכך שגם היא שבורה ומעורערת, שטרגדיה שאירעה לא מזמן פגעה בה בעוצמה עד שורשי קיומה. אבל הוא לא שאל אותה אף פעם מה קרה בדיוק. והיא לא שאלה אותו.
זה היה הכלל הלא כתוב של הברית ביניהם.
היאכטה נעצרה והורידה עוגן. וין עבר לסירת מנוע. מיירון המתין, העביר משקל מרגל לרגל והתכונן לגרוע מכול. וין כיבה את המנוע.
"ההורים שלי?" קרא מיירון.
וין הניד בראשו לשלילה. "הם בסדר גמור."
"אספרנזה?"
היסוס קל. "היא זקוקה לעזרתך."
וין פסע במים בזהירות. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסיים קצרים פרחוניים, בצבעים עזים שיכולים להבריח כרישים. נער היאכטות היאפי. מבנה גופו היה דק, אבל זרועותיו נראו כמו נחשי פלדה המתפתלים מתחת לעורו.
תרז קיבלה את פניו בעמידה. וין התפעל מן הנוף מבלי ללטוש עיניים באופן מוגזם. הוא היה אחד הגברים היחידים שמיירון הכיר שיכלו לעמוד כראוי באתגר. עניין של ייחוס.
וין לחץ את ידה של תרז וחייך. הם החליפו ביניהם מילות נימוס, חיוכים מזויפים ודברים ריקים מתוכן. מיירון עמד שם קפוא ולא הקשיב לנאמר. תרז נפרדה לשלום ופנתה לעבר הבית.
וין בחן את הליכתה בעיון ואז פסק, "אחוריים איכותיים."
"אתה מדבר על שלי?" שאל מיירון.
וין לא הסיר את עיניו מהמטרה המהלכת. "בטלוויזיה היא תמיד יושבת מאחורי שולחן," ניתח. "והצופים לעולם לא יוכלו לנחש מה הם מפסידים. איזו אבדה. כמה חבל."
"כן," אמר מיירון. "אולי היא צריכה לקום פה ושם במהלך מהדורת החדשות, להסתובב באולפן כמו בתצוגת אופנה, להתכופף, לנענע את התחת. דברים כאלה."
"בדיוק!" הסכים וין בהתלהבות. "תגיד, צילמת אולי את שניכם בפעולה? אולי אפילו הסרטת?"
"לא, מצטער," אמר מיירון. "זה יותר הקטע של כוכבי רוק סוטים. ושלך, כמובן."
"חבל."
"כן, חבל. נדמה לי שעל זה כבר הסכמנו. אז מה קרה לאספרנזה?"
תרז נעלמה סוף־סוף מבעד לדלת הכניסה של הבית. וין נאנח חרישית ונפנה אל מיירון. "בעוד חצי שעה היאכטה תהיה מתודלקת מחדש ואז נצא לדרך. אכפת לך אם אני אשב?"
"מה קרה, וין?"
וין לא ענה. הוא בחר במקום זאת להתרווח על כיסא חוף ולהישען לאחור. הניח את ידיו מאחורי ראשו ושילב את רגליו. "דבר אחד אומר לזכותך. כשאתה כבר מחליט לברוח, אתה עושה את זה בסטייל."
"לא ברחתי. הייתי זקוק להפסקה קצרה."
"אהה." וין בהה במרחק. הכרה פתאומית הלמה לפתע במיירון: הוא פגע ברגשותיו של וין. מוזר, אבל נכון. וין הוא אולי סוציופת אריסטוקרט עם דם כחול, אבל הוא עדיין אנושי. פחות או יותר. שני הגברים היו בלתי־נפרדים מאז ימי האוניברסיטה שלהם, ולמרות זאת מיירון ברח - כן, ברח - אפילו בלי להתקשר. מבחינות רבות לא היה לווין שום אדם אחר בעולם מלבד מיירון.
"התכוונתי להתקשר אליך," הוא אמר בקול רפה.
וין שתק.
"אבל ידעתי שאם תהיה בעיה כלשהי תדע למצוא אותי." והוא צדק. וין יכול למצוא מחט בלתי־נראית בערמת שחת בלתי־נגמרת.
וין נופף בידו בתנועת ביטול. "לא משנה."
"אז מה קרה לאספרנזה?"
"קלו הייד."
קלו הייד היה הלקוח הראשון של מיירון. הוא היה שחקן בייסבול בדמדומי הקריירה שלו. "מה איתו?"
"הוא מת," אמר וין.
מיירון הרגיש שרגליו קורסות. הוא צנח על כיסא סמוך.
"נורה שלוש פעמים בבית שלו."
מיירון הרכין את ראשו. "חשבתי שהוא שיקם את עצמו."
וין לא אמר מילה.
"אז איך אספרנזה קשורה לזה?"
וין הביט בשעונו. "ברגע זה ממש," אמר, "רוב הסיכויים שהיא נעצרת כחשודה המרכזית ברצח שלו."
"מה?"
וין השתתק שוב. הוא שנא לחזור על עצמו.
"הם חושבים שאספרנזה הרגה אותו?"
"אני שמח לראות שהחופשה האקזוטית לא פגעה ביכולות ההיקש המופלאות שלך."
"יש להם הוכחות?"
"כלי הנשק שבו הוא נורה, למשל. כתמי דם. סיבים. יש לך קרם שיזוף?"
"אבל איך...?" מיירון בחן את פני חברו, שכרגיל לא הסגירו דבר. "היא עשתה את זה?"
"אין לי מושג."
"שאלת אותה?"
"אספרנזה לא רוצה לדבר איתי."
"מה?"
"היא גם לא רוצה לדבר איתך."
"אני לא מבין," אמר מיירון. "אספרנזה לא מסוגלת להרוג אף אחד."
"אתה בטוח בזה, אה?"
מיירון בלע רוק. הוא חשב שתיווצר שותפות גורל חדשה בינו לבין וין אחרי מה שקרה לא מזמן. וין הרג אנשים לעתים קרובות. מיירון הרג לראשונה בחייו. אבל במקום להתקרב מחדש, נדמה שהאירועים האחרונים רק פערו ביניהם תהום.
וין הציץ שוב בשעונו. "למה אתה לא הולך לארוז?"
"אין לי מה לארוז."
וין הצביע לעבר הבית. תרז עמדה שם וצפתה בהם בדממה. "אז לך תיפרד מהגברת ונצא לדרך."