היהלום של הנזירה

1

 

"האחות אן, אני באמת חייבת ללבוש גלימה ושביס?" קלייר מרצ'נט הביטה באם המנזר בספקנות. "זה לא נראה בסדר להעמיד פנים שאני משתייכת למסדר הלב הקדוש. אני מרגישה כמו מתחזה."

"ילדתי, למען ביטחונך אני ממליצה לך בתוקף להתלבש כנזירה. טורנטה היא אחד המקומות הכי מסוכנים בברזיל. הקרבה שלה לגבול עם קולומביה הפכה אותה לנתיב להברחות סמים ולסחר לא חוקי ושמעתי על נשים צעירות בעיר שאולצו לרדת לזנות. זה מקום שאין בו חוק ושאפילו המשטרה פוחדת לבקר בו. הגברים שמנהלים את קרטלי הסמים לא רוחשים כמעט כבוד לחיים, אבל לפחות נשאר להם קצת כבוד לכנסייה."

אם המנזר חייכה אל קלייר בעדינות והבחינה בסימני המתח על פניה של האנגלייה הצעירה ובעיגולים השחורים מסביב לעיניה שסיפרו על לילות דאגה נטולי שינה רבים מדי.

"אין צורך שתרגישי כמו מתחזה. את הגעת לברזיל מתוך כוונה בלתי אנוכית למצוא את אחותך ולשלם את הכופר שהחוטפים שלה דרשו. את מוכנה באומץ לסכן את עצמך כדי לעזור למישהי שאת אוהבת, והכנסייה לפחות יכולה להציע לך מעט הגנה." ארשת פניה של הנזירה אן החמירה. "אני בטוחה שאני לא צריכה להזכיר לך שהאנשים שלקחו את בקי אכזריים ביותר."

קלייר עקבה אחר מבטה של הנזירה אל מה שנראתה כמו קופסת תכשיטים על השולחן, וקבס עלה בה כשדמיינה את התכולה המזעזעת של הקופסה. אל תחשבי על זה, הורתה לעצמה. אך מוחה דמיין את הקצה החתוך של תנוך אוזן עטוף בשכבות של נייר טישו כמו איזה חיקוי מחריד למתנה ממאהב. זו בוודאי לא חתיכה מהאוזן של בקי, נכון? היא לא יכלה לשאת את המחשבה שבאחותה היפהפייה הוטל מום תחת ידיו של מי שחטף אותה מהרחוב מחוץ למלון המפואר בריו דה ז'נרו, שם בקי עסקה בצילומי דוגמנות.

היא קרעה את מבטה מהקופסה והביטה במה שיכלה לראות מהשתקפותה במראה הקטנה התלויה על הקיר במשרדה של אם המנזר. הגלימה האפורה שהאחות אן השאילה לה הגיעה עד מעל לקרסוליה וחשפה זוג נעלי שרוכים שחורות שטוחות. היא הביטה בשביס שהאחות הניחה על ראשה. עם שערה הערמוני המכוסה היא נראתה אחרת – אלגנטית ומתוחכמת יותר כמו בקי – אף שתפזורת הנמשים על אפה סיפקה רמז באשר לרעמה מלאת החיים שחבויה מתחת לשביס, חשבה בצער.

"אם זה מקל על המצפון שלך, נתתי לך שביס לבן; חובשות אותו נזירות חדשות לפני שהן מקבלות על עצמן את הנדרים הסופיים ועוברות לשביס שחור," הסבירה האחות אן. "כך שזה לא יהיה שקר מוחלט שאת אישה צעירה ששוקלת לחיות חיים דתיים. הרי את נמשכת לחפש נחמה בכנסיית סנטה מריה כשהגעת לריו דה ז'נרו. רבות מאיתנו מגיעות אל הייעוד שלנו בדרכים מסתוריות."

קלייר לא היתה מסוגלת להביא את עצמה להודות בפני הנזירה טובת הלב שהיא לא מאמינה שעתידה מצוי במסירוּת דתית. אף שהעובדה שהיא עדיין היתה בתולה בגיל עשרים וארבע הוכיחה שהיא עומדת בדרישות הצניעות, חשבה באירוניה. מארק טען שהיא מתחסדת, אבל היא לא חשבה שזה נכון. היא פשוט רצתה להיות בטוחה שהוא הגבר הנכון בשבילה, ומסתבר שהוא לא היה.

אנגליה והפרידה שלה ממארק נראו במרחק מיליון קילומטרים, והיא תהתה אם היא תתעורר ותגלה שהחטיפה של אחותה היתה חלום רע ולא סיוט מציאותי. אך קשה ככל שיהיה להאמין, המצב היה אמיתי. בבוקר יום שני היא הגיעה לעבודה כרגיל בחברה של הוריה, A סטאר יחצנות, וקיבלה טלפון בהול מאביה עם החדשות המטלטלות שאחותה הצעירה בקי, דוגמנית בינלאומית מפורסמת, נחטפה.

"החוטפים שלחו מכתב שאומר שהם יהרגו את בקי אם לא אמלא את הוראותיהם." רורי מרצ'נט נשמע מזועזע. "הם רוצים שאני אגיע לברזיל ואשלם כופר, אבל אני לא יכול לעזוב את אמא שלך, ואני לא מעז לספר לה שהחיים של בקי בסכנה. המומחה אמר שחשוב למנוע מתמי כל סוג של לחץ. המזל שיחק לה כשהיא שרדה את השבץ הראשון, ושבץ שני עלול להרוג אותה." רורי נשבר. "קלייר, אני לא יודע מה לעשות. אני רוצה להציל את הבת היקרה שלי, אבל אני לא רוצה לאבד את אשתי."

"אני אטוס לברזיל ואקח את כספי הכופר לחוטפים," אמרה קלייר מיד. "אתה לא יכול לעזוב את אמא, במיוחד עכשיו כשהיא סוף-סוף מראה סימני התאוששות."

היא התעלמה מהקול הקטן בראשה שלחש שאביה מעולם לא ראה בה את ילדתו היקרה. אחותה תמיד היתה הראשונה לזכות באהבת הוריהן, אבל זה לא היה מפתיע אחרי שבקי היתה חולה במחלה קשה כילדה וכמעט מתה, הזכירה לעצמה קלייר. היא אהבה את בקי ויכלה רק לתאר לעצמה כמה אחותה בוודאי מבועתת בזה הרגע.

היא מצמצה כדי לכבוש שטף דמעות פתאומי ופנתה אל אם המנזר. "תודה שאת עוזרת לי. כל הנזירות היו טובות אליי מאוד. הייתי מפוחדת ובודדה כשהאחות כרמליטה דיברה איתי בכנסייה בריו."

מחשבותיה של קלייר חזרו יומיים אחורה. היא הגיעה לריו דה ז'נרו, ובעקבות ההוראות של החוטפים נרשמה למוטל עלוב כדי לחכות שהכנופייה תיצור איתה קשר. אך במקום לקבל מכתב שיגיד לה מה הצעד הבא שעליה לעשות, כפי שקרה כשהחוטפים יצרו קשר עם אביה באנגליה, הפעם נשלחה אליה חבילה, וכשפתחה אותה וראתה את התנוך החתוך המחריד, היא מיהרה לשירותים כדי להקיא.

הפתק שהתלווה לקופסה הורה לה להגיע לעיר טורנטה, שלפי המפה היתה ממוקמת הרחק במערב ברזיל, יותר שלושת אלפים וחמש מאות קילומטרים מריו ובעומק יער האמזונס. בשלב ההוא, כשהיתה מותשת ופחדה שהחוטפים פגעו באחותה, היא נמשכה באופן בלתי מוסבר להיכנס לכנסייה הקרובה למוטל שלה, והיא נשברה וסיפרה לנזירה שפגשה על חטיפתה של בקי. בתוך עשרים וארבע שעות ארגנה האחות כרמליטה שקלייר תעלה על טיסה בינלאומית לעיר מנאוס שבצפון ברזיל, והיא שהתה עם הנזירות של מסדר הלב הקדוש בזמן שהאחות אן ארגנה את המשך המסע שלה לטורנטה.

"אני אשמח אם תשקלי מחדש את החלטתך לנסות להציל את אחותך לבד ותפני למשטרה."

"אני לא יכולה. החוטפים אמרו שהם יהרגו את בקי אם אספר למישהו שהם מחזיקים בה. אני פוחדת שאולי סיכנתי את החיים שלה בגלל שהסכמתי לקבל עזרה מהנזירות – " קולה של קלייר רעד " – אבל לא ידעתי מה עוד לעשות."

"אני חוששת שחטיפה של תיירים עשירים הופכת לבעיה גדולה בברזיל, ולמרבה הצער זה נכון שלעתים קרובות המשטרה לא מצליחה לאתר את כנופיות החוטפים," אמרה אם המנזר בכבדות. הקול של רכב שנכנס לחצר משך אותה אל החלון. "מר קאזורה הגיע, ובעזרת האל, בקרוב תתאחדי שוב עם אחותך."

קלייר הרימה את התרמיל שבו ארזה כמה מבגדיה ופריטים נחוצים אחרים. "מחפש הזהב שממנו ביקשת לקחת אותי לטורנטה לא יודע למה אני רוצה להגיע לשם, נכון?"

"אל תדאגי, הסוד שלך יישאר בין קירות המנזר. הסברתי לדייגו שאת אמורה למלא תפקיד של מורה בבית-ספר של יום ראשון ושאת חייבת להגיע לעיר עד סוף השבוע."

פחד כיווץ את בטנה של קלייר. יום ראשון היה היום שבו החוטפים אמרו שייצרו איתה קשר שוב כדי להגיד לה לאן לקחת את כספי הכופר. היא הרימה את תיק העור שהכיל חמש מאות אלף ליש"ט בשטרות משומשים. המחשבה שהחיים של בקי תלויים בתיק היתה מבעיתה, וקלייר לפתה את הידית בחוזקה.

"כדאי שאזהיר אותך בנוגע למחפש הזהב," אמרה האחות אן.

"להזהיר אותי?" המתח של קלייר התגבר עוד קצת. "אמרת שאני יכולה לסמוך עליו."

"אין לי ספק שהוא יביא אותך לטורנטה בשלום. הוא מכיר את האזור הזה של יער האמזונס יותר טוב מכל אדם אחר שעליו אני יכולה לחשוב. מר קאזורה הוא אדם טוב שעזר לנזירות בעבר, אבל יצא לו שם של..." הנזירה השתתקה לפני שאמרה בעדינות, "טוב, בואי רק נגיד שהוא נהנה מחברת נשים. הרבה נשים. הוא מקסים מאוד."

"את מתכוונת להגיד שהוא פלרטטן?" האם כל הגברים הברזילאיים היו פתיינים? תהתה קלייר כשנזכרה בנהג המונית שהסיע אותה משדה התעופה של מנאוס למנזר. שערו של האיש היה שמנוני והוא לבש חולצת טי מוכתמת מזיעה, אבל הוא רמז שיערוך לה סיור חופשי בעיר אם היא תיכנס איתו למיטה. מיותר לציין שהיא סירבה להזמנתו.

כל מחשבותיה היו נתונות להצלת אחותה, והידיעה שהמלווה שלה לטורנטה הוא רודף שמלות היתה הקטנה בדאגותיה. "אני בטוחה שאצליח להתמודד עם מר קאזורה שלך," אמרה בקדרות כשיצאה בעקבות אם המנזר אל החצר.

 

דייגו קאזורה העיף מבט בחלון המשכית של המנזר ושם לב איך אור השמש שעבר דרך הזכוכית הצבועה צבע בקשת את רצפת החצר. משונה איך יופי נמצא לעתים קרובות בדברים הפשוטים ביותר, חשב. במכרה היהלומים שלו ושל חברו הקרוב ושותפו לעסקים קרוז דלגאדו, הוא מצא כמה מהיהלומים הנפלאים ביותר שנמצאו אי פעם בברזיל. אך הטוהר של אור השמש השפיע על נפשו כפי שאבני חן נוצצות לעולם לא יוכלו.

השנתיים שבילה באחד מבתי-הכלא האלימים הידועים ביותר לשמצה בברזיל לימדו אותו להעריך את הדברים הפשוטים בחיים: התחושה של אור השמש החמים על פניו בכל פעם שיצא ממכרה או המראה של שמיים כחולים חפים מעננים, שאותם לא ראה במשך כל התקופה שהיה נעול בתא כלא צפוף מדי שהצחין מזיעה ומפחד של גברים כלואים.

הזיכרונות מעברו כנער מעולם לא דהו, אך דייגו למד לחסום את המחשבות על העבר, אף שלא יכול היה למנוע את הסיוטים שלו. הוא עבר לחשוב על שיחת טלפון שקיבל בימים האחרונים, ושבגללה ביקר במנזר בפאתי מנאוס, העיר הגדולה ביותר במדינת אמזונס.

"תהיתי אם תוכל לעשות לי טובה, מר קאזורה," שאלה אותו האחות אן. וכמו פראייר, הוא הסכים, כי חשב שאם המנזר רוצה שהוא יצבע כמה קירות או יתקן את הגג. אבל לא, לא היה מדובר במשהו פשוט שכזה. מסתבר שהטובה היתה ללוות את אחת הנזירות לעיירה על גבול קולומביה.

דייגו קימט את מצחו. טורנטה היתה חור שכוח אל, וספק אם אפילו המוני נזירות יוכלו להביא לשינוי בחייה של האוכלוסייה בעיר, שחייתה בעוני קיצוני ושפחות או יותר פנתה כולה לחיי פשע משום שלא היתה דרך אחרת להרוויח כסף כדי להאכיל את הילדים.

הפאבלה שבו בילה את ילדותו היה שטוף פשע, שטוף מחלות ושטוף ייאוש כמו טורנטה, ולא היה לו שום רצון לבקר במקום שהיווה תזכורת קודרת לעברו. אך הוא אף פעם לא שכח שהאדם היחיד שעזר לו כשהיה גבר צעיר שנזקק נואשות להצלה היה כומר, האב וינצ'נזי. דייגו לא היה דתי, אך הוא הרגיש נאמנות חזקה לכנסייה שלמעשה הוציאה אותו מהכלא והחזירה לו את חייו.

הוא היה אמור לחזור לריו בשבוע הבא כדי לבדוק את הקזינו ומועדון הלילה שבבעלותו, לפני שיטוס לאירופה לפגישה עסקית עם קרוז כדי לדון בחלקו בחברת התכשיטים יהלומי דלגאדו ובמכרה הילומים בטסי הזקנה. אך הוא יכול להקדיש מספר ימים כדי להסיע את אחת מנזירות הלב הקדוש אל הגבול. אולי אפילו תהיה לו הזדמנות להעיף מבט במקום שבו לפי דוחות-סקר גאולוגיים עשויים להיות מרבצי זהב. אולי בזכות המעשה הטוב שלו המזל יאיר לו פנים והוא ימצא זהב בטורנטה, הרהר דייגו כשסידר את כובע העור החבוט שלו על ראשו ויצא מהג'יפ כשראה את דלת המנזר נפתחת.

אם המנזר מיהרה לעברו, הגלימה האפורה והשביס השחור שלה מתנפנפים ברוח הקלה. "דייגו, טוב לראות אותך," בירכה אותו באנגלית, דבר שהיה מסקרן משום שלרוב הם שוחחו בפורטוגזית שהיתה שפת האם שלהם. "אני רוצה שתכיר את האחות קלייר, שהצטרפה לאחרונה למסדר הקדוש שלנו מאנגליה."

אם כך, תעלומה אחת נפתרה. מה שהיה קשה יותר להסביר זה מדוע ליבו הרגיש כאילו נחבט בצלעותיו בעוצמה של רכבת דוהרת. דייגו הביט בדמות הזעירה, הלבושה מצווארה ועד קרסוליה באפור, שחצתה את החצר בעקבות האחות אן. השביס הלבן של האחות קלייר מיסגר פנים בצורת לב שמהן ניבטו העיניים הכחולות ביותר שראה מימיו. היתה להן האינטנסיביות הכהה של אבני ספיר, וצבען הודגש בגלל עורה, שהיה חיוור כשמנת ומושלם כחרסינה.

הוא לעג לעצמו ללא קול. סנטה מאה, תכף הוא יכתוב סונטה! הוא נדהם מתגובתו לנזירה האנגלית והופתע שהיא צעירה כל-כך. הוא שיער שהיא בשנות העשרים המוקדמות לחייה; מבוגרת בשנים בודדות מלבד מהגיל שהוא היה בו כשנשלח לכלא המדינה בבלו הוריזונטה. מובן שכלא ומנזר לא דומים, אך הוא לא הצליח להבין מדוע צעירה יפהפייה תבחר להסתגר מפני העולם.

"נעים להכיר אותך, מר קאזורה." קולה היה מלודי ומתוק והזכיר לדייגו נחל הררי צלול.

"אחות – " הוא הסיר את כובעו והושיט את ידו השנייה. הוא היה מודע פתאום לכף ידו המיובלת כשהיא הניחה את אצבעותיה באצבעותיו. ידה הקטנה נבלעה בידו הגדולה הרבה יותר ועורה היה רך כסטן. בראשו הבזיקה תמונה שלה מלטפת בידיה הרכות את גופו הערום. הוא תהה איך נראה גופה מתחת לגלימת הנזירה חסרת הצורה, שלא הסתירה לגמרי את התפיחה של שדיה העגולים המוצקים.

וואו! דייגו עצר את הדמיון שלו בבת-אחת. היא נזירה, הזכיר לעצמו, ולגמרי מחוץ לתחום. הוא היה משוכנע שגורלו כבר נגזר על-ידי האל הלא ידוע שיפגוש כשיגיע זמנו לעזוב את העולם, אך טיפוח מחשבות לא ראויות על עובדת אלוהים היה צעד מוגזם אפילו בשביל מישהו ידוע לשמצה כמוהו. אך גם אם לו יש מצפון, לסוחרי הסמים בטורנטה בוודאי אין. ספק אם הם יכבדו את תמימותה של האחות קלייר; סביר להניח שהם יתהו כמה כסף יוכלו להרוויח ממכירת בתוליה.

"אני יכולה לקרוא את המחשבות שלך, דייגו." קולה של האחות אן קרע אותו בטלטלה ממחשבותיו, והוא קיווה מכל הלב שהיא לא יכולה. "אני רואה שאתה להוט לצאת לדרך לפני שמזג האוויר החזוי יגיע. מתי, להערכתך, תגיעו לטורנטה?"

דייגו לא רצה להיות אחראי ללקיחתה של הנזירה הצעירה לעיר שבה היא תהיה בסכנה והוא הגיע במהירות להחלטה. "אני חושש שלא תהיה אפשרות להגיע לשם. כמו שאת יודעת, עונת הגשמים התחילה מוקדם השנה וגשם כבוד צפוי לרדת בימים הבאים, כך שהכבישים לא יהיו עבירים."

"אבל אנחנו מוכרחים ללכת." האחות קלייר פסעה קדימה ועמדה ישירות מולו. קומתה הנמוכה חייבה אותה להטות את ראשה כדי לשאת מבטה אליו, ודייגו הופתע מההבעה התקיפה בעיניה הכחולות. "אתה הסכמת לקחת אותי." קולה כבר לא היה רך ומרגיע אלא תובעני וצווחני. "אני חייבת להגיע לטורנטה עד יום ראשון."

הוא קימט את מצחו. "עם כל הכבוד, אחות, את הולכת לשם כדי ללמד בבית-ספר של יום ראשון. לא מדובר בעניין של חיים או מוות, ולא מתחשק לי להיתקע בטורנטה שבועות, אולי אפילו חודשים. הכביש שעובר ליד הגבול הוא דרך עפר שהופכת לבִצה כשיורד גשם." הוא הצמיד את כובעו לראשו ופסע בחזרה אל הטנדר שלו. "אני מצטער. תצטרכי להתחיל ללמד באביב הבא כשעונת הגשמים תסתיים."

הוא הניח את מגפו על המדרגה של הג'יפ, אך כשעמד להניף את עצמו מעלה אל מושב הנהג, הוא הרגיש לפיתה מפתיעה בתקיפותה בזרועו.

"אתה לא מקשיב לי, מר קאזורה. אני צריכה להגיע לטורנטה עד יום ראשון ומסתבר שאתה האדם הכי מתאים כדי לקחת אותי. אבל אם אתה מודאג בגלל הגשם, תוכל להשאיל לי את הרכב שלך כדי שאנהג לשם בעצמי?"

דייגו התעצבן מקולה הטרחני של האחות קלייר. "ראית פעם גשם ביער האמזונס? לא מדובר בגשם קל כמו שיש לכם באנגליה; זה מבול שלעתים קרובות גורם לשיטפונות ולמפולות בוץ. אני לא מניח לאף אחד לנהוג בג'יפ שלי, אחות. וגם אם הייתי מסכים, איך היית מחזירה אותו לי, בהתחשב בעובדה שאת עומדת לגור בטורנטה?"

קלייר נשכה את שפתה כשקלטה את טעותה. היא לא יכלה להודות שהתכוונה לעזוב את ברזיל בטיסה הראשונה האפשרית ברגע שתשלם את כספי הכופר ותציל את בקי. "אני בטוחה שאוכל למצוא מישהו שיחזיר את הג'יפ שלך למנאוס." לבה צנח כשמחפש הזהב נענע בראשו. לא היתה לה דרך אחרת להגיע לבקי, והאיש הזה היה תקוותה היחידה להציל את אחותה. "בבקשה, מר קאזורה. אני חייבת להגיע לטורנטה." 

דייגו גידף חרש כשראה את נצנוץ הדמעות בעיני הנזירה. הוא אף פעם לא יכול היה לעמוד בפני פנים יפות, אף שתגובתו הרגילה כשנמשך לאישה היתה לקחת אותה למיטה עד שיביע את תשוקתו אליה. "כל-כך חשוב לך ללמד בבית-ספר של יום ראשון?"

העוצמה בעיני הספיר הכחולות של האחות קלייר התחזקה עוד יותר. "אני... נקראתי לטורנטה," אמרה בקול טעון רגשית.

דייגו פנה אל האחות אן בחיפוש אחר תמיכה. "טורנטה היא מקום מסוכן, במיוחד לאישה צעירה."

"לפעמים אנחנו מתבקשים לגלות אומץ, כמו שעשה הכומר שעזר לך פעם," הזכירה לו אם המנזר.

"לעזאזל." דייגו נהם. זה נכון שאם האב וינצ'נזי לא היה אמיץ מספיק כדי לקבל על עצמו את תפקיד הכומר בכלא האלים שבו נכלא דייגו, ייתכן שהוא עדיין היה נרקב בכלא, או מת. מי הוא שיתווכח עם מה שהנזירה האנגלייה ללא ספק האמינה שהוא חובתה הדתית?

"בסדר. אני אקח אותך. אבל אל תגידי שלא הזהרתי אותך שטורנטה היא לא מקום לאנשים תמימים. אנחנו נעזוב מיד ואם המזל ישחק לנו, אולי נקדים את מזג האוויר הגרוע."

"תודה." חיוכה היה מלאכי, ודייגו הרגיש תחושה משונה בחזהו כאילו יד סחטה את לבו. מבטו הושפל שוב אל המתאר של שדיה הזקורים והוא הרגיש כאילו חלק אחר באנטומיה שלו נסחט! הוא כנראה הסתובב תקופה ארוכה מדי בלי סקס, חשב בבוז. כשיחזור לריו, הוא יתקן את המצב ויבקר את אחת המאהבות שלו, שרבות מהן היו רקדניות שעבדו במועדון הלילה שלו.

החיים שלו כיזם עשיר היו שונים מאוד מהעוני ומהקיפוח שחווה כילד, הרהר דייגו. אמו היתה מסוממת ורוב הזמן לא היתה מסוגלת לטפל בבנה. מגיל צעיר דייגו נותר לשוטט בסמטאות האפלות של הפאבלה. הוא ראה דברים ששום ילד לא אמור לראות, ולפעמים, כשפחד ממש, מצא מחסה בבית חברו קרוז דלגאדו. עד שהגיע לגיל ההתבגרות הוא כבר התקשח כלפי המציאות הקודרת של החיים בשכונת עוני, אבל לילה אחד מצא את אמו מוכה בידי סוחר הסמים שלה משום שלא היה לה מספיק כסף לשלם לו, ודייגו יצא מהכלים – והתוצאות היו קטסטרופליות.

דאוס, אל תיכנס לזה! הוא קרע את מחשבתו מהחור האפל של עברו והעיף מבט באם המנזר, שנכנסה בחזרה למנזר וכעת חזרה עם ארגז מלא בבקבוקים של מי שתייה. "תצטרכו לקחת איתכם הרבה שתייה לנסיעה," אמרה.

דייגו העדיף משקה מסוג הרבה יותר חזק, אבל הוא משך בכתפיו. "שימי את המים בחלק האחורי של הג'יפ," אמר לאחות קלייר, "בזמן שאני אבדוק את המנוע."

 

ידיה של קלייר רעדו כשהחזיקה את ארגז המים, ורגליה רטטו כל-כך עד שכאשר טיפסה אל אחורי הג'יפ, היא צנחה על ברכיה, נשטפת הקלה מהצלחתה לשכנע את האיש להסיע אותה לטורנטה. היא עשתה צעד גדול נוסף לקראת הצלתה של בקי. ליבה דפק בעוצמה מכאיבה בחזה שלה, אבל לא רק בגלל פחד מהמפגש הצפוי עם החוטפים.

כשאם המנזר אמרה שמחפש הזהב הוא רודף שמלות, קלייר דמיינה את נהג המונית הדוחה שפלירטט איתה במהלך הנסיעה למנזר. היא לא יכלה לטעות טעות גדולה יותר! דייגו קאזורה היה הגבר הכי חתיך שראתה מימיה. במסגרת עבודתה בסוכנות יחסי הציבור של הוריה, היא פגשה מאות בחורים נאים, אבל אף אחד מהם, לרבות מארק, לא התקרב לקרסוליו של הברזילאי הסקסי הלוהט.

היא בחנה אותו דרך חלון הג'יפ. הדבר הראשון שהרשים אותה אצלו היה גובהו. הוא היה מטר שמונים ומשהו, צר ירכיים, רגליו הארוכות עטופות במכנסי ג'ינס מהוהים, שאליהם נוספו מגפי עור באורך השוק. כתפיו הרחבות ושרירי חזהו החזקים נראו בבירור תחת חולצת הטי השחורה הצמודה שלו.

ההפתעה הגדולה ביותר היתה כשהוא הסיר את כובעו וחשף רעמה סוררת של שיער בלונדיני כהה מפוספס שעבר את הצווארון שלו. הופעתו האירופאית הודגשה עוד יותר על-ידי עיניו האפורות הכסופות ותווי פניו המסותתים – עצמות לחיים חדות כתער ולסת רבועה שכוסתה בזיפים בלונדיניים בני ימים אחדים. יחד עם פיו החושני והזיק השובב בעיניו כשמבטו השתהה על שדיה, קלייר הרגישה נבוכה.

הוא היה מלאך שסרח והוא נטף סקס אפיל מכל נקבובית, אבל היא נחרדה מתגובתה לאיש כשמחשבותיה היו אמורות להתמקד אך ורק בבקי. גם אלמלא האחות אן הזהירה אותה שהוא רודף שמלות, היא היתה מנחשת זאת מהמבט הבוחן שנעץ בה כאילו דמיין אותה בלי בגדים. היא עדיין הרגישה עקצוץ בשדיה ושמחה שבד הסרז' הנוקשה של גלימתה הסתיר את בליטות פטמותיה. פתאום עצתה של אם המנזר לנסוע לטורנטה בתחפושת נזירה נראתה כמו רעיון טוב. היא לא יכלה להרשות לעצמה שום הסחות דעת.

הטריקה של מכסה המנוע של הג'יפ הקפיצה את קלייר, והיא הביטה סביבה אחר מקום לאחסן את בקבוקי המים. לא היו מושבים באחורי הג'יפ, רק ספסל לאורך צד אחד, וכירי גז וציוד בישול וכמה שקי שינה מגולגלים. הג'יפ היה בסיסי, אבל כל עוד הוא ייקח אותה לטורנטה לא היה לה אכפת שהנסיעה תהיה לא נוחה.

אזור האחסון שמאחורי המושבים הקדמיים כבר היה תפוס בארגז גדול של בירות. היא דחפה את הארגז הצדה כדי לפַנות מקום לבקבוקי המים וגילתה ערימת ספרים. מתוך סקרנות העיפה מבט בשמות והופתעה לראות את הרומן האהוב עליה, ציפיות גדולות מאת צ'רלס דיקנס. היו שם גם כמה קלאסיקות אחרות מאת אורוול, סטיינבק וטולסטוי. היא לא היתה מעלה בדעתה שחומר הקריאה הנבחר של מחפש הזהב הקשוח יכלול את אנה קרנינה, הסיפור האיקוני על אהבה אבודה – מה שרק נותן תוקף לפתגם שאין לשפוט ספר לפי הכריכה שלו, הרהרה כשעלעלה בספר שירה מרופט מאת ג'ון קיטס לפני שהחזירה אותו למקומו.

האיש קרא לה, נשמע חסר סבלנות. "את עורכת שם מפגש תפילה? בואי נזוז, אחות."

קלייר נחפזה להקיף את הג'יפ אל חלקו הקדמי, וליבה היטלטל בכאב כשקלטה שהתיק עם כספי הכופר כבר לא היה במקום שבו השאירה אותו בחצר.

"איפה התיק שלי?" דרשה לדעת בקול מבוהל.

"הנחתי אותו על המושב הקדמי." האיש נעץ בה מבט סקרני. "תירגעי. מה את סוחבת בתיק שחשוב לך כל-כך – את יהלומי הכתר?" שאל בקול מתגרה.

חמש מאות אלף לירות שטרלינג כדי להציל את החיים של אחותי. קלייר בלעה את רוקה. "ספרים לבית-הספר של יום ראשון." טכנית, זה לא היה שקר. האחות אן באמת נתנה לה כמה ספרי תפילה בשביל האב רוברטו, הכומר בטורנטה.

הוקל לה לראות את התיק בקדמת הג'יפ. לא היתה שום דרך אלגנטית לטפס אל תא הנהג. היא הרימה את הגלימה שלה אל ברכיה כדי שתוכל להניח את כף רגלה על המדרגה ופלטה התנשפות מבוהלת כששתי ידיים לפתו את מותניה והאיש הרים אותה מהקרקע.

למספר רגעים קצרי נשימה היא היתה מודעת לחוזק של זרועותיו המקיפות אותה ולחותם שצרבו אצבעותיו דרך הבד הנוקשה של בגדיה והעלו את עורה באש. ריח האלגום של מי הקולון שנמהל במושק הגברי שלו עורר את חושיה, והיא הרגישה דחף בלתי מוסבר לסובב את ראשה ולהצמיד את שפתיה אל הזיפים הבלונדיניים שעל לסתו.

"תודה, מר קאזורה," מלמלה כשהוא הצניח אותה במושב הנוסע. פניה להטו ממבוכה מחשש שהוא אולי הצליח לקרוא את מחשבותיה.

"מתי שתרצי," אמר לקונית. "קוראים לי דייגו. אנחנו נבלה את ארבעים ושמונה השעות הבאות יחד, אז בואי נוותר על הרשמיות."

"ארבעים ושמונה שעות! אתה רוצה להגיד לי שלא נגיע לטורנטה היום?" קלייר לטשה בו עיניים ובטנה צנחה כשעיניה נמשכו אל העיקול העצל של חיוכו. "איפה נבלה את הלילה?"

"אני בדרך כלל ישן בחלקו האחורי של הג'יפ. אני מודה שזה לא נוח כל-כך למישהו בגובה שלי, אבל אפשר להסתדר ככה לילה או שניים."

קלייר דמיינה את עצמה ואת האיש דחוסים יחד בחלל הקטן וליבה היטלטל בכאב. "אני לא יכולה לישון איתך בג'יפ."

דייגו הכיר בינו לבינו באמיתוּת של קביעתה. היתה רק סיבה אחת שהוא יבלה לילה עם אישה, וזה בהחלט לא היה כדי לישון. כל מיני מחשבות לא ראויות עברו במוחו כשהרים את האחות קלייר אל הג'יפ. ידיו כמעט הקיפו את מותניה הזעירים והוא היה מודע להתרחבות העדינה של ירכיה ולתפיחת שדיה. הוא ניחש שמתחת לקפלים העצומים של גלימת הנזירה שלה היתה לה גזרה מעוגלת יפהפייה, אבל יהיה עליו לרסן את הדמיון שלו או לבלות את הנסיעה בת שמונה מאות הקילומטרים לטורנטה במצב ריגושו המטריד הנוכחי.

"בדרך לטורנטה יש התיישבות ואנחנו נעצור בה הלילה. אנשי הכפר יכולים לספק מקום לינה בסיסי לתיירים שרוצים לטייל ביער הגשם."

הוא הביט במנוע והאחות אן דיברה אל קלייר. "בהצלחה, יקירתי. אני אתפלל עבורך ועבור נשמתך."

כשהג'יפ פנה משטחי המנזר, קלייר התמלאה חשש שבקרוב היא תיפגש עם החוטפים. היא הצטערה להיפרד מהנזירות של מסדר הלב הקדוש, כי ידעה שלא סביר שתפגוש אותן שוב.

"בהצלחה?" תחקר דייגו. "טורנטה כנראה אפילו יותר גרועה ממה שהיא היתה בפעם האחרונה שביקרתי שם, אם אם המנזר צריכה להתפלל עבורך בזמן שאת מלמדת בבית-ספר של יום ראשון."

הוא העיף מבט בנוסעת שלו ותהה מדוע היא הסמיקה. כתם הצבע הרך על פניה הדגיש את הקווים העדינים של עצמות לחייה וגרם לה להיראות אפילו יפה יותר. אך משהו במצב לא הסתדר לו. היתה לו אנטנה לצרות, שכוּוננה במהלך שנותיו בפאבלה והתקופה שבילה בכלא. ניסיון החיים שלו הפך אותו לציניקן, הודה. מה יכול להיות חשוד בנזירה צעירה טהורה ויפה כמו ורד אנגלי?

"זו היתה צורת ביטוי." האחות קלייר הפנתה אליו את עיניה הכחולות התמימות. "אני בטוחה שהאחות אן מתפללת למען הנשמות של כולנו, אפילו שלך, מר קאזורה."

הוא ביטל את התחושה המשונה שלו שתוכהּ לא כברהּ וחייך. "לעזאזל, בשביל זה יהיה צורך בהמון תפילות."