סטלה מאריס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סטלה מאריס
מכר
מאות
עותקים
סטלה מאריס
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סטלה מאריס

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אליאס ח‘ורי (יליד ביירות, 1948) הוא מן הסופרים והאינטלקטואלים הערבים החשובים כיום. עד כה פרסם ארבעה־עשר רומנים, וספריו זכו בשלל פרסים ותורגמו לשפות רבות. הוא כותב באופן קבוע בעיתון אלקֻדס אלערבּי. כיום הוא מחלק את זמנו בין ביירות, שם הוא עורך את כתב העת של המכון ללימודים פלסטיניים, לניו־יורק, שם הוא מלמד ספרות ערבית באוניברסיטת ניו־יורק. סטלה מאריס הוא ספרו השביעי המתורגם לעברית.

     

    רומנים פרי עטו של ח'ורי שראו אור בעברית:
    באב אלשמס. מערבית: משה חכם. עורך: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס, 2002
    יאלו. מערבית: מלי ברוך. עורכת: יעל לרר, הוצאת אנדלוס, 2005
    פנים לבנות. מערבית: יהודה שנהב־שהרבני. עורך: חנן חבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014
    מסעו של גאנדי הקטן. מערבית: יהודה שנהב־שהרבני. עורך: יהונתן נדב, הוצאת חרגול, 2016
    פקעת של סודות. מערבית: יהודה שנהב־שהרבני. סדרת מכתוב, עולם חדש והוצאת מכון ון ליר, 2017
    ילדי הגטו. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני. סדרת מכתוב, עולם חדש והוצאת מכון ון ליר, 2018

    תקציר

    "בצעדת המים הארוכה של אותו הלילה הפך אָדָם לחַיְפַאוִוי, וכזה יישאר עד יומו האחרון. הוא אהב את יפו ואת ימה האינסופי כמו שאהב את הברים של תל אביב ואת ארכיטקטורת הבאוהאוס של העיר הלבנה שבתיה מפנים את גבם אל הים. אולם תהיה זו חיפה שתיחקק בנפשו, ותותיר בה את חותם המפגש בין הכרמל לים כאילו העיר בוקעת מן הים או עומדת לצלול בו. כאן, בחיפה, גילה אדם את טבילת כאבו ופחדיו, את המתח הממלא את נפשו, ואת מקצבי האהבה הדומים לרגעים של שתיקה המחברים בין פעימות הלב. עד יום מותו יישאר שבוי בתחושה שחי על כנפיה של יונה לבנה הפרושה על הגלים בעיבורו של הים הלבן״.

    "סטלה מאריס" הוא הרומן החיפאי של אדם, צעיר פלסטיני המוקף בשרידי זיכרונות שאינם מפסיקים לנקר במוחו בעודו נחבט בקירות הקיום במדינה היהודית בשנות השישים של המאה העשרים. זהו רומן ההמשך ל"ילדי הגטו", וזהו גם רומן החניכה של אדם לתוך הספרות העברית, אשר בצלה הוא חוסה על מנת להדחיק את העבר. אולם הספרות מתעתעת באדם ומחזירה אותו בשרשרת של צירופי מקרים אל עברו: למפגש מפתיע עם מארק אדלמן גיבור גטו ורשה, ולמפגש מפתיע לא פחות עם רופאת שיניים אלמונית הנדרשת לבחור בין אב מת לאב רוצח. אליאס ח‘ורי כותב אל תוך הספרות העברית, מערער את הגבולות בין הערבית לעברית, ותוך כדי כך משחק, מותח ובוחן את אפשרויות המבדה הספרותי.

    סטלה מאריס, ספרו של אליאס ח'ורי (יליד ביירות, 1948), מן הסופרים והאינטלקטואלים הערבים החשובים כיום, הוא הספר השני שרואה אור בסדרת מַכְּתוּבּ, המוקדשת לתרגום ספרות ערבית לעברית: פרוזה ושירה מלבנון, סוריה, אלג'יר, עיראק, מצרים ועוד, לרבות ספרות פלסטינית עכשווית. גיבורו של סטלה מאריס הוא צעיר פלסטיני המוקף בשרידי זיכרונות שאינם מרפים ממנו, בעודו נחבט בקירות הקיום במדינה היהודית בשנות השישים של המאה העשרים. זהו גם רומן החניכה של אדם לתוך הספרות העברית, שבצלה הוא חוסה כדי להדחיק את העבר. 

    פרק ראשון

    פתיחה 
    בגוף שלישי
     
    סְטֶלַה מַארִיס, או כוכב הים, היא מרפסת אלוהים המשקיפה על יונה שוחה במים, ולה אנו קוראים חיפה. על מרפסת זו נמצא התל של הנביא אליאס המוביל אותנו אל הנס. כאן, על אותה מרפסת, גילה אדם דַנּוּן, גיבור הסיפור ומספרו, את פניו המרובות; כאן התפייס עם שמותיו וכאן טווה את סיפורו; כאן טעם את הנשיקה הראשונה וכאן התוודע לתענוגות האהבה ולכאביה; כאן נשבע אמונים לנערה אשר אהב וכאן למד את האלפבית של הבגידה — כדי להחליף את פצעי לבו בפצעים חדשים.
     
    לימים, כאשר געש בו זיכרון אותה מרפסת, בעודו מנסה לשרטט את תמונתה בדיו של מילים, הוא ראה את חיפה מחליקה ממרומי הכרמל אל המים, פורשת את אֶבְרוֹתֶיה, והים מחבק ומכיל אותה. העיר צפה וטובלת במים, ומשמשת מקלט לבחור צעיר שלא היה לו מפלט לבד מן התחושה שחייו אינם אלא צל של חיי אדם, שאינם אלא צל של סיפור ללא מספר.
     
    היום סוחפת הנוסטלגיה את אדם אל סטלה מאריס, אל המקום שבו נהג לשבת לבדו בתחושה שהוא נעדר ונסתר. אדם השני נולד על אותה מרפסת שטוחה בראש הכרמל, במקום שבו היתלה ההיסטוריה בתולדות המקום. כאן היה הים ממלא את בדידותו והיעדרותו, כאן היה רוחץ את עיניו באופק השוקע וכאן היה טובע בשתיקת הרוח, אשר פיזרה על פניו את טעם המלח של הים. בגעגוע לאותו זמן שחלף הוא פנה לגוף שלישי נסתר כדי שיספר את קורות היעדרותו.
     
    אדם, בנם של חסן ומנאל דַנּוּן, נולד בשנת 1948 בגטו של אלְלִד (שהישראלים קוראים לה לוד). אולם הוא החליט שסיפורו התחיל כאשר ישב על ספסל האבן במרפסת האלוהים הנקראת סטלה מאריס, עת התבונן במים ושאף את אוויר חירותו מריח הים. הוא נהג לשבת שעות רבות על הספסל, ועליו מצא מפלט מזיכרון אמו, מן המוסך שעבד בו ומן הדירה הגדולה אשר ננטשה על ידי בעליה בוואדי אלצליבּ (שהישראלים קוראים לו ואדי סליב) ואשר קיבל במתנה מגבריאל בעל המוסך כאשר היה בן שש־עשרה. כשביקשה ממנו חברתו רבקה שייקח אותה אל הדירה כדי לתנות אהבים בפעם הראשונה, אמר לה שהוא מפחד מרוחות הרפאים השוכנות בבתים הנטושים. הוא סיפר לה שכאשר הוא חוזר אל הבית, הוא מתהלך על קצות האצבעות כדי שלא להעיר מרבצן את רוחות בעלי הבית הנעדרים אשר גורשו מביתם ונבלעו בים. בכל ערב היה רואה לנגד עיניו פנים המכוסות בחשכת היעדרותם, וכאשר היה מקשיב לקולות צעדיהם המְקַנְּנִים בין אבני הבית, נדמה היה לו שהם נפרדים מן הבית או שבים אליו כדי להחזירו לעצמם.
     
    באותה עת לא היו בפיו של אדם דַנּוּן המילים המתאימות כדי לומר לרבקה שהוא חושש מבעלי הבית שאליהם התוודע בזה אחר זה מן התצלומים שנותרו תלויים על הקירות. בפרט חשש מעיני אישה צעירה שאת שמה לא ידע ושאימצה אל חיקה ילד קטן. הוא הבחין בכאב הנקווה בזוויות עיניה של האישה וראה את האור שקרן מאישוניה ואת הפחד שהתפשט בלובן עיניה. אדם לא העז להגיד לרבקה שאינו מסוגל לבגוד באישה הזאת בביתה שלה. לאחר שבוע של שהות בבית — זה שחַ'וַואגַ'ה גבריאל הועיד לו שיהיה ביתו — הסיר אדם מן הקירות את כל תצלומי המשפחה החַיְפַאוִוית שהתגוררה בו והחביא אותם באחד החדרים. במקומם צצו על הקירות כתמים לבנים, כאילו היו רוחות הרפאים של בעלי הבית הנעדרים. אדם העדיף לחיות עם הכתמים הלבנים על הקירות כדי שלא לפגוש שוב במבטים של בעלי הבית שמילאו את רוחו בתחושה מוזרה של פחד ואשמה. אבל תמונתה של האישה הזאת לא עזבה אותו לרגע אפילו בהיעדרה. הוא חזר ותלה אותה על הקיר המרכזי של הבית ואחר כך התנצל בפניה. הוא כינה אותה שַהְלַא ואת עוללה הקטן כינה נאג'י, כלומר הניצול. התמונה הזו המשיכה ללוות אותו בבית המלא ברוחות הרפאים של הנעדרים.
     
    אילו ידע אדם את משמעויות האהבה, היה בוודאי מספר ששַהְלַא היתה אהבתו הראשונה. אבל הוא היה צעיר בן שש־עשרה בלבד, ועדיין לא יכול היה לכתוב סיפור אהבה שיתאים לספר "ענק היונה" של אִבְּן חַזְם האנדלוּסי, שתיאר צורות אהבה שאינן עולות על הדעת.1 אילו יכול היה אדם לכתוב סיפור כזה, היה מתאר כיצד התחלפה אהבתו לתמונה בתשוקה עזה, כזאת שמדביקה את המאהב בייאוש — שהוא הדרגה הנעלה ביותר של האהבה. האישה שבתמונה דמתה לאמו מנאל; גם אצלה הזמן לא הותיר את אותותיו בעלומיה הקורנים מעצב. היא אימצה אל חיקה את תינוקה הקטן, אשר נשאר תינוק לנצח, שכן הנעדרים אינם מתבגרים ואינם מתים. האִם היתה שַהְלַא התלויה על קיר הבית בוואדי אלצליבּ אהבתו הראשונה או שמא היתה רק תמונה התלויה על לובן הזיכרון?
     
    בסטלה מאריס החליט אדם דַנּוּן לגרש את הזיכרונות המקננים בחייו ולהתחיל מחדש כאילו נולד מעצמו. הוא החליט לחיות לבדו ולטמון את העבר בתיבה שאותה יקבור באדמת חיפה. הוא יקבור את הסיפורים על סבלותיה של אלְלִד ואת הסיפורים על מעללי המאהבים שחיו בה. הוא החליט לקבור הכול בתיבת השכחה, לשכוח הכול — ולהסתלק.
     
    השאלה המעסיקה היום את מחבר הרומן הזה היא: כיצד כותבים הנעדרים? האם מסוגל הנעדר לספר את סיפורו בגוף ראשון ולכתוב את המילים כמי שזוכר בעצמו את הדברים, או שמא עליו למצוא מקלט בגוף שלישי, שיכתוב את הסיפור במקומו? המשחק של מה שמכונה בדקדוק הערבי דַֿמִיר הוא מופלא, ואין לו אח ורע בשפות אחרות. דַֿמִיר הוא כינוי גוף התופס את מקומם של האנשים, גוף לשוני שבערבית משמעותו גם מַצְפּוּן וסייג מוסרי. כיצד מצליחים הסופרים לכתוב בגוף שלישי? ומה קורה לגוף הראשון שהולך לאיבוד כאשר סיפורו מסופר בגוף שלישי?
     
    כאשר עזב אדם את ביתה של מנאל אמו בחיפה, הוא ידע שבחר בהיעדרות. באותו לילה ראה לנגד עיניו רק אפשרות אחת: לחצות את עצמו לשניים. האחד יהיה אדם הנוכח, והשני אדם הנפקד. הראשון חי היום בניו יורק, נפקד מן המקום ונוכח בסיפור. השני חי בחיפה, כנוכח שהפך לנפקד. זו משמעות הביטוי המתעתע נוכח־נפקד, או נפקד־נוכח, שהמציא המחוקק הישראלי. אדם הכיר בעליונות הלשונית של הישראלים, לפחות בביטוי הגאוני הזה שעלה בדמיונו על שלל ההמצאות של תיאטרון האבסורד, משום שהפך את שמו וגורלו של עם שלם לאבסורד.
     
    הבלשנים הערבים מכנים את הגוף השלישי בשם גוף נסתר, וזהו גם מעמדו של מחבר הרומן הזה שנאלץ להסתתר. הוא יכתוב על אדם בגוף שלישי כאילו הוא מגלה וחושף את קורותיו. הוא ישכח את התינוק אשר נמצא כמעט מת על חזה אמו תחת עץ הזית על הדרך הארוכה בין אלְלִד לנִעְלִין ויתבונן בחייו של אדם בעיניים חדשות. הוא ישחק עם ההיעדרות עד הסוף וייעדר על מנת לכתוב על אותם מקומות נעדרים. אבל הכתם המסנוור בעיני שַהְלַא, המבצבץ מתוך תמונת הזיכרון, יחשוף בפני אדם את חוסר האפשרות של משחק ההיעדרות. שכן היעדרותה של האישה הזאת, שהסתתרה מאחורי עיני השקד שלה הצבועות בדבש, עוררה בלבו של אדם תשוקה אילמת לאמו הקטנה שאותה לא יכול היה לשכוח.
     
    באותו לילה מוזר בחודש דצמבר, כאשר כיסו העננים את אור הכוכבים, תינה אדם אהבים עם רבקה מתחת לצוהר הקנאה שנפתח בעיניה של שַהְלַא. באותו לילה גילה כי החיים אינם אלא אחיזת עיניים וכי אנו נאלצים לנקוט אחיזת עיניים דומה — כדי שהזיכרון, הנוסטלגיה והפחד לא יכתשו את רוחנו, כדי שלא נהפוך לרוחות רפאים נוספות המצטרפות לרוחות האנשים הממלאות את הבתים המתמוטטים בוואדי אלצליבּ.

    אליאס ח‘ורי (יליד ביירות, 1948) הוא מן הסופרים והאינטלקטואלים הערבים החשובים כיום. עד כה פרסם ארבעה־עשר רומנים, וספריו זכו בשלל פרסים ותורגמו לשפות רבות. הוא כותב באופן קבוע בעיתון אלקֻדס אלערבּי. כיום הוא מחלק את זמנו בין ביירות, שם הוא עורך את כתב העת של המכון ללימודים פלסטיניים, לניו־יורק, שם הוא מלמד ספרות ערבית באוניברסיטת ניו־יורק. סטלה מאריס הוא ספרו השביעי המתורגם לעברית.

     

    רומנים פרי עטו של ח'ורי שראו אור בעברית:
    באב אלשמס. מערבית: משה חכם. עורך: אנטון שמאס, הוצאת אנדלוס, 2002
    יאלו. מערבית: מלי ברוך. עורכת: יעל לרר, הוצאת אנדלוס, 2005
    פנים לבנות. מערבית: יהודה שנהב־שהרבני. עורך: חנן חבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014
    מסעו של גאנדי הקטן. מערבית: יהודה שנהב־שהרבני. עורך: יהונתן נדב, הוצאת חרגול, 2016
    פקעת של סודות. מערבית: יהודה שנהב־שהרבני. סדרת מכתוב, עולם חדש והוצאת מכון ון ליר, 2017
    ילדי הגטו. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני. סדרת מכתוב, עולם חדש והוצאת מכון ון ליר, 2018
    סטלה מאריס אליאס ח'ורי
    פתיחה 
    בגוף שלישי
     
    סְטֶלַה מַארִיס, או כוכב הים, היא מרפסת אלוהים המשקיפה על יונה שוחה במים, ולה אנו קוראים חיפה. על מרפסת זו נמצא התל של הנביא אליאס המוביל אותנו אל הנס. כאן, על אותה מרפסת, גילה אדם דַנּוּן, גיבור הסיפור ומספרו, את פניו המרובות; כאן התפייס עם שמותיו וכאן טווה את סיפורו; כאן טעם את הנשיקה הראשונה וכאן התוודע לתענוגות האהבה ולכאביה; כאן נשבע אמונים לנערה אשר אהב וכאן למד את האלפבית של הבגידה — כדי להחליף את פצעי לבו בפצעים חדשים.
     
    לימים, כאשר געש בו זיכרון אותה מרפסת, בעודו מנסה לשרטט את תמונתה בדיו של מילים, הוא ראה את חיפה מחליקה ממרומי הכרמל אל המים, פורשת את אֶבְרוֹתֶיה, והים מחבק ומכיל אותה. העיר צפה וטובלת במים, ומשמשת מקלט לבחור צעיר שלא היה לו מפלט לבד מן התחושה שחייו אינם אלא צל של חיי אדם, שאינם אלא צל של סיפור ללא מספר.
     
    היום סוחפת הנוסטלגיה את אדם אל סטלה מאריס, אל המקום שבו נהג לשבת לבדו בתחושה שהוא נעדר ונסתר. אדם השני נולד על אותה מרפסת שטוחה בראש הכרמל, במקום שבו היתלה ההיסטוריה בתולדות המקום. כאן היה הים ממלא את בדידותו והיעדרותו, כאן היה רוחץ את עיניו באופק השוקע וכאן היה טובע בשתיקת הרוח, אשר פיזרה על פניו את טעם המלח של הים. בגעגוע לאותו זמן שחלף הוא פנה לגוף שלישי נסתר כדי שיספר את קורות היעדרותו.
     
    אדם, בנם של חסן ומנאל דַנּוּן, נולד בשנת 1948 בגטו של אלְלִד (שהישראלים קוראים לה לוד). אולם הוא החליט שסיפורו התחיל כאשר ישב על ספסל האבן במרפסת האלוהים הנקראת סטלה מאריס, עת התבונן במים ושאף את אוויר חירותו מריח הים. הוא נהג לשבת שעות רבות על הספסל, ועליו מצא מפלט מזיכרון אמו, מן המוסך שעבד בו ומן הדירה הגדולה אשר ננטשה על ידי בעליה בוואדי אלצליבּ (שהישראלים קוראים לו ואדי סליב) ואשר קיבל במתנה מגבריאל בעל המוסך כאשר היה בן שש־עשרה. כשביקשה ממנו חברתו רבקה שייקח אותה אל הדירה כדי לתנות אהבים בפעם הראשונה, אמר לה שהוא מפחד מרוחות הרפאים השוכנות בבתים הנטושים. הוא סיפר לה שכאשר הוא חוזר אל הבית, הוא מתהלך על קצות האצבעות כדי שלא להעיר מרבצן את רוחות בעלי הבית הנעדרים אשר גורשו מביתם ונבלעו בים. בכל ערב היה רואה לנגד עיניו פנים המכוסות בחשכת היעדרותם, וכאשר היה מקשיב לקולות צעדיהם המְקַנְּנִים בין אבני הבית, נדמה היה לו שהם נפרדים מן הבית או שבים אליו כדי להחזירו לעצמם.
     
    באותה עת לא היו בפיו של אדם דַנּוּן המילים המתאימות כדי לומר לרבקה שהוא חושש מבעלי הבית שאליהם התוודע בזה אחר זה מן התצלומים שנותרו תלויים על הקירות. בפרט חשש מעיני אישה צעירה שאת שמה לא ידע ושאימצה אל חיקה ילד קטן. הוא הבחין בכאב הנקווה בזוויות עיניה של האישה וראה את האור שקרן מאישוניה ואת הפחד שהתפשט בלובן עיניה. אדם לא העז להגיד לרבקה שאינו מסוגל לבגוד באישה הזאת בביתה שלה. לאחר שבוע של שהות בבית — זה שחַ'וַואגַ'ה גבריאל הועיד לו שיהיה ביתו — הסיר אדם מן הקירות את כל תצלומי המשפחה החַיְפַאוִוית שהתגוררה בו והחביא אותם באחד החדרים. במקומם צצו על הקירות כתמים לבנים, כאילו היו רוחות הרפאים של בעלי הבית הנעדרים. אדם העדיף לחיות עם הכתמים הלבנים על הקירות כדי שלא לפגוש שוב במבטים של בעלי הבית שמילאו את רוחו בתחושה מוזרה של פחד ואשמה. אבל תמונתה של האישה הזאת לא עזבה אותו לרגע אפילו בהיעדרה. הוא חזר ותלה אותה על הקיר המרכזי של הבית ואחר כך התנצל בפניה. הוא כינה אותה שַהְלַא ואת עוללה הקטן כינה נאג'י, כלומר הניצול. התמונה הזו המשיכה ללוות אותו בבית המלא ברוחות הרפאים של הנעדרים.
     
    אילו ידע אדם את משמעויות האהבה, היה בוודאי מספר ששַהְלַא היתה אהבתו הראשונה. אבל הוא היה צעיר בן שש־עשרה בלבד, ועדיין לא יכול היה לכתוב סיפור אהבה שיתאים לספר "ענק היונה" של אִבְּן חַזְם האנדלוּסי, שתיאר צורות אהבה שאינן עולות על הדעת.1 אילו יכול היה אדם לכתוב סיפור כזה, היה מתאר כיצד התחלפה אהבתו לתמונה בתשוקה עזה, כזאת שמדביקה את המאהב בייאוש — שהוא הדרגה הנעלה ביותר של האהבה. האישה שבתמונה דמתה לאמו מנאל; גם אצלה הזמן לא הותיר את אותותיו בעלומיה הקורנים מעצב. היא אימצה אל חיקה את תינוקה הקטן, אשר נשאר תינוק לנצח, שכן הנעדרים אינם מתבגרים ואינם מתים. האִם היתה שַהְלַא התלויה על קיר הבית בוואדי אלצליבּ אהבתו הראשונה או שמא היתה רק תמונה התלויה על לובן הזיכרון?
     
    בסטלה מאריס החליט אדם דַנּוּן לגרש את הזיכרונות המקננים בחייו ולהתחיל מחדש כאילו נולד מעצמו. הוא החליט לחיות לבדו ולטמון את העבר בתיבה שאותה יקבור באדמת חיפה. הוא יקבור את הסיפורים על סבלותיה של אלְלִד ואת הסיפורים על מעללי המאהבים שחיו בה. הוא החליט לקבור הכול בתיבת השכחה, לשכוח הכול — ולהסתלק.
     
    השאלה המעסיקה היום את מחבר הרומן הזה היא: כיצד כותבים הנעדרים? האם מסוגל הנעדר לספר את סיפורו בגוף ראשון ולכתוב את המילים כמי שזוכר בעצמו את הדברים, או שמא עליו למצוא מקלט בגוף שלישי, שיכתוב את הסיפור במקומו? המשחק של מה שמכונה בדקדוק הערבי דַֿמִיר הוא מופלא, ואין לו אח ורע בשפות אחרות. דַֿמִיר הוא כינוי גוף התופס את מקומם של האנשים, גוף לשוני שבערבית משמעותו גם מַצְפּוּן וסייג מוסרי. כיצד מצליחים הסופרים לכתוב בגוף שלישי? ומה קורה לגוף הראשון שהולך לאיבוד כאשר סיפורו מסופר בגוף שלישי?
     
    כאשר עזב אדם את ביתה של מנאל אמו בחיפה, הוא ידע שבחר בהיעדרות. באותו לילה ראה לנגד עיניו רק אפשרות אחת: לחצות את עצמו לשניים. האחד יהיה אדם הנוכח, והשני אדם הנפקד. הראשון חי היום בניו יורק, נפקד מן המקום ונוכח בסיפור. השני חי בחיפה, כנוכח שהפך לנפקד. זו משמעות הביטוי המתעתע נוכח־נפקד, או נפקד־נוכח, שהמציא המחוקק הישראלי. אדם הכיר בעליונות הלשונית של הישראלים, לפחות בביטוי הגאוני הזה שעלה בדמיונו על שלל ההמצאות של תיאטרון האבסורד, משום שהפך את שמו וגורלו של עם שלם לאבסורד.
     
    הבלשנים הערבים מכנים את הגוף השלישי בשם גוף נסתר, וזהו גם מעמדו של מחבר הרומן הזה שנאלץ להסתתר. הוא יכתוב על אדם בגוף שלישי כאילו הוא מגלה וחושף את קורותיו. הוא ישכח את התינוק אשר נמצא כמעט מת על חזה אמו תחת עץ הזית על הדרך הארוכה בין אלְלִד לנִעְלִין ויתבונן בחייו של אדם בעיניים חדשות. הוא ישחק עם ההיעדרות עד הסוף וייעדר על מנת לכתוב על אותם מקומות נעדרים. אבל הכתם המסנוור בעיני שַהְלַא, המבצבץ מתוך תמונת הזיכרון, יחשוף בפני אדם את חוסר האפשרות של משחק ההיעדרות. שכן היעדרותה של האישה הזאת, שהסתתרה מאחורי עיני השקד שלה הצבועות בדבש, עוררה בלבו של אדם תשוקה אילמת לאמו הקטנה שאותה לא יכול היה לשכוח.
     
    באותו לילה מוזר בחודש דצמבר, כאשר כיסו העננים את אור הכוכבים, תינה אדם אהבים עם רבקה מתחת לצוהר הקנאה שנפתח בעיניה של שַהְלַא. באותו לילה גילה כי החיים אינם אלא אחיזת עיניים וכי אנו נאלצים לנקוט אחיזת עיניים דומה — כדי שהזיכרון, הנוסטלגיה והפחד לא יכתשו את רוחנו, כדי שלא נהפוך לרוחות רפאים נוספות המצטרפות לרוחות האנשים הממלאות את הבתים המתמוטטים בוואדי אלצליבּ.