בדיוק כשתפסה המיילדת ברגליו של היילוד, הגיעה השמש לזווית כזו שקרניה הִכו בשורת המחבתות הממורקות התלויות על הקיר, חזרו ממנה אל הכסתות הלבנות והנה, נתמלא כל הבית אורה. עיניה של המיילדת נצטמצמו מחמת הזיו, אך מששבו ונתרגלו בקעה צווחה מפיה, פְּסִילִי היולדת ניעורה מדימדומיה והרך הנולד הוטל על המיטה. 'אל אלוהי הרוחות', נשפה המיילדת, 'שש אצבעות לילד'. פסילי מיצמצה בעיניה והביטה חליפות במיילדת ובתינוק הבוכה שעל מיטתה. אחר הושיטה את ידיה, נטלה את הפעוט וספרה את אצבעות כף ידו השמאלית פעם ופעמיים. אחר אימצתו אל לִבה.
העת עת טובה היתה ליעקב, עולם התורה עלה כפורח ברחבי פולין, הגויים הרגו זה בזה תדיר וליהודים היתה המלחמה זה מכבר לרקע עמום לחייהם. בתי מדרש פתוחים היו לציבור בכל כפר וקלויזים, בהם יושבים הבחירים שבחבורה ומבלים את זמנם בהנפת האצבע לשם פילפול, נפתחו בכל מקום בו נמצאה הפרוטה. אבי הילד, רבי גבריאל כהן, לא גדול הדור היה ולא מיוחס. אביו ואִמו מוכרי תפוחים בגאלינע היו, סבו וסבתו מוכרי תפוחים בגאלינע היו ואף רב סבו ורב סבתו שלחו ידם בממכר תפוחים. אך ראש הקלויז לא נתן עיניו ליופי ולא למשפחה אלא לקח מקחו לשם שמיים ונתן לו את מקומו כבוד בקלויז של גאלינע עם תלמידי חכמים גדולים ובעלי שם, כמו היתה יכולה התורה להסיח את הדעת מחשכון בנים. שערות שיבה נזרקו כבר בזקנו של רבי גבריאל ובברכיה של פסילי כבר עלה השיגרון והנה זכו בפרי בטן, מה לנו אם כן כי נלין עתה על אצבע יתרה? אמרה פסילי לבעלה.
מקובל גדול היה באותה עת בפולנאה, רבי שמשון מאַסטרוֹפּוֹליה. יושב היה תמיד בפינת ביתו ועוסק בתורה בדבקות עצומה. דרכו של עולם אין איש ניגש אל רבי שמשון להפריע אותו ממלאכתו. אך לרבי גבריאל ולפסילי יתרון על כל באי עולם, סימה, אשתו העקרה של רבי שמשון, אחותה היחידה של פסילי היתה. מה להם כי ילינו, ואף על פי כן. עלה רבי גבריאל בפנים חתומות על העגלה הראשונה היוצאת מגאלינע ושׂם פעמיו אל פולנאה שם מצא את רבי שמשון עומד על הספר מעוטר בטלית ותפילין, מתנודד ועיניו רואות ואינן רואות. שעה ארוכה התלבט רבי גבריאל עד שההין לגשת ולהפריעו. הסיח רבי גבריאל צרתו לפני רבי שמשון. הירהר רבי שמשון פעם ופעמיים והחל פותח ספר אחר ספר. שמות מלאכים טובים ושמות מלאכים רעים העמיד זה מול זה, מאזן ובודק וחוקר בשבע חקירות, מצטט פסוקים ומעמידם על ראשם, גימטריות ומהפכן, שמות קדושים ומעבירם וסופו שהרים את ראשו ואמר, 'יש תיקון לילד. הצדיק הגדול, המקובל האלוקי, הישיש המופלג רבי אליהו מחעלם ישוב הלילה אל ביתו אחרי נסיעה ארוכה. שוב לביתך, סור לחעלם הסמוכה, מְצא אותו, הזמן אותו להיות המוהל של בנך בברית וממנו תראה ישועה'. הודה רבי גבריאל לרבי שמשון וזה זירזהו לילך. רבי גבריאל לא התמהמה אף כדי רגע, יצא החוצה, עלה על עגלה ונסע לחעלם. את המקובל הישיש מצא בביתו, אבק הדרכים עוד מכסה את נעליו, בדיוק כפי שהבטיח רבי שמשון. האזין רבי אליהו בעל־שם לסיפורו של רבי גבריאל והבטיח שיגיע לגאלינע לסוף שמונה ימים וישמש מוהל בברית.
שינה כמעט שלא באה לעיניהם של בני הזוג ומזון כמעט שלא בא אל פיהם. כל היום היתה פסילי משגיחה על הילד ומעווה לפניו העוויות כדרך האמהות. תוך כך היתה ממשמשת באצבעותיו, סופרת אותן פעם אחר פעם וגורפת את חוטמה. תוך כך החל מוצא חן בעיניה. לחייו שמנמנות כל כך ומצחו מתקמט בחן כזה כמו היה מעלה בדעתו חילוק עמוק במיוחד. היתה פסילי מנשקת אותו ובוכה, בוכה ומנשקת. כל אותו שבוע היה רבי גבריאל מסתובב ופניו כבושות בקרקע וכל אנשי גאלינע מביטים עליו כעל אבֵל, קושרים עמו שיחה קצרה של השתתפות, מצקצקים אחרי גוו ומביאים לביתו דברי מזון - זה פרוסת עוגת לֶקח וצלוחית יין וזה ביצים קשות ועדשים שאין להן פה.
ליל הברית הגיע, רבי שמשון וסימה הגיעו לגאלינע לעת ערב אך לרבי אליהו לא היה זכר. בתפילת מעריב הכריז רבי גבריאל שהלילה מוזמנים הילדים לומר קריאת שמע על מיטת התינוק, אך על אף שחיכו שעה ושעתיים לא הגיעו הילדים. פחד השדים נפל עליהם ורבי גבריאל, רבי שמשון, פסילי וסימה עמדו ואמרו קריאת שמע מעל מיטתו של התינוק בעצמם. פסילי נרדמה ולִבה מלא מרירות, סימה נרדמה ולבה מלא קנאה, רבי שמשון פתח ספר והתנודד עליו עד שנרדם ולבו מלא שמות קדושים ואילו רבי גבריאל לא עצם עין כל הלילה אלא עמד מעל עריסתו של התינוק ואמר את פרשיית כפר טרשא שבזוהר הקדוש פרשת לך לך, המסוגלת לשמירה.
בבוקר הברית פסע רבי גבריאל ברחובות החשוכים בשתיקה יחד עם גיסו המקובל והירהר בקיגֶל המוכן ומזומן לסעודת המצווה. נכנסו רבי גבריאל ורבי שמשון לבית הכנסת והנה, על יד מקומו הקבוע של רבי גבריאל עומד האי קשישא יקירא רבי אליהו בעל־שם מחעלם ולצִדו נערו המשמש אותו. מיהר רבי גבריאל אל הרב הישיש והנה בזרועותיו של הרב תינוק בן יומו. 'בנך הוחלף מעשה שטן', אמר רבי אליהו לרבי גבריאל, 'זה בנך האמיתי שנכניס היום בבריתו של אברהם אבינו. מזל טוב'.
מעשה שהיה כך היה. יום קודם לכן לעת ערב הגיע רבי אליהו לעיבורה של גאלינק היא גאלינע והנה ראה נשים מכשפות ואנשים מכשפים, יותר ממאה אלף, ומפי כולם יוצא אש ושלהבת וגם סביבם היתה אש מלהטת והיו משחקים עם הוולד הנולד. כשראה הרב זה המעשה אמר לנערו שייתן לו מים מכדו, והביא שבע סכינים ושבעה נסרים ושני ככרי לחם ושבעה מנעלים וכל סכין נעץ במנעל אחד, ואחר כך זרק מנעליו מעל רגליו ורחץ ידיו שתי פעמים וזקף את אצבע אגודל של יד ימנית בזרת של שמאלית וכך היה אומר: הנני מבטל כישוף של הני אנשים ונשים בלי נזק לוולד ביקירא וחסנא תקיפא דשמא קדישא ויקירא
תְלמַכַא חַיְשְהפָאְמַ אֲאַמְאַשִבְהָ
ץַץְיִ הוֹן אַכזְוֹגָ הְיְאִמִיִשְאִיָמוּי
ט טָוּוְאַפִפַרְ יְיִלְוָ שְטקְעַרַנְ סִיְוּנ
וְנַסִוִסִנַיְךְּ פְסַלְמַנְוֹא
שִתְץְ
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולעולמי עד שם זכרו ברוך הוא וברוך שמו לעד.
בזה השם המית הרב רבי אליהו בעל־שם את כל המכשפים ובא ונטל את הילד והביאו לפני אביו ואמו. החל רבי גבריאל לרעוד, נטל את הילד בשתי זרועותיו, החזיקו קרוב לחיקו ולחש לו 'בני, בני', וכל התפילה עמד כך כשהילד בזרועותיו ומחשבות רעות בלבו. לקראת סוף התפילה הגיעה פסילי לבית הכנסת, ילדהּ בחיקה והיא מעווה לפניו מיני העוויות. ניגש אליה רבי גבריאל, פניו קורנות ובידיו הילד האמיתי. 'מי זה שם אצלך?' שאלה פסילי בתרעומת. ניגש אליהם הרב המקובל הגדול רבי אליהו בעל־שם והזכיר את השם הקדוש
שַמְשָיַהְוּ
מיד ראו כל הניצבים שמה שהונח אצל פסילי הוא קש ותבן ורק למראית עין היה בצורת אדם. הניחה פסילי את ערימת הקש והתבן שבידה ולקחה את בנה החי מידיו של רבי גבריאל, קימט הילד את מצחו לעומתה ופסילי הביטה בו פעם ופעמיים ואיזו הרגשה משונה עמדה בלִבה שלא ידעה לקראה בשם. מיצמץ הילד ובכה. אמרה פסילי, 'אניק אותו ואז נכניסו בבריתו של אברהם אבינו'. נכנסה פסילי ללשכת הכוהנים, נישקה את הילד וגיפפה אותו והילד נצמד בכוח לשדה. איזה תימהון עמד בעיניה של פסילי שעה שהעבירה את זרתה על אפרכסת אוזנו וניקתה אותה מבדל לכלוך שדבק בה, אך משהגיעה אל חמש אצבעות שמאלו ומיששה אותן אחת אחרי השנייה נפלטה נשיפת רווחה מלבה. נכנסה סימה אל החדר לזרז את פסילי שהקרובים מחכים. ביקשה פסילי עוד דקות אחדות, להקל גם על הגודש שבשדה השמאלי.
הצעקה שבקעה מלשכת הכוהנים שבבית הכנסת זיעזעה את לבבות כל האורחים ומעליה נישא בכיו של הילד. כאשר הפכה את הילד אל הצד השני גילתה שהאצבע היתרה לא נעלמה עם פדיונו מיד השדים אלא עברה מן היד השמאלית אל היד הימנית.
רבי אליהו בעל־שם נבוך, רבי שמשון מאסטרופּוליה נבוך, נבוך גם רבי גבריאל ופסילי חישבה להתמוטט. 'מה לי ימין ומה לי שמאל', ייללה, 'החזירו לי את הילד הקודם, את הילד שלי'. אך לא קמה כל עצה. קם רבי גבריאל, עמד מול הקהל ואמר, 'שנים ארוכות אנחנו מתפללים לזרע של קיימא. עתה ניתן לנו. את הילד הזה נכניס בבריתו של אברהם אבינו ואותו נגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים. רבי שמשון מכובד בסנדקאות, רבי אליהו מכובד במילה'. הכול הסתדרו במקומותיהם. הרך הנולד נקרא נחמיה, שנחמיה, אמר רבי שמשון, עולה בגימטריה שם הוי״ה משולב בשם אלוקות עם הכולל, לאחד בו חסד ודין. ועוד, אמר רבי שמשון, שגימטריה שלו במילוי שפ״ה שנאמר ״מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח״. רבי גבריאל צדיק תמים היה וגם בדרך כלל איטי במקצת ובפרט עכשיו שהיה טרוד, כך שלא שָת לבו, אך רבי אליהו הקשיש שמע עלבונו ושתק.
•••
הילד הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים. חכם היה ודברן ובעל חן. עיניו נבונות ומהירות וידיו כמו נשכרו מן האצבע הנוספת והיו זריזות ומלומדות במלאכה. שמחה בו פסילי ושכחה את ספקותיה, רק מפעם לפעם כשהיה אומר דבר חוכמה שלא היתה יכולה להעלות על דעתה בעצמה היתה עננת ספק מעכירה את מצחה.
פסילי התאוששה מן המעשה אך לא כן בעלה. איש תם וישר היה רבי גבריאל, משעה שעמד על דעתו היה מעשרה ראשונים שבבית הכנסת, אך מאז המאורע לא שב לרגילותו. שינה לא באה אל עיניו והיה יושב יומם ולילה בין ערות לתרדמה וממלא פיו מים ורק קרוב לאור הבוקר היה נטרף לשינה רעועה ממנה עמד בשלוש שעות. כוחו לא עמד לו עוד לשבת בקלויז ולהתנדנד מול הגמרא. עזב את הקלויז ונעשה מוכר תפוחים בשוק של גאלינע כאבותיו. לאט לאט השתקעה תורתו. דף גמרא לא הצליח יותר ללמוד ובין מנחה למעריב היה פותח חומש עם רש״י וקורא בו פסוק ושניים עד שהאותיות היו מתחילות לרקד מול עיניו.
שמועות רעות החלו לפוץ בגאלינע שלא רק בבנו, בשינתו ובתורתו של רבי גבריאל אחזו השדים, אלא אף בתפוחיו, ועסקיו הלכו והתדלדלו. בצר להם עקרו רבי גבריאל, פסילי ונחמיה הצעיר מזרחה לפולנאה, אל בקתה קטנה בקצה העיר, לא הרחק מן הסימן הידוע בקרקע במקום בו שקעה הכנסייה של הגלחים הישועים בלוויית המהרש״א לבית עולמו, כנודע. השוק בפולנאה גדול היה ומלא גויים ורבי גבריאל היה נוסע תדיר אל הכפר, קונה תפוחים בזול ומסיע אותם אל העיר למכירה ביוקר. שינתו של רבי גבריאל לא שבה אליו למעט אחת לשבוע. בימי חמישי בערב, אז היה הולך אל גיסו המקובל, רבי שמשון מאסטרופול, יחד עם שני תלמידי חכמים מובחרים - רבי יעקב קופיל זסלבר ורבי יצחק בן אחיו של רבי יחיאל מיכל מנמירוב - ורבי שמשון היה אומר לפניהם דף זוהר אחד מן הזוהר על הפרשה. רבי יעקב קופיל ורבי יצחק היו יוצאים מלפני רבי שמשון ופניהם כגחלי אש ואילו רבי גבריאל היה משפיל את עפעפיו אל זקנו ושוקע בתרדמה. שמח רבי שמשון שלפחות דבר קטן זה אפשר לו לתת לגיסו העלוב.
רבי גבריאל הלך ושקע אך בנחמיה הצעיר בערה האש. לומד היה גמרא ופוסקים, מרדכי ושֻלחן־ערוך, בין מנחה למעריב מעיין היה בזוהר הקדוש ומשנזדמן לו לומד להשיח עמו אף היה מנסה את כוחו בפילפול חילוקים. תורה ביקש נחמיה, תורה מבריקה ונהדרה, ללמוד את האמת ממי שאמרה ביקש, ולכן משמילא כרסו תורה והוא עוד לא בר־מצווה ביקש לנסוע ולהיבחן אצל רבי יואל סירקיש, בעל המחבר ספר הבַּ״ח, בקראקא.
קראקא עיר גדולה לאלוהים ולאנשים וכשקפץ נחמיה הצעיר מן העגלה של החלבן בידיו הפקידה אותו אִמו, עמד משתאה והעביר את שש אצבעות יד ימינו על סנטרו החלק. הבחינה היתה קצרה ואכזרית ובסיומה התבקש צעיר הדיינים, רבי שבתי כץ, בעל המחבר ספר השַׁ״ך על יורה־דעה, ללוות את נחמיה אל בית המדרש הקטן שמחוץ לקלויז, שם התיישב על אחד הספסלים, נועץ מבטי משטמה בארון הקודש.
קבצן בעל פאות ארוכות ניגש אליו לבקש צדקה ונחמיה הניד בידו כמגרש זבוב טורדני. 'הרב דחה אתכם?' שאל הקבצן. נחמיה הינהן בעיניים מצומצמות. 'אצל הרב הב״ח רצית להיבחן? מי אתה בכלל שתעז להיבחן אצל הרב הב״ח?' הטיל הקבצן את ראשו לאחור וצחק צחוק עכור. נחמיה השפיל את מבטו אל כף ידו הימנית, העביר אותו אל כף ידו השמאלית והחזיר אותו אל כף ידו הימנית. אז קם, דחף בשתי ידיו את הקבצן וזה נרתע לאחוריו ומטבעותיו התפזרו בקול קישקוש סביבו. במהירות נמלט נחמיה מבית המדרש ומשכונת היהודים קוזמיר ומהחלבן המודאג ומקראקא המעטירה ועשה את דרכו בחזרה לפולנאה לבדו בירכתי עגלה עמוסה שחת.
•••
ויהי בשנת ת״ח לפרט קטן, עת צרה לישראל בארץ פולין וואליניה ואוקריינה על ידי חמיל יימח שמו. נחמיה יושב היה עדיין בירכתי בית המדרש הגדול של פולנאה, דוחה שדכנים ועוסק בתורה ומורסת גאוותו הולכת ותופחת בלבו. תיכנן לשבת וללמוד ואז לשוב אל הרב הש״ך ולהיבחן פעם נוספת, שהרב הב״ח נסתלק מכבר לבית עולמו. אלא שאחרי חג השבועות החלו להגיע יהודים מרוטים מן המזרח ולספר חדשות איומות על היוונים האוקראינים הרוצחים ושוברים כל הנקרה בידם ועל הקדרים הטטרים האונסים ושורפים את מה שמשאירים אחריהם היוונים. רבי גבריאל כהן, אביו של נחמיה, נרצח עטור תפילין וטלית יחד עם עוד שלוש מאות בעלי בתים בבית הכנסת של פולנאה ובראשם דודו של נחמיה, רבי שמשון מאסטרופוליה ה' ייקום דמם. פסילי אמו נרצחה בביתה בעודה מבשלת צימעס, זכר צדיקים וקדושים לברכה לחיי העולם הבא. כלב שחור גדול מכלבי הקוזקים הבחין בנחמיה המסתתר בחצר, נעמד מולו והִטה את ראשו ימינה בעניין. נחמיה הטה לו שמאלה. הכלב נרמז, קרץ לנחמיה בעיניו הנבונות, רץ לקצה השני של החצר ונבח שם בקול לעומת הרחוב. יצא הגוי לבדוק אחרי הכלב ונחמיה הצליח להימלט אל היער שמחוץ לעיר. כחיית השדה הסתובב נחמיה הצעיר, עשבים וגרגרי יער אכל ובלבו פנימה בטוח היה שהנה הוא היהודי האחרון בעולם. אך אחר יום ויומיים החלו להיקבץ שאריות היהודים שנותרו מקהילת פולנאה המפוארת. נחמיה הסתובב בין הפליטים ביער לחפש פנים מוכרות ולאחר שלושה ימים מצא - סימה, דודתו, אלמנתו של רבי שמשון. 'נחמיה', אמרה סימה ונפלה בוכה על צווארו. אחר התיישבה על אדמת הארץ והצביעה על בטנה. 'עשרים שנה חיכינו, נחמיה', הצליחה להגיד לבסוף.
למברג עיר גדולה ובצורה, ודאי לא יגיעו הפורעים לשם, סברו נחמיה וסימה דודתו, לכן החליטו לעשות את דרכם בחסות החשכה מפולנאה ללמברג. שלושה שבועות צעדו לאיטם בדרכים צדדיות, שלא להכביד על כרסה התופחת של סימה. בימים נחו הרחק מן הדרכים הראשיות ואת השבתות שבתו בבתי יהודים רחמנים שנקרו על דרכם. אך רגע לפני שהגיעו אל שערי למברג המוגנת הגיעו הקדרים כדי מטחווי תותח מן העיר ושעריה הוגפו.
גשם ראשון של סוף אלול ירד ונחמיה ודודתו ההרה רצו לאורך החומה, תוך שהם רואים מימינם את הכתמים השחורים ההולכים וגדלים של סוסי הקדרים. על הנהר מחוץ לחומה, ליד בקתתו הדלה של המוכס הגוי, עצרה סימה להקיא. גוי צדיק המוכס ואינו כליסטים. קרא להם מן החלון, אספם לתוך ביתו, השקה אותם חמין והסתיר אותם לא חודש אחד ולא חודשיים. אצלו כרעה סימה ללדת ואצלו נאספה אל אבותיה. המצור נמשך ונמשך ואת הרך הנולד צריך היה להניק. אז נתמלא נחמיה רוח עיזוז, גילח את קודקודו, ביקש את הגוי להלבישו את בגדי הגלחות של בנו, שפרח כמוּרה היה, ויצא בעגלה דרך שורות המצור אל כפר קטן ומוגן בו, שמע, הגנו הגויים על היהודים ושמרו עליהם לבל יפרעו בהם חילותיו האכזריים של חמיל. קומרנו.
•••
בן עשרים לרדוף היה נחמיה כשהגיע לקומרנו והתינוק הערל ששמו נקבע עוד קודם לידתו בחיקו. פליטים רבים נאספו בקומרנו. לישון ישנו בבית הכנסת הגדול ולאכול אכלו ממה שנידבו להם בני הקהילה. פרומה, בתו של הטוחן, דקה היתה וצדיקה והיתה מביאה מרק חם לניצולים דבר יום ביומו ומנחמתם ואומרת להם חמיל ראשי תיבות חבלי משיח יבוא לעולם. כאשר ראתה את פרח הגלחים נכנס אל בית הכנסת והתינוק בזרועותיו נטלה את התינוק וערסלה אותו בידיה. ילד קטן כמוך, אמרה, לא צריך לאכול מרק אלא לינוק. אביאך אל בית אמי. את עיניה הרימה אל נחמיה ונחמיה השפיל את מבטו אל יד ימינו, העביר אותו אל שמאלו, החזיר לימינו ואז הרים את עיניו, הסיר את בגדי הגלחות והלך אחריה.
א
'כמה רגעים ואנחנו באים', צעק נחמיה. גשם טורדני של בוקר טיפטף מן השמיים האפורים בשעה שנחמיה ובן־דודתו הצעיר שימל כרעו בשׂדה. הטיפות לחלחו את הסרפדים, הרטיבו את יושבי הכרכרה הממתינים על הדרך מקומרנו ללמברג וטינפו בבוץ את ידיהם העטופות של נחמיה ושימל. נחמיה הזדקף, משך את ידו הימנית מן הכפפה, העביר את שש אצבעותיו על זקנו הישר והתבונן בהנאה בשלושת השקים המלאים. 'קדימה', האיץ בֶּערל בַּעלֵגוּלֵה בקוטפים וקילל קללה נמרצת, 'אני צריך להביא את הנצר־קדושים פה לאבא שלו'.
הרב ישעיה מוכיח, רבהּ של קומרנו, הביט בקוצר רוח בנחמיה ואשתו ארוכת הפנים היטיבה את שמיכת הצמר המכסה את ברכיהם של חמשת הילדים היושבים בתוך הכרכרה ולוטשים עיניים. הקטן שבהם מחה את אפו. 'אני לא רוצה להתחפש למרדכי היהודי', התחיל בוכה בקול, 'אני רוצה המן!' הוא ניער מעליו את השמיכה, הסיר את כובעו והשליך אותו על אביו. הרב ישעיה לקח את הילד על ברכיו, 'באמת וועלוועל', אמר לו, 'המן היה רשע, המן רצה להרוג את היהודים, כמו חמיל יימח שמו, כמו פרעה. אתה רוצה להיות רשע ושיתלו אותך על העץ?' 'כן, רשע', בכה הקטן ובעט ברגליו, 'רוצה רשע ועץ'. הרב שמט את הילד בחזרה אל הספסל ואמר לבערל, 'זה כבר מוגזם, נוסעים'. 'נו!' צעק בערל לנחמיה וזה האחרון העמיס את שקי הסרפדים על העגלה, שימל טיפס אחריהם והושיט יד לדודו והסוסה, שריח הסרפד הטרי עלה באפה, צנפה וניסתה להפנות את מבטה.
הרב ישעיה מוכיח סג״ל בנו של הרב הטַ״ז היה, שהיה רבהּ של למברג־של־פנים וגדול הפוסקים בפולין של אחרי הפרעות. הרב הט״ז קנה לו את שמו הטוב בזכות ספר ה״טורי־זהב״ שחיבר, שיהודי איננו זז ד' אמות בלא השֻלחן־ערוך, כידוע, ובלי פירושו של הט״ז לחלק יורה־דעה שבשֻלחן־ערוך, ידוע גם כן, אין לאשכנזי בית־יד לתפוס בו בשֻלחן־ערוך. אמו של הרב ישעיה ייחוס היה לה אף מצד עצמה, שבִתו של הב״ח היתה, ואף הרב ישעיה עצמו לא היה קוטל קנים באגם, שִמעו כבעל תוכחה יצא לפניו והקנה לו את שמו, ישעיה־מוכיח. מול נחמיה, על כל פנים, נבלמה כל תוכחתו.
בערל מיצמץ בשפתיו ומשך ברסן, השׂדות האפורים הלכו ונתעלמו מן העין, בתי היהודים הראשונים בלמברג־של־חוץ נגלו לפניהם ויחד עמם גם הרפש העירוני שריצף את רחוב היהודים ההומה ואת השוק הצפוף הסמוך לו. 'אני עוצר כאן', אמר בערל בעלגולה וירק, 'ללמברג־של־פנים תלכו ברגל'. 'לא תוכל להסיע אותנו עוד כמה דקות לבית של אבי?' שאל הרב ישעיה ובערל אמר, 'אם תרצו, בסדר, רק כוסית אחת', ונעלם. 'הגשם הפסיק וּועלוועל נרדם', אמרה הרבנית לרב ישעיה, 'נחכה'. היא חיבקה את הילד והיטיבה את ישיבתה. בעיניה החשדניות בחנה את נחמיה והוא הפנה את מבטו הלאה.
העגלה עמדה בצד רחבת השוק ההומה. יהודי כרסתן ביקע דלוע על דוכן אחד ושלוש נשים כבדות עמדו עליו לתת לו הוראות. תרנגולות שדליל קשור ברגליהן הידסו ונפלו. שני יהודים צעקו זה על זה באצבעות מונפות. נערה בהירת שיער ניסתה לאסוף תפוחים שהחליקו מכליה ולהצילם מפיה של עז. נחמיה סימן לשימל וזה קפץ מעל העגלה וחמק לצד הרחוב. נחמיה ירד מן העגלה בעצלתיים, הוריד ממנה את השקים, כיחכח בגרונו ונעמד באמצע רחבת השוק. 'נחמיה בעל־שם כאן, נחמיה בעל־שם', נשמעו קריאות מסביב. הרב ישעיה ראה מרחוק כיצד עוזב הקהל את עיסוקיו ומתאסף סביב נחמיה.
'שנת גאולי באה', פצח נחמיה בניגון, 'שנת גאולי באה, משיח יושב בקושטא ובני איה הם, אלו מרמים במסחר, אלו אומרים לשון הרע, אלו בועלים גויות, משיח בפתח ובני אינם עושים תשובה. לבשו שק ואפר! הרבו בתפילה ובתחנונים! משיח בא!' הנשים עזבו את מבקע הדלועים והתקרבו לשמוע את נחמיה, גם שני הצועקים השתתקו והאזינו. 'קרעו לבבכם ואל בגדיכם', המשיך נחמיה בנעימה, 'סגולות בדוקות רבות כל כך יש לשוב בתשובה, סגולות מגאוני עולם, מן הרמב״ן, מן האר״י, מהמהרש״ל זכרו יגן עלינו, מרבי אליהו בעל־שם זצ״ל. דעו והאמינו, רבי אליהו בעל־שם כתב בפנקסו והפנקס התגלגל בכיסו של יהודי אחד בעת הגזירות והגיע אלי. וככה הוא כותב: הניחו סרפד על בשרכם, בין הבגד והבשר, ואמרו חמש פעמים מזמור הודו לה', חמש פעמים הודו לה' וסרפד - ונשמתכם תהא מצוחצחת לכבוד שבתי צבי משיחנו...' 'אבל רבי נחמיה', קפץ שימל מתוך הקהל, 'הקהל רוצה בתשובה, הקהל אומר תהלים יום ולילה, רק סרפדים אין. נגמרו הסרפדים בכל שדות למברג והגלילות! מה יהיה על נשמותינו?' עוד ועוד יהודים התאספו, שתי העיזים חדלו ללעוס מן התפוחים ונעצרו להאזין. 'אין יותר סרפדים בשדות?' שאל נחמיה כלא מאמין ושימל המשיך בדמעות: 'אוי ווי ווי רבי, מה יהיה, מה יהיה על נשמותינו כשיבוא משיח ואין לנו סרפד? הצדיקים הקדימו וקטפו הכול לשימושם שלהם, ואנו?' שימל התייפח וירד על ברכיו. נחמיה חייך אליו, גאה היה בבן דודתו אך קיבתו התכווצה בבושה כשחשב על אביו הקדוש של הנער: 'אל דאגה יהודי, אל דאגה', אמר נחמיה וליכסן מבט חטוף אל העגלה, 'הנה הגעתי עכשיו מקומרנו והבאתי כמה צרורות, לא הרבה, רק שניים־שלושה צרורות סרפד שקטפתי בשביל עצמי'. 'בכמה?' הזדקף שימל ועיניו זוהרות בתקווה, 'שני גרושן ידידי, שני גרושן הצרור, תטמין את הסרפד מתחת לכתונת, חמש פעמים הודו לה' ונשמתך תתצחצח ותתנקה לכבוד מלכנו משיחנו'. ציפור לא צייץ. שימל שלח יד זהירה אל כיסו הפנימי, הוציא מטבע של שני גרוש ובתנועה איטית, לעיני כול, הניח אותו בידו הפתוחה של נחמיה. הקהל כולו עקב בעיניו אחרי המטבע. עוף לא פרח. נחמיה נטל את המטבע, שלח יד אל השק שמתחתיו, הוציא צרור סרפד והניח אותו בזהירות בידיו של שימל. שור געה במרחק והקהל הסתער על נחמיה כמו חתולים על המגש שהוציא להם שוליית הטבח, נשים דומעות ונערים, מבוגרים וזקנים, ואפף אותו בענן של בוץ, זרועות, מטבעות והערצה.
מזווית עינו ראה נחמיה - הרב ישעיה מביט בו מן העגלה אחוז פלצות, אשתו וחמשת ילדיו עומדים לצדו בשורה ונועצים עיניים במחזה גם הם. מבטה של הרבנית קפוא היה וקפדני. אז הסיטה הרבנית את מבטה אל בתה הגדולה ובתנועה קלה משכה את אצבעה של זו מתוך אפה. כשכיסיו מלאים מטבעות הכריז נחמיה מתוך ההמון, 'ואם מישהו עוד חושש להחזיק בידיו טאלירים עם תמונת שתי וערב עליהם כשיבוא משיח, הצדק עמכם, החשש חשש, ואם תרצו אוכל להחליף אותם עבורכם, חמישה גרושן הטאליר, חמישה גרושן הטאליר. אל תדאגו על ההפסד'. ותוך שהוא מפלס את דרכו אל העגלה המשיך נחמיה להושיט חמישה גרושן לכל יהודי שמסר לו טאליר כסף עם צורת צלב עליו. תוך כך יצא בערל מבית המרזח, עלה על העגלה ואחז במושכות. 'בית הרב בלמברג ישן, על יד הגילדענע־רויזע, נכון?' אמר וריח היי״ש נפוץ סביבו. שימל קפץ על ירכתי העגלה, יישר את בגדו, שרק לו ניגון עליז והביט בבן דודתו המבוגר בפנים מאירות. נחמיה טפח על ברכו של שימל פעם ופעמיים ואז נפנה למנות את המטבעות. בערל הניף את שוטו על גבה של הסוסה הגרומה. 'כן', אישר הרב ישעיה לבערל את הכתובת. 'ואתם, ר' נחמיה?' צעק בערל. 'גם אנחנו אל הרב', אמר נחמיה, 'יש לי איזו שאלה לשאול אותו'. הרב ישעיה הביט בו והניד בראשו.
'רבי נחמיה', אמר הרב ישעיה לבסוף, 'רבי נחמיה...' 'כן כבוד הרב', אמר נחמיה והוסיף: 'עדיין ישן הילד?' הרב ישעיה הינהן באיטיות ואמר, 'שמע ישראל', כחותם את השיחה עוד לפני שהחלה. נחמיה קיפל בדייקנות את שלושת השקים הריקים, הניח אותם על רצפת העגלה ואז העביר את שש אצבעות יד ימינו על זקנו הישר ואמר: 'עמך ישראל, הרב ישעיה, עמך ישראל רוצים תשובה. משיח בא'.
.jpg)
