רסיסים של אור שבור

1

כולם נקשרים לפְרִידה. אך פרידה אינה נקשרת לאף אחד. פורמת היא קשרים ברצף בלתי מובן של בדידות נאכלת. שבעה מכל רצון להיות קשורה לכל חוט שהוא. צמאה לחופש בלתי מושג (האם תשיג אותו אי פעם? היא שואלת את עצמה כעת), רודפת אחר בלונים שאיבדו את בעליהם בשמי תכלת בהירים.
ואף על פי כן כולם נקשרים לפרידה. אבל פרידה... ובכן, היא עדיין בשלה. כמו פרי רקוב שנשכח על פני האדמה. פורמת עוד קשר ויוצאת לטייל בשמש (מחוץ לעצמה).

"נו... מה אתה עושה?" היא אומרת, "תגיף את התריס!" רסיסים של אור שנשבר בדרך מן החוץ אל הפנים מבעד חריצי התריס ניתזים כמו טיפות של שמן רותח על פניה.
"איך את עוד ישנה, לעזאזל? כבר שלוש בצהריים. לא הייתה אמורה להיות לך פגישה בהוצאה לאור?" הוא אומר ומסיט את השמיכה מעליה.
"נו, אין לי כוח לזה עכשיו, תסגור אותו!"
"אולי תקומי? אני אכין לך בוהריים."
(אך פרידה אינה פוקחת עין. ממשיכה לשכב על בטנה בעיניים עצומות לרווחה. מיד מושכת את השמיכה חזרה, ומעבירה אותה מעל פניה. רק שלא יראה את פניה, חושבת לעצמה, היא לא תעמוד בזה. הוא מושך ממנה שוב את השמיכה, מגלה את גופה העירום).
"למה אתה רע? תן לישון בשקט," היא אומרת בקול צרוד.
"אני מכין לך ארוחת בוקר ואת מתעוררת. למה לא הלכת לפגישה? לא הייתם אמורים לסגור את פרטי החוזה של הוצאת המילון החדש?"
"אני לא מרגישה טוב... התקשרתי לבטל... מה אתה עושה פה בכלל בשעה כזאת?"
"יש לך חום?" הוא ממשיך בסדרת השאלות בה פתח, מתעלם משאלתה.
"לא, סתם..."
"להכין לך, אולי, תה צמחים עם דבש?" התעקש.
"לא, אני לא רוצה. אני לא... מה אתה עושה פה בשעה כזאת בכלל?" שואלת שוב.
"סיימתי יותר מוקדם היום. הלקוח האחרון ביטל את הטיפול... תגידי, ממתי את ישנה עירומה? את אף פעם לא ישנה עירומה."
(אך פרידה אינה עונה. היא אינה יודעת מה לומר, מנסה להתחמק באלגנטיות. בחוסר רצון היא מושכת אותו אל זרועותיה החמות מחום שמיכת הפוך, ומנשקת אותו נשיקה רטובה אך חסרת כל תשוקה פנימית, כזו שבוערת בעצמות. אחר מקלפת את בגדיו פריט אחר פריט בחייתיות בלתי אופיינית, אוחזת באיברו הקשה ומחדירה אותו לתוכה. אם יהיה לה מזל הוא יגמור וישכח את ששאל. אולי זה יקרה לה. אילו הייתה משקיעה אותה כמות מאמץ בלגלות אהבה כמו שמנסה היא להסתירה מאחורי וילון של אדישות, חושבת לעצמה...)