ברייטסייד 2 - גאס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברייטסייד 2 - גאס
מכר
מאות
עותקים
ברייטסייד 2 - גאס
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ברייטסייד 2 - גאס

4.3 כוכבים (23 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

איך לב שאינו שלם יכול להמשיך לפעום?
 
זהו המסע של גאס,
המסע שיפרק אותו לחתיכות,
המסע שירכיב אותו מחדש.
 
"...האמת היא שאני כבר בכלל לא יודע איך לתפקד. ברייטסייד לא רק הייתה החברה הכי טובה שלי. היא הייתה החצי השני שלי. החצי השני של הראש שלי, החצי השני של המצפון, החצי השני של חוש ההומור, החצי השני של היצירתיות, החצי השני של הלב. איך אפשר לחזור לעשות מה שעשיתי קודם כשחצי ממני אבד לתמיד?"
 
גאס מתקשה להתאושש לאחר שאיבד את חברת הנפש שלו ואיתה את החצי השני של ליבו, והוא מטביע את יגונו באלכוהול ובסמים. באמצע הכאוס שנקרא חייו מופיעה סקאוט מקנזי חסרת הסבלנות, בחורה עם עבר טעון משל עצמה. אט אט נקשרים לבבותיהם, והם עוזרים זה לזה להחלים.
 
זהו רומן שובה לב על כאב האובדן ועל התקווה שבאה אחריו.
 
לפני קריאת הספר מומלץ לקרוא את הספר "ברייטסייד" מאת קים הולדן, שיצא תחת סתיו, הוצאה לאור.

פרק ראשון

יום ראשון, 22 בינואר
(גאס)
 
כל צעד שאני עושה כבד יותר מזה שקדם לו. אני לא יודע לאן אני הולך, אלא רק שהיעד הוא כמות אלכוהול מקהת חושים.
כשאני מתרחק ממדשאת בית הקברות אל מדרכת הבטון, אני מרגיש שמשהו זז אצלי בבית החזה. עדינות היגון מתאבנת והופכת שוב לזעם. ככה זה נמשך כבר כמה ימים. יגון. זעם. יגון. זעם. יגון... זעם...
אני לא רוצה להרגיש יותר. כבר ממש נמאס לי.
בימים האחרונים ניסיתי להטביע את המוות בחדר עלוב שבמלון דרכים, באזור בעיר הידוע כמפוקפק. יש חנות משקאות קרובה שמוכרת ג'ק דניאלס וסיגריות. זה כל מה שאני צריך.
אם כבר מדברים על סיגריות, כבר כמעט נגמרו לי. עכשיו אני מעשן את האחרונה שלי. וכשאני חושב על זה, אני שומע את הקול שלה בראש שלי אומר, "אתה חייב להפסיק." 
אני עונה, "אל תתחילי איתי היום, ברייטסייד."
האישה שחלפתי על פניה במדרכה שומרת ממני מרחק, מה שגורם לי לחשוב שאמרתי את המשפט האחרון בקול. אני משפשף את פניי בידיי בתקווה שכך אסלק את ההזיות. זה לא קורה.
"אני חייב לישון." כן, אני שוב מדבר אל עצמי. שיהיה. אני צריך לשתות.
יש בר בפינת הרחוב הבא. הוא נראה חשוך ואפלולי ‒ מושלם.
כשאני פותח את הדלת, הולמת בי צחנת בירה עבשה, זיעה ועשן סיגריות. הגעתי הביתה. לפחות למשך השעות הקרובות.
בזמן שאני ניגש לבר, עשרה לקוחות בגיל העמידה אומדים אותי במבטם. האווירה במקום זועקת שמדובר בלקוחות קבועים. כאן הם שותים את הכסף לשכר דירה ולמצרכים מדי יום ביומו. ואני פולש. אני משפיל מבט וקולט שהחליפה והעניבה לא עוזרות. אני משחרר את קשר העניבה ומסיר אותה, מכניס אותה לכיס, מוריד את הז'קט ומתיר את הכפתורים העליונים בחולצה בזמן שאני מתיישב על שרפרף בקצה הבר.
הברמן מקדם את פניי במנוד ראש ומעביר אליי מפית תוך כדי שאני מפשיל שרוולים.
אני מושיט יד אל חפיסת הסיגריות שלי ומזמין. "ג'ק. ותביא כפול." זה הרגל, החפיסה ריקה. ידעתי. "וקופסת סיגריות קאמל."
הוא לא מחייב אותי ומצביע על מכונה בפינה. לאחר מכן הוא מושיט יד לכוס גבוהה ולבקבוק ויסקי. אני יורד מהשרפרף וקונה שתי חפיסות במכונה. כשאני חוזר, המשקה מחכה לי. 
וגם אישה שנראית בגילה של אימא שלי. אני בטוח שלפני עשרים שנה היא הייתה מושכת, אבל אכזריותם של חיים קשים ובחירות אומללות חרוטים עמוק בקמטים שבפניה. אני מושיט יד מסביבה אל עבר המשקה שלי. יש לה ריח של בושם זול ושל סקס זול עוד יותר. לפני שאני מצליח לברוח, היא מדברת. 
אני לא רוצה לדבר.
"מה בחור יפה כמוך עושה במקום כזה?"
למה שלא פשוט תשאלי אותי אם אני בקטע של זיון בחמישים דולר או מציצה בעשרים ונדלג על שיחת החולין? אני לא עונה ומתיישב במרחק שלושה כיסאות ממנה.
היא עוברת כיסא אחד קרוב יותר. "אפשר לעזור לך במשהו, חמוד?" ידיה רועדות. היא מחפשת כסף למנה הבאה שלה. לא הייתי נוגע בה במקל באורך מטר וחצי, אבל משהו בתוכי רוצה לזרוק לה קצת כסף כי אני יכול להזדהות עם הצורך לברוח מהמציאות כרגע.
למרות שאני מרחם עליה, אני לא מצליח למצוא בתוכי חמלה אמיתית. אני שומט את ראשי ומנענע אותו. אני בדרך כלל לא שמוק, אבל היום זה שונה. אני מטה את ראשי ומישיר אליה מבט. "את יכולה להחזיר מתים לחיים? לא יזיק לי לקבל עזרה בתחום הזה."
אני בטוח שהיא אף פעם לא קיבלה תגובה כזאת. היא ממצמצת אליי, רצף מהיר ומרפרף של מבוכה.
אני מניח לעיניי להביט בכוס הנוזל הענברי שאני מסובב בידי הימנית ועונה לשאלה שלי, "זה מה שחשבתי." אני מטה את הכוס לאחור ומרוקן אותה בשתי לגימות. אני מניח אותה הפוכה על הבר ומסמן לברמן להביא לי עוד כוס. אני מביט בה שוב. "רדי ממני." זו דרישה. החיוך המתוח מעיד שכבר שמעה אותה בעבר. כנראה בתדירות גבוהה מכפי שההתמכרות שלה הייתה רוצה. 
הבדידות היא בת הלוויה שלי ואנחנו מסתדרים נהדר, עד שקשה לי לשבת זקוף על הכיסא. אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל אני יודע שלא מספיק זמן כדי לאחות את שברון הלב שלי. רק כשאני אחרי עשר או שתים-עשרה מנות כפולות, הברמן מסרב להגיש לי עוד. אני רוצה לצרוח ולהתהפך עליו בעצבים, אבל האמת היא שאני עייף מדי לדרמות. הראייה שלי מטושטשת ואיבריי כבר עברו את שלב קהות החושים ועכשיו הם פשוט לא משתפים פעולה. כל תנועה היא מאבק. אני פשוט צריך לישון, ולכן אני נותן לבחור להזמין לי מונית. 
המונית מחזירה אותי למלון. העלייה במדרגות איטית, מאומצת ומגושמת. אני אפילו לא בטוח שאני סוגר את הדלת מאחוריי לפני שאני מועד אל המיטה ונוחת עם הפנים כלפי מטה על הכיסוי המטונף. הריח טחוב ועבש: תערובת דוחה של יושן, זוהמה ואלוהים יודע מה עוד. החדר מסתחרר ושואב אותי אל מערבולת של הקלה מסוחררת, מפלט מהכאן ועכשיו. אני לא יודע אם השינה באה אליי או אם הגוף שלי פשוט מקבל החלטה לא מודעת להיכבות. אני אסיר תודה בכל מקרה.
 
 
 
 
 
 
 
 
יום שלישי, 24 בינואר
(גאס)
 
יצא לכם פעם לישון יום שלם? זאת אומרת, להירדם ואז להתעורר ולגלות שיום שלם עבר בלי שבכלל הייתם עדים לדקה ממנו? 
זה פשוט יפהפה... מרפא... סם הרגעה. אני לא חולם. טוב, כנראה כן, אבל אני לא זוכר את החלומות כשאני מתעורר. אף פעם לא הערכתי את הכישרון הזה כמו הבוקר. יותר מעשרים וארבע שעות של כלום. כמו שאמרתי... פשוט יפהפה.
אני זוכר שג'ניס, אימא של ברייטסייד, הייתה מתחפרת בחדר השינה שלה במשך ימים שלמים וישנה. תמיד חשבתי שזה עצוב... הזדמנות מפוספסת. עכשיו נדמה לי שאני מבין. כי הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא לקום מהמיטה, לצאת מהחדר ולהתמודד עם מה שמכינים לי החיים בצד השני של הדלת הזאת. אני לא מתבייש לומר שאני מתחבא. אני פאקינג מתחבא.
אני משתין ומחפש את ז'קט החליפה שלי. אני מוצא אותו בערימה מבולגנת ליד הדלת. במשך שתי שניות אני חושב כמה אני שונא את החליפה הארורה הזאת. היא בת פחות משנה ולבשתי אותה רק פעמיים – בשתי ההלוויות של סדג'וויק. אני כמעט שורף את הבת זונה כשאני מוריד אותה. אני נובר בכיסים ומחפש את הסיגריות שלי, המצית והטלפון.   
אני שולח מבט מהוסס ברחבי החדר ומדליק סיגריה. אני בדרך כלל לא מעשן בפנים, אבל ההזנחה הכללית של המקום פשוט מתחננת לזה.
אני מטעין את הטלפון שלי. כיביתי אותו לפני כמה ימים כשיצאתי מהבית כי לא רציתי להתמודד עם כולם... או עם אף אחד. עדכנתי את אימא לגבי הלוויה בהודעת טקסט וזה הכול. אני כבר מתכווץ כשאני רואה את מספר השיחות שלא נענו, את ההודעות והמיילים, כי אני יודע שיהיו יותר מדי. 
87 שיחות שלא נענו.
72 הודעות.
37 מיילים.
"בחיי", אני אומר, נושף נרגנות, הכחשה או אדישות. אני לא יודע איזו מהן בדיוק כרגע, ולכן אני משליך את הטלפון שלי על המיטה ומסיים את הסיגריה, ואז עוד אחת... ועוד אחת. רבע שעה שבמהלכה אני רק מתנשם דרך ההתמכרות שלי. אני לא מפסיק לחשוב עליה. שום דבר ספציפי, שום דבר שאני יכול לדמיין או להיזכר בו. רק כאב וריקנות. חשיכה. האור, האור הבוהק, איננו. אני נאבק כדי לשאוב שלווה מהסיגריה עם כל שאיפה עמוקה. לפוגג את החשיכה. 
השלווה לא מגיעה.
ולכן אני מרים את החיים שלי – את הטלפון – שוב ועובר קודם כול על השיחות שלא נענו: אימא שלי, חבריי ללהקה: פרנקו, רובי וג'יימי, המפיק שלנו מחמ"ז – קיצור של "מגשים חלומות מזדיין" – שהשם האמיתי שלו הוא טום, אבל הוא אוהב שאנחנו מכנים אותו מחמ"ז, ומנהל סיבוב ההופעות שלנו היטלר (מובן שזה לא השם האמיתי שלו, אבל הוא מתאים בגלל נטייתו להפגין חוסר רגישות מוחלט. סיבוב ההופעות הבא שלנו מושהה. ככל הנראה לדעתו סיבוב ההופעות האמור והכסף עומדים בראש סדר העדיפויות וחשובים יותר מהתמודדות עם מחלה סופנית ומוות של בן אנוש). השם היחיד שאני רוצה לראות, ברמה האינסטינקטיבית וגם ברמה האנוכית, לא נמצא כאן. והוא לעולם לא יופיע שוב.
אני מדלג על ההודעות והמיילים ומתקשר לאימא שלי במקום זאת. היא עונה בצלצול השני. "גאס, מותק, איפה אתה? אתה בסדר?"
אני שונא לשמוע אותה דואגת ככה, אבל הידיעה שהנטישה שלי מלבה את הדאגה רק מחריפה אותה. "היי, אימא."
היא חוזרת, "איפה אתה? הרכב שלך עדיין בכנסייה".
"כן, אני יודע. אני במלון." הגרון שלי ניחר וצרוד כשאני מדבר.
"גאס, אתה צריך לחזור הביתה." אימא שלי אף פעם לא אמרה לי מה לעשות. הנחיות מרומזות? בהחלט. אבל לומר לי מה לעשות? לעיתים רחוקות מאוד.
אני לא עונה.
היא נאנחת, "מותק, אני יודעת שזה קשה ..."
אני קוטע אותה. "קשה? בבקשה אל תגידי לי שזה קשה, אימא, כי זה האנדרסטייטמנט של החיים." היא מושכת באפה ואני יודע שהיא מתחילה לבכות ואני מרגיש חרא כי אני יודע שאני גרמתי לזה. "מצטער, אימא."
"אני יודעת." הכאב שעולה משתי המילים האלה מזכיר לי שאנחנו יחד בסיפור הזה. גם היא מתגעגעת אליה.
אני לובש את ז'קט החליפה שלי, מרים את המצית והסיגריות ותוחב אותם לכיס. "אגיע הביתה בעוד חצי שעה. אוהב אותך."
"אוהבת..."
אני מסיים את השיחה לפני שאני שומע אותה מסיימת את המשפט.
עד שאני מסדיר את החשבון במלון, נוסע במונית לכנסייה כדי לאסוף את המשאית שלי ונוהג הביתה, עברה שעה. צהריים.
כשאני פותח את דלת הכניסה, ריח של שום ובצלים מקורמלים מתנפל עליי. טאקו צמחוני. הבטן שלי מתחילה לנהום. אני לא זוכר מתי אכלתי לאחרונה.
אני מנשק את אימא במצח כשאני עובר במטבח. "אני צריך לצאת מהחליפה הזאת. אני כבר חוזר."
כשאני חוזר אנחנו אוכלים בדממה. אימא דומה מאוד לברייטסייד. או אולי ברייטסייד הייתה דומה מאוד לאימא. שתיהן הבינו את עוצמת השתיקה. יש אנשים שהשתיקה מאיימת עליהם והם מנסים להימנע ממנה או למלא אותה בשטויות חסרות תועלת. השתיקה היא לא האויב. היא יכולה להביא נחמה ובהירות ותוקף. היא מזכירה מהו הזמן... נוכחות. ולצערי לתזכורת הזאת יש משמעות אחרת משהייתה לה לפני שבוע.
אחרי שמונה טאקו הבטן שלי זועקת לרחמים. "תודה על הטאקו של יום שלישי, אימא."
היא מחייכת אבל החיוך לא מגיע לעיניה. "על לא דבר." היא נראית עייפה. "דרך אגב, פרנקו בא כל יום לבדוק מה שלומך."
כך היא מנסה לומר לי להתקשר אליו. "כן, אתקשר אליו כשאצא מהמקלחת."
כעבור שתי שיחות טלפון (לפרנקו ולהיטלר המזורגג), אני מוכן להשליך את הטלפון שלי אל מחוץ לחלון, ישר לתוך הים, לזחול למיטה, להתכסות בשמיכה ולשכוח מהכול. אנחנו נוסעים לאירופה ביום חמישי בבוקר כדי להתחיל את סיבוב ההופעות שנדחה. אלבום הבכורה שלנו, שנקרא "רוק" על שם הלהקה, הצליח יפה בארצות הברית מאז שיצא בשנה שעברה, אבל אין מה להשוות להצלחה המטורפת שלו באירופה. היטלר כבר לא יכול לחכות. אני יודע שאני שמוק אנוכי וכפוי טובה כי אני לא רוצה לצאת שוב לסיבוב ההופעות, אבל האמת היא שאני כבר בכלל לא יודע איך לתפקד. ברייטסייד לא רק הייתה החברה הכי טובה שלי. היא הייתה החצי השני שלי. החצי השני של הראש שלי, החצי השני של המצפון, החצי השני של חוש ההומור, החצי השני של היצירתיות, החצי השני של הלב. איך אפשר לחזור לעשות מה שעשיתי קודם כשחצי ממני אבד לתמיד?

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

ברייטסייד 2 - גאס קים הולדן
יום ראשון, 22 בינואר
(גאס)
 
כל צעד שאני עושה כבד יותר מזה שקדם לו. אני לא יודע לאן אני הולך, אלא רק שהיעד הוא כמות אלכוהול מקהת חושים.
כשאני מתרחק ממדשאת בית הקברות אל מדרכת הבטון, אני מרגיש שמשהו זז אצלי בבית החזה. עדינות היגון מתאבנת והופכת שוב לזעם. ככה זה נמשך כבר כמה ימים. יגון. זעם. יגון. זעם. יגון... זעם...
אני לא רוצה להרגיש יותר. כבר ממש נמאס לי.
בימים האחרונים ניסיתי להטביע את המוות בחדר עלוב שבמלון דרכים, באזור בעיר הידוע כמפוקפק. יש חנות משקאות קרובה שמוכרת ג'ק דניאלס וסיגריות. זה כל מה שאני צריך.
אם כבר מדברים על סיגריות, כבר כמעט נגמרו לי. עכשיו אני מעשן את האחרונה שלי. וכשאני חושב על זה, אני שומע את הקול שלה בראש שלי אומר, "אתה חייב להפסיק." 
אני עונה, "אל תתחילי איתי היום, ברייטסייד."
האישה שחלפתי על פניה במדרכה שומרת ממני מרחק, מה שגורם לי לחשוב שאמרתי את המשפט האחרון בקול. אני משפשף את פניי בידיי בתקווה שכך אסלק את ההזיות. זה לא קורה.
"אני חייב לישון." כן, אני שוב מדבר אל עצמי. שיהיה. אני צריך לשתות.
יש בר בפינת הרחוב הבא. הוא נראה חשוך ואפלולי ‒ מושלם.
כשאני פותח את הדלת, הולמת בי צחנת בירה עבשה, זיעה ועשן סיגריות. הגעתי הביתה. לפחות למשך השעות הקרובות.
בזמן שאני ניגש לבר, עשרה לקוחות בגיל העמידה אומדים אותי במבטם. האווירה במקום זועקת שמדובר בלקוחות קבועים. כאן הם שותים את הכסף לשכר דירה ולמצרכים מדי יום ביומו. ואני פולש. אני משפיל מבט וקולט שהחליפה והעניבה לא עוזרות. אני משחרר את קשר העניבה ומסיר אותה, מכניס אותה לכיס, מוריד את הז'קט ומתיר את הכפתורים העליונים בחולצה בזמן שאני מתיישב על שרפרף בקצה הבר.
הברמן מקדם את פניי במנוד ראש ומעביר אליי מפית תוך כדי שאני מפשיל שרוולים.
אני מושיט יד אל חפיסת הסיגריות שלי ומזמין. "ג'ק. ותביא כפול." זה הרגל, החפיסה ריקה. ידעתי. "וקופסת סיגריות קאמל."
הוא לא מחייב אותי ומצביע על מכונה בפינה. לאחר מכן הוא מושיט יד לכוס גבוהה ולבקבוק ויסקי. אני יורד מהשרפרף וקונה שתי חפיסות במכונה. כשאני חוזר, המשקה מחכה לי. 
וגם אישה שנראית בגילה של אימא שלי. אני בטוח שלפני עשרים שנה היא הייתה מושכת, אבל אכזריותם של חיים קשים ובחירות אומללות חרוטים עמוק בקמטים שבפניה. אני מושיט יד מסביבה אל עבר המשקה שלי. יש לה ריח של בושם זול ושל סקס זול עוד יותר. לפני שאני מצליח לברוח, היא מדברת. 
אני לא רוצה לדבר.
"מה בחור יפה כמוך עושה במקום כזה?"
למה שלא פשוט תשאלי אותי אם אני בקטע של זיון בחמישים דולר או מציצה בעשרים ונדלג על שיחת החולין? אני לא עונה ומתיישב במרחק שלושה כיסאות ממנה.
היא עוברת כיסא אחד קרוב יותר. "אפשר לעזור לך במשהו, חמוד?" ידיה רועדות. היא מחפשת כסף למנה הבאה שלה. לא הייתי נוגע בה במקל באורך מטר וחצי, אבל משהו בתוכי רוצה לזרוק לה קצת כסף כי אני יכול להזדהות עם הצורך לברוח מהמציאות כרגע.
למרות שאני מרחם עליה, אני לא מצליח למצוא בתוכי חמלה אמיתית. אני שומט את ראשי ומנענע אותו. אני בדרך כלל לא שמוק, אבל היום זה שונה. אני מטה את ראשי ומישיר אליה מבט. "את יכולה להחזיר מתים לחיים? לא יזיק לי לקבל עזרה בתחום הזה."
אני בטוח שהיא אף פעם לא קיבלה תגובה כזאת. היא ממצמצת אליי, רצף מהיר ומרפרף של מבוכה.
אני מניח לעיניי להביט בכוס הנוזל הענברי שאני מסובב בידי הימנית ועונה לשאלה שלי, "זה מה שחשבתי." אני מטה את הכוס לאחור ומרוקן אותה בשתי לגימות. אני מניח אותה הפוכה על הבר ומסמן לברמן להביא לי עוד כוס. אני מביט בה שוב. "רדי ממני." זו דרישה. החיוך המתוח מעיד שכבר שמעה אותה בעבר. כנראה בתדירות גבוהה מכפי שההתמכרות שלה הייתה רוצה. 
הבדידות היא בת הלוויה שלי ואנחנו מסתדרים נהדר, עד שקשה לי לשבת זקוף על הכיסא. אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל אני יודע שלא מספיק זמן כדי לאחות את שברון הלב שלי. רק כשאני אחרי עשר או שתים-עשרה מנות כפולות, הברמן מסרב להגיש לי עוד. אני רוצה לצרוח ולהתהפך עליו בעצבים, אבל האמת היא שאני עייף מדי לדרמות. הראייה שלי מטושטשת ואיבריי כבר עברו את שלב קהות החושים ועכשיו הם פשוט לא משתפים פעולה. כל תנועה היא מאבק. אני פשוט צריך לישון, ולכן אני נותן לבחור להזמין לי מונית. 
המונית מחזירה אותי למלון. העלייה במדרגות איטית, מאומצת ומגושמת. אני אפילו לא בטוח שאני סוגר את הדלת מאחוריי לפני שאני מועד אל המיטה ונוחת עם הפנים כלפי מטה על הכיסוי המטונף. הריח טחוב ועבש: תערובת דוחה של יושן, זוהמה ואלוהים יודע מה עוד. החדר מסתחרר ושואב אותי אל מערבולת של הקלה מסוחררת, מפלט מהכאן ועכשיו. אני לא יודע אם השינה באה אליי או אם הגוף שלי פשוט מקבל החלטה לא מודעת להיכבות. אני אסיר תודה בכל מקרה.
 
 
 
 
 
 
 
 
יום שלישי, 24 בינואר
(גאס)
 
יצא לכם פעם לישון יום שלם? זאת אומרת, להירדם ואז להתעורר ולגלות שיום שלם עבר בלי שבכלל הייתם עדים לדקה ממנו? 
זה פשוט יפהפה... מרפא... סם הרגעה. אני לא חולם. טוב, כנראה כן, אבל אני לא זוכר את החלומות כשאני מתעורר. אף פעם לא הערכתי את הכישרון הזה כמו הבוקר. יותר מעשרים וארבע שעות של כלום. כמו שאמרתי... פשוט יפהפה.
אני זוכר שג'ניס, אימא של ברייטסייד, הייתה מתחפרת בחדר השינה שלה במשך ימים שלמים וישנה. תמיד חשבתי שזה עצוב... הזדמנות מפוספסת. עכשיו נדמה לי שאני מבין. כי הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא לקום מהמיטה, לצאת מהחדר ולהתמודד עם מה שמכינים לי החיים בצד השני של הדלת הזאת. אני לא מתבייש לומר שאני מתחבא. אני פאקינג מתחבא.
אני משתין ומחפש את ז'קט החליפה שלי. אני מוצא אותו בערימה מבולגנת ליד הדלת. במשך שתי שניות אני חושב כמה אני שונא את החליפה הארורה הזאת. היא בת פחות משנה ולבשתי אותה רק פעמיים – בשתי ההלוויות של סדג'וויק. אני כמעט שורף את הבת זונה כשאני מוריד אותה. אני נובר בכיסים ומחפש את הסיגריות שלי, המצית והטלפון.   
אני שולח מבט מהוסס ברחבי החדר ומדליק סיגריה. אני בדרך כלל לא מעשן בפנים, אבל ההזנחה הכללית של המקום פשוט מתחננת לזה.
אני מטעין את הטלפון שלי. כיביתי אותו לפני כמה ימים כשיצאתי מהבית כי לא רציתי להתמודד עם כולם... או עם אף אחד. עדכנתי את אימא לגבי הלוויה בהודעת טקסט וזה הכול. אני כבר מתכווץ כשאני רואה את מספר השיחות שלא נענו, את ההודעות והמיילים, כי אני יודע שיהיו יותר מדי. 
87 שיחות שלא נענו.
72 הודעות.
37 מיילים.
"בחיי", אני אומר, נושף נרגנות, הכחשה או אדישות. אני לא יודע איזו מהן בדיוק כרגע, ולכן אני משליך את הטלפון שלי על המיטה ומסיים את הסיגריה, ואז עוד אחת... ועוד אחת. רבע שעה שבמהלכה אני רק מתנשם דרך ההתמכרות שלי. אני לא מפסיק לחשוב עליה. שום דבר ספציפי, שום דבר שאני יכול לדמיין או להיזכר בו. רק כאב וריקנות. חשיכה. האור, האור הבוהק, איננו. אני נאבק כדי לשאוב שלווה מהסיגריה עם כל שאיפה עמוקה. לפוגג את החשיכה. 
השלווה לא מגיעה.
ולכן אני מרים את החיים שלי – את הטלפון – שוב ועובר קודם כול על השיחות שלא נענו: אימא שלי, חבריי ללהקה: פרנקו, רובי וג'יימי, המפיק שלנו מחמ"ז – קיצור של "מגשים חלומות מזדיין" – שהשם האמיתי שלו הוא טום, אבל הוא אוהב שאנחנו מכנים אותו מחמ"ז, ומנהל סיבוב ההופעות שלנו היטלר (מובן שזה לא השם האמיתי שלו, אבל הוא מתאים בגלל נטייתו להפגין חוסר רגישות מוחלט. סיבוב ההופעות הבא שלנו מושהה. ככל הנראה לדעתו סיבוב ההופעות האמור והכסף עומדים בראש סדר העדיפויות וחשובים יותר מהתמודדות עם מחלה סופנית ומוות של בן אנוש). השם היחיד שאני רוצה לראות, ברמה האינסטינקטיבית וגם ברמה האנוכית, לא נמצא כאן. והוא לעולם לא יופיע שוב.
אני מדלג על ההודעות והמיילים ומתקשר לאימא שלי במקום זאת. היא עונה בצלצול השני. "גאס, מותק, איפה אתה? אתה בסדר?"
אני שונא לשמוע אותה דואגת ככה, אבל הידיעה שהנטישה שלי מלבה את הדאגה רק מחריפה אותה. "היי, אימא."
היא חוזרת, "איפה אתה? הרכב שלך עדיין בכנסייה".
"כן, אני יודע. אני במלון." הגרון שלי ניחר וצרוד כשאני מדבר.
"גאס, אתה צריך לחזור הביתה." אימא שלי אף פעם לא אמרה לי מה לעשות. הנחיות מרומזות? בהחלט. אבל לומר לי מה לעשות? לעיתים רחוקות מאוד.
אני לא עונה.
היא נאנחת, "מותק, אני יודעת שזה קשה ..."
אני קוטע אותה. "קשה? בבקשה אל תגידי לי שזה קשה, אימא, כי זה האנדרסטייטמנט של החיים." היא מושכת באפה ואני יודע שהיא מתחילה לבכות ואני מרגיש חרא כי אני יודע שאני גרמתי לזה. "מצטער, אימא."
"אני יודעת." הכאב שעולה משתי המילים האלה מזכיר לי שאנחנו יחד בסיפור הזה. גם היא מתגעגעת אליה.
אני לובש את ז'קט החליפה שלי, מרים את המצית והסיגריות ותוחב אותם לכיס. "אגיע הביתה בעוד חצי שעה. אוהב אותך."
"אוהבת..."
אני מסיים את השיחה לפני שאני שומע אותה מסיימת את המשפט.
עד שאני מסדיר את החשבון במלון, נוסע במונית לכנסייה כדי לאסוף את המשאית שלי ונוהג הביתה, עברה שעה. צהריים.
כשאני פותח את דלת הכניסה, ריח של שום ובצלים מקורמלים מתנפל עליי. טאקו צמחוני. הבטן שלי מתחילה לנהום. אני לא זוכר מתי אכלתי לאחרונה.
אני מנשק את אימא במצח כשאני עובר במטבח. "אני צריך לצאת מהחליפה הזאת. אני כבר חוזר."
כשאני חוזר אנחנו אוכלים בדממה. אימא דומה מאוד לברייטסייד. או אולי ברייטסייד הייתה דומה מאוד לאימא. שתיהן הבינו את עוצמת השתיקה. יש אנשים שהשתיקה מאיימת עליהם והם מנסים להימנע ממנה או למלא אותה בשטויות חסרות תועלת. השתיקה היא לא האויב. היא יכולה להביא נחמה ובהירות ותוקף. היא מזכירה מהו הזמן... נוכחות. ולצערי לתזכורת הזאת יש משמעות אחרת משהייתה לה לפני שבוע.
אחרי שמונה טאקו הבטן שלי זועקת לרחמים. "תודה על הטאקו של יום שלישי, אימא."
היא מחייכת אבל החיוך לא מגיע לעיניה. "על לא דבר." היא נראית עייפה. "דרך אגב, פרנקו בא כל יום לבדוק מה שלומך."
כך היא מנסה לומר לי להתקשר אליו. "כן, אתקשר אליו כשאצא מהמקלחת."
כעבור שתי שיחות טלפון (לפרנקו ולהיטלר המזורגג), אני מוכן להשליך את הטלפון שלי אל מחוץ לחלון, ישר לתוך הים, לזחול למיטה, להתכסות בשמיכה ולשכוח מהכול. אנחנו נוסעים לאירופה ביום חמישי בבוקר כדי להתחיל את סיבוב ההופעות שנדחה. אלבום הבכורה שלנו, שנקרא "רוק" על שם הלהקה, הצליח יפה בארצות הברית מאז שיצא בשנה שעברה, אבל אין מה להשוות להצלחה המטורפת שלו באירופה. היטלר כבר לא יכול לחכות. אני יודע שאני שמוק אנוכי וכפוי טובה כי אני לא רוצה לצאת שוב לסיבוב ההופעות, אבל האמת היא שאני כבר בכלל לא יודע איך לתפקד. ברייטסייד לא רק הייתה החברה הכי טובה שלי. היא הייתה החצי השני שלי. החצי השני של הראש שלי, החצי השני של המצפון, החצי השני של חוש ההומור, החצי השני של היצירתיות, החצי השני של הלב. איך אפשר לחזור לעשות מה שעשיתי קודם כשחצי ממני אבד לתמיד?