גנבת הספרים

פתח דבר

רכס הרים של שברים
שבו המספר מציג:

את עצמו – את הצבעים –

ואת גנבת הספרים

מוות ושוקולד
תחילה הצבעים.

אחר כך בני האדם.

כך אני רואה דברים בדרך כלל.

או לפחות, כך אני מנסה לראות אותם.

  הנה עובדה קטנה  
אתם תמותו.

אני באמת מנסה להישמע מעודד בנוגע לכל העניין הזה, אם כי רוב האנשים מתקשים להאמין לי ולא משנה כמה אני מתעקש. אנא, האמינו לי. אני בהחלט יכול להיות מעודד. אני יכול להיות אכפתי. אוהד. אדיב. וזה רק ב-א'. רק אל תבקשו ממני להיות נחמד. נחמד לא קשור אליי בשום צורה.

  תגובה על עובדה שהוזכרה לעיל  
זה מטריד אתכם?
אנא – אל תחששו.
אני בהחלט הוגן.

כמובן, הקדמה.

התחלה.

איפה הנימוסים שלי?

יכולתי להציג את עצמי כראוי, אבל זה לא ממש נחוץ. תכירו אותי די טוב ודי בקרוב על-פי קשת רחבה של משתנים. די לומר שבזמן כלשהו אעמוד מעליכם בחביבות רבה ככל האפשר. נשמתכם תהיה בזרועותיי. צֶבע ייתלה על כתפיי. אשא אתכם משם מעדנות.

באותו רגע אתם ודאי תשכבו לכם (נדיר שאני מוצא אנשים עומדים). תהיו קרושים בתוך גופכם. אולי יהיה גילוי; צווחה תטפטף באוויר. הצליל היחיד שאשמע לאחר מכן יהיה קול נשימתי וקולו של הריח, של צעדיי.

השאלה היא באיזה צבע יהיה הכול ברגע ההוא שבו אבוא לקחת אתכם. מה יאמרו השמים.

אישית, אני אוהב שמים בצבע השוקולד. שוקולד כהה מאוד. אנשים אומרים שהוא הולם אותי. אבל אני מנסה ליהנות מכל צבע שאני רואה – כל הקשת. מיליארד טעמים או יותר, אף לא אחד מהם זהה בדיוק, ושמים שאפשר למצוץ לאט. זה מקל את המתח. עוזר לי להירגע.

  תאוריה קטנה  
אנשים מבחינים בצבעי היום רק
בראשיתו ובסופו, אבל מבחינתי ברור לחלוטין
שהיום ממזג מגוון גוונים וגוני-גוונים
בכל רגע חולף. אפילו שעה
יכולה להיות מורכבת מאלפי צבעים
שונים. צהובי שעווה, כחולים שירקו העננים.
חשכות אפלוליות. בתחום העבודה
שלי אני מקפיד להבחין בהם.

כפי שכבר רמזתי, התכונה הגואלת האחת שלי היא הסחת הדעת. היא שומרת על שפיותי. היא עוזרת לי להתמודד, אם מביאים בחשבון את משך הזמן שבו אני מבצע את התפקיד הזה. הבעיה היא, מי יוכל להחליף אותי אי-פעם? מי יוכל להיכנס לנעליי בעודי יוצא לנופש באחד מאתרי הנופש מהסוג המקובל בחופשות, בין שטרופי ובין שמסוג חופשת הסקי? התשובה היא, כמובן, אף אחד, דבר שגרם לי לקבל החלטה מודעת ומכוונת – להפוך את הסחת הדעת לחופשה שלי. מיותר לומר שאני נופש בתשלומים. בצבעים.

ובכל זאת, ייתכן שאתם שואלים, למה הוא צריך חופשה בכלל? ממה הוא צריך להסיח את דעתו?

מה שמביא אותי אל העניין הבא.

האנשים שנשארים.

השורדים.

הם אלה שאני לא מסוגל לשאת את ההתבוננות בהם, אף כי פעמים רבות אני עדיין נכשל ועושה את זה. אני מחפש במכוון את הצבעים כדי להסיח מהם את דעתי, אבל פה ושם אני מבחין באלה שנותרים מאחור, מתפוררים לנוכח התצרף של ההבנה, הייאוש וההפתעה. לבם מנוקב. ריאותיהם חבולות.

וזה מביא אותי אל הנושא שעליו אני מספר לכם הערב, או היום, יהיו אשר יהיו השעה והצבע. זה סיפורה של אחת מאותם שורדים נצחיים – מומחית בלהישאר מאחור.

זה באמת רק סיפור קטן שעוסק, בין השאר, ב:

ילדה

מעט מילים

אקורדיוניסט

גרמנים פנאטים

מתאגרף יהודי

ודי הרבה גנבוּת.

ראיתי את גנבת הספרים שלוש פעמים.