מתוך האפלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתוך האפלה
מכר
אלפי
עותקים
מתוך האפלה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

מתוך האפלה

4.8 כוכבים (55 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה לוי
  • הוצאה: דני ספרים
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 480 עמ' מודפסים

גרג הורביץ

גרג הורביץ הוא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר כיום בתחום ספרות המתח העולמית. ספריו מתורגמים לעשרות שפות בכל העולם ומככבים באופן קבוע ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס ומקומות רבים נוספים. 
הורביץ הוא בוגר אוניברסיטאות הרווארד ואוקספורד, והוא מתגורר עם משפחתו בלוס אנג'לס, שם הוא גם כותב תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה.

תקציר

ספר רביעי בסדרת פרויקט X

אוון סמוק הוא "האיש משום מקום", איש הצללים שרק הנואשים ביותר מגיעים אליו - והוא עושה הכל כדי לעזור להם.

כשהמטרה העומדת לפניו היא נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו, אוון יודע שעליו להפעיל את כל יכולותיו כדי לפרוץ את מעגלי האבטחה המקיפים את הנשיא, אך העסק נעשה מסובך הרבה יותר כאשר אל הזירה נשלח יתום A - המגויס הראשון של פרויקט X והאיש היחיד המסוגל לעלות על עקבותיו  של אוון ולנטרל אותו. 

פרק ראשון

1997 
פרולוג
 
 
גשם בלתי פוסק
 
 
 
 
אֶוַואן בן תשע עשרה, זה עתה ירד מהמטוס, מאומן, מוכן למשימה. אבל טרם עמד למבחן.
 
המשימה הראשונה שלו כיתום X.
 
הוא מסתגל במהירות למקום הזר, עיר שבה הגשם אינו מפסיק לטפטף, בנייני ממשלה רבי רושם וגברים שמנשקים על שתי הלחיים.
 
רשת הביטחון שלו מושלמת, מרופדת בוויזות, בדרכונים עם החותמות המתאימות, בכתובות קודמות שניתן להוכיח את קיומן ובמספרי טלפון המצלצלים ונענים על ידי אנשים שהוצבו במקומות המתאימים. ג'ק, המפעיל שלו, שהוא גם מעין אב חלופי עבורו, יצר למענו דמות בדויה חסרת כל ייחוד, שמתאימה לפעילות מבצעית — יזם צעיר מאונטריו, שלאחרונה נפרד מאשתו הצעירה כמותו, והוא להוט להוביל את עסקי שיפוץ הבתים של המשפחה לתחומים חדשים. הוא וג'ק עיצבו את הזהות שלו, לשו אותה כמו בצק, עד שאוואן כל כך הזדהה איתה שהוא ממש חש את הכאב שבהתפרקות נישואיו ואת האש הדוחקת בו להעז ולהתרחב לשווקים חדשים. אוואן למד לא להעמיד פנים אלא לחיות את סיפור הכיסוי שלו. והוא עושה כמיטב יכולתו להסתיר את החלק שבו שאינו מאמין לדמותו הבדויה, עד שיזדקק לו.
 
הוא מרבה להסתובב בעיר האפרורית הזו, כדי למנוע שחיקה של סיפור הכיסוי שלו. מדי פעם הוא נתקל ברחוב באחרים בני גילו. הם נראים כמו יצורים בני מין אחר. הם נושאים תרמילי גב והם יוצאים מאכסניות ונכנסים אליהן, שיכורים, חולקים סיפורים מן הלימודים בשפות זרות. כמו תמיד, הוא נותר מרוחק — מהם ומכל אחד אחר. לארצות הברית אין עקבות גלויים במדינה הזו. לא יהיה מפגש בין שתי מכוניות, לא מגע פיזי כלשהו עם מישהו מהשגרירות. אם ייכשל, הוא ימצא את מותו בכלא קר, לבד, שכוח, אחרי שנים של סבל. כלומר אם יהיה לו מזל והוא לא יוּצא להורג.
 
לילה אחד הוא מהרהר בשמיכה הבלויה במלון שנראה עתיק כמו המדינה עצמה, כשטלפון החוגה שעל השידה, טלפון שצבעו צהוב חרדל, מצלצל בקול מחריש אוזניים.
 
זה ג'ק. "אפשר לדבר עם פרדריק?" הוא אומר.
 
"אין כאן איש בשם הזה," אומר אוואן ומנתק.
 
הוא מדליק מיד את הלפטופ שלו ומתחבר בצורה פיראטית לאינטרנט של סוכנות הנסיעות שמעבר לסמטה. הוא מתחבר לחשבון מייל מסוים ובודק את תיקיית הטיוטות.
 
ואכן יש שם הודעה שלא נשלחה.
 
שתי מילים: 'החבילה ממתינה'. וכתובת בשולי העיר. זה הכול.
 
הוא מקליד מתחת. "זה כלי נשק?"
 
הוא מקליק: שמור.
 
כעבור רגע הטיוטה מתעדכנת: "אתה כלי הנשק. כל היתר הם רק אמצעים."
 
אפילו מצידו האחר של העולם ג'ק חולק איתו פניני חוכמה — אמרת זֶן שהיא גם קריאת קרב, והכול חינוכי מאוד.
 
אוואן מתנתק. מכיוון שהם תקשרו בתוך הודעה שמורה באותו חשבון, אף מילה לא נשלחה ברשת, שם הייתה עלולה להתגלות או להיתפס.
 
בדרך החוצה מחדרו השכור אוואן קופא, ידו אוחזת בידית המתנדנדת. הוא נשלח לבצע מטלה. ברגע שיֵצא מהחדר, זה יהיה רשמי. שבע שנות אימונים הביאו אותו לרגע הזה. גופו אחוז פחד גדול ומוחץ. הוא לא רוצה למות. הוא לא רוצה לשבור סלעים ולאכול גולאש באיזה מחנה כפייה עד סוף ימיו. הוא לא רוצה לחוש ברגעיו האחרונים את לחץ קנה הטוקארב 9 מילימטרים בבסיס הגולגולת ולטעום טעם של נחושת. הגשם הבלתי פוסק מכה בחלון, טוק־טו־טוק שמותח את עצביו. החולצה שלו ספוגה זיעה, אבל ידית הדלת הקטנה נותרת קרה תחת כף ידו.
 
כמו תפילה הוא שומע את המילים של ג'ק באוזנו, כאילו הוא עומד לצידו: דמיין מישהו אחר, מישהו טוב ממך. חזק יותר. חכם יותר. קשוח יותר. ואז תעשה מה שהבחור הזה היה עושה.
 
"תתנהג כמו מי שאתה רוצה להיות," אוואן אומר אל האוויר המעופש במלון.
 
הוא נשבע להותיר את הפחד מאחוריו בחדר הזה. לנצח.
 
הוא פותח את הדלת ויוצא.
 
האוטובוס שלוקח אותו אל מחוץ לעיר מצחין מריחות גוף ומטבק מתוק. הוא יושב מאחור ומכסה את קצות אצבעותיו בשכבה דקה ונוצצת של דבק פלא, כדי לא להשאיר טביעות אצבעות. הוא מעדיף את זה על פני כפפות, משום שזה נראה פחות חשוד ומאפשר לו יותר תחושה.
 
האספלט המלא מהמורות הופך לדרך עפר מתפתלת החצובה בצלע ההר. הבנייה חמורת הסבר של הגוש המזרחי מתחלפת בכפרים שבתיהם מפוזרים באי סדר. סדינים מתנופפים ברוח. בניינים עקומים. הרוח נושאת עמה את קריאת המואזין לתפילה. כאילו הם צלחו יבשות ולא רק יישובים.
 
הכתובת שייכת לדירה בבניין גבוה ונטול מעלית, המשקיפה על הכביש הפקוק. אוואן מטפס בחדר מדרגות מתעקל שקירותיו מכוסים שפריץ, חוצה את רצפת האריחים התורכית בכחול ולבן ודופק על דלת קשתית ענקית עשויה עץ ומקושטת ברצועות מתכת מחלידות. היא נפתחת לרווחה בחריקה וחושפת גבר עגלגל הלבוש בגדים רחבים בסגנון לא ברור.
 
"אה," הוא אומר ומשקפיו דקי המסגרת נוצצים. "אני משער שהדרך עברה עליך בשלום?" תנועת יד רחבה ושרוול מתנופף מלווים את דבריו באנגלית מהולה בשמץ מבטא זר. "תיכנס."
 
התקרה גבוהה, כמו בכנסייה. אקדח מקארוב מונח גלוי לעין על טלוויזיה שעליה ניצבת אנטנה פנימית. האיש ואוואן חולפים מבעד לווילונות מחורזים אל מטבח צפוף ומתיישבים. מולם מונחות קערות עץ מלאות בתאנים, בפירות יבשים ובאגוזים.
 
האיש שולף שקיק ניילון שעליו מדבקה בכתב קירילי וכיתוב מודגש: "עיניים בלבד". בתוך השקיק יש תרמיל של קליע בודד. אוואן בוחן אותו מבעד לניילון. תרמיל עשוי תערובת פלדה ונחושת, ממחסנית של 7.62 × 54 מ"מ.
 
הוא מבין שעל הקליע הזה נמצאת טביעת אצבע, שיש להשאיר אותו בזירה כדי להפנות את האשמה על הדבר שאוואן נדרש לבצע כלפי מישהו אחר.
 
הוא מודה לאיש ומתכוון לקום, אבל האיש מושיט את ידו מצידו השני של השולחן וכורך את אצבעותיו החומות סביב מפרק ידו של אוואן. "מה שאתה אוחז בידך הוא מסוכן יותר משאתה מסוגל לדמיין. תיזהר, חבר. זהו עולם לא בטוח."
 
 
***
 
 
 
למחרת בבוקר אוואן יוצא אל שכונות העיר שאותן חקר ביסודיות בשבועות האחרונים. הוא יודע איפה לברר, והבירורים האלה מובילים אותו בחזרה למפעל טקסטיל נטוש, לשיחה עם אסטוני קטן ומטופח ליד נול אריגה שעליו מסודרים בקפידה רובים סובייטיים.
 
התרמיל השמור בכיסו של אוואן מצריך מחסנית המתאימה למגוון מוגבל של כלי נשק. הוא מביט אל ההיצע שהגיע מברית ורשה, מבחין ברובה מוסין נגאן מיושן עם כוונת PSO-1. הוא מצביע עליו, והאסטוני נוטל את הרובה באמצעות פיסת בד נקייה ומגיש לו אותו. בעודו צופה באוואן בוחן את רובה הצלפים הרוסי, החיוך שלו הופך כמעט תאוותני.
 
הרובה יספק לאוואן סטייה של עד שני סנטימטרים ממרחק של מאה מטרים, וזה כל מה שהוא צריך, אבל הוא מפגין חוסר שביעות רצון לטובת המשא ומתן. "לא מהרובים המשובחים בעולם."
 
האיש מקפל את אצבעותיו הוורודות הרכות. "אתה הרי לא מתכוון להשתתף בתחרויות בקאמפ פֶּרי."
 
אוואן שם לב לציון המקום, שנעשה במיוחד עבורו, כקונה צפון אמריקני. הוא מרים עין בוחנת מן הכוונת ובוחן את האיש הקטן בחליפתו המגוחכת, שמכיס הז'קט שלה מציצה ממחטת הבד המתבקשת.
 
האסטוני מיטיב את עניבתו ומורה בסנטרו החלק כשל תינוק לעבר הרובה. "וחוץ מזה," הוא אומר, "שלושה מיליון גרמנים מתים לא טועים."
 
"אָלוואר?" קול נשי קלוש גורם לאוואן להפנות את ראשו.
 
נערה יפה, כבת חמש עשרה, עומדת בפתח המשרד, עירומה מלבד שמיכה בלויה העוטפת את כתפיה. עיניה שחורות ומוקפות בעיגולים שחורים. עצמותיה בולטות מעורה. מאחוריה אוואן מבחין במזרן מטונף על הרצפה ולידו כוס וצלחת ממתכת.
 
"אני רעבה," היא אומרת.
 
אוואן, הדובר רוסית, מבין את דבריה אם כי הוא סבור שהיא דיברה אוקראינית. הוא מציין לעצמו שהוא חייב להוסיף עוד חץ לשוני לאשפת החיצים האינדו־אירופית שלו.
 
האסטוני מתרתח וגינוני המנהל־הכמעט־בכיר שאימץ מתפוגגים לרגע. "תחזרי לחדר שינה המזוין שלך. אמרתי לך לעולם לא לצאת כשאני מנהל פה עסקים."
 
היא לא ממש נסוגה, אלא נעלמת בחזרה בתוך המשרד.
 
אוואן מודד את משקלו של הרובה, כאילו הוא עומד לשלם לפי קילו. הוא מטה את ראשו לעבר הדלת הסגורה. "היא כנראה מעסיקה אותך."
 
אלוואר מחייך וחושף שיניים מוכתמות בטבק. "אין לך מושג, ידידי."
 
בצד, מציץ מאחורי וילון מוסט, מונח משטח ועליו תיבות של רימוני יד. האסטוני מבחין בכך שאוואן שם לב אליהן.
 
"ידידי, שנת 1997 הייתה טובה אליי," הוא אומר. "זה המערב הפרוע כאן עכשיו. אני לא עומד בקצב ההזמנות. כמויות גדולות עכשיו. אלה מסוג האנשים שמשנים סדרי עולם."
 
"לאיזה צד?" אוואן שואל.
 
האיש צוחק. "אין צדדים. יש רק כסף."
 
אחרי הרמז הזה ערימה של שטרות מחליפה ידיים.
 
 
 
***
 
 
 
שבעים ושתיים שעות לאחר מכן אוואן מוצא את עצמו בביוב שמתחת לרחוב ראשי, שקוע בלחות מהבילה, המוסין נגאן בידו. סבכת הביוב שמולו שקועה בשולי המדרכה ומעניקה לו נקודת תצפית טובה לאורך השדרה. מרחוק נשמעים צרצורים של רמקולים ניידים ושאגות קהל. המצעד הולך וקרב.
 
הודעות מוצפנות שונות מג'ק השלימו עבורו חלק מהמידע. המטרה: שר החוץ הניצי ההולך וצובר כוח, ומרבה לדבר על פיתוח נשק גרעיני. אוואן שואף את האוויר הביצתי ומחכה. קריאות שמחה עולות מן הרחוב שמעליו. הוא מרים את הרובה וקצהו בולט מעט מפתח הסבכה שבשולי המדרכה. יש לו תצפית ברורה, הכוונת היא כל עולמו.
 
ילדים נישאים על כתפיים צוחקים ומוחאים כפיים. בשולי הרחוב הוא רואה מחסומי עץ המונעים מההמונים להתקרב. דגלים קטנים מתנופפים מעל פנים כמו נחילי חרקים.
 
בראש השיירה קבוצה של רכבי שטח משוריינים פונה אל תוך שדה הראייה שלו במרחק של כמה מאות מטרים. המכוניות מתקדמות על האספלט לעברו של אוואן. הוא מתקשה לרגע לראות כל כלי רכב מתקרב בגלל הבזק קרני שמש הצהריים המשתקף מן הזגוגיות הקדמיות.
 
אוואן מכוון את גופו בהתאם לזווית הרובה כדי להימנע ככל האפשר מההדף וכדי שיוכל לירות קליע שני אם יצטרך. הוא מחשב את הסטייה המכאנית — אחת ושבע שמיניות בין כוונת הצלב לבין כתפי האתנח. לאחר מכן הוא מכוון את נקודת הפגיעה לתשעים מטרים, אל המקום שבו המרווח בין כלי הרכב הוא אופטימלי מן הזווית שלו. שדה הראייה שלו יקטן ככל שהמכונית תתקרב. אם המטרה תחלוף על פני נקודת הציון, כל מטר שיתווסף יקשה עליו לפגוע. זה חייב לקרות במרחק של תשעים מטרים — לא יותר ולא פחות.
 
הוא מתייצב בתנוחה המתאימה. מלבד הנשימה המצננת את שפתיו החשוקות, הוא אינו זז.
 
ואז המטרה שלו ממלאת פתאום את הכוונת. גבר גבוה ומקריח, בעל חזות מכובדת, רזה, בחליפה כהה, מוקף גנרלים שונים במדי שרד מלאים, ואשתו בשמלה פרחונית סגלגלה. הם מנופפים לקהל, מצטופפים בתא הפתוח של הרכב המזכיר את מכוניתו של האפיפיור.
 
מאה ועשרה מטרים.
 
מאה.
 
בעיה.
 
אשתו של שר החוץ מפנה את פניה לצד השני של הרחוב, ומסתירה לגמרי את שדה הראייה של אוואן. ראשה נמצא בדיוק לפני ראשו של בעלה.
 
תשעים וחמישה מטרים.
 
חרדה. לחלקיק שנייה אוואן מתפרק ואז מתעשת.
 
אם הוא חייב לירות דרכה, הכי טוב לירות דרך ארובת העין כדי שתהיה רק נקודה אחת שתוכל לגרום לקליע לסטות. אוואן מכוון ישירות אל האישון שלה.
 
תשעים ושלושה.
 
הוא מושך את ההדק הדו שלבי ונושם נשימה אחת.
 
הוא מביט ישירות אל תוך עינה, לתוכה. מסקרה על הריסים המעוגלים, קמטי שמחה על העפעף העליון. היא אינה חלק מהמשימה שלו. האם עליו לראות בה נזק משני? במסדרונות מוחו אוואן מקשיב לג'ק, אבל אינו שומע דבר מלבד רחש הצמיגים החולפים ותנועת הקהל האחוז טירוף.
 
נשימה שנייה. נשיפה. חצי נשימה אחרונה לפי הירייה.
 
אם יחכה, יצוצו אינספור בעיות חדשות.
 
תנועת אצבע של מילימטר תספיק לביצוע המטלה.
 
למרבה התדהמה קולו של ג'ק מופיע פתאום, לחישה באוזנו: החלק הקשה אינו להפוך אותך לרוצח. החלק הקשה הוא לשמור אותך אנושי.
 
המכונית ממשיכה להתקדם. היא על הכוונת. הנקודה הכהה על אישונה, ראשו של השר נוטה לאחור, בדיוק מאחוריה. עכשיו.
 
ואז הם חולפים.
 
אוואן פולט את חצי הנשימה. זיעה צורבת את עינו. מוחו משתולל, מחשב מחדש, מכוון את נקודות ההצלבה, מכוון מחדש את הכוונת, מתמקד על הפנים המתקרבים ומתרחקים בעודו מתאמץ לשמור את האובייקט בטווח הכוונת. כפי שחשש, שדה הראייה שלו מצטמצם, ותסבוכות נערמות על גבי תסבוכות.
 
הוא נושם. מתמקד.
 
מושך קלות את ההדק. מכוון את העדשה אל המטרה המתרחקת. יהיה רגע, רגע אחד, שבו יוכל לעשות את זה נקי, כמו שצריך, וכשהרגע הזה יגיע, הוא יהיה מוכן.
 
הגנרלים זזים סביב האישה, מחייכים מתחת לשפמיהם, פניו של השר מופיעים ונעלמים, לרגע גלויים ואחר כך אינם. שבעים וחמישה מטרים כעת, והרכב המתקדם מחדד את הזווית עוד ועוד, עד שנותר ממנה משולש זעיר.
 
היקום מתכווץ לגודל הכוונת. כל דבר אחר אינו קיים, אפילו לא הנשימה. האישה מסתובבת, החזה הגדול שלה ממלא את שדה הראייה שלו, השר שוב נעלם מאחוריה. אוואן מחכה שזרועה תורם לעוד נפנוף אל הקהל ולבסוף זה קורה, פיסת בד נעה כמו כנף מתחת לזרועה. השר, מאחורי הבד, אינו נראה, אבל אוואן עקב אחרי תנועותיו וצפה לאן יגיע.
 
הוא נושף באיטיות, מבלי לזוז, ואז לוחץ על ההדק. הקליע חודר מבעד לבד, שלושה סנטימטרים מתחת למרפק המיושר של האישה.
 
ידיו של אוואן נעות מעצמן, מכינות את הרובה ליריית המשך, בעוד התרמיל משתחרר וצונח לרגליו בנקישה. אבל לא יהיה צורך בקליע שני. שר החוץ רוכן שמוט על שני גנרלים, עיניו חלולות, לחי אחת מנוקבת בחור שגודלו כאצבע, אבל אוואן אינו שומע דבר מעבר לשאגות הקהל.
 
הוא שומט את הרובה לתוך זרם הביוב שחולף מתחתיו. אחרי שהוא אוסף את הקליע הקטלני, הוא מוציא את שקיק הניילון ומנער אותו, מטיל על אדן הסבכה את התרמיל שבתוכו עם טביעת האצבע הבלתי נראית שעליו, טביעת אצבע שכעת הוא יודע כי היא שייכת למורד צ'צ'ני ידוע לשמצה.
 
הם יחפשו בקהל, בבניינים הסמוכים, בכלי הרכב החונים לפני שיחשבו לבדוק מתחת לאדמה, אבל למרות זאת אוואן ממהר אל פתח היציאה שלו ומגיח מתחת לכיסוי הבור שבכביש המוליך אל הפארק, במרחק חמישה רחובות צפונה. הוא צועד שלושה רחובות מזרחה, מתרחק מן התנועה הממהרת ועולה על אוטובוס. כמה שניות לאחר מכן הוא יורד, הופך את הז'קט הדו צדדי שלו, ומזגזג בין רחובות העיר. השמועות רוחשות על שפתי העוברים ושבים, מרחפות מעל שולחנות בתי הקפה, בוקעות ממכשירי רדיו במכוניות.
 
כשהוא חוזר בשלום לחדרו השכור, הוא מתחבר לחשבון המייל ויוצר הודעה שמורה חדשה ובה מילה אחת: "נוטרל."
 
כעבור רגע הטיוטה מתעדכנת: "סיים את המבצע."
 
אוואן מביט במילים ומרגיש את הרגשות קורנים מפניו. הוא מעביר את ידו בשערו הקצר וכף ידו מתכסה בזיעה. הוא נעמד, מתרחק מהלפטופ, חוזר. מקליד: "מבקש קשר טלפוני."
 
הוא מקליק רענֵן. מקליק שוב. כלום.
 
ג'ק חושב על זה.
 
 
 
***
 
 
 
כעבור שבע עשרה שעות מתוחות אוואן סוף סוף מקבל תשובה, ושעתיים אחר כך הוא עומד בצומת הרחובות המסוים, אחרי שטלפן לג'ק מטלפון ציבורי. הוא תפס את ג'ק בשעת בוקר מוקדמת בחוף המזרחי, אם כי הוא נשמע דרוך כתמיד, מנסח תשובות במילים מעטות ומדויקות, שתיקות רבות הבעה וטעונות הבעה, כמו שמוחו החריף, מוחו של סוכן מפעיל, נוהג לעשות.
 
"הוא בסך הכול סיפק את התרמיל," אומר אוואן.
 
ג'ק אומר, "זה כל מה שאתה יודע על מה שהוא עשה."
 
"הוא נראה נאמן. נכס."
 
"אל תאמין לכל מה שאתה חושב."
 
הבריזה מטיחה פתיתי לחות בפניו של אוואן. הוא רוכן אל תוך צווארון מעילו ופונה לכאן ולשם ומתבונן בהולכי הרגל, במכוניות, בחלונות בנייני האבן הגבוהים שמקיפים אותו.
 
"הוא לא חבר שלנו," אומר ג'ק. "הוא חבר של כולם. איש עסקים. הוא פשוט מוכר תרמילים עם טביעות אצבעות. הוא משנע אמצעי לחימה."
 
"אמצעי לחימה?"
 
"חומרי גלם לנשק גרעיני. למרבה במחיר. הוא גורם שמסבך את העבודה שלנו כאן. זה צריך להספיק לך."
 
"מה עם הדיבר השישי?" שואל אוואן וזעם מתגנב לקולו. "'הטל ספק בפקודות'."
 
"הטלתָ ספק," אומר ג'ק. "עכשיו תבצע אותן. סיים את המבצע. החבר שלך וכל מי שהשתמשת בו. אסור לאפשר לזה להצביע עלינו."
 
לאחר מכן נשמע זמזום צליל החיוג.
 
אוואן משוטט בשכונה עד שהוא נתקל במכונית 'גא"ז וולגה', מכונית משפחתית בעלת ארבע דלתות שנפוצה ברחובות האלה ממש כמו הקרייזלר בדטרויט. הוא מחבר את חוטי החשמל, מתניע אותה ועוזב את העיר בנסיעה אל השקיעה המדממת. הוא חונה במרחק של כמה רחובות מן הדירה בבניין עם חדר המדרגות המתעקל המכוסה שפריץ, וצועד לשם בחשאי, בחסות הלילה היורד. רק ברגע שהוא מגיע אל האריחים התורכיים הכחולים לבנים, הוא שולף את כלי הפריצה שלו. המנעול המחליד בדלת העץ הגדולה מתמסר לו בתוך שניות.
 
אוואן מתגנב בדממה וחוצה את החדר הראשי בעל התקרה הקמורה. אקדח המקארוב מונח במקומו, על גבי הטלוויזיה הנושנה. הוא טעון.
 
בחלקה האחורי של הדירה המטבח מואר, ומבעד לווילון החרוזים עולה קולו המשובש של קריין נלהב המלהג בשפה שאוואן אינו מכיר. טג'יקית? בוכרית?
 
כמה מעט הוא יודע על החיים האלה שהוא עומד לחסל.
 
החרוזים התלויים מפלחים את שדה הראייה שלו לפסי אורך. האיש יושב ליד שולחן קטן וסדוק, בגבו אליו, ולוגם מרק מקערה. מכשיר רדיו מיושן עומד בפינה ליד כירה חשמלית. דיוקן קטן ופרוזאי: גבר אוכל ארוחת ערב לבדו.
 
אוואן נכנס מבעד לווילון, נקישות החרוזים מכריזות על בואו. האיש מסתובב ומביט בו מבעד למשקפיו דקיקי המסגרת. יש רגע של זיהוי, ואז תווי פניו מתעוותים ביגון. אין בהם כעס או פחד — רק עצב. הוא מהנהן פעם אחת וחוזר ופונה אל המרק שלו.
 
אוואן יורה בעורפו.
 
כשהאיש צונח קדימה, הכיסא שלו מחליק כמה סנטימטרים לאחור וגופו נותר מונח שם, בחזה שעוּן על קצה השולחן, פניו בתוך המרק.
 
אוואן מרים אותו מתוך המרק, זוקף אותו בכיסא ומנקה את פניו כמיטב יכולתו. עינו השמאלית איננה, וכך גם חלק ממצחו. כשאוואן מחזיר את המטלית לדלפק, הוא נתקל במאפרת חמר פשוטה, מעוצבת בידיו של ילד.
 
הוא מקיא בכיור.
 
לאחר מכן הוא מוצא בקבוק של כלור בארון ושופך את תכולתו אל פתח הביוב.
 
כשהוא יוצא אל חדר המדרגות החשוך, הוא מבחין באדם העולה אט אט במדרגות, אולי משום ששמע את רעש הירייה. אגרוף ידו השמאלית של האיש בוהק אפילו בחשיכה.
 
הם קופאים באמצע הדרך.
 
האיש הוא צללית אפלה לגמרי בעיניי אוואן, ממש כפי שאוואן בעיניו. ראשו של האיש מורכן לעבר האקדח שבידו של אוואן. האיש מנמיך את אקדחו שלו, פורש את כף ידו האחרת כדי להדגיש שהוא בלתי מזיק ומטלטל את ראשו. אוואן מהנהן וממהר לחלוף על פניו.
 
עשר דקות לאחר מכן, כשהוא כבר באמצע העיר, חזהו מכווץ והוא עדיין מתקשה לנשום נשימות עמוקות.
 
התחנה הבאה שלו היא מפעל הטקסטיל הנטוש. כשהוא נכנס, ממהר בין גלילי הבד העצומים, מופיע פתאום האסטוני המטופח. הוא אוחז בידו קלצ'ניקוב, לא פחות, שמחסנית מעוקלת בולטת מתוכו כמו חט של פיל. אוואן הגיע מצויד באקדח לקרב תתי מקלעים. הם עומדים ליד הנול התעשייתי שלידו נפגשו קודם.
 
האסטוני מטה את ראשו בסקרנות תמימה, אבל אינו מרפה מאחיזתו בתת המקלע ועיניו הקטנות נוקשות כאבן. אפילו בשעה כזו, כשרק התעורר משנתו, הוא לובש מכנסיים מגוהצים היטב וחולצה מחויטת, אם כי היא אינה תחובה בשלמות במכנסיו. הדלת למשרד שמאחוריו סגורה, אבל אור עמום מאיר את הזכוכית החלבית שבחלון.
 
הגברים ניצבים זה מול זה במתח, אינם מכוונים את כלי הנשק, אבל גם לא מרפים מהם.
 
"אני זקוק לעזרתך," אומר אוואן. אט אט ובזהירות הוא מרים את המקארוב ואז משחק באצבעותיו במחלק. "זה כל הזמן נתקע."
 
חיוך מופיע על פניו של האסטוני, קשת מדויקת הנפערת בין לחייו הרכות הוורודות. "זה בגלל שלא קנית את זה ממני." הוא מושיט את ידו אל האקדח. "אבל ברצינות, מבחינה סטטיסטית זה כמעט בלתי אפשרי. מקארובים לא נתקעים."
 
אוואן יודע, אבל זה היה התירוץ היחיד שהצליח להמציא באותו רגע.
 
האסטוני מטלטל את ידו בחוסר סבלנות. מתחת למרפקו האחר מציץ קנה הקלצ'ניקוב. "ובכן?"
 
אוואן נאלץ למסור לו את האקדח.
 
האסטוני לוקח אותו ואז מניח את הנשק שלו על הנול. הוא מוציא את המחסנית, בוחן אותה ואז מחייך נוכח בורותו של אוואן. "החלק התחתון של שפת ההזנה של המחסנית מחוספס כתוצאה מהחיכוך בפליטת התרמילים."
 
בקצה הנעל הוא מושך אליו תיבת קרטון מתחת לנול. הוא מחטט בתכולתה, מוציא מתוכה מחסנית חדשה ונועץ אותה במקומה ואז מגיש את האקדח בחזרה לאוואן.
 
"אני מצטער," אומר אוואן ויורה בחזהו של האיש.
 
האסטוני נופל לאחור וכפות ידיו נחבטות בבטון. הוא רועד, זרועותיו מפרפרות. שיעול מותיר שכבה עבה של רוק על שפתיו הכחולות. אישוניו נעים במהירות למעלה, כדי למצוא את אוואן. אוואן מעולם לא ראה אימה כזו בפניו של אדם אחר.
 
אוואן רוכן, אוחז בידו המטופחת. הציפורניים נקיות וגזוזות. האסטוני אוחז באצבעותיו של אוואן, אוחז בזרועו בידו האחרת ומושך אותו אליו. החיבוק החלקי יכול היה להיות מלא חיבה, בנסיבות אחרות. אולי הוא כזה אפילו כעת. אוואן מניח אותו בעדינות על הרצפה, מערסל את ראשו כדי שלא ייחבט בבטון. הוא מחזיק בידו של האיש עד שהיא נשמטת.
 
לאחר מכן הוא מזדקף, חוזר אל המשרד הצנוע ופותח את הדלת. הבחורה, חיוורת וחבולת שפתיים, שוכבת מכווצת על המזרן. ערכה להזרקת הרואין מונחת על כיסא מתכת מתקפל. היא עירומה, מכוסה בשטפי דם, כולה עור ועצמות. הכתף השמאלית שלה נראית כאילו נעקרה ממקומה. לא יכול להיות שהיא לא שמעה את הירייה.
 
על שולחן מתכת מול המזרן מונחת תיבת סיגרים מתפקעת משטרות. אוואן מרים אותה ומניח אותה על הרצפה ליד זרועה. "את חופשיה ללכת," הוא אומר.
 
היא מגלגלת לעברו עיניים נרפות.
 
הוא משאיר אותה שם, עם התיבה המלאה במזומנים.
 
באותו לילה הוא ישן במלון אחר, מתחבר למייל ומשאיר טיוטה עבור ג'ק. "המבצע נסגר."
 
הוא בודק זמני המראות משדה התעופה השני בגודלו במדינה סמוכה. מחר יהיה יום עמוס.
 
ומחר ועוד מחר ועוד מחר1.
 
 
 
היום 
1
 
 
פנים בהמון
 
 
גבר נטמע בתוך המון התיירים שנאספו ליד המדרכה ברחוב E. הוא לא היה גבוה ולא נמוך, לא שרירי במיוחד ולא כחוש. סתם בחור ממוצע, לא נאה במיוחד.
 
כובע בייסבול של ה'וושינגטון נשיונלס' היה משוך מטה מעל עיניו כדי לחמוק ממצלמות האבטחה. הוא תחב גלילי תחבושת קטנים מעל שיניו הטוחנות כדי לשנות את מבנה פניו ולחמוק מן התוכנה הביומטרית שהשירות החשאי בוחן בה את כל הפנים בהמון. הוא לבש בגדים צמודים שהבליטו את צורת גופו, ללא מעיל מחוץ לעונה שעשוי היה להסתיר ציוד או אמצעי לחימה ולמשוך תשומת לב לא רצויה.
 
הוא טס לוושינגטון הבירה מהחוף המערבי — כפי שעשה בפעם הקודמת ובפעם שקדמה לה — מצויד בדרכון עם שם אחר. הוא שכר מכונית בזהות אחרת ושכר חדר במלון בזהות שלישית.
 
הוא לגם ברעש מתוך הכוס העצומה שרכש בחנות סֶוֶון אילֶוון, עוד אביזר שנועד להתאים לטישרט מהמוזיאון הלאומי לתעופה וחלל, ולנעלי הצעידה 'קלארקס' שקנה בשבוע שעבר וייבש במייבש הכביסה עם סמרטוטים מלוכלכים כדי שייראו משומשות. למשקה המוגז היה טעם צפוי של כימיקלים והוא תהה למה אנשים מוכנים להכניס דבר כזה לגוף מרצונם החופשי.
 
הוא ידע מה אסור שיראו בו. הוא לא הזיע ונמנע מתנועות עצבניות — בלי להרכין כתפיים בהתגוננות ובלי לנוע בעצבנות מרגל לרגל. הוא לא נשא איתו תיק או תרמיל גב, ולא תחב את ידיו לכיסים.
 
אוואן סמוק הכיר היטב את הפרוטוקולים של השירות החשאי.
 
במשך חצי שנה הוא עסק בצירוף פיסות מידע זו לזו, כדי להרכיב את התמונה המלאה. הוא הגיע לשלבים האחרונים של הכרת הרקע. הגיע הזמן להתחיל לתכנן את המשימה.
 
הוא הניח את ידיו על סורגי השערים שהתנשאו לגובה שניים וחצי מטרים. העצים במדשאה הדרומית יצרו מעין משפך המוביל אל הבית הלבן, ואילו אוואן היה טורח לחשוב על מטפורות, יכול להיות שזו הייתה נראית לו מטפורה מתאימה למבטו ההולך ומתמקד.
 
הוא הניח את הכוס העצומה שלו על המדרכה, הרים את המצלמה התלויה על צווארו והעמיד פנים שהוא משחק בכפתוריה. כדי להחדיר אותה אל בין סורגי הגדר, הוא נאלץ להסיר את המכסה מעדשת הניקוֹר 200-18 מילימטר שלו. כשהצמיד את עינו לעינית, הוא ראה בבירור תמונה מוגדלת של החזית הדרומית של הבית הלבן.
 
אבוד בין המון התיירים המצלמים, הוא הניח לעדשה לשוטט ברחבי החצר. המכשולים היו מרשימים.
 
עמודי פלדה הוצבו במקומות אסטרטגיים מסביב לבניין.
 
קורות תת קרקעיות המתינו דרוכות לזינוק מעלה בתגובה להתגרות הזעירה שבזעירות.
 
במרחק שלושה מטרים מהגדר המתינו חיישני קרקע ומצלמות עיקוב איכותיות, מוכנים ללכוד כל תנועה או רטט על הקרקע מן הצד הלא נכון של הגדר.
 
פלוגה של שוטרים במדים ניצבה בעמדות בולטות לעין, במרחקים קבועים, בכל רחבי השטח, מגובה ביחידת חירום של נושאי תתי מקלעים FN P90. בהתאם לסטריאוטיפים של השירות החשאי, הסוכנים הרכיבו משקפי שמש 'ויילי X', אבל היה למשקפיים האלה גם יתרון מבצעי: תוקף אפשרי לעולם לא יכול היה לדעת בוודאות לאן הם מביטים. עמדות התצפית הגבוהות מנעו מן האנשים בקהל לראות את כל אמצעי האבטחה שאינם אמורים לראות.
 
בשער הדרום־מערבי ניצבו שני רועים בלגים דרוכים על משטח בטון מוגבה, שצונן באמצעים תרמו־אלקטרוניים כדי שכפות רגליהם לא ייצרבו בחום הקיץ. הם רחרחו את כלי הרכב הנכנסים בחיפוש אחר חומרי נפץ. הם אומנו גם לתקיפה במקרה שמישהו יקפוץ מעל הגדר. אוואן חשב שכנראה אין בעולם מקום גרוע יותר להיקלע אליו, מאשר אל בין מלתעותיו של רועה בלגי במשקל ארבעים קילו. הכלבים היו תוקפים מיומנים, משובחים בהרבה מהמקובל בקטגוריית המשקל שלהם. יחידת הקומנדו אריות הים 6 אפילו צנחה עם הכלבים האלה לתוך המתחם של בן לאדן באבוטאבאד.
 
לאחר מכן אוואן הפנה את המצלמה אל הבית הלבן עצמו. האכסדרה העגולה למחצה בצד הדרומי, כמו כל היקפו של הבניין, הייתה מצוידת בחיישני אינפרה־אדום ובחיישני קול, שכולם נוטרו 24/7 על ידי החמ"ל המקומי וגם על ידי חדר המבצעים המשותף של מטה השירות החשאי במרחק של קילומטר וחצי מזרחה משם.
 
סוכנים של המטה המשותף ניטרו גם מסכי רדאר שהראו כל מטוס שחדר לשטח האווירי של המקום. הם שמרו על קשר בלתי פוסק סביב השעון עם מִנהל התעופה הפדראלי ועם מגדל הפיקוח בשדה התעופה רייגן. אם רחפן או טייס על־אנושי יצליחו להסתנן מבעד למערך ההתרעה המוקדמת, מערכת הגנה אווירית טעונה בטילי סטינגר FIM-92 הייתה פרושה על הבית הלבן עצמו, מוכנה ליירוט.
 
אוואן היטה את עדשת הזום מעלה אל הגג שמעל למרפסת טרומן. צלף מאובזר ברובה סטונר SR-16 ניצב תמיד בעמדה וסיפק הגנה נוספת למדשאה הדרומית, שם עיגולי ענק אדומים סימנו את משטח הנחיתה של 'מארין 1', המסוק הנשיאותי. צלפים נוספים פטרלו על הגג, אוחזים ברובי מגנום וינצ'סטר 0.300, המסוגלים לקלוע לְמטרה במרחק של עד חצי קילומטר, ויצרו כיפת מגן שהשתרעה לאורך קילומטר וחצי לכל כיוון.
 
זה לא יהיה קשה להגיע לבית הלבן. זה יהיה בלתי אפשרי.
 
זה לא יהיה קל יותר, אם מישהו בר מזל יצליח לחדור ולהגיע אל סף הבניין.
 
בין גלאי המתכת, עמדות השמירה ושערי המגנומטר, דבר לא הוכנס לבית הלבן אלא אחרי סריקה קפדנית. אפילו לא פריט יחיד מבין מיליוני דברי הדואר שהגיעו למקום מדי שנה. אפילו לא האוויר עצמו. רחרחנים אלקטרוניים בכל כניסה איתרו כל רמז למיקרואורגניזמים, גזים מסוכנים או כל רוח רעה העלולה להזיק. יחידת האבטחה הטכנית ערכה בדיקות יומיות בכל חדר וחיפשה וירוסים, חיידקים, רדיואקטיביות ושיירים של חומרי נפץ וזיהום מכל סוג.
 
אפילו אם באורח פלא מישהו היה מסוגל ממש לחדור אל הבניין המאובטח ביותר על פני כדור הארץ, הבית הלבן היה מצויד באמצעי אבטחה נוספים. בתוכו היו חבויים לא רק אינספור כפתורי מצוקה, אזעקות וחדרים בטוחים, אלא גם נתיבי הימלטות רבים לזמן חירום, כולל תעלה ברוחב שלושה מטרים — חצובה מתחת לשדרת 'איסט אקזיקיוטיב' המשמשת כביש שירות לבית הלבן — המובילה אל מרתפי משרד האוצר שמעבר לכביש.
 
אוואן כיוון את המצלמה כלפי מטה והתרחק מסורגי הפלדה כשהוא פולט אנחה חרישית.
 
זאת תהיה עבודה קשה להרוג את הנשיא.
 
 

גרג הורביץ

גרג הורביץ הוא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר כיום בתחום ספרות המתח העולמית. ספריו מתורגמים לעשרות שפות בכל העולם ומככבים באופן קבוע ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס ומקומות רבים נוספים. 
הורביץ הוא בוגר אוניברסיטאות הרווארד ואוקספורד, והוא מתגורר עם משפחתו בלוס אנג'לס, שם הוא גם כותב תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה.

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה לוי
  • הוצאה: דני ספרים
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 480 עמ' מודפסים
מתוך האפלה גרג הורביץ
1997 
פרולוג
 
 
גשם בלתי פוסק
 
 
 
 
אֶוַואן בן תשע עשרה, זה עתה ירד מהמטוס, מאומן, מוכן למשימה. אבל טרם עמד למבחן.
 
המשימה הראשונה שלו כיתום X.
 
הוא מסתגל במהירות למקום הזר, עיר שבה הגשם אינו מפסיק לטפטף, בנייני ממשלה רבי רושם וגברים שמנשקים על שתי הלחיים.
 
רשת הביטחון שלו מושלמת, מרופדת בוויזות, בדרכונים עם החותמות המתאימות, בכתובות קודמות שניתן להוכיח את קיומן ובמספרי טלפון המצלצלים ונענים על ידי אנשים שהוצבו במקומות המתאימים. ג'ק, המפעיל שלו, שהוא גם מעין אב חלופי עבורו, יצר למענו דמות בדויה חסרת כל ייחוד, שמתאימה לפעילות מבצעית — יזם צעיר מאונטריו, שלאחרונה נפרד מאשתו הצעירה כמותו, והוא להוט להוביל את עסקי שיפוץ הבתים של המשפחה לתחומים חדשים. הוא וג'ק עיצבו את הזהות שלו, לשו אותה כמו בצק, עד שאוואן כל כך הזדהה איתה שהוא ממש חש את הכאב שבהתפרקות נישואיו ואת האש הדוחקת בו להעז ולהתרחב לשווקים חדשים. אוואן למד לא להעמיד פנים אלא לחיות את סיפור הכיסוי שלו. והוא עושה כמיטב יכולתו להסתיר את החלק שבו שאינו מאמין לדמותו הבדויה, עד שיזדקק לו.
 
הוא מרבה להסתובב בעיר האפרורית הזו, כדי למנוע שחיקה של סיפור הכיסוי שלו. מדי פעם הוא נתקל ברחוב באחרים בני גילו. הם נראים כמו יצורים בני מין אחר. הם נושאים תרמילי גב והם יוצאים מאכסניות ונכנסים אליהן, שיכורים, חולקים סיפורים מן הלימודים בשפות זרות. כמו תמיד, הוא נותר מרוחק — מהם ומכל אחד אחר. לארצות הברית אין עקבות גלויים במדינה הזו. לא יהיה מפגש בין שתי מכוניות, לא מגע פיזי כלשהו עם מישהו מהשגרירות. אם ייכשל, הוא ימצא את מותו בכלא קר, לבד, שכוח, אחרי שנים של סבל. כלומר אם יהיה לו מזל והוא לא יוּצא להורג.
 
לילה אחד הוא מהרהר בשמיכה הבלויה במלון שנראה עתיק כמו המדינה עצמה, כשטלפון החוגה שעל השידה, טלפון שצבעו צהוב חרדל, מצלצל בקול מחריש אוזניים.
 
זה ג'ק. "אפשר לדבר עם פרדריק?" הוא אומר.
 
"אין כאן איש בשם הזה," אומר אוואן ומנתק.
 
הוא מדליק מיד את הלפטופ שלו ומתחבר בצורה פיראטית לאינטרנט של סוכנות הנסיעות שמעבר לסמטה. הוא מתחבר לחשבון מייל מסוים ובודק את תיקיית הטיוטות.
 
ואכן יש שם הודעה שלא נשלחה.
 
שתי מילים: 'החבילה ממתינה'. וכתובת בשולי העיר. זה הכול.
 
הוא מקליד מתחת. "זה כלי נשק?"
 
הוא מקליק: שמור.
 
כעבור רגע הטיוטה מתעדכנת: "אתה כלי הנשק. כל היתר הם רק אמצעים."
 
אפילו מצידו האחר של העולם ג'ק חולק איתו פניני חוכמה — אמרת זֶן שהיא גם קריאת קרב, והכול חינוכי מאוד.
 
אוואן מתנתק. מכיוון שהם תקשרו בתוך הודעה שמורה באותו חשבון, אף מילה לא נשלחה ברשת, שם הייתה עלולה להתגלות או להיתפס.
 
בדרך החוצה מחדרו השכור אוואן קופא, ידו אוחזת בידית המתנדנדת. הוא נשלח לבצע מטלה. ברגע שיֵצא מהחדר, זה יהיה רשמי. שבע שנות אימונים הביאו אותו לרגע הזה. גופו אחוז פחד גדול ומוחץ. הוא לא רוצה למות. הוא לא רוצה לשבור סלעים ולאכול גולאש באיזה מחנה כפייה עד סוף ימיו. הוא לא רוצה לחוש ברגעיו האחרונים את לחץ קנה הטוקארב 9 מילימטרים בבסיס הגולגולת ולטעום טעם של נחושת. הגשם הבלתי פוסק מכה בחלון, טוק־טו־טוק שמותח את עצביו. החולצה שלו ספוגה זיעה, אבל ידית הדלת הקטנה נותרת קרה תחת כף ידו.
 
כמו תפילה הוא שומע את המילים של ג'ק באוזנו, כאילו הוא עומד לצידו: דמיין מישהו אחר, מישהו טוב ממך. חזק יותר. חכם יותר. קשוח יותר. ואז תעשה מה שהבחור הזה היה עושה.
 
"תתנהג כמו מי שאתה רוצה להיות," אוואן אומר אל האוויר המעופש במלון.
 
הוא נשבע להותיר את הפחד מאחוריו בחדר הזה. לנצח.
 
הוא פותח את הדלת ויוצא.
 
האוטובוס שלוקח אותו אל מחוץ לעיר מצחין מריחות גוף ומטבק מתוק. הוא יושב מאחור ומכסה את קצות אצבעותיו בשכבה דקה ונוצצת של דבק פלא, כדי לא להשאיר טביעות אצבעות. הוא מעדיף את זה על פני כפפות, משום שזה נראה פחות חשוד ומאפשר לו יותר תחושה.
 
האספלט המלא מהמורות הופך לדרך עפר מתפתלת החצובה בצלע ההר. הבנייה חמורת הסבר של הגוש המזרחי מתחלפת בכפרים שבתיהם מפוזרים באי סדר. סדינים מתנופפים ברוח. בניינים עקומים. הרוח נושאת עמה את קריאת המואזין לתפילה. כאילו הם צלחו יבשות ולא רק יישובים.
 
הכתובת שייכת לדירה בבניין גבוה ונטול מעלית, המשקיפה על הכביש הפקוק. אוואן מטפס בחדר מדרגות מתעקל שקירותיו מכוסים שפריץ, חוצה את רצפת האריחים התורכית בכחול ולבן ודופק על דלת קשתית ענקית עשויה עץ ומקושטת ברצועות מתכת מחלידות. היא נפתחת לרווחה בחריקה וחושפת גבר עגלגל הלבוש בגדים רחבים בסגנון לא ברור.
 
"אה," הוא אומר ומשקפיו דקי המסגרת נוצצים. "אני משער שהדרך עברה עליך בשלום?" תנועת יד רחבה ושרוול מתנופף מלווים את דבריו באנגלית מהולה בשמץ מבטא זר. "תיכנס."
 
התקרה גבוהה, כמו בכנסייה. אקדח מקארוב מונח גלוי לעין על טלוויזיה שעליה ניצבת אנטנה פנימית. האיש ואוואן חולפים מבעד לווילונות מחורזים אל מטבח צפוף ומתיישבים. מולם מונחות קערות עץ מלאות בתאנים, בפירות יבשים ובאגוזים.
 
האיש שולף שקיק ניילון שעליו מדבקה בכתב קירילי וכיתוב מודגש: "עיניים בלבד". בתוך השקיק יש תרמיל של קליע בודד. אוואן בוחן אותו מבעד לניילון. תרמיל עשוי תערובת פלדה ונחושת, ממחסנית של 7.62 × 54 מ"מ.
 
הוא מבין שעל הקליע הזה נמצאת טביעת אצבע, שיש להשאיר אותו בזירה כדי להפנות את האשמה על הדבר שאוואן נדרש לבצע כלפי מישהו אחר.
 
הוא מודה לאיש ומתכוון לקום, אבל האיש מושיט את ידו מצידו השני של השולחן וכורך את אצבעותיו החומות סביב מפרק ידו של אוואן. "מה שאתה אוחז בידך הוא מסוכן יותר משאתה מסוגל לדמיין. תיזהר, חבר. זהו עולם לא בטוח."
 
 
***
 
 
 
למחרת בבוקר אוואן יוצא אל שכונות העיר שאותן חקר ביסודיות בשבועות האחרונים. הוא יודע איפה לברר, והבירורים האלה מובילים אותו בחזרה למפעל טקסטיל נטוש, לשיחה עם אסטוני קטן ומטופח ליד נול אריגה שעליו מסודרים בקפידה רובים סובייטיים.
 
התרמיל השמור בכיסו של אוואן מצריך מחסנית המתאימה למגוון מוגבל של כלי נשק. הוא מביט אל ההיצע שהגיע מברית ורשה, מבחין ברובה מוסין נגאן מיושן עם כוונת PSO-1. הוא מצביע עליו, והאסטוני נוטל את הרובה באמצעות פיסת בד נקייה ומגיש לו אותו. בעודו צופה באוואן בוחן את רובה הצלפים הרוסי, החיוך שלו הופך כמעט תאוותני.
 
הרובה יספק לאוואן סטייה של עד שני סנטימטרים ממרחק של מאה מטרים, וזה כל מה שהוא צריך, אבל הוא מפגין חוסר שביעות רצון לטובת המשא ומתן. "לא מהרובים המשובחים בעולם."
 
האיש מקפל את אצבעותיו הוורודות הרכות. "אתה הרי לא מתכוון להשתתף בתחרויות בקאמפ פֶּרי."
 
אוואן שם לב לציון המקום, שנעשה במיוחד עבורו, כקונה צפון אמריקני. הוא מרים עין בוחנת מן הכוונת ובוחן את האיש הקטן בחליפתו המגוחכת, שמכיס הז'קט שלה מציצה ממחטת הבד המתבקשת.
 
האסטוני מיטיב את עניבתו ומורה בסנטרו החלק כשל תינוק לעבר הרובה. "וחוץ מזה," הוא אומר, "שלושה מיליון גרמנים מתים לא טועים."
 
"אָלוואר?" קול נשי קלוש גורם לאוואן להפנות את ראשו.
 
נערה יפה, כבת חמש עשרה, עומדת בפתח המשרד, עירומה מלבד שמיכה בלויה העוטפת את כתפיה. עיניה שחורות ומוקפות בעיגולים שחורים. עצמותיה בולטות מעורה. מאחוריה אוואן מבחין במזרן מטונף על הרצפה ולידו כוס וצלחת ממתכת.
 
"אני רעבה," היא אומרת.
 
אוואן, הדובר רוסית, מבין את דבריה אם כי הוא סבור שהיא דיברה אוקראינית. הוא מציין לעצמו שהוא חייב להוסיף עוד חץ לשוני לאשפת החיצים האינדו־אירופית שלו.
 
האסטוני מתרתח וגינוני המנהל־הכמעט־בכיר שאימץ מתפוגגים לרגע. "תחזרי לחדר שינה המזוין שלך. אמרתי לך לעולם לא לצאת כשאני מנהל פה עסקים."
 
היא לא ממש נסוגה, אלא נעלמת בחזרה בתוך המשרד.
 
אוואן מודד את משקלו של הרובה, כאילו הוא עומד לשלם לפי קילו. הוא מטה את ראשו לעבר הדלת הסגורה. "היא כנראה מעסיקה אותך."
 
אלוואר מחייך וחושף שיניים מוכתמות בטבק. "אין לך מושג, ידידי."
 
בצד, מציץ מאחורי וילון מוסט, מונח משטח ועליו תיבות של רימוני יד. האסטוני מבחין בכך שאוואן שם לב אליהן.
 
"ידידי, שנת 1997 הייתה טובה אליי," הוא אומר. "זה המערב הפרוע כאן עכשיו. אני לא עומד בקצב ההזמנות. כמויות גדולות עכשיו. אלה מסוג האנשים שמשנים סדרי עולם."
 
"לאיזה צד?" אוואן שואל.
 
האיש צוחק. "אין צדדים. יש רק כסף."
 
אחרי הרמז הזה ערימה של שטרות מחליפה ידיים.
 
 
 
***
 
 
 
שבעים ושתיים שעות לאחר מכן אוואן מוצא את עצמו בביוב שמתחת לרחוב ראשי, שקוע בלחות מהבילה, המוסין נגאן בידו. סבכת הביוב שמולו שקועה בשולי המדרכה ומעניקה לו נקודת תצפית טובה לאורך השדרה. מרחוק נשמעים צרצורים של רמקולים ניידים ושאגות קהל. המצעד הולך וקרב.
 
הודעות מוצפנות שונות מג'ק השלימו עבורו חלק מהמידע. המטרה: שר החוץ הניצי ההולך וצובר כוח, ומרבה לדבר על פיתוח נשק גרעיני. אוואן שואף את האוויר הביצתי ומחכה. קריאות שמחה עולות מן הרחוב שמעליו. הוא מרים את הרובה וקצהו בולט מעט מפתח הסבכה שבשולי המדרכה. יש לו תצפית ברורה, הכוונת היא כל עולמו.
 
ילדים נישאים על כתפיים צוחקים ומוחאים כפיים. בשולי הרחוב הוא רואה מחסומי עץ המונעים מההמונים להתקרב. דגלים קטנים מתנופפים מעל פנים כמו נחילי חרקים.
 
בראש השיירה קבוצה של רכבי שטח משוריינים פונה אל תוך שדה הראייה שלו במרחק של כמה מאות מטרים. המכוניות מתקדמות על האספלט לעברו של אוואן. הוא מתקשה לרגע לראות כל כלי רכב מתקרב בגלל הבזק קרני שמש הצהריים המשתקף מן הזגוגיות הקדמיות.
 
אוואן מכוון את גופו בהתאם לזווית הרובה כדי להימנע ככל האפשר מההדף וכדי שיוכל לירות קליע שני אם יצטרך. הוא מחשב את הסטייה המכאנית — אחת ושבע שמיניות בין כוונת הצלב לבין כתפי האתנח. לאחר מכן הוא מכוון את נקודת הפגיעה לתשעים מטרים, אל המקום שבו המרווח בין כלי הרכב הוא אופטימלי מן הזווית שלו. שדה הראייה שלו יקטן ככל שהמכונית תתקרב. אם המטרה תחלוף על פני נקודת הציון, כל מטר שיתווסף יקשה עליו לפגוע. זה חייב לקרות במרחק של תשעים מטרים — לא יותר ולא פחות.
 
הוא מתייצב בתנוחה המתאימה. מלבד הנשימה המצננת את שפתיו החשוקות, הוא אינו זז.
 
ואז המטרה שלו ממלאת פתאום את הכוונת. גבר גבוה ומקריח, בעל חזות מכובדת, רזה, בחליפה כהה, מוקף גנרלים שונים במדי שרד מלאים, ואשתו בשמלה פרחונית סגלגלה. הם מנופפים לקהל, מצטופפים בתא הפתוח של הרכב המזכיר את מכוניתו של האפיפיור.
 
מאה ועשרה מטרים.
 
מאה.
 
בעיה.
 
אשתו של שר החוץ מפנה את פניה לצד השני של הרחוב, ומסתירה לגמרי את שדה הראייה של אוואן. ראשה נמצא בדיוק לפני ראשו של בעלה.
 
תשעים וחמישה מטרים.
 
חרדה. לחלקיק שנייה אוואן מתפרק ואז מתעשת.
 
אם הוא חייב לירות דרכה, הכי טוב לירות דרך ארובת העין כדי שתהיה רק נקודה אחת שתוכל לגרום לקליע לסטות. אוואן מכוון ישירות אל האישון שלה.
 
תשעים ושלושה.
 
הוא מושך את ההדק הדו שלבי ונושם נשימה אחת.
 
הוא מביט ישירות אל תוך עינה, לתוכה. מסקרה על הריסים המעוגלים, קמטי שמחה על העפעף העליון. היא אינה חלק מהמשימה שלו. האם עליו לראות בה נזק משני? במסדרונות מוחו אוואן מקשיב לג'ק, אבל אינו שומע דבר מלבד רחש הצמיגים החולפים ותנועת הקהל האחוז טירוף.
 
נשימה שנייה. נשיפה. חצי נשימה אחרונה לפי הירייה.
 
אם יחכה, יצוצו אינספור בעיות חדשות.
 
תנועת אצבע של מילימטר תספיק לביצוע המטלה.
 
למרבה התדהמה קולו של ג'ק מופיע פתאום, לחישה באוזנו: החלק הקשה אינו להפוך אותך לרוצח. החלק הקשה הוא לשמור אותך אנושי.
 
המכונית ממשיכה להתקדם. היא על הכוונת. הנקודה הכהה על אישונה, ראשו של השר נוטה לאחור, בדיוק מאחוריה. עכשיו.
 
ואז הם חולפים.
 
אוואן פולט את חצי הנשימה. זיעה צורבת את עינו. מוחו משתולל, מחשב מחדש, מכוון את נקודות ההצלבה, מכוון מחדש את הכוונת, מתמקד על הפנים המתקרבים ומתרחקים בעודו מתאמץ לשמור את האובייקט בטווח הכוונת. כפי שחשש, שדה הראייה שלו מצטמצם, ותסבוכות נערמות על גבי תסבוכות.
 
הוא נושם. מתמקד.
 
מושך קלות את ההדק. מכוון את העדשה אל המטרה המתרחקת. יהיה רגע, רגע אחד, שבו יוכל לעשות את זה נקי, כמו שצריך, וכשהרגע הזה יגיע, הוא יהיה מוכן.
 
הגנרלים זזים סביב האישה, מחייכים מתחת לשפמיהם, פניו של השר מופיעים ונעלמים, לרגע גלויים ואחר כך אינם. שבעים וחמישה מטרים כעת, והרכב המתקדם מחדד את הזווית עוד ועוד, עד שנותר ממנה משולש זעיר.
 
היקום מתכווץ לגודל הכוונת. כל דבר אחר אינו קיים, אפילו לא הנשימה. האישה מסתובבת, החזה הגדול שלה ממלא את שדה הראייה שלו, השר שוב נעלם מאחוריה. אוואן מחכה שזרועה תורם לעוד נפנוף אל הקהל ולבסוף זה קורה, פיסת בד נעה כמו כנף מתחת לזרועה. השר, מאחורי הבד, אינו נראה, אבל אוואן עקב אחרי תנועותיו וצפה לאן יגיע.
 
הוא נושף באיטיות, מבלי לזוז, ואז לוחץ על ההדק. הקליע חודר מבעד לבד, שלושה סנטימטרים מתחת למרפק המיושר של האישה.
 
ידיו של אוואן נעות מעצמן, מכינות את הרובה ליריית המשך, בעוד התרמיל משתחרר וצונח לרגליו בנקישה. אבל לא יהיה צורך בקליע שני. שר החוץ רוכן שמוט על שני גנרלים, עיניו חלולות, לחי אחת מנוקבת בחור שגודלו כאצבע, אבל אוואן אינו שומע דבר מעבר לשאגות הקהל.
 
הוא שומט את הרובה לתוך זרם הביוב שחולף מתחתיו. אחרי שהוא אוסף את הקליע הקטלני, הוא מוציא את שקיק הניילון ומנער אותו, מטיל על אדן הסבכה את התרמיל שבתוכו עם טביעת האצבע הבלתי נראית שעליו, טביעת אצבע שכעת הוא יודע כי היא שייכת למורד צ'צ'ני ידוע לשמצה.
 
הם יחפשו בקהל, בבניינים הסמוכים, בכלי הרכב החונים לפני שיחשבו לבדוק מתחת לאדמה, אבל למרות זאת אוואן ממהר אל פתח היציאה שלו ומגיח מתחת לכיסוי הבור שבכביש המוליך אל הפארק, במרחק חמישה רחובות צפונה. הוא צועד שלושה רחובות מזרחה, מתרחק מן התנועה הממהרת ועולה על אוטובוס. כמה שניות לאחר מכן הוא יורד, הופך את הז'קט הדו צדדי שלו, ומזגזג בין רחובות העיר. השמועות רוחשות על שפתי העוברים ושבים, מרחפות מעל שולחנות בתי הקפה, בוקעות ממכשירי רדיו במכוניות.
 
כשהוא חוזר בשלום לחדרו השכור, הוא מתחבר לחשבון המייל ויוצר הודעה שמורה חדשה ובה מילה אחת: "נוטרל."
 
כעבור רגע הטיוטה מתעדכנת: "סיים את המבצע."
 
אוואן מביט במילים ומרגיש את הרגשות קורנים מפניו. הוא מעביר את ידו בשערו הקצר וכף ידו מתכסה בזיעה. הוא נעמד, מתרחק מהלפטופ, חוזר. מקליד: "מבקש קשר טלפוני."
 
הוא מקליק רענֵן. מקליק שוב. כלום.
 
ג'ק חושב על זה.
 
 
 
***
 
 
 
כעבור שבע עשרה שעות מתוחות אוואן סוף סוף מקבל תשובה, ושעתיים אחר כך הוא עומד בצומת הרחובות המסוים, אחרי שטלפן לג'ק מטלפון ציבורי. הוא תפס את ג'ק בשעת בוקר מוקדמת בחוף המזרחי, אם כי הוא נשמע דרוך כתמיד, מנסח תשובות במילים מעטות ומדויקות, שתיקות רבות הבעה וטעונות הבעה, כמו שמוחו החריף, מוחו של סוכן מפעיל, נוהג לעשות.
 
"הוא בסך הכול סיפק את התרמיל," אומר אוואן.
 
ג'ק אומר, "זה כל מה שאתה יודע על מה שהוא עשה."
 
"הוא נראה נאמן. נכס."
 
"אל תאמין לכל מה שאתה חושב."
 
הבריזה מטיחה פתיתי לחות בפניו של אוואן. הוא רוכן אל תוך צווארון מעילו ופונה לכאן ולשם ומתבונן בהולכי הרגל, במכוניות, בחלונות בנייני האבן הגבוהים שמקיפים אותו.
 
"הוא לא חבר שלנו," אומר ג'ק. "הוא חבר של כולם. איש עסקים. הוא פשוט מוכר תרמילים עם טביעות אצבעות. הוא משנע אמצעי לחימה."
 
"אמצעי לחימה?"
 
"חומרי גלם לנשק גרעיני. למרבה במחיר. הוא גורם שמסבך את העבודה שלנו כאן. זה צריך להספיק לך."
 
"מה עם הדיבר השישי?" שואל אוואן וזעם מתגנב לקולו. "'הטל ספק בפקודות'."
 
"הטלתָ ספק," אומר ג'ק. "עכשיו תבצע אותן. סיים את המבצע. החבר שלך וכל מי שהשתמשת בו. אסור לאפשר לזה להצביע עלינו."
 
לאחר מכן נשמע זמזום צליל החיוג.
 
אוואן משוטט בשכונה עד שהוא נתקל במכונית 'גא"ז וולגה', מכונית משפחתית בעלת ארבע דלתות שנפוצה ברחובות האלה ממש כמו הקרייזלר בדטרויט. הוא מחבר את חוטי החשמל, מתניע אותה ועוזב את העיר בנסיעה אל השקיעה המדממת. הוא חונה במרחק של כמה רחובות מן הדירה בבניין עם חדר המדרגות המתעקל המכוסה שפריץ, וצועד לשם בחשאי, בחסות הלילה היורד. רק ברגע שהוא מגיע אל האריחים התורכיים הכחולים לבנים, הוא שולף את כלי הפריצה שלו. המנעול המחליד בדלת העץ הגדולה מתמסר לו בתוך שניות.
 
אוואן מתגנב בדממה וחוצה את החדר הראשי בעל התקרה הקמורה. אקדח המקארוב מונח במקומו, על גבי הטלוויזיה הנושנה. הוא טעון.
 
בחלקה האחורי של הדירה המטבח מואר, ומבעד לווילון החרוזים עולה קולו המשובש של קריין נלהב המלהג בשפה שאוואן אינו מכיר. טג'יקית? בוכרית?
 
כמה מעט הוא יודע על החיים האלה שהוא עומד לחסל.
 
החרוזים התלויים מפלחים את שדה הראייה שלו לפסי אורך. האיש יושב ליד שולחן קטן וסדוק, בגבו אליו, ולוגם מרק מקערה. מכשיר רדיו מיושן עומד בפינה ליד כירה חשמלית. דיוקן קטן ופרוזאי: גבר אוכל ארוחת ערב לבדו.
 
אוואן נכנס מבעד לווילון, נקישות החרוזים מכריזות על בואו. האיש מסתובב ומביט בו מבעד למשקפיו דקיקי המסגרת. יש רגע של זיהוי, ואז תווי פניו מתעוותים ביגון. אין בהם כעס או פחד — רק עצב. הוא מהנהן פעם אחת וחוזר ופונה אל המרק שלו.
 
אוואן יורה בעורפו.
 
כשהאיש צונח קדימה, הכיסא שלו מחליק כמה סנטימטרים לאחור וגופו נותר מונח שם, בחזה שעוּן על קצה השולחן, פניו בתוך המרק.
 
אוואן מרים אותו מתוך המרק, זוקף אותו בכיסא ומנקה את פניו כמיטב יכולתו. עינו השמאלית איננה, וכך גם חלק ממצחו. כשאוואן מחזיר את המטלית לדלפק, הוא נתקל במאפרת חמר פשוטה, מעוצבת בידיו של ילד.
 
הוא מקיא בכיור.
 
לאחר מכן הוא מוצא בקבוק של כלור בארון ושופך את תכולתו אל פתח הביוב.
 
כשהוא יוצא אל חדר המדרגות החשוך, הוא מבחין באדם העולה אט אט במדרגות, אולי משום ששמע את רעש הירייה. אגרוף ידו השמאלית של האיש בוהק אפילו בחשיכה.
 
הם קופאים באמצע הדרך.
 
האיש הוא צללית אפלה לגמרי בעיניי אוואן, ממש כפי שאוואן בעיניו. ראשו של האיש מורכן לעבר האקדח שבידו של אוואן. האיש מנמיך את אקדחו שלו, פורש את כף ידו האחרת כדי להדגיש שהוא בלתי מזיק ומטלטל את ראשו. אוואן מהנהן וממהר לחלוף על פניו.
 
עשר דקות לאחר מכן, כשהוא כבר באמצע העיר, חזהו מכווץ והוא עדיין מתקשה לנשום נשימות עמוקות.
 
התחנה הבאה שלו היא מפעל הטקסטיל הנטוש. כשהוא נכנס, ממהר בין גלילי הבד העצומים, מופיע פתאום האסטוני המטופח. הוא אוחז בידו קלצ'ניקוב, לא פחות, שמחסנית מעוקלת בולטת מתוכו כמו חט של פיל. אוואן הגיע מצויד באקדח לקרב תתי מקלעים. הם עומדים ליד הנול התעשייתי שלידו נפגשו קודם.
 
האסטוני מטה את ראשו בסקרנות תמימה, אבל אינו מרפה מאחיזתו בתת המקלע ועיניו הקטנות נוקשות כאבן. אפילו בשעה כזו, כשרק התעורר משנתו, הוא לובש מכנסיים מגוהצים היטב וחולצה מחויטת, אם כי היא אינה תחובה בשלמות במכנסיו. הדלת למשרד שמאחוריו סגורה, אבל אור עמום מאיר את הזכוכית החלבית שבחלון.
 
הגברים ניצבים זה מול זה במתח, אינם מכוונים את כלי הנשק, אבל גם לא מרפים מהם.
 
"אני זקוק לעזרתך," אומר אוואן. אט אט ובזהירות הוא מרים את המקארוב ואז משחק באצבעותיו במחלק. "זה כל הזמן נתקע."
 
חיוך מופיע על פניו של האסטוני, קשת מדויקת הנפערת בין לחייו הרכות הוורודות. "זה בגלל שלא קנית את זה ממני." הוא מושיט את ידו אל האקדח. "אבל ברצינות, מבחינה סטטיסטית זה כמעט בלתי אפשרי. מקארובים לא נתקעים."
 
אוואן יודע, אבל זה היה התירוץ היחיד שהצליח להמציא באותו רגע.
 
האסטוני מטלטל את ידו בחוסר סבלנות. מתחת למרפקו האחר מציץ קנה הקלצ'ניקוב. "ובכן?"
 
אוואן נאלץ למסור לו את האקדח.
 
האסטוני לוקח אותו ואז מניח את הנשק שלו על הנול. הוא מוציא את המחסנית, בוחן אותה ואז מחייך נוכח בורותו של אוואן. "החלק התחתון של שפת ההזנה של המחסנית מחוספס כתוצאה מהחיכוך בפליטת התרמילים."
 
בקצה הנעל הוא מושך אליו תיבת קרטון מתחת לנול. הוא מחטט בתכולתה, מוציא מתוכה מחסנית חדשה ונועץ אותה במקומה ואז מגיש את האקדח בחזרה לאוואן.
 
"אני מצטער," אומר אוואן ויורה בחזהו של האיש.
 
האסטוני נופל לאחור וכפות ידיו נחבטות בבטון. הוא רועד, זרועותיו מפרפרות. שיעול מותיר שכבה עבה של רוק על שפתיו הכחולות. אישוניו נעים במהירות למעלה, כדי למצוא את אוואן. אוואן מעולם לא ראה אימה כזו בפניו של אדם אחר.
 
אוואן רוכן, אוחז בידו המטופחת. הציפורניים נקיות וגזוזות. האסטוני אוחז באצבעותיו של אוואן, אוחז בזרועו בידו האחרת ומושך אותו אליו. החיבוק החלקי יכול היה להיות מלא חיבה, בנסיבות אחרות. אולי הוא כזה אפילו כעת. אוואן מניח אותו בעדינות על הרצפה, מערסל את ראשו כדי שלא ייחבט בבטון. הוא מחזיק בידו של האיש עד שהיא נשמטת.
 
לאחר מכן הוא מזדקף, חוזר אל המשרד הצנוע ופותח את הדלת. הבחורה, חיוורת וחבולת שפתיים, שוכבת מכווצת על המזרן. ערכה להזרקת הרואין מונחת על כיסא מתכת מתקפל. היא עירומה, מכוסה בשטפי דם, כולה עור ועצמות. הכתף השמאלית שלה נראית כאילו נעקרה ממקומה. לא יכול להיות שהיא לא שמעה את הירייה.
 
על שולחן מתכת מול המזרן מונחת תיבת סיגרים מתפקעת משטרות. אוואן מרים אותה ומניח אותה על הרצפה ליד זרועה. "את חופשיה ללכת," הוא אומר.
 
היא מגלגלת לעברו עיניים נרפות.
 
הוא משאיר אותה שם, עם התיבה המלאה במזומנים.
 
באותו לילה הוא ישן במלון אחר, מתחבר למייל ומשאיר טיוטה עבור ג'ק. "המבצע נסגר."
 
הוא בודק זמני המראות משדה התעופה השני בגודלו במדינה סמוכה. מחר יהיה יום עמוס.
 
ומחר ועוד מחר ועוד מחר1.
 
 
 
היום 
1
 
 
פנים בהמון
 
 
גבר נטמע בתוך המון התיירים שנאספו ליד המדרכה ברחוב E. הוא לא היה גבוה ולא נמוך, לא שרירי במיוחד ולא כחוש. סתם בחור ממוצע, לא נאה במיוחד.
 
כובע בייסבול של ה'וושינגטון נשיונלס' היה משוך מטה מעל עיניו כדי לחמוק ממצלמות האבטחה. הוא תחב גלילי תחבושת קטנים מעל שיניו הטוחנות כדי לשנות את מבנה פניו ולחמוק מן התוכנה הביומטרית שהשירות החשאי בוחן בה את כל הפנים בהמון. הוא לבש בגדים צמודים שהבליטו את צורת גופו, ללא מעיל מחוץ לעונה שעשוי היה להסתיר ציוד או אמצעי לחימה ולמשוך תשומת לב לא רצויה.
 
הוא טס לוושינגטון הבירה מהחוף המערבי — כפי שעשה בפעם הקודמת ובפעם שקדמה לה — מצויד בדרכון עם שם אחר. הוא שכר מכונית בזהות אחרת ושכר חדר במלון בזהות שלישית.
 
הוא לגם ברעש מתוך הכוס העצומה שרכש בחנות סֶוֶון אילֶוון, עוד אביזר שנועד להתאים לטישרט מהמוזיאון הלאומי לתעופה וחלל, ולנעלי הצעידה 'קלארקס' שקנה בשבוע שעבר וייבש במייבש הכביסה עם סמרטוטים מלוכלכים כדי שייראו משומשות. למשקה המוגז היה טעם צפוי של כימיקלים והוא תהה למה אנשים מוכנים להכניס דבר כזה לגוף מרצונם החופשי.
 
הוא ידע מה אסור שיראו בו. הוא לא הזיע ונמנע מתנועות עצבניות — בלי להרכין כתפיים בהתגוננות ובלי לנוע בעצבנות מרגל לרגל. הוא לא נשא איתו תיק או תרמיל גב, ולא תחב את ידיו לכיסים.
 
אוואן סמוק הכיר היטב את הפרוטוקולים של השירות החשאי.
 
במשך חצי שנה הוא עסק בצירוף פיסות מידע זו לזו, כדי להרכיב את התמונה המלאה. הוא הגיע לשלבים האחרונים של הכרת הרקע. הגיע הזמן להתחיל לתכנן את המשימה.
 
הוא הניח את ידיו על סורגי השערים שהתנשאו לגובה שניים וחצי מטרים. העצים במדשאה הדרומית יצרו מעין משפך המוביל אל הבית הלבן, ואילו אוואן היה טורח לחשוב על מטפורות, יכול להיות שזו הייתה נראית לו מטפורה מתאימה למבטו ההולך ומתמקד.
 
הוא הניח את הכוס העצומה שלו על המדרכה, הרים את המצלמה התלויה על צווארו והעמיד פנים שהוא משחק בכפתוריה. כדי להחדיר אותה אל בין סורגי הגדר, הוא נאלץ להסיר את המכסה מעדשת הניקוֹר 200-18 מילימטר שלו. כשהצמיד את עינו לעינית, הוא ראה בבירור תמונה מוגדלת של החזית הדרומית של הבית הלבן.
 
אבוד בין המון התיירים המצלמים, הוא הניח לעדשה לשוטט ברחבי החצר. המכשולים היו מרשימים.
 
עמודי פלדה הוצבו במקומות אסטרטגיים מסביב לבניין.
 
קורות תת קרקעיות המתינו דרוכות לזינוק מעלה בתגובה להתגרות הזעירה שבזעירות.
 
במרחק שלושה מטרים מהגדר המתינו חיישני קרקע ומצלמות עיקוב איכותיות, מוכנים ללכוד כל תנועה או רטט על הקרקע מן הצד הלא נכון של הגדר.
 
פלוגה של שוטרים במדים ניצבה בעמדות בולטות לעין, במרחקים קבועים, בכל רחבי השטח, מגובה ביחידת חירום של נושאי תתי מקלעים FN P90. בהתאם לסטריאוטיפים של השירות החשאי, הסוכנים הרכיבו משקפי שמש 'ויילי X', אבל היה למשקפיים האלה גם יתרון מבצעי: תוקף אפשרי לעולם לא יכול היה לדעת בוודאות לאן הם מביטים. עמדות התצפית הגבוהות מנעו מן האנשים בקהל לראות את כל אמצעי האבטחה שאינם אמורים לראות.
 
בשער הדרום־מערבי ניצבו שני רועים בלגים דרוכים על משטח בטון מוגבה, שצונן באמצעים תרמו־אלקטרוניים כדי שכפות רגליהם לא ייצרבו בחום הקיץ. הם רחרחו את כלי הרכב הנכנסים בחיפוש אחר חומרי נפץ. הם אומנו גם לתקיפה במקרה שמישהו יקפוץ מעל הגדר. אוואן חשב שכנראה אין בעולם מקום גרוע יותר להיקלע אליו, מאשר אל בין מלתעותיו של רועה בלגי במשקל ארבעים קילו. הכלבים היו תוקפים מיומנים, משובחים בהרבה מהמקובל בקטגוריית המשקל שלהם. יחידת הקומנדו אריות הים 6 אפילו צנחה עם הכלבים האלה לתוך המתחם של בן לאדן באבוטאבאד.
 
לאחר מכן אוואן הפנה את המצלמה אל הבית הלבן עצמו. האכסדרה העגולה למחצה בצד הדרומי, כמו כל היקפו של הבניין, הייתה מצוידת בחיישני אינפרה־אדום ובחיישני קול, שכולם נוטרו 24/7 על ידי החמ"ל המקומי וגם על ידי חדר המבצעים המשותף של מטה השירות החשאי במרחק של קילומטר וחצי מזרחה משם.
 
סוכנים של המטה המשותף ניטרו גם מסכי רדאר שהראו כל מטוס שחדר לשטח האווירי של המקום. הם שמרו על קשר בלתי פוסק סביב השעון עם מִנהל התעופה הפדראלי ועם מגדל הפיקוח בשדה התעופה רייגן. אם רחפן או טייס על־אנושי יצליחו להסתנן מבעד למערך ההתרעה המוקדמת, מערכת הגנה אווירית טעונה בטילי סטינגר FIM-92 הייתה פרושה על הבית הלבן עצמו, מוכנה ליירוט.
 
אוואן היטה את עדשת הזום מעלה אל הגג שמעל למרפסת טרומן. צלף מאובזר ברובה סטונר SR-16 ניצב תמיד בעמדה וסיפק הגנה נוספת למדשאה הדרומית, שם עיגולי ענק אדומים סימנו את משטח הנחיתה של 'מארין 1', המסוק הנשיאותי. צלפים נוספים פטרלו על הגג, אוחזים ברובי מגנום וינצ'סטר 0.300, המסוגלים לקלוע לְמטרה במרחק של עד חצי קילומטר, ויצרו כיפת מגן שהשתרעה לאורך קילומטר וחצי לכל כיוון.
 
זה לא יהיה קשה להגיע לבית הלבן. זה יהיה בלתי אפשרי.
 
זה לא יהיה קל יותר, אם מישהו בר מזל יצליח לחדור ולהגיע אל סף הבניין.
 
בין גלאי המתכת, עמדות השמירה ושערי המגנומטר, דבר לא הוכנס לבית הלבן אלא אחרי סריקה קפדנית. אפילו לא פריט יחיד מבין מיליוני דברי הדואר שהגיעו למקום מדי שנה. אפילו לא האוויר עצמו. רחרחנים אלקטרוניים בכל כניסה איתרו כל רמז למיקרואורגניזמים, גזים מסוכנים או כל רוח רעה העלולה להזיק. יחידת האבטחה הטכנית ערכה בדיקות יומיות בכל חדר וחיפשה וירוסים, חיידקים, רדיואקטיביות ושיירים של חומרי נפץ וזיהום מכל סוג.
 
אפילו אם באורח פלא מישהו היה מסוגל ממש לחדור אל הבניין המאובטח ביותר על פני כדור הארץ, הבית הלבן היה מצויד באמצעי אבטחה נוספים. בתוכו היו חבויים לא רק אינספור כפתורי מצוקה, אזעקות וחדרים בטוחים, אלא גם נתיבי הימלטות רבים לזמן חירום, כולל תעלה ברוחב שלושה מטרים — חצובה מתחת לשדרת 'איסט אקזיקיוטיב' המשמשת כביש שירות לבית הלבן — המובילה אל מרתפי משרד האוצר שמעבר לכביש.
 
אוואן כיוון את המצלמה כלפי מטה והתרחק מסורגי הפלדה כשהוא פולט אנחה חרישית.
 
זאת תהיה עבודה קשה להרוג את הנשיא.