ניהול שיתופי

1

 

איזבל נעצה מבט אחרון במספרים על המסך. השלבים הראשונים של התוכנית העסקית הוטמעו בהצלחה; כל התחזיות התגשמו. כן, היא היתה משוכנעת שחבר המנהלים של "קסנו נכסים" יהיה מרוצה מההתקדמות שלה נכון לעכשיו. יותר ממרוצה, אפילו. 

לאחר שסגרה את המחשב הנייד שלה והכניסה אותו לכיסוי שלו, איזבל היתה מוכנה. היא הציצה בשעונה. היה רק דבר אחד נוסף שהיה עליה לעשות לפני שתצא העירה לפגישה עם חבר המנהלים. 

היא נעמדה והחליקה את הקמטים בחצאית הכחולה הכהה של חליפת העסקים שלה ופסעה אל הספה לקחת את התיק שלה. הלב שלה פעם עכשיו, וידה רעדה כשהכניסה אותה לתיק כדי להוציא את החבילה הקטנה מתוך שקית בית המרקחת. 

היא לא נתנה לעצמה עוד זמן לחשוב, אלא פסעה ישירות אל השירותים. באמת לא היתה דרך חזרה עכשיו. 

 

"יש נקודות נוספות?"

אורלנדו קַסָנו נשען לאחור בכסאו, העט הזהוב בידו מנצנץ באור כשסובב אותו באצבעות חזקות ושזופות. 

חברי חבר המנהלים מלמלו לשלילה והחלו לאסוף את הניירות שלהם, לפתוח תיקים ולארוז מכשירים אלקטרוניים. 

"איזבל?" מבטו האפל התמקד כעת באישה הצעירה הישובה בצדו הנגדי של שולחן הזכוכית הארוך. "יש משהו שרצית להוסיף?" 

"לא." איזבל נדה בראשה. "אני חושבת שכיסינו הכל."

אם רק זו היתה האמת. היא הביטה סביבה ואילצה את עצמה לחייך בקצרה אל קבוצת המנהלים, רואי החשבון ואנשי המכירות שהרכיבו את סניף אנגליה של "קסנו נכסים". אבל בשום אופן היא לא יכלה לפגוש במבטו של המנכ"ל עצמו, מבט אפל וחודר שלא עזב אותה מאז שנכנסה לחדר הישיבות, וגם עכשיו, שעתיים לאחר מכן, עדיין צרב את עורה. כאילו שזה לא היה מספיק קשה, נדמה שאורלנדו קסנו היה נחוש להקשות עליה עוד יותר. 

"בֶּנֶה. אם ככה, נראה לי שאנחנו יכולים לסיים להיום."

אורלנדו שלח אליה חיוך שפילח את בטנה כמו סכין.

"עבודה טובה, איזבל. אני בטוח שזו ההתחלה של שותפות מתגמלת." הוא עצר, והגבות שלו התכווצו כשראה את הצבע עוזב את פניה. 

"התחלה טובה, גברת ספייסר, ללא ספק." מנהל הכספים הראשי הנהן בהסכמה. "אנחנו רק מתחילים, אבל אם תצליחי לשחזר את ההצלחה שלך מהיום, אין לי ספק שנתחיל לדון מחדש בחוזה שלך מוקדם משציפינו."

"טוב לשמוע." איזבל נאחזה בחיוך שלה בעקשנות קודרת. לפני שישה שבועות, כשהיא חתמה על חוזה מול "קסנו נכסים", אמירה כזו היתה גורמת לה לקפץ מאושר. אבל עכשיו... עכשיו היא הרגישה שעולמה נטה לפתע הצידה והיא תלויה מהקצה. 

לפני שישה שבועות זה הרגיש כמו הימור, להפקיד שישים אחוזים מהעסק שלה בידי חברת הענק העולמית הזו. אבל "נעלי ספייסר" התרחבה בכזו מהירות שהיא נזקקה להשקעה כספית נרחבת – ומיידית – וזאת היתה הדרך היחידה שאיזבל הצליחה למצוא. 

היא היתה גאה בכישורי המשא-ומתן שלה, והצליחה להבטיח לעצמה את האפשרות לרכוש מחדש עשרים אחוזים מהמניות וכך לקבל פעם נוספת את הבעלות הקריטית על מרבית המניות, ברגע שהרווחים הראו שהם יכולים לתחזק את עצמם. למעשה, זה היה קל יותר משחשבה. 

מצד שני, גם למצוא את עצמה במיטה עם אורלנדו קסנו המהמם היה קל למדי.

עכשיו, כשהיא נעצה מבט דרך שולחן הזכוכית לכיוון מגפון הזמש האדום שקיפץ על כף רגלה, היא הבינה איזו טעות איומה זו היתה.

"טוב, תודה לכולכם." אורלנדו הדף את עצמו מהשולחן בכפות ידיו והמתין, האבירוּת מונעת ממנו לקום לפני שאיזבל והאישה היחידה בחדר מלבדה – עוזרת אישית יעילה להפחיד בשם אסטריד – קמו בעצמן. 

לבסוף חברי חבר המנהלים עזבו לאיטם את החדר, לוחצים את ידה של איזבל ומברכים אותה בנימוס, מחשבותיהם ללא ספק כבר סובבות את ארוחת הצהריים.

ולפתע הם היו לבדם. ליבה של איזבל החל פועם ברעם. 

אורלנדו, גבוה ושקט, עמד בגבו אל קיר החלונות, הצללית שלו כהה אל מול קו הרקיע הלונדוני. הוא נראה אפל ומהורהר ונאה באופן בלתי אפשרי, החליפה האלגנטית שלו מדגישה את גובהו הניכר וכתפיו הרחבות, חולצתו הלבנה מבהיקה כנגד עורו הכהה. איזבל חשה את גרונה מתייבש, את עורה מתהדק כנגד המגע שלו במחשבותיה. 

זה היה אורלנדו קסנו – איש עסקים אימתני, איש קשה יותר, קר יותר, ובאופן כללי מסוכן יותר מזה שהיא פגשה לראשונה באי ג'קמר. זה היה הגבר שהיא הכינה את עצמה לפגוש כשהיא טסה לאי הקאריבי הפרטי שלו כדי להציג את ההצעה שלה ולזכות בהשקעה של החברה שלו בעסק שלה. 

היא היתה פקעת עצבים אז, אבל גם נרגשת, מלאה בהתלהבות וברעיונות. היא ליטשה את התוכנית העסקית שלה עד שהבהיקה, התאמנה על הנאום שלה עד כדי שלמות. אורלנדו קסנו היה אגוז קשה לפיצוח – כולם ידעו את זה. השמועות סיפרו כי לב פלדה שכן מתחת לפנים הנאות והמתורבתות. אבל משהצליחה להשיג את הפגישה איתו, הזדמנות של פעם בחיים, דרך לקוח שבמקרה הכיר אותו, איזבל לא השאירה לעצמה שום סיכוי לפשל. 

ואז היא פגשה אותו... וכל המחשבות האלו התפוגגו בפעימת לב מרחפת אחת. כי הגבר שמצאה בג'קמר לא היה בכלל מה שציפתה לו. כן, הוא היה יפה להחריד. אבל הוא גם היה נינוח, מקסים, מצחיק. שלא לומר סקסי באופן קיצוני ועמוק. 

היא הבחינה בו מיד – איך יכלה שלא? ממושבה על סירת המנוע הקטנה והמלאה באנשי צוות מפטפטים היא הביטה בדמות הגבוהה והמצווה על הרציף הרעוע שנכנס לשדה הראייה שלה. הוא לבש מכנסי גלישה דהויים וחולצה ללא שרוולים, הבריזה פורעת את תלתליו הכהים, רגליו יחפות על העץ הדהוי משמש. אבל למרות שהוא נראה כמו מישהו שיכול בהחלט להיראות כמו בן-בית על החוף, איזבל הבינה מיד במי מדובר. הביטחון בעמידתו, החן חסר המאמץ שהקרין כשנמתח לתפוס את החבל, הניצוץ בעיניו כשמבטו לכד את שלה – כל אלו הבהירו לה שהוא הגבר שבאה לראות: איש העסקים המיליארדר אורלנדו קסנו. 

איזבל המתינה עד ששאר הנוסעים ירדו מהסירה, מאזינה לברכות החמות כשאורלנדו תמך בהם כשעלו אל הרציף, עזר להם עם התיקים והמזוודות שלהם, עד שלבסוף הגיע תורה. כשהתנודדה לעמידה הוא שלח את ידו קדימה כדי לאחוז בשלה, והתחושה של אחיזתו החמה והבטוחה כנגד עורה התפשטה בגופה כמו אש בשדה קוצים. והיא המשיכה לבעור, אפילו עכשיו...

"אז, גברת ספייסר." עכשיו, משלב את זרועותיו על חזהו הרחב, אורלנדו דיבר. "הפתיע אותי כמה קשה היה ליצור איתך קשר."

קולו היה נמוך ועמוק, עם מבטא איטלקי קל, אך ברור מספיק כדי להבהיר את מוצאו ולהסתלסל סביב ליבה. אבל היום לא היתה בו כל חמימות. 

"למה נוצר אצלי הרושם שאת מתחמקת ממני?"

"אני לא מתחמקת ממך." איזבל זקפה את סנטרה ונשכה את שפתה התחתונה כדי למנוע ממנה להסגיר את רגשותיה. "פשוט הייתי עסוקה, זה הכל. חשבתי שזה מה שרצית."

"עסוקה זה טוב. עסוקה  מדי מכדי לענות לשיחות ולאימיילים שלי, זה פחות טוב." הוא עזב את החלון, פסע אל המשרד החיצוני, וסגר את הדלת בנקישה רכה לפני ששב לעמוד מולה. "התחלתי לדאוג."

איזבל סרקה את פניו הבטוחות, מחפשת סימנים לדאגה שטען שהוא מרגיש. כלום. אבל היא עמדה לשנות את זה. 

"טוב, אני מקווה שהמספרים הראו לך שהכל מתקדם כשורה."

ההטיה העדינה של ראשו, יחד עם עיניו הצרות, הבהירו כי זו לא היתה התשובה שחיפש, אבל היא המשיכה. "ייצור מלא אמור להתחיל מאוד בקרוב במפעל בלה-מארש, ו..."

"אני לא מדבר על המפעל, איזבל, או על העסק – כפי שידוע לך." הוא סגר את המרווח ביניהם, קולו שליו באופן מאיים. "אני מדבר על דברים אישיים יותר. מה אם נתחיל בהזמנה לארוחת הערב שהתעלמת ממנה לחלוטין?"

איזבל נרתעה. הוא היה קרוב מדי עכשיו, והיא ניצבה מול קיר שרירים גבוה ועטוף חליפה. הוא הפריע לה לחשוב כמו שצריך, להרכיב משפטים הגיוניים. 

כן, היא התעלמה מהאימייל ששלח לה בשבוע שעבר. טוב, אולי המילה התעלמה לא היתה במקום – היא נעצה בו מבט ארוך וקשה, מנסה לנסח תגובה הולמת, עד שלבסוף ויתרה. בכל מקרה, היא חשדה בתוקף שהוא יאבד את התיאבון שלו אחרי שתספר לו את החדשות. היא בהחלט איבדה את שלה. 

אבל נראה שהוא התרגז מחוסר הרצון שלה לזנק על ההזדמנות על ארוחת ערב איתו. מול חבר המנהלים הוא היה מנומס, מקסים ומקצועי. עכשיו הנימוס הזה הפך לחקירה, ודממה קרה השתלטה על תווי פניו הנאים – שונה לחלוטין מהשובבות הממזרית והחיוך הסקסי של הגבר שהכירה בג'קמר. ללא ספק, איפשהו שם בפנים היתה פגיעה בגאווה נטולת הרבב שלו – לא שהוא אי פעם ייתן לה לראות זאת.

"לא עניתי לאימייל שלך כי לא חשבתי שיש בזה טעם." 

עיניו נעשו צרות כשלקח צעד נוסף לכיוונה. "תמשיכי."

איזבל בלעה את הגוש בגרונה. "אני חושבת שמה שקרה בג'קמר... מה שעשינו... כלומר..." היא מעדה מתחת לתמימות המלגלגת במבטו. "אני חושבת שמעכשיו אנחנו צריכים לשמור על מערכת יחסים מקצועית."

"ככה את חושבת?"

צעד נוסף קדימה והמרווח הקטן ביניהם נעלם לחלוטין. איזבל חשה את ברכיה מתנודדות.

"כן – כן, ככה אני חושבת."

"ולמה זה, גברת ספייסר?"

הוא הניח את ידיו על כתפה, חמימות ויציבות, נועל אותה במקומה. עכשיו לא היתה שום דרך לברוח מגל המיניות הפיזית שהיה אורלנדו קסנו. לא היה אפשר לטעות ברטט התשוקה שחלף ביניהם, ולא ברעם הדם הפועם באוזניה. 

איזבל נותרה דוממת לחלוטין במקומה, ידיה לצדי גופה, נחושה להילחם בתחושות שגאו בגופה. היה כל כך קל להרים את זרועותיה, לשלב את ידיה מאחורי צווארו, לתת לעצמה להימשך כנגד העוצמה הקשוחה של גופו ולספק את הרעב שחשה אליו. אבל שם המתין אסון – למעשה, האסון התרחש כבר. לא, היא תיקח רגע להשתלט על עצמה, ואז היא תתרחק ממנו, תעשה את מה שהיא צריכה לעשות. 

אבל לאורלנדו היו רעיונות אחרים לגבי איך יבלו את הרגע הזה, ולפני שהבינה מה קורה, ידיו נעו לעורפה, אצבעותיו גומעות את רכות שערה כשהיטה את ראשה לאחור, מחפש את שפתיה עם שלו. ראשה היטשטש ואיבד פוקוס כשהרכין את ראשו כדי לתבוע אותה, ולפתע הבינה שהוא מנשק אותה, לא מבזבז זמן לפני שהגביר את הלחץ והחליק את לשונו החמה על שפתיה כדי לפתוח את פיה לקראתו. 

הנשיקה היתה מלאה בחום ובתובענות ובצורך מיני עמוק. נשיקה שלא היה ספק לאן תוביל, אם הנסיבות יאפשרו זאת. איזבל חשה את עיניה נעצמות כנגד העוצמה שלה, את גופה נכנע מיידית כנגד הכוח שלה. 

אורלנדו שינה את התנוחה שלו, מחליק את רגלו כנגד הירך שלה, לוחץ את עצמו כנגד האגן שלה. "התגעגעתי אלייך, איזבל." הוא הרחיק את פיו ממנה רק למשך הזמן שנדרש כדי לנהום את המילים כנגד שפתיה התפוחות, והיטה את ראשו כדי להעמיק את הנשיקה. הוא לקח נשימה עמוקה, ואמר בצרידות, "ואני מקווה שגם את התגעגעת אליי."

"לא!" 

המרחק ביניהם, קצר ככל שהיה, נתן לאיזבל את הזמן שהיתה צריכה כדי לחזור לעשתונותיה. היא הניחה את ידיה על חזהו של אורלנדו והשתמשה בו כמנוף כדי להדוף את עצמה ממנו. מבט ההפתעה שהבליח בעיניו פילח אותה כמו סכין. 

"אנחנו חייבים להפסיק עם זה."

היא לקחה צעד לאחור, ואז צעד נוסף, נאבקת ללחום בהתנשמויות שלה, לעצור את נהר התשוקה שהתפתל ברחבי גופה.

"כלומר, זה נגמר – הסתיים..." קולה דעך מהמאמץ שבלגרור את המילים במעלה גרונה. מתחושת האבסורדיות שבניסיון לדחות את הגבר היחידי שאי פעם באמת רצתה. "אנחנו לא יכולים לעשות את זה יותר."

 

אורלנדו משך מעצמו את העניבה שלפתע הרגישה לוחצת באופן בלתי נסבל סביב גרונו, הסיר את הז'קט שלו והשליך אותו מאחוריו, היכן שנחת ברפיון על גב כיסא. נדמה היה שברגע זה שום דבר לא מתקדם כפי שרצה. 

הוא חיכה לראות את איזבל היום – למעשה, הוא הופתע מכמה חיכה לכך. המפגש המחודש עם גברת ספייסר היה אמור להיות נקודת האור הבודדת במה שידע שיהיו כמה ימים מתסכלים ומדכאים. ועכשיו נראה שאפילו ההנאה הבודדת הזאת תיגזל ממנו. 

הוא העניק לעצמו יום נוסף בלונדון לפני ששב לאיטליה כדי לטפל בארגונים האחרונים של אביו המנוח. העסקים שלו באנגליה לא היו אמורים לקחת זמן רב, והמחשבה על לבלות מעט זמן עם איזבל היתה מאוד מושכת. אבל, אם לשפוט לפי המבט על פניה עכשיו, הזמן הנוסף הזה לא היה הכרחי. מוטב שכבר יטוס לאיטליה הערב, יסיים עם כל העסק הזה כמה שיותר מהר, ויחזור לניו יורק בכל המהירות שהמטוס הפרטי שלו מסוגל להפיק. 

אבל זה היה תכנון קודר למדי. אם זה היה תלוי בו, כף רגלו מעולם לא היתה דורכת שוב בעיר מולדתו, טרוונטה. לעיירה האיטלקית העתיקה, השוכנת בין מי הטורקיז של הים האדריאטי והרי הסיביליני המושלגים, היה את כל היופי הציורי שניתן היה לבקש, אבל היופי הזה לא הותיר את רושמו על אורלנדו. ובכל הנוגע לקסטלו – הטירה שחלשה על העיירה, והאחוזה בעלת התואר הארור שנלווה אליה – מרקזה די טרוונטה – הוא לא רצה שום קשר לאלה. אפילו אם היא היתה שייכת לו עקב ירושה. 

גם כן ירושה. אורלנדו חש גל חדש של זעם חולף בו. הטירה, שעברה אליו בירושה לאחר מותו של היצור הבזוי והמתועב שקרא לעצמו אביו, האחוזה שבעברה היתה אצילית ורווחית, קניינה של משפחת קסנו זה דורות רבים, היתה כעת במצב מחפיר, הכרמים מוזנחים, החוות שוממות, וכלל הנכסים הרבים בהריסות. כולל הקסטלו טרוונטה המפואר. 

זאת היתה המורשת של אביו – מורשת שאורלנדו כבר נואש להיפטר ממנה. כעסו רק גבר כשגילה שהיה עליו להגיע לשם באופן אישי על מנת לטפל בכך. אבל למרות שהורה לצוות המשפטי שלו לטפל בכך, נראה שלא היתה כל דרך לעקוף את החוק האיטלקי העתיק – כל דרך להימנע מהטיפוס במדרגות המסתלסלות אל המשרד המחניק של עורך הדין המשפחתי, וללחוץ יד עם הנוטריון, עם ראש העיר, עם מי שלא יהיה העד ההכרחי לחתימה שלו במערכת החוק המיושנת הזו. 

רק אז הוא יהיה מסוגל לארגן את המכירה של כל המקום הארור הזה וסוף סוף לעזוב אותו מאחוריו – לרחוץ את ידיו מהמורשת שלו פעם אחת ולתמיד. 

עכשיו עיניו של אורלנדו סרקו את הדמות המתריסה שעמדה מולו. אז זורקים אותו. אמנם היה ערך בחוויה, ולו רק משום שהיתה חדשה לחלוטין, אבל זה לא עמעם את הצריבה המרה של הדחייה, את סטירת הלחי שבכך. שלא לציין את האכזבה שבאובדן האפשרות לברוח מעט מהמציאות בחברתה של האישה הצעירה והמושכת הזו. 

הדבר ההגיוני לעשות היה לקבל את מה שאמרה. ללחוץ את ידה ולהגיד שלום. אבל גופו לא התנהג בהיגיון בכל הנוגע לגברת ספייסר. הוא איבד את ההיגיון שלו כבר מהרגע הראשון שראה אותה, מתנודדת לעמידה בסירה הקטנה ההיא. אפילו עכשיו הוא סירב לקבל את מה שנאמר לו, והלחץ במפשעתו לא הראה כל סימן לדעיכה. הוא הבין שהוא רוצה תשובות, זקוק לתשובות, לפני שיוכל לעזוב את זה. 

איזבל המשיכה להתרחק ממנו, עמוק יותר אל תוך החדר, ובמבטה היה משהו כמו מרדנות. הוא התבונן כשזקפה את גבה, תוחבת את שערה האגוזי והחלק מאחורי אוזן אחת. לחייה היו מוכתמות בצבע, עיניה הירוקות והגדולות מבהיקות באופן יוצא דופן. משהו מתרחש פה, והוא לא עומד לוותר עד שיבין בדיוק מה זה. 

הוא אילץ את עצמו למצוא את השלווה האגדית שהיה מפורסם בה, צעד אל השולחן והוציא שני כיסאות. 

"שבי, איזבל."

איזבל היססה, אבל עשתה כבקשתו, משלבת את רגליה ומחליקה את הקמטים מחצאית העיפרון הקצרה אך המכובדת שלבשה. כשהתיישב מולה הבחין בכך שכף רגלה הימנית החלה לקפץ, ומיד תשומת ליבו הגברית הוסבה לקו המתאר של ברכה מבעד לגרביונים השקופים, לקימור האלגנטי של שוקיה לתוך המגפיים בעלי העקב הגבוה עד כדי סחרור. 

הוא הבחין במגפיים ברגע שנכנסה לתוך החדר – כמו כל אחד אחד שישב ליד השולחן. צבעם האדום העז בהק כעין השני על רקע הזכוכית והמתכת של העיצוב המשרדי המודרני. 

מחשבותיו נדדו מיד להרהורים על הצורה שיסיר אותם, כיצד יחליק מטה את הרוכסן על הצד ויסיר אותם באיטיות מרגליה בזמן שאיזבל תהיה שרועה על מיטתו, ממתינה לתשומת ליבו. זה יכול לעבוד. או אולי יותיר אותם על רגליה, יסיר את שאר בגדיה מגופה המפתה וימתין שהרגליים הארוכות האלו יתעטפו סביבו, יחד עם המגפיים, הזמש מתחכך כנגד עורו, העקבים שורטים את גבו. 

 הוא שמע את איזבל מכחכחת בגרונה ואילץ את מחשבותיו לשוב אל ההווה, עיניו שבות לפניה הסמוקות. 

"אז..." הוא נשען לאחור, מותח את רגליו הארוכות מולו. "מותר לי לשאול מדוע שינית את דעתך?"

איזבל התנועעה בכיסאה בחוסר נוחות. "לא שיניתי את דעתי."

"אז מה קרה?"

הוא ראה אותה נאבקת למצוא את המילים הנכונות, מבחין בכך ששפתיה עדיין נפוחות מהעוצמה של הנשיקה – נשיקה שהשפיעה על שניהם באותה המידה, לא משנה כמה ניסתה להסתיר זאת. 

"את מבינה, אני פשוט סקרן. מובן שאכבד את החלטתך, לא משנה מה הסיבה."

"אני יודעת."

"אז...?" שב ושאל. 

לעזאזל, למה לא היה לה את האומץ פשוט להגיד את זה? זה לא שהוא לא כבר הבין את זה בעצמו בכל מקרה. 

חוסר סבלנות, ותחושת רכושנות שלא רצה להכיר בה, הפכו את קולו לנהמה. "אולי תרצי שאעזור לך?"

עיניה של איזבל התרוממו בתגובה מאצבעותיה המתפתלות בחיקה. "למה אתה מתכוון?"

"פגשת מישהו אחר." אורלנדו הופתע מכמה עצם ההגייה של המילים בקול גרמה לו לרצות לצאת ולהרביץ למשהו – חזק. "חבר חדש?" 

"הא!"

הצחוק המריר שלה, יחד עם התדהמה על פניה, בישרו לו שהוא טעה. הקלה חלפה בו לרגע. 

"אל תהיה מגוחך, אורלנדו."

זה באמת היה כל כך מגוחך? עבר יותר מחודש מאז שהתראו. די והותר זמן בשביל איזה מחליף צעיר למצוא אותה ולתבוע אותה לעצמו. אבל נראה שזה לא העניין. אגרופיו הקמוצים של אורלנדו נרפו לרגע, לפני שהתהדקו פעם נוספת כשמחשבה אחרת עלתה בו. 

"חבר ישן, אז?" עיניו נעשו צרות, מפלחות ואינטנסיביות כשהמתין לתשובתה. "אולי מישהו ששכחת לציין כשהיית בג'קמר?"

"מובן שלא!" איזבל זקפה את גבה, משליכה לאחור את רעמת שערה העשיר והבוהק. "אף פעם לא הייתי שוכבת איתך אם היה לי חבר. איזו מן אישה אתה חושב שאני?"

אורלנדו משך בכתפיו. "אני לא יודע, איזבל, תגידי לי את. מסתבר שלא אותה אחת שפגשתי בג'קמר. משום שחשבתי שהאישה ההיא נהנתה מחברתי בדיוק כמו שאני נהניתי מחברתה."

"נהניתי מחברתך!" התגובה שלה הגיעה בפרץ של ייסורים לפני שהנמיכה את קולה בווידוי שקט. "מובן שנהניתי." 

היא הפנתה את ראשה הצידה, אבל לא לפני שאורלנדו הבחין בצבע ששטף את לחייה. הוא המתין, מתבונן בה בעניין קריר כשנאבקה להשתלט על עצמה.

"אני לא מכחישה שמה שקרה בינינו היה... הדדי." האינטנסיביות במבטו דרשה ממנה עוד. "היה... טוב, למעשה. אבל זה היה אז. הנסיבות השתנו."

"מסתבר."

לא היה לו זמן בשביל זה. אורלנדו חש את הסבלנות המעטה שנותרה לו מתפוגגת. הוא דחף את כיסאו לאחור, התרומם למלוא גובהו והביט מטה אל האישה המרתיחה הזו. "תראי, איזבל, אני לא פה בשביל לשחק משחקים. יש לי זמן מאוד קצוב בלונדון וחשבתי שיהיה נחמד לבלות איתך חלק ממנו. אפילו אם זאת רק ארוחת ערב. אבל מובן שאני לא הולך להכריח אותך."

רגליו היו מפושקות מעט, זרועותיו משולבות בהחלטיות על חזהו. 

"אם יש לך תוכניות אחרות, או שאת פשוט מעדיפה שלא, זה בסדר גמור. פשוט תגידי את המילה."

"שתי מילים, למעשה, אורלנדו."

הוא כיווץ את עיניו. משהו במבט המעונה שהעיב על פניה עיכב את הגאווה שניפחה את חזהו. הוא נעשה דומם מאוד, לפתע. 

"תמשיכי."

איזבל לקחה נשימה עמוקה והוא מצא את עצמו מייחל לכך שפשוט תוציא את זה כבר. אבל שום דבר, שום דבר  בעולם, לא היה יכול להכין אותו למילים כשהן יצאו לבסוף. 

"אני בהריון."