פרולוג
גבריאל
אני מתמודד עם גברים מסוכנים כל יום. עבריינים, חלאות שאורבות בפינות האפלות ביותר בעיר, בלי להירתע בכלל. מפרקי אצבעות פצועים וציצים חשופים. זה מה שאני מכיר.
הזהב והזוהר גורמים לי להתגרד.
גברים בחליפות. נשים בשמלות נוצצות. אויב שמקדם את פניי בלחיצת יד.
השערות על עורפי סומרות.
ג'פרי ג'יימס הוא איש עסקים עם השפעה רבה בטנגלווד. שמו הולך לפניו בתור אדם ישר, חרף המורשת המשפחתית שלו. נדיב, למרות עושרו.
העור סביב עיניו מתקמט כשהוא מחייך. "גבריאל. או שמא אקרא לך גייב?"
"גבריאל יהיה בסדר," אני אומר בערמומיות.
"כמובן," צחוקו עליז. האם הוא מתאמן עליו? "לא הייתי רוצה לקרוא לך מילר. זה יותר הקטע של אבא שלך. הרשמיות."
רשמיות. זו דרך אחת לתאר את נטייתו של אבי לאלימות.
בניגוד לאחוזה הנוצצת הזאת, אנחנו גרנו בחור. הגענו ממעגלים חברתיים שונים בתכלית, אך גם דומים מאוד, אם צוללים מתחת לפני השטח. ההון של משפחת ג'יימס יוסד על גבן של זונות ומכורים לסמים.
הפרט הזה ידוע לכל מי שמחובר לעולם התחתון של טנגלווד. מה שלא ידוע לכול, הוא שחברת הבנייה שלו היא סיפור כיסוי עבור המאפיה הרוסית.
"אבא שלי כבר לא —" אני עוצר ומתענג על המילים, "בעסק."
לרגע קצר ג'יימס נראה עצבני ומצחו הגבוה מבריק מרוב זיעה. הוא שולף ממחטה מהז'קט שלו ומנגב אותו בחופזה. אני מגלה התחשבות ומסיט את עיניי, אין לי תוכניות לשבור אותו.
לא הערב.
בדרך כלל אני לא נהנה מיומרנות של דברים מפוארים, כמו יהלומים וזהב למשל. לרוב הם רק עטיפה יפה לאכזריות אפלה, אף שעליי להודות שהאחוזה הזאת עוצבה בטוב טעם. המדשאות ירוקות ורחבות וחזית הבית נבנתה בסגנון עתיק ומכובד. ניחוח עשב עשיר אופף את אוויר הלילה וגחליליות מרקדות במרחק.
דלת הכניסה הרחבה פתוחה וחושפת אור צהוב וצחוק מבעבע.
"בניתי אותו בשביל אשתי," הוא מצביע על הבית בממחטה הרטובה.
"תנחומיי." אני נזכר במעורפל שהוא אלמן.
"לפני הרבה זמן, אבל תודה. עכשיו אני גר פה רק עם הילדה שלי."
בעודנו מסתכלים, מכונית בנטלי נכנסת לשביל הגישה המעוקל. שוער צעיר ממהר סביב המכונית כדי לקחת את המפתחות ששוות יותר ממה שירוויח כל חייו. עוד זוג זקן ונוצץ עולה במדרגות.
אישה צעירה יוצאת אל המרפסת הקדמית כדי לקדם את פניהם והחיוך על פניה מאיר את כל האחוזה. שמלתה הוורודה־בהירה מתנופפת ברוח הקיץ. בעולם של כזב, היא נראית אמיתית לחלוטין כשהיא מקדמת לשלום את הבאים ומחבקת אותם בלבביות.
אפילו ממרחק של מטרים רבים אני רואה שהיא לוחצת את ידיהם.
איך ארגיש אם זרועותיה הדקות יחבקו אותי, צמוד לעורה הבהיר ולגופה המתפתל באריג המתנפנף הזה? הוא ייקרע תחת ידיי. השמלה. העור. אני אהרוס אותה.
הזוג והאישה נכנסים פנימה ומשאירים אותי להסדיר נשימה.
אני מצליח להביט הצידה ולקלוט את ניצוץ הגאווה בפניו של ג'יימס. אלוהים ישמור, זו הבת שלו? הוא בטח היה חוטף שבץ לו היה יודע באילו דרכים אני רוצה לחלל את תומתה.
"זו מסיבת הסיום שלה," הוא אומר.
אז היא בת שמונה־עשרה. חוקית. אני אמור להתבייש בעצמי על שאני חושב עליה במושגים מיניים, אבל הבושה הסתלקה ממני כבר לפני שנים. "מסור לה את איחוליי."
"כמובן," הוא אומר ומשקר במצח נחושה. הנערה לעולם לא תדע שהייתי כאן. היא לא תדע את שמי כלל. "שניכנס פנימה? הברנדי המשובח שלי נמצא בחדר העבודה."
"ניכנס."
ממילא עדיף לדבר בפרטיות על הנושא שאנחנו צריכים לדון בו.
לא הייתי רוצה לקלקל את המסיבה בדיבורים על כסף מלוכלך. לא הייתי רוצה לקלקל את החגיגה הקטנה של מיז ג'יימס ולחשוף את אביה בתור רמאי. אני בטוח שהיא למדה בשקדנות בתיכון היוקרתי שלה, לבשה חצאיות משובצות וקרדיגנים בצבע ירוק־כהה, ואספה את שערה בקוקיות עם תלתלים.
כך לפחות היא נראית בדמיוני.
ג'יימס לא משקר לגבי הברנדי. אלף דולר לבקבוק, אני מהרהר בעודי שואף את ריח הדובדבן. אני לוגם ומשנה את האומדן שלי. אלפיים, לפחות. ערב לחך, אני מוכרח להודות. אילו רק היה משלם בכסף הזה את החובות שלו במקום לבזבז אותו על אלכוהול משובח.
הוא מתיישב מול לוח השחמט ואני תוהה אם הוא משתמש בו בכלל. הוא לא נראה מאובק, אבל עוזרות בית טובות יכולות לדאוג לכך. אני מרים רגלי מעץ ומלטף את רכסיו באגודלי. העץ בצבע בז' לא חושף אפילו חיבור אחד נראה לעין וכל פגם מוסתר במהירות לפני שהכלים מורשים להיכנס למקום כמו זה.
מבטו עוקב אחר תנועותיי וניכר בו שהוא אינו שבע רצון. כנראה הוא מבין שראיתי את ספרי החשבונות. הוא בעמדת נחיתות, וכך אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי. לפחות בכלי השחמט האלה.
לגבי הבת שלו? אצטרך להתאמץ יותר.
אני מתיישב בצד של הכלים הלבנים ומתרווח בכורסה.
"עברתי על הרישומים," אני אומר בישירות כי העמדנו פנים די והותר. די לזהב. די ליהלומים. "הרישומים של אבא שלי. חלקים נרחבים מהדוחות חסרים. יש הרבה עמודים ריקים."
נראה שהוקל לו ולכן אני מניח את הרגלי על הלוח. לא במיקום ההתחלתי שלו, אלא במרחק שתי משבצות קדימה. מהלך פתיחה. הוא צריך להבין שאנחנו משחקים.
ושאני משחק כדי לנצח.
הוא פוגש במבטי ועיניו הכהות מביעות חשש. "אתה מבין שרוב המשא ומתן בינינו התנהל בעל פה. הסכמים ג'נטלמניים."
פעם ראיתי את אבא שלי משתין על גב של פרוצה כי היא בכתה יותר מדי כשלקוח הצליף בה. ג'נטלמן? ממש לא. "אבל המספרים שיש בידי לא מתחברים."
"טוב, כמו שאמרתי. הסכמים שבעל פה. אין לי שליטה מה אבא שלך רשם. אין לי שליטה על הרישום שניהל. אבל אני מבטיח לך שההתנהלות בינינו הייתה גלויה לחלוטין." הוא מדבר מהר מדי, לחוץ ומסגיר.
"סחרת בבני אדם ובכלי נשק," אני אומר ומתקשה להסוות את הארס שבקולי.
לא כי אני נעלה עליהם. לא. אני משתלט על העסק המשפחתי כמו בן טוב, כמו המפלצת שאבי גידל. אבל לא אתיימר להיות משהו אחר, לא אחייך בשעה שצלם ממדור רכילות יבזיק במצלמתו לעברי.
הבעת פניו מתקשחת. אלה פניו של גבר שקונה ומוכר נערה בגילה של בתו ללא חרטה. "לא משנה מה אבא שלך אמר לך, אני מעולם לא רימיתי אותו. היינו שווים אפילו בתקופה שבה הוא... נעלם."
"מעניין שאתה חושב שהוא אמר לי משהו עליך. בתקופה שבה נעלם, כפי שאתה מכנה אותה, הוא היה עסוק בעניינים דחופים יותר." כמו הסכין שלי צמודה לגרונו והברך שלי על גבו.
עשיתי הרבה חטאים בחיי, אבל אלה היו החיים הראשונים שגדעתי. הצלתי את חייה של אישה, אך לא אוכל להתיימר ולומר שעשיתי זאת לשם מטרה נעלה. הוא היה צריך למות כבר מזמן ואני הרווחתי מכך לא מעט. הקדשתי את השבועיים האחרונים להשתלטות על כל חלק בעסק שלו.
ג'יימס מגמגם ולהט עולה בלחייו האדמומיות. "זה עסק קשה. אתה בטח יודע את זה. לא משנה כמה אני רוצה לתת לאחרים ליהנות מהספק, אני מוכרח להגן על האינטרסים שלי."
"גיליתי שחסרי היושר מפגינים הכי הרבה פרנויה לגבי שקרים של אחרים."
הוא קם באחת. "איך אתה מעז להאשים אותי שגנבתי מאבא שלך?"
אני עושה כמותו בנחת, עומד ומיישר את ז'קט החליפה שלי. האמת היא שאני מתחיל להתרגל לחליפת הפינגווין, כמו גם לברנדי הקטיפתי שעל לשוני. ולנערה היפה שראיתי בחוץ. כל הכסף שבעולם לא חשוב אם אין לך מה לקנות בו. מכוניות, סמים, נשים — שום דבר מכל אלה לא מעניין אותי, אבל כעת אני יודע בדיוק מה אני רוצה. את כל מה שיש לו.
"לגנוב?" אני אומר ומדגיש את המילה. "לא אמרתי מילה על גניבה. זה מה שעשית?"
ג'יימס צועד קדימה וכנראה מנסה להיראות מאיים. גופו אינו מהווה שום איום מבחינתי, טיפלתי בלקוחות זועמים שהיו חזקים כפליים ממנו כשהייתי צעיר בהרבה. "תגיד לי," הוא אומר וכמעט נוהם, "איך אתה מעז להיכנס אליי הביתה ולהטיח האשמות? ככה לא מנהלים עסקים ואם אתה רוצה להתגרות בי, קדימה. תגלה שיש לי הרבה חברים בעיר."
"אפשר לקנות חברים, בדיוק כפי שאתה עשית."
"אתה לא יודע עליי כלום, בחור."
בחור. הוא רוצה להעליב אותי, אבל זה משעשע אותי. עבר הרבה זמן מאז הרגשתי צעיר או תמים. וכשאני חושב על זה, האמת היא שמעולם לא באמת הרגשתי כך. שלושים שנה הם תקופה ארוכה שבמהלכה ראיתי כל צורת שחיתות בעיר הזאת, יותר מפעם אחת.
"תירגע, ידידי הקשיש. אין לי שום עניין איתך או עם העסקאות שעשית עם אבא שלי. אצלי יש לך לוח חלק."
הקלה מתגוששת בכעס על פניו הנפוחות. הוא רוצה להתעצבן עליי בגלל הרמיזות, בגלל שקראתי לו ידידי הקשיש. אבל הוא חייב לאבא שלי יותר מדי כסף ולא יכול לוותר בקלות על המתנה.
"כמובן," הוא אומר לבסוף. "כמובן זה מצב העניינים ואני שמח לשמוע שאתה מסכים. אם כך, נוכל להשלים את המשלוח האחרון כמתוכנן."
אני מחייך אליו חיוך נוקב. "אני מחכה בקוצר רוח לעשות איתך עסקים."
לא אהיה מוכן לקבל שום בולשיט מוסווה. זו מטרת הביקור.
אלא שאני רואה בניצוץ החמדנות שבעיניו שהאזהרה לא נקלטה. אלוהים, נס שהוא נשאר בחיים עד עכשיו. שוחד לאנשים הנכונים יכול לחולל פלאים, זה הלקח שאני לומד מכל הסיפור.
כדאי שאתרחק ממנו. לא יהיו לו עוד הזדמנויות לגנוב ממני. אחרי העסקה האחרונה הזאת, לא עוד. מלבד הנערה עם השמלה הוורודה והחיוך המאיר. היא פשוט אלילה, כל טנגלווד שדודה לרגליה. טהורה וקורנת כל כך. אני רוצה לגרור אותו למאורה שלי ולזיין אותה חזק כל כך עד שתתחנן לרחמים. אני רוצה לגרום לה לבכות. כל האנשים כאן חוגגים את עתידה המזהיר. גם אני רוצה בשבילה עתיד מזהיר, וכך יהיה כל עוד אוכל לגרור אותה אל האפלה כל ערב.
הוא עוטה הבעה חמורת סבר. "בלי לנטור טינה," הוא אומר בזעף. "אני מחכה בקוצר רוח לעשות איתך עסקים."
אין לו שום מושג, אבל זה פועל לטובתי.
ובעצם, אולי כדאי שאשאיר אותו לבד. יש לו כמה חברים, כנראה קנויים או מאינטרסים אחרים. ויש לו לא מעט משאבים. אני יכול לנצל אותו כבעל ברית ולא לשבור אותו. לא לשבור את הבת שלו.
שמונה־עשרה הוא גיל צעיר כל כך, תמים כל כך. מעולם לא הייתי כזה.
עדיף לה להתחתן עם איזה ילדון עשיר, מישהו שיתעקש על ניתוחים פלסטיים בזמן שיזדיין מהצד עם האומנת. אלה החיים שהיא נולדה עבורם.
לא למישהו כמוני.
השאלה עוברת בראשי כמו אגודלי על רכסי הרגלי — כפי שאני ממשש אותו, בודק אותו. אני יוצא מהחדר אל המסדרון הגדוש באגרטלים עתיקים ובשטיחים מפוארים. אלה החיים שתלמידות בתיכון יוקרתי אוהבות? כמובן. אם אדם עושה משהו מטופש ויקר עד גיחוך, כנראה זה בשביל אישה.
האם מיז ג'יימס הצעירה תרצה לעצמה בית כזה?
כאילו מחשבותיי מעלות אותה מעצמן.
כשאני פונה במסדרון, היא שם. עיני האגוז שלה פעורות וגופה מוטה לאחור בהפתעה — אל גרם המדרגות הפעור. אני תופס בזרועותיה והכיווץ הפתאומי בליבי הוא יותר מהלם, יותר מהקלה. הוא נגרם מתחושת עורה הרך תחת ידיי, הידיעה שאשאיר חבלות בצורת אצבע על עורה. יש לה ריח של תותים.
אני רוצה להטיח אותה בקיר, לנהום עליה בגלל הסכנות הטמונות בעובדה שהיא כזאת מעוררת תיאבון ליד גברים שאוכלים ילדות יפות כמוה לארוחת בוקר.
אבל אבא שלה בחדר העבודה מאחוריי, במרחק מטרים ספורים. קהל שלם של אנשים מסתובב למטה והתכשיטים שלהם נוצצים מהנברשות. זה לא המקום. זה לא הזמן המתאים.
באותה שנייה, כשאני מביט אל תוך עיניה הפעורות ומסתכל על שפתיה הוורודות, אני יודע שיהיה מקום מתאים. שיבוא זמן. לא אוכל להניח לה, לא אחרי שראיתי אותה ונגעתי בה. היא תהיה שלי, ולא משנה כמה אגרטלים עתיקים אצטרך לקנות.
אקנה את כל העיר כדי שתהיה ברשותי אישה צעירה אחת.
אני מייצב אותה בנחישות על המישורת ומוודא שהיא בסדר לפני שאני יורד במדרגות. אני מבחין במבטים מודאגים מאורחי המסיבה, גם בחליפה המחורבנת הזאת הם מרגישים שאני לא שייך. שאני מסוכן מדי. קר מדי. הם לא בטוחים כמו שנדמה להם. חצי מהגברים בחדר הזה הם הלקוחות שלי עכשיו, והחצי השני היו מתים להיות עשירים מספיק כדי להיות גם הם.
עד שאסיים עם העיר הזאת, כל צוואר מחורבן בחדר הזה יהיה שלי. כל מפרק יד. כל חיוך קורן.
פרק ראשון
פנדורה הייתה האישה הראשונה שנבראה על ידי האלים. זאוס פקד ליצור אותה מהאדמה ובריאתה הייתה עונש על גניבת האש של פרומתאוס.
כך נובאה סקרנותה, חלק מגורלה.
אני משתהה כשידיי על המקלדת ובוחנת את המילים. חזרתי ללימודים והתחושה היא כאילו אני נושמת אחרי תקופה ארוכה מתחת למים. אני לומדת שני קורסים בהתכתבות והקורס הנוכחי עוסק במגדר בספרות יוונית קלאסית. הניתוח של משימת הקריאה הראשונה אמור להיות מוגש מחר.
האישה מסמלת יותר מהיותה נענשת. היא העונש בהתגלמותו, נקמה על אירועים שקרו לפני היוולדה. אשמה בלתי אמצעית היא מוטיב מרכזי אצל נשים בספרות היוונית.
הקורס השני שאני לומדת הוא סובייקטיביות, אינדיבידואליזם ומשבר המוסריות. בתחילה הוא נראה כמו ניגוד גמור לעומת השתלשלות המנהגים המסורתיים במסגרת לימוד דרכיה של תרבות עתיקה, אבל בעצם, מי מגלם טוב יותר אקראיות ניהיליסטית מאשר האלים היוונים?
הם פעלו מתוך דחפים, בראו חיים והשמידו אותם, חילקו שכר ועונש מתוך גחמות. נקמנים ואכזריים, ללא התכונות המוסריות הטבועות באלוהויות מודרניות יותר. הם העניקו אנושיות לאישה יפהפייה רק כדי להוקיע אותה על סקרנותה.
השעה עשר וגבריאל טרם חזר. אני ניגשת אל החלון. ירח מלא מאיר את מבוך השיחים ואת שורת העצים שמעבר. ג'ונתן סקוט עלול להימצא בין העצים האלה. הוא עלול להיות בכל מקום. עפעפיי כבדים, אבל אני מפחדת לישון.
פרץ של צלילים עליזים מבהיל אותי. הטלפון שלי.
בבקשה תגידי לי שאת עושה עכשיו סקס פרוע.
תודה לאל על הרפר. ההודעה שלה היא גאולה מהסיוטים שלי.
הרפר היא אחד הקישורים הבודדים שלי לעולם החיצון בעודי לכודה כאן. אני צונחת על המיטה הגדולה, הנוחה והקרה ללא גבריאל. האחוזה גדולה כל כך ומשרה תחושת בדידות.
הלימודים הם הסחת דעת מוצלחת מהעובדה שבעצם אסור לי לעזוב. אחרי השריפה והחלפת הציור של אימי, אני יודעת שאורבות לי סכנות אמיתיות מחוץ לבית הזה. אבל אני משתוקקת לצאת לבית קפה, לטיול בפארק. עד כמה הסכנה אמיתית? עד כמה חמור האיום עליי, ספציפית?
אני לא מצליחה להתנער מהתחושה שגבריאל לא מספר לי הכול.
אני מקלידה תגובה: הייתי עם הטלפון שלי אם הייתי באמצע סקס פרוע?
תשקרי לי. אני צריכה לחיות בעקיפין דרכך.
אני מגחכת ומקלידה בחזרה: שיהיה לך בהצלחה. אני תקועה בבית המפואר של גבריאל.
לפחות יש לך גבר חתיך שבא לשירותך מדי ערב.
לחיי מתלהטות. הוא ללא ספק מנצל את רוב זמננו המשותף במיטה. זה כמעט מספיק. ואז כל יום הוא יוצא לפני שהאור עולה. כאילו הוא חלום, משהו שהמצאתי כדי להקל על הבדידות שמביא איתו הכלא הזה.
מה לגבי הרמון הסטודנטים שלך? אני שואלת.
תקופת יובש.
אני לא מבינה איך אזלו לה הבחורים כשיש שני מוסדות לימוד שונים במרחק נסיעה קצרה. כל ערב יש מסיבות, חלקן ענקיות ופרועות, חלקן פרטיות וסגורות. והרפר תמיד הולכת.
אני שולחת אליה שורה ארוכה של סימני שאלה.
יש הפוגה עד שאני חושבת שאולי היא לא תענה. השיחות שלנו תמיד מסתיימות כך, דועכות ולמחרת ממשיכות מהמקום שבו הפסקנו. אני מנסה לדמיין אותה בחדר במעונות, עם השולחן הקטן והפוסטר של רוזי המסמררת ממלחמת העולם השנייה שתלוי לה מעל המיטה. אם היא לא הולכת למסיבה, היא בטח לבושה במכנסי פיג'מה ובסווטשרט כמו רוב הבחורות בקומה. לא בכותונת לילה מתחרה, אחת מיני רבות שמופיעות במגירה שלי מדי יום.
גבריאל אוהב לקרוע אותן מעליי — לקרוע ממש את הבד במו ידיו. הוא מחרב אותן בלהט שאני מרגישה עד ליבת גופי, כאילו העור שלי עשוי סאטן, כאילו אותי הוא קורע לגזרים.
התמכרתי לחורבן.
עוד צפצוף קטן בטלפון שלי.
הם נראים צעירים כל כך, אפילו כשהם סטודנטים לתואר שני. מה קורה לי?
אני רוצה להגיד לה שהיא מאוהבת באחיה החורג. או שונאת אותו עד מוות. אני מבינה איך גבול דק כל כך יכול להתקיים אחרי שחייתי אותו בעצמי. הוא מכרסם בך ולא משאיר מקום לגברים אחרים. לא משאיר מקום לבחורים. במקום זה אני מקלידה, אולי את מתבגרת.
את צודקת. הגיע הזמן שאמצא לעצמי שוגר דדי.
אני צוחקת. היא עשירה יותר מאלוהים בזכות אבא שניהל את וול סטריט ואימא שהתחתנה עם שלושה גברים כמוהו. ואחיה החורג, כריסטופר, מוודא שכספת הזהב הגדולה שלה רק תמשיך להתרחב.
אני שולחת לה אימוג'י של פיל עם תיבת זהב.
היא עונה בזרם של טיפות מים, סרט קטן ורוד ומה שנראה כמו פטיש של שופט. אני קצת מפחדת לבקש הבהרות. אנחנו מתכתבות במשך שעה קלה וזו נחמה מועטה נוכח העובדה שאני בעצם לבד. במקום כלשהו גברת ב' מבשלת או מנקה. השומרים שומרים, אבל אני לא רוצה אותם.
אני לבד במשך כל היום ועד מאוחר בלילה, אז גבריאל חוזר תמיד.
לילה טוב, היא מקלידה. אל תתני לאף פשפש לעקוץ אותך, אלא אם כן קוראים לו גבריאל.
שפתיי מתעקלות כשאני מניחה את הטלפון בצד ועוצמת את עיניי לרגע. יחסית לבית כלא, אין מפואר ויפהפה יותר מהכלא שלי. הוא בנוי כמו טירה צרפתית עתיקה, אבל כזאת שהוקמה לא מזמן ויש בה כל מכשיר נוחות מודרני. בניגוד לבית של אימא שלי עם המעברים הסודיים והזוועות החבויות, האחוזה של גבריאל מאובזרת באמצעי אבטחה מודרניים ומתקדמים.
הוא כבר דאג לפיקוח על הכניסות, על כל החלונות והדלתות. כך הוא ידע שג'סטין הגיע לחלוני באחד הערבים. עכשיו הוא הוסיף את האלמנט האנושי, לדבריו. שומרים חמושים שמפטרלים מסביב. זה נראה לי מוגזם, אבל הרי פגשתי מקרוב ביכולותיו של ג'ונתן סקוט.
אני סומכת על גבריאל. אני מאמינה שאף אחד לא יכול להיכנס אל הבית.
אבל הידיעה לא מפסיקה את הסיוטים שלי.
להבות מלחכות את עורי. עשן מסתלסל סביבי וצורב את עיניי.
אני שומעת את אימי קוראת מרחוק, "אייברי! תישארי שם! לא משנה מה את עושה, תישארי בפנים!"
אני לא יכולה להישאר בפנים. אני לא מצליחה לנשום כאן. ידית הדלת שורפת את עורי. אני מושכת את היד בחזרה.
"אייברי ג'יימס הקטנה, כמה גדלת." הקול בוקע מאחוריי. גבריאל. אני מסתובבת, אבל אין שם כלום. רק אש. רק עשן. אני מועדת לאחור ונופלת ארצה. אין מוצא.
צעקה פורצת מגרוני.
.jpg)
