אותלו מעז ורועה על יד
"אתמול הוא עוד היה בריא," אמרה מוד. אוזניה רטטו בעצבנות.
"זה לא אומר כלום," ענה סר ריצ'פילד, זקן העדר, "הוא הרי לא מת ממחלה. את חפירה הוא לא מחלה."
הרועה שכב בדשא האירי הירוק ליד האסם, לא הרחק מדרך העפר, ולא זז. עורב יחיד התיישב על סוודר הצמר הנורווגי שלו, וסקר בעניין מקצועי את עולמו הפנימי. לצדו ישב ארנבון מרוצה מאוד. במרחק-מה משם, בסמוך לצוקי החוף, התכנסה ועידת הכבשים.
הם שמרו על קור רוח כשמצאו בבוקר את הרועה שלהם קר וחסר חיים שלא כדרכו, והיו גאים בכך מאוד. מובן שבפרץ ראשון של בהלה נשמעו כמה קריאות נמהרות: "מי יביא לנו חציר עכשיו?", למשל, או "זאב! זאב!" אבל מיס מייפל הזדרזה למנוע התפרצות של פניקה. היא הסבירה שממילא רק טיפשים יאכלו חציר באמצע הקיץ באחו הכי ירוק ודשן של אירלנד, ושאפילו המתוחכמים שבזאבים לא תוקעים אתים בגוף קורבנותיהם. וכלי כזה הזדקר בלי ספק מתוך קרביו הלחים מטל של הרועה.
מיס מייפל היתה הכבשה הכי חכמה בגלנקיל. אחדים אפילו טענו שהיא הכבשה הכי חכמה בעולם. אבל איש לא יכול היה להוכיח את זה. מדי שנה בשנה התקיימה אמנם תחרות ה-Glennkil-of-Sheep-Smartest, אבל תבונתה היוצאת-דופן של מייפל התבטאה דווקא בעצם העובדה שלא השתתפה בתחרויות שכאלה. המנצח, אחרי שהוכתר בזר תלתן (שרשאי היה לאוכלו בסוף הטקס), בילה ימים אחדים בסיבוב פאבים ביישובים הסמוכים. שם נאלץ לבצע שוב ושוב את הפעלול שהנחיל לו בטעות את תוארו, ממצמץ בעשן הטבק הסמיך עד שעלו דמעות בעיניו, והושקה גינס בכמויות כאלה, שלא יכול עוד לעמוד על רגליו. מלבד זאת, מכאן ואילך האשים אותו הרועה שלו בכל מעשה קונדס שהתרחש באחו: הפיקח מכולם היה תמיד החשוד העיקרי.
ג'ורג' גלן לעולם לא יאשים עוד שום כבש בשום דבר. הוא שכב משופד בסמוך לדרך העפר, והכבשים שלו טיכסו עצה מה לעשות עכשיו. הם עמדו על צוקי החוף, בין הרקיע הכחול-מימי לבין הים הכחול-שמימי, במקום שלא היה אפשר להריח את הדם, והרגישו אשמים.
"הוא לא היה רועה טוב במיוחד," אמרה היידי, שעדיין היתה כמעט טליה ולא יכלה לשכוח שג'ורג' קיצץ את זנב הטלאים המפואר שלה אחרי החורף.
"נכון!" זאת היתה קלאוד, הכבשה הכי צמרירית ומרהיבה שאפשר לדמיין. "הוא לא העריך את העבודה שלנו. הכבשים הנורווגיים עושים את זה יותר טוב! לכבשים הנורווגיים יש יותר צמר! הוא ביקש שישלחו לו סוודר מנורווגיה, מכבשים נוכריים - בושה, איזה רועה אחר היה מעליב ככה את העדר שלו!"
כאן התחיל דיון ממושך בין היידי, קלאוד ומופל דה וייל. מופל דה וייל התעקש שמעלותיו של רועה נמדדות בסופו של דבר בכמות האוכל ובאיכותו, ושבעניין זה אי אפשר לבוא אל ג'ורג' גלן בשום טענות - שום טענות שבעולם. לבסוף הסכימו שרועה טוב הוא זה שלעולם אינו מקצץ את זנבותיהם של טלאים, אינו מעסיק כלב רועים, מספק שפע של אוכל, בעיקר לחם וסוכר, אבל גם דברים בריאים כמו עשבים, מזון מרוכז וסלק (כן, הם היו נבונים מאוד כולם), ומתלבש רק בתוצרת עדרו שלו: למשל, מכסה את כל גופו בפרווה עשויה צמר כבשים טווי.
