סטייל משלך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סטייל משלך
הוספה למועדפים

סטייל משלך

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    נושאים

    תקציר

    איך תגבשי לעצמך סגנון לבוש המשלב את טעמך ושאיפותייך? איך תדעי להתלבש נכון בהתחשב באקלים ובמזג הישראליים? אילו בגדים מתאימים למבנה הגוף שלך? ואיך תוכלי, בכל גיל, להיראות טוב ולהרגיש טוב עם עצמך באמצעות הבגדים?

     

    הספר "סטייל משלךְ: 10 צעדים בדרך למלתחה חכמה" הוא מדריך לפיתוח סגנון הלבוש שמתאים לך, עם ובלי קשר לאופנה. עשרת הצעדים המתוארים בספר הם צעדים אל עצמך. באמצעותם תזכי להבנה מחודשת של גופך ושל מה שמתאים לו, של סגנון החיים שלך ודרישות המקצוע, של ההשראות והשאיפות שלך. בסגנונה הכובש והמיוחד, שירה ברויאר מנסחת כללים פשוטים ובהירים המאפשרים לך להתלבש באופן הנאמן לעצמך, כללים שנוסחו מתוך הבנה עמוקה וידע רב־שנים שצברה ברויאר על אודות הקשרים שבין הבגדים לאדם.

     

    שירה ברויאר, כתבת האופנה המיתולוגית של "חדשות" ו"הארץ", חולקת ב"סטייל משלךְ" את התובנות שאליהן הגיעה ואת העצות המעשיות שפיתחה, כדי לסייע לכל אישה, בכל גיל, להימנע מטעויות סגנוניות, ממבוכה ומאי־נוחות, ולאפשר לה לבטא את אישיותה ולהרגיש טוב עם עצמה.

    פרק ראשון

    הקדמה אישית
    או: למי מיועד הספר הזה?
     
     
    נולדתי גנדרנית איומה. לגן רציתי ללכת מחופשת לנסיכה (לא הרשו לי) וכשחזרתי הביתה מיד לבשתי חצאית ארוכה על הראש ודמיינתי שיש לי שיער ארוך (הוא היה קצר). פלישה למגירת האיפור והתכשיטים של אמי היתה שיא האושר, וכשהלכתי לישון אצל סבתא שלי בסוף־השבוע, אוהו, איזו חגיגה זאת היתה. הכול היה מותר! להתקשט ולהתגנדר בכותונות ורדרדות עם תחרה וסרטים, למרוח לק, להתאפר ואז להתיישב מול הטלוויזיה עם כל המחרוזות והצמידים כדי לראות את הסרט הערבי של יום שישי.
     
     
    גיל ההתבגרות הוקדש לניסיונות להיראות קוּל, ואחריו באו שנות העשרים והשלושים. אוי, איזה בלגן. כבר הייתי כתבת אופנה מנוסה וסטייליסטית עסוקה, צברתי ידע מקצועי וניסיון, אבל כמתלבשת תעיתי ותהיתי. בתוכי התגוששו בת האיים שבדמיוני נועדתי להיות והאורבנית המינימליסטית שהתאמצתי להיראות. בבקרים ובערבים, לפני פגישות עבודה או יציאה לבילוי, עמדתי אבודה מול ארון מלא גחמות, רסיסי חלומות, פריטים שנקנו כלאחר יד, מציאוֹת מסנוורות שזוהרן פג, גיבוב בגדים אקראי משנים עברו.
     
      
     
     
    זמן רב ניהלתי מערכת יחסים מורכבת עם עולם האופנה. מצד אחד הוקסמתי, מצד שני נרתעתי מתופעת העדר שעומדת בבסיס כל אופנה. עלי מוהר הגדיר זאת היטב: ״אופנה היא מאמץ קולקטיבי כביר להיות יחיד ומיוחד.״ חוויתי את הפרדוקס הזה באופן יומיומי כשכתבתי על אופנה, תשע שנים בעיתון ״חדשות״, ומשנסגר, שתים־עשרה שנים נוספות בעיתון ״הארץ״. מצד אחד רציתי לייצג את העיסוק שלי באופנה וללבוש בגדים בהתאם. מצד שני, סלדתי מהרעיון שהלבוש שלי מעיד על ציות לצו אופנתי כלשהו.
     
     
     
    ככל שהעמקתי להתבונן בבגדים וככל שהתבגרתי בעצמי, הבנתי שלא אופנה מעניינת אותי, אלא מורכבות היחסים בין נשים לבגדים. ראיתי אופנות חולפות וחוזרות, התעייפתי מטרנדים לעונה, השלמתי עם ההבנה שאני לא פאשניסטה, ואחרי עשרים ואחת שנים של סיקור התחום בארץ ובעולם החלטתי לפרוש. ויתרתי על תואר מבקרת האופנה של עיתון ״הארץ״, על ערימת המגזינים החודשית ועל הנסיעה השנתית לפריז.
     
     
    כשסוף־סוף השתחררתי מהצורך לייצג את העיסוק באופנה, חיפשתי מחדש את הביטוי העצמי הנכון לי באמצעות בגדים. כשחיפשתי לשווא שמלות קיץ מאריגי כותנה, אווריריות ופשוטות מהסוג שלובשות עקרות בית בסרטים איטלקיים ישנים, קניתי בדים, מצאתי תופרת וייצרתי אותן לעצמי. אחר כך הצטרפתי ליוזמה של הקמת קו.קו. — חברת אופנה שמבקשת לתת מענה לנשים ישראליות שמחפשות סגנון נקי, קלאסי ומעודכן. בשלוש שנות עבודה מהצד שמייצר ולא רק מבקר, כולל מפגש יומיומי עם לקוחות, אספתי עוד תובנות — על עצמי, על נשים בגילי ועל מה שמתאים למקום שאנחנו חיים בו. מקום שבו החורף קצר וקר והקיץ ארוך ומהביל, שאין בו לא קודים של לבוש ולא סגנון חיים מעוגן בתרבות ים־תיכונית שמשוועת להתפתח פה.
     
     
    בשלב כלשהו בתהליך, כשלמדתי קואוצ'ינג במטרה לקבל כלים טובים יותר להתנהלות, התחדדה בי ההבחנה בין ״חיים על מסלול ההישרדות״ לבין ״חיים על מסלול הצמיחה״, כפי שהיטיבה להגדיר זאת המורה שלי, נטאלי בן דוד. במסלול ההישרדות את עסוקה בכיבוי שריפות. את פועלת רק מתוך תגובה לנסיבות חיצוניות. לעומת זאת, במסלול הצמיחה את בתהליך של התפתחות תמידית, את פועלת מתוך כוונה ומודעות עצמית. ובהתאמה לבגדים, כשאת במסלול ההישרדות את קונה בלחץ בגד לפני אירוע או נסיעה, רק כי אין לך ברירה. הארון שלך מפוצץ בבגדים שרכשת רק משום שהם נמכרו בהנחה גדולה. במסלול הצמיחה את בוחרת את הבגדים שמתאימים לך בהכרה מלאה, מתוך ביטחון ופתיחות, ואת נראית ומרגישה נהדר.
     
     
     
    את הספר הזה כתבתי אחרי תהליך ארוך, שבסופו הגעתי למצב שבו הארון שלי ואני מתואמים. זה הספר שהייתי רוצה שיהיה לי ליד המיטה בתחילת המסע שלי, כדי לחסוך מבוכות אינספור, המון כסף וזמן יקר, ובעיקר כדי להימנע מהפער בין מי שאני לאיך שאני נראית ולאיך שאני לבושה.
     
     
     
    היום, כשאני פותחת את הארון, הכול גלוי לעיני ומתאים ללבישה. את הנוירוטיות שאפיינה את יחסינו בעבר החליפו שלווה ודעה צלולה. למדתי לדייק. נעזרתי בקומץ חברים שעל טעמם אני סומכת: דנה מנוסי ודן שארפ, נורית קריב וג'יזל שדות (את כולם עוד תפגשו שוב בהמשך הספר). כל אחד מהם עוסק באופן ישיר או עקיף בעיצוב, ומיטיב להתלבש בעצמו באופן מעורר השראה. לא בעזרת תקציב גדול ולא תוך מרדף אחרי טרנדים, אלא בזכות חוש לסגנון, יכולת הבחנה דקה ותשומת לב לפרטים.
     
     
     
    הספר שבידך מאגד בתוכו הסברים, דוגמאות, עצות מעשיות, טיפים והדרכות, אבל פיתוח הסגנון האישי שלך מחייב התנסות מעשית מתמדת. חשבי על ספר בישול שאת אוהבת להשתמש בו, שיש בו מתכונים מצוינים ומדויקים. ככל שאת מתנסה יותר בבישול את מבינה יותר אילו טעמים מסתדרים ביחד; מהם העקרונות הבסיסיים שאי־אפשר לוותר עליהם, כמו מרכיבים משובחים ותבלינים טריים; מהם חומרי הגלם שחייבים להיות במזווה תמיד. ככל שאת מכירה את מתכוני הבסיס לעומק, כך את יכולה לאלתר, להיות יצירתית בדרכך הייחודית, לפתח ביטחון ולזכות בקריאות התפעלות. כשאת עוברת תהליך שמקרב אותך אל עצמך ואל מי שאת בהווה, את יכולה לדעת בביטחון שבחרת בגרסה הבוגרת הכי טובה שלך. את מבססת לעצמך הרגלים טובים לחיים ובגדים שמתאימים לך, ונהנית משקט פנימי, מסדר בארון ובראש.
     
     
     
    העובדה שאנחנו חיים במקום ללא קודים ברורים של לבוש, שבו קשה לקבל השראה ברחוב עצמו, מקשה עלינו לצאת מהבית בלי להתבלבל. במשך השנים עמלתי לנסח לעצמי כללים פשוטים ובהירים כדי להתלבש תמיד בהתאם למקום ולזמן, ובעזרתם בניתי לי מסגרת שמגינה עלי מטעויות ומאפשרת לי חופש. אלה לא דיברות ולא חוקים. אין שום דבר קדוש, וחוקים נועדו להישבר. חופש הבחירה הוא מעל לכול, ולכל אחת הטעם שלה. ובכל זאת, לפני ששוברים את הכללים, רצוי להכיר אותם. בעולם כבר הצטבר ידע רב, וכדאי להשתמש בו. מספיק נשים התבלבלו בשבילנו ומספיק נשים אירגנו בעבורנו את המידע כך שנוכל להלך על קרקע יציבה, ומשם לעוף.

    עוד על הספר

    נושאים

    סטייל משלך שירה ברויאר
    הקדמה אישית
    או: למי מיועד הספר הזה?
     
     
    נולדתי גנדרנית איומה. לגן רציתי ללכת מחופשת לנסיכה (לא הרשו לי) וכשחזרתי הביתה מיד לבשתי חצאית ארוכה על הראש ודמיינתי שיש לי שיער ארוך (הוא היה קצר). פלישה למגירת האיפור והתכשיטים של אמי היתה שיא האושר, וכשהלכתי לישון אצל סבתא שלי בסוף־השבוע, אוהו, איזו חגיגה זאת היתה. הכול היה מותר! להתקשט ולהתגנדר בכותונות ורדרדות עם תחרה וסרטים, למרוח לק, להתאפר ואז להתיישב מול הטלוויזיה עם כל המחרוזות והצמידים כדי לראות את הסרט הערבי של יום שישי.
     
     
    גיל ההתבגרות הוקדש לניסיונות להיראות קוּל, ואחריו באו שנות העשרים והשלושים. אוי, איזה בלגן. כבר הייתי כתבת אופנה מנוסה וסטייליסטית עסוקה, צברתי ידע מקצועי וניסיון, אבל כמתלבשת תעיתי ותהיתי. בתוכי התגוששו בת האיים שבדמיוני נועדתי להיות והאורבנית המינימליסטית שהתאמצתי להיראות. בבקרים ובערבים, לפני פגישות עבודה או יציאה לבילוי, עמדתי אבודה מול ארון מלא גחמות, רסיסי חלומות, פריטים שנקנו כלאחר יד, מציאוֹת מסנוורות שזוהרן פג, גיבוב בגדים אקראי משנים עברו.
     
      
     
     
    זמן רב ניהלתי מערכת יחסים מורכבת עם עולם האופנה. מצד אחד הוקסמתי, מצד שני נרתעתי מתופעת העדר שעומדת בבסיס כל אופנה. עלי מוהר הגדיר זאת היטב: ״אופנה היא מאמץ קולקטיבי כביר להיות יחיד ומיוחד.״ חוויתי את הפרדוקס הזה באופן יומיומי כשכתבתי על אופנה, תשע שנים בעיתון ״חדשות״, ומשנסגר, שתים־עשרה שנים נוספות בעיתון ״הארץ״. מצד אחד רציתי לייצג את העיסוק שלי באופנה וללבוש בגדים בהתאם. מצד שני, סלדתי מהרעיון שהלבוש שלי מעיד על ציות לצו אופנתי כלשהו.
     
     
     
    ככל שהעמקתי להתבונן בבגדים וככל שהתבגרתי בעצמי, הבנתי שלא אופנה מעניינת אותי, אלא מורכבות היחסים בין נשים לבגדים. ראיתי אופנות חולפות וחוזרות, התעייפתי מטרנדים לעונה, השלמתי עם ההבנה שאני לא פאשניסטה, ואחרי עשרים ואחת שנים של סיקור התחום בארץ ובעולם החלטתי לפרוש. ויתרתי על תואר מבקרת האופנה של עיתון ״הארץ״, על ערימת המגזינים החודשית ועל הנסיעה השנתית לפריז.
     
     
    כשסוף־סוף השתחררתי מהצורך לייצג את העיסוק באופנה, חיפשתי מחדש את הביטוי העצמי הנכון לי באמצעות בגדים. כשחיפשתי לשווא שמלות קיץ מאריגי כותנה, אווריריות ופשוטות מהסוג שלובשות עקרות בית בסרטים איטלקיים ישנים, קניתי בדים, מצאתי תופרת וייצרתי אותן לעצמי. אחר כך הצטרפתי ליוזמה של הקמת קו.קו. — חברת אופנה שמבקשת לתת מענה לנשים ישראליות שמחפשות סגנון נקי, קלאסי ומעודכן. בשלוש שנות עבודה מהצד שמייצר ולא רק מבקר, כולל מפגש יומיומי עם לקוחות, אספתי עוד תובנות — על עצמי, על נשים בגילי ועל מה שמתאים למקום שאנחנו חיים בו. מקום שבו החורף קצר וקר והקיץ ארוך ומהביל, שאין בו לא קודים של לבוש ולא סגנון חיים מעוגן בתרבות ים־תיכונית שמשוועת להתפתח פה.
     
     
    בשלב כלשהו בתהליך, כשלמדתי קואוצ'ינג במטרה לקבל כלים טובים יותר להתנהלות, התחדדה בי ההבחנה בין ״חיים על מסלול ההישרדות״ לבין ״חיים על מסלול הצמיחה״, כפי שהיטיבה להגדיר זאת המורה שלי, נטאלי בן דוד. במסלול ההישרדות את עסוקה בכיבוי שריפות. את פועלת רק מתוך תגובה לנסיבות חיצוניות. לעומת זאת, במסלול הצמיחה את בתהליך של התפתחות תמידית, את פועלת מתוך כוונה ומודעות עצמית. ובהתאמה לבגדים, כשאת במסלול ההישרדות את קונה בלחץ בגד לפני אירוע או נסיעה, רק כי אין לך ברירה. הארון שלך מפוצץ בבגדים שרכשת רק משום שהם נמכרו בהנחה גדולה. במסלול הצמיחה את בוחרת את הבגדים שמתאימים לך בהכרה מלאה, מתוך ביטחון ופתיחות, ואת נראית ומרגישה נהדר.
     
     
     
    את הספר הזה כתבתי אחרי תהליך ארוך, שבסופו הגעתי למצב שבו הארון שלי ואני מתואמים. זה הספר שהייתי רוצה שיהיה לי ליד המיטה בתחילת המסע שלי, כדי לחסוך מבוכות אינספור, המון כסף וזמן יקר, ובעיקר כדי להימנע מהפער בין מי שאני לאיך שאני נראית ולאיך שאני לבושה.
     
     
     
    היום, כשאני פותחת את הארון, הכול גלוי לעיני ומתאים ללבישה. את הנוירוטיות שאפיינה את יחסינו בעבר החליפו שלווה ודעה צלולה. למדתי לדייק. נעזרתי בקומץ חברים שעל טעמם אני סומכת: דנה מנוסי ודן שארפ, נורית קריב וג'יזל שדות (את כולם עוד תפגשו שוב בהמשך הספר). כל אחד מהם עוסק באופן ישיר או עקיף בעיצוב, ומיטיב להתלבש בעצמו באופן מעורר השראה. לא בעזרת תקציב גדול ולא תוך מרדף אחרי טרנדים, אלא בזכות חוש לסגנון, יכולת הבחנה דקה ותשומת לב לפרטים.
     
     
     
    הספר שבידך מאגד בתוכו הסברים, דוגמאות, עצות מעשיות, טיפים והדרכות, אבל פיתוח הסגנון האישי שלך מחייב התנסות מעשית מתמדת. חשבי על ספר בישול שאת אוהבת להשתמש בו, שיש בו מתכונים מצוינים ומדויקים. ככל שאת מתנסה יותר בבישול את מבינה יותר אילו טעמים מסתדרים ביחד; מהם העקרונות הבסיסיים שאי־אפשר לוותר עליהם, כמו מרכיבים משובחים ותבלינים טריים; מהם חומרי הגלם שחייבים להיות במזווה תמיד. ככל שאת מכירה את מתכוני הבסיס לעומק, כך את יכולה לאלתר, להיות יצירתית בדרכך הייחודית, לפתח ביטחון ולזכות בקריאות התפעלות. כשאת עוברת תהליך שמקרב אותך אל עצמך ואל מי שאת בהווה, את יכולה לדעת בביטחון שבחרת בגרסה הבוגרת הכי טובה שלך. את מבססת לעצמך הרגלים טובים לחיים ובגדים שמתאימים לך, ונהנית משקט פנימי, מסדר בארון ובראש.
     
     
     
    העובדה שאנחנו חיים במקום ללא קודים ברורים של לבוש, שבו קשה לקבל השראה ברחוב עצמו, מקשה עלינו לצאת מהבית בלי להתבלבל. במשך השנים עמלתי לנסח לעצמי כללים פשוטים ובהירים כדי להתלבש תמיד בהתאם למקום ולזמן, ובעזרתם בניתי לי מסגרת שמגינה עלי מטעויות ומאפשרת לי חופש. אלה לא דיברות ולא חוקים. אין שום דבר קדוש, וחוקים נועדו להישבר. חופש הבחירה הוא מעל לכול, ולכל אחת הטעם שלה. ובכל זאת, לפני ששוברים את הכללים, רצוי להכיר אותם. בעולם כבר הצטבר ידע רב, וכדאי להשתמש בו. מספיק נשים התבלבלו בשבילנו ומספיק נשים אירגנו בעבורנו את המידע כך שנוכל להלך על קרקע יציבה, ומשם לעוף.