סטייל משלך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סטייל משלך
מכר
מאות
עותקים
סטייל משלך
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סטייל משלך

4 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    איך תגבשי לעצמך סגנון לבוש המשלב את טעמך ושאיפותייך? איך תדעי להתלבש נכון בהתחשב באקלים ובמזג הישראליים? אילו בגדים מתאימים למבנה הגוף שלך? ואיך תוכלי, בכל גיל, להיראות טוב ולהרגיש טוב עם עצמך באמצעות הבגדים?

    הספר "סטייל משלךְ: 10 צעדים בדרך למלתחה חכמה" הוא מדריך לפיתוח סגנון הלבוש שמתאים לך, עם ובלי קשר לאופנה. עשרת הצעדים המתוארים בספר הם צעדים אל עצמך. באמצעותם תזכי להבנה מחודשת של גופך ושל מה שמתאים לו, של סגנון החיים שלך ודרישות המקצוע, של ההשראות והשאיפות שלך. בסגנונה הכובש והמיוחד, שירה ברויאר מנסחת כללים פשוטים ובהירים המאפשרים לך להתלבש באופן הנאמן לעצמך, כללים שנוסחו מתוך הבנה עמוקה וידע רב־שנים שצברה ברויאר על אודות הקשרים שבין הבגדים לאדם.

    שירה ברויאר, כתבת האופנה המיתולוגית של "חדשות" ו"הארץ", חולקת ב"סטייל משלךְ" את התובנות שאליהן הגיעה ואת העצות המעשיות שפיתחה, כדי לסייע לכל אישה, בכל גיל, להימנע מטעויות סגנוניות, ממבוכה ומאי־נוחות, ולאפשר לה לבטא את אישיותה ולהרגיש טוב עם עצמה.

    פרק ראשון

    הקדמה אישית
    או: למי מיועד הספר הזה?
     
     
    נולדתי גנדרנית איומה. לגן רציתי ללכת מחופשת לנסיכה (לא הרשו לי) וכשחזרתי הביתה מיד לבשתי חצאית ארוכה על הראש ודמיינתי שיש לי שיער ארוך (הוא היה קצר). פלישה למגירת האיפור והתכשיטים של אמי היתה שיא האושר, וכשהלכתי לישון אצל סבתא שלי בסוף־השבוע, אוהו, איזו חגיגה זאת היתה. הכול היה מותר! להתקשט ולהתגנדר בכותונות ורדרדות עם תחרה וסרטים, למרוח לק, להתאפר ואז להתיישב מול הטלוויזיה עם כל המחרוזות והצמידים כדי לראות את הסרט הערבי של יום שישי.
     
     
    גיל ההתבגרות הוקדש לניסיונות להיראות קוּל, ואחריו באו שנות העשרים והשלושים. אוי, איזה בלגן. כבר הייתי כתבת אופנה מנוסה וסטייליסטית עסוקה, צברתי ידע מקצועי וניסיון, אבל כמתלבשת תעיתי ותהיתי. בתוכי התגוששו בת האיים שבדמיוני נועדתי להיות והאורבנית המינימליסטית שהתאמצתי להיראות. בבקרים ובערבים, לפני פגישות עבודה או יציאה לבילוי, עמדתי אבודה מול ארון מלא גחמות, רסיסי חלומות, פריטים שנקנו כלאחר יד, מציאוֹת מסנוורות שזוהרן פג, גיבוב בגדים אקראי משנים עברו.
     
      
     
     
    זמן רב ניהלתי מערכת יחסים מורכבת עם עולם האופנה. מצד אחד הוקסמתי, מצד שני נרתעתי מתופעת העדר שעומדת בבסיס כל אופנה. עלי מוהר הגדיר זאת היטב: ״אופנה היא מאמץ קולקטיבי כביר להיות יחיד ומיוחד.״ חוויתי את הפרדוקס הזה באופן יומיומי כשכתבתי על אופנה, תשע שנים בעיתון ״חדשות״, ומשנסגר, שתים־עשרה שנים נוספות בעיתון ״הארץ״. מצד אחד רציתי לייצג את העיסוק שלי באופנה וללבוש בגדים בהתאם. מצד שני, סלדתי מהרעיון שהלבוש שלי מעיד על ציות לצו אופנתי כלשהו.
     
     
     
    ככל שהעמקתי להתבונן בבגדים וככל שהתבגרתי בעצמי, הבנתי שלא אופנה מעניינת אותי, אלא מורכבות היחסים בין נשים לבגדים. ראיתי אופנות חולפות וחוזרות, התעייפתי מטרנדים לעונה, השלמתי עם ההבנה שאני לא פאשניסטה, ואחרי עשרים ואחת שנים של סיקור התחום בארץ ובעולם החלטתי לפרוש. ויתרתי על תואר מבקרת האופנה של עיתון ״הארץ״, על ערימת המגזינים החודשית ועל הנסיעה השנתית לפריז.
     
     
    כשסוף־סוף השתחררתי מהצורך לייצג את העיסוק באופנה, חיפשתי מחדש את הביטוי העצמי הנכון לי באמצעות בגדים. כשחיפשתי לשווא שמלות קיץ מאריגי כותנה, אווריריות ופשוטות מהסוג שלובשות עקרות בית בסרטים איטלקיים ישנים, קניתי בדים, מצאתי תופרת וייצרתי אותן לעצמי. אחר כך הצטרפתי ליוזמה של הקמת קו.קו. — חברת אופנה שמבקשת לתת מענה לנשים ישראליות שמחפשות סגנון נקי, קלאסי ומעודכן. בשלוש שנות עבודה מהצד שמייצר ולא רק מבקר, כולל מפגש יומיומי עם לקוחות, אספתי עוד תובנות — על עצמי, על נשים בגילי ועל מה שמתאים למקום שאנחנו חיים בו. מקום שבו החורף קצר וקר והקיץ ארוך ומהביל, שאין בו לא קודים של לבוש ולא סגנון חיים מעוגן בתרבות ים־תיכונית שמשוועת להתפתח פה.
     
     
    בשלב כלשהו בתהליך, כשלמדתי קואוצ'ינג במטרה לקבל כלים טובים יותר להתנהלות, התחדדה בי ההבחנה בין ״חיים על מסלול ההישרדות״ לבין ״חיים על מסלול הצמיחה״, כפי שהיטיבה להגדיר זאת המורה שלי, נטאלי בן דוד. במסלול ההישרדות את עסוקה בכיבוי שריפות. את פועלת רק מתוך תגובה לנסיבות חיצוניות. לעומת זאת, במסלול הצמיחה את בתהליך של התפתחות תמידית, את פועלת מתוך כוונה ומודעות עצמית. ובהתאמה לבגדים, כשאת במסלול ההישרדות את קונה בלחץ בגד לפני אירוע או נסיעה, רק כי אין לך ברירה. הארון שלך מפוצץ בבגדים שרכשת רק משום שהם נמכרו בהנחה גדולה. במסלול הצמיחה את בוחרת את הבגדים שמתאימים לך בהכרה מלאה, מתוך ביטחון ופתיחות, ואת נראית ומרגישה נהדר.
     
     
     
    את הספר הזה כתבתי אחרי תהליך ארוך, שבסופו הגעתי למצב שבו הארון שלי ואני מתואמים. זה הספר שהייתי רוצה שיהיה לי ליד המיטה בתחילת המסע שלי, כדי לחסוך מבוכות אינספור, המון כסף וזמן יקר, ובעיקר כדי להימנע מהפער בין מי שאני לאיך שאני נראית ולאיך שאני לבושה.
     
     
     
    היום, כשאני פותחת את הארון, הכול גלוי לעיני ומתאים ללבישה. את הנוירוטיות שאפיינה את יחסינו בעבר החליפו שלווה ודעה צלולה. למדתי לדייק. נעזרתי בקומץ חברים שעל טעמם אני סומכת: דנה מנוסי ודן שארפ, נורית קריב וג'יזל שדות (את כולם עוד תפגשו שוב בהמשך הספר). כל אחד מהם עוסק באופן ישיר או עקיף בעיצוב, ומיטיב להתלבש בעצמו באופן מעורר השראה. לא בעזרת תקציב גדול ולא תוך מרדף אחרי טרנדים, אלא בזכות חוש לסגנון, יכולת הבחנה דקה ותשומת לב לפרטים.
     
     
     
    הספר שבידך מאגד בתוכו הסברים, דוגמאות, עצות מעשיות, טיפים והדרכות, אבל פיתוח הסגנון האישי שלך מחייב התנסות מעשית מתמדת. חשבי על ספר בישול שאת אוהבת להשתמש בו, שיש בו מתכונים מצוינים ומדויקים. ככל שאת מתנסה יותר בבישול את מבינה יותר אילו טעמים מסתדרים ביחד; מהם העקרונות הבסיסיים שאי־אפשר לוותר עליהם, כמו מרכיבים משובחים ותבלינים טריים; מהם חומרי הגלם שחייבים להיות במזווה תמיד. ככל שאת מכירה את מתכוני הבסיס לעומק, כך את יכולה לאלתר, להיות יצירתית בדרכך הייחודית, לפתח ביטחון ולזכות בקריאות התפעלות. כשאת עוברת תהליך שמקרב אותך אל עצמך ואל מי שאת בהווה, את יכולה לדעת בביטחון שבחרת בגרסה הבוגרת הכי טובה שלך. את מבססת לעצמך הרגלים טובים לחיים ובגדים שמתאימים לך, ונהנית משקט פנימי, מסדר בארון ובראש.
     
     
     
    העובדה שאנחנו חיים במקום ללא קודים ברורים של לבוש, שבו קשה לקבל השראה ברחוב עצמו, מקשה עלינו לצאת מהבית בלי להתבלבל. במשך השנים עמלתי לנסח לעצמי כללים פשוטים ובהירים כדי להתלבש תמיד בהתאם למקום ולזמן, ובעזרתם בניתי לי מסגרת שמגינה עלי מטעויות ומאפשרת לי חופש. אלה לא דיברות ולא חוקים. אין שום דבר קדוש, וחוקים נועדו להישבר. חופש הבחירה הוא מעל לכול, ולכל אחת הטעם שלה. ובכל זאת, לפני ששוברים את הכללים, רצוי להכיר אותם. בעולם כבר הצטבר ידע רב, וכדאי להשתמש בו. מספיק נשים התבלבלו בשבילנו ומספיק נשים אירגנו בעבורנו את המידע כך שנוכל להלך על קרקע יציבה, ומשם לעוף.

    סקירות וביקורות

    בלדה לשמלה שחורה קטנה שני ספרים חדשים מנסים ללמד את הישראליות איך להתלבש. בעוד שירה ברויאר דוגלת במשטור קפדני, מנותק מהיבטים חברתיים ופסיכולוגיים, שלי גרוס ומיכל לוי ארבל מציעות גישה מוסרית ואנושית יותר (פורסם במדור הספרות של "7 לילות") אנשי אופנה נוטים להיגעל מהישראל-יות. סקיני מתפקע על הבשר, מחשוף אפי, ז'קט פרוותי בהשראת שטיחון אמבטיה. עשרה קבין של טעם רע ירדו על העולם, ומדינה חובבת קניונים בלבנט נטלה תשעה. קשה מאוד לתקן מורשת תרבותית של בוז לאסתטיקה, כך וכך אחוזי לחות ונטייה תורשתית להיראות כמו ערימת מעילים. אבל שני ספרים שיצאו יחד, 'סטייל משלך' של שירה ברויאר ו'החיים קצרים, אל תקני את הנעליים' של שלי גרוס ומיכל לוי ארבל - שלושתן עיתונאיות אופנה בעבר או בהווה - מתנפלים על האתגר ללמד אותנו להתלבש כמו שצריך.

    שני הספרים שולחים אותנו למהלך רוחני בתוך הנשמה, מבנה הגוף שלנו, פינטרסט, תמונות של סלבס, דרך ריקון החצי הדוחה של הארון וארגון מה שנשאר מחדש, קצת השלמות שופינג כי בכל זאת נבראנו בצלם, ועד לנחלה - הגרסה הפריזאית של עצמנו. רק שהמסע שכל אחד מהם מציע מאוד שונה. הקוראת אולי יוצאת בסוף ונראית אותו הדבר - לבושה חולצת אריג לבנה וקריספית עם קיפול אירופי במרפק - אבל הנפש איננה אותה נפש.

    השלב הראשון הוא השכנוע שאת לא מספיק טובה כפי שאת. המהלך של שירה ברויאר הוא אתי: להתלבש יפה = אקט מוסרי. מי שנראית רע מפעילה חוסר התחשבות, גסות, אפילו אלימות על סביבתה. "הימים הם ימי חולצות הבטן. וזה מכה בי, נשפך מכל מקום, לפעמים זה ממש תוקף. המאמץ של נשים להתלבש צעיר בכל מחיר, ומנגד, הוויתור, ההזנחה". הדרך לשקט פנימי והרמוניה זנית עוברת דרך בגד שמייצג אותך - ואם את ברמה רוחנית נשגבת מספיק, זה דורש משי פראי.

    הכבוד לסביבתך עובר דרך משטור. מוטב שלא תהיי מרוצה מדי מעצמך: לא קצר מדי; לא צמוד מדי; לא חשוף מדי; תתלבשי בהתאם לגילך; תשקיעי במגפיים היקרים ביותר שאת יכולה; אל תניחי לשפתייך להתייבש ולהיסדק; פן קליל בבוקר יוסיף חן ונפח לשיער דק; וכמובן, אין משבר חיים שאי-אפשר לצלוח באמצעות שמלה שחורה קטנה.

    ברויאר לא מתלוצצת. היא מאמינה שיש לנו מחויבות פנימית להיראות טוב גם כשאנחנו נרקבות מול נטפליקס. "כשאת בבית את לא צריכה להיות מוכנה בכל רגע לבואו של נסיך, אבל גם החולצה המחוררת והטרנינג המהוה הם לא בחירה מוצלחת. הכלל הוא: בגדים חדשים ויפים, שמיועדים במיוחד לבית. לזמן השינה ראויים בגדים נעימים ומפנקים, ורצוי באיכות הטובה ביותר בגלל הכביסות התכופות שהם מצריכים". המסר חד-משמעי: צריך! להוציא! כסף! על! בגדי! בית!

    ואלה בדיוק החלקים העיוורים של 'סטייל משלך'. העקרונות נכונים, מי שתיישם את החוקים של ברויאר תיראה מצוין. אבל בגדים, אופנה וקניות הם כבר מזמן לא הסיפור של ללכת לקניון ללקט סוודר קשמיר בצבע קאמל בסוף העונה. ב-‭20‬ השנה האחרונות, עם מהפכת האופנה המהירה וקניות הבגדים ברשת, הכל השתנה: לסיפור של קניית בגדים יש שכבות פסיכולוגיות של רעב רגשי, התמכרות לשופינג ולאינסטגרם, עמדה נפשית כלפי תחושת שפע, השלכות אקולוגיות, מוסריות וכלכליות. העולם של "תתאימי נעל לתיק ותיראי קלאסה" מת. אנחנו ממלאות עגלות קניות וירטואליות בשיט מעלי אקספרס כי היה לנו יום ארוך במשרד ויורד גשם ואנחנו רטובות באוטובוס שתקוע בפקק עם האף בטלפון, וזה הדבר היחיד שיכול לעזור כרגע. הדבר האחרון שאנחנו רוצות לחשוב עליו הוא הילדה הבנגלדשית בת התשע שעובדת שישה וחצי ימים בשבוע בגללנו.

    וכאן נכנס 'החיים קצרים, אל תקני את הנעליים', האלן קאר של 'זארה'. שלי גרוס ומיכל לוי ארבל מנסות - במערך משולב של דחיסת ידע, ציטוטי תרבות פופ, מהלכים לוגיים, אסתטיים ורגשיים - לגמול אותנו מהרצון לקנות. קודם כל, תתחילו להיגעל קצת מהאסתטיקה של השופינג, אם באמצעות תיאור של מה שבאמת קורה בסווטשופים שמייצרים את הפריטים הנחותים שאתן מעמיסות, בנזק שגורמת לכדור הארץ ההתפרקות הכימית של הטקסטיל, או בניכור לפעולת הרכישה כפלסטר נפשי.

    'החיים קצרים' מכוון להיות ספר גורו. הוא יפה נורא (איורים, עבודה טיפוגרפית, תרשימי זרימה), חכם נורא, ומוסרי במידה שהייתה יכולה להיות בלתי נסבלת אם לא היה מרוח בשכבה שמנמנה של חן והומור. גרוס ולוי ארבל פיצחו איך לחיות נכון ומסבירות איך לעשות את זה - תעבירי הלאה כל מה שלא פונקציונלי, תשתמשי נכון בבגדים שיש, תשאילי, תקני מעט ועדיף יד שנייה - אבל יבינו אם החיים עוד יובילו אותך לסייל ב'מנגו'. "זה בסדר גמור לא להתלבש יפה. גם מי שיודעת להתלבש יפה לא חייבת להשתמש במיומנות הזו על בסיס יומיומי".

    האקסיומות האופנתיות מונחות כאן - ורבות מהן דומות לכללים של ברויאר - אבל הנימה שונה. בעוד ברויאר מבקשת מאיתנו להכריע אם יש לנו מבנה גוף אגסי, תפוחי או פרופורציונלי ולהתלבש בהתאם, גרוס ולוי ארבל מאשרות לנו ללבוש בגדים שלא "מטשטשים" או "מאריכים" או יוצאים מנקודת ההנחה שצריך להסתיר חלק מעצמנו. הן מאפשרות לנו איזו אנושיות נינוחה, סלחנית. קחי את המניואל נשמה, את מוזמנת לגור בבית מינימליסטי עם שלושה סוקולנטים ואיזה מעיל צמר טוב. אבל מותר לך בינתיים גם להיות אגרנית מ'פוראבר‭.'21‬ כשהתלמיד מוכן, המורה יגיע. בינתיים את יכולה להעלות צילום של הספר לסטורי.

    עוד 3 ספרים על אופנה בישראל:
    אחת מאיתנו > נילי לנדסמן
    שיכרון עיצובים > נורית בת-יער
    חליפות העתים > אילה רז
    דפני ליסבונה יהלי זיו 7 לילות 03/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    בלדה לשמלה שחורה קטנה שני ספרים חדשים מנסים ללמד את הישראליות איך להתלבש. בעוד שירה ברויאר דוגלת במשטור קפדני, מנותק מהיבטים חברתיים ופסיכולוגיים, שלי גרוס ומיכל לוי ארבל מציעות גישה מוסרית ואנושית יותר (פורסם במדור הספרות של "7 לילות") אנשי אופנה נוטים להיגעל מהישראל-יות. סקיני מתפקע על הבשר, מחשוף אפי, ז'קט פרוותי בהשראת שטיחון אמבטיה. עשרה קבין של טעם רע ירדו על העולם, ומדינה חובבת קניונים בלבנט נטלה תשעה. קשה מאוד לתקן מורשת תרבותית של בוז לאסתטיקה, כך וכך אחוזי לחות ונטייה תורשתית להיראות כמו ערימת מעילים. אבל שני ספרים שיצאו יחד, 'סטייל משלך' של שירה ברויאר ו'החיים קצרים, אל תקני את הנעליים' של שלי גרוס ומיכל לוי ארבל - שלושתן עיתונאיות אופנה בעבר או בהווה - מתנפלים על האתגר ללמד אותנו להתלבש כמו שצריך.

    שני הספרים שולחים אותנו למהלך רוחני בתוך הנשמה, מבנה הגוף שלנו, פינטרסט, תמונות של סלבס, דרך ריקון החצי הדוחה של הארון וארגון מה שנשאר מחדש, קצת השלמות שופינג כי בכל זאת נבראנו בצלם, ועד לנחלה - הגרסה הפריזאית של עצמנו. רק שהמסע שכל אחד מהם מציע מאוד שונה. הקוראת אולי יוצאת בסוף ונראית אותו הדבר - לבושה חולצת אריג לבנה וקריספית עם קיפול אירופי במרפק - אבל הנפש איננה אותה נפש.

    השלב הראשון הוא השכנוע שאת לא מספיק טובה כפי שאת. המהלך של שירה ברויאר הוא אתי: להתלבש יפה = אקט מוסרי. מי שנראית רע מפעילה חוסר התחשבות, גסות, אפילו אלימות על סביבתה. "הימים הם ימי חולצות הבטן. וזה מכה בי, נשפך מכל מקום, לפעמים זה ממש תוקף. המאמץ של נשים להתלבש צעיר בכל מחיר, ומנגד, הוויתור, ההזנחה". הדרך לשקט פנימי והרמוניה זנית עוברת דרך בגד שמייצג אותך - ואם את ברמה רוחנית נשגבת מספיק, זה דורש משי פראי.

    הכבוד לסביבתך עובר דרך משטור. מוטב שלא תהיי מרוצה מדי מעצמך: לא קצר מדי; לא צמוד מדי; לא חשוף מדי; תתלבשי בהתאם לגילך; תשקיעי במגפיים היקרים ביותר שאת יכולה; אל תניחי לשפתייך להתייבש ולהיסדק; פן קליל בבוקר יוסיף חן ונפח לשיער דק; וכמובן, אין משבר חיים שאי-אפשר לצלוח באמצעות שמלה שחורה קטנה.

    ברויאר לא מתלוצצת. היא מאמינה שיש לנו מחויבות פנימית להיראות טוב גם כשאנחנו נרקבות מול נטפליקס. "כשאת בבית את לא צריכה להיות מוכנה בכל רגע לבואו של נסיך, אבל גם החולצה המחוררת והטרנינג המהוה הם לא בחירה מוצלחת. הכלל הוא: בגדים חדשים ויפים, שמיועדים במיוחד לבית. לזמן השינה ראויים בגדים נעימים ומפנקים, ורצוי באיכות הטובה ביותר בגלל הכביסות התכופות שהם מצריכים". המסר חד-משמעי: צריך! להוציא! כסף! על! בגדי! בית!

    ואלה בדיוק החלקים העיוורים של 'סטייל משלך'. העקרונות נכונים, מי שתיישם את החוקים של ברויאר תיראה מצוין. אבל בגדים, אופנה וקניות הם כבר מזמן לא הסיפור של ללכת לקניון ללקט סוודר קשמיר בצבע קאמל בסוף העונה. ב-‭20‬ השנה האחרונות, עם מהפכת האופנה המהירה וקניות הבגדים ברשת, הכל השתנה: לסיפור של קניית בגדים יש שכבות פסיכולוגיות של רעב רגשי, התמכרות לשופינג ולאינסטגרם, עמדה נפשית כלפי תחושת שפע, השלכות אקולוגיות, מוסריות וכלכליות. העולם של "תתאימי נעל לתיק ותיראי קלאסה" מת. אנחנו ממלאות עגלות קניות וירטואליות בשיט מעלי אקספרס כי היה לנו יום ארוך במשרד ויורד גשם ואנחנו רטובות באוטובוס שתקוע בפקק עם האף בטלפון, וזה הדבר היחיד שיכול לעזור כרגע. הדבר האחרון שאנחנו רוצות לחשוב עליו הוא הילדה הבנגלדשית בת התשע שעובדת שישה וחצי ימים בשבוע בגללנו.

    וכאן נכנס 'החיים קצרים, אל תקני את הנעליים', האלן קאר של 'זארה'. שלי גרוס ומיכל לוי ארבל מנסות - במערך משולב של דחיסת ידע, ציטוטי תרבות פופ, מהלכים לוגיים, אסתטיים ורגשיים - לגמול אותנו מהרצון לקנות. קודם כל, תתחילו להיגעל קצת מהאסתטיקה של השופינג, אם באמצעות תיאור של מה שבאמת קורה בסווטשופים שמייצרים את הפריטים הנחותים שאתן מעמיסות, בנזק שגורמת לכדור הארץ ההתפרקות הכימית של הטקסטיל, או בניכור לפעולת הרכישה כפלסטר נפשי.

    'החיים קצרים' מכוון להיות ספר גורו. הוא יפה נורא (איורים, עבודה טיפוגרפית, תרשימי זרימה), חכם נורא, ומוסרי במידה שהייתה יכולה להיות בלתי נסבלת אם לא היה מרוח בשכבה שמנמנה של חן והומור. גרוס ולוי ארבל פיצחו איך לחיות נכון ומסבירות איך לעשות את זה - תעבירי הלאה כל מה שלא פונקציונלי, תשתמשי נכון בבגדים שיש, תשאילי, תקני מעט ועדיף יד שנייה - אבל יבינו אם החיים עוד יובילו אותך לסייל ב'מנגו'. "זה בסדר גמור לא להתלבש יפה. גם מי שיודעת להתלבש יפה לא חייבת להשתמש במיומנות הזו על בסיס יומיומי".

    האקסיומות האופנתיות מונחות כאן - ורבות מהן דומות לכללים של ברויאר - אבל הנימה שונה. בעוד ברויאר מבקשת מאיתנו להכריע אם יש לנו מבנה גוף אגסי, תפוחי או פרופורציונלי ולהתלבש בהתאם, גרוס ולוי ארבל מאשרות לנו ללבוש בגדים שלא "מטשטשים" או "מאריכים" או יוצאים מנקודת ההנחה שצריך להסתיר חלק מעצמנו. הן מאפשרות לנו איזו אנושיות נינוחה, סלחנית. קחי את המניואל נשמה, את מוזמנת לגור בבית מינימליסטי עם שלושה סוקולנטים ואיזה מעיל צמר טוב. אבל מותר לך בינתיים גם להיות אגרנית מ'פוראבר‭.'21‬ כשהתלמיד מוכן, המורה יגיע. בינתיים את יכולה להעלות צילום של הספר לסטורי.

    עוד 3 ספרים על אופנה בישראל:
    אחת מאיתנו > נילי לנדסמן
    שיכרון עיצובים > נורית בת-יער
    חליפות העתים > אילה רז
    דפני ליסבונה יהלי זיו 7 לילות 03/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    סטייל משלך שירה ברויאר
    הקדמה אישית
    או: למי מיועד הספר הזה?
     
     
    נולדתי גנדרנית איומה. לגן רציתי ללכת מחופשת לנסיכה (לא הרשו לי) וכשחזרתי הביתה מיד לבשתי חצאית ארוכה על הראש ודמיינתי שיש לי שיער ארוך (הוא היה קצר). פלישה למגירת האיפור והתכשיטים של אמי היתה שיא האושר, וכשהלכתי לישון אצל סבתא שלי בסוף־השבוע, אוהו, איזו חגיגה זאת היתה. הכול היה מותר! להתקשט ולהתגנדר בכותונות ורדרדות עם תחרה וסרטים, למרוח לק, להתאפר ואז להתיישב מול הטלוויזיה עם כל המחרוזות והצמידים כדי לראות את הסרט הערבי של יום שישי.
     
     
    גיל ההתבגרות הוקדש לניסיונות להיראות קוּל, ואחריו באו שנות העשרים והשלושים. אוי, איזה בלגן. כבר הייתי כתבת אופנה מנוסה וסטייליסטית עסוקה, צברתי ידע מקצועי וניסיון, אבל כמתלבשת תעיתי ותהיתי. בתוכי התגוששו בת האיים שבדמיוני נועדתי להיות והאורבנית המינימליסטית שהתאמצתי להיראות. בבקרים ובערבים, לפני פגישות עבודה או יציאה לבילוי, עמדתי אבודה מול ארון מלא גחמות, רסיסי חלומות, פריטים שנקנו כלאחר יד, מציאוֹת מסנוורות שזוהרן פג, גיבוב בגדים אקראי משנים עברו.
     
      
     
     
    זמן רב ניהלתי מערכת יחסים מורכבת עם עולם האופנה. מצד אחד הוקסמתי, מצד שני נרתעתי מתופעת העדר שעומדת בבסיס כל אופנה. עלי מוהר הגדיר זאת היטב: ״אופנה היא מאמץ קולקטיבי כביר להיות יחיד ומיוחד.״ חוויתי את הפרדוקס הזה באופן יומיומי כשכתבתי על אופנה, תשע שנים בעיתון ״חדשות״, ומשנסגר, שתים־עשרה שנים נוספות בעיתון ״הארץ״. מצד אחד רציתי לייצג את העיסוק שלי באופנה וללבוש בגדים בהתאם. מצד שני, סלדתי מהרעיון שהלבוש שלי מעיד על ציות לצו אופנתי כלשהו.
     
     
     
    ככל שהעמקתי להתבונן בבגדים וככל שהתבגרתי בעצמי, הבנתי שלא אופנה מעניינת אותי, אלא מורכבות היחסים בין נשים לבגדים. ראיתי אופנות חולפות וחוזרות, התעייפתי מטרנדים לעונה, השלמתי עם ההבנה שאני לא פאשניסטה, ואחרי עשרים ואחת שנים של סיקור התחום בארץ ובעולם החלטתי לפרוש. ויתרתי על תואר מבקרת האופנה של עיתון ״הארץ״, על ערימת המגזינים החודשית ועל הנסיעה השנתית לפריז.
     
     
    כשסוף־סוף השתחררתי מהצורך לייצג את העיסוק באופנה, חיפשתי מחדש את הביטוי העצמי הנכון לי באמצעות בגדים. כשחיפשתי לשווא שמלות קיץ מאריגי כותנה, אווריריות ופשוטות מהסוג שלובשות עקרות בית בסרטים איטלקיים ישנים, קניתי בדים, מצאתי תופרת וייצרתי אותן לעצמי. אחר כך הצטרפתי ליוזמה של הקמת קו.קו. — חברת אופנה שמבקשת לתת מענה לנשים ישראליות שמחפשות סגנון נקי, קלאסי ומעודכן. בשלוש שנות עבודה מהצד שמייצר ולא רק מבקר, כולל מפגש יומיומי עם לקוחות, אספתי עוד תובנות — על עצמי, על נשים בגילי ועל מה שמתאים למקום שאנחנו חיים בו. מקום שבו החורף קצר וקר והקיץ ארוך ומהביל, שאין בו לא קודים של לבוש ולא סגנון חיים מעוגן בתרבות ים־תיכונית שמשוועת להתפתח פה.
     
     
    בשלב כלשהו בתהליך, כשלמדתי קואוצ'ינג במטרה לקבל כלים טובים יותר להתנהלות, התחדדה בי ההבחנה בין ״חיים על מסלול ההישרדות״ לבין ״חיים על מסלול הצמיחה״, כפי שהיטיבה להגדיר זאת המורה שלי, נטאלי בן דוד. במסלול ההישרדות את עסוקה בכיבוי שריפות. את פועלת רק מתוך תגובה לנסיבות חיצוניות. לעומת זאת, במסלול הצמיחה את בתהליך של התפתחות תמידית, את פועלת מתוך כוונה ומודעות עצמית. ובהתאמה לבגדים, כשאת במסלול ההישרדות את קונה בלחץ בגד לפני אירוע או נסיעה, רק כי אין לך ברירה. הארון שלך מפוצץ בבגדים שרכשת רק משום שהם נמכרו בהנחה גדולה. במסלול הצמיחה את בוחרת את הבגדים שמתאימים לך בהכרה מלאה, מתוך ביטחון ופתיחות, ואת נראית ומרגישה נהדר.
     
     
     
    את הספר הזה כתבתי אחרי תהליך ארוך, שבסופו הגעתי למצב שבו הארון שלי ואני מתואמים. זה הספר שהייתי רוצה שיהיה לי ליד המיטה בתחילת המסע שלי, כדי לחסוך מבוכות אינספור, המון כסף וזמן יקר, ובעיקר כדי להימנע מהפער בין מי שאני לאיך שאני נראית ולאיך שאני לבושה.
     
     
     
    היום, כשאני פותחת את הארון, הכול גלוי לעיני ומתאים ללבישה. את הנוירוטיות שאפיינה את יחסינו בעבר החליפו שלווה ודעה צלולה. למדתי לדייק. נעזרתי בקומץ חברים שעל טעמם אני סומכת: דנה מנוסי ודן שארפ, נורית קריב וג'יזל שדות (את כולם עוד תפגשו שוב בהמשך הספר). כל אחד מהם עוסק באופן ישיר או עקיף בעיצוב, ומיטיב להתלבש בעצמו באופן מעורר השראה. לא בעזרת תקציב גדול ולא תוך מרדף אחרי טרנדים, אלא בזכות חוש לסגנון, יכולת הבחנה דקה ותשומת לב לפרטים.
     
     
     
    הספר שבידך מאגד בתוכו הסברים, דוגמאות, עצות מעשיות, טיפים והדרכות, אבל פיתוח הסגנון האישי שלך מחייב התנסות מעשית מתמדת. חשבי על ספר בישול שאת אוהבת להשתמש בו, שיש בו מתכונים מצוינים ומדויקים. ככל שאת מתנסה יותר בבישול את מבינה יותר אילו טעמים מסתדרים ביחד; מהם העקרונות הבסיסיים שאי־אפשר לוותר עליהם, כמו מרכיבים משובחים ותבלינים טריים; מהם חומרי הגלם שחייבים להיות במזווה תמיד. ככל שאת מכירה את מתכוני הבסיס לעומק, כך את יכולה לאלתר, להיות יצירתית בדרכך הייחודית, לפתח ביטחון ולזכות בקריאות התפעלות. כשאת עוברת תהליך שמקרב אותך אל עצמך ואל מי שאת בהווה, את יכולה לדעת בביטחון שבחרת בגרסה הבוגרת הכי טובה שלך. את מבססת לעצמך הרגלים טובים לחיים ובגדים שמתאימים לך, ונהנית משקט פנימי, מסדר בארון ובראש.
     
     
     
    העובדה שאנחנו חיים במקום ללא קודים ברורים של לבוש, שבו קשה לקבל השראה ברחוב עצמו, מקשה עלינו לצאת מהבית בלי להתבלבל. במשך השנים עמלתי לנסח לעצמי כללים פשוטים ובהירים כדי להתלבש תמיד בהתאם למקום ולזמן, ובעזרתם בניתי לי מסגרת שמגינה עלי מטעויות ומאפשרת לי חופש. אלה לא דיברות ולא חוקים. אין שום דבר קדוש, וחוקים נועדו להישבר. חופש הבחירה הוא מעל לכול, ולכל אחת הטעם שלה. ובכל זאת, לפני ששוברים את הכללים, רצוי להכיר אותם. בעולם כבר הצטבר ידע רב, וכדאי להשתמש בו. מספיק נשים התבלבלו בשבילנו ומספיק נשים אירגנו בעבורנו את המידע כך שנוכל להלך על קרקע יציבה, ומשם לעוף.