פרק 1
בבית משפחת לנגר נשמעה נקישת דלת. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. שני חיילים במדי חאקי נכנסו.
“מיטל, יוני נפגע בקרב עם מחבלים. הוא אושפז בבית החולים רמב“ם בחיפה. מאוחר יותר הועבר במסוק להדסה עין כרם בירושלים.“
חרדה עזה כיסתה את גופי. ערפול חושים, לילה קשה. הכול כה מבולבל. מנותקת. לא מבינה. בתוך הלוע בפנים עמוק, החך מרוסק. משהו מבצבץ באופק גורם לנקישה במעמקים.
אך שוב חודר החיוורון והעצב. הכאב מנסה לצאת דרך הלוע אך נעצר באזור החך, כמו טובע בתוך הרוק היבש.
מסביבי הכול שקט. ברקע עומדים החיילים ואני מרגישה כי אינני מסוגלת עוד לעמוד על הרגליים. כנראה אחד החיילים הזרים לתוך ורידיי מורפיום. הדמעות זולגות, מחלחלות לתוך פי. “הייתכן כי יוני נהרג? יוני שלי,“ מלמלתי.
אני מאבדת שליטה בגופי ושניות קודם עולה בי המחשבה. הילדים. הרי יוני הבטיח לקחתם לספארי ביום שבת.
התעוררתי, יובל והרופא הצבאי עמדו ליד מיטתי. ניסיתי להתרומם מעט אך ראשי היה סחרחר. “אני חייבת לראות את יוני,“ לחשתי. והרופא ענה לי כי המונית תחכה למטה בעוד כשעה.
“תשתי את התה, אתן לך כדור ותצאי לדרך.““אימא, זה יובל. מדוע אינך חזקה? את גורמת לי ולענת לחשוש לחייו של אבא. אבא לא מת ואת מתנהגת כאילו נקבר סופית. “צפירת המונית נשמעה. בעזרתם של יובל והרופא קמתי ממיטתי, את הכדור בלעתי יחד עם לגימת התה.
הגעתי לבית החולים. השעה הייתה תשע וחצי בבוקר. הרופא הצבאי ליווה אותי בדרכי. הפנו אותי לחדר 242. נאמר לי כי יוני אחרי שבעה ניתוחים קשים מאוד. נכנסתי לחדר אך יוני היה מחוסר הכרה. נזכרתי בימי נעורינו, כיצד אהבנו לישון ולהתחבק בגן השושנים, לא רחוק מתיאטרון ירושלים.
“יוני שלי, זו אני, מיטל. הילדים מחכים לבואך. הבטחת להם שתחזור מהר ותיקח אותם לספארי. אני מדברת אליך, אנא ענה לי.“ נכנס ד“ר שניידר ופנה אליי, “גברתי, הוא מחוסר הכרה, ולכן איננו שומע אותך. כדאי שתצאי למסדרון, תשתי כוס מיץ ותנסי להירגע עד כמה שאפשר.“
יצאתי למסדרון, ולא הרגשתי שייכות. ריחות בית החולים חדרו לעומק נשמתי, מהחלון בצבצה השמש. העננים לא נעו, כמו עמדו דום לגורלו של יוני.
הרהרתי לרגע, מה לך, אישה?
כעבור מספר שעות הגיע ד“ר שניידר. שיערו השחור והמתולתל הזכיר לי את יוני בצעירותו. הוא ביקש ממני ללכת הביתה.
“יוני עדיין שרוי בחוסר הכרה ומוטב לך שלא תבלי את הלילה במסדרונות בית החולים.“ כמו חיילת ממושמעת סרתי לדרכי. המונית חיכתה בשער הכניסה לחדר המיון. ואני תהיתי, מי ישלם עבור שעות ההמתנה?
מייד כשנפתחה דלת המונית ראיתי את הרופא הצבאי שהודבק אליי מליל אמש, שלוש לפנות בוקר... (המונית הושכרה ע“י הצבא).
ד“ר, מה יעלה בגורל יוני. אני לא מסוגלת לחשוב איך יראה הכול בלעדיו. הוא לא אהב את הצבא, אך כנגד האויב שרוצה להשמידנו היה מוכן לחרף נפשו. לא, לא, אינך מבין. יוני ממש שנא את הצבא. היה משתדל שהילדים לא יבחינו בכך.
אני נזכרת במשפטים האחרונים לפני צאתו למילואים. “הייתי בוחר דווקא במוות צבאי ומכובד. אני יודע עד כמה חשוב השירות של כל אחד מאתנו במסגרת הצבאית. אך כשם שאני מבחין בצורך לשרת את מדינתי, כך אני יודע בוודאות כי שנאתי לכל המלחמות הולכת וגוברת.“
הרופא ליווה אותי עד לפתח הבית. הצמחייה בחדר הייתה כפופה מעט, הרגשתי צורך להשקותה במים צוננים. נזכרתי בלילה בו הגיעו החיילים. ליל אמש, שלוש לפנות בוקר... הכיצד זה שלא הודעתי למשפחתו, ואפילו לא למשפחתי.
אני יודעת, יוני, כי אינך כועס.
פתחתי את מגירת שולחן עבודתך ומצאתי שם שיר שכתבתי לך לפני מספר חודשים.
יושבת מולך אך לא מבינך,
דומה כאילו טעית
אך שוב ושוב חודר הוא....
ובוקע עם שורשיו,
ואתה רחוק, רחוק וצעיר.
אך ישוב חדוד ומעמיק
מה פועל בתוכך?
מה אוכל בקרביך?
אין ממען לתת תשובה,
חרדה, חרדה לבאות.
יוני, עצוב לי כאן בחדרך, בכל זאת ממשיכה לקרוא ולדפדף בחומר כתיבתך.
גוף ונשמה מתנת אל פתיחות וקדושתה/ מה רבו מעשיך ה׳?!
ארור המשכיל/ ארור החלש בראשו,
כולם מעשי בניך/ יצירתם משמיים במרומים.
קדושתם מרוחקת/ קשר אל נותק.
רבו מעשיך, אלוהי/ אך מתנתך חלקית היא,
גוף ונשמה שמת ביצירתך/ סבל טמנת בתוכה,
תולע מהלך בקרב טהרה/ ה׳ גלה רחמיך
למען יבנה ביתך הקדוש והטהור.
והוספת: השעה שלוש לפנות בוקר ותחושת עצב רובצת לפתע בסלון ביתנו הצנוע. אני מביט על הכובע והכול דומם פרט לצרצר. מרים את ראשי לכיוון הצמחים, רוח קלה מנשבת. ענפי המסנג׳נה והספטיפליום שמזכיר לי לרגע את נחש הקוברה, נעים כמו אומרים הן למה שעובר כאן.
רגע, מיטל, המקרר החל פועל. חבל, הוא שובר את כל האווירה. הספר שזה הרגע העפתי בו מבט זרוק על הכורסה. כוסות מסביבי ומיץ פטל אותו אני שותה כל רגע.
הכול דומם. האור נדמה כנחלש. האישה בתמונה מנגנת. חברתה קוראת בספר, ואילו השלישית מסתכלת עליי ותוהה. מיטל, החיים בכל זאת יפים.
תמיד, תמיד סיימת את מילותיך האחרונות במין רוגע מוזר כזה. החיים בכל זאת יפים. קצתי מלשאת את המרי הפנימי הקיים. יוני, אתה חייב לחזור הביתה. אני לא רואה חיים בלעדיך. הילדים ישנים ואני מרגישה ריקנות ההולכת ואוכלת את קירות הבית.
בכל זאת יושבת ומחכה לך שתיקח את הילדים לספארי.
