טעם התקווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טעם התקווה

טעם התקווה

3.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: מיכלי
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'

זהבית ארצי

על זהבית סבן ארצי
 
נולדה בחיפה מתגוררת ברמת גן.
 
למדה במכללה האקדמית עמק יזרעאל עבדה בעבר ב"כלכליסט" ומכהנת כיום כמנהלת שיווק דיגיטלי בקלאוטו.
 
מאז ומעולם חשה תשוקה לכתיבה אך רק לאחרונה החלה להתנסות בכתיבה יצירתית. ספריה הם רבי מכר שנגעו לליבם של קוראים בכל רחבי הארץ. 

תקציר

איה לוין, סטודנטית למשפטים שבורת לב ממערכת יחסים קודמת, מנתבת את החיים שלה למסלול אחד בלבד, לסיים את לימודיה ולשמור על עבודתה החדשה כמארחת במסעדת 'מקום בשוק' שבירושלים.
נתיב החיים שתכננה לעצמה משתבש, כשהיא מכירה את שף איתן - הבוס החתיך שלה ששולח לה מסרים סותרים ומעסיק את מחשבותיה ללא הרף.
איתן שדה, שף מפורסם בעל עבר כואב והרסני, לא נשאר אדיש לנוכחותה של איה במסעדה שבבעלותו, ובערב גורלי אחד, כשהוא מרשה לעצמו לעבור על כל הכללים, היצר מתגבר על ההיגיון והשניים נשאבים למערכת יחסים מלאה באהבה, תשוקה וסודות. על רקע יחסיהם המתחממים ולמורת רוחו, איה מגלה עוד ועוד פרטים על עברו שמערערים את בטחונה וגורמים לשניים לבחון מחדש את טיב יחסיהם.
האם הם יעמדו במבחן התוצאה?
האם האהבה שהם חולקים באמת תנצח את כל המכשולים שעומדים בדרכם?
האם הם יגלו מהי טעמה של התקווה? 

פרק ראשון

פרק א'
 
 
"דרושה מארחת חייכנית, נעימה ושירותית."
 
אני מביטה בשלט שצמוד לחלון המסעדה, כדי לוודא שהוא עדיין שם, ואז ניגשת בהיסוס לדלת הכניסה.
 
'מקום בשוק' נחשבת לפנינה החדשה של שוק מחנה יהודה בירושלים, מסעדה צעירה שפתוחה רק שנתיים וחצי, אבל כבר הספיקה לקבל ביקורות מאוד טובות בעיתונים. אני עצמי עדיין לא אכלתי שם. כסטודנטית למשפטים, מסעדות מהסוג הזה לא נמצאות ברפרטואר התקציבי שלי, במיוחד לא בחודש האחרון, מאז שהפכתי למובטלת.
 
אני מתגברת על ההיסוס ופותחת את דלת המסעדה, המקום הומה אדם, טוב, אחרי הכול זה יום שישי בצהריים. קולות האנשים וריחות המסעדה רוחשים סביבי ומתמזגים עם קולה של ריהאנה שבוקע מהרמקולים, עד שלרגע קטן אני שוכחת לאיזו מטרה באתי בכלל.
 
"שלום." מקבלת את פניי בחורה קטנטונת עם שיער שחור אסוף לקוקו גבוה.
 
"היי," אני עונה לה בחזרה. היא מסמנת לי להמתין ואז מקלידה משהו במחשב שלפניה.
 
"הזמנת מקום?" היא שואלת ואז בוחנת אותי.
 
"לא", אני ממלמלת, ופתאום חושבת לעצמי שאולי זה לא היה רעיון כל כך טוב לבוא לפה. הבחורה שולחת אליי חיוך מתנצל. "אז תיאלצי להמתין בסביבות החצי שעה, עד שיתפנה מקום. אנחנו עמוסים, את יודעת, זה יום שישי בצהריים."
 
"אני פה בנוגע לעבודה," אני קוטעת אותה ומצביעה על השלט שבחלון לידנו. היא מסתכלת בי במבט מבולבל ואני מסבירה, "השלט פה אומר שאתם מחפשים מארחת."
 
היא מצחקקת ואומרת, "אם השלט אומר אז כנראה שזה נכון. איך קוראים לך?"
 
"איה," אני עונה.
 
"נעים מאוד, אני שביט. את יכולה לחכות בבר, אני אלך לקרוא לדני, הוא אחד הבעלים." היא מצביעה על הבר הגדול שבקצה השמאלי של המסעדה.
 
טוב, זה היה קל יותר מהמצופה. אני ניגשת לבר ומתיישבת לידו על כיסא עץ גבוה. בחור נאה עם שיער חום ועגיל בגבה ניגש אליי, אני משערת שהוא הברמן.
 
"שלום בלונדי, את רוצה לשתות משהו?" הוא שואל ושולח לעברי חיוך פלרטטני.
 
"אני רק מחכה לדני," אני ממהרת להגיד.
 
"אז איזה כיף לדני," הוא עונה לי בקריצה, "אם תרצי לשתות או לאכול משהו תקראי לי, אני אדם." הוא מניח את ידו על חזהו ומשתחווה קלות, ואני מחייכת במבוכה. למזלי, אחד הלקוחות מסמן לו שהוא רוצה להזמין, ואדם ניגש אליו בחוסר רצון.
 
כשהוא מתרחק ממני לקצה השני של הבר, אני מתפנה לבחון את המסעדה. השולחנות מעץ מהגוני כבד, כמו גם הבר, ומפות בד בצבע קרם־שמנת מכסות אותם. אני מציינת לעצמי שהמסעדה נראית מזמינה וחמימה, אבל גם יש בה שיק יוקרתי. על קירות המסעדה תלויות לא מעט תמונות, ואני שמה לב שאלו רק תמונות של ירושלים — חלקן בשחור־לבן וחלקן צבעוניות. בתמונה אחת אני רואה את טחנת הרוח של ימין משה, בזו שלידה את שער האריות, ומאחורי הבר תלויה תמונה ישנה בשחור־לבן של הכותל המערבי. שני החיילים בה עומדים בגבם למצלמה ונשענים על הכותל, נראה שהם מתפללים. בקצה הימני התחתון של התמונה רשום באותיות לבנות קטנות, שאני בקושי מצליחה לקרוא,
 
"הכותל המערבי" 1982, צלמת: ריטה ש.
 
"היי," שביט פתאום מופיעה לידי, "דני כבר יהיה איתך, פשוט יש עומס במטבח," היא מסבירה.
 
"זה בסדר, אני אחכה," אני אומרת. אם כבר הגעתי עד לכאן, כמה דקות המתנה כבר לא ישנו הרבה.
 
"אחלה, אני חייבת לחזור לכניסה כי מגיעים לקוחות, אבל אם תראי בחור עם זקן צרפתי ובנדנה אדומה על הראש, תדעי שזה דני," היא אומרת ומתחילה לפסוע בכיוון הכניסה של המסעדה כשלפתע היא נעצרת ומסתובבת שוב אליי, כשחיוך מעודד על פניה, "ושיהיה בהצלחה."
 
"תודה," אני משיבה בחיוך. מכיוון שלא נותר לי אלא להמתין, אני ממשיכה לבחון את המסעדה. המטבח מחובר לצד הימני של הבר באמצעות חלון גדול פתוח, שדרכו ודאי מעבירים את המנות למלצרים. אמנם לא ניתן להיכנס למטבח דרך הבר, אבל בהחלט אפשר להציץ על הנעשה בו וזה בדיוק מה שאני עושה.
 
אני מבחינה בבחור עם בנדנה אדומה, הוא מוריד את הסינר שקשור למותניו, מוסר אותו לאחד הסו־שפים ויוצא מהדלת הצדדית של המטבח, מקיף את הבר וניגש אליי.
 
star
 
 
הייתה זו ליאת, השותפה שלי לדירה והחברה הכי טובה שלי, שסיפרה לי על תפקיד המארחת כמה שעות מוקדם יותר. ישבנו בדירה שאנחנו שוכרות במושבה הגרמנית בירושלים ושתינו את הקפה של שישי בבוקר. ליאת ואני חברות עוד מהתיכון, נולדנו וגדלנו בכפר סבא, היא לומדת עיצוב פנים בבצלאל, וזה אומר שהיא היצירתית מבין שתינו, ואילו אני הרצינית, סטודנטית למשפטים באוניברסיטה העברית.
 
"הבחור פשוט היה חופר ברמות," אומרת ליאת ולוגמת מהקפה שלה, היא מתכוונת לבחור שהיא יצאה איתו אתמול בערב.
 
"אז אני מבינה שהדייט שלך לא היה משהו?" אני ממלמלת ומרימה אליה מבט ממסך הלפטופ שלי.
 
"הוא כל היום מדבר על כמה כסף שהוא עושה, ועל כמה שהוא תותח ומהמם, הוא לא צריך לצאת עם אף אחת כי הוא כבר מאוהב בעצמו," היא משיבה בטון ממורמר.
 
אני צוחקת ושואלת, "לפחות מהאוכל במסעדה נהנית?"
 
"מאוד!!" עיניה של ליאת נדלקות, "אוכל מדהים ומיוחד, זו מסעדה ממש טובה."
 
"נו, לפחות זה," אני אומרת ונכנסת לעוד אתר דרושים שאני מנויה אליו.
 
ליאת נושפת בקול, "את עדיין מחפשת עבודה, אה?"
 
"כן," אני רוטנת, "ואני לא מצליחה למצוא משהו שמתאים לסטודנטים."
 
נאלצתי להתפטר מהעבודה הקודמת שלי, כמזכירת ערב במשרד עורכי דין, כי הבוס שלי לא הסכים שאקח כמה ימי חופש כדי ללמוד בתקופת המבחנים. והאמת שגם די נמאס לי לעבוד שם. אז ככה יצא שסיימתי את סמסטר א' של השנה השלישית שלי במשפטים עם ממוצע ציונים של תשעים ושתיים אבל בלי עבודה.
 
"את יודעת," היא אומרת לפתע, "עכשיו אני נזכרת שראיתי אתמול שלט במסעדה, שהם מחפשים מארחת."
 
"אממ... מארחת במסעדה?" אני חוזרת אחריה בחוסר התלהבות ומעקמת את פי.
 
"איה, הגיע הזמן להתפשר!" היא נוזפת בי. "את רוצה לבקש שוב מההורים שלך כסף לשכר דירה בחודש הבא?"
 
"אוף, אני שונאת כשאת צודקת!" אני משיבה בעצבנות. למרות שתפקיד המארחת לא כל כך קורץ לי, אני יודעת שאני לא יכולה להיות מפונקת יותר.
 
"כמה קשה זה כבר יכול להיות?" אומרת ליאת בעידוד, כשהיא מבחינה בהיסוס שלי.
 
אני מגלגלת את עיניי ונאנחת, "את יודעת שאני לא טיפוס של מארחת."
 
"איזה שטויות את מדברת," ליאת מבטלת את דבריי, "מה זאת אומרת, את לא טיפוס של מארחת? את צריכה רק לחייך, להושיב את האנשים במקום שלהם ולהביא להם תפריט."
 
"זה נשמע משעמם," אני נושפת בזלזול.
 
"איה, בתור אחת שעבדה כמזכירה במשרד עורכי הדין הכי משעמם בירושלים, אני לא חושבת שאת יכולה להגיד 'משעמם' על מסעדה כמו 'מקום בשוק'," היא פוסקת, ואני נאלצת לשתוק בהסכמה.
 
"תנסי, מה יש לך להפסיד?" ליאת ממשיכה לדחוק בי. טוב, אם יש מישהי שיכולה לשכנע אותי לעשות משהו שאני לא כל כך רוצה, זו ליאת.
 
"אוקיי, אני אנסה," אני מתרצה, וליאת מחייכת ומיד מעדכנת אותי ש'מקום בשוק' נבחרה לאחת המסעדות הכי נחשבות בארץ לשנת אלפיים ושלוש עשרה. הבעלים שלה הם דני רוזנמן ואיתן שדה, שני שפים מאוד מפורסמים, ירושלמים. דני למד בישול בארצות הברית ועבד במסעדות הכי יוקרתיות בניו יורק. איתן דווקא למד בישול בארץ, עבד כמעט בכל מסעדה נחשבת בירושלים וגם ניהל את המטבח של 'רוסריו' האגדית.
 
star
 
 
דני רוזנמן מושיט את ידו ואני לוחצת אותה. הוא בחור מגודל עם זקן צרפתי ובנדנה מסביב לראשו, בדיוק כמו ששביט, תיארה לי אותו.
 
"אני איה לוין," אני אומרת לו לאחר שהוא מציג את עצמו.
 
"אז איה לוין, יצא לך לעבוד פעם במסעדה?" הוא שולח לעברי מבט חוקר.
 
"לא," אני משיבה בחוסר בטחון, "העבודה האחרונה שלי הייתה כמזכירת ערב במשרד עורכי דין, אני סטודנטית למשפטים," אני מנסה להסביר.
 
"עבדת במשרד עורכי דין פה בירושלים?" הוא מתעניין ואני מנידה בראשי לאישור.
 
"את ירושלמית?" הוא מסיק מדבריי.
 
"לא, אני מכפר סבא," אני מתקנת אותו, "אבל אני גרה בירושלים כבר שנתיים וחצי מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית, ואני מאוד אוהבת לגור כאן”.
 
"כן, זה מה שקורה לרוב האנשים שעוברים לגור כאן, הם מתאהבים בעיר הזו," הוא משיב בחיוך, "אז את לומדת משפטים? אני מניח שלמסעדה הזו לא תזיק עורכת דין בפוטנציה," הוא אומר בחיוך.
 
אני מחייכת אליו חזרה, להפתעתי הלחץ והחשש שהרגשתי קודם לכן מתנדפים ממני כלא היו ואני מוצאת את עצמי משועשעת מהשף החביב שמולי.
 
"העבודה במסעדה לא מסובכת, אני מניח שלימודי משפטים יותר מורכבים," הוא אומר, "המארחת צריכה לדעת את התפריט בעל פה, למרות שהיא לא מלצרית, הלקוחות עדיין יכולים לשאול אותה מה כדאי להם להזמין. איך את עם אנשים?"
 
אני מביטה בו בשאלה, קצת לא ברור לי מה אני אמורה לענות אך לבסוף אני משיבה, "יצא לי לעבוד עם לקוחות בעבודה הקודמת שלי."
 
דני מחייך ואומר, "המארחת צריכה להיות מנומסת ושירותית גם ללקוחות המעצבנים ביותר, ותאמיני לי שיש כמה כאלה," הוא מוסיף בקריצה. "למלצרים שלנו יש מדים אחידים, חולצה שחורה ומכנס שחור, אבל מארחת יכולה לבוא בלבוש חופשי, בתנאי שהוא ייצוגי ולא מרושל."
 
אני מהנהנת ומלכסנת מבטי לעבר שביט שעומדת ליד דלפק הכניסה לבושה במכנס מחוייט וחולצת שיפון בצבע בז'. לבוש מחוייט — ספורט אלגנט, אין בעיה בכלל .
 
"ועכשיו איה, לשאלה הכי חשובה," אומר דני ופניו מרצינות, "האם את אוהבת לאכול?"
 
"ברור," אני משיבה בחיוך גדול.
 
דני צוחק ומושיט לי שוב את ידו ללחיצה. "ברוכה הבאה ל'מקום בשוק'!"
 
אני לוחצת שוב את ידו ומרשה לעצמי לשחרר חיוך של הקלה. המשכורת שהוא מציע לי היא מעבר למה שציפיתי וגם הגמישות בשעות מתאימה ללוח הזמנים של הלימודים שלי.
 
"אנחנו עובדים כל יום, אבל סוגרים בשישי בארבע אחר הצהריים ופותחים שוב במוצאי שבת. זה לא מטעמי כשרות, פשוט כי השותף שלי ואני חושבים שצריך לנוח בשבת. אנחנו משתמשים בחומרי גלם טריים וקונים אותם מהשוק של מחנה יהודה," הוא מסביר.
 
"אכלת פה פעם?" הוא שואל. אני מנידה בראשי לשלילה. "טוב, אז תצטרכי לטעום כמה שיותר מנות, מגיעה לך ארוחה בכל משמרת ויש לך הפסקה של חצי שעה, אנחנו מגישים פה אוכל אוניברסלי, מתוחכם אבל לא מתחכם," הוא מוסיף ואני תוהה למה בדיוק הכוונה.
 
"השותף שלי שף איתן, נסע לאיטליה והוא חוזר במוצאי שבת, אז עכשיו העניינים קצת לחוצים במסעדה. הכי טוב שתתחילי ביום ראשון, תבואי בבוקר, בסביבות אחת עשרה ושביט תעשה לך חפיפה," הוא מציע.
 
"אני בדרך כלל לומדת בבקרים," אני מעירה רק כדי להבהיר שאני לא זמינה כל כך למשמרות בוקר.
 
"אני מתאר לעצמי," אומר דני, "אבל רק הפעם הזו תבואי בבוקר, בגלל ששביט עובדת רק בבקרים ואז היא תוכל לעשות לך חפיפה, לאחר מכן את תמלאי את משמרות הערב, בסדר?"
 
אני מהנהנת לאישור .
 
כשאני עומדת לצאת מהמסעדה, שביט בדיוק מסיימת שיחת טלפון והיא שולחת לעברי מבט מסוקרן ושואלת, "נו, אז איך הלך?"
 
"התקבלתי, אני מתחילה ביום ראשון," אני עונה לה.
 
"יו, איזה יופי," היא קופצת בהתלהבות. "שיהיה בהצלחה. את תראי, מאוד כיף לעבוד פה. הבוסים אחלה ואנחנו ממש כמו משפחה קטנה," היא מבטיחה.
 
אני מחליטה שהיא ממש מוצאת חן בעיניי, לא כל אחת מפגינה כלפייך נחמדות כזאת אחרי שתי דקות היכרות.
 
"אוקיי, אז נתראה ביום ראשון," אני אומרת.
 
אני יוצאת מהמסעדה כשתחושת סיפוק ממלאת אותי. עבודה חדשה — יש, עכשיו אני רק צריכה לעבור את הסמסטר השני של שנה ג' בשלום. ליאת ממתינה במכונית שלי שחוסמת את הכניסה לחניון העפר הקטן שמאחורי המסעדה, שעל השלט בכניסה אליו כתוב: "הכניסה לצוות העובדים בלבד".
 
"נו איך היה?" ליאת שואלת אותי בחיוך סקרני.
 
"התקבלתי," אני משיבה בניצחון.
 
"באמת?!" היא נשמעת מופתעת.
 
"מה את מופתעת?" אני מתרגזת.
 
"לא מופתעת," היא מרגיעה אותי, "אני שמחה."
 
"אז למה את בכל זאת נשמעת מופתעת?" אני מלכסנת לעברה מבט מתעקש.
 
"את קצת עצבנית היום, מה?" היא עוקצת אותי ומוסיפה, "יאללה, נוסעים להורים בכפר סבא?"
 
"נוסעים," אני משיבה ומתניעה את האוטו.
 
כשאנחנו מגיעות ליציאה מירושלים ליאת סוף סוף מתוודה, "לא האמנתי שבכלל תבררי לגבי התפקיד, ובגלל זה נראיתי מופתעת."
 
"ידעתי!" אני אומרת ברוגז.
 
"נראית לי כל כך מהוססת כשיצאת מהאוטו, שפשוט לא האמנתי שתעשי את זה."
 
"אני לא מאמינה שחשבת שהשתפנתי, הרי הייתי שם איזה חצי שעה!" אני נעלבת.
 
"חשבתי שהלכת לך להסתובב בדוכנים של השוק," צוחקת ליאת.
 
"אם לא הייתי נוהגת עכשיו, הייתי זורקת עלייך את התיק שלי," אני יורה חצִי בכעס וליאת שוב צוחקת. "העיקר שהתקבלת, איה," היא אומרת בקול מפויס.
 
אני מנענעת בראשי, "אין לך אמון בי."
 
"לא נכון," היא מתרעמת, "את יודעת, כמו שאני יודעת, שאת לא אוהבת לנסות דברים חדשים."
 
אני נאנחת בקול. כן, ליאת צודקת, אני באמת לא אוהבת לנסות דברים חדשים. אני מהאנשים האלה שאוהבים את השגרה שלהם. ליאת היא בדיוק ההיפך ממני, טיפוס ספונטני ותזזיתי. אולי בגלל זה אנחנו חברות כל כך טובות — אני מאזנת אותה והיא מושכת אותי לכיוונים שמעולם לא הייתי מעיזה לנסות. למשל, היא זו שהתעקשה שניסע לטיול אחרי הצבא לתאילנד, והיא זו שהתקבלה קודם לבצלאל למגמת עיצוב ושיכנעה אותי להירשם למסלול משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.
 
"עכשיו רק נשאר למצוא לך בחור," ליאת אומרת בהחלטיות.
 
"תפסיקי עם זה," אני רוטנת, "תמצאי קודם בחור לעצמך."
 
אני יודעת שלליאת אין בעיה למצוא לעצמה בחור. הבעיה שלה היא שהם נמאסים עליה כל כך מהר. אני לא חושבת שאי פעם היה לה חבר רציני, מישהו שהחזיק יותר משבועיים.
 
"אני לפחות מנסה ויוצאת עם בחורים, את בכלל יצאת עם משהו לאחרונה?" היא שואלת בטון מאשים.
 
"לא, לא יצא לי. הייתי עסוקה, את יודעת, מבחני סוף סמסטר. וגם חיפשתי עבודה חדשה," אני מנסה להצטדק.
 
"איה, עם כמה בחורים בדיוק יצאת בשנה האחרונה, ואני לא מחשיבה את עמית?" היא ספק שואלת, ספק נוזפת בי.
 
"עם שניים," אני לוחשת וממקדת את המבט בכביש.
 
"מאז שאת ועמית נפרדתם יצאת עם שני בחורים, את קולטת? וגם את הדייטים איתם, תקני אותי אם אני טועה, מי שסידרה לך זו אני וממש הייתי צריכה להכריח אותך," ליאת מתרעמת.
 
"קודם כל, עמית ואני לא סתם נפרדנו," אני אומרת בקרירות, "הוא זרק אותי, כדי שיוכל לצאת עם בחורות אחרות. ושנית, אין לי ממש זמן לצאת עם בחורים," אני מוסיפה.
 
"זה שטויות ואת יודעת את זה. את פשוט מפחדת," היא קובעת. "זה שהאקס שלך היה מניאק, שהחליט אחרי חצי שנה שהוא רוצה 'לראות עולם', זה לא אומר שכל הגברים הם מניאקים."
 
"אני מבטיחה לחשוב על זה," אני משיבה בחוסר רצון.
 
"את כבר לא אוהבת אותו, נכון?" ליאת שואלת. אני מסבה אליה מבט קצר ומיד מחזירה אותו לכביש.
 
"השתגעת? אנחנו כבר מעל שנה לא ביחד. למה שאני עדיין אוהב אותו? אני אפילו לא מדברת איתו, למרות שאני רואה אותו כמעט כל יום בלימודים."
 
"אני לא מבינה איך את יכולה להתעלם ממנו ככה. אני במקומך הייתי רוצה להרוג אותו, או לפחות הייתי צועקת עליו כל פעם שהייתי רואה אותו," אני מגחכת והיא מוסיפה, "במקום להיות גבר ולהגיד לך את האמת, הוא מכר לך תירוץ שהוא רוצה להתמקד בלימודים, איזה שפן."
 
"אפשר לא לדבר על עמית?" אני מבקשת.
 
"בתנאי שתבטיחי לי שתשמרי על ראש פתוח ותנסי לצאת עם בחורים. יש חתיך אחד מהלימודים שלי שממש יתאים לך. קוראים לו אייל והוא..."
 
"ליאת!" אני קוטעת אותה בצעקה, "בלי להכיר לי בחורים, במיוחד לא מהלימודים שלך." ליאת מחמיצה לעברי פנים.
 
"אני מבטיחה לשמור על ראש פתוח, אבל אני מסוגלת לדאוג לעצמי," אני מבטיחה לה והיא נוחרת בבוז. "שוב אין לך אמון בי," אני מתרגזת.
 
"יש לי לרוב אמון בך, אבל יש תחומים שבהם את לוקה בחסר," היא אומרת בביטול.
 
"אני נעלבת עד עמקי נשמתי," אני משיבה בלעג.
 
ליאת מושכת בכתפיה, "למרות שהיום הפתעת אותי שהלכת למסעדה."
 
"לפחות יש משהו שעשיתי בסדר," אני אומרת.
 
"מתי את מתחילה?" היא שואלת ולוגמת מבקבוק המים שבידה.
 
"ביום ראשון בבוקר."
 
"אז, לחיי התחלות חדשות," היא מרימה את הבקבוק שלה באוויר.
 
"לחיי התחלות חדשות," אני חוזרת אחריה בחיוך.

זהבית ארצי

על זהבית סבן ארצי
 
נולדה בחיפה מתגוררת ברמת גן.
 
למדה במכללה האקדמית עמק יזרעאל עבדה בעבר ב"כלכליסט" ומכהנת כיום כמנהלת שיווק דיגיטלי בקלאוטו.
 
מאז ומעולם חשה תשוקה לכתיבה אך רק לאחרונה החלה להתנסות בכתיבה יצירתית. ספריה הם רבי מכר שנגעו לליבם של קוראים בכל רחבי הארץ. 

עוד על הספר

  • הוצאה: מיכלי
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'
טעם התקווה זהבית ארצי
פרק א'
 
 
"דרושה מארחת חייכנית, נעימה ושירותית."
 
אני מביטה בשלט שצמוד לחלון המסעדה, כדי לוודא שהוא עדיין שם, ואז ניגשת בהיסוס לדלת הכניסה.
 
'מקום בשוק' נחשבת לפנינה החדשה של שוק מחנה יהודה בירושלים, מסעדה צעירה שפתוחה רק שנתיים וחצי, אבל כבר הספיקה לקבל ביקורות מאוד טובות בעיתונים. אני עצמי עדיין לא אכלתי שם. כסטודנטית למשפטים, מסעדות מהסוג הזה לא נמצאות ברפרטואר התקציבי שלי, במיוחד לא בחודש האחרון, מאז שהפכתי למובטלת.
 
אני מתגברת על ההיסוס ופותחת את דלת המסעדה, המקום הומה אדם, טוב, אחרי הכול זה יום שישי בצהריים. קולות האנשים וריחות המסעדה רוחשים סביבי ומתמזגים עם קולה של ריהאנה שבוקע מהרמקולים, עד שלרגע קטן אני שוכחת לאיזו מטרה באתי בכלל.
 
"שלום." מקבלת את פניי בחורה קטנטונת עם שיער שחור אסוף לקוקו גבוה.
 
"היי," אני עונה לה בחזרה. היא מסמנת לי להמתין ואז מקלידה משהו במחשב שלפניה.
 
"הזמנת מקום?" היא שואלת ואז בוחנת אותי.
 
"לא", אני ממלמלת, ופתאום חושבת לעצמי שאולי זה לא היה רעיון כל כך טוב לבוא לפה. הבחורה שולחת אליי חיוך מתנצל. "אז תיאלצי להמתין בסביבות החצי שעה, עד שיתפנה מקום. אנחנו עמוסים, את יודעת, זה יום שישי בצהריים."
 
"אני פה בנוגע לעבודה," אני קוטעת אותה ומצביעה על השלט שבחלון לידנו. היא מסתכלת בי במבט מבולבל ואני מסבירה, "השלט פה אומר שאתם מחפשים מארחת."
 
היא מצחקקת ואומרת, "אם השלט אומר אז כנראה שזה נכון. איך קוראים לך?"
 
"איה," אני עונה.
 
"נעים מאוד, אני שביט. את יכולה לחכות בבר, אני אלך לקרוא לדני, הוא אחד הבעלים." היא מצביעה על הבר הגדול שבקצה השמאלי של המסעדה.
 
טוב, זה היה קל יותר מהמצופה. אני ניגשת לבר ומתיישבת לידו על כיסא עץ גבוה. בחור נאה עם שיער חום ועגיל בגבה ניגש אליי, אני משערת שהוא הברמן.
 
"שלום בלונדי, את רוצה לשתות משהו?" הוא שואל ושולח לעברי חיוך פלרטטני.
 
"אני רק מחכה לדני," אני ממהרת להגיד.
 
"אז איזה כיף לדני," הוא עונה לי בקריצה, "אם תרצי לשתות או לאכול משהו תקראי לי, אני אדם." הוא מניח את ידו על חזהו ומשתחווה קלות, ואני מחייכת במבוכה. למזלי, אחד הלקוחות מסמן לו שהוא רוצה להזמין, ואדם ניגש אליו בחוסר רצון.
 
כשהוא מתרחק ממני לקצה השני של הבר, אני מתפנה לבחון את המסעדה. השולחנות מעץ מהגוני כבד, כמו גם הבר, ומפות בד בצבע קרם־שמנת מכסות אותם. אני מציינת לעצמי שהמסעדה נראית מזמינה וחמימה, אבל גם יש בה שיק יוקרתי. על קירות המסעדה תלויות לא מעט תמונות, ואני שמה לב שאלו רק תמונות של ירושלים — חלקן בשחור־לבן וחלקן צבעוניות. בתמונה אחת אני רואה את טחנת הרוח של ימין משה, בזו שלידה את שער האריות, ומאחורי הבר תלויה תמונה ישנה בשחור־לבן של הכותל המערבי. שני החיילים בה עומדים בגבם למצלמה ונשענים על הכותל, נראה שהם מתפללים. בקצה הימני התחתון של התמונה רשום באותיות לבנות קטנות, שאני בקושי מצליחה לקרוא,
 
"הכותל המערבי" 1982, צלמת: ריטה ש.
 
"היי," שביט פתאום מופיעה לידי, "דני כבר יהיה איתך, פשוט יש עומס במטבח," היא מסבירה.
 
"זה בסדר, אני אחכה," אני אומרת. אם כבר הגעתי עד לכאן, כמה דקות המתנה כבר לא ישנו הרבה.
 
"אחלה, אני חייבת לחזור לכניסה כי מגיעים לקוחות, אבל אם תראי בחור עם זקן צרפתי ובנדנה אדומה על הראש, תדעי שזה דני," היא אומרת ומתחילה לפסוע בכיוון הכניסה של המסעדה כשלפתע היא נעצרת ומסתובבת שוב אליי, כשחיוך מעודד על פניה, "ושיהיה בהצלחה."
 
"תודה," אני משיבה בחיוך. מכיוון שלא נותר לי אלא להמתין, אני ממשיכה לבחון את המסעדה. המטבח מחובר לצד הימני של הבר באמצעות חלון גדול פתוח, שדרכו ודאי מעבירים את המנות למלצרים. אמנם לא ניתן להיכנס למטבח דרך הבר, אבל בהחלט אפשר להציץ על הנעשה בו וזה בדיוק מה שאני עושה.
 
אני מבחינה בבחור עם בנדנה אדומה, הוא מוריד את הסינר שקשור למותניו, מוסר אותו לאחד הסו־שפים ויוצא מהדלת הצדדית של המטבח, מקיף את הבר וניגש אליי.
 
star
 
 
הייתה זו ליאת, השותפה שלי לדירה והחברה הכי טובה שלי, שסיפרה לי על תפקיד המארחת כמה שעות מוקדם יותר. ישבנו בדירה שאנחנו שוכרות במושבה הגרמנית בירושלים ושתינו את הקפה של שישי בבוקר. ליאת ואני חברות עוד מהתיכון, נולדנו וגדלנו בכפר סבא, היא לומדת עיצוב פנים בבצלאל, וזה אומר שהיא היצירתית מבין שתינו, ואילו אני הרצינית, סטודנטית למשפטים באוניברסיטה העברית.
 
"הבחור פשוט היה חופר ברמות," אומרת ליאת ולוגמת מהקפה שלה, היא מתכוונת לבחור שהיא יצאה איתו אתמול בערב.
 
"אז אני מבינה שהדייט שלך לא היה משהו?" אני ממלמלת ומרימה אליה מבט ממסך הלפטופ שלי.
 
"הוא כל היום מדבר על כמה כסף שהוא עושה, ועל כמה שהוא תותח ומהמם, הוא לא צריך לצאת עם אף אחת כי הוא כבר מאוהב בעצמו," היא משיבה בטון ממורמר.
 
אני צוחקת ושואלת, "לפחות מהאוכל במסעדה נהנית?"
 
"מאוד!!" עיניה של ליאת נדלקות, "אוכל מדהים ומיוחד, זו מסעדה ממש טובה."
 
"נו, לפחות זה," אני אומרת ונכנסת לעוד אתר דרושים שאני מנויה אליו.
 
ליאת נושפת בקול, "את עדיין מחפשת עבודה, אה?"
 
"כן," אני רוטנת, "ואני לא מצליחה למצוא משהו שמתאים לסטודנטים."
 
נאלצתי להתפטר מהעבודה הקודמת שלי, כמזכירת ערב במשרד עורכי דין, כי הבוס שלי לא הסכים שאקח כמה ימי חופש כדי ללמוד בתקופת המבחנים. והאמת שגם די נמאס לי לעבוד שם. אז ככה יצא שסיימתי את סמסטר א' של השנה השלישית שלי במשפטים עם ממוצע ציונים של תשעים ושתיים אבל בלי עבודה.
 
"את יודעת," היא אומרת לפתע, "עכשיו אני נזכרת שראיתי אתמול שלט במסעדה, שהם מחפשים מארחת."
 
"אממ... מארחת במסעדה?" אני חוזרת אחריה בחוסר התלהבות ומעקמת את פי.
 
"איה, הגיע הזמן להתפשר!" היא נוזפת בי. "את רוצה לבקש שוב מההורים שלך כסף לשכר דירה בחודש הבא?"
 
"אוף, אני שונאת כשאת צודקת!" אני משיבה בעצבנות. למרות שתפקיד המארחת לא כל כך קורץ לי, אני יודעת שאני לא יכולה להיות מפונקת יותר.
 
"כמה קשה זה כבר יכול להיות?" אומרת ליאת בעידוד, כשהיא מבחינה בהיסוס שלי.
 
אני מגלגלת את עיניי ונאנחת, "את יודעת שאני לא טיפוס של מארחת."
 
"איזה שטויות את מדברת," ליאת מבטלת את דבריי, "מה זאת אומרת, את לא טיפוס של מארחת? את צריכה רק לחייך, להושיב את האנשים במקום שלהם ולהביא להם תפריט."
 
"זה נשמע משעמם," אני נושפת בזלזול.
 
"איה, בתור אחת שעבדה כמזכירה במשרד עורכי הדין הכי משעמם בירושלים, אני לא חושבת שאת יכולה להגיד 'משעמם' על מסעדה כמו 'מקום בשוק'," היא פוסקת, ואני נאלצת לשתוק בהסכמה.
 
"תנסי, מה יש לך להפסיד?" ליאת ממשיכה לדחוק בי. טוב, אם יש מישהי שיכולה לשכנע אותי לעשות משהו שאני לא כל כך רוצה, זו ליאת.
 
"אוקיי, אני אנסה," אני מתרצה, וליאת מחייכת ומיד מעדכנת אותי ש'מקום בשוק' נבחרה לאחת המסעדות הכי נחשבות בארץ לשנת אלפיים ושלוש עשרה. הבעלים שלה הם דני רוזנמן ואיתן שדה, שני שפים מאוד מפורסמים, ירושלמים. דני למד בישול בארצות הברית ועבד במסעדות הכי יוקרתיות בניו יורק. איתן דווקא למד בישול בארץ, עבד כמעט בכל מסעדה נחשבת בירושלים וגם ניהל את המטבח של 'רוסריו' האגדית.
 
star
 
 
דני רוזנמן מושיט את ידו ואני לוחצת אותה. הוא בחור מגודל עם זקן צרפתי ובנדנה מסביב לראשו, בדיוק כמו ששביט, תיארה לי אותו.
 
"אני איה לוין," אני אומרת לו לאחר שהוא מציג את עצמו.
 
"אז איה לוין, יצא לך לעבוד פעם במסעדה?" הוא שולח לעברי מבט חוקר.
 
"לא," אני משיבה בחוסר בטחון, "העבודה האחרונה שלי הייתה כמזכירת ערב במשרד עורכי דין, אני סטודנטית למשפטים," אני מנסה להסביר.
 
"עבדת במשרד עורכי דין פה בירושלים?" הוא מתעניין ואני מנידה בראשי לאישור.
 
"את ירושלמית?" הוא מסיק מדבריי.
 
"לא, אני מכפר סבא," אני מתקנת אותו, "אבל אני גרה בירושלים כבר שנתיים וחצי מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית, ואני מאוד אוהבת לגור כאן”.
 
"כן, זה מה שקורה לרוב האנשים שעוברים לגור כאן, הם מתאהבים בעיר הזו," הוא משיב בחיוך, "אז את לומדת משפטים? אני מניח שלמסעדה הזו לא תזיק עורכת דין בפוטנציה," הוא אומר בחיוך.
 
אני מחייכת אליו חזרה, להפתעתי הלחץ והחשש שהרגשתי קודם לכן מתנדפים ממני כלא היו ואני מוצאת את עצמי משועשעת מהשף החביב שמולי.
 
"העבודה במסעדה לא מסובכת, אני מניח שלימודי משפטים יותר מורכבים," הוא אומר, "המארחת צריכה לדעת את התפריט בעל פה, למרות שהיא לא מלצרית, הלקוחות עדיין יכולים לשאול אותה מה כדאי להם להזמין. איך את עם אנשים?"
 
אני מביטה בו בשאלה, קצת לא ברור לי מה אני אמורה לענות אך לבסוף אני משיבה, "יצא לי לעבוד עם לקוחות בעבודה הקודמת שלי."
 
דני מחייך ואומר, "המארחת צריכה להיות מנומסת ושירותית גם ללקוחות המעצבנים ביותר, ותאמיני לי שיש כמה כאלה," הוא מוסיף בקריצה. "למלצרים שלנו יש מדים אחידים, חולצה שחורה ומכנס שחור, אבל מארחת יכולה לבוא בלבוש חופשי, בתנאי שהוא ייצוגי ולא מרושל."
 
אני מהנהנת ומלכסנת מבטי לעבר שביט שעומדת ליד דלפק הכניסה לבושה במכנס מחוייט וחולצת שיפון בצבע בז'. לבוש מחוייט — ספורט אלגנט, אין בעיה בכלל .
 
"ועכשיו איה, לשאלה הכי חשובה," אומר דני ופניו מרצינות, "האם את אוהבת לאכול?"
 
"ברור," אני משיבה בחיוך גדול.
 
דני צוחק ומושיט לי שוב את ידו ללחיצה. "ברוכה הבאה ל'מקום בשוק'!"
 
אני לוחצת שוב את ידו ומרשה לעצמי לשחרר חיוך של הקלה. המשכורת שהוא מציע לי היא מעבר למה שציפיתי וגם הגמישות בשעות מתאימה ללוח הזמנים של הלימודים שלי.
 
"אנחנו עובדים כל יום, אבל סוגרים בשישי בארבע אחר הצהריים ופותחים שוב במוצאי שבת. זה לא מטעמי כשרות, פשוט כי השותף שלי ואני חושבים שצריך לנוח בשבת. אנחנו משתמשים בחומרי גלם טריים וקונים אותם מהשוק של מחנה יהודה," הוא מסביר.
 
"אכלת פה פעם?" הוא שואל. אני מנידה בראשי לשלילה. "טוב, אז תצטרכי לטעום כמה שיותר מנות, מגיעה לך ארוחה בכל משמרת ויש לך הפסקה של חצי שעה, אנחנו מגישים פה אוכל אוניברסלי, מתוחכם אבל לא מתחכם," הוא מוסיף ואני תוהה למה בדיוק הכוונה.
 
"השותף שלי שף איתן, נסע לאיטליה והוא חוזר במוצאי שבת, אז עכשיו העניינים קצת לחוצים במסעדה. הכי טוב שתתחילי ביום ראשון, תבואי בבוקר, בסביבות אחת עשרה ושביט תעשה לך חפיפה," הוא מציע.
 
"אני בדרך כלל לומדת בבקרים," אני מעירה רק כדי להבהיר שאני לא זמינה כל כך למשמרות בוקר.
 
"אני מתאר לעצמי," אומר דני, "אבל רק הפעם הזו תבואי בבוקר, בגלל ששביט עובדת רק בבקרים ואז היא תוכל לעשות לך חפיפה, לאחר מכן את תמלאי את משמרות הערב, בסדר?"
 
אני מהנהנת לאישור .
 
כשאני עומדת לצאת מהמסעדה, שביט בדיוק מסיימת שיחת טלפון והיא שולחת לעברי מבט מסוקרן ושואלת, "נו, אז איך הלך?"
 
"התקבלתי, אני מתחילה ביום ראשון," אני עונה לה.
 
"יו, איזה יופי," היא קופצת בהתלהבות. "שיהיה בהצלחה. את תראי, מאוד כיף לעבוד פה. הבוסים אחלה ואנחנו ממש כמו משפחה קטנה," היא מבטיחה.
 
אני מחליטה שהיא ממש מוצאת חן בעיניי, לא כל אחת מפגינה כלפייך נחמדות כזאת אחרי שתי דקות היכרות.
 
"אוקיי, אז נתראה ביום ראשון," אני אומרת.
 
אני יוצאת מהמסעדה כשתחושת סיפוק ממלאת אותי. עבודה חדשה — יש, עכשיו אני רק צריכה לעבור את הסמסטר השני של שנה ג' בשלום. ליאת ממתינה במכונית שלי שחוסמת את הכניסה לחניון העפר הקטן שמאחורי המסעדה, שעל השלט בכניסה אליו כתוב: "הכניסה לצוות העובדים בלבד".
 
"נו איך היה?" ליאת שואלת אותי בחיוך סקרני.
 
"התקבלתי," אני משיבה בניצחון.
 
"באמת?!" היא נשמעת מופתעת.
 
"מה את מופתעת?" אני מתרגזת.
 
"לא מופתעת," היא מרגיעה אותי, "אני שמחה."
 
"אז למה את בכל זאת נשמעת מופתעת?" אני מלכסנת לעברה מבט מתעקש.
 
"את קצת עצבנית היום, מה?" היא עוקצת אותי ומוסיפה, "יאללה, נוסעים להורים בכפר סבא?"
 
"נוסעים," אני משיבה ומתניעה את האוטו.
 
כשאנחנו מגיעות ליציאה מירושלים ליאת סוף סוף מתוודה, "לא האמנתי שבכלל תבררי לגבי התפקיד, ובגלל זה נראיתי מופתעת."
 
"ידעתי!" אני אומרת ברוגז.
 
"נראית לי כל כך מהוססת כשיצאת מהאוטו, שפשוט לא האמנתי שתעשי את זה."
 
"אני לא מאמינה שחשבת שהשתפנתי, הרי הייתי שם איזה חצי שעה!" אני נעלבת.
 
"חשבתי שהלכת לך להסתובב בדוכנים של השוק," צוחקת ליאת.
 
"אם לא הייתי נוהגת עכשיו, הייתי זורקת עלייך את התיק שלי," אני יורה חצִי בכעס וליאת שוב צוחקת. "העיקר שהתקבלת, איה," היא אומרת בקול מפויס.
 
אני מנענעת בראשי, "אין לך אמון בי."
 
"לא נכון," היא מתרעמת, "את יודעת, כמו שאני יודעת, שאת לא אוהבת לנסות דברים חדשים."
 
אני נאנחת בקול. כן, ליאת צודקת, אני באמת לא אוהבת לנסות דברים חדשים. אני מהאנשים האלה שאוהבים את השגרה שלהם. ליאת היא בדיוק ההיפך ממני, טיפוס ספונטני ותזזיתי. אולי בגלל זה אנחנו חברות כל כך טובות — אני מאזנת אותה והיא מושכת אותי לכיוונים שמעולם לא הייתי מעיזה לנסות. למשל, היא זו שהתעקשה שניסע לטיול אחרי הצבא לתאילנד, והיא זו שהתקבלה קודם לבצלאל למגמת עיצוב ושיכנעה אותי להירשם למסלול משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.
 
"עכשיו רק נשאר למצוא לך בחור," ליאת אומרת בהחלטיות.
 
"תפסיקי עם זה," אני רוטנת, "תמצאי קודם בחור לעצמך."
 
אני יודעת שלליאת אין בעיה למצוא לעצמה בחור. הבעיה שלה היא שהם נמאסים עליה כל כך מהר. אני לא חושבת שאי פעם היה לה חבר רציני, מישהו שהחזיק יותר משבועיים.
 
"אני לפחות מנסה ויוצאת עם בחורים, את בכלל יצאת עם משהו לאחרונה?" היא שואלת בטון מאשים.
 
"לא, לא יצא לי. הייתי עסוקה, את יודעת, מבחני סוף סמסטר. וגם חיפשתי עבודה חדשה," אני מנסה להצטדק.
 
"איה, עם כמה בחורים בדיוק יצאת בשנה האחרונה, ואני לא מחשיבה את עמית?" היא ספק שואלת, ספק נוזפת בי.
 
"עם שניים," אני לוחשת וממקדת את המבט בכביש.
 
"מאז שאת ועמית נפרדתם יצאת עם שני בחורים, את קולטת? וגם את הדייטים איתם, תקני אותי אם אני טועה, מי שסידרה לך זו אני וממש הייתי צריכה להכריח אותך," ליאת מתרעמת.
 
"קודם כל, עמית ואני לא סתם נפרדנו," אני אומרת בקרירות, "הוא זרק אותי, כדי שיוכל לצאת עם בחורות אחרות. ושנית, אין לי ממש זמן לצאת עם בחורים," אני מוסיפה.
 
"זה שטויות ואת יודעת את זה. את פשוט מפחדת," היא קובעת. "זה שהאקס שלך היה מניאק, שהחליט אחרי חצי שנה שהוא רוצה 'לראות עולם', זה לא אומר שכל הגברים הם מניאקים."
 
"אני מבטיחה לחשוב על זה," אני משיבה בחוסר רצון.
 
"את כבר לא אוהבת אותו, נכון?" ליאת שואלת. אני מסבה אליה מבט קצר ומיד מחזירה אותו לכביש.
 
"השתגעת? אנחנו כבר מעל שנה לא ביחד. למה שאני עדיין אוהב אותו? אני אפילו לא מדברת איתו, למרות שאני רואה אותו כמעט כל יום בלימודים."
 
"אני לא מבינה איך את יכולה להתעלם ממנו ככה. אני במקומך הייתי רוצה להרוג אותו, או לפחות הייתי צועקת עליו כל פעם שהייתי רואה אותו," אני מגחכת והיא מוסיפה, "במקום להיות גבר ולהגיד לך את האמת, הוא מכר לך תירוץ שהוא רוצה להתמקד בלימודים, איזה שפן."
 
"אפשר לא לדבר על עמית?" אני מבקשת.
 
"בתנאי שתבטיחי לי שתשמרי על ראש פתוח ותנסי לצאת עם בחורים. יש חתיך אחד מהלימודים שלי שממש יתאים לך. קוראים לו אייל והוא..."
 
"ליאת!" אני קוטעת אותה בצעקה, "בלי להכיר לי בחורים, במיוחד לא מהלימודים שלך." ליאת מחמיצה לעברי פנים.
 
"אני מבטיחה לשמור על ראש פתוח, אבל אני מסוגלת לדאוג לעצמי," אני מבטיחה לה והיא נוחרת בבוז. "שוב אין לך אמון בי," אני מתרגזת.
 
"יש לי לרוב אמון בך, אבל יש תחומים שבהם את לוקה בחסר," היא אומרת בביטול.
 
"אני נעלבת עד עמקי נשמתי," אני משיבה בלעג.
 
ליאת מושכת בכתפיה, "למרות שהיום הפתעת אותי שהלכת למסעדה."
 
"לפחות יש משהו שעשיתי בסדר," אני אומרת.
 
"מתי את מתחילה?" היא שואלת ולוגמת מבקבוק המים שבידה.
 
"ביום ראשון בבוקר."
 
"אז, לחיי התחלות חדשות," היא מרימה את הבקבוק שלה באוויר.
 
"לחיי התחלות חדשות," אני חוזרת אחריה בחיוך.