"להתחתן בלי אהבה זה מעשה נבזי ולא לפי כבודו של אדם. בדיוק כמו לערוך מיסה בלי אמונה."
- אנטון צ'כוב.
פרק 1
"תיכנסי מהר, חיבוקים אחר כך," מושכת אותי דודה אמה פנימה אל תוך ביתה. היא לוקחת את המטרייה הרטובה מידיי ומותירה אותן ריקות.
"את יכולה לזרוק אותה. היא הרוסה," אני מחווה בראשי לעבר המטרייה המרוטה ומעוקמת הרוחות.
"הדברים שלך במכונית?” היא לא מחכה לתשובה וממשיכה, "ילדה, את רטובה לגמרי. אלוהים אדירים, את מטפטפת על כל הרצפה." אף שהיא מדברת אליי, היא נשמעת כנוזפת במזג האוויר. "איפה החנית את הרכב?" קולה חסר סבלנות, כאילו אם אומר לה מהר יותר אפסיק לטפטף.
"בתחילת הרחוב, לא מצאתי חנייה קרובה יותר. המזוודה שלי בתא המטען," אני מנסה לענות על כל השאלות שלה ברצף. חיכיתי ברכב חצי שעה וקיוויתי שהגשם ייחלש, אבל הוא רק התחזק ואיתו הרוחות. המטרייה כמעט עפה לי מהיד, וכשהתעקשתי להמשיך ולהחזיק בה כופפה אותה הרוח, כך שיריעת הפלסטיק השתחררה חלקית משלד המתכת. "המזוודה הייתה מאיטה אותי. אביא אותה כשהגשם ייפסק," אני פושטת את המעיל שלי ומוסרת אותו אל ידיה המושטות.
"אל תדברי שטויות. תני לי את המפתחות של הרכב ואשלח את שי שיביא את המזוודה שלך עכשיו," דודה אמה מחווה בידה לעבר גרם המדרגות המוביל לקומות העליונות ומזרזת אותי. "הכנתי לך חדר למעלה במפלס העליון. תיכנסי למקלחת, המים יחממו לך קצת את הדם. בעוד שעה כולם צריכים להגיע ואז ניסע לברית. נו, נו, תעלי מהר, השיער שלך מטפטף. החדר האחרון משמאל. רק חסר שתחטפי דלקת ריאות, ואימא שלך תתלוש לי את הראש," את החלק האחרון היא אומרת בשקט, ספק לי ספק לעצמה. אני מחייכת אליה חיוך רחב, חולצת את המגפיים שלי, משאירה אותם ליד הדלת ופונה לעבר המדרגות.
דודה אמה, שניחנה במזג נוח ובאורך רוח שלא ניחנתי בו אני, היא אישה גבוהה ועבת בשר. עיניה החומות תמיד רכות, וכשהיא מחייכת ניכרת בפניה החמימות וכמעט ממיסה חלק מהקרחון שהקפתי בו את ליבי. אולי רק חלק קטנטן, אולי חלקיק בעצם. אני מודה שהחלקיק הקטנטן הזה קופא בחזרה כמעט מייד, אבל ייזקף לזכותה של דודה אמה, שהיא הצליחה במקום שבו רבים נכשלו. אלא שהחיוכים של דודה אמה נדירים, וזאת מהסיבה הפשוטה ששפתיה עסוקות במציצת סיגרלות רוב שעות היום. המקלונים החומים פולטים עשן שריחו כמו צואת פרות שעולה באש. גם כשהיא לא מעשנת את הסיגרלה היא משאירה אותה כבויה בפיה, ודיבורה לעיתים נשמע כמלמול או כבעיה בהגייה, אבל זה לא מפריע לה לשוחח כך בטלפון שעות. נראה שכל מי שמשוחח איתה בטלפון כבר רגיל לקול המשובש ומבין אותה.
חודשים רבים ניסתה אימי לשכנע אותי לנסוע לצפון הארץ להתאוורר קצת. היא ראתה את העצב שלא הצלחתי להכיל עוד, וקיוותה ששינוי אווירה ייטיב עימי. דודה אמה המתגוררת בחיפה הציעה לאימי לארח אותי.
"בימים היא תוכל לנסוע לטייל בסביבה, ובערבים היא תחזור אליי. אליאנה ושי גרים במרחק הליכה. כולנו מצפים מאוד לראות אותה," אמרה דודה אמה לאימי.
לשי, בנה המאומץ של דודה אמה, נולדו תאומים. אימי מקפידה להגיע לאירועים החשובים אצל דודה אמה, אך בימים אלו היא מטיילת בחו"ל עם בעלה, ולמעשה הגעתי גם כדי למלא את מקומה. מזדמן לי לפגוש את דודה אמה אחת לכמה שנים באיזשהו אירוע משפחתי. היא מתגוררת בבית הזה כבר עשר שנים, מאז התאלמנה מבעלה, אביו הביולוגי של שי, אבל איכשהו לא יצא לי לראות את הבית אף פעם.
הבית של דודה אמה הוא וילה מרווחת של שלוש קומות. אני מטפסת במדרגות ומבחינה בקומה הראשונה במטבח גדול, משוכלל ומאובזר, בסלון ובפינת אוכל. הקומה השנייה היא הקומה של דודה אמה. אימא שלי סיפרה שיש לה שם יחידת הורים גדולה וחדרי תפירה ומלאכה.
אני עולה במדרגות ומייד מאתרת את החדר בקומה השלישית. מיטה זוגית מוצעת במצעים לבנים, מראה עגולה גדולה תלויה מול המיטה ושידת טואלט מתחתיה. שטיח בצבע אפור בהיר, עבה ורך, תואם לווילון התלוי מהתקרה הגבוהה לרצפה. על המיטה מונחות שתי מגבות רכות מקופלות. אני לוקחת את המגבות ויוצאת למקלחת שנמצאת במסדרון שממנו הגעתי. אני מכוונת את המים לטמפרטורה חמה מאוד על גבול השורפת ומתמסרת לחום שמפשיר את גופי הקפוא. כעבור חצי שעה אני יוצאת מהמקלחת ומגלה את המזוודה שלי כבר מונחת ליד המיטה בחדר.
אני לובשת שמלת שיפון כחולה כהה, שקניתי לחתונה של חבר ללימודים ולא לבשתי אף פעם מאז. לשמלה מחשוף מעוגל וצנוע מקדימה ועמוק מאוד מאחור. למעשה, הגב שלי חשוף עד המותניים. הגשם השוטף גורם לי להתפשר על נעלי עקב אדומות ומבריקות, במקום הפיפ־טואו שתכננתי לנעול. אני מאפרת את עיניי באיליינר שחור שמדגיש את עורי החיוור ואת עיניי הגדולות ממילא, מורחת מסקרה שחורה על ריסיי וליפגלוס ורוד בהיר על שפתיי. אני לובשת מעיל גשם ארוך שהתקמט מעט במזוודה, ומקווה שיהיה חם בגן האירועים, כפי שהבטיחה לי דודה אמה.
כשהיא הזמינה אותי להגיע אליה, היא אמרה לי שהבריתות יתקיימו בשתיים בצהריים, לכן לא הופתעתי כלל כשיצאנו בשעה מוקדמת כל כך מהבית. עם זאת, הצטערתי שלא היה לי זמן לנוח לפני האירוע. הנהיגה מירושלים הייתה מתישה. גשם הזלעפות שלא הפסיק להישפך על החלון הקדמי של המאזדה הישנה שלי, כמו מתוך דלי מים, גרם לי לאחוז בהגה בשתי ידיי בפחד מהתנגשות או מהחלקה על הכביש. המקלחת רעננה אותי מעט, אך הרקות שלי עדיין פועמות בכאב עמום. הנסיעה עכשיו עם דודה אמה נעימה הרבה יותר. הגשם פסק, והעננים מתפזרים לאיטם, אבל אם הנסיעה הזאת לא תיגמר בקרוב, אחטוף מיגרנה. גן האירועים, כך מתברר, נמצא במרחק של רבע שעה, ואני מרגישה הקלה לצאת מהמכונית ולשאוף את האוויר הקריר והרענן אחרי הגשם.
בהגיענו לאולם מודיעה לי אליאנה, בתה של דודה אמה, שאנחנו יושבות בשולחן מספר שלוש. אני ניגשת אל השולחן העגול, על אחת הצלחות מופיע כרטיס עם שמי שמסמן לי היכן אני אמורה לשבת. על הצלחת מימין לשלי כתוב שמה של אליאנה. אני תולה את מעיל הגשם על גב הכיסא, מתיישבת אל השולחן הריק ומקשיבה לנגנים הבוחנים את הסאונד. האורחים זורמים לאיטם אל האולם ומתאספים סביב התינוקות הצווחים. הנשים מתפעלות מהתינוקות השמנמנים בני שמונת הימים ומחמיאות ליולדת שהיא נראית מצוין אחרי הלידה. אנשים מזויפים. היולדת נראית כמו אחרי טראומה, לא כמו אחרי עיסוי שוודי. עיגולים שחורים תחת עיניה, והיא חיוורת כסיד. מוטב היה שלא היו אומרים כלום מלבד 'מזל טוב'. הטקס מתחיל, צריך לומר, הטקסים. מערבולת אנשים שזזים מצד לצד לתפוס עמדת תצפית נוחה יותר. המוהל מברך, הגברים ממלמלים סביבו ברכות ותפילות, התינוקות צווחים חזק יותר. מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב! טוב שזה נגמר.
להקה של ארבעה נגנים על במה קטנה מנגנת מוזיקת מיינסטרים שאפשר לשמוע בכל חתונה, ברית או בר־מצווה. האוכל זורם אל השולחנות, והשתייה נמזגת במרץ. כשהמנות העיקריות מוגשות אל השולחנות, המוזיקה משתנה למלודיות שקטות יותר. אליאנה מתיישבת סוף־סוף אל השולחן. אין לה בן זוג מאז שנפרדה מחברה לשעבר. הוא לא הוזמן מסיבות מובנות – הוא בגד בה ונטש אותה לפני כשנה לטובת גבר מבוגר ממנו בעשר שנים. דבר שכזה יכול היה לפגוע אנושות בדימוי העצמי של כל אישה, למעט אליאנה.
אליאנה יפהפייה, בתחילת שנות העשרים שלה, עיניה נראות כמחייכות חיוך נצחי. אילו היה לי גוף כמו שלה, כנראה אפילו אני הייתי מחייכת יותר. רגליה הארוכות משוות להליכתה מראה אצילי. היא נראית כמו דוגמנית צמרת. שערה שחור, ארוך, חלק ושופע, צבוע בקצוות בצבעים סגולים וורודים. עיניה חומות ירוקות, והיא כולה משדרת נינוחות ורוח חופשית. אני בספק אם יש בה עוד כעס על האקס שלה, אבל שי לא יסלח לו לעולם, והוא לא מישהו שכדאי להתעסק איתו. עבר זמן רב מאז ראיתי את שי, אבל קשה לי להאמין שהאופי הקשוח שלו השתנה.
"את באה לרקוד?" שואלת אליאנה.
"אני מוותרת. עוד לא התאוששתי מהנהיגה לכאן," אני משיבה בהתנצלות.
אליאנה תופסת בידו של שי אחיה שעובר ליד השולחן שלנו, מתרוממת מכיסאה מעבירה רגל אחת מאחורי השנייה וקדה אליו קידה חיננית ומבודחת. "אתה, אבי הנסיכים, רוקד איתי, ולא אכפת לי מה אשתך תאמר. אם לרינת יש בעיה איתי תגיד לה שאני הכרתי אותך קודם."
שי צוחק ומוביל אותה אל רחבת הריקודים. האורחים האחרים שישובים אל השולחן הם משפחה קרובה, את זה הצלחתי להבין, אבל אין לי מושג מי הוא מי ומי קשור למי ובאיזה קשר. ככל הנראה, השמחה והקלילות של אליאנה דבקו בשאר יושבי השולחן, כי אלו נוהרים אחריה אל רחבת הריקודים.
