מבוא
האישה שלא נועדה לשלטון
מריה אסטלה מרטינז דה פרון ((María Estela Martínez de Perón, הידועה יותר בכינויה "איסבל", נולדה ב-4 בפברואר 1931 בלה רִיֹוחָה (La Rioja), פרובינציה צפונית של ארגנטינה למרגלות רכס הרי האנדים. איסבל, בת למשפחה מהמעמד הבינוני, עברה במהרה להתגורר בעיר הבירה בואנוס איירס. בגיל שבע התייתמה מאביה, ובעקבות זאת הידרדר מצבה הכלכלי של משפחתה. איסבל רכשה השכלה תיכונית אך לא השלימה אותה, למדה לנגן בפסנתר וקיבלה שיעורים פרטיים בצרפתית. על רקע סכסוכים עם אחיה הבוגרים עזבה את משפחתה וקיבלה חסות אצל משפחת קרסטו (Cresto), וזו תמכה בהתפתחות נטיותיה האמנותיות, בעיקר בריקוד, ולכן בחרה מריה בשם "איסבל", שמה של אם משפחת החסות, להיות שם הבמה שלה. איסבל רקדה בלהקות שונות והתפרנסה מהופעות עם להקה במועדונים במרכז אמריקה.
בשנת 1955, בקדנציה השנייה לנשיאותו, הודח נשיא ארגנטינה חואן דומינגו פרון בהפיכה צבאית ויצא לגלות בעיר אַסוּנְסיוֹן שבפרגוואי. אחר כך המשיך פרון לנדוד במדינות מרכז אמריקה, וכשהיה בפנמה הכיר את איסבל, והיא נהייתה לחברתו לחיים אף שהיה מבוגר ממנה בשלושים ושש שנים. לאחר נישואיהם השתלבה איסבל בחיים הפוליטיים.
בתחילת חייה המשותפים עם פרון במרכז אמריקה הייתה דמותה של איסבל חסרת השפעה וחשיבות. איסבל הייתה אחת מחברי חוג החברים הקרוב של המנהיג הגולה שיצר סביבו מסגרת חברתית הדומה למשפחה. איסבל לא בלטה בקרב הקבוצה, ונראה כי תפקידיה התמקדו בסיוע במשק הבית ובעבודות משרדיות פשוטות לצד קיום יחסים אינטימיים עם פרון.
במחקר הנוכחי נעקוב אחרי איסבל ונגלה דמות שלכאורה הייתה מסורה לחלוטין למנהיג שהודח, לדרכו ולפועלו, ובתקופת הגלות רכשה ידע על המערכת הפוליטית בארגנטינה. אישיותה של איסבל מתעצבת בהדרגה במרחב המטושטש שנוצר בין גבולות תפקידיה האדמיניסטרטיביים ובין הקשר האינטימי שנרקם בינה לבין פרון. ברקע היה החשד כי איסבל חיפשה את קרבתו של פרון כששהה בפנמה כשהופיעה במסווה של רקדנית המחפשת בן לוויה, אך למעשה פעלה בשליחות פוליטית מטעם אנשים בעלי אינטרס.
נראה כי הבחירה במקום מגוריו הקבוע של פרון במדריד, בירת ספרד, בינואר 1960 סייעה לאיסבל לבסס את מעמדה לצדו של המנהיג הגולה, ומיסוד היחסים בין השניים בחתונה קתולית שנערכה במדריד ב-5 בינואר 1961 תרם לכך. ברית הנישואין לא רק חיזקה את מעמדה של איסבל לצד פרון אלא גם ריככה את היחס העוין שהפגינה הכנסייה בספרד כלפי המנהיג הארגנטיני הגולה. בזכות קרבתה של איסבל לאנשי הכנסייה הקתולית היא הצליחה לקבץ סביבה חוג תומכים ואף לבסס את מעמדה. כבר באותו שלב התגבש סביבה חוג השפעה פוליטית, והוא הלך וצבר כוח לקראת חזרתו של פרון לכס הנשיאות.
בעקבות כישלון "Operaciὀn Retorno", הניסיון להחזיר את פרון לארגנטינה ב-1 בדצמבר 1964, מינה פרון את איסבל לשליחתו המיוחדת בארגנטינה כדי שתפעל לשמור על נאמנותם של הארגונים הפרוניסטיים ושל ארגוני הפועלים. מ-11 באוקטובר 1965 ועד 7 בינואר 1966 שהתה איסבל בארגנטינה, ייצגה את פרון, נשאה ונתנה עם ראשי המפלגה הפרוניסטית ועם האיגודים המקצועיים, סיירה בפרובינציות רבות ואף זכתה להתמנות לראשת ארגון הגג של הארגונים הפרוניסטיים המסורתיים, שקמו כדי לקעקע את הבדלנות של ארגוני העובדים שהנהיג יושב ראש איגוד עובדי המתכת אוגוסטו ונדור.
בחמש השנים שקדמו לחזרתו של פרון לארגנטינה ולבחירתו לנשיא בפעם השלישית בספטמבר 1973 התחזק מעמדה של איסבל לצדו. אפשר להבחין בקשר ברור ובולט בתקופה זו (1973-1968) בין המשימות שקיבלה עליה ובין התייצבותה לצד בעלה בזמן שהייתה מועמדת לתפקיד סגנית הנשיא. בעקבות מות פרון ב-1 ביולי 1974 מונתה איסבל לנשיאת ארגנטינה.
מלבד הוראות החוקה ליוו עוד גורמים את דרכה של איסבל לצמרת לאחר מות פרון. אפשר להבחין כי מעמדה ואישיותה הפוליטית בתקופת נשיאותה התעצבו מתוך זיקה לפרמטרים האלה: מגדר (היותה אישה), ההשפעה של מפקדי הצבא, קשריה עם ראשי המפלגה הפרוניסטית והכורח לשמר את אופי מנהיגותו של פרון. גם לדמותה "המיתולוגית" של אשתו השנייה של פרון אווה (אוויטה) - דמות שההערצה שרחשו לה המוני העם אף גברה לאחר מותה ממחלת הסרטן ב-1952 - הייתה השפעה על מעמדה ועל אישיותה הפוליטית של איסבל. כאן המקום להדגיש כי לקראת הבחירות לנשיאות ב-1952 ביקשה אווה פרון להתמודד על תפקיד סגן הנשיא לצדו של פרון, אך ראשי הצבא התנגדו לכך, ולכן לא הוצגה מועמדותה. נציין כי עשרים שנה לאחר מכן לא ניסו ראשי הצבא למנוע את הצגת מועמדותה של איסבל לאותו תפקיד שנמנע מאווה.
זכרה של אוויטה פרון היה למיתוס, והיא זכתה למעמד של קדושה בעיני העם. אמנם היא לא מילאה מעולם תפקיד רשמי, מלבד היותה אשת הנשיא, אך הייתה לה השפעה ניכרת על מנהיגי ארגוני העובדים (CGT - Confederaciὀn General del Trabajo), והיא נחשבה לאישיות השנייה בהיררכיה הפרוניסטית. כוחה התבסס בין השאר משום שעמדה בראש קרן רווחה פרטית שנשאה את שמה (Fundaciὀn Eva Perὀn), מוסד המקביל למשרד לענייני רווחה. על רקע זה נעשתה מועמדותה של איסבל לסגנית הנשיא להזדמנות למימוש שאיפה היסטורית שנקשרה לדמות המיתולוגית של אוויטה יותר מאשר הכוונה להדגיש את ההיבט המגדרי. ספק אם מינויה ובחירתה של איסבל לסגנית הנשיא נתפסו כפריצת דרך מגדרית, שכן עם הסביבה המדינית והמנהיגותית שלה נמנו דמויות גבריות בלבד. מכל מקום, ראשי הצבא לא התנגדו למינויה, וברקע החלו להתרגל במדינות שונות בעולם לדמויות נשיות המשמשות בתפקידי מנהיגות, ובהן גולדה מאיר בישראל ואינדירה גנדי בהודו.
המחקר הנוכחי סוקר תחילה את השתלבותה ההדרגתית של איסבל בחייו של פרון כשהיה מנהיג גולה, הן במרכז אמריקה והן בספרד. אחר כך מוצגים השלבים, התהליכים והתמורות שגרמו לאיסבל לשנות את מעמדה מ"ידידה" לדמות מפתח בחייו של פרון. בהמשך מתמקד המחקר בתפקידה המרכזי של איסבל: חיזוק והבניה של הקשר בין פרון למוסדות השונים, כגון המפלגה הפרוניסטית וארגוני הפועלים והכנסייה, ובין פרון לאנשי מפתח שונים בארגנטינה בדרך הארוכה עד לחזרתו לשלטון. השילוב בין מסירותה של איסבל לפרון ובין שאיפותיה האישיות הביא אותה למרכז הבמה וסייע לה לצבור השפעה יוצאת דופן בסביבתו. המחקר בוחן גם את הקשר בין ההתחזקות המתמדת במעמדה של איסבל ובהשפעתה על פרון ובין נוכחותו האינטנסיבית של היועץ והמוציא לפועל חוסה לופז רגה (José Lὀpez Rega) בביתם של בני הזוג פרון. כאמור, עם שובו של פרון לארגנטינה מתקופת הגלות הממושכת זכתה איסבל למעמד רשמי: היא מונתה למועמדת לסגן הנשיא כחלק מהצמד האלקטורלי פרון־פרון. בהקשר זה המחקר בודק עד כמה השפיע הכישלון להציב את אוויטה בתפקיד זהה בבחירות של שנת 1951 על ההישג של איסבל בשנת 1973, לרבות המשמעות המגדרית של הופעתה של אישה אחרת בצלה המיתולוגי.
איסבל נבחרה לסגנית הנשיא לצדו של פרון, ולראשונה מילאה אישה תפקיד רשמי כה רם בארגנטינה. לעומת זאת פרון, שהיה בסוף שנות השבעים של חייו, לא תפקד היטב בקדנציה השלישית שלו בתפקיד נשיא ומנהיג בעיקר בשל חולשתו הפיזית שנבעה ממחלתו. גם המערכת הפוליטית לא הייתה מורגלת לנוכחות אישה בעלת השפעה וסמכויות ביצוע, בפרט אישה המתקשה להסתגל למציאות החדשה ללא ליווי צמוד של בעלה. בדיעבד, ברור כי הדבר פגע קשות ביכולתה של איסבל להקרין סמכות ומנהיגות. כבר לפני מות פרון ניכרו סימני אנרכיה במדינה, ופעולות טרור, משמאל ומימין, נעשו תכופות יותר וצבעו את החיים הפוליטיים באלימות.
איסבל ירשה את פרון לאחר מותו, אך מילאה את תפקיד הנשיאה בסביבה שניסתה להתעלם ממנה, והדבר כפה עליה להישען על עוגנים שחשה בהם ביטחון. בשלב זה נעשה היועץ לופז רגה לדמות דומיננטית, לא רק בזירה הפוליטית והאישית הקרובה אלא בעיקר בזירה המדינית. אולם ראשי הצבא, שהיו מעורבים בכל הנעשה בממשלתה, הביאו לידי סילוקו מתפקידו לאחר זמן מה, ובכך הפגינו את כוחם והותירו את איסבל בודדה וחסרת ביטחון ללא יועץ קרוב. חוליו גונזלז (Julio González), מזכירה האישי של איסבל בחודשים האחרונים לכהונתה, תיאר את המצב בזיכרונותיו. הוא הסביר כי מצד אחד פגעה הרחקתו של לופז רגה במעמדה של הנשיאה ובסמכויותיה, ומן הצד האחר הייתה בכך פגיעה בעצם יכולתה של הנשיאה למלא את תפקידה בשל הקִרבה בין השניים. להלן דבריו של גונזלז:
הרחקתו של לופז רגה השפיעה על איסבל. כאבה לה יותר העובדה שההרחקה נכפתה עליו מאשר ההרחקה עצמה. ללא ספק, המעשה פגע במעמדה הרם כראש המדינה [...] היה טבעי שתתגעגע אליו, היה ביניהם חיבור עוצמתי שזכה לפירושים מגוונים ((González 2007: 234.
בזמן שסימני האנרכיה באו לידי ביטוי בתחום הביטחון האישי ובתפקוד הקונגרס, התגברה עוצמתם של ראשי הצבא, בעיקר של ראשי חיל הים. עם זאת ניכרה פריחה ביישומן של תכניות כלכליות וחברתיות, פרי פיתוחם של ראשי המגזר העסקי. אולם מגמה זו נבלמה והתחלפה עד מהרה בתכניות בעלות אופי ריכוזי שביטוייהן הקיצוניים ביותר היו הלאמה של נכסים ושל חברות בין־לאומיות וכן אינפלציה משתוללת.
ראשי הצבא היו מעורבים גם הם בתהליך שהביא לאנרכיה במדינה ולא הצליחו להתמודד עם הטרור שהנהיגו בין השאר פלגים פרוניסטיים קיצוניים. ככל שחלף הזמן נעשו הפלגים הפרוניסטיים הקיצוניים לעצמאיים יותר. ההפיכה הצבאית שהביאה לידי הדחתה של איסבל הייתה כביכול כמעט צעד מנהלתי, שכן לא התפתחו קרבות בין פלגים שונים, ואף לא היו ניסיונות למנוע את ההדחה מצד המגזר האזרחי. אדרבה, האנרכיה והאלימות שהלכו והתפשטו גרמו לאזרחים לראשונה לברך על ההפיכה ועל השתלטות הצבא. מצב הביטחון האישי הירוד והכלכלה הכאוטית מצאו אשם אחד: איסבל. מלבד העובדה שנשאה באחריות בהיותה ראש המדינה, היא שימשה ראשת המפלגה הפרוניסטית, והדבר עורר אנטגוניזם בקרב ראשי הצבא והממסד הפוליטי. כמו כן בשל היותה אישה היא הצטיירה כחסרת עמוד שדרה או כישורים מדיניים וכמנהיגה שאין לה אמירה שלטונית ברורה. אזרחי ארגנטינה וגם מנהיגים במדינות העולם חיבקו את החונטה הצבאית שבאה להשליט סדר במדינה, ובכך הקלו את תהליך השלטת המשטר הצבאי, והדבר פגע בשיטתיות באזרחים ובזכויותיהם בשבע השנים שלאחר מכן.
