רגש של חובה

 

"מה הדרישות שלך מכלה, שייח אל-חמידי?"

שייח זאידן אל-חמידי לטש עיניים במסך שטוח-הצג שהיה מחובר אל קיר משרדו מבלי לראות דבר. מילים עלו על שפתיו והתמוססו.

הוא ידע כבר זמן מה שהצעד הסופי של התמסדות ונישואים מתקרב אליו. מילדות הוחדרה בו המחשבה שביום מן הימים יינשא לאישה שתיטיב לשרת אותו כרעיה ואת ארצו כשייחה. 

כמובן, היא תהיה בעיקר דמות שתטופח בקפידה ותהיה נתונה תחת פיקוח כדי למצוא חן בעיני בני ארצו. כמו כן הוא למד, והוריו שימשו לו דוגמה לכך, שאפילו בחייו שלו יהיה תפקידה זעיר מאוד. חובתה העיקרית תהיה ללדת את ילדיו ולהמשיך את שושלת משפחת אל-חמידי.

בשבוע שעבר, כשבנג'מין הזמין אותו ואת שני הגברים האחרים לשיחה, בעקבות החשיפה התקשורתית בסלבריטי ספיי! הוא היה זה שטען שכל בעיותיו ייפתרו אם הוא יתחתן ויתחיל להעמיד יורשים.

כל שלושת הגברים, שהיו יריביו במשך שנים, הפכו לבעלי ברית מסויגים – בנג'מין קרטר, דנטה מנצ'יני וקסנדר טראקאס – הביטו בו כאילו צימח שתי קרניים וזנב. עד שאחרי הרטינות והפוזות ההתחלתיות שלהם הבינו את התבונה שברעיון שלו.

אך הוא מצא את עצמו נבוך לנוכח השאלה שהציגה שלו מיס יאנג, השדכנית של המיליארדרים שעליה המליץ קסנדר.

בפלח הקטן של חייו, שבו היתה לו שליטה אמיתית, זאידן התרעם על שצהובון זול ונחות קורא אותו לסדר. 

אך בעקבות החשיפה המלוכלכת הנוגעת לארבעתם, התדמית שלו הוכתמה לחלוטין. על אף שהוריו פרשו מהחיים הציבוריים, הם עדיין הטיפו לו בנוגע לתדמית שלו, להשפעה של כל היבט זעיר בחייו על האקלים הפוליטי של קאליג'. גרוע מכך, משפחתו של הארוס של מירה אחותו דיברה על ביטול השידוך.

מפני שהיו שמרנים בכל רמ"ח איבריהם, הם לא האמינו שיש לו זכות לחיים כלשהם, ובוודאי לא לחיים ההוללים הפזיזים שעליהם רמזה הכתבה. אך זה לא בא בחשבון.

אחותו, שהיתה צעירה ממנו בעשר שנים, היתה קרן שמש בחייו הבודדים. עם החינוך המרוחק, הכמעט קר, של הוריהם, ועם המשמעת של הכנה לחיים פוליטיים, ללא מירה, זאידן לא היה חווה שום אושר אמיתי. שום אחווה.

"שייח אל-חמידי?"

"הכלה שלי צריכה להיות מושכת וצעירה. מושכת מספיק כדי שאני אהיה מסוגל להביט בה בחמשת העשורים הבאים. ובריאה מספיק כדי ללדת ילדים. מישהו שלא מתקרבת לשלושים."

מיס יאנג שרבטה הערות אך זאידן ראה את הקמט האנכי בין גבותיה. "יש בעיה, מיס יאנג?"

מבטה לא הצליח להסתיר את דעתה. "יש נשים שיולדות ילדים אפילו בגיל שלושים  המופלג, הוד מעלתך."

"כן, אבל לנשים שמתקרבות לשלושים יש דעות מקובעות, מיס יאנג. הן לא יהיו סתגלניות. גם אני עלול שלא לעמוד בציפיות שלהן לגבר אידיאלי."

האישה לא ממש נחרה אך זאידן קיבל את הרושם שהיא רצתה. "אישה קרייריסטית שאפתנית לא תתאים. היא תצטרך להבין שהתפקיד שלה בחיים הוא להשלים אותי."

"אז יפהפייה אבל לא ממש חכמה."

"כן. היא גם תצטרך להיות בתולה."

זעם התלקח בעיניה מלאות ההבעה של מיס יאנג. "זה ברברי."

"זו הדרך היחידה שלי להבטיח שלא יהיו בושה או סקנדלים עתידיים קשורים לשמה." 

"בתולים הם לא הכרח. אנחנו בודקים את הרקע שלהן ביסודיות רבה לפני שאנחנו מציעים שידוכים שעונים על הדרישות שלך."

"לחברים לשעבר ולמאהבים קודמים יש דרך לצוץ בחייו של אדם כדי לגרום צרות. אני, כאמור, רוצה להימנע מסקנדלים עתידיים בנוגע לשייחה ולעברה. זה מבטיח את הדבר."

"יפהפייה, צעירה, סתגלנית, לא חכמה במיוחד ובתולה. אני לא יודעת אם להגיד שזה השידוך הכי קל או הכי קשה שעשיתי, הוד מעלתך."

"את אומרת שאת לא יכולה למצוא אישה שעומדת בדרישות האלו, מיס יאנג?"

"ברור שאני יכולה, הוד מעלתך. אבל פשוט תהיתי אם אהבה תהיה חלק מהמשוואה."

"את מנהלת עסק של שדכנות למיליארדרים, מיס יאנג. אהבה היתה אי פעם חלק מהסיפור?"

"הסתקרנתי לשמוע את דעתך."

"מושג טיפשי ופנטזיונרי לא יהפוך את הנישואים שלי להצלחה. אני דורש אישה שתסכים עם שיקול הדעת הנעלה שלי בכל תחומי החיים שלנו ותהיה נכס לחיים הפוליטיים שלי."

"מעין אביזר?"

"האביזר המושלם, אפשר לומר," סיים, משועשע למראה הבזק הכעס בעיניה של מיס יאנג.

הוא ידע זה מכבר שזה כל מה שרעיה יכולה להיות עבור גבר כמוהו.

 

 

 

שבועיים לאחר מכן

 

בכל חייה הבוגרים הממופים בקפידה, אמליה כריסטנסן מעולם לא דמיינה שיום בהיר אחד חם כגיהנום היא תחכה במשרדי ההנהלה של השייח השולט, זאידן אל-חמידי. בארמון המלכותי המרהיב של מולדת אביה, קאליג', היא הביטה בכיפות המרהיבות ובמסדרונות המעוצבים בפזרנות בזהב טהור.

בתקופת מגוריה עם אמה בסקנדינביה, דברים רבים השתנו בקאליג', ולטובה.

עם תשתית משופרת שיכלה להתחרות בכל מדינה מערבית, ועם כניסתה המטאורית לעולם העסקים הגלובלי, קאליג' היתה כעת שילוב מושלם של אמנותיות, מסורת וטכנולוגיה.

אלמלא קשר הדאגה התמידי בבטנה בנוגע לאחיה התאום, אסלם, היא היתה מצלמת ומעלה תמונות לאינסטגרם על ימין ועל שמאל. הארמון בצבע החלודה עם הצריחים והכיפות, שישב במרכז מאות דונמים של גנים מעוצבים ושחוף חולי זהוב גבל בצד אחד שלו, היה חגיגה לעיניים.

אך בכל השנים שהיא השתוקקה לבקר בקאליג', היא לא העלתה בדעתה שתעשה זאת בדרך נואשת כזאת. היופי של קאליג' והחיבור המחודש שלה עם שורשיה היה ריק מתוכן, חסר משמעות, בלי אסלם לצדה.

חבל שהיא לא ביקרה בשנה שעברה; חבל שהיא לא הבינה כמה חסר מנוחה וכועס היה אסלם...

רק חודשיים אחרי שהגיעה לסינטאר, עיר הבירה של קאליג', הצליחה להשיג את הפגישה הזאת עם פקיד רשמי בארמון. אחרי ביקור אחד קצר אצל אסלם, ששפך באוזניה את כל הסיפור בכלא; כמה שיחות מתוחות חד-הברתיות עם אביה בטלפון – לאמליה לא היה שום עניין להתייחס לשתיקה בת עשר השנים שעדיין שררה ביניהם – ולאחר מכן פנייה אינסופית לחבריו של אסלם כדי להבין מה גרם לכל התסבוכת; ולבסוף פנייה בבקשה אל הבוס שלה מסימיליאנו לנצל את קשריו ולארגן את הפגישה הזאת עבורה.

מסי צחק ושאל אם כך יחזיר אליו את העוזרת הניהולית הכי טובה שהיתה לו אי פעם. היא שמחה שהוא לא שכח ממנה בחופשה הארוכה שלה והבטיחה לחזור בקרוב. למרות געגועיה לקריירה שלה וחסכונותיה המידלדלים, היא לא תוכל לעזוב עד שאסלם ישוחרר.

הקול של מי המפרץ הכחולים הנוצצים שליחכו בעדינות את החוף החולי הלבן הצח, שנראה מימינה, הוסיף רחש רקע לדממה הטעונה של האולם.

נאמר לה שהארמון לרוב שוקק פעילות. אך כעת שררה מעין דומייה באולם הדל באנשים.

היא גם לא שכחה את הביקורת החריפה שנורתה מפיו של הפקיד הבכיר כששמע שהפגישה של אמליה נקבעה  דווקא להיום.

גם עובדים כמעט לא נראו במקום.

מה קורה כאן?

היא מעולם לא היתה מלוכנית, ועם זאת החשיפה האחרונה על ארבעת הרווקים, שאחד מהם היה השייח זאידן, משכה את תשומת ליבה. מסתבר שהשייח ניהל חיים פרטיים ססגוניים ורבי מעללים הרחק מהתקשורת השמרנית מאוד של המדינה ומסגנון החיים המכביד של מעמדו הרם.

אמליה ראתה את הכתבות הרבות שצצו כפטריות אחרי הגשם לאחר החשיפה, כתבות שהטילו ספק במסירותו של השייח זאידן כלפי השלטון שלו בקאליג', האידיאלים השמרניים של רוב הקבינט והתדמית שלו בעיני עמו.

היא הציצה בשעונה פעם נוספת וקמה מהספה הנוחה. ירכיה גנחו מהישיבה הממושכת.

סרט זהב באריחי הפסיפס קרץ אליה. מבט חטוף לאחור לא הראה שום שומר, והיא חמקה דרך מעבר מקומר מרשים אל מסדרון ארוך שנראה כאילו נלקח מספר פנטזיה.

פרץ חום הלם בה והיא קלטה שהמסדרון נפתח אל חצר משמאל. שיש לבן צח נצץ לאורך קילומטר או יותר לפניה. ברגע של אימפולסיביות לא אופיינית אמליה חלצה את נעלי העקב שלה.

כשהשיש הקר מנשק את כפות רגליה הבוערות מחום ורוח קלה רכה מגיעה מהמפרץ ומלטפת את לחייה, היופי של סביבתה הרגיע משהו בתוכה.

בשלוש וחצי השעות מאז שהפקיד הטרוד למראה ביקש ממנה לחכות, אם לא סופרים את השעה שבילתה בעמידה באולם קבלת הפנים וחיכתה שאותו פקיד אמור יופיע מלכתחילה, אמליה התחילה לראות דפוס מתפתח. אורחים הובלו לאגף הזה של הארמון בחשאיות גמורה ותחת אבטחה, כי כל חצי שעה לערך היתה עלייה פתאומית בפעילות באזור אולם קבלת הפנים.

ובמרכז כל קבוצה כמעט תמיד היתה אישה אחת לבושה בגדי מעצבים ומסורקת באלגנטיות, כמו מלכת דבורים בלב הכוורת שלה.

אורחות של השייח?

בעת שחלפה על פני חצר מנוקדת בשמש, פזורה מזרקות צוננות ודקלים מתנועעים משמאלה, היא תהתה מדוע הנשים הובאו לארמון.

ייתכן שהן מגישות מועמדות להצטרף להרמון של השייח, אחרי שהאיש החליט שהוא זקוק לגיוון בבילויים קרוב יותר לבית, עתה משפעילויות הפנאי שלו נחשפו בתקשורת העולמית.

היא נחרה. אפילו השייח הפלייבוי לא יכול להצדיק החזקת הרמון בעידן זה. נכון?

מה אם הוא מקים מועדון חשפנות כאן בעיר הבירה סינטאר לשימושו האישי, ואלו נשים מכל העולם שמתמחות בריקוד על עמוד? הרמון מודרני לגבר אחד – האם זה הפירוש של מועדון חשפנות?

לא רעיון מופרך מדי, בהתחשב בכך שסלבריטי ספיי! אמר שהתיאבון המיני של השייח עצום...

או שאולי הן נסיכות, מלכות ונכבדות מורמות מעם מכל רחבי העולם שמשתתפות בנשף שעורכת משפחת המלוכה – האם היא לא קראה איפשהו שאחותו עומדת להתחתן בקרוב? – מה שאומר שהאדם שהבטיח להיפגש עם אמליה קרוב לוודאי עסוק בפרטי הנשף ולא יגיע בשעות הקרובות.

האפשרות השנייה דכדכה אותה. אבל היא לא תוכל לעזוב לפני שתדבר איתו על אסלם ועל האישום השקרי של החזקת סמים שהוגש נגדו בזמן שהפושע האמיתי הסתתר בחיק מותרות.

ברגע שפקיד הארמון הסכים להיפגש איתה, אמליה ידעה שהיא בכיוון הנכון. מישהו רם-דרג כנראה יודע שלא מדובר בסמים של אסלם.

היא הביטה אחורה אל המעבר המקומר וקלטה שהתרחקה למדי.

שיחה נסערת בחצר משמאלה הזקירה את שערות עורפה. היא פתחה בבהלה את הדלת הראשונה שמימינה וחמקה פנימה.

ההתרחקות מאור היום הבוהק עיוורה אותה לרגע. רגליה כשלו והיא שלחה ידיה ונתקלה בקיר.

נדרשו לה רגעים אחדים של מצמוצים והתמקדות לפני שהצליחה לראות את החדר. בטנה רטטה.

החדר לא היה חשוך לחלוטין כפי שחשבה בהתחלה. צוהר גדול בקצה הרחוק של החדר הגדול הטיל זוהר זהוב וחשף גבר יושב בכיסא דמוי כס, כיסא שמרופד בזהב כהה ושרגליו דמויות טפרים. כאילו הוא מלך.

רעידות עברו בגבה, כאילו יש טורף בחדר.

עיניים חומות בהירות רפרפו על הנעליים שבידה ומשם אל כפות רגליה היחפות. "את מחזיקה את הנעליים שלך במקום לנעול אותן. למה?"

אמליה שמטה בבהלה את נעליה, ויחד איתן צנח ליבה.

בניגוד לעובדים שעמם באה במגע, האיש דיבר אנגלית במבטא אריסטוקרטי של המעמד העליון. בריטון עמוק גרם למילים לצנוח עליה כמו טיפות של מים צוננים על עור לוהט.

מבלי להביט בו ישירות, היא הרגישה שמבטו העז של האיש ממוקד בפיה. שפתיה רטטו. "אני... אני... יצאתי לחצר והיה לי חם מדי."

"אני רואה שחם לך מדי." ההכרזה היבשה משכה את מבטה מעלה. עיניו החומות, אינטליגנטיות ויהירות, היו רחוקות זו מזו ומוצלות על-ידי גבות כהות. ומשועשעות. "למה יצאת לחצר?"

זה ניתק את לשונה מחכה. "נמאס לי לחכות. אם הייתי נאלצת להמשיך לשבת על הישבן שלי, אני בטוחה שהוא היה משתטח מרוב – "

"אני מקווה שהריהוט שלנו לא הסב ל... אחוריים שלך  נזק מתמשך."

ידה נשלחה אל אותו חלק באנטומיה שלה. "מספיק קשה לי למצוא בגדים שמתאימים לגובה שלי בלי תקציב, אז כן, ישבן שטוח זה לא טוב. ולא, הוא בסדר גמור," התלוצצה. ורק אחרי שסיימה את המשפט, היא קלטה שכל קו השיחה הזה מגוחך.

מבוכה הלהיטה את צווארה וחסמה את גרונה. והיא הצטערה שאין איזה ג'יני בהישג יד, כמו בסיפורים המפורטים של אביה, שיעזור לה להיעלם. או לפחות, להתחיל את כל השיחה הזאת מהתחלה.

"לא התכוונתי להפריע..."

"אין צורך להתנצל," אמר, ואמליה התאפקה לא לפלוט שהיא לא מתנצלת. "התהליך נמשך זמן רב מהצפוי." רמז לרוגז בצבץ מתוך המשפט הזה. מפיו של כל אחד אחר, המשפט יכול היה להיחשב להתנצלות. אבל אמליה היתה משוכנעת למדי שמבחינת האיש לא היה מדובר בהתנצלות.

היא תחבה את כפות רגליה לנעליה. יד אחת נשלחה אל בטנה כאילו רצתה לגרש את הפרפרים שהשתוללו שם, ואחת נשלחה אל שערה. היא נשמה לרווחה כשקלטה שהקוקו ההדוק שלה נותר במקומו. אחרי שווידאה שהכול אצלה במקום – היא היתה זקוקה להרגעה הזאת – היא הרימה את מבטה.

בין פעימת לב דוהרת אחת לשנייה, היא קלטה שהשליטה של האיש על כל החדר, אפילו על האוויר שהיא התאמצה לנשום, היתה חקוקה בעצמותיו. הכוח דבק אל עורו, לא אל בגדיו או אל החדר הזה או אל הכס.

מדובר במורשת של מאות שנים, קלטה, ושכבת זיעה כיסתה את מצחה. הוא נראה כמו המלך כי הוא היה המלך. או אם להשתמש בטרמינולוגיה הנכונה, הוד מעלתו, שייח זאידן אל-חמידי מקאליג'. מדינאי דגול, פלייבוי רב תושייה, שלפי  סלבריטי ספיי! אהב מכוניות מהירות, טכנולוגיה מהירה ונשים מהירות השגה.

האינסטינקט הראשוני שלה היה למלמל התנצלות ולברוח מהחדר. גורם ההפתעה היה לצדה, ואם היא תחזור על עקבותיה לאורך המסדרון האינסופי אל חדר ההמתנה, היא תוכל להיעלם ולחמוק מהארמון.

אמליה נשענה על כריות רגליה והכריחה את עצמה להירגע ולשקול את מעשיה.

זה השייח, האיש בעל הכוח, האיש שאחראי – טוב, בעקיפין – לכליאתו הלא צודקת של אסלם. מה הסיכוי שהיא תזכה אי פעם לדבר איתו שוב?

אין מצב שהיא תקפל את הזנב בין הרגליים ותברח רק מפני שלאיש היתה נוכחות דומיננטית שכמותה מעולם לא פגשה.

נשימתה היטלטלה בחזה כשהוא קם מהכיסא, חצה את החדר ונשען על מכתבת אלון לבנה עצומה. באזור ישיבה מימין היה שזלונג לרביצה.

אף שרביצה נראתה כמו פעילות דוממת מדי בשבילו.

האנרגיה של האיש, הנוכחות שלו, מילאו את החדר ולחצו עליה מכל עבר, כאילו דרשו הכרה והסכמה אילמת.

מערכת תה כסופה מבריקה על השולחן הצדדי עוררה בה מודעות לגרונה הצחיח.

כאילו ביטאה את בקשתה בקול, הוא ניגש אל מערכת כלי הכסף, מזג משקה – סורבה מנטה ולימון – לכוס כסף גבוהה וניגש אליה.

תחושת העומס החושי התגברה. הוא הדיף ריח של אלגום. והוא פלט חום כאילו היה בתוכו כבשן. או שמא היא זו שהרגישה את החום כשבעצם הוא לא הקרין דבר?

תחושות שלא מצאו חן בעיניה ושלא היו בשליטתה המשיכו להציף אותה ואמליה פשוט עמדה שם ורעדה בתוכה.

איפה היתה אמליה האיתנה שמסי הסתמך עליה? איפה היתה האישה שעמיתים וחברים לעבודה כינו "השקט בסערה"?

"תשתי. זרים שמגיעים למדינה שוכחים שגם כשהם לא מזיעים, החום עדיין חסר רחמים."

פקודתו היתה יהירה, מתנשאת, קיצונית בסבלנותה. עדיף שהוא יחשוב שיש לה קצר במוח בגלל החום ולא בגלל גבריותו הצרופה.

"אני לא זרה."

מבטו סקר אותה. "את לא נראית כמו מישהי מהארץ שלי."

היא לקחה את הכוס ושתתה את הסורבה בבת-אחת. הנוזל היה רוח מרעננת וקרירה לעומת גרונה. אפילו ההרגשה בראשה השתפרה. אמליה הנמיכה את הכוס ותהתה אם התיאוריה של האיש נכונה.

באמת, היא שוטטה כמעט עשרים דקות. האם מוגזם להניח שהיא יצאה מאיפוס בגלל החום? חמושה בהגנה זו היא הושיטה לו בחזרה את הכוס. "תודה, זה בדיוק מה שהייתי צריכה."

הוא לא זז. הוא לא לקח את הכוס שהושיטה לו. הוא גם לא דיבר.

אמליה הרימה לאט את מבטה והביטה בו. הביטה כראוי במה שהיה התגלמות הגבריות.

וקלטה מיד שכל התיאוריות שלה שהחום וההתייבשות הוציאו אותה מאיזון היו בדיוק כאלה: תיאוריות עם מנה נדיבה של אשליה עצמית.

חלונות גבוהים מעליה ומאחוריה הטילו על פניו בדיוק את כמות האור הזהוב הרצויה כאילו גם הם נכנעו לרצונו של האיש הזה.

גבה יחידה התרוממה בהתנשאות, מבטו ממוקד בפניה. תנועה נוטפת סרקזם קודר. האם זה מפני שהחזירה לו את הכוס כאילו הוא משרת? האם החשיבות העצמית שלו היתה כה גדולה עד שהתנועה התמימה שלה העליבה אותו?

היו לו ריסים מעוגלים קצרים וסמיכים שהצלו על הבעתו – טקטיקה שבוודאי שימשה אותו כדי להבהיל אנשים. האור העניק לצבע החום של עיניו מאה גוונים זהובים, העיניים של חתול טורף.

לסת רבועה, מחוספסת מזיפים, נחה מתחת לעצמות לחיים גבוהות ולאף ישר שהעניק לתווי פניו קשיחות שלא מצאה חן בעיניה. פיו היה רחב ושפתיו צרות. פה מלא תשוקה; המחשבה המשונה העבירה רטט בגבה.

אמליה היתה גבוהה, מטר שבעים ושמונה. הוא התנשא מעליה בעשרה או שנים-עשר סנטימטרים. צווארו היה באותו גוון מבהיק כמו פניו – זהוב כהה, כאילו הוא נוצק מאותן מתכות עתיקות ששימשו את תושבי קאליג' לפני מאות שנים. לאביה היתה סכין קטנה שהקת שלה הבהיקה כמו גוון עורו.

הוא תחב אצבע מתחת לסנטרה והרים אותו. כל ישותה כמו התמקדה בנקודת העור הקטנה הזאת. "הסקירה שלך יסודית מאוד אחרי שהיית כל-כך מבולבלת."

חום הציף את לחייה של אמליה. "לא הייתי מבולבלת."

"לא?" שוב הרמת גבה. "הרבה נשים מאבדות את קור הרוח שלהן כשהן רואות אותי."

"שנית," המשיכה, "אתה נראה כמו אדם שאסור להתקפל מולו, הוד מעלתך."

שעשוע הסתנן לתוך מבטו הבלתי מתפשר. "זו הצהרה נועזת. תגידי לי את שמך."

"מיס כריסטנסן."

"ההורים שלך לא נתנו לך שם פרטי?"

היא לא רצתה לומר לו את שמה, וזה היה הדבר הכי משונה שאמליה הרגישה מימיה.

הוא חיכה והשתיקה התארכה. "אמליה כריסטנסן. הייתי מיובשת. עכשיו התאוששתי."

אמליה בחרה במוצא הפחדני והתרחקה מנוכחותו הגברית כדי להסתובב בחדר.

היא נזכרה ששמעה מאביה סיפורים על ההיסטוריה הקדומה של קאליג'. פיגיון מעוגל בעיצוב מסורתי, ארוך כמעט כמו האמה שלה, היה תלוי על הקיר על רקע של שטיח בצבע בז', הניצב המתכתי שלו נוצץ באור אחר-הצהריים. היא העבירה אצבעות מעריצות על הקת.

למרות זאת, היא לא הצליחה להתנער מנוכחותו המרתיחה של האיש. זה היה כמו לנסות להתעלם מאריה שיושב במרחק שני צעדים ממך ומתבונן בך כשהוא צופה את ארוחתו הבאה. כמו כן היא לא הצליחה לרסן את הפאניקה הגוברת, שככל שהיא תדחה את מתן ההסבר למעשיה כאן, כך יהיה לה קשה יותר לשכנע אותו לעזור לאסלם.

חומו וריחו ערפלו את חושיה.

"זה קאנג'ר מהמאה החמש-עשרה, נכון?" אמרה רק כדי לנטרל את המתח המצטבר סביבם. "גברים נהגו להחזיק אותם בתוך החגורות שלהם. זה היה סמל למעמד, סימן לאומץ לב."

"בין השאר, כן," אמר ביובש, וגל חום חדש שטף אותה.

"סימן למאצ'ואיות שלהם, במילים מודרניות," הוסיפה בקריצה.

הם אפילו לא נדרשו להביט זה בזה כדי שאותה איכות כמעט מוחשית תאפוף אותם. האם ליבה קרקש בחזה בפראות כזאת כתוצאה ממודעות הדדית? ממשיכה? או אולי מפחד מפני ההשלכות של העמדת הפנים שלה?

"כיום זה משמש כפריט נוי."

מבטו המופתע נח על פניה אבל אמליה הביטה הישר לפנים. היא לא יכלה להתנער מהתחושה שנותרה בבטנה.

"למדת את ההיסטוריה של קאליג' לקראת הריאיון הזה?" שאל בנימה לא ברורה. "אני מוכרח להודות שזה גם מפתיע וגם מעורר התפעלות. בקיאות בקאליג' ובמנהגים שלה מעניקה לך יתרון."

ריאיון? לעבודה אצלו?

לראשונה זה חודשיים המזל שיחק לה. אם מדובר בעבודה בארמון, בתפקיד שמחייב קרבה אל השייח, זה טוב כפליים. אולי היא לא חייבת לחשוף את האמת בזה הרגע ולקחת סיכון שתעצבן את האיש.

האם הדחייה רק תחמיר את המצב עבור אסלאם? איזו אופציה עדיפה?

"עם זאת, לא קיבלתי תיק עלייך ממיס יאנג."

פניה האדימו, והיא הוציאה את הטלפון שלה מתיקה. "אני יכולה לשלוח לך במייל את קורות החיים שלי בתוך דקה."

"לא, זה יותר מדי... מוזר, אפילו בשבילי."

למה הוא התכוון בזה?

"תספרי לי על עצמך. מסקרן אותי לדעת למה מיס יאנג בחרה בך כמועמדת, כשברור שאין לך רקע מלכותי או כל יתרון אחר."

רקע מלכותי? כמה רם-דרג היה התפקיד הזה אם הצריך מועמדים מרקע מלכותי?

"לא ממש התכוננתי לריאיון," אמרה כי החליטה לחשוף את האמת טיפין טיפין ולראות איך הוא יגיב. היא צריכה לקלוט איזה מין אדם הוא – אם הוא הוגן או בדיוק כמו בן-דודו.

"נולדתי כאן בקאליג' וחייתי כאן עד גיל שלוש-עשרה. א... אבא שלי הוא היסטוריון באוניברסיטת סינטאר ומומחה לעתיקות. הוא..." הגוש הפתאומי שבגרונה היקשה עליה להמשיך. "התאום שלי, אסלם, ואני... אחד הבילויים האהובים עלינו היה לשבת בחדר העבודה שלו ולהקשיב לסיפורים הארוכים שלו על קאליג'. הוא מספר סיפורים מחונן, או לפחות היה." כל-כך משכנע עד שהיא האמינה לו לגמרי כשאמר שהוא ידאג שתחזור בתוך זמן קצר. זה היה לפני יותר מעשר שנים.

"היה?"

"לא ראיתי אותו תקופה ארוכה."

"את רוצה להשתקע שוב בסינטאר, להתפייס איתו?"

"לא. ואין לי שום כוונה לעשות את זה." הוא קימט את מצחו והיא הוסיפה, "שום כוונה להתפייס איתו, אני מתכוונת. יש סיבות אחרות לשהות שלי כאן."

"אבל אין לך שם קאליג'יאני."

היא משכה בכתפיה. "אמא שלי והוא התגרשו ונפרדו. היא אימצה את השם הקודם שלה ושאלה אותי אם גם אני רוצה. אני אמרתי שכן."

"את אמורה להחזיק בשם של אביך. משהו צריך להעיד על החלק הזה במורשת שלך."

"אני לא מבינה למה, כשֶׁלו ולי אין שום קשר," ענתה אמליה, כועסת עליו, כועסת על עצמה בגלל תגובתה. היא היתה אמורה ללמוד על האופי שלו, לא לברבר על מערכת היחסים הבלתי קיימת שלה עם אביה.

קימוט מצחו קטע את כעסה. "הנקודה שלי היא שבגלל הבקיאות שלי בנורמות התרבותיות, אני אהיה נכס בכל תפקיד. הערבית שלי חלודה אבל אני יכולה ללטש גם אותה."

הוא נעץ בה שוב אחד מאותם מבטים מהורהרים. היא מעולם לא התקשתה כל-כך להישיר מבט אל גבר. "זה טוב, אבל אולי לא יהיה נחוץ. שני החלקים של המורשת שלך יכולים להביא תועלת. את יכולה להיות הקשר המערבי שדרוש לקאליג'."

אז מדובר בתפקיד קרוב אליו? התרגשות ובהלה פיתלו את בטנה.

"תספרי לי על עצמך, מיס כריסטנסן," הזמין בקול עצל.

היא מיקדה את מבטה בנקודה כלשהי משמאל לפניו ואמרה, "עבדתי חמש שנים כעוזרת ניהולית של מנכ"ל בחברה ששווה מיליארדים. אני דוברת ארבע שפות. אני אף פעם לא יוצאת מהכלים." שוב אותה הרמת גבה, לעזאזל. "אני מתפקדת מצוין במצבי לחץ. חוץ מזה, אני מצוינת בניהול יחסי אנוש וגם בתקשורת."

"את נשמעת כמו מופת לעבודה קשה וליעילות, מיס כריסטנסן."

"מהטון שלך נשמע כאילו מדובר בדבר רע," הגיבה.

הוא חייך, ואמליה הבינה לראשונה את משמעות הביטוי  פיק ברכיים. אצבעותיה עקצצו מהרצון לעקוב אחר החריצים בלחייו.

"כדאי שאזהיר אותך שמדובר בתפקיד שונה מכל מה שעשית בעבר. מה הציפיות שלך?"

"לזכות לתגמול ראוי וליחס הוגן."

הוא צחק. היא צדקה. הוא היה מנופח מחשיבות עצמית, אבל גם ניחן בחוש הומור. קמטי הצחוק סביב פיו השתלבו היטב עם קווי המתאר הקשים של פניו. "הישירות שלך מרעננת. את יודעת שמבחינה כספית תהיי מסודרת לכל החיים." הוא הרצין. "ובאשר ליחס הוגן, אני תמיד מתייחס לנשים בהגינות."

"אז שכנעתי אותך שאני מתאימה ל... תפקיד הזה?"

"עוד לא החלטתי. כמו שאת יודעת," הזיק בעיניו עורר באמליה מודעות לעורה, לפעימות ליבה המהירות, לעקצוץ האיטי בשיפולי בטנה, "זו לא החלטה שאני יכול להחליט בחצי שעה. אבל תשמחי לדעת שעל הנייר הייתי פוסל אותך מיד. לזכותה של מיס יאנג ייאמר שהיא החליטה החלטה נועזת אבל שונה איתך."

"היית פוסל אותי? למרות הכישורים הרבים שלי?"

"בהתחשב בהפניית הגב המתריסה שלך למורשת הקאליג'יאנית שלך, אני לא מאמין שאת תמימה כל-כך לגבי מידת ההתאמה שלך, מיס כריסטנסן. קאליג' נמצאת בנקודה הכי מטרידה ומרגשת בהיסטוריה שלה, על קו התפר בין המסורות העתיקות לבין העולם המודרני. כל האנשים שבהם אני מקיף את עצמי מעידים על כך."

אמליה התגאתה בקריירה שבה השקיעה הרבה כל-כך. היא הקדישה שנים לעבודתה, טיפלה באמה לפני פטירתה בשנה שעברה, שילמה עבור הטיפול האינסופי שקיבלה... התייחסותו המזלזלת פגעה בה. "תגיד לי רק למה," דרשה לדעת.

"אשת קריירה שדוגלת בעצמאות ובשוויון בין המינים ושנוטרת טינה לאביה היא הדבר האחרון שאני צריך."

כל אותן תחושות מפרפרות וחסרות ערך שהיא התחילה לזהות גוועו מוות פתאומי ומשמח מאוד כשאמליה ניסתה לעכל את קביעתו של השייח. 

אם הוא לא רצה אשת קריירה מקצועית, מסורה ומנוסה לתפקיד הזה, איך הוא ציפה להצליח לבצע משהו? איזו תועלת תהיה באישה שלא מסוגלת לחשוב בעצמה ב-?

ליבה שקע אל סוליות נעלי העקב המעשיות שלה.

לא היה מדובר בראיונות עבודה.

ואילו היה מדובר בחשפנית או ברקדנית בטן כפי שחשבה קודם בטירוף, הרי הוא היה שואל שאלות בתחום הזה, לא? אולי אפילו מבקש ממנה לבצע מופע הדגמה. אבל אפילו הרעיון המטורף ההוא היה עדיף.

בלב מפרפר ובעיניים קרועות לרווחה אמליה עמדה נטועה במקומה כשהחלק האחרון של הפאזל הסתדר במקום.

זו הסיבה שהארמון היה כמעט ריק, שכל הנשים הובאו לכאן הבוקר. מיס יאנג שהוא חזר והזכיר לא היתה ציידת ראשים אלא שדכנית.

שייח זאידן אל-חמידי מקאליג' ראיין מועמדות מתאימות לתפקיד רעיה, השייחה שלו, ואמליה כריסטנסן, אשת קריירה מסורה ואישה שמוקירה את עצמאותה, הגישה את מועמדותה לתפקיד שלא ביודעין.

הדופק שלה פרפר כשפחד מילא את עורקיה.

מה אם בגלל העמדת הפנים המסוכנת שלה היא חיבלה בסיכוי היחידי של אסלם להשתחרר?