פואמה לסיגל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פואמה לסיגל
הוספה למועדפים

פואמה לסיגל

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יוסף כהן אלרן

יוסף כהן נולד בשנת 1943 בעיר חילה שבעיראק. עלה ארצה עם הוריו בשנת 1951 ומאז גדל, התבגר וחי בפתח-תקווה. במשך שנים רבות שימש מנהל משאבי אנוש, במשרד התקשורת/ רשות הדואר/ חברת הדואר. התחיל הכשרתו בבית הספר למינהל של נציבות שירות המדינה בירושלים, וסיים במסלול ללימודים מתקדמים בניהול משאבי אנוש באוניברסיטת תל-אביב. את הרומן הראשון פרסם בגיל עשרים ושש. את חמשת ספריו הראשונים פרסם תחת השם יוסף כהן, ולימים הוסיף לשמו את שם העט אלרן, המורכב משמות ילדיו. מתחילת שנת 2000 הוא חבר אגודת הסופרים העבריים. בתחילת 2007 פרש מעבודתו לטובת התמסרותו לכתיבה, ובמהלך השנה מאז פרישתו שקד על סיום כתיבתו של רומן חדש, פרסם ספר שירים ראשון והרחיב שטחי הכתיבה שלו בלימודי תסריטאות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. יוסף כהן אלרן הוא חתן פרס קוגל לספרות לשנת תשע"ג. נשוי ואב לבת ובן.

תקציר

"אשה קטנה סיגל היתה אשה ילדה גדולת עינים רך מבטה"
"פואמה לסיגל", בתוך אלו ערגות, צבעונים 2010
סיגל היפה שנולדה בעיירה דרומית היא בחורה ביישנית ומרוחקת. היא מתאהבת, הולכת אחר בעלה ומוצאת את עצמה מתוסכלת ומאוכזבת. לימים תיקח את גורלה בידיה, והאישה הקטנה רכת המבט תמצא את דרכה בעולם מתעתע.
יוסף כהן אלרן מלווה את צמיחתה של סיגל מול היחלשותו של בעלה ומוביל אותם אל הקצה הבלתי אפשרי בסיפור מרתק ולוהט, כאותה רוח מדבר חמה המנשבת בין בתי העיירה.

פרק ראשון

1.
 
 
אישה קטנה הייתה סיגל, עיניה גדולות ושחורות ורך מבטה. וכאשר נפגשו בקיץ המהביל ההוא, בקושי מלאו לה עשרים ואך זה השתחררה מן הצבא, כבשה מייד את ליבו של רונן בעדנה וברוך שבה. הוא היה בין צעיריה טובי המראה של העיירה הדרומית הקטנה שלהם, וגם היא נכבשה עד מהרה בקסמו. לא היה אפשר לזלזל בו. כי היה בעל מלאכה, והכנסות זרמו לעיתים מזומנות לכיסו. הוא פרנס היטב את עצמו ואף הוסיף לאימו, שרק קִצבה ממות בעלה הייתה לה. את מה שהוריש לה, ולא היה הרבה, אמרה כי היא שומרת לעת זקנה. גבוה היה רונן מסיגל, מטר שבעים וארבעה, שחרחר ובלוריתו מלאה, שיניו לבנות ועורו שחום, ועיניו ידעו לשטוף אותה במבטן כאותן דיונות של חול שזחלו לא הרחק משם.
 
זה היה כשהחליטה לקחת את עצמה ולהגיע לקפה המקומי שבקצה העיירה. בשעות הערב המאוחרות היה המקום משנה את פעילותו ומגיש אלכוהול, וצעירים יותר וצעירים פחות היו מתבשמים בלגימת כוס בירה קרה או וודקה שקופה. בפעם הראשונה הייתה שם, והיא חשה עצמה יפה. הוא התאהב בה, והיא הרגישה מאוהבת וגאה. קטנה הייתה, והוא אהב נשים קטנות כמוה. עיניים כובשות, גוף מעודן ושדיים קטנים. עורה היה בגון החלב, והוא כבר דמיין את גופה בעיני רוחו. אך דומה שיותר מכול אהב את השקט ואת העדנה שבה, ונכבש בה. לא ככל האחרות הייתה, רצה מאוד לעשותה שלו.
 
"אני זוכר אותך מקודם," הוא פנה אליה ואמר, וכך התחילו הדברים.
 
היא אמרה: "מתי זה קודם?" וחייכה.
 
"לפני שהלכת לצבא. אבל אני חושב שגם כשהיית ילדה שמתי לב אלייך."
 
"לא זוכרת אותך כל כך. אל תכעס. כנראה אני משכונה אחרת. גם הייתי הרבה בבית."
 
"העיקר זה עכשיו. הינה את כאן, אפילו שאת משכונה אחרת," אמר, ועיניו לא משו מפניה. "תמיד את מסתכלת ככה?"
 
"איך אני מסתכלת?" תהתה.
 
"כאילו את רוצה לבלוע את מי שמולך עם העיניים הגדולות שלך."
 
"לא התכוונתי לבלוע אותך," הרצינה.
 
"אבל אלה העיניים שלך, גדולות ושחורות. הן כמו בארות, תיזהרי שאף אחד לא יטבע בתוכן."
 
והיא אמרה, חשה נועזת, בוחנת את עיניו: "ככה אתה מרגיש? מרגיש שאתה טובע בתוך העיניים שלי?"
 
הוא לא השיב. גם לא חייך. והיא ניסתה להבין. רק הביט בה ובחן אותה ארוכות, וביניהם נפל השקט. הוא הרבה לבחון ולבחון את פניה.
 
לבסוף אמר: "את מעניינת ושונה."
 
"תודה," מלמלה במבוכה.  
 
"ומה את עושה עכשיו? את עובדת?"
 
"רק השתחררתי. עוד לא."
 
"אני יכול להזמין אותך לשתות?"
 
"טוב," מלמלה.
 
הוא פנה ופסע אל דלפק השירות והיא הביטה אחריו.

יוסף כהן אלרן

יוסף כהן נולד בשנת 1943 בעיר חילה שבעיראק. עלה ארצה עם הוריו בשנת 1951 ומאז גדל, התבגר וחי בפתח-תקווה. במשך שנים רבות שימש מנהל משאבי אנוש, במשרד התקשורת/ רשות הדואר/ חברת הדואר. התחיל הכשרתו בבית הספר למינהל של נציבות שירות המדינה בירושלים, וסיים במסלול ללימודים מתקדמים בניהול משאבי אנוש באוניברסיטת תל-אביב. את הרומן הראשון פרסם בגיל עשרים ושש. את חמשת ספריו הראשונים פרסם תחת השם יוסף כהן, ולימים הוסיף לשמו את שם העט אלרן, המורכב משמות ילדיו. מתחילת שנת 2000 הוא חבר אגודת הסופרים העבריים. בתחילת 2007 פרש מעבודתו לטובת התמסרותו לכתיבה, ובמהלך השנה מאז פרישתו שקד על סיום כתיבתו של רומן חדש, פרסם ספר שירים ראשון והרחיב שטחי הכתיבה שלו בלימודי תסריטאות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. יוסף כהן אלרן הוא חתן פרס קוגל לספרות לשנת תשע"ג. נשוי ואב לבת ובן.

עוד על הספר

פואמה לסיגל יוסף כהן אלרן
1.
 
 
אישה קטנה הייתה סיגל, עיניה גדולות ושחורות ורך מבטה. וכאשר נפגשו בקיץ המהביל ההוא, בקושי מלאו לה עשרים ואך זה השתחררה מן הצבא, כבשה מייד את ליבו של רונן בעדנה וברוך שבה. הוא היה בין צעיריה טובי המראה של העיירה הדרומית הקטנה שלהם, וגם היא נכבשה עד מהרה בקסמו. לא היה אפשר לזלזל בו. כי היה בעל מלאכה, והכנסות זרמו לעיתים מזומנות לכיסו. הוא פרנס היטב את עצמו ואף הוסיף לאימו, שרק קִצבה ממות בעלה הייתה לה. את מה שהוריש לה, ולא היה הרבה, אמרה כי היא שומרת לעת זקנה. גבוה היה רונן מסיגל, מטר שבעים וארבעה, שחרחר ובלוריתו מלאה, שיניו לבנות ועורו שחום, ועיניו ידעו לשטוף אותה במבטן כאותן דיונות של חול שזחלו לא הרחק משם.
 
זה היה כשהחליטה לקחת את עצמה ולהגיע לקפה המקומי שבקצה העיירה. בשעות הערב המאוחרות היה המקום משנה את פעילותו ומגיש אלכוהול, וצעירים יותר וצעירים פחות היו מתבשמים בלגימת כוס בירה קרה או וודקה שקופה. בפעם הראשונה הייתה שם, והיא חשה עצמה יפה. הוא התאהב בה, והיא הרגישה מאוהבת וגאה. קטנה הייתה, והוא אהב נשים קטנות כמוה. עיניים כובשות, גוף מעודן ושדיים קטנים. עורה היה בגון החלב, והוא כבר דמיין את גופה בעיני רוחו. אך דומה שיותר מכול אהב את השקט ואת העדנה שבה, ונכבש בה. לא ככל האחרות הייתה, רצה מאוד לעשותה שלו.
 
"אני זוכר אותך מקודם," הוא פנה אליה ואמר, וכך התחילו הדברים.
 
היא אמרה: "מתי זה קודם?" וחייכה.
 
"לפני שהלכת לצבא. אבל אני חושב שגם כשהיית ילדה שמתי לב אלייך."
 
"לא זוכרת אותך כל כך. אל תכעס. כנראה אני משכונה אחרת. גם הייתי הרבה בבית."
 
"העיקר זה עכשיו. הינה את כאן, אפילו שאת משכונה אחרת," אמר, ועיניו לא משו מפניה. "תמיד את מסתכלת ככה?"
 
"איך אני מסתכלת?" תהתה.
 
"כאילו את רוצה לבלוע את מי שמולך עם העיניים הגדולות שלך."
 
"לא התכוונתי לבלוע אותך," הרצינה.
 
"אבל אלה העיניים שלך, גדולות ושחורות. הן כמו בארות, תיזהרי שאף אחד לא יטבע בתוכן."
 
והיא אמרה, חשה נועזת, בוחנת את עיניו: "ככה אתה מרגיש? מרגיש שאתה טובע בתוך העיניים שלי?"
 
הוא לא השיב. גם לא חייך. והיא ניסתה להבין. רק הביט בה ובחן אותה ארוכות, וביניהם נפל השקט. הוא הרבה לבחון ולבחון את פניה.
 
לבסוף אמר: "את מעניינת ושונה."
 
"תודה," מלמלה במבוכה.  
 
"ומה את עושה עכשיו? את עובדת?"
 
"רק השתחררתי. עוד לא."
 
"אני יכול להזמין אותך לשתות?"
 
"טוב," מלמלה.
 
הוא פנה ופסע אל דלפק השירות והיא הביטה אחריו.