הגיונות מטפיזיים, השגות ותשובות

קיצור של ששת ההגיונות שלהלן

 

בפרק הראשון אני מביא את הטעמים שבכוחם להניענו להטיל ספק בכל הדברים בכלל, ובדברים החומריים בפרט, לכל הפחות כל זמן שלא יהיו לנו יסודות אחרים למדעים מלבד אלה שהיו לנו עד עתה. והנה, אף־על־פי שאין התועלת שבספק מקיף כל־כך נראית ברגע הראשון, אף־על־פי־כן גדולה היא מאוד, מאחר שספק זה משחרר אותנו מכל המשפטים הקדומים למיניהם, מפלס לפנינו דרך קלה מאוד להרגיל את רוחנו שתרחיק את עצמה מן החושים, ומונע מאתנו, לאחרונה, כל אפשרות להטיל ספק בדברים שנגלה לאחר מכן שהם אמתיים.

 

בפרק השני מניחה הרוח,7 המשתמשת בחופש שיש לה, שכל הדברים שבמציאותם היא מטלת את הספק הקל ביותר, אינם במציאות כלל, ועם זאת מכרת היא שמן הנמנע בהחלט שבזמן זה עצמו לא תהא היא עצמה במציאות. גם בזה יש תועלת רבה מאוד, מאחר שבדרך זו מבחנת היא בנקל בין הדברים השייכים לה, כלומר, השייכים לטבע השכלי, לבין הדברים השייכים לגוף. אך מכיוון שיש לחשוש שבני־אדם יקוו לקבל ממני במקום זה ראיות המוכיחות שהנפש היא בת־אלמוות, סבורני שמחובתי להעירם כאן על כך, שמאחר שהשתדלתי שלא לכתוב בחיבורי זה שום דבר שאין לי עליו הוכחות מדויקות בהחלט, ראיתי צורך לעצמי ללכת בדרך הדומה לזו שהולכים בה חכמי־הגאומטריה, כלומר, להציע את כל הדברים שהמשפט המבוקש תלוי בהם קודם שאסיק איזו מסקנה.

 

והנה, קודם שנוכל להכיר שהנפש היא בת־אלמוות, הדבר הראשון והעיקרי הדרוש לנו הוא שניצור לנו מן הנפש מושג ברור ומפורש, המובחן בהחלט מכל המושגים שאפשר שיהיו לנו מן הגוף; וזאת עשיתי במקום הזה. מלבד זאת, יש לדעת שכל הדברים שאנו משיגים השגה ברורה ומובחנת, אמתיים הם כמו שאנו משיגים אותם; ודבר זה אי־אפשר להוכיחו לפני הפרק הרביעי. ועוד, צריך שיהא לנו מושג מובחן מן הטבע הגופני, ומושג זה מתברר, חלקו בפרק השני וחלקו בפרקים החמישי והשישי. ולסוף, צריך להסיק מכל זה שהדברים שאנו משיגים השגה ברורה ומובחנת שהם עצמים נבדלים, כמו שמשיגים אנו את הרוח והגוף, הם באמת עצמים שונים המובחנים זה מזה באופן ממשי; ומסקנה זו מסיקים אנו בפרק השישי. היא מתאשרת בפרק ההוא גם מתוך שאין אנו משיגים שום גוף אלא כמתחלק, בעוד שהרוח, או נפש האדם, אי־אפשר להשיגה אלא כבלתי־מתחלקת. כי אמנם אי־אפשר לנו להשיג את מחציתה של איזו נפש, כמו שאנו משיגים את מחציתו של הקטן בגופים; וכך מכירים אנו לא רק שטבע הנפש וטבע הגוף שונים הם, אלא אף שסותרים הם באופן־מה זה את זה. והנה צריך שהקוראים יֵדעו שלא קיבלתי על עצמי לומר על עניין זה בחיבורי זה שום דבר נוסף; הן משום שמה שאמרתי יש בו כדי להראות בברֵרוּת מספקת שהפסד הגוף אינו גורר אחריו את מיתת הנפש, ולנטוע באופן זה בלבות בני־האדם את התקווה לחיים אחרים אחרי המוות; והן משום שההקדמות, שמהן אפשר להסיק שהנפש היא בת־אלמוות, תלויות בהסברת הפיזיקה כולה. [הסברה זו נחוצה] ראשית, כדי לדעת שכל העצמים בדרך־כלל, כלומר, כל הדברים שאי־אפשר להם להימצא בלא שיהיו נבראים על־ידי האל, הריהם מטבעם בלתי־נפסדים, ולעולם אי־אפשר להם לחדול מלהיות אם אלוה זה עצמו אינו מחזיר אותם לאיִן על־ידי שהוא מונע מהם את סיועו הרגיל. ושנית, כדי להבין שהגוף, במובנו הכללי, הוא עצם, ועל־כן אינו כלה לעולם; אלא שגוף האדם, במידה שהוא נבדל מגופים אחרים, אינו נוצר ואינו מורכב אלא מסידור ידוע של איברים, וממקרים אחרים כיוצא באלו; ושנפש האדם, להפך, אינה מורכבת ממקרים כלל, אלא היא עצם גרידא. כי אף אם כל מקריה מתחלפים — כשהיא משגת, למשל, אילו דברים, כשהיא רוצה בדברים אחרים, כשהיא מרגשת דברים אחרים וכו' כו' — הריהי נשארת תמיד נפש זו עצמה; ואילו גוף האדם פוסק מלהיות אותו הגוף מתוך זה בלבד שחל שינוי בתבניתם של אחדים מחלקיו. ומכאן שגוף האדם עלול לכלות בנקל, בעוד שהרוח, או נפש האדם (שאיני מבחין ביניהן כלל), היא בת־אלמוות על־פי עצם טבעה.

 

בפרק השלישי ביארתי, כפי שנדמה לי, בהרחבה מספקת את הטענה העיקרית שאני נעזר בה כדי להוכיח את מציאותו של האל. אולם כדי שרוחו של הקורא תתרחק ביתר קלות מן החושים, לא רציתי להשתמש במקום זה במשלים המוסבים על דברים גופנים, משום כך, אפשר, נותרו שם הרבה עניינים סתומים. אולם מקווה אני שהם יתבררו כל צרכם בתשובות שהשיבותי על ההשגות שהובאו לפני לאחר מכן. כך, למשל, קשה למדי להבין, באיזה אופן האידאה של יש שלם בתכלית השלמות (אידאה שנמצאת בנו) כוללת מידה כזו של ממשות אובייקטיבית, כלומר משתתפת באמצעות ייצוג במדרגות מרובות כל־כך של ישות ושל שלמות, עד שמקורה הוא בהכרח בסיבה שהיא שלמה בתכלית השלמות. אולם ביררתי עניין זה בתשובות הללו (על־ידי משל של מכונה מחוכמת מאוד שהאידאה שלה נמצאת ברוחו של איזה אומן). כי כשם שהתכנית האובייקטיבית של אידאה זו צריך שתהא לה איזו סיבה, והיא חכמתו של האומן או של איזה אדם אחר שלמד אותה ממנו, כך מן הנמנע הוא שהאידאה של אלהים, שיש בנו, תהא סיבתו לא האל עצמו.

 

בפרק הרביעי הוכחתי שהדברים שאנו משיגים השגה ברורה מאוד ומובחנת מאוד הם אמתיים לגמרי; ויחד עם זאת ביארתי מה טעמה של הטעות או השקרות — דברים שמן ההכרח לדעת אותם, הן כדי לאשר את האמתות הקודמות, הן כדי להיטיב להבין את האמתות הבאות. אולם יש לציין שבמקום זה אין אני דן כלל בחטא, כלומר בטעות שטועים מתוך בקשת הטוב והרע, אלא אך ורק בטעות שמוצאים אנו בשיפוט ובהבחנת האמת והשקר; ושאין לי כאן שום כוונה לדבר על דברים השייכים לאמונה או להתנהגות בחיים, אלא אך ורק על דברים השייכים לאמתות העיוניות הנודעות לנו בעזרת האור הטבעי בלבד.

 

בפרק החמישי ביארתי את הטבע הגופני במובנו הכללי, ומלבד זאת הוכחתי בו את מציאותו של האל על־ידי ראיות חדשות, שאמנם אפשר למצוא בהן קשיים מסוימים; אך את הקשיים הללו אתיר בתשובותי על ההשגות שהשיגו נגדי. בפרק זה למדים גם כן משום־מה אמת היא שאפילו ודאותם של המופתים הגאומטריים תלויה בדעת אלהים.

 

ולבסוף, בפרק השישי מבחין אני בין פעולת השכל לבין פעולת הדמיון, אף מתוארים שם סימניה של הבחנה זו. אני מראה שם שנפש האדם מובחנת באופן ממשי מן הגוף, ועם כל זה קשורה ומאוחדת בו קשר אמיץ כל־כך, עד שהיא מהווה עמו כאילו דבר אחר. כל הטעויות שמקורן בחושים מוצעות שם, ביחד עם הדרכים להימנע מהן. ולבסוף אני מביא שם את כל הראיות שמהן אפשר להסיק את מציאותם של הדברים החומריים. אין זאת אומרת שהן בעיני בעלות חשיבות רבה משום שהן מוכיחות מה שהן מוכיחות, כלומר, שיש עולם, שבני־אדם יש להם גופים, ודברים אחרים כיוצא באלו, דברים ששום אדם בעל שכל בריא מעולם לא הטיל בהם ספק. עיקר חשיבותן הוא שבשעה שמתבוננים בהן מקרוב רואים ומכירים שאינן מוצקות ובהירות במידה שווה לראיות המביאות אותנו לידי דעת אלהים ידיעת נפשנו. ברור אפוא שאלה האחרונות הן הראיות הוודאיות והבהירות ביותר שאפשר לה לרוח האדם להכירן. וזהו כל מה שהיה בדעתי להוכיח בששת הפרקים הללו, ומשום כך אני דולג כאן על הרבה שאלות אחרות, שנגעתי בהן בחיבורי זה אגב אורח.