גלגול הזמן 1492

ספרד 1492

 

שנת 1492 הייתה שנה בעלת משמעות היסטורית, גורלית ומטלטלת עבור העם היהודי, המפוזר והגולה בכל קצווי תבל. זו הייתה שנה שבה התחוללה רעידת אדמה — האסון הגדול של העם היהודי — גירוש ספרד, האינקוויזיציה הנוצרית האכזרית שהתפרצה והתפשטה כשריפה בשדה קוצים, ושחוללה את אחד האסונות הבלתי נשכחים והבלתי נסלחים מצד הנוצרים, שהחליטו לכפות את דתם על היהדות. זו גם הייתה שנה שבה בקע אור זעיר מתוך העלטה השחורה — כשקולומבוס יצא למסעו לגילוי יבשה חדשה ורחוקה, הלוא היא אמריקה.

 

הכנסייה הקתולית בראשות האפיפיור נתנה את חסותה הטוטאלית וחסרת החמלה האנושית לאינקוויזיציה — מכונת מפלצת הרצח — שבה התגלם שיא הרוע, תודעה צרה אגואיסטית שהתלבשה במוחות המעוותים של הכמרים, הנזירים, האפיפיור וכל נושאי צלבו של ישו, עד כדי איון היהדות, ניסיון שיטתי לנתץ ולגדוע את שורשיה ואת ענפיה, רצח מתועב ועינויים אכזריים — הכול כדי למחוק את תודעתם היהודית על ידי המרת דתם לנצרות.

 

זה היה רעיון מבחיל שבן אנוש רציונלי ירא אלוהים היה דוחה לאלתר בשאט נפש, מתנער ממנו ומשליכו על הסף. זה היה רעיון הרחוק מחמלת בן אנוש כרחוק מזרח ממערב, רחוק מהחסד האלוהי, בייחוד בהתחשב בפרט הביוגרפי שעל פיו ישו הנוצרי היה יהודי, אדם בשר ודם בעל שיעור קומה רוחני. רצח מתועב מעין זה היה לבטח נתעב בעיניו ומוקצה מחמת מיאוס, וקרוב לוודאי שנשמתו בשמי הנצח מתהפכת בצער נוכח נושאי דגלו שבחרו בכלי הרצח והאונס כשיטה לגיטימית להעביר בכפייה בני אנוש יהודים לאמונה בו.

 

* * *

 

בספרד של שנת 1492 התחזק שלטונם של המלכה איזבלה והמלך פרדיננד, עקב ניצחונם על המוסלמים, שהסתיים במצעד מפואר ברחבי גרנדה. אף על פי שהמלכה איזבלה הייתה קתולית אדוקה, מתברר שהייתה חסרת כל תבונה וחמלה אנושית. היא התחברה לראש האינקוויזיציה טורקוומדה, שהיה גם הכומר המוודה שלה, אשר השפיע עליה. הוא ראה ביהדות סכנה לממלכתה, למרות תרומתם של היהודים למוסדות השלטון, התרבות וההשכלה, וגזר עליהם להתנצר. אם לא יעשו כן, יזכו ליד הברזל והרצח ממפלצת האינקוויזיציה.

 

אלה שתש כוחם ונאנסו להתנצר למראית עין, ולדאבון ליבם הפכו ל"נוצרים חדשים", בתקווה לחיים שלווים ועצמאיים — למרבה האירוניה, חייהם הפכו באבחת טבילתם לנצרות לקשים מנשוא. מרגלים מטעם האינקוויזיציה, באובססיה נטולת זיק של היגיון או חמלה אנושית, ריגלו אחריהם, אחר כל צעד ושעל שנקטו, כדי לבחון את נצרותם הטהורה, וברגע שקלטו שפרט קטן לא תאם את חייהם הנוצרים, כגון אי-אכילת בשר חזיר, לבישת חולצה לבנה בשבתות או לימוד תורה במחתרת, הם הובאו למשפט שדה על ידי מפלצת האינקוויזיציה בחסות הכנסייה הנוצרית של "בני החושך". הם נלקחו למצעדי השפלה בתלבושת מסומנת קלון, ברחובות הערים, ולהוצאה להורג והעלאה על המוקד בכיכר העיר. הם נידונו למוות אכזרי בשריפה בעודם בחיים, לכל תשואות העדר של "בני החושך" הנוצרי, חסר החמלה האלוהית והתבונה, המריע ל"לא תרצח", דיבר מעשרת הדיברות שבורא העולם מסר למשה רבנו, לבני ישראל ולכלל האנושות, כולל לאותו רב יהודי — ישו — שהם נושאי דגלו הטבול והספוג בדם המוות של יהודים חסרי הגנה.

 

טורקוומדה, בהיותו ראש האינקוויזיציה, גזר על היהודים האנוסים, "המתנצרים החדשים", לחיות בשכונות נפרדות, "גטאות", הרחוקות ממרכז הערים. הוא שלח מרגלים סמויים כדי להתחקות אחר משפחות יהודיות והם נדרשו להלשין על כל קשר בין היהודים לאנוסים — "הנוצרים החדשים".

 

האיום ריחף על היהודים, והם לא הופתעו כאשר נשלח צו גירוש לכל יהודי ספרד ולחלופין להתנצר. כדי למנוע את הגזירה הקשה שניתכה על ראשי היהודים, ניסה יצחק אברבנאל, הנציג המכובד ביותר של הקהילה היהודית, שהיה שר האוצר של מלכי ספרד ומקורב מאוד למלכה איזבלה, להתחנן בפניה ובפני המלך פרדיננד לבטל את הגזירה הקשה, והציע כופר נפש לקהילת יהודי ספרד — 30,000 דינרי זהב. בתחילה המלך הסכים, אלא שפתאום הופיע האינקוויזיטור טורקוומדה כשהוא נושא את הצלב בידו, והוא השליכו בזעם לעבר המלכה והכריז בקול רועם: "יהודה איש קריות מכר את אדוננו, ישו, עבור 30,000 דינרים, ועכשיו אתם תמכרו אותו מחדש כאשר תקבלו את הצעתו הכספית של יצחק אברבנאל".

 

בהינף הרמת הצלב אישרו המלכים, שטופי השנאה ליהדות, את בקשתו של רב המרצחים, ראש האינקוויזיציה טורקוומדה, ובכך דחו לאלתר את תחינתו של אברבנאל, נציגם המוערך והמכובד ביותר של קהילת יהדות ספרד. זמן קצר לאחר מכן הוצא צו המורה על גירוש היהודים מספרד.

 

היהודים גורשו מספרד. את בתיהם ואת רכושם הרב מכרו בנזיד עדשים. הנוצרים בזזו את הרוב ובמקרה הטוב מכרו בפרוטות, שכן היהודים היו נתונים לצו שהכריח אותם לצאת מאדמת ספרד בתוך פרק זמן קצר, כך שנותקו באבחה מבתיהם, מעסקיהם ומכל מכריהם, ובהם גם "הנוצרים החדשים", אותם יהודים שנאנסו בכפייה להתנצר, מאחר ששכניהם הספרדים הנוצרים הפכו לפתע את עורם ובן רגע הפכו ל"בני החושך" — עדר צמא דם, נושא צלבו מטיל האימה של ישו.

 

היהודים, "בני האור", שנשאו בגאווה את יהדותם, לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לוותר עליה, למרות זרעי הפורענות השחורים משחור שהחלו לנבוט, כאש בשדה קוצים, במעשי ידיהם של הנוצרים הקתולים, "בני החושך", כלפיהם.

 

רובם של היהודים ניצבו זקופי קומה ובחרו מתוך מודעות בגירוש. הם התנערו מרכושם, בזו לרוח הרצחנית והלא רציונלית של הנצרות בחסות הכנסייה ובחרו ברוח היהודית בעלת החסד והחמלה האלוהית, שפעמה בנשמתם. וכך הם פסעו בבטחה אל הגירוש המטלטל והלא נודע. חלקם נסו לפורטוגל השכנה, שהסכימה לקלוט אותם לזמן מוגבל, חודשים מספר, אך היהודים נאחזו בתקווה לשהות ממושכת יותר בפורטוגל. בספרד עצמה נותרו מחצית היהודים המומרים אשר נקראו "הנוצרים החדשים".

 

מלתעותיה האכזריות של הכנסייה לא שקטו ולא שבעו. הם עשו כל שביכולתם כדי להשפיע על מלך פורטוגל לגרשם. רבים מתוכם נאלצו לעזוב גם את פורטוגל, והם יצאו בספינות רעועות ומיטלטלות לעבר פיסת אדמה שלווה שמצאו בצפון אפריקה ובעיקר במרוקו, בעיר פאס. חלקם אף הפליגו להולנד.

 

שארית פליטת היהודים שנותרו בפורטוגל חיו במצוקה כלכלית קשה, וגורלם היה רע ומר. ילדיהם הופרדו מהם על ידי "בני החושך" באכזריות שאין כדוגמתה והוטבלו בכוח לנצרות, כדי להפעיל לחץ כבד על הוריהם לזרז את המרת דתם.

 

עם מותו של מלך פורטוגל, יוהן השני, קיוו היהודים כי מצבם הכלכלי וחירותם הדתית ישתנו לטובה, אבל הם התבדו. לפרק זמן קצר אכן מצבם השתפר, כאשר המלך החדש מנואל שחרר את היהודים מעבדותם, והם היו תחת חסותו, אבל זמן קצר לאחר מכן חל שינוי דרסטי במצב היהודים כאשר המלך מנואל החליט לשאת את בתם של מלכי ספרד — איזבלה ופרדיננד — לאישה. התנאי לחוזה הנישואין — תנאי אכזרי ולא אנושי — היה גירוש יהודי ספרד מפורטוגל.

 

* * *

 

בשנת 1496 הוצא צו גירוש לכל יהודי ספרד שבפורטוגל על ידי המלך מנואל. הוא נתן להם ארכה של חודשים ספורים כדי שיתנצרו. הוא העדיף שהיהודים יתנצרו כי הם היו אנשי מסחר וכלכלה מוכשרים, אך היהודים סירבו להתנצר, ולפיכך, בהשפעת מלכי ספרד, נקט המלך שיטה אכזרית מאין כמותה: הוא ניתק בכוח הזרוע את הילדים היהודים מהוריהם, ובאונס ובכפייה ניצר אותם, מתוך תקווה לאלץ את הוריהם לעשות כן.

 

בעקבות זאת אכן נאנסו יהודים רבים להתנצר, אם כי בתוכם שמרו בלהט יוצא דופן את יהדותם, שנגזלה באמצעות שיטה אכזרית זו, שבה ילדיהם, "הנוצרים החדשים", עומדים כלוחמי דת מיומנים ומניפים את דגל הנצרות כחרב מאיימת על יהדות הוריהם. סיכויי הישרדותה של יהדות ההורים היו אבודים מראש.

 

חלק הארי של היהודים נאלץ לקבל על עצמו את הגירוש ולצאת זקוף קומה אל הלא נודע. בספינות רעועות יצאו אל לב הים הסוער ורווי הסכנות, ללא רכוש ומיטלטלין לבד מהבגדים שלגופם.

 

היהודים שנאלצו להתנצר באופן כה בזוי ואכזרי שמרו על תודעתם היהודית של "בני האור". תחפושתם הייתה כלפי חוץ, הם בזו בליבם לנצרות, "בני החושך", ולדרך חסרת החמלה שלה, שהתבטאה באגואיזם של הרוע. "בני החושך" שלטו ללא מצרים בכוח הזרוע הרצחנית.

 

היהודים האנוסים ניסו בכל מאודם לשמר את יהדותם. הקושי היה כבד מנשוא. האינקוויזיציה ארבה להם על כל צעד ושעל. דומה היה שהם נמצאים בכלא עצום מימדים ואין-סופי.

 

"הנוצרים החדשים", האנוסים, שהעדיפו לשמר בסתר את יהדותם, נותקו באבחה מהקהילה היהודית שהתריסה נגד האיוולת הרצחנית של הנצרות. למעשה האנוסים, "הנוצרים החדשים", נותקו באופן מוחלט וסופי מהקהילה היהודית שהתרוקנה כליל מספרד ומפורטוגל, דבר שהביא בסופו של דבר לניתוקם מאורח החיים היהודי הדתי על כל משמעויותיו — לוח שנה יהודי, מועדי חגים, מצות לחג הפסח ועוד.

 

האנוסים, שהפכו ל"נוצרים חדשים", ניסו בכל מאודם להמשיך ולחגוג את החגים היהודים בסתר ובאופן סמלי, הסמוי מהעין של מפלצת האינקוויזיציה של "בני החושך", אך למרבה הצער, כעבור כמה שנים היטשטשו במוחם הזמנים של המועדים, עד אשר כבר לא חגו את החגים היהודיים במועדים המדויקים. כמה עצובה ומכמירה לב העובדה שמה שהשתמר בסופו של דבר מכל יהדותם הוא רק נרות שבת דולקים, המוסתרים בתוך כדים עמוקים, כדי שלהבתם תהא חסויה משכניהם, סוכני האינקוויזיציה של "בני החושך". לנגד עיניהם ניצבה היהדות של "בני האור", עם הסגולה, דת רוחנית נשגבת, מוסרית, בעלת חמלה אלוהית אדירה ורציונלית, שחוותה באופן ייחודי מאורע מטאפיזי אדיר של התגלות בורא העולם ומתן תורה למשה רבנו על הר סיני. אבותיהם העבריים נכחו במעמד נשגב זה, שמעו וראו את הקולות, רחוק מאל בשר ודם ילוד אישה של הנוצרים.

 

האנוסים המסומנים התנחמו בעובדה ובידיעה שהאמונה היהודית והדת היהודית הן קניין בנפש האדם. הם היו מודעים לכך שיהדותם מושרשת בנפשם, בנשמתם, שלא ניתן לנתקה באבחת טבילתם לנצרות ובאונס מתועב. הם ידעו בוודאות שבתוכם הם נותרו זרעו של אברהם אבינו, יצחק ויעקב, משה רבנו, יוסף הצדיק ודוד מלך ישראל חי וקיים. כל זה הפיח בנשמתם זיק של תקווה לשחר יום חדש — צעידת בני אנוש אל המודעות של "אהבת לרעך כמוך" ואל ירושלים הבנויה.

 

האירוניה הגדולה בחייהם הייתה שהפיכתם ל"נוצרים חדשים" בדרך האונס לא שיפרה כלל את איכות חייהם. נהפוך הוא, חייהם נהפכו לגיהינום עלי אדמות. מדי יום ביומו, כדבר שבשגרה, יצאה שמועה נוראה על "נוצרי חדש", יהודי אנוס, שנתפס בסממניו היהודיים, נשפט, הושפל והועלה על המוקד ברצח אכזרי ומתועב בגין הלשנה של שכניהם הקתוליים. צערם היה רב ובלתי נתפס, והם היו מלאי חרטה על כך שלא בחרו לשמוע את קריאתו הרוחנית של בוראם לאברהם אבינו: "לך לך", דהיינו לשאת בזקיפות קומה את יהדותם, לאזור אומץ ולעזוב את "עגל הזהב" על אדמת המוות של ספרד וללכת אל ארץ לא נודעת, לנוס על נפשם מספרד ומפורטוגל כל עוד רוחם בם ולצאת משליטת "תסמונת תודעת הנמלה" של "בני החושך".

 

* * *

 

השמיים הקודרים והגשמים העזים שירדו וניתכו על חלונה של פרלה באותו בוקר גורלי סוער, תרתי משמע, הקיצוה מתנומתה רוויית הביעותים. היא הייתה נערה דקת גו ויפהפייה, עיניה הירוקות יקדו בזיקוקי להבה של עצב מתוך צחות עור פניה, שיער ראשה היה שחור וחלק כמשי שנשק למותניה ושפתיה ורודות כפריחת הדובדבן. היא לבשה את חלוקה הוורוד וניגשה בצעדים כושלים אל החלון, הסיטה את הווילון, פתחה את החלון לרווחה והשקיפה על הגשם הזועף שניתך ללא הפסקה על זגוגית חלונה, סטר לפניה והרטיבן. מעוצמת משב הרוח נטרק החלון על אצבעותיה, ולמרות הכאב העז נותרה בעמידתה שעה ארוכה, מביטה כמהופנטת מבעד לזגוגית החלון בטיפות הגשם, שהומרו לפתע לפתיתי שלג לבנים, צחים ומרהיבים.

 

פרלה ייחלה לעצמה שבמעשה קסם תתחולל בה תמורה, והיא תהפוך לאחד מאותם פתיתי שלג שלבשו חג, לנערה שחיה בעולם קסום של אגדה המלא אור ואהבה, והציווי התנכ"י "אהבת לרעך כמוך" יישלף לפתע פתאום מתנומתו הנסתרת בין דפי התנ"ך, יקום לתחייה, יקרום עור וגידים ויתנוסס כדגל בוהק ומואר שיסוכך על כל בני אנוש, שיפיץ וייטע את זיקוקי הטוב והחמלה האלוהית בליבותיהם של כלל בני האנוש, ישיל באבחה את עורלת ליבם וימירה למסך של אור זוהר שיאסוף אותם אל חיקו, במודעות גבוהה וחדשה של אהבה.

 

תווי פניה של פרלה התכווצו בעצבות נרגנת, והיא התפללה בתוכה שהגשם והשלג ילבינו את חטאי האינקוויזיציה, שיכבו את להבת סופת הרוע המשתוללת, שזרע עמלק זה ייגדע מן השורש ויימחק לעד, כפי רצונו של בורא העולם בתורת ישראל, שציווה על המלך שאול להשמידו, ומשלא עשה כן — קרוב לוודאי שאלה הם פרי באושיו.

 

עצבותה של פרלה התעצמה והדמעות זלגו על תפוחי לחייה, כנהר מתוך יער אזמרגד עיניה, כשלפתע נזכרה בדודה, הרב יוסף בן מרדכי, שהיה אומנם רב הבקיא בתורה ובקבלה, אך גם היה לוחם גדול שנלחם כארי עז רוח על אמיתות יהדותו. בדרכו המיוחדת הוא בחר להתריס נגד הזרוע הרצחנית של האינקוויזיציה בשיתוף הכנסייה הנוצרית, ובמודעות רבה נטל סיכון מחושב על חייו, כאשר צעד ברחובות העיר בהפגנתיות חסרת תקדים. הוא מחה בקולו הרועם וקרא תיגר על רצח ואונס היהודים להמיר את דתם האצילית והאוריגינלית, ובלשונו המושחזת שם את הנוצרים ללעג ולקלס לעיני ההמון והדגיש: "האל שלהם ישו הוא למעשה יהודי בשר ודם, שכוחו מוגבל, והיה חסר אונים להציל עצמו מהצליבה!"

 

לרוע מזלו, בליל סערת ליל אמש, תרתי משמע, נעצר בידי קלגסי האינקוויזיציה, "בני החושך", והוצא להורג באופן האכזרי ביותר. בטקס מחפיר של קלון הועלה על המוקד בכיכר העיר כשגופו החומרי נשרף בעודו בחיים בייסורים נוראיים.

 

זעקותיו המטלטלות וקורעות הלב של הרב, מחמת עוצמת כאב שריפת גופו, חצו את לב השמיים בזעקת שבר ובקריאת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" ו"עם ישראל חי וקיים", שחדרו בטלטלה נוראית אל תוך נימי נשמתה של פרלה. באוזניה עדיין מהדהדות זעקותיו אשר התערבלו במוחה עם קולות הרעמים והבזקי הברקים של הסערה המתחוללת לנגדה בבוקרו של יום אפור ומדמם זה.

 

דומה היה שאלוהי ישראל זעם על "בני החושך", הנוצרים, שבחסות האמונה בו מבצעים מעשי רצח מתועבים הנוגדים כל היגיון וחסרי כל חמלה אלוהית ו/או אנושית המתחייבת מהמשמעות הלוגית של דת.

 

כל אותו היום הלמו הרעמים בשמיים כתופי מלחמה, קוצפים ורוגזים ומוחים על מעשי בני האנוש. הברקים הבליחו בזיקוקי אור נחשיים שאיימו בכיליון כול מתוך הררי החושך של העננים שאטמו את לב השמיים, כעלטת ליבם הערל של "בני החושך", האינקוויזיציה על פני אדמת ספרד. דומה היה שהשמיים משקפים בדיוק של מראה את פני ספרד, הארץ ערלת הלב, השחורה משחור.

 

פרלה כעסה על עצמה על כך שבאותו רגע של יקיצה בהולה מתוך שינה טרופה, מחמת הדי הסערה שהתדפקה על זגוגית חלונה, הדחיקה זאת בתת-הכרתה, שהפכה לחלל אטום וריק. היא לא זכרה כלל את הוצאתו להורג המזעזעת והאכזרית בשריפה של דודה הרב יוסף, שנערך בליל אמש בכיכר העיר, ומה דאב ליבה ביודעה שתת-הכרתה הדחיקה את הרצח המתועב שזעזע את נימי נשמתה. במפרקי אצבעותיה מחתה היא את הדמעות שנטלו את דגל חירותן, זרמו כנהר בגאותו על תפוחי לחייה והתנקזו במליחות בבאר פיה, ושטעמן היה מר כלענה. היא ידעה בליבה שהסכנה אורבת לה ולאמה מחמת הקרבה המשפחתית.

 

פרלה תהתה בליבה איך זה שהאינקוויזיציה התפשטה כמגפה מחוץ לספרד, גם באירופה, ואין אף גוף ו/או אדם שימחה מלבד דודה הרב שהקריב באומץ ובגבורה את חייו על זכותו לשאת בגאון את יהדותו. איך זה שהכנסייה הקתולית הפכה לראש הנחש הארסי, הרצחני, הנוטף מדם של יהודים תמימי דרך? איך זה שהכנסייה הפכה למוסד מובנה של רצח שיטתי מתועב, ללא טיפת חסד וחמלה אלוהית, כפי שנגזר מהמשמעות הלוגית של הדת? הרי הדת היא קניין בנפשו ובנשמתו של כל בן אנוש.

 

פרלה עצמה את שמורות עיניה ודימתה לרגע קט את עצמה ל"מוכרת הגפרורים" הענייה, שבצר לה, והרעב מקרקר בבטנה, והקור מקפיא את גופה, הייתה מדליקה גפרור והוזה על חיים יפים יותר, החובקים אותה בחום ובאהבה ובחמלה. כשהגפרור כבה, אורו נדם, העלטה השחורה עטפה אותה בצינתה הדוקרנית, הרעב רקד במחול חרבות בקיבתה המצומקת והקור העז צמרר את גופה ואת נשמתה, אצה להדליק עוד גפרור, ולו רק לרגע, כדי לשוב ולחוות את האור הטוב והמיטיב שיסיר את החושך והרע כליל מחייה.

 

הדמעות עמדו כזקיפים שקופים על תפוחי לחייה של פרלה. מה נכמר ליבה על מוכרת הגפרורים האומללה. בדמיונה אספה אותה אל חיקה, וחום ואהבה וצהלה פרצו ואפפו את חייה, ולו לרגע אחד ארוך שנאחז בדמיונה, ואורכו כאורך הגלות של עם ישראל.

 

בדחילו ורחימו פסעה פרלה בצעדים כושלים לכיוון המטבח, נזהרת לא להעיר את אמה, שישנה שינה עמוקה, לאחר התעלפותה בליל אמש, שהגיעה בתום פרצי הבכי הבלתי פוסקים על העלאתו על המוקד של אחיה, הרב יוסף בן מרדכי, בכיכר העיר, מוקף בעדר נוצרי מריע של "בני החושך".

 

פרלה חשה אדי נחמה בתודעתה; האש כילתה אומנם את גופו של דודה הרב, אך לא כילתה את אנרגיית נשמתו הטהורה והזכה. קרוב לוודאי שהיה הנציג הלגיטימי של העם היהודי לדורותיו, זקוף קומה, הנלחם כארי ומתריס נגד העוול והפוגרומים שביצעו אומות העולם נגד היהודים. גם ברגעיו האחרונים וברפיון גופו לא פסק מלשאת על נס את יהדותו ולזעוק את קריאת "שמע ישראל" שטלטלה וצמררה את ליבה של פרלה.

 

פרלה פתחה לאיטה את קופסת עשבי התה והכינה לה כוס גדולה של תה כהה עם שתי כפיות דבש. היא אחזה בכוס החמימה והצמידה אותה בשתי ידיה אל פניה, מה שהיטיב לגרש, ולו במעט, את הצינה והרעד שאחזו בה אשר והשקיטו את גלי הרעד שריקדו בגווה. היא לגמה לגימות קטנות שצרבו את לשונה, מחשבותיה נדדו לתוכניותיה לברוח באישון ליל מספרד, ארץ של "בני החושך", ועננה של דאגה לשלום אמה, שהלכה וגברה, פרכסה וניקרה בליבה — כיצד תצלח את כל הקושי שבמסע אל הלא נודע?

 

לפתע נשמעה נקישה עזה על דלת ביתה, שהקפיצה וטלטלה אותה. פרלה שחררה אנחת רווחה, הניחה את הכוס הריקה על השולחן, פתחה בבהילות את הדלת ומה נדהמה לראות את דוד, אהובה, ניצב על מפתן דלתה, לבוש במדי רב חובל.

 

הרי היא ידעה בוודאות שנפרדה דרכם לעד למרות עוז אהבתם. הוא נאנס להמיר את דתו לנצרות, עם משפחתו, ודבר חמור זה גרם לפרלה לנתק כל קשר עימו. זו הייתה מבחינתה בגידה בדת היהודית, ייהרג ובל יעבור, השלכת היהדות של "בני האור — עם הסגולה", דת הנושאת בגאון את תורת משה רבנו, דת החמלה האנושית והאהבה של כל הברואים, דת שניתנה על ידי בורא העולם לעם הנבחר בהר סיני, במאורע מטאפיזי ייחודי וחסר תקדים, ששום אומה בעולם מעודה לא חוותה זו זולת עם ישראל.

 

מה שהכעיס יותר מכול את פרלה היה שדוד לא התנגד ולא התייצב בעוז נגד הוריו המומרים באונס. מבחינתה דוד לא עבר את מבחן הנאמנות לדת היהודית, והדבר לדידה ניתק במחי יד את אהבתם. מטעם החשש לחייהם של הוריו אשר נאנסו להתנצר, עשה כמותם ביודעין.

 

במשך שעה ארוכה ניסה דוד לשכנעה ולהסביר לה שזו תחפושת, למראית עין בלבד, שהוא בתוך נשמתו נותר יהודי כשר למהדרין, הבז לנצרות, ושהוא בחר לחיות בים ולא לצעוד על אדמת ספרד ספוגת הדם והרצח של יהודים חפים מפשע. זו הייתה דרכו הסודית והייחודית למחות על העוול ההיסטורי לבני עמו, והוא עושה זאת כדי להבריח בספינתו יהודים גולים לצפון אפריקה ולהולנד, ולבחור לעצמו חיי נדודים בים ובסערותיו, למרות אהבתו הגדולה אליה, שזו לבטח הקרבה גדולה מבחינתו. הצעדה על רגבי העפר של ספרד ופורטוגל, שבהן נטמנו זרעי הרוע, הייתה בעיניו של דוד מוקצה מחמת מיאוס. הוא ידע שהבחירה שלו להתנצר לא הייתה החלטתו, הוא נגרר אחר הוריו שנאלצו לעשות זאת, בשעה שאביו נעמד בפני ברירה קשה ביותר, של חיים ומוות. הוא נאנס לבחור בחיים בתחפושת מתוחכמת של "נוצרים חדשים", ולכן הוא עצמו עשה בחירה ייחודית ומתריסה כלפי הוריו — התנתקות מאדמת המוות של האינקוויזיציה, ונוסף על המחיר הכבד ששילם — התנתקות מאהובת נעוריו, פרלה.

 

למעשה זה מה שהכריע, תרתי משמע, את דוד, שהיה גבר יפה תואר, גבה קומה, שערו חום בהיר שפסים בלונדיים נשזרו בתוכו, פניו הצחות מבליטות זוג עיניים כחולות יוקדות, וגומת חן שנלכדה בגבעת לחיו מדגישה את חיוכו המקסים, שחשף את צחור שיניו.

 

דוד היה איש אשכולות, בקיא בתורה, בפילוסופיה, צייר מחונן ומשורר לעת מצוא. מתוך גודל מודעותו, ביכר הוא על פניה את ים הנדודים הלא נודע, בים סוער רווי סכנות וחובק עולם, והותיר מאחור את פרלה אהובתו אבודה ובודדה, מתאבלת על קמילת אהבתם.

 

נפעמת מביקורו הבלתי צפוי של דוד, פרלה נעצה מבט מופתע בעיניו. דוק ערפילי של עצבות עטף את מבטו, והיא נותרה נטועה ואילמת. ליבה החל לפעם בחוזקה ואודם הציף את תפוחי לחייה.

 

"שלום פרלה", לחש הוא ברכות לתוך תנוך אוזניה, ופרלה קפצה על רגליה כמתוך חלום בלהות.

 

"דוד, מה אתה עושה כאן? זה מסוכן ל'נוצרי חדש' לשהות במחיצת יהודייה!" זעקה לעברו.

 

"התגעגעתי ובאתי לראותך", לחש הוא למראה סערת נפשה.

 

"דוד, דע לך שהפיכתך ל'נוצרי חדש' מסכנת אותך עשרת מונים בהיותך כאן, בחברת יהודייה כשרה למהדרין", הכריזה פרלה בפנים אטומות וחסומות מכל רגש.

 

"אני מודע לכך, אל דאגה, אף אחד לא ראה אותי בבואי", אמר דוד בקול חלוש שזיקוקי עצב ניתזו ממנו לכל עבר. לאחר דקה ארוכה של שתיקה מהדהדת הרכין ראשו ואמר: "פרלה יקירתי, אני משתתף בצערך, הצטערתי עד מאוד לשמוע על העלאתו האכזרית על המוקד של דודך, הרב יוסף, הגדול בתורה, על ידי האינקוויזיציה הארורה".

 

"זה לא סתם מוות, זו הוצאה להורג אכזרית מאין כמותה. מפלצת האינקוויזיציה שרפה אותו בעודו בחיים בכיכר העיר, זעקותיו היו רמות ומצמררות עד אשר הרעידו את מיתרי הלב. זה סבל בלתי יתואר, וזאת מכיוון שלא חפץ לחבוק לחיקו את הצלב הספוג בדם של חפים מפשע. בזעקות מצמררות הוא קרא את 'שמע ישראל' בכל נשמתו הזועקת, ואני בטוחה שהרעיד את אמות הסיפים של מלאכי השמיים". פרלה סיימה את דבריה הקשים ופרצה בבכי עז. דוד מיהר לשלוף מכיס מכנסיו מטפחת צחורה וניגב את דמעותיה שזרמו כנהר על תפוחי לחייה, אחז בידה, גרר אותה לעבר כד המים שניצב על השולחן ושטף את פניה. לאחר שבכייה פסק, ניצבה היא מאובנת בשתיקתה.

 

"מה שלום אימך?" שאל בניסיון להסיטה מכאבה.

 

"אימא התמוטטה לגמרי עד כדי עילפון, והרופא נתן לה תה עשבים שאמור להרגיעה, מה שגרם לה לשינה עמוקה שנמשכת עד עכשיו".

 

"אז אולי כדאי להעירה ולהכין לה משקה חם, כי בחוץ שורר קור כלבים, הטמפרטורה צנחה מתחת לאפס".

 

דבריו אלו העירו אותה מתוך ים אפל של צער ושלפו אותה למציאות הזויה, שבה דוד, אהוב נעוריה, אשר הקשר עימו נותק זה חודשים רבים מחמת אונס הפיכתו ל"נוצרי חדש", הופיע פתאום מתוך תהום הנשייה, והנה הוא מנסה, כהרגלו, לעשות סדר בחייה.

 

פרלה אחזה בידו החמימה, שהזרימה רשפי אהבה לתוך צמרורי עורה, וצעדה בצעדים קטנים לעבר חדרה של אמה. היא פתחה בזהירות את הדלת והביטה באמה שישנה שנת ישרים. היא הניחה את ידיה על מצחה, ליטפה את שיבת שערה, אך אמה נותרה דוממת ופניה חיוורות כשלג.

 

"עדיף להותירה בתנומתה, מאשר שתקיץ למציאות קשה ומאיימת", אמר דוד בלחש.

 

"נכון", ענתה פרלה, ודוד אחז בידה והובילה לחדר המגורים. הגשם התגבר והפך חיש לברד שקפץ על זגוגית החלון בתיפוף מונוטוני מכביד ורועש עד כדי איום לנתצה.

 

"להכין לך משהו חם לשתות?" שאלה היא ברוך.

 

"אשמח לתה מתוק עם דבש", השיב הוא בארשת פנים רצינית להחריד.

 

בעודה חולטת את התה ומוציאה את צפחת הדבש, הניח דוד את זרועו על כתפיה וחיבק אותה, חיבוק רך כמשי ומלטף, שניחם את ליבה הדווי, מה ששלף אותה מתוך החור האטום והשחור של העצבות, זה אשר נפער עמוק בתוכה והתנקז לתוך נפשה המתייסרת, וחיבר אותה כמעשה קסם אל תדר גבוה של אהבה חובקת עולם. למרבה הצער, קודם להגעתו הפתאומית דהתה דמותו האהובה וכמעט נשתכח מחייה לאחר גדיעתו מהדת היהודית, כבר לפני יותר ממחצית השנה.

 

פרלה ודוד התיישבו בשתיקה אילמת ולגמו מהתה המהביל. לא היה בכוחה של מתיקותו הדבשית למחוק את עצבותם ולהפיג את בדידות ניתוקם, שטעמה היה מר כלענה.

 

"דוד", לחשה פרלה, "אני עדיין לא מעכלת את העובדה המצערת שהפכת ל'נוצרי חדש', דבר שלא משפר את חייך, ואתה אף נתון לאיום מתמיד של מרגלי האינקוויזיציה".

 

"לצערי אני מודע היטב לעובדה זו, לכן אני נמצא הרחק, על אונייה בים, ולא נמצא על אדמת ספרד המדממת של 'בני החושך'", השיב דוד בארשת פנים עצובה כשגביניו מתכווצים כאקורדיון.

 

"הדבר שהכי מקומם אותי הוא שאתה נושא על חזך בגלוי ובהתרסה את הצלב האימתני, ואני לעולם לא אהיה מסוגלת לשאת את מראה הצלב!" קראה פרלה בזעם.

 

בעודה נתונה בסערת רוח גועשת, אצה לעבר החלון, פתחה אותו לרווחה ונטלה נשימה עמוקה לריאותיה כדי להשקיט את התפרצות הזעם בתוכה לנוכח מראה הצלב של אהובה. המראה הזה סימל את כל הרוע שאירע לה, כולל הניתוק והפרידה המטלטלת, כולל הרצח המתועב של דודה הרב יוסף על ידי האינקוויזיציה, כולל הרדיפה הבלתי פוסקת אחר הקהילה היהודית בספרד, כולל הגעגועים לדוד שהכו בה ללא רחם וכולל בדידותה, שדמתה בעיני רוחה למדבר אין-סופי של דיונות חול, הלוהטות בחום של גיהינום, ללא טיפה של טל אהבה שירווה את צימאון ליבה המתייסר. דמעותיה זלגו כזרימת נהר בגאותו, שפתיה התכווצו וננעלו כבריח של טירה עתיקה, כמו פיו של עולל בן-יומו שטרם יודע לבטא במילים את תחושתו ומנסה לכלוא את כאבו בכיווץ שפתיו.

 

דוד אץ אחריה עד אשר ניצב מולה, חיבק אותה ובעדינות של משי הסב את פניה. "אני לא בדיוק עונד את הצלב", הכריז כשחיוך מסתורי מרחף על שפתיו.

 

"כיצד אתה מעז להכחיש בפניי שאתה נושא את הצלב? אני רואה במו עיניי את הצלב הארור עשוי זהב מנצנץ וענוד על צווארך באופן מופגן ומתריס, איך אתה מעז לשקר? זה בדיוק כפי שהשלכת את יהדותך לעפר הארץ של ספרד המדממת מרצח בני עמך", זעקה פרלה בזעף, עיניה הירוקות בורקות מדמעות. עיניה דמו לפתע, בעיניו של דוד, ליער עד ירוק וקסום של אבני אזמרגד, הנתון בתוך סערה של להבת אור מתפרצת.

 

דוד נותר דומם, כפסל המגלגל את חוט שתיקתו. שום שריר בפניו לא זע.

 

"אני רוצה שתלך, איני רוצה לראותך עוד לעולמי עולמים, אתה בגדת בדת שלך ובאותה מידה באהבתי הגדולה אליך ובאמון שרחשתי לך. אני כבר הבהרתי לך זאת, מוטב שתלך", זעקה פרלה, דמעות נוצצות זולגות מעיניה, זורמות כנהר גועש ושוצף על תפוחי לחייה ומנוקזות במליחות בבאר שפתיה.

 

עם זעקתה, ניעור לפתע דוד כמתוך חלום. "פרלה יקירתי, לפני שאני נעלם מחייך, אני מבקש להראות לך משהו שישנה את דעתך", לחש בתחינה חלושה. דוד ניצב לרגע ארוך בדומייה, דומה היה שיצא ממצב היפנוטי, ובין רגע שלף את שרשרת הצלב מצווארו, לחץ על קצה הצד העליון של הצלב, וכמעשה קסמים, הצלב נפתח לרווחה. לתדהמת פרלה, בתוכו ניצב, נוכח, מגן דוד מכסף טהור, מתריס ומהבהב בברק עז.

 

"פרלה יקירתי, ברגע זה הוכחתי לך שלא באמת המרתי את דתי לנצרות, אני לא נושא את צלב הרצח, אני יהודי ונותרתי בתודעתי יהודי, למרות תחפושת האונס הנוצרית. אני קשור בנשמתי בקשר בל יינתק לדוד מלך ישראל חי וקיים, שבבוא היום יגאל את עם ישראל, ואל תשכחי, כשמי כן שמו".

 

פרלה פקחה בתדהמה ובהשתאות גוברת את עיניה הירוקות הבורקות, ליבה החל לפעום בחוזקה ונהר של אהבה סוחף מילא את ליבה.

 

"פרלה יקירתי, את יודעת למה בחרתי בים כעיסוקי? כי בים אני לא אצעד על רגבי עפר של ספרד הספוגים בדמם של היהודים החפים מפשע, ועיסוקי בים כרב חובל נועד גם כדי לעזור ולהבריח יהודים מספרד מוכת האינקוויזיציה לארצות רחוקות כמו הולנד או מרוקו".

 

פרלה ניצבה קפואה ודוממת. "דוד, עכשיו אני מבינה את גדולתך, זו הפתעה ונחמה פורתא על ימי האבל בגין אהבתנו שקמלה ונמוגה עם הפלגתך", מלמלה בין פרצי בכי קצרים, ודמתה בעיניו לכלבלב בודד ומיוסר הצמא לאהבה.

 

דוד קרב אליה, עד צמצום המרווח ביניהם, וכרך את זרועותיו סביבה בעדינות של משי שנטף זיקוקי אהבה בצמרורי עורה. היא חשה את אהבתו זורמת בעורקיה, מחברת בנחמה את ליבם הדווי, מציתה בלהבה אדירה את אהבתם, פורמת ומסירה באבחה את דרדר הגעגוע שרקד בליבה. כשרכן ונשק את שפתותיה בלהט האהבה והתשוקה, חשה קלה כנוצה המרחפת ודואה ברקיע השביעי, במחול אהבה סוער המתחבר למעיין האהבה הלא מתכלה והמסתורי של בני אנוש, זה המצוי אי שם בעמקי מסתורי השמיים, בספירה רחוקה מבינת האדם.

 

"פרלה אהובתי, אני אוהב אותך לעולמי עולמים", לחש דוד במתיקות בתופי אוזנה, בניגון של שיר, שאפף אותה באנרגיית אהבה משכרת, ולאחר רגע ארוך של ריחוף בשמי האהבה הוסיף ללחוש על אוזנה בניגון: "אף על פי שלא אהיה במחיצתך, אהובתי היחידה".

 

"אני אוהבת אותך", השיבה פרלה, "הפתעת אותי כהוגן וגרמת לי לאושר רב עם מגן הדוד החבוי בתוך הצלב בהתרסה לנצרות המתועבת".

 

" לקח לי המון זמן לבצע את הטריק הזה, ונזהרתי שאף אחד מחבריי לא ידע על כך", ענה ונצנוצי גאווה בקולו.

 

"כל הכבוד על ההתרסה נגד האינקוויזיציה הארורה, זה בדיוק מה שעשה דודי הרב יוסף שהתריס בראש חוצות נגד הרצח והאונס המתועב של האינקוויזיציה בשיתוף הכנסייה הנוצרית", זעקה פרלה באושר שהתמזג בעקצוץ של כאב, ביודעה שדוד יהא רחוק ממנה. "דוד, בלי אהבתך חשתי עצמי אבודה במדבר צחיח, בלי כל טיפת מי חיים", הוסיפה פרלה נרגשת.

 

"גם אני", השיב דוד, דוק ערפילי של עצבות נסוך בעיניו הכחולות. הוא המשיך לחבוק את פרלה באהבה חסרת מעצורים כשנשמתם נלכדה בעוצמה של אנרגיית האהבה השטה לה בין החיץ של הרוח והחומר, מעבר ליש ולאין.

 

במלכודת האהבה טהורה זו, היקרה מפז, נצבט ליבה של פרלה בזכרה את היום שבו הופיע דוד על סף דלתה בתחפושת "הנוצרי החדש". כמה כעס, שנאה ואהבה התערבלו בתוכה. בהיסטריה חסרת מעצורים זעקה לעברו שהיא תישאר יהודייה גם אם היא תיאלץ לרעוב ולחזר על הפתחים לפת לחם.

 

זו הייתה רעידת אדמה אדירה שהתחוללה בחייה של פרלה, שבה האהבה והאמון בבני אדם התפוגגו אל האין והותירו בליבה צינה מדברית דוקרת כקוצים חדים, שהכאיבו לה בעוצמתם ולא נתנו לה מנוח לא ביום ולא בליל. לפיכך הייתה נחושה בדעתה לנתק עימו כל קשר לאלתר, למרות הכאב העז שהותירה אהבתה הנכזבת.

 

לאחר הנתק הממושך והבלתי צפוי של אבל הפרידה הקשה, נחמה קלה עטפה אותה. חודשים מספר לאחר מכן פגשה במקרה את אסתר, אחותו, שנאנסה אף היא כמותו להפוך ל"נוצרייה חדשה", וכך נודע לה, מפיה, שדוד כאב עד מאוד את פרידתם, וכמעשה נואש בחר הוא את הים והנדודים כתחליף לאהבתם האבודה. כמה נצבט ליבה להיווכח שאחותו דומעת, מבכה ומתאבלת על אהבתם שגוועה לה.

 

כשדמעות שליש של אסתר אחותו מפיחות בה תקווה, כזריחת החמה בבוקרו של יום המוחרת, ולוחשות על אוזניה כממתיקות סוד שדוד לא יישכח אותה לעולם ושאין תחליף לאהבתו אליה, ולמרות הפרידה הדואבת, היא ראתה אותו בעצבונו ובבכיו בלילות. לדעתה דוד המיר את אהבתה אליה במשימת חייו — משימה הרחוקה מהמימד האגואיסטי של הפרט, בהירתמותו למבצע של הברחת יהודים מחוץ לספרד המדממת ובהתרחקות משיא הרוע האקוטי שפשה כשריפה בשדה קוצים, וכן רמז לה על כמיהתו האובססיבית לנסוע לארץ הקודש ישראל.

 

והנה, התחולל הנס, ובאופן בלתי צפוי בא דוד לבקרה כששמע על אודות הוצאתו להורג של דודה הרב יוסף, ואהבתם התעוררה בעוצמה בוערת בלבבם, למרות הנתק, למרות המרחק, וכמה חמור ונואש מצבה כיום, כשהיא נאלצת לעזוב את ביתה ואת משפחתה אל הלא נודע. ומה יהא עם דוד אהובה? האם יתנחם בתחליף של אישה ועוד אישה שתמתין לו בכל נמל ונמל? האם במשך הזמן תיוותר היא בזיכרונו כמזכרת של אהבה רחוקה ואבודה, המפציעה מדי פעם בפעם בזיכרונו בעולם מקביל, כשתי רכבות הדוהרות במסלולים מקבילים ונוגדים, שסיכוייהם להיפגש לעולם קלושים?

 

"פרלה, אני רוצה לצייר את הפורטרט של פנייך היפות, שתהא לי מזכרת ממך לעולם ועד", לחש במתיקות סכרינית אל תוך אוזנה.

 

"בתנאי שתתכנן את בריחתי שלי עם אמי, באונייה שלך, כמה שיותר מהר כי לנוכח הוצאתו להורג של דודי הרב, אנו שרויות בסכנה מצד האינקוויזיציה", השיבה פרלה בקולה המתחנן.

 

"בתנאי שתשמרי לי אמונים גם לאחר שאביאך אל חוף מבטחים, שבו תקפידי לשמור על יהדותך הגאה, בקהילה יהודית בארץ אחרת, שפויה, כמרוקו, שבשלב זה לא אונסת את היהודים להתנצר או להתאסלם".

 

"דוד, אני יודעת לבטח שאנרגיית אהבתנו שרירה וקיימת ושמורה לעד בתוך נשמותינו, חסרת גבולות וחוקים אנושיים, ושום גזרות רעות של נוצרים הזויים ומרשעים לא יפגעו בה. גם המרחק שיפריד בינינו, אוקיינוסים, יבשות, יערות עד, לא ינגוס באהבתנו, אהבה שאינה תלויה בדבר", אמרה היא והביעה את השקפתה הפילוסופית, שצמררה את ליבותיהם וסימלה את דרכם המתפצלת, עת עננה כבדה מאיימת ומרחפת בקצה האופק, אל הלא נודע של המחר.

 

"אני חש בליבי בדיוק אותה התחושה הזהה לשלך", מלמל הוא חלושות, כשמבטו נתלה בנקודה רחוקה ובלתי מזוהה בחלל החדר, ולאחר דממה ארוכה, כאילו ניעור מחלום מרחף, הביט בעיניה היפות וחיוך של אושר נפרש על שפתותיו והאיר את עיניו בברק עז.

 

הוא אסף אותה בינות לזרועותיו, אימץ אותה אל חיקו באהבה גועשת וחתם את פיה בנשיקה ארוכה שהרטיטה וטלטלה את נשמותיהם אל עולמות רחוקים, של אהבה פורצת גבולות, מרחב וזמן, השמורה בהיכל האהבה של בורא העולם.

 

כשנפרם חיבוקם הבחינה פרלה בדמעה קטנה נוצצת הכלואה בין תריסי עיניו. פרלה פרצה בבכי עז, ומעבר למסך ערפל הדמעות הבחינה שדמעותיו של דוד נטלו אף הן את דגל חירותן וזלגו על לחייו, והיו בעיניה כיהלומים נוצצים ויקרים מפז.

 

***

 

למוחרת, בבוקרו של היום, המתינה פרלה נרגשת על שפת הנהר, בקצה היער, לבואו של דוד. היא הביטה בהשתאות בלהקת ברבורים צחורים כשלג ששטו להם בהנאה מעוררת קנאה ובשלווה עילאית, במודעות גדולה של "אהבת לרעך כמוך", הרחק מסערת הרוע של "בני החושך" שאיכלה בספרד כל חלקה טובה בניצוח הכנסייה הקתולית ושליטים אטומי לב וערלי לב — המלכה איזבלה, המלך פרדיננד וראש האינקוויזיציה טורקוומדה.

 

מחשבות מנקרות מכל עבר קיפצו במוחה של פרלה וחגו כסביבון הנע על צירו. למה בני אנוש לא דרים איש עם רעהו בשלום? למה הנצרות, המתיימרת להיות דת של חסד ורחמים, מבצעת מעשי רצח נפשעים בשיתוף פעולה עם האינקוויזיציה, מעשים בלתי מתקבלים על הדעת, רחוקים שנות אור מהחסד האלוהי? למה דוד נאלץ להתחפש לנוצרי חדש? למה אהבתה העצומה לדוד, שאינה תלויה בדבר, הסיכויים למימושה קלושים? ובעודה עצובה ודואבת, אטמה וחשקה את שפתותיה מחמת צריבת דרדר הכאב הננעץ בלבבה.

 

לפתע, כאילו הקיצה מחלום רחוק, הכרתה הציפה את הידיעה שהיא מוכרחה להיות היום היפה בנשים, ולא תעלה על דל שפתותיה כל טרוניה, כי דוד אהובה אמור לצייר את דיוקנה למזכרת לעולמים.

 

פרלה עשתה מאמצים עילאיים למחוק ולהסיר את ארשת העצבות מעל פניה, ולהבליט תחתיה את החן והיופי שבורכה בהם משמיים; תווי פניה היפים, שערה השחור החלק כמניפת משי מרהיבה, עיניה הירוקות והמרהיבות ביופיין, כשני אבני אזמרגד יקרות ונוצצות, שנשקפו מתוך צחור פניה, אפה הסולד שהקנה לפניה חן ואצילות, חולצתה הלבנה, העשויה ממשי, מכופתרת עד צווארה ורכוסה בסיכת זהב משובצת בפנינים וביהלומים, מזכרת מסבתה ליום הולדתה השבע-עשרה. סבתה הייתה אישה עשירה כקורח. היא לבשה חצאית ממשי בצבע השנהב, וענדה עגילי פנינה מעוטרים ביהלומים, מה ששיווה שלמות להופעתה ולקומתה הגבוהה והאצילית, אשר הבליעה את רזונה, עד שנראתה בעיני דוד כנסיכה יפהפייה אבודה וחסרת מלכות ביער עד.

 

בעודה ממתינה, והנה לפתע מתוך סבך היער הופיע דוד אהובה, לבוש בגדי מלח צחורים וכובע מצחייה על ראשו. דוד חייך אליה את חיוכו שובה הלב, מה שגרם להאצת דפיקות ליבה, וכשניצב מולה נותרה דוממת בלי יכולת להוציא הגה מפיה. מבטה נלכד בתוך מבטו הממגנט, בלי יכולת להתנתק, וכך במשך שעה ארוכה נותרו לכודים במבטם באהבה עילאית במחוזותיה של הנשמה חסרת המרחב והזמן.

 

לפתע, משק כנפיהם של זוג יונים הצטלצל באוזניהם במשב רוח עז. חיבוקם נפרם, אך אחיזתם נותרה איתנה, ידו של דוד אחזה בידה של פרלה בעוצמה בלתי ניתנת להמחשה, ואפילו פיל אימתני לא היה מצליח לפרוץ את אחיזת חיבוקם, לא כל שכן זוג יונים אוהב שעפו להם שלווים בתודעה הרחוקה מתודעת בני אנוש.

 

"לרגע שכחתי שבאתי ליער כדי לצייר אותך", צחקק דוד.

 

פרלה חייכה אליו בצחור פניני שיניה ועליזות קפצה לפתע בתוכה. היא השתחררה מאחיזתו, רצה לשפת הנהר והתיישבה בתרועת אוושה עליזה על עשב הבר.

 

דוד הביט מופתע בפרלה שנראתה מאושרת מתמיד בחיק הטבע, רחוקה שנות אור מהקיפאון שתקף אותה בליל אמש, בתוך מציאות הזויה ובלתי אפשרית של ספרד מוכת האינקוויזיציה.

 

"פרלה, את כל כך יפה עד שאינני בטוח כל כך שאוכל להעביר בדיוק רב את יופייך האצילי לתוך בד הציור", הכריז דוד בחיוך, כשהוא מעמיד את כן הציור.

 

וכך במשך שעה ארוכה ישבה פרלה דוממת, כפסל סטטי, ללא כל תזוזה, כשדוד מצייר אותה באדיקות דתית, וכל אותה העת הדממה נפלה ביניהם בהסכמה ובהבנה שזו המזכרת האחרונה שתיוותר לעולם בידי דוד, מה שהפך זאת לשעה קדושה ביום חול המלופף באהבה ובחיצי פרידה דואבים.

 

כשדוד הכריז על סיום ציורו, פרלה קפצה על רגליה בקפיצות ריקוד, אצה לבדוק את בבואתה ומה נדהמה לראות את דיוקן פניה בדיוק רב, ממש כפי שפניה נשקפות במראה. מה אורו עיניה לנוכח ברק אזמרגדי עיניה הירוקות והיוקדות, נשקף מתוך הפורטרט בחיות אנושית נדירה.

 

"דוד, אתה צייר נפלא ומחונן", פסקה היא בהתרגשות.

 

"תודה", השיב במבוכה, "אני מבטיח לנצור עימי את תמונתך לעולם ועד".

 

"אני בספק, אתה קרוב לוודאי תדמה לכל יורדי הים שיש להם אישה בכל נמל, ותשכח את התמונה באיזו עליית גג נשכחת", אמרה כשזקיקי כעס ניתזים לכל עבר מדבריה הנחרצים.

 

"עצרי", קרא. הוא אחז בתמונה והפכה, ובשוליה כתב בארמית שורה בכתב קטן ומיניאטורי. כשסיים, הצמיד את הכתוב לעיניה של פרלה, שהביטה בו בזוג עיניים פעורות לרווחה בלי להבין את שרבוט המילים.

 

"יקירתי, מה שכתבתי זה לא בעברית, אלא בארמית, וזה מוקדש לך באהבה לדורי דורות ולעולמי עלמיא".

 

שפתיה של פרלה לבשו חיוך של צהלה ועיניה הירוקות יקדו בברק עז.

 

"אני לא קוראת ארמית, תתרגם לי במהירות לפני שאיזה מרגל של האינקוויזיציה יראה את הכתב המשויך ליהדות", אמרה היא בנימת דאגה שלוותה בחיוך סקרני.

 

דוד עלז בליבו להיווכח שמצב רוחה של פרלה השתנה לטובה, ואכן שם לב שהערתה במקומה, וחשב בליבו על האפשרות להסתיר את הכתוב בשלב מאוחר יותר.

 

"דוד, אני סקרנית, אנא ממך, תרגם לי הכתוב", התעקשה פרלה.

 

"מה שכתבתי לך הוא מסר לגלגול חיים אחר, אני נושא בליבי תפילה לאלוהי ישראל; רק איתך ארצה להתחתן בגלגול חיים אחר, ולא עם שום אישה אחרת זולתך".

 

אחר רגע של שתיקה מביכה, הקריא באוזניה את הכתוב:

 

"אהובתי האחת והיחידה, עוד נפגש בגלגול אחר — ואני חייב לעבור את המבחן".

 

"מנין לך שניפגש בגלגול חיים אחר? בפרט לאחר שהתנצרת. ואיזה מבחן אתה אמור לעבור?" שאלה פרלה ברצינות תהומית, וכעבור רגע, כשחדרה להכרתה המשמעות, פרצה בצחוק מתגלגל ובלתי נשלט שהציף את לחייה באודם עז.

 

"אם בגלגול זה האינקוויזיציה הארורה הפרידה בינינו, אז בגלגול אחר, ואני מאמין בגלגול נשמות של הקבלה היהודית, אני נודר את נדרי שרק איתך, פרלה אהובתי, אתחתן", אמר הוא בלהט של נביא זעם שקורא את העתיד.

 

דבריו הנחרצים של דוד, שעיגנו בתוכם את פרידתם הסופית, חלחלו לתוך ליבה, ולפתע היא פרצה בבכי עז שמחק כל זיק של עליצות שנותר בתוכה, ודרדר הפרידה נעץ את חודו הדוקרני בליבה הדואב.

 

דוד ניצב מאובן. הוא הביט בה בשתיקה דוממת, ואף מילה של נחמה לא יצאה מפיו החתום כבריח של טירה עתיקה. אחר כך אסף את הצבעים, הכניס אותם אל תיקו וצעד על קצות בהונות רגליו לעברה של פרלה, שבכייה לפתע נדם. היא ישבה בפישוק רגליה על עשב הבר, ראשה כפוף וטמון בתוך זרועותיה. אצבעותיו טיילו בליטוף בשביל שערותיה הרכות כמשי, והוא חיבק אותה ברוך ובאהבה ונשק את דמעותיה שניצבו כזקיפים שקופים על תפוחי לחייה, עד לקמילתם.

 

לפתע התרומם דוד על רגליו, ניתק באבחה את חוט האהבה שהקרין את זרימת אנרגיית אהבתם, בעוד פרלה מרימה ראשה ופוקחת את זוג עיניה בתדהמה, פשפש בכיס מכנסיו והוציא קופסה כחולה קטנה עטופה בסרט ורוד. אחר כך התיישב ומסרה כמתנת פרידה בלתי צפויה לפרלה הנרגשת.

 

"נוסף על התמונה, זו מזכרת קטנה ממני", לחש הוא כממתיק סוד אל תוך אוזנה.

 

פרלה אחזה בהתרגשות בקופסה, פרמה את קשר הסרט ולהפתעתה הבחינה בטבעת זהב משובצת באבן אזמרגד ירוקה ומרהיבה, מעוטרת סביבה ביהלומים, שנצצו בברק עז כחלחל עם שבירת קרני השמש. היא הביטה נרגשת בטבעת המהפנטת והיקרה, מתנת הפרידה מדוד, אהובה.

 

במשך זמן ארוך ובלתי מדיד, נותרה כך פרלה דוממת ונפעמת בלי יכולת להוציא הברה מפיה. לנוכח שתיקתה, נטל דוד את הטבעת מהקופסה וענד את הטבעת על אצבעה.

 

"דוד, זאת לא מזכרת קטנה, זו מתנה יקרה השווה הון", אמרה פרלה, "איך אתה יכול להרשות לעצמך?"

 

דוד חייך את חיוכו המקסים. "לאהובתי היקרה הולמת טבעת אזמרגד ויהלומים, ההולמים את יופיים הנדיר של צבע עינייך. נוסף על כך, זו טבעת הנמצאת במשפחתנו דורי דורות, ואימי הביעה הסכמתה למסור לך אותה כמתנת פרידה לזכר אהבתנו הנצחית".

 

לנוכח דבריו, קירבה פרלה את שפתותיה אל לחייו ונישקה אותו ברוך ובעדנה. "תודה אהובי היקר", לחשה היא כשעיניה הירוקות זורחות בברק עז.

 

"פרלה יפתי, אני חייב לחזור לאונייה". דוד לקח נשימה ארוכה וליבו התכווץ נוכח עננת ערפל העצב שמחק את הברק בעיני פרלה. הוא אחז את ידה וחש את זרמי אהבתה מתמזגת בעורקיו. "אהובתי", הוא לחש על אוזנה, "אני נאלץ להפליג, אהיה בקשר עימך דרך אחותי אסתר, כדי לתכנן את בריחתך".

 

פרלה ניצבה דוממת, ליבה החסיר פעימה. לפתע הצמיד אותה אל לוח ליבו ולפת את שפתותיה בנשיקה, דבר שרומם אל-על את נשמותיהם בריחוף מענג, שהרווה את צימאון אהבתם הבלתי ממומשת. צל כבד ריחף עליה, והנביט בליבם דרדר פרידה של כאב חד ועוקצני.

 

כעבור רגע ארוך ובלתי מדיד של שתיקה חשה פרלה שנשמתה שבה אל בסיסה. היא הביטה בעיניו כשדמעה מהבהבת בברק עז בתריסי עיניה.

 

"דוד, איזו ארץ לדעתך תיטיב עימנו ויותר לא נצטרך להסתיר את יהדותנו בה, ארץ שנוכל להתאקלם בקרב קהילה יהודית תומכת?" שאלה פרלה בדאגה.

 

"יש לי בשורות טובות. הארץ שהכי נראית לי היא מרוקו. זו אומנם ארץ מוסלמית, אך יש בה חופש דת, ואם לגלות לך סוד כמוס, בחודש האחרון העברתי עשרות משפחות יהודיות, שהותירו את ביתן ואת כל רכושן בספרד, והברחתי אותן למרוקו כשרק הבגדים לגופם והם כל רכושם".

 

"מה אתה שח?" ניתרה פרלה בשמחה, "דוד, כיצד לא סיפרת לי על כך?"

 

"לצערי נשבעתי לשמור סוד זה, מהחשש ממרגלי האינקוויזיציה. אלה עוקבים אחר כל צעד ושעל של היהודים שנאנסו להתנצר, הקרויים בפיהם 'נוצרים חדשים'. לדאבוני אני משויך אליהם, ולכן לא חפצתי לסכן אותך, ומי כמוך יודעת שגם על שכנים אי אפשר היום לסמוך".

 

"אתה צודק, ראה המקרה של דודי הרב יוסף, שהועלה ונשרף חיים על המוקד בכיכר העיר, וכעת אני ואימי שרויות בסכנת מוות מצד מפלצת האינקוויזיציה", אמרה היא בעצב.

 

"לכן פרלה יקירתי, מה שאני דורש ומבקש הוא שגם לאסתר אחותי לא תספרי לה על ההברחות שאני מבצע, הרי אני לכאורה 'נוצרי חדש' המפליג לפרנסתו בספינת נוסעים, ובקרוב אוסמך להיות רב חובל, הנושא על חזהו את סמלו של הצלוב. אני בטוח שהוא מתהפך בקברו כשהוא רואה את נושאי שמו מבצעים מעשים נפשעים לעמו היהודי, הרי צריך להבין שישו לא התנצר! הוא היה רב יהודי ונקבר כיהודי, עם ראייה רוחנית ייחודית שלא דגלה בשום מעשה רצח נתעב. אלא שהנוצרים והכנסייה ביצעו בשמו פשעים זוועתיים בלתי נסלחים", אמר דוד כשפניו נשואות לשמיים. דומה כי ביקש את התערבות אלוהי ישראל, שיאשר את דבריו.

 

"כמובן, לא אספר דבר לאף אחד וגם לא לאסתר אחותך", אמרה נחרצות. לאחר שתיקה ארוכה שהשתררה ביניהם הוסיפה: "איזו אפשרות אחרת שאפשר לממש מלבד מרוקו?"

 

"הולנד כמובן", השיב דוד, "אבל אני בספק כי גם זו ארץ נוצרית, ורחוקה יותר. אף שהרבה יהודים עזבו באופן גלוי להולנד, אני מעדיף את מרוקו, שהיא ארץ מוסלמית ואין בה חשש כעת לשלטון נוצרי. נוסף על כך, המרחק בין ספרד למרוקו הוא ממש מזערי".

 

דוד הביט בהשתאות בעיניה של פרלה שריצדו בברק עז של תקווה. הוא חיבק אותה אל חיקו באהבה שהותירה חידודים בזרועותיה. שפתותיו לפתו את שפתיה בנשיקה מסעירה, שהנביטה דרדר פרידה דוקרני בזמן שליבותיהם ניצתו בשלהבת האהבה המרחפת לעולמות עליונים ומאחדת את נשמתם בזיווג של נצח. לפתע פרם דוד את חיבוקו, מה שהשיב אותם אל המציאות ההזויה, הנשמטת מתחת לרגליהם, והביט מודאג בעיניה הבורקות מדמע של פרלה.

 

"אהובי, שמור על עצמך", לחשה פרלה בבכי.

 

"מוטב שניפרד כאן, מסוכן אם יראו אותנו יחד", אמר דוד כשמבטו לכוד בתוך נקודה רחוקה בחלל.

 

דוד נשא את תרמילו וסב על עקביו, לכיוון שביל העפר הפתלתל שהוביל ליציאה מן היער. פרלה ניצבה דוממת, מאובנת כפסל המגלגל את חוט שתיקתו, ומיקדה מבטה בדמותו המתרחקת, הנבלעת והמתפוגגת במעבה היער.

 

שעה ארוכה נותרה פרלה ישובה על דשא הבר בגדת הנהר, בלי יכולת לזוז, ורק פסיעותיו של דייג זקן עם נכדו הקטן הקפיצו אותה על רגליה. מבטו של הדייג לא מש ממנה, בוחן אותה באדיקות משונה, ופרלה האיצה את צעדיה עד כדי ריצה, לכיוון שביל היציאה מן היער, כשליבה מקפץ בחוזקה. אפופה בעצבות הגיעה אל ביתה, מחמת הפרידה מדוד שנכפתה עליה כרעם אדיר ביום בהיר.