עד שתיסגר הדלת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד שתיסגר הדלת
הוספה למועדפים

עד שתיסגר הדלת

3 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לכאורה, זהו סתם עוד סיפור על בית שנסגר, באופן טבעי לגמרי.
אך לכל כלל יש תמיד יוצא מן הכלל, ובסיפור מופלא זה מבקשת אם משתי בנותיה לסגור את ביתה בעודה בחיים, ולא לספר לה על כך.
בנקודה זו מתחילה להירקם העלילה המשפחתית הסוחפת, על רקע שכונת רחביה בירושלים על פני שלושה עשורים, אנשים מופלאים שמספרים את סודותיהם, שיגעונותיהם ומאווייהם. 
זיכרונות נוגעים ללב נרקמים יחדיו לתמונה מורכבת, סוערת, מרתקת וייחודית, ובמרכזה דמויות אנושיות שחדוות החיים אינה מרפה מהן למרות הכול.

פרק ראשון

פרולוג
 
בסוף זרקתי את החלוק, התבוננתי בו בפעם האחרונה, זרוק ליד שקיות האיסוף הנלקחות למיון לצדקה. לרגע ראיתי את אימי בתוכו, עיניה רושפות לעברי בכעס. סובבתי את הגב ונסעתי הלאה משם אל ביתי. הגיע הזמן לסגור את הדלת.
 
דומה שזו הייתה השקית האחרונה, או שבאו עוד אחריה, אבל אלה היו זוטות. תם ונשלם.
 
עכשיו נותר לספר על מה שהיה ומה קדם למה. אם תרצו אין זו אגדה, אלא סיפור יפה, טרגי ומעצים, שהסתיים בנס ובפשטות מעוררת השתאות.
 
לפעמים אינני יודעת ממרחק השנים שעברו איך להגדיר את סופו, אחרי שנים של התלבטויות ופתרונות שבאים בחשבון, שרקמתי לעצמי בשעות הקטנות של הלילה. האומנם נעשה כאן חסד? חסד עם החולים וחסד עם הנוטים למות? יחליט כל אחד לעצמו.
 
גם כשהתחילו הטרקטורים ליישר את החצר והקבלן הרעים בקולו וריח הקפה והסיגריות פשט בחדר המדרגות, היה נדמה לי שריח זה עדיין מתערבב עם ריח החידלון, או שהדמיון עוד עבד לו שם וסירב לגווע.
 
הזמן עושה את שלו ובניין חדש הולך, נבנה ועובר שיפוץ על חורבותיו של הישן. אני עדיין מריחה את הריח המוכר והישן ההוא, ריח הבישול בשעת הצהריים. בשנים האחרונות הכינו בסיר כרוב ירוק ופתחו את חלון המטבח, שיצא הריח, אבל הריח סירב לצאת. אני זוכרת את רעש הצעדים הטופפים במדרגות וממהרים לצאת אל הכביש.
 
"אין ספק, בניין ייחודי בקצה הרחוב", אמר הקבלן, "גם תמ"א, גם פרויקט שימור".
 
לקחתי על עצמי לשמר את הזיכרון, לפני שהזיכרון ילך וייטשטש ממני וישקע במצולות השכחה וההסתרה, כי עדיף להמשיך הלאה. אבל אחַיה, במובן זה או אחר, את המתים ואהיה להם לפה.
 
ודאי יחייכו לעצמם וירצו לתקן פה ושם. אני אספר בכל זאת.
 
 
 
 
 
 
 
 
"אבא הגיע, אני שומעת אותו צופר, לכי לעזור לו עם הסלים". פעמים בודדות בלבד ירדתי לחניה. בדרך כלל אבא הסתדר בעצמו. יום שני היה יום השוק. לקראת שעות הצהריים הגיע הביתה, הניח את הסלים במאונך ליד ארונות המטבח הצבועים לבן ומלאכת הפירוק החלה.
 
מה המשמעות שהייתה למכונית בחיינו? הייתה גם הייתה. היה מדובר במשאית מסוג שברולט, שחציה היה צבוע בכחול וחציה בתכלת. בצידו האחורי של תא המטען היה מפתח, ובהזזה של שתי הדלתות, לאחר שהתרגלת לאפלה שבפנים, ניתן היה להבחין בקופסאות כחולות סגורות במכסה פח, שעליהן היו מצוירים דגמי הביסקוויטים שבתוכם. המשאית של אבא הייתה מקום מחבוא לכל הדברים המתוקים ההם שמכרו בחנויות בשנות השישים — החל בוופלים המצופים שוקולד וכלה בעוגיות למיניהן. לא הרגשתי בת מזל על כך. למען האמת חשתי מבוכה. מה עושה אבא שלך? שאלות שנשאלו אז, בשנים הראשונות בבית הספר היסודי. "כן, אבא שלי מוכר ביסקוויטים!" את הביסקוויטים אהבתי ועוד איך.
 
מי לא אהב אז ביסקוויטים? "איזה כיף לכם, אתם יכולים לאכול כמה שאתם רוצים". בין זה לבין המציאות של אב העובד קשה בעבודה פיזית — היה פער.
 
בלב שכונת רחביה בנוף הדומם של עצי חרוב וצפצפה, לצד מכוניות הפז'ו והפולקסוואגן, לא היה מקום למשאית שברולט, שתפסה חניה של שתי מכוניות פרטיות.
 
היֶקים ברחביה הבורגנית והמתנמנמת לה בשלווה לא אהבו את השכן שגר ברחוב, כי יש לו משאית, זה לא התאים. אוי, כמה שזה לא התאים להם, ממש בושה וחרפה. פעם התקשר ראש העיר טדי קולק, הדייר הכי מפורסם ברחוב, לשאול למה המשאית צריכה לחנות ברחוב שלו. למרבה הפלא נודע לו, לראש העיר עצמו, כי אבי נולד באותה עיירה אוסטרית שהוא נולד בה. אכן הייתה מבוכה. מעבר לחביבות הייקית המנומסת, נשאלה השאלה האם ניתן אולי להחנות את המשאית במקום אחר. הימים חלפו, הנושא נשכח ודומה שההשלמה עם הגזֵרה שהמשאית תהיה חלק מהרחוב הייתה לעובדה מוגמרת. לימים, כשראש העיר לשעבר עבר לדיור מוגן, המשאית עדיין חנתה ברחוב השקט, המנומנם, עם עצי החרוב והצפצפה היפים.
 
הבית הפינתי שבו התגוררנו היה בן ארבע קומות. בקומה הרביעית, קומת הגג, הייתה דלת גדולה מזכוכית, במסגרת מתכת. כשפתחת אותה, עמדת על הגג מצופה הזפת. ניתן היה לראות ממנו את עמק המצלבה, את מוזיאון ישראל ואת הכנסת. אימא קיבלה אישור מבעל הבית לתלות שם כביסה על חבל, וכך עלתה לגג עם גיגית הכביסה, כדי לתלות ואחר כך להוריד.
 
שני חדרי שינה היו לנו בדירה וכן פרוזדור צר, מטבח וחדר אמבטיה, שבו היו גם שירותים. חדר האמבטיה היה צר וארוך. מעל דלת הכניסה היה ה"בוידם", כפי שהיה נהוג לכנות את הפתח שהיה קרוב לתקרת החדר. הוא כוסה בווילון בד. הווילון היה מתנפנף לו ממשב הרוח מהחלון ממול, וכילדה אני זוכרת את המפלצת שעמדה לצאת משם בכל רגע ולהתנפל עליי. תמיד הראש היה לכיוון הבוידם, הנה זה מגיע. התאורה לא הייתה חזקה במיוחד, ועובדה זו הגבירה את הפחד.
 
מה שהפחיד אותי באמת, כילדה בת חמש, היה הבית הגדול של סבתי אלה. זה היה בית ערבי בשכונת שמואל הנביא, ממש ליד שער מנדלבאום. היו בו חדרים גדולים ובהם חלונות גדולים ומקומרים. על אדן החלון היה אפשר להניח חפצים וגם לשבת ולהסתכל לכיוון החצר. שוב אני זוכרת את השירותים, ניאגרה שחורה, שבצידה משתלשלת שרשרת עבה מהתקרה הגבוהה עד לכתפי היושבים, וכשמשכת בשרשרת, הרעש היה נדמה לי כבוקע ממצולות הים ומאיים לשאוב אותי עם הניאגרה למצולות.
 
מכיוון שאבא עבד כל ימות השבוע ובקושי ראינו אותו, השבת הייתה בשבילנו הזמן המתאים לקשר, ובשבילי — להתבוננות. שתקן ומופנם היה אבא, ובכל ריב או מצב רוח קודר ששרר, בעקבות ויכוח עליי ובייחוד על אחי, היה בוחר להתעטף בשתיקתו. ככל שחלף הזמן, שתיקותיו הלכו ורבו. אבל בשבתות ובחגים, כשהלך רוחו היה טוב וריח התבשילים עטף את ביתנו, היה אבי שוחק ומכיל ואהב להקשיב לפטפוטיי, כשבת צחוק נחה על פניו. ידעתי שבאותו יום תהיה ארוחה מוצלחת. לא לחינם היה אבי מסתגר בשתיקותיו, מהרהר במצבו, ואני התבוננתי בו בעצב גדול. דומה שמאז עמדתי על דעתי, חשתי רחמים גדולים עליו, על עברו, על המשא הכבד שסחב איתו לבדו, על חייו הקשים, על בנו — הוא אחי — שנולד פגוע בנפשו ועל חוסר היכולת שלו להתמודד עם כל אלה. האם לא היה מסוגל להכיל? האם נכנע לאימי בקבלת דעתה בימים ההם ש"הכול בסדר"? אינני יודעת, אבל השילוב של עול הפרנסה עם עברו הקשה הוא שהכריע אותו וגרם לו להתעטף בשתיקה.
 
כאמור, דירתה של סבתא אלה הייתה בשכונת שמואל הנביא. בשנים ההן, להתקרב לחומה שגבלה בשכונה היה מעשה אמיץ-משהו. פתחים עגולים היו בה, יכולת לצפות בחיילי הלגיון הירדני, על כאפיותיהם האדומות, מתהלכים אנה ואנה, ולא פעם, כשהתחשק להם, ירו.
 
כדי להבין את נפשו של אבי די היה להביט באימו.
 
נראה שבצעירותה הייתה סבתא אלה אישה תמירה. עיניה הכחולות הביעו חוזק ועקשנות, כפי שהיו חייה. היא התאלמנה בגיל צעיר ונשארה עם ארבעה בנים; הגדול, בן התשע, היה אבי. מגיל תשע דאג לפרנסת המשפחה בעיירה האוסטרית דויטשקרויץ ועבד במאפייה. סבתא אלה כבר סימנה והועידה אותו בלית ברירה לפרנסת המשפחה, ובכך כבר נקבע גורלו כעוזר בפרנסה ובדאגה לכולם — לאימו ולשלושת אחיו.
 
כשסופחה אוסטריה לגרמניה בתקופת ה"אנשלוס", היה זה אבא שהוביל לבדו את שלושת אחיו ב"קינדער טרנספורט" ללונדון. הוא היה אחראי להם עד שאימו הגיעה, ומאז — לכל ימיו. אבי מעולם לא השתחרר מתחושת המחויבות לאימו, עד יומה האחרון. מספיק מבט אחד שלה לעברו, והוא היה קם ומתייצב לעמוד לרשותה. מעבר לתחושת האחריות שלו, הוא מעולם לא הצליח להשתחרר מדעותיה ומרצונותיה. אינני יודעת אם אי פעם יצא נגדה בדין ודברים.
 
מאוחר יותר, בתקופת בגרותי, סיפרה לי אימי שימים ספורים לפני נישואיהם אמר לה שגם כשיהיו ילדים, קודם כול הוא יהיה מחויב לאימו ורק אחר כך — לנו. כאלה היו פני הדברים ואותם לא ניתן היה לשנות. כל מי שנולד בשנים הארורות ההן ושרד ועבר מה שעבר — הדברים והאג'נדות שהוטמעו בו לא היו ניתנים לפקפוק ולמרד על ידו.
 
יפה ונאה למראה היה אבי, שנולד ב-1925 ונקרא בשם ברנהרד. עיניו הכחולות ושערו השחור לא הלבינו גם בימי זקנתו ובימי סבלו.
 
האם הייתה אהבה גדולה בין אימי לאבי? אינני יודעת לענות על שאלה זו באופן מדויק. הייתה מחויבות גדולה ביניהם, מחויבות עמוקה. המסירות של אימי לאבי לא ידעה גבול, ובכלל, לאימי לא היו גבולות. מידת השקעתה ומסירותה כלפי כולנו הייתה אין-סופית. דומה שכאילו חתמה עם עצמה על שטר התחייבות שכל עוד היא בין החיים, המסירות היא עד המוות; עד ביטול עצמה, רצונותיה וענייניה. האם תכונה זאת היא שהצליחה להאריך את חייו של אחי, או שמא גרמה למצבו העגום? על כך אין לי תשובה, אבל לא אקדים את המאוחר.
 
הזיכרון הראשוני מהמטבח הוא שני טורי מדבקות של מסטיק בזוקה: טור ליד כיסא האוכל שלי וטור ליד כיסא האוכל של אחי יוסי. הטור הלך והתארך וגם התעבה, שכן אהבת המסטיקים שלי לא ידעה שובע, ואחי — בעקבותיי. בתוך אריזת המסטיק הייתה מדבקה קטנה שניתן היה להדביקה על הקיר. הוריי לא מנעו מאיתנו פינוק כזה, ובכלל לא הייתה קפדנות בכל מה שקשור בנושא האוכל. מדי כמה ימים הייתה מונחת על שולחננו פיתה לבנה, עבה, שאבי הביא, וזאת הייתה סיבה לשמחה אמיתית.
 
הזיכרון השני שלי הוא ריח הבישולים במטבח בימי שישי, שכן האוכל חייב להיות טרי, ויש להכינו סמוך לארוחה כדי שטריותו תישמר. ההקפדה על טריות הבישול הייתה ללא פשרות, אחרת, כדברי אימי, "לאוכל יהיה טעם של מקרר". מכיוון שבשבת לא היה מקום להניח את כל הסירים על פלטת השבת, ומכיוון שסיר החמין בחורף כבר תפס מחצית משטח הקיבול של הפלטה, הונחו הסירים, כולל סיר המרק, על כמה שמיכות שנפרשו על המיטה ליד השולחן הערוך וכוסו בשתי שמיכות עבות. האוכל היה רותח, טרי וטוב. כשהבאתי את בעלי בפעם הראשונה אל ביתנו, הוא לא האמין למראה עיניו, כשהבחין באוכל מוצא מבין השמיכות בשישי בערב, חם, טעים ורותח. כאלה היו פני הדברים בשנות השישים, השבעים וגם השמונים. הם לא הפריעו לאף אחד מאיתנו; היינו שמחים, בריאים וניתן לומר מאושרים, כי זה לא מעניין מה עושים השכנים ואיך נראים חייהם של אחרים.
 
נראה שאת המסרים האלו ניסו הוריי להעביר לנו, לאחי וגם לאחותי הקטנה לילי, שנולדה אחריי. בתקופות מסוימות זה עבד יופי. אני מבינה שהוריי היו אנשים עייפים, עייפים מאוד. לא כל יוצאי המלחמה ההיא היו כהוריי. להפך, חלק מהם, ששרדו, קיבלו תיאבון לחיים וביקשו להשיג ולקבל ולקחת מהם את המקסימום. עם זאת, חלקם כנראה היו עייפים מכדי לנסות להתקדם והעדיפו להתמקד במה שיש מאשר במה שאפשר עוד להשיג. כל עוד יש אוכל במקרר, הבית חם, בגדים יש, פרנסה יש, ובשבת אוכלים אוכל טעים והולכים לבית הכנסת — כולנו נהיה מרוצים ומאושרים. האִמרה "איזהו עשיר השמח בחלקו" הייתה הסיסמה, ואכן לעצמם הם לא ביקשו דבר. הבדיחה שהתפרסמה, שעברה מאוחר יותר לנכדים, ואנו משתמשים בה עד היום כדי לתאר את הורינו, היא אמירתו של אבי לאחר החלפת המטבח, כשכבר באמת לא הייתה ברירה: "נו, עכשיו האוכל יהיה הרבה יותר טעים".
 
חומרנות לשם יופי בלבד ולשם התעדכנות הייתה חסרת חשיבות לחלוטין. אבי הביט בפליאה חסרת הבנה לנוכח רצונם של אנשים ליישר קו עם אופנות אלה או אחרות.

עוד על הספר

עד שתיסגר הדלת סביון בלום
פרולוג
 
בסוף זרקתי את החלוק, התבוננתי בו בפעם האחרונה, זרוק ליד שקיות האיסוף הנלקחות למיון לצדקה. לרגע ראיתי את אימי בתוכו, עיניה רושפות לעברי בכעס. סובבתי את הגב ונסעתי הלאה משם אל ביתי. הגיע הזמן לסגור את הדלת.
 
דומה שזו הייתה השקית האחרונה, או שבאו עוד אחריה, אבל אלה היו זוטות. תם ונשלם.
 
עכשיו נותר לספר על מה שהיה ומה קדם למה. אם תרצו אין זו אגדה, אלא סיפור יפה, טרגי ומעצים, שהסתיים בנס ובפשטות מעוררת השתאות.
 
לפעמים אינני יודעת ממרחק השנים שעברו איך להגדיר את סופו, אחרי שנים של התלבטויות ופתרונות שבאים בחשבון, שרקמתי לעצמי בשעות הקטנות של הלילה. האומנם נעשה כאן חסד? חסד עם החולים וחסד עם הנוטים למות? יחליט כל אחד לעצמו.
 
גם כשהתחילו הטרקטורים ליישר את החצר והקבלן הרעים בקולו וריח הקפה והסיגריות פשט בחדר המדרגות, היה נדמה לי שריח זה עדיין מתערבב עם ריח החידלון, או שהדמיון עוד עבד לו שם וסירב לגווע.
 
הזמן עושה את שלו ובניין חדש הולך, נבנה ועובר שיפוץ על חורבותיו של הישן. אני עדיין מריחה את הריח המוכר והישן ההוא, ריח הבישול בשעת הצהריים. בשנים האחרונות הכינו בסיר כרוב ירוק ופתחו את חלון המטבח, שיצא הריח, אבל הריח סירב לצאת. אני זוכרת את רעש הצעדים הטופפים במדרגות וממהרים לצאת אל הכביש.
 
"אין ספק, בניין ייחודי בקצה הרחוב", אמר הקבלן, "גם תמ"א, גם פרויקט שימור".
 
לקחתי על עצמי לשמר את הזיכרון, לפני שהזיכרון ילך וייטשטש ממני וישקע במצולות השכחה וההסתרה, כי עדיף להמשיך הלאה. אבל אחַיה, במובן זה או אחר, את המתים ואהיה להם לפה.
 
ודאי יחייכו לעצמם וירצו לתקן פה ושם. אני אספר בכל זאת.
 
 
 
 
 
 
 
 
"אבא הגיע, אני שומעת אותו צופר, לכי לעזור לו עם הסלים". פעמים בודדות בלבד ירדתי לחניה. בדרך כלל אבא הסתדר בעצמו. יום שני היה יום השוק. לקראת שעות הצהריים הגיע הביתה, הניח את הסלים במאונך ליד ארונות המטבח הצבועים לבן ומלאכת הפירוק החלה.
 
מה המשמעות שהייתה למכונית בחיינו? הייתה גם הייתה. היה מדובר במשאית מסוג שברולט, שחציה היה צבוע בכחול וחציה בתכלת. בצידו האחורי של תא המטען היה מפתח, ובהזזה של שתי הדלתות, לאחר שהתרגלת לאפלה שבפנים, ניתן היה להבחין בקופסאות כחולות סגורות במכסה פח, שעליהן היו מצוירים דגמי הביסקוויטים שבתוכם. המשאית של אבא הייתה מקום מחבוא לכל הדברים המתוקים ההם שמכרו בחנויות בשנות השישים — החל בוופלים המצופים שוקולד וכלה בעוגיות למיניהן. לא הרגשתי בת מזל על כך. למען האמת חשתי מבוכה. מה עושה אבא שלך? שאלות שנשאלו אז, בשנים הראשונות בבית הספר היסודי. "כן, אבא שלי מוכר ביסקוויטים!" את הביסקוויטים אהבתי ועוד איך.
 
מי לא אהב אז ביסקוויטים? "איזה כיף לכם, אתם יכולים לאכול כמה שאתם רוצים". בין זה לבין המציאות של אב העובד קשה בעבודה פיזית — היה פער.
 
בלב שכונת רחביה בנוף הדומם של עצי חרוב וצפצפה, לצד מכוניות הפז'ו והפולקסוואגן, לא היה מקום למשאית שברולט, שתפסה חניה של שתי מכוניות פרטיות.
 
היֶקים ברחביה הבורגנית והמתנמנמת לה בשלווה לא אהבו את השכן שגר ברחוב, כי יש לו משאית, זה לא התאים. אוי, כמה שזה לא התאים להם, ממש בושה וחרפה. פעם התקשר ראש העיר טדי קולק, הדייר הכי מפורסם ברחוב, לשאול למה המשאית צריכה לחנות ברחוב שלו. למרבה הפלא נודע לו, לראש העיר עצמו, כי אבי נולד באותה עיירה אוסטרית שהוא נולד בה. אכן הייתה מבוכה. מעבר לחביבות הייקית המנומסת, נשאלה השאלה האם ניתן אולי להחנות את המשאית במקום אחר. הימים חלפו, הנושא נשכח ודומה שההשלמה עם הגזֵרה שהמשאית תהיה חלק מהרחוב הייתה לעובדה מוגמרת. לימים, כשראש העיר לשעבר עבר לדיור מוגן, המשאית עדיין חנתה ברחוב השקט, המנומנם, עם עצי החרוב והצפצפה היפים.
 
הבית הפינתי שבו התגוררנו היה בן ארבע קומות. בקומה הרביעית, קומת הגג, הייתה דלת גדולה מזכוכית, במסגרת מתכת. כשפתחת אותה, עמדת על הגג מצופה הזפת. ניתן היה לראות ממנו את עמק המצלבה, את מוזיאון ישראל ואת הכנסת. אימא קיבלה אישור מבעל הבית לתלות שם כביסה על חבל, וכך עלתה לגג עם גיגית הכביסה, כדי לתלות ואחר כך להוריד.
 
שני חדרי שינה היו לנו בדירה וכן פרוזדור צר, מטבח וחדר אמבטיה, שבו היו גם שירותים. חדר האמבטיה היה צר וארוך. מעל דלת הכניסה היה ה"בוידם", כפי שהיה נהוג לכנות את הפתח שהיה קרוב לתקרת החדר. הוא כוסה בווילון בד. הווילון היה מתנפנף לו ממשב הרוח מהחלון ממול, וכילדה אני זוכרת את המפלצת שעמדה לצאת משם בכל רגע ולהתנפל עליי. תמיד הראש היה לכיוון הבוידם, הנה זה מגיע. התאורה לא הייתה חזקה במיוחד, ועובדה זו הגבירה את הפחד.
 
מה שהפחיד אותי באמת, כילדה בת חמש, היה הבית הגדול של סבתי אלה. זה היה בית ערבי בשכונת שמואל הנביא, ממש ליד שער מנדלבאום. היו בו חדרים גדולים ובהם חלונות גדולים ומקומרים. על אדן החלון היה אפשר להניח חפצים וגם לשבת ולהסתכל לכיוון החצר. שוב אני זוכרת את השירותים, ניאגרה שחורה, שבצידה משתלשלת שרשרת עבה מהתקרה הגבוהה עד לכתפי היושבים, וכשמשכת בשרשרת, הרעש היה נדמה לי כבוקע ממצולות הים ומאיים לשאוב אותי עם הניאגרה למצולות.
 
מכיוון שאבא עבד כל ימות השבוע ובקושי ראינו אותו, השבת הייתה בשבילנו הזמן המתאים לקשר, ובשבילי — להתבוננות. שתקן ומופנם היה אבא, ובכל ריב או מצב רוח קודר ששרר, בעקבות ויכוח עליי ובייחוד על אחי, היה בוחר להתעטף בשתיקתו. ככל שחלף הזמן, שתיקותיו הלכו ורבו. אבל בשבתות ובחגים, כשהלך רוחו היה טוב וריח התבשילים עטף את ביתנו, היה אבי שוחק ומכיל ואהב להקשיב לפטפוטיי, כשבת צחוק נחה על פניו. ידעתי שבאותו יום תהיה ארוחה מוצלחת. לא לחינם היה אבי מסתגר בשתיקותיו, מהרהר במצבו, ואני התבוננתי בו בעצב גדול. דומה שמאז עמדתי על דעתי, חשתי רחמים גדולים עליו, על עברו, על המשא הכבד שסחב איתו לבדו, על חייו הקשים, על בנו — הוא אחי — שנולד פגוע בנפשו ועל חוסר היכולת שלו להתמודד עם כל אלה. האם לא היה מסוגל להכיל? האם נכנע לאימי בקבלת דעתה בימים ההם ש"הכול בסדר"? אינני יודעת, אבל השילוב של עול הפרנסה עם עברו הקשה הוא שהכריע אותו וגרם לו להתעטף בשתיקה.
 
כאמור, דירתה של סבתא אלה הייתה בשכונת שמואל הנביא. בשנים ההן, להתקרב לחומה שגבלה בשכונה היה מעשה אמיץ-משהו. פתחים עגולים היו בה, יכולת לצפות בחיילי הלגיון הירדני, על כאפיותיהם האדומות, מתהלכים אנה ואנה, ולא פעם, כשהתחשק להם, ירו.
 
כדי להבין את נפשו של אבי די היה להביט באימו.
 
נראה שבצעירותה הייתה סבתא אלה אישה תמירה. עיניה הכחולות הביעו חוזק ועקשנות, כפי שהיו חייה. היא התאלמנה בגיל צעיר ונשארה עם ארבעה בנים; הגדול, בן התשע, היה אבי. מגיל תשע דאג לפרנסת המשפחה בעיירה האוסטרית דויטשקרויץ ועבד במאפייה. סבתא אלה כבר סימנה והועידה אותו בלית ברירה לפרנסת המשפחה, ובכך כבר נקבע גורלו כעוזר בפרנסה ובדאגה לכולם — לאימו ולשלושת אחיו.
 
כשסופחה אוסטריה לגרמניה בתקופת ה"אנשלוס", היה זה אבא שהוביל לבדו את שלושת אחיו ב"קינדער טרנספורט" ללונדון. הוא היה אחראי להם עד שאימו הגיעה, ומאז — לכל ימיו. אבי מעולם לא השתחרר מתחושת המחויבות לאימו, עד יומה האחרון. מספיק מבט אחד שלה לעברו, והוא היה קם ומתייצב לעמוד לרשותה. מעבר לתחושת האחריות שלו, הוא מעולם לא הצליח להשתחרר מדעותיה ומרצונותיה. אינני יודעת אם אי פעם יצא נגדה בדין ודברים.
 
מאוחר יותר, בתקופת בגרותי, סיפרה לי אימי שימים ספורים לפני נישואיהם אמר לה שגם כשיהיו ילדים, קודם כול הוא יהיה מחויב לאימו ורק אחר כך — לנו. כאלה היו פני הדברים ואותם לא ניתן היה לשנות. כל מי שנולד בשנים הארורות ההן ושרד ועבר מה שעבר — הדברים והאג'נדות שהוטמעו בו לא היו ניתנים לפקפוק ולמרד על ידו.
 
יפה ונאה למראה היה אבי, שנולד ב-1925 ונקרא בשם ברנהרד. עיניו הכחולות ושערו השחור לא הלבינו גם בימי זקנתו ובימי סבלו.
 
האם הייתה אהבה גדולה בין אימי לאבי? אינני יודעת לענות על שאלה זו באופן מדויק. הייתה מחויבות גדולה ביניהם, מחויבות עמוקה. המסירות של אימי לאבי לא ידעה גבול, ובכלל, לאימי לא היו גבולות. מידת השקעתה ומסירותה כלפי כולנו הייתה אין-סופית. דומה שכאילו חתמה עם עצמה על שטר התחייבות שכל עוד היא בין החיים, המסירות היא עד המוות; עד ביטול עצמה, רצונותיה וענייניה. האם תכונה זאת היא שהצליחה להאריך את חייו של אחי, או שמא גרמה למצבו העגום? על כך אין לי תשובה, אבל לא אקדים את המאוחר.
 
הזיכרון הראשוני מהמטבח הוא שני טורי מדבקות של מסטיק בזוקה: טור ליד כיסא האוכל שלי וטור ליד כיסא האוכל של אחי יוסי. הטור הלך והתארך וגם התעבה, שכן אהבת המסטיקים שלי לא ידעה שובע, ואחי — בעקבותיי. בתוך אריזת המסטיק הייתה מדבקה קטנה שניתן היה להדביקה על הקיר. הוריי לא מנעו מאיתנו פינוק כזה, ובכלל לא הייתה קפדנות בכל מה שקשור בנושא האוכל. מדי כמה ימים הייתה מונחת על שולחננו פיתה לבנה, עבה, שאבי הביא, וזאת הייתה סיבה לשמחה אמיתית.
 
הזיכרון השני שלי הוא ריח הבישולים במטבח בימי שישי, שכן האוכל חייב להיות טרי, ויש להכינו סמוך לארוחה כדי שטריותו תישמר. ההקפדה על טריות הבישול הייתה ללא פשרות, אחרת, כדברי אימי, "לאוכל יהיה טעם של מקרר". מכיוון שבשבת לא היה מקום להניח את כל הסירים על פלטת השבת, ומכיוון שסיר החמין בחורף כבר תפס מחצית משטח הקיבול של הפלטה, הונחו הסירים, כולל סיר המרק, על כמה שמיכות שנפרשו על המיטה ליד השולחן הערוך וכוסו בשתי שמיכות עבות. האוכל היה רותח, טרי וטוב. כשהבאתי את בעלי בפעם הראשונה אל ביתנו, הוא לא האמין למראה עיניו, כשהבחין באוכל מוצא מבין השמיכות בשישי בערב, חם, טעים ורותח. כאלה היו פני הדברים בשנות השישים, השבעים וגם השמונים. הם לא הפריעו לאף אחד מאיתנו; היינו שמחים, בריאים וניתן לומר מאושרים, כי זה לא מעניין מה עושים השכנים ואיך נראים חייהם של אחרים.
 
נראה שאת המסרים האלו ניסו הוריי להעביר לנו, לאחי וגם לאחותי הקטנה לילי, שנולדה אחריי. בתקופות מסוימות זה עבד יופי. אני מבינה שהוריי היו אנשים עייפים, עייפים מאוד. לא כל יוצאי המלחמה ההיא היו כהוריי. להפך, חלק מהם, ששרדו, קיבלו תיאבון לחיים וביקשו להשיג ולקבל ולקחת מהם את המקסימום. עם זאת, חלקם כנראה היו עייפים מכדי לנסות להתקדם והעדיפו להתמקד במה שיש מאשר במה שאפשר עוד להשיג. כל עוד יש אוכל במקרר, הבית חם, בגדים יש, פרנסה יש, ובשבת אוכלים אוכל טעים והולכים לבית הכנסת — כולנו נהיה מרוצים ומאושרים. האִמרה "איזהו עשיר השמח בחלקו" הייתה הסיסמה, ואכן לעצמם הם לא ביקשו דבר. הבדיחה שהתפרסמה, שעברה מאוחר יותר לנכדים, ואנו משתמשים בה עד היום כדי לתאר את הורינו, היא אמירתו של אבי לאחר החלפת המטבח, כשכבר באמת לא הייתה ברירה: "נו, עכשיו האוכל יהיה הרבה יותר טעים".
 
חומרנות לשם יופי בלבד ולשם התעדכנות הייתה חסרת חשיבות לחלוטין. אבי הביט בפליאה חסרת הבנה לנוכח רצונם של אנשים ליישר קו עם אופנות אלה או אחרות.