הקוראים הישראלים מכירים את יצירתו המונומנטלית של פסקל בשם הגיגים. ואולם, בלי לגרוע מחשיבותו ומיופיו של התרגום העברי של יוסף אור (מאגנס, תשל"ו), שהיה נר לרגלינו במהלך כל עבודת התרגום, מצאנו כי "מחשבות" הוא תרגום מדויק ונכון יותר לשמו המקורי של הספר: Pensées .Penser פירושו לחשוב, ולחשוב, לימד אותנו דקארט, משמעו להתקיים.
ואכן, המחשבות של פסקל עוסקות בקיום האנושי על כל היבטיו, ויש בהן ממד אקזיסטנציאליסטי מובהק אשר בוחן את האדם כליות ולב על תשוקותיו, העמדות הפנים שלו, כשליו וגם גדולתו.
מחשבות לא הושלם בחייו של פסקל. הוא נכתב בצורה של מאות פרגמנטים אשר דרשו יד איתנה שתערוך אותם ותעשה בהם סדר. למשימה זו התגייסו רבים וטובים, ואכן קיימות מהדורות שונות לחיבור עשיר זה, החל במאה השבע עשרה וכלה במאה העשרים.
בחרנו לתרגם מהמהדורה שהוציא תחת ידו הפילוסוף הנודע לאון ברונשוויג (Bmnschvicg) ב - 1897, שכן זהו הנוסח הקלסי והמקובל ביותר, וממנו מצטטים רוב חוקריו ופרשניו של פסקל.
פרק ראשון
מחשבות על השכל ועל הסגנון
1. ההבדל בין השכל הגאומטרי לשכל חד־ההבחנה
בסוג הראשון העקרונות ברורים, אך אינם בשימוש יומיומי; ומחמת חוסר הרגל זה, קשה להפנות את הראש לכיוונם. עם זאת, די בהטיה קלה כדי שנראה את העקרונות בשלמותם, ועלינו להיות רפי־שכל כדי לבצע היסקים שגויים על סמך עקרונות כה בולטים, שכמעט אי אפשר שיחמקו מעינינו.
בשכל חד־ההבחנה, לעומת זאת, העקרונות מצויים בשימוש יומיומי ועומדים לנגד עיני כול. אין לנו צורך להפנות את ראשנו לכיוונם, וגם לא לכפות על עצמנו מאמץ; כל הדרוש לנו הוא ראייה טובה, אבל טובה ממש, שכן העקרונות כה דקים וכה רבים, שכמעט מן הנמנע שלא יחמקו ממנה. עם זאת, פסיחה על עיקרון אחד מובילה לטעוּת; לפיכך יש צורך בראייה חדה מאוד כדי להבחין בכל העקרונות, וגם בשכל מדויק, כדי לא לבצע היסקים שגויים על סמך עקרונות מוכרים.
אילו ניחנו כל הגאומטריקנים בכושר ראייה טוב, הם היו מן הסתם חדי־הבחנה, שהלוא הם אינם מבצעים היסקים שגויים על סמך עקרונות המוכרים להם; וחדי־ההבחנה היו גאומטריים אילו כיוונו את מבטם לעבר העקרונות הגאומטריים, שבפועל הם אינם מורגלים בהם.
הסיבה שחדי־הבחנה מסוימים אינם גאומטריקנים היא שהם אינם מסוגלים כלל להפנות את מבטם לעבר עקרונות הגאומטריה. והסיבה לכך שהגאומטריקנים אינם חדי־הבחנה היא שאינם רואים את מה שעומד לנגד עיניהם, ובהיותם מורגלים בעקרונות הברורים והגסים של הגאומטריה ובביצוע היסקים רק לאחר שבחנו ועיבדו כהלכה את עקרונותיהם; הם הולכים לאיבוד בתוך הדברים הדקים, שם העקרונות אינם ניתנים לעיבוד כזה; הם בקושי נראים. אדם חש בהם יותר מכפי שהוא רואה אותם. דרוש מאמץ עצום כדי לגרום לאנשים שאינם חשים בהם בעצמם לחוש בהם. העקרונות הללו כה מעודנים וכה רבים, שיש צורך בחוש דק מאוד וחד מאוד כדי לחוש בהם וכדי לשפוט באופן נכון ומדויק על סמך תחושה זו, זאת כאשר ברוב המקרים אין כל אפשרות להוכיחם על פי סדר3 כמו בגאומטריה, כיוון שהם אינם מחזיקים בעקרונות המעודנים הללו, וכיוון שניסיון כזה יהיה כרוך במאמץ אינסופי. יש להבחין בהם בבת אחת, באבחת מבט, ולא מתוך תהליך של היסק — עד רמה מסוימת לפחות. על כן נדיר שהגאומטריקנים חדי־הבחנה ושחדי־ההבחנה גאומטריקנים, שהרי הגאומטריקנים ניגשים אל דברים דקי־ההבחנה אלה בצורה גאומטרית, ומגחיכים את עצמם כשהם מבקשים להתחיל מן ההגדרות ורק אז לעבור לעקרונות — דרך פעולה שגויה בהיסקים מסוג זה. לא שהשכל חד־ההבחנה אינו פועל כך, אלא שהוא פועל באופן מובלע, בטבעיות ובחוסר שיטתיות, כיוון שהביטוי של הדברים הדקים חורג מהשגתם של כל בני האדם, ורק מעטים חשים בו.
ואילו חדי־ההבחנה, שהתרגלו לשפוט באבחת מבט, נדהמים כל כך כשמציגים בפניהם משפטים החורגים לגמרי מתחום השגתם, ושכדי לתפוס אותם עליהם להתעכב תחילה על הגדרות ועקרונות כה עקרים, שאותם אין הם רגילים לבחון בדקדקנות, עד כי הם נרתעים מהם ומואסים בהם.
אבל רפי השכל לעולם אינם לא חדי־הבחנה ולא גאומטריקנים.
גאומטריקנים שאינם אלא גאומטריקנים ניחנים אפוא בשכל נכוֹח, ובלבד שהכול יוסבר להם באמצעות הגדרות ועקרונות; שאם לא כן הם רפים ובלתי נסבלים, כיוון שהם חושבים נכוחה רק כאשר העקרונות מבוארים כהלכה.
וחדי־ההבחנה שאינם אלא חדי־הבחנה לא ניחנים באורך הרוח הדרוש כדי לרדת אל שורשי העקרונות הראשוניים של הדברים הספקולטיביים והמדומיינים שלא ראו מימיהם ושהם חסרי כל שימוש.
2. ישנם סוגים שונים של תפיסות נכוחות; מקצתן נכוחות בתחום מסוים של דברים, ואילו בתחומים אחרים הן תועות. אנשים בעלי תפיסה כזאת מיטיבים להסיק מסקנות מעקרונות מעטים, והם בעלי שכל נכוח.
אחרים מצטיינים בהסקת מסקנות על סמך עקרונות רבים.
לדוגמה, בני הקבוצה הראשונה מבינים כהלכה את השפעות המים, תחום שיש בו עקרונות מעטים; אלא שהמסקנות הנובעות ממנו כה מעודנות, שרק בעלי שכל נכוח להפליא יוכלו להגיע אליהן.
והללו אולי לא יהיו גאומטריקנים גדולים, שכן הגאומטריה טומנת בחובה מספר רב של עקרונות, ואפשר שקיים סוג של שכל המסוגל לתפוס עקרונות מעטים לעומקם, אך לא יצליח בשום אופן לתפוס תחומים בעלי עקרונות רבים.
יש אפוא שני סוגי שכל: האחד תופס בזריזות ובעמקות את מסקנות העקרונות, והוא השכל הנכוח; והשני משיג מספר גדול של עקרונות בלי לערבב ביניהם, וזהו השכל הגאומטרי. האחד ניחן בחריפות ובחדות, השני רחב־יריעה. אלא שהאחד יכול להתקיים ללא השני: השכל יכול להיות חריף וצר, או לחלופין רחב ועמום.
3. אלה המורגלים לשפוט באמצעות הרגש אינם מבינים דבר בתהליך ההיסק, שכן הם מבקשים לתפוס את הדברים במבט חטוף ואינם רגילים לחפש אחר עקרונות. ואילו האחרים, המורגלים בביצוע היסקים על סמך עקרונות, אינם מבינים דבר בענייני הרגש, תרים בהם אחר עקרונות, ואין בכוחם לראות באבחת מבט.
4. גאומטריה, חדוּת־הבחנה
הרהיטות האמיתית לועגת לרהיטות, המוסר האמיתי לועג למוסר. מכאן שמוסר שיסודו בשיפוט לועג למוסר שיסודו בשכל, הנעדר כללים.
כי הרגש הוא נחלתו של השיפוט, כשם שהמדעים שייכים לשכל. חדות־ההבחנה היא מנת חלקו של השיפוט, והגאומטריה היא מנת חלקו של השכל.
ללעוג לפילוסופיה, פירושו לעסוק בפילוסופיה באמת.4
5. אלה השופטים יצירה בלי כללים, משולים, מנקודת מבטם של אחרים, לאנשים המתהלכים בלי שעון בעיני המשוענים. האחד אומר: "חלפו שעתיים". השני אומר: "חלפו רק ארבעים וחמש דקות". אני מציץ בשעוני ואומר לאחד: "אתה משתעמם", ולאחר אני אומר: "הזמן שלך טס, כי חלפו תשעים דקות". ואני לועג לאלה הטוענים נגדי שזמני נע בעצלתיים, ושאני דן את הזמן כאוות רוחי; הם אינם יודעים שאני אומד אותו על פי שעוני.
6. כשם שאנו מזיקים לשכלנו, כך אנו מזיקים לרגש שלנו.
אנו מטפחים את שכלנו ואת הרגש שלנו באמצעות שיחה. אנו מזיקים לשכלנו ולרגש שלנו באמצעות שיחה. השיחות הטובות והרעות מטפחות את השכל או מזיקות לו. חשוב אם כן לדעת לבחור כדי לטפח את השכל, ולא להזיק לו. ואת הבחירה הזאת לא נוכל לעשות אלא אם דאגנו לטפחו ולא הזקנו לו. כך נוצר מעגל קסמים, והמאושרים הם אלה שמצליחים להיחלץ ממנו.
7. ככל ששכלו של האדם מפותח יותר, כך הוא מרבה לגלות אנשים מקוריים. אנשים ממוצעים אינם מבחינים בין בני האדם.
8. אנשים רבים מקשיבים לדרשה באותה דרך שבה הם מקשיבים לתפילת ערבית.
9. אם ברצוננו למתוח ביקורת יעילה ולהוכיח לאדם שהוא שוגה, עלינו לראות מאיזה צד הוא משקיף על הדבר, שכן מצד זה הוא יהיה, לרוב, צודק. ועלינו להודות בפניו על אמת זו, ובה בעת להראות לו את הצד שממנו הדבר כוזב. הוא יסתפק בזאת, שכן נוכח שלא שגה, אלא רק נמנע מלראות את כל הצדדים; והרי אדם לא יבוא אל עצמו בטענות על כך שאינו רואה הכול, אלא שאינו רוצה לשגות. ייתכן כי כך הוא הדבר משום שהאדם מטבע ברייתו אינו יכול לראות הכול, ומטבע ברייתו אינו יכול לשגות מהצד שממנו הוא משקיף על הדבר; שכן רשמי החושים נכונים תמיד.
10. על פי רוב נוטים אנו להשתכנע יותר מנימוקים שהגינו אנו, מאשר מנימוקים שעלו על דעתם של אחרים.
11. כל הסחות הדעת5 הגדולות מסוכנות לחיים הנוצריים; אבל בין כל אלה שהמציא העולם, אין הסחת דעת מאיימת יותר מן הקומדיה. היא ייצוג כה טבעי וכה מעודן של התשוקות, עד שהיא מציתה ומולידה אותן בלבנו. יותר מכול היא מולידה בנו את התשוקה לאהבה, בייחוד כאשר היא מוצגת כתמצית הטוהר והיושרה. כי ככל שתיראה תמה לנפשות התמות, כך גדל הסיכון להתרשם ממנה. עוצמתה מחניפה לאהבתנו העצמית, וזו מעוררת כמיהה להשיג אותן תוצאות הזוכות לייצוג חי כל כך. ובה בעת נוצרת תודעה המושתתת על יושרת הרגשות המופיעים בקומדיה, והיא מסירה כל חשש מלב הנפשות הזכות, באשר הן מדמות שאין כל פגיעה בטוהר כשאוהבים אהבה הנראית להם חסודה כל כך.
אדם יוצא מאולם התאטרון בלב רוטט כל כך משפעת יופיה ומתיקותה של האהבה, נפשו ושכלו משוכנעים כל כך בתומתה, עד שהוא מוכן לקלוט את רשמיה הראשונים, או ליתר דיוק לארוב להזדמנות לעוררם בלבו של אדם אחר, כדי לזכות באותן ההנאות ובאותן ההקרבות שבהן צפה במלוא מוחשיותן בקומדיה.
12. סְקָרָמוּש,6 שאת ראשו ממלא דבר אחד.
אֶל דוֹטוֹרֶה, שמדבר במשך רבע שעה אחרי שאמר כבר הכול, עד כדי כך הוא להוט לדבר.
13. אנו אוהבים לחזות בטעות, בתשוקתה של קליאוֹבּוּלין,7 מפני שאינה מודעת לה. היא לא הייתה נושאת חן בעינינו אילולא הולכה שולל.
14. כאשר שיח טבעי מביע תשוקה או רושם, אדם מוצא בתוך עצמו את האמת של מה שהוא שומע, אמת שלא ידע כי היא קיימת בו, כך שהוא נוטה לאהוב את מי שמוליד בו את הרגש הזה. שכן זה שהוליד בנו את הרגש לא גילה לנו את הצד היפה שבו, אלא את הצד היפה שבנו. נדיבותו זו מעוררת בנו חיבה כלפיו, מלבד העובדה ששותפות רוחנית זו שיש לנו עמו משפיעה בהכרח על הלב וקוראת לו לאהוב.
15. הרהיטות משכנעת בדרכי נועם, לא בדרכי שררה; כרודנית, לא כמלכה.
16. הרהיטות היא אמנות אמירת הדברים כך: (1) שהמאזינים לה יכולים לשמוע את הדברים בהנאה ובלא כל מאמץ; (2) שהדברים נוגעים להם באופן אישי, כך שאהבתם העצמית מדרבנת אותם באופן רצוני יותר להרהר בהם.
יסודה של הרהיטות הוא אפוא בהתאמה שאנחנו מנסים לכונן בין השכל ללבם של אלה שאליהם אנחנו מדברים מצד אחד, ובין המחשבות לביטויים שבהם אנחנו עושים שימוש מצד שני. לשם כך שומה היה עלינו לחקור את צפונות לבו של המאזין כדי להתחקות אחר כל מניעיו, וכן כדי למצוא את ממדיו הנכונים של הדיבור שאנו מבקשים להתאים לו. עלינו לשים את עצמנו במקומם של האנשים המוכרחים להקשיב לנו, ולנסות בלבנו שלנו את הסגנון שאנו מעניקים לדיבורנו, על מנת לראות האם הסגנון והדיבור מתאימים זה לזה, והאם ניתן להבטיח שהמאזין ייכנע כביכול לדיבור על כורחו. עלינו להגביל את עצמנו כמיטב יכולתנו לטבעי ולפשוט; לא להאדיר את מה שהוא קטן, ולא להקטין את מה שהוא אדיר. לא די שיהא הדבר יפה; עליו להלום את הנושא, כך שלא יהיה בו לא עודף ולא חוסר.
17. הנהרות הם משעולים צועדים הנושאים אותנו לכל מחוזות חפצנו.
18. כשאיננו יודעים את האמת של משהו, עדיפה טעות רווחת אשר תשקיט את שכלם של הבריות, בדומה, למשל, לירח, שנהוג לייחס לו את חילופי העונות, את התפשטותן של מחלות וכו'. שכן מחלתו העיקרית של האדם היא סקרנות חסרת מנוח כלפי דברים שנבצר ממנו לדעת;8 ומוטב לו לחיות בתוך הטעות מאשר בתוך אותה סקרנות מיותרת.
18.א. סגנון כתיבתם של אפיקטטוס,9 מונטיין וסלומון דה טולטי10 הוא המקובל ביותר. אין מפליא ממנו לחדור לתודעה, לקבוע משכן בזיכרון, והוא גם המצוטט ביותר, שכן הוא מורכב ממחשבות שנולדו מתוך שיחות שגרתיות על החיים. כך, כשנדבר על הטעות הרווחת בקרב אזרחי העולם, לפיה הירח הוא סיבת הכול, לעולם לא נשכח לציין כי סלומון דה טולטי אומר שכשאין אנו יודעים את האמת של משהו, מוטב שתהיה זו טעות רווחת וכו', שהיא המחשבה לעיל.
19. הדבר האחרון שאדם קובע כשהוא כותב ספר הוא מה ישים בהתחלה.
20. סדר
ומדוע יעלה על דעתי לחלק את המוסר שלי לארבעה חלקים ולא לשישה? מדוע אעמיד את המידה הטובה על ארבע מידות, שתי מידות או מידה אחת? מדוע על Sustine et abstine11 ולא על "לך בדרכי הטבע" או "עסוק בענייניך הפרטיים בלי לגרום עוול", בדומה לאפלטון, או בכלל משהו אחר? — אלא שאז, תאמרו, הכול יסתכם במילה אחת. — כן, אבל הדבר חסר שחר אם אין מסבירים אותו; וכאשר מסבירים אותו, ברגע שפורטים לגורמים את הכלל האוצר בתוכו את כל הכללים האחרים, הם מגיחים מתוכו באותו בלבול שביקשנו למנוע. אך כשהם מכונסים כולם בתוך כלל אחד, הם נסתרים וחסרי תועלת, כבתוך ארגז, ולעולם אינם מתגלים אלא בבלבול הטבעי שלהם. הטבע יצר את כולם בלי לכלול את האחד במשנהו.
21. הטבע יצר כל אמת שלו בפני עצמה; האמנות12 שלנו כורכת אותן אלה בתוך אלה, אך דבר זה אינו כדרך הטבע: לכל אמת יש מקום משלה.
22. בל יגידו שלא אמרתי כל דבר חדש: סידור הנושאים הוא חדש; כאשר אנחנו משחקים טניס,13 שנינו משחקים באותו כדור, אלא שאחד מאתנו חובט בו טוב יותר מהאחר.
הרי זה כאילו אמרו לי שמילותי עבשות.14 וכשם שאותן מחשבות אינן יכולות ליצור דיון חדש רק מפני שסידורן שונה, כך אותן מילים אינן יוצרות מחשבות אחרות רק מפני שסידורן שונה.
23. מילים הערוכות בצורה שונה מכוננות משמעות שונה, ומשמעויות הערוכות בצורה שונה מכוננות רשמים שונים.
24. שפה
אל לנו להסיח את דעתנו אלא לצורך הרפיה, וזאת רק ברגע הנכון; עלינו לרפות את השכל רק כשהדבר הכרחי, ולא במקרה אחר. שכן אדם המרפה את שכלו שלא בעתו, מַלאֶה; ואדם המלאה שלא בעתו, מרפה, שהרי אנחנו נעקרים מעצם העניין.15 עד כדי כך חותרת רשעותה של התאווה לעשות הכול הפוך ממה שמבקשים לקבל מאתנו בלי להסב לנו עונג, שהוא המטבע למענו ניתֵן את כל המבוקש מאתנו.
25. רהיטות
היא זקוקה הן לנועם והן לאמת; אלא שנועם זה חייב להיות שאוב מן האמת.
26. הרהיטות היא ציור של המחשבה; לכן, אלה שמוסיפים כך וכך אחרי שסיימו לצייר, רושמים תמונה במקום דיוקן.
27. ערב־רב. שפה
אלה היוצרים אנטיתזות על ידי כיפוף מילים, משולים לאלה היוצרים חלונות מדומים לצורך סימטריה: הכלל העומד לנגד עיניהם אינו לדבר נכון, אלא לצור צורות נכונות.
28. סימטריה, בבחינת מה שנראה במבט ראשון, מושתתת על מה שאין סיבה לעשותו אחרת; כמו כן היא מושתתת על דמותו של אדם. מזאת אפשר להסיק שהסימטריה מבוקשת לרוחב בלבד, ולא לגובה ולעומק.
29. למראה הסגנון הטבעי אנחנו משתאים ונפעמים, כיוון שציפינו לראות סופר, ומצאנו לפנינו אדם. אניני הטעם, לעומת זאת, שלמראה ספר סבורים שניצב לפניהם אדם, נאחזים פליאה למצוא מולם סופר: Plus poetice quam humane locutus es.16 האחרונים מוקירים את הטבע, אשר מלמדם שהוא יכול לדבר על כל דבר, גם על תאולוגיה.
30. קראו את פרקים 2, 4 ו-5 של תורת היאנסניזם (Jansénisme); זהו חיבור ראוי ורציני.17
אני מתעב באותה מידה את המוקיון ואת השחצן: כדאי להתרחק מזה ומזה.
אנחנו מקשיבים לאוזן בלבד כיוון שאין לנו לב; אמת המידה היא היושרה. משורר ולא אדם ישר.
אחרי הפרק השמיני, היה נדמה לי שעניתי די והותר. יפעת ההשמטה, השיפוט.
31. כל מקסמי השווא שאנחנו מגנים אצל קיקרו18 זוכים למעריצים, והללו אינם מעטים.
32. ישנו מודל מסוים של חן ושל יופי המבוסס על יחס מסוים בין טבענו — יהיה רופס או איתן — לבין הדבר החביב עלינו.
כל מה שנוצר לפי מודל זה נושא חן בעינינו: בית, זֶמר, דיון, שירה, פרוזה, אישה, ציפורים, נהרות, עצים, חדרים, מלבושים וכו'. כל מה שאינו נוצר לפי מודל זה מאוס על אניני הטעם.
וכפי שמתקיים יחס מושלם בין זֶמר לבית שנוצרו לפי המודל הטוב, כיוון שכל אחד מהם, בדרכו, דומה למודל יחידי זה, כך מתקיים יחס מושלם בין דברים שנוצרו לפי המודל הרע. אין זה משום שהמודל הרע הוא יחידי, שהרי קיימים אינסוף כמותו, אלא שכל סונטה גרועה, למשל, ולא משנה על סמך איזה מודל רע נכתבה, זהה לחלוטין לאישה המתלבשת לפי מודל זה.
דבר לא ימחיש לנו את עליבותה של סונטה גרועה יותר מאשר לתת את הדעת לטבעה ולמודל שלה, ואחר כך לדמיין אישה או בית העשויים לפי מודל זה.
33. יופי פיוטי
כשם שאומרים יופי פיוטי, עלינו לומר יופי גאומטרי ויופי רפואי. אלא שאיננו אומרים כך; וזאת משום שברור לנו מהו מושא הגאומטריה, ושיסודה בהוכחות, ומהו מושא הרפואה, ושיסודה בריפוי. אך איננו יודעים מהו עיקרו של החן, שהוא מושאה של השירה. איננו יודעים מהו אותו מודל טבעי שצריך לחקות. ובהיעדר ידיעה זו, המצאנו אי אלו ביטויים מוזרים: "תור הזהב", "הפלא של ימינו", "גורלי", וכו'. ולעגה זו אנחנו קוראים "יופי פיוטי".
אך מי שידמיין אישה לפי מודל זה, שעיקרו לומר דברים קטנים במילים גדולות, יראה לנגד עיניו עלמת חן עטויה מראות ושלשלאות, והוא יצחק למראהּ, כיוון שחנה של אישה נהיר לנו יותר מחנם של טורי שיר. ואילו אלה שאינם מתמצאים בנושא יתפעלו ממנה במחלצותיה, ובכפרים רבים היא אף תיחשב למלכה. על כן אנחנו מכנים את הסונטות שנוצרו לפי מודל זה "מלכוֹת הכפר".
34. אדם לא ייתפס בעולם כבקיא בשירה, אלא אם כן עטה על עצמו את דגל המשורר, המתמטיקאי וכו'. אלא שהאנשים הישרים אינם חפצים בדגלים, ואינם מוצאים כל הבדל בין מלאכת המשורר למלאכת הרוקם.19
אנשי אשכולות אינם נקראים משוררים, גאומטריקנים וכו', אף שהנם כל אלה, והם פוסקים בכל אלה. איש אינו מעלה על דעתו שהם כאלה. כאשר הם נכנסים לחדר, הם מצטרפים לשיחה המתנהלת. אנשים אינם מזהים בהם תכונה מסוימת על פני אחרת, למעט במצבים שבהם הם נדרשים לעשות בה שימוש. או אז הם נזכרים בכך, שכן לא נהוג לומר על אנשים חדי לשון שהם כאלה אם נושא השיחה אינו השפה, בה במידה שנהוג לומר עליהם שלשונם חדה אם שאלת השפה עולה.
אי לכך, כשאנחנו אומרים על אדם הנכנס לחדר שהוא בר סמכא בשירה, אנחנו טופלים עליו שבחים כוזבים; וזה סימן רע אם לא פונים אל אדם כאשר צריך לשפוט טורי שיר אחדים.
35. מן הראוי לא לומר על אדם "הוא מתמטיקאי", או "מטיף", או "רהוט", אלא: "הוא אדם ישר". רק מעלה אוניברסלית זו תקפה בעיני. אם למראה אדם אנחנו נזכרים בספרו, זה סימן רע; הייתי רוצה שנבחין בתכונה כלשהי אך ורק על דרך המפגש וההזדמנות לעשות בה שימוש (Ne quid nimis),20 מחשש פן תאפיל על אדם או תגדיר אותו; אל לנו לחשוב על אדם שהוא מפליא לדבר רק כשנושא השיחה הוא כישרון דיבור, ורק אז.
36. לאדם יש שפע של צרכים, והוא אוהב רק את אלה המסוגלים לספק את כולם. "זה מתמטיקאי טוב", יאמר מישהו. אבל מה אעשה במתמטיקה? הוא יחשוב שאני פסוק מתמטי. "זה לוחם טוב". הוא יחשוב שאני קריה בצורה. אני זקוק אפוא לאדם ישר המסוגל להתאים את עצמו באופן כללי לכל צרכי.
37. [כיוון שנבצר מאתנו להיות אוניברסלים ולדעת כל מה שאפשר לדעת על הכול, עלינו לדעת מעט על הכול. כי ראוי שבעתיים לדעת משהו על הכול מאשר לדעת הכול על משהו. אוניברסליות זו היא הראויה ביותר. אם יש לאל ידינו לזכות בשני סוגי הידיעה, מה טוב. אך אם שומה עלינו לבחור, נבחר באפשרות הראשונה, ואנשים חשים ויודעים זאת, שכן אנשים הם לעתים קרובות שופטים מהימנים.]21
38. משורר ולא אדם ישר.
39. אילו היכה הברק במקומות נמוכים וכו', היו המשוררים וכל אלה שאינם יודעים לחשוב אלא על דברים מטבע זה נשארים ללא הוכחות.
40. אם ברצוננו להוכיח את הדוגמאות שבהן אנו משתמשים כדי להוכיח דברים אחרים, עלינו להשתמש בדברים האחרים כבדוגמאות; שהרי, כשם שסבורים אנו תמיד שהקושי נעוץ במה שאנחנו מבקשים להוכיח, כך נראות לנו הדוגמאות ברורות יותר ומועילות יותר לצורך המחשה זו.
הנה כי כן, כשברצוננו להראות דבר כללי, עלינו לציין את החוק הפרטי של מקרה יחיד שלו; אך אם ברצוננו להראות מקרה פרטי, נצטרך להתחיל מהחוק הכללי. שהרי הדבר שאותו אנחנו מבקשים להוכיח נראה לנו תמיד סתום, ואילו הדבר שבו אנחנו משתמשים לצורך הוכחה נראה לנו ברור. וזאת משום שכאשר אנו מציעים דבר־מה להוכחה, אנחנו מדמים תחילה שהוא סתום, ולהיפך, שהדבר שצריך להוכיח ברור, ועל כן קל־להשגה.
41. מכתמים מאת מרטיאליס:22 האדם אוהב רשעות. אולם לא כלפי שתומי העין ומוכי הגורל, אלא כלפי בני המזל המרוּממים. מי שחושב אחרת, טועה.
שכן החמדנות היא המקור לכל פעולותינו, ולאנושות וכו'.
עלינו לשאת חן בעיני אלה הניחנים ברגשות אנושיים ורכים. המכתם על שני שתומי העין חסר ערך, שכן הוא אינו מנחם אותם, אלא רק מרומם את תהילתו של המחבר. כל מה שנועד לטובתו של המחבר בלבד חסר ערך. Ambitiosa recidet ornamenta.23
42. נעים לכנות מלך נסיך, כי כך גורעים מייחוסו.
43. יש מחברים האומרים על יצירותיהם כך: "הספר שלי, הפרשנות שלי, הסיפור שלי" וכו'. הם נשמעים כמו הבורגנים שיש להם חזית לרחוב, ושהאמרה "הבית שלי" שגורה תדיר בפיהם. מוטב היה אילו אמרו: "הספר שלנו, הפרשנות שלנו, הסיפור שלנו" וכו'. כיוון שעל פי רוב חלקו של הזולת בדברים אלה רב יותר מחלקם.
44. ברצונכם שהבריות יחשבו עליכם טובות? אל תדברו טובות על עצמכם.
45. השפות הן כתבי צופן שבהם לא האותיות הופכות לאותיות, אלא המילים למילים, כך ששפה לא ידועה ניתנת לפענוח.
46. מי שבפיו מילים טובות, ניחן באישיות קלוקלת.
47. יש אנשים המיטיבים לדבר אך כותבים גרוע. הסיבה לכך היא שהמקום והקהל משלהבים אותם ודולים ממוחם יותר מכפי שהם מוצאים בתוכו ללא חימום זה.
48. כשאנחנו מוצאים בנאום מילים החוזרות על עצמן, ובנסותנו לתקן אותן הן מצטיירות לנו מדויקות כל כך עד כי בלעדיהן הנאום ייפגם, עלינו להשאירן. חזרה זו היא חותם הנאום. וזה בדיוק חלקה של הקנאה, שהיא עיוורת, ואינה רואה שחזרה זו איננה שגיאה במקום זה, כיוון שאין חוק כללי.
49. להסוות את הטבע ולכסותו בתחפושת. לא עוד מלך, אפיפיור או בישוף, אלא קיסר ירום הודו וכו'; לא עוד פריז, אלא בירת הממלכה. יש מקרים שבהם עלינו לקרוא לפריז פריז, ויש מקרים אחרים שבהם עלינו לקרוא לה בירת הממלכה.
50. אותה משמעות משתנה בהתאם למילים המביעות אותה. המשמעויות מקבלות את חשיבותן מן המילים תחת שיעניקו אותה להן. נזדקק לדוגמאות שימחישו זאת...
51. פירוני24 כדי לומר עקשן.
52. "קרטזיאני" יגיד רק מי שאינו כזה; "שחצן" יגיד רק השחצן; "פרובינציאלי" יגיד רק הפרובינציאלי, ואני מתערב שהמדפיס הוא שהמציא את הכותרת המכתבים הפרובינציאליים.25
53. מרכבה נהפכת או מוטלת, תלוי בכוונה.
לשפוך או להפוך, תלוי בכוונה. (לימוד זכות בכוח של הפרקליט על הנזיר.)
54. שונוּת
סגנון דיבור: "שמתי לעצמי מטרה להתקדש לדבר".
55. סגולה26 פותחת דלתות, סגולה מצודדת עין של וו.
56. לחזות: "החלק שאני נוטל באי־הנחת שלך". האדון החשמן לא רצה שיחזו אותו.
"מוחי מוטרד". אני מוטרד עדיף.
57. אני חש אי־נוחות נוכח דברי החנופה הבאים: "העמסתי עליך די והותר"; "אני חושש להלאות אותך"; "אני חושש שזה יהיה ארוך מדי". אדם סוחף אחריו את זולתו או מרגיז אותו.
58. פניך התכרכמו, "אנא, סלח לי". בלי ההתנצלות הזאת, לא הייתי חש כלל בקיומו של עלבון. "במחילה מכבודך..." שורש הרע היחידי כאן הוא ההתנצלות שלהם.
59. "לכבות את אש המרד": עודף נמלצוּת.
"אי־הנחת של גאוניותו": עודף שחץ במילים.
