אגומניאק

פרק 1

דרו

 

אני שונא את ערב השנה החדשה.

 

שעתיים בפקקים ועוד לא עברנו את ארבעה-עשר הקילומטרים הביתה מהשדה. כבר אחרי עשר בלילה. למה כל האנשים האלה לא במסיבה עכשיו? כל המתח ששבועיים בהוואי הצליחו לפוגג חזר שוב לכווץ לי את המעיים בלימוזינה שזחלה לאיטה לצפון העיר.

 

ניסיתי לא לחשוב על העבודה שאני חוזר אליה - שרשרת בלתי נגמרת של בעיות של אחרים נוסף על אלה שלי:

 

היא בגדה.

 

הוא בגד.

 

תשיג לי משמורת מלאה על הילדים.

 

היא בשום אופן לא תקבל את הבית בוויל.

 

היא רק רוצה את הכסף שלי.

 

היא לא מצצה לי כבר שלוש שנים. תקשיב, שמוק, אתה בן חמישים, קירח, נפוח ונראה כמו ביצה. היא בת עשרים ושלוש, שווה, עם ציצים צעירים כל-כך שהם כמעט מגיעים לה לסנטר. רוצה לתקן את הנישואים האלה? תחזור הביתה עם עשרת אלפים בשטרות טריים ומרשרשים ותגיד לה לרדת על הברכיים. אתה תקבל מציצה. היא תקבל כסף לבזבוזים. בוא לא נעמיד פנים שזה יותר ממה שזה באמת. לא מתאים לך? בניגוד לאשתך בקרוב-לשעבר, אני מקבל צ'קים. תרשום אותו לפקודת דרו מ' ג'אגר, עורך דין.

 

שפשפתי את העורף בתחושת קלסטרופוביה קלה במושב האחורי של האוּבֶּר והסתכלתי דרך החלון. זקנה עם הליכון עקפה אותנו.

 

"אני ארד פה," הודעתי לנהג.

 

"אבל מה עם המזוודה?"

 

כבר הייתי בדרך החוצה מהדלת האחורית. "תפתח את הבגאז'. ממילא אנחנו לא זזים."

 

התנועה לא זזה, והיינו רק שני רחובות מהבניין שלי. זרקתי לנהג טיפ של מאה דולר, הוצאתי את המזוודה מתא המטען ונשמתי עמוק את מנהטן.

 

אהבתי את העיר הזאת באותה מידה ששנאתי אותה.

 

פארק אווניו 575 היה בניין משופץ מתקופת טרום המלחמה בפינה הדרומית-מזרחית של רחוב 63 - כתובת שעושה רושם על אנשים עוד לפני שהם פוגשים אותך. מישהו שנושא את שם המשפחה שלי התגורר בבניין הזה עוד לפני שהפך לבניין דירות יוקרה במחיר מופקע. בגלל זה הותר למשרד שלי להישאר בקומת הקרקע גם כשכל העסקים האחרים סולקו משם לפני שנים. גם התגוררתי בקומה העליונה.

 

"ברוך שובך, מר ג'אגר." קידם את פניי השומר במדים ופתח לפניי את דלת הלובי.

 

"תודה, אד. פספסתי משהו כשלא הייתי?"

 

"לא. הכול כרגיל. אבל הצצתי על השיפוצים שלך לא מזמן. נראה טוב."

 

"הם משתמשים בכניסת השירות מרחוב 63 כמו שהם אמורים לעשות?"

 

אד הנהן. "בהחלט. בקושי שמענו אותם בימים האחרונים."

 

השארתי את המזוודה בדירה וירדתי במעלית בחזרה למטה לבדוק מה קורה. בשבועיים האחרונים, בזמן שאני התמזמזתי בהונולולו, חלל המשרד שלי עבר שיפוץ מלא. השיפוץ כלל איטום וצביעה של תקרות הגבס הגבוהות, והתקנת רצפות חדשות במקום רצפת הפרקט הישנה והשחוקה.

 

הפתח עדיין היה מכוסה מבפנים בניילון עבה כשנכנסתי. הרהיטים המעטים שלא העברתי לאחסון כוסו גם הם ביריעות. שיט. הם עוד לא סיימו. הקבלן הבטיח לי שעד שאשוב יישארו רק ליטושים אחרונים. פקפקתי בדבריו, ובצדק.

 

אבל כשהדלקתי אור שמחתי לראות שהלובי כבר מוכן. סוף-סוף, ערב שנה חדשה בלי הפתעות איומות לשם שינוי.

 

העפתי מבט זריז סביב ומה שראיתי מצא חן בעיניי. כשכבר עמדתי ללכת, שמתי לב לאור שהסתנן מתחת לדלת חדר תיוק קטן בקצה המסדרון.

 

בלי לייחס לזה חשיבות, הלכתי לכבות אותו.

 

עכשיו, אני מטר תשעים, תשעים ושלושה קילו, ואולי פשוט לא ציפיתי לזה, לא תיארתי לעצמי שאיתקל במישהו, אבל כשפתחתי את דלת חדר התיוק נבהלתי כמו אני לא יודע מה לראות אותה שם.

 

היא צרחה.

 

נסוגותי חזרה החוצה.

 

היא קמה, נעמדה על כיסא והתחילה לצעוק עליי כשהיא מנופפת באוויר בטלפון נייד.

 

"אני אתקשר למשטרה!" באצבעות רועדות היא חייגה אחת, ואז תשע, ונעצרה לפני הספרה האחרונה. "צא מפה מייד, אחרת אני מתקשרת!"

 

יכולתי להתנפל עליה, להעיף לה את הטלפון מהיד לפני שתקלוט שלא חייגה את הספרה האחרונה. אבל היא נראתה מבועתת, אז לקחתי עוד צעד אחורה והרמתי ידיים כאילו אני נכנע.

 

"אני לא הולך לפגוע בך." דיברתי בקול הכי מרגיע ושלֵו שיכולתי. "את לא צריכה להתקשר למשטרה. זה המשרד שלי."

 

"אני נראית לך מטומטמת? פרצת כרגע למשרד שלי."

 

"המשרד שלך? נראה לי שלקחת פנייה לא נכונה בפינת פסיכית ומשוגעת."

 

היא התנודדה על הכיסא, הרימה ידיים כדי לא לאבד שיווי משקל, ואז... החצאית שלה נפלה למטה.

 

"צא מפה!" היא התכופפה לתפוס את החצאית והרימה אותה חזרה למותניים כשהיא מפנה אליי את הגב.

 

"את לוקחת תרופות, גברתי?"

 

"תרופות? גברתי? אתה צוחק עליי?"

 

"יודעת מה?" הצבעתי על הטלפון שעדיין החזיקה. "אולי כדאי שתלחצי על האחד האחרון ותקראי למשטרה לפה. הם יוכלו להסיע אותך לבית המשוגעים שברחת ממנו."

 

היא פערה עיניים.

 

יחסית למשוגעת - עכשיו שיצא לי להסתכל כמו שצריך - היא דווקא הייתה ממש חמודה. שיער אדום-אש אסוף שנראה מתאים לאישיות הלוהטת שלה. אפילו שאם לשפוט מהמבט הרושף בעיניה הכחולות, טוב שהתאפקתי ולא אמרתי לה את זה.

 

היא לחצה על אחת והתחילה לדווח על הפשע של אדם שנכנס למשרדו שלו. "אני רוצה לדווח על שוד."

 

"שוד?" זקפתי גבה והסתכלתי סביב. הרהיטים היחידים בכל החדר היו כיסא מתקפל יחיד ושולחן מתכת מתקפל עלוב. "מה בדיוק אני גונב? את האישיות המקסימה שלך?"

 

היא תיקנה את התלונה למשטרה. "הסגת גבול. אני רוצה לדווח על הסגת גבול בפארק אווניו 575." היא השתתקה והקשיבה. "לא, לא נראה לי שהוא חמוש. אבל הוא גדול. ממש גדול. לפחות מטר שמונים. אולי יותר."

 

גיחכתי. "וחזק. אל תשכחי להגיד להם שאני גם חזק. רוצה שאעשה לך שריר? וכדאי שתגידי להם גם שיש לי עיניים ירוקות. לא כדאי שהמשטרה תבלבל ביני לבין שאר הגנבים הממש גדולים שמסתובבים במשרד שלי."

 

אחרי שניתקה היא המשיכה לעמוד על הכיסא ולנעוץ בי מבט.

 

"היה פה עכבר?" שאלתי.

 

"עכבר?"

 

"כי קפצת על הכיסא." צחקתי.

 

"זה מצחיק אותך?"

 

"האמת שכן. ואין לי שמץ של מושג למה. היה צריך לעצבן אותי מאוד לחזור הביתה מחופשה של שבועיים ולמצוא פולשת במשרד שלי."

 

"פולשת? אני לא פולשת. זה המשרד שלי. נכנסתי לפה לפני שבוע."

 

היא שוב התנדנדה קצת על הכיסא.

 

"אולי תרדי? עוד תפלי משם ותיפגעי."

 

"מאיפה לי לדעת שלא תעשה לי משהו ברגע שארד?"

 

נענעתי ראש והתאפקתי לא לצחוק. "מתוקה, תראי איזה גודל אני ואיזה גודל את. זה לא שאם תעמדי על הכיסא תהיי בטוחה יותר. אם הייתי רוצה לעשות לך משהו, כבר היית מעולפת פה על הרצפה."

 

"אני לומדת קרב מגע פעמיים בשבוע."

 

"פעמיים בשבוע? באמת? תודה על האזהרה."

 

"אתה לא צריך ללעוג לי. אולי אני דווקא יכולה לעשות לך משהו. יחסית לפולש אתה ממש לא מנומס, שתדע."

 

"רדי."

 

אחרי קרב מבטים של דקה שלמה היא ירדה מהכיסא.

 

"רואה? את בטוחה על הרצפה בדיוק כמו שהיית למעלה."

 

"מה אתה עושה פה?"

 

"לא התקשרת למשטרה, נכון? לרגע כמעט האמנתי לך."

 

"נכון. אבל אני יכולה."

 

"למה שתעשי את זה? בשביל שיעצרו אותך על פריצה והסגת גבול?"

 

היא הצביעה מטה על שולחן העבודה המאולתר שלה. רק עכשיו שמתי לב לניירות המפוזרים בכל מקום. "אמרתי לך. זה המשרד שלי. אני עובדת היום עד מאוחר כי השיפוצניקים כל-כך הרעישו שלא הצלחתי לגמור כל מה שהייתי צריכה. למה שמישהו יפרוץ פנימה כדי לעבוד בעשר וחצי בלילה בערב השנה החדשה?"

 

שיפוצניקים? השיפוצניקים שלי? משהו פה מוזר. "היית פה היום עם השיפוצניקים?"

 

"כן."

 

גירדתי את הסנטר והתלבטתי אם להאמין. "איך קוראים למנהל העבודה?"

 

"טומי."

 

שיט. היא דיברה אמת. טוב, לפחות חלק מזה חייב להיות אמיתי. "אמרת שנכנסת לפה לפני שבוע?"

 

"נכון."

 

"וממי בדיוק שכרת את המשרד?"

 

"ג'ון קוגר."

 

הגבות שלי התרוממו שתיהן בבת אחת. "ג'ון קוגר? הוא הוריד את המֶלֶנקָמפ, במקרה?"

 

"מאיפה לי לדעת?"

 

זה לא נשמע טוב. "ושילמת לג'ון קוגר הזה?"

 

"ברור. ככה זה עובד כששוכרים משרד. חודשיים פיקדון ושכירות חודש ראשון ואחרון."

 

עצמתי עיניים ונענעתי ראש. "שיט."

 

"מה?"

 

"עבדו עלייך. כמה כל זה עלה לך? חודשיים פיקדון וחודשיים שכירות? סך הכול ארבעה חודשים."

 

"עשרת אלפים דולר."

 

"בבקשה תגידי לי שלא שילמת במזומן."

 

משהו סוף-סוף נקלט אצלה, והצבע אזל מפניה היפות. "הוא אמר שהבנק שלו סגור כי מאוחר בערב והוא לא יכול לתת לי את המפתח עד שהצ'קים שלי יופקדו. אם אתן לו מזומן אוכל להיכנס ישר."

 

"שילמת לג'ון קוגר ארבעים אלף דולר במזומן?"

 

"לא!"

 

"תודה לאל."

 

"שילמתי לו עשרת אלפים במזומן."

 

"חשבתי שאמרת ששילמת לארבעה חודשים."

 

"נכון. זה היה אלפיים חמש מאות לחודש."

 

זה כבר היה מוגזם. מכל השטויות המשוגעות ששמעתי עד עכשיו, לחשוב שהיא תוכל לשכור משהו בפארק אווניו תמורת אלפיים חמש מאות בחודש היה השיא. פרצתי בצחוק.

 

"מה כל-כך מצחיק?"

 

"את לא מניו-יורק, נכון?"

 

"לא. בדיוק עברתי מאוקלהומה. איך זה קשור?"

 

התקרבתי אליה. "לא נעים לי לבשר לך, אוקלהומה, אבל הונו אותך. זה המשרד שלי. אני כאן כבר שלוש שנים. ואבא שלי היה פה בשלושים השנים שלפני זה. הייתי בחופשה בשבועיים האחרונים ושיפצתי את המשרד בזמן היעדרי. מישהו שקורא לעצמו על שם זמר עבד עלייך ולקח ממך מזומן כדי לשכור משרד שאין לו שום זכות להשכיר. לשוער קוראים אד. לכי לכניסה הראשית והוא יאשר לך כל מה שאמרתי עכשיו."

 

"זה לא ייתכן."

 

"מה את עושה, שאת צריכה משרד?"

 

"אני פסיכולוגית."

 

הושטתי יד. "אני עורך דין. תראי לי את החוזה שלך."

 

פניה נפלו. "הוא עוד לא הביא אותו. אמר שבעל הבית בחופשה בברזיל ושאני יכולה להיכנס, והוא יחזור בראשון בחודש לגבות שכר דירה ויביא לי את החוזה לחתום."

 

"נפלת קורבן להונאה."

 

"אבל שילמתי לו עשרת אלפים דולר!"

 

"זה עוד משהו שהיה אמור לעורר את חשדך. באלפיים חמש מאות בחודש אי אפשר לשכור בפארק אווניו אפילו ארון. לא נראה לך מוזר שהשגת כזה מקום תמורת גרושים?"

 

"חשבתי שהסתדרתי טוב."

 

נענעתי בראש. "בהחלט הסתדרת. כי סידרו אותך."

 

היא כיסתה את פיה בידה. "נראה לי שאני הולכת להקיא."