הערה
ספרון זה מגולל את אירועי הפשיטה הנאצית המפורסמת על הגטו ברומא, פשיטה שארכה בוקר אחד בלבד ובסופה גורשו למעלה מאלף יהודים למחנות המוות. היום הספר נכלל בקנון של הספרות הפוסט־מחתרתית. קוראים ומבקרים השוו אותו בצדק לספרו של דפו יומן שנת המגיפה ולפרקיו הראשונים של תולדות עמוד הקלון.2 לראשונה הודפס ברומא, בדצמבר 1944, בכתב העת מֶרקוּריו בגיליון שהוקדש לתנועת ההתנגדות, ומיד לאחר מכן הודפס שנית בכתב העת ליבֶּרה סטַמפה. בשנת 1947 תורגם ביוזמתו של ז'אן פול סארטר בשביל כתב העת זמנים מודרניים (Les Temps modernes) ובשנת 1955 פרסם אותו כתב העת גֶלריה בעמודיו המרכזיים של גיליון לציון השנה העשירית לשחרור איטליה. המהדורה הראשונה של הספר, כרך נפרד (1945), אזלה מן השוק זה שנים רבות, אף שהודפסה במספר עותקים רב. אלה עמודים שהקריאה בהם צורבת: מעבר לחשיבותה התיעודית היצירה מצטיינת באיכות הסגנון. אבל למי ששאל אותו על המסופר, השיב דבנדטי תשובה המבטלת את אבהותו על הכתוב: 'הנני מבקר ספרות, זהו מקצועי הספרותי היחיד. את 16 באוקטובר כתב מי שחווה אותו על בשרו. מוטב ליחסו לאיזה אלמוני רומאי חדש, כפי שהשאיר לנו אלמוני את חייו של קולה'.3 אבל יותר ממחבר אלמוני, מדברת כאן קבוצת עם, מקהלה מבועתת ואיומה שקולותיהם של הגיבורים הראשיים נבדלים ונשמעים בה רק לרגע קט ואובדים מיד, נבלעים לעד בגורל הטרגי המשותף. היום, שנים רבות לאחר ההתרחשויות, לא נועדה המהדורה החדשה הזאת רק לשוב ולהציג יצירה שלקוראים חדשים רבים תהיה בגדר תגלית ספרותית. אסונות, עוולות ומעשי אכזריות הם אולי חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה, אך הנאציזם — לעולם לא עוד.
עד לפני שבועות ספורים, מדי יום שישי בערב, עם נצנוצו של כוכב ראשון היו כל דלתות הענק של בית הכנסת, הפונות לפיאצה דֶל טֶמפיו, נפתחות לרווחה. מדוע הדלתות הגדולות דווקא ולא דלתותיהן המוסתרות מעט של הכניסות הצדדיות, כמו בשאר הערבים כולם? מדוע במקום אורם העמום של מנורות שבעת הקנים דלקו כל האורות הלוהטים הללו, אורות שהיו מתלקחים מהזהב, מבהיקים מזיו תבליטי הסטוקו — סמלי מגן דוד, חותמות שלמה, חצוצרות היובל — ושואבים ברק מפואר מרקמת הפרוכת התלויה לפני ארון הקודש, ארון הברית עם האלוהים? מפני שמדי יום שישי, עם נצנוצו של כוכב ראשון, חגגו את שיבת השבת.
לא במנגינה הדלה של החזן האבוד על הבימה המרוחקת, אלא ממרום מושבם של החזנים, לקול רעם ההילולים של העוגב, שרה מקהלת הנערים ברוב הוד והדר מזמור של רכּוּת קדושה, את הפיוט הקבלי העתיק 'לכה דודי לקראת כלה'. בוא, ידידי, בוא לקראת השבת... הייתה זאת הקריאה המיסטית לקבל את פניה של השבת המופיעה, המופיעה כמו כלה.
אך במקומה, באותו יום שישי בערב, החמישה־עשר באוקטובר, הופיעה בגטו לשעבר של רומא אשה לבושה שחורים, פרועת שיער ומוזנחת, ספוגת גשם כולה. היא אינה מצליחה לבטא את עצמה, ההתרגשות חוסמת את גרונה, ריר זב מזוויות פיה. היא רצה כל הדרך משכונת טרַסטֶוורֶה. רק לפני שעה קלה, בביתה של גברת שאצלה היא עובדת כמה שעות ביום, פגשה את אשתו של קרביניירֶה אחד, וזו אמרה לה שבעלה, הקרביניירֶה, פגש גרמני, והגרמני החזיק בידו רשימה של מאתיים ראשי משפחה יהודים העתידים להילקח עם כל בני ביתם.
היהודים שבשכונת רֶגולָה שמרו על הרגלם להשכים לישון. שעה קלה אחרי רדת הערב כולם כבר נמצאים בבתיהם. אולי נותר בדמם זיכרון של עוצר ישן נושן, של זמן שנסגרו בו בחריקה שערי הגטו עם רדת החשכה, בחדגוניות עיקשת שאולי הפכה מכוח ההרגל למוכרת ונעימה: תזכורת שהלילה לא נועד ליהודים, שהלילה צופן בעבורם סכנת היתפסות — סכנה של קנסות, מאסר ומכות. כך היהודים הללו, המואשמים במזימות ליליות להפרת סדרו של העולם וביטחונו, הפכו זה מכבר ליצורים של אור יום. השכם בבוקר, מיד לאחר שקרן אור ראשונה, מרופשת ואפורה כבתיהם, מתחילה לפלס את דרכה בין כרכובי הגגות כדי לחרוץ בהם, כמו בקופסאות שימורים, חריץ דק שיאיר את הסמטאות הצרות, כבר תמצא את כל היהודים הללו ברחוב. הם צועקים, וקוראים בקול זה בשמו של זה, ועושים עסקאות, ורבים, ומתווכחים, ומתמקחים ומנהלים משא ומתן, ומקימים המולה גדולה, אף כי הוויכוחים והעסקאות הללו אינם דחופים כלל. אבל היהודים האלה אוהבים את החיים, ומרגישים צורך בהתפרצות החיים לתוך תוכם פנימה — אותם חיים שהלילה שלל מהם.
גם בערב ההוא היו המשפחות סגורות ומכונסות בבתיהן. אימהות אחדות הדליקו את נרות השבת — לא בפמוטים היפים ביותר, אלו הוחבאו לאחר הביזות הראשונות של הגרמנים — בעוד שהזקנים עם סידור התפילה4 על ברכיהם השמיעו את ברכותיהם, ונעו בין מלמול התפילות לגינוי זועם וצורמני של הנכדים המפריעים. לכן לא התקשתה האשה פרועת השיער לכנס מספר גדול של יהודים ולהזהירם מפני הסכנה.
אולם לא נמצא ולו אדם אחד שיאמין לה, כולם צחקו. אף שהיא גרה בטרסטֶוורֶה, יש לצֶ'לסטֶה קרובי משפחה בגטו והיא מוכרת היטב לקהילה5 כולה. כולם יודעים שהיא פטפטנית, מופרעת והוזה — די להסתכל במחוות גופה כשהיא מדברת, בעיניה אחוזות הדיבוק מתחת לשיער הקש. ידוע גם שכולם במשפחתה מעט מטורללים, מי אינו מכיר את בנה הבכור, בן ה-24: רזה, שעיר, שחום ומשונה, בעל חזות של חכם6 מוחמץ, זה שאף אומרים עליו כי הוא סובל ממחלת הנפילה? כיצד ניתן להקשיב לצ'לסטה?
'תאמינו לי! תברחו, אני אומרת לכם!', התחננה האשה. 'אני נשבעת שזו האמת! אני נשבעת בחיי הילדים שלי!'.
האמת? מי יודע מה אמרו לה, מי יודע מה היא הבינה. צחוק זה וחוסר אמון זה מוציאים אותה מדעתה. היא מתחילה להשתולל ומשתמשת במילים קשות, כאילו אותו איום בא ממנה ולא מן הגרמנים ועכשיו היא נפגעת בראותה שאין מתייחסים אליה ברצינות. אילו ידעה מה להמציא, הייתה מחריפה את תוכן דבריה כדי להתנקם, כדי להצליח סוף סוף לנטוע בהם פחד. היא צועקת, מתחננת, עיניה מתמלאות דמעות מרוב כעס, היא מניחה את ידיה על ראשי הילדים כמגוננת עליהם בעצמה.
'עוד תתחרטו על כך! לו הייתי גברת אמיתית הייתם מאמינים לי. אבל מכיוון שאין לי גרוש, מכיוון שאני לובשת את הסמרטוטים האלה...', היא מציגה אותם בזעם, ורק קורעת אותם יותר.
שלושה־עשר חודשים חלפו מאז, ורבים מהעדים לאירועי אותו ערב מוכנים להודות שאולי, לו הייתה צ'לסטה גברת אמיתית ולא המסכנה הענייה... אולם בלילה ההוא הם שבו ועלו לבתיהם, התיישבו שוב סביב לשולחן לאכול ארוחת ערב ולהביע את דעתם על סיפורה התפל. ברור מה עבר בראשה של המטורפת: עשרים ימים קודם לכן איים רב־סרן קאפלר על נשיא הקהילה, הקומנדטורֶה7 מר פוֹאה, ועל נשיא איגוד הקהילות היהודיות, ד"ר אלמנסי, שייקח מאתיים יהודים כבני ערובה. המספרים היו זהים, ומכאן אי־ההבנה. אנשים עניים יודעים תמיד את הדברים בעקיפין ובאיחור, אבל הם חושבים כי המעט המגיע לידיעתם הוא זהב טהור. כעת הוסר האיום של מאתיים בני הערובה. הגרמנים הם אולי רשעים,8 אך הם אנשי כבוד.
בניגוד לדעה הרווחת, היהודים אינם חשדנים. אולי מוטב לדייק ולומר: הם חשדנים באותה דרך שהם ערמומים, בעניינים קטנים, אבל בעניינים גדולים הם מאמינים לכל דבר ותמימים להחריד. ביחס לגרמנים הם אכן היו תמימים והפגינו זאת כמעט לראווה. אפשר למצוא סיבות רבות לכך. ניסיון של מאות בשנים שכנע אותם שגזרת גורל היא שיתייחסו אליהם כאל כלבים, וכעת מרגישים היהודים צורך נואש באהדה אנושית: כדי לקבץ אותה, הם מציעים אותה לסביבתם. לסמוך על אנשים, להתמסר לידיהם, להאמין להבטחותיהם — זאת בדיוק ההוכחה לאהדה. האם התנהגו כך גם עם הגרמנים? לרוע המזל כן. אל מול הגרמנים שיחקה תפקיד גם הגישה הקלסית של היהודים העומדים בפני סמכות. עוד לפני חורבנה של ירושלים הפעילה הסמכות על היהודים כוח מוחלט, שרירותי, בלתי ניתן להבנה, כוח של חיים ומוות. הדבר הביא לידי כך שבראשם, ואף עמוק בתת המודע, לבשה הסמכות צורה של אל כל יכול, בלעדי וקנאי. לחשוד בו, בהבטחתו, בין אם טובה היא ובין אם רעה, משמע לחטוא. גם אם חטא זה לא יבוטא לעולם במילים וייוותר בגדר כוונה בלבד או מלמול, הם ייענשו בגינו במוקדם או במאוחר. וככלות הכול — הרעיון המנחה ביהדות הוא מושג הצדק. שליחותם של היהודים הייתה להעביר רעיון זה לתרבות המערב. רֶנן אף מציג אותו כמוטיב מרכזי לפרשנות של כל תולדות עם ישראל, עד לבשורות הגדולות על אחרית הימים, עד לציפייה המשיחית, עד להבטחה ליום הדין שבו, מחר או מי יודע מתי, יאיר השחר על פסגת אלפי השנים ואכן ישיב את מלכות הצדק לעולמנו.9
מכל הסיבות הללו, בטחו יהודי רומא בדרך כזאת או אחרת בגרמנים, גם — והיינו אומרים בעיקר — לאחר אירועי העשרים ושישה בספטמבר. הם הרגישו חסינים מכל רדיפה נוספת. אילו רדיפה אכן הייתה מתרחשת, היה זה אי־צדק גמור, וטבעם לא הניח להם להאמין באפשרות כזאת. להחצין את הפחד משמעו יהיה להתפלמס עם הגרמנים, להפגין כלפיהם סלידה. וככלות הכול יהיה זה חטא נגד הסמכות. לכן בערב ההוא לעגו היהודים לבשורתה של צ'לסטה המשוגעת.
(אנו מתנצלים על הסטייה הזאת וגם על האחרות שעוד תידרשנה בהמשך הדברים. כדי להבין במלואה את אכזריות הדרמה שאנו מנסים לשחזר, כדאי להכיר קצת יותר את הנפשות הפועלות.)
לאמיתו של דבר, ב-26 בספטמבר 1943, בערב, זומנו נשיא הקהילה היהודית של רומא ונשיא איגוד הקהילות האיטלקיות — על ידי ד"ר קאפָּה, קצין משטרה בכיר — להתייצב בשעה 18:00 בשגרירות הגרמנית. הם התקבלו ב'כבוד' ובנימוס מבעית על ידי הרברט קאפלר, רב־סרן באס־אס, שהזמינם לשבת ובנימה של שיחה רגילה דיבר רגעים אחדים על הא ועל דא. לאחר מכן ניגש ללב העניין: יהודי רומא אשמים כפליים, כאיטלקים (אבל בעוד פחות מחודשיים, ישלול צו גרמני־פאשיסטי מיהודי איטליה את אזרחותם האיטלקית, בחסותם של ראן, מוסוליני ופאבוליני, ומה יהיה אז, רב־סרן קאפלר?) — כאיטלקים בשל בגידתם בגרמנים, וכיהודים בשל השתייכותם לגזע האויבים הנצחיים של גרמניה. לאור זאת ממשלת הרייך מטילה עליהם מס של חמישים קילוגרמים של זהב, ועליהם למסור אותם עד השעה 11:00 בבוקרו של יום שלישי הקרוב, 28 בחודש. אם לא תימלא הדרישה, ייתפסו מאתיים יהודים ויגורשו לגרמניה. כלומר קצת יותר מיום וחצי כדי למצוא חמישים קילוגרמים של זהב.
לטענה בדבר הקשיים שבמילוי הדרישה, שניסו שני הנציגים היהודים להעלות בפניו, ענה רב־הסרן שלסיוע בחיפוש הזהב הוא מוכן לספק כלי רכב ואנשים. שני ה-Herren [האדונים] יסרבו? זה בסדר, כלום לא קרה. אבל, כדי להוכיח שוב את נדיבותו, דחה בשעה אחת את מועד מסירת הזהב. הם שאלו אותו לערך הזהב בלירטות. קאפלר הבין מיד את כוונתם: בלירטות איטלקיות, ענה, אין לרייך הגדול צורך, וחוץ מזה, בחייך, לכשיזדקק להן, הוא תמיד יוכל להדפיסן. לאחר מכן מצא לנכון למסור פרטים נוספים על עצמו ולהבהיר שאתו לא כדאי להתעקש ולסרב, אחרת ייקח על עצמו אישית את משימת מעצר האנשים. הוא כבר התנסה בפעולות רבות מסוג זה, בנסיבות דומות, ותמיד בהצלחה מרבית. באמירה הזאת נראה היה שמוצו כל הטיעונים, והישיבה ננעלה.
המשטרה האיטלקית, שיודעה מיד על כפיית התשלום, לא ענתה. כתבו שוב ושוב, הלכו, טלפנו: השתיקה, אם לנסח זאת בשנינה אכזרית, שווה הייתה יותר מזהב. על כן באותו ערב ובבוקר למחרת התכנסו פרנסי הקהילה ובעלי ממון, שנחשבו בקיאים ביותר בעסקים. הם התאבלו, התווכחו, הכריזו כי הדרישה אינה ניתנת למימוש, אך הנחושים שבהם גברו. איסוף הזהב החל בזמן. השמועה כבר עשתה לה כנפיים בין היהודים, ובכל זאת בתחילה הגיעו התרומות לאטן, במין הססנות שכזאת. באותן שעות הודיע הוותיקן לא באופן רשמי, כי הוא מעמיד לרשות היהודים חמישה־עשר קילוגרמים של זהב לכיסוי הגרעונות שאולי ייווצרו.
אך בינתיים החל המצב להשתפר. בשלב זה רומא כולה התרגשה לשמע העוולה הנעשית על ידי הגרמנים. בזהירות, כחוששים להיתקל בסירוב, נבוכים להציע זהב ליהודים העשירים, הופיעו כמה 'אריים'. הם נכנסו במבוכה לחדר הסמוך לבית הכנסת, לא בטוחים אם עליהם להסיר את הכובע או להישאר בראש מכוסה, כפי שדורש, כידוע, מנהגם הדתי של היהודים. כמעט בענווה הם שאלו אם גם הם יכולים... אם זה יתקבל בברכה... למרבה הצער הם לא השאירו את שמותיהם, שמות שהיינו רוצים לזכור ולשמור לרגעים של חוסר אמון באחינו בני האדם. שב ועולה בזיכרון ביטוי שגם ג'ורג' אליוט השתמשה בו, והוא יפה בעינייננו: 'החָלָב של טוב הלב האנושי'.
