פרולוג ראשון: למעלה
הוא קרוב כל כך לשמיים, והשמיים נפלאים, קטיפתיים ועשירים ושחורים כקסת דיו. מתחת להם צפים עננים כמו פרות ים עצלות, מופזים בזיו העיר שמתחתיו.
קיימברידג'. מצודת המדע. אור באפלה.
נהר. עיר. כמה פרות. הרבה אקדמאים. מבוך של קולג'ים. מבוך של ידע ושל בּוּרוּת.
כל כך הרבה עבר.
כל כך הרבה עתיד — אילו רק היה אפשר לתפוס אותו.
ברגע הנוכחי, מצבו של העתיד דווקא די רעוע.
הוא עומד ברִיק, ארבעים מטר מעל לפני הקרקע, לחוץ אל מגדל כנסייה, רגליו תחובות בזיז צר עד גיחוך, זרועותיו פרושות כצלב. כפות ידיו לופתות שני ורדים עשויים מאבן. לחי ימין נוגעת באבן מחוספסת.
קרירה כל כך. ישנה כל כך. אדישה כל כך.
הוא הצליח במשימה שלו. אבל מה עכשיו?
מה שבמבט מלמטה נראה לא מסובך, מתברר עכשיו במבט שני כתובעני מבחינה טכנית. עליו לעבור משטח אבן חלק כדי להגיע לזיז צר מתחתיו. הוא מתמתח בין שני ורדי האבן ומגשש בזהירות ברגל שמאל.
עכשיו לראשונה מתברר לו לאיזה גובה טיפס מעל פני הקרקע. גובה קטלני.
ידיו לחות מזיעה. הוא זורק עוד מבט למטה, אל הרחבה שבחזית הקפלה ומעל לקולג'ים ולגנים. מאחור, במרחק, הנהר, פס מתנוצץ.
רחוק כל כך. עמוק כל כך. קטן כמו צעצוע.
משב רוח מלטף את לחיו כמו נשיקה.
הוא כבר כמעט שם! ממש לא רחוק!
התמתחות, אחיזה — זה הכול.
אבל לפני כן עליו להרפות מאחד מוורדי האבן, להתמתח בחלל האוויר ולשים את כל מבטחו בבליטת אבן יחידה, ביד יחידה. ריח לא נעים מגיע לאפו. משב של ריקבון. הוא שמע שקורה שיונים נקלעות לחללים שבמגדל, מתות שם ומרקיבות. בית קברות מפואר ליונים, אולי רק כמה סנטימטרים מראשו, מעבר לאבן הצהובה, העתיקה. מוות וניוון. דורות של נוצות אפורות. דורות של עצמות דקיקות, חיוורות. אין לו שום חשק להיעשות לאחת העצמות. הוא מוכרח לחזור אל החיים!
הוא מותח את ידו, עוד ועוד, ולמרות זאת לא מצליח להגיע אל הזיז המושיע. בזהירות הוא מרפה את אחיזת יד שמאל. זה נותן לו מעט יותר מרחב תמרון, ולבסוף הוא מרגיש אבן מתחת לאצבעות השלוחות — ראשית רק את הקרירות, ואז גם לחות ומרקם.
כמו עור של קרפדה.
עכשיו, כשהגיע לבטח למקום אחיזה חדש, הוא יכול להתמתח, ואז רגל שמאל...
אבל אז... רִיק!
הרגל מחליקה מהזיז.
יד שמאל חותרת באַיִן.
יד ימין נשלחת נואשות לפנים — ונאחזת בריק.
"רוצח!" שואג קול, כמו במרחק גדול.
"רוצח! רוצח! רוצח..."
