איילין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איילין
מכר
מאות
עותקים
איילין
מכר
מאות
עותקים

איילין

4.1 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Eileen
  • תרגום: ברוריה בן־ברוך
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 271 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 31 דק'

אוטסה מושפג

אוטסה מושפג היא סופרת אמריקנית. היא נולדה בבוסטון ב-1981, בת לאם ילידת קרואטיה ולאב יהודי יליד איראן. הורי אימהּ לחמו בשורות הפרטיזנים נגד הנאצים, והורי אביה היו סוחרים עשירים בטהרן, שאולצו לעזוב את המדינה בשנות המהפכה. הוריה של מושפג שניהם מוזיקאים, ועד גיל שבע כבר למדה לנגן בארבעה כלי נגינה שונים. לימים נטשה את המוזיקה לטובת הכתיבה. סיפורים קצרים שלה התפרסמו בניו יורקר, בפריז ריוויו, בגרנטה ובבמות אחרות. נובלה ראשונה פרי עטה — מק'גלו — ראתה אור ב-2014 וזכתה בפרסים. איילין הוא רומן הביכורים שלה. הוא ראה אור ב-2015, זכה בפרס פן המינגוויי לספרי ביכורים, והיה מועמד לפרס חוג המבקרים וברשימה הקצרה לפרס בוקר. ב-2017 פרסמה מושפג את קובץ הסיפורים "געגועים לעולם אחר", וזה זכה לשבחי הביקורת. הרומן השני פרי עטה — שנת המנוחה וההירגעות שלי (2018) — היה רב־מכר בארצות הברית ועתיד לראות אור בספרייה לעם.

תקציר

אווירת חג המולד הקרב ובא לא מעודדת במיוחד את איילין דנלופ, צעירה צנועה אם כי יוצאת דופן, הלכודה בין חובת הטיפול באביה השתיין לעבודתה בתור מזכירה במוסד לעבריינים צעירים, שמזמנת לה זוועות יומיומיות משלה. איילין מטפחת בלהט טינות ותיעוב עצמי ומכלה את ימיה המשמימים בפנטזיות סוטות ובחלומות הימלטות אל העיר הגדולה. בינתיים היא מעסיקה את עצמה בגנֵבה מחנויות, במעקבים חשאיים אחרי סוהר שרירי בשם רנדי ובהתמודדות עם הצרות שגורם אביה, שהולך ומאבד את שפיותו. כשיפהפייה זוהרת וחייכנית מפציעה על הבמה בתור היועצת החינוכית החדשה של המוסד, איילין נשבית בקסמה ולכאורה נדמה שחברות פלאית צומחת בין השתיים. אלא שבפיתול עלילתי בסגנון היצ'קוק, מסירותה של איילין לידידתה החדשה הופכת לשותפות לפשע שכמוהו לא העלתה איילין בדמיונותיה הפרועים ביותר.
 
אוטסה מושפג היא סופרת אמריקנית. נולדה בבוסטון ב-1981, בת לאם ילידת קרואטיה ולאב יהודי יליד איראן. הורי אימה לחמו בשורות הפרטיזנים נגד הנאצים, והורי אביה היו סוחרים עשירים בטהרן, שאולצו לעזוב את המדינה בשנות המהפכה. שני הוריה של מושפג מוזיקאים, ועד גיל שבע כבר למדה לנגן בארבעה כלי נגינה שונים. לימים נטשה את המוזיקה לטובת הכתיבה. סיפורים קצרים שלה התפרסמו בניו יורקר, בפריז ריוויו, בגרנטה ובבמות אחרות. איילין הוא רומן הביכורים שלה. הרומן השני פרי עטה – שנת המנוחה וההירגעות שלי (2018) – היה רב-מכר בארצות הברית ועתיד לראות אור בספרייה לעם.
 
"איילין היא אחת הדמויות הכי משונות ודפוקות שנתקלתי בהן בספרות, ועם זאת, בדרכה הייחודית, היא מעוררת חיבה יותר מכל החריגים אי-פעם. סמכו עליי, עוד לא קראתם שום דבר שדומה ל'איילין', אפילו קצת." וושינגטון פוסט

פרק ראשון

1964
 
נראיתי אז כמו כל בחורה צעירה שהייתם מצפים לראות באוטובוס עירוני, קוראת ספר ספרייה בכריכת בד על צמחים או על גאוגרפיה, שערי החום הבהיר אסוף אולי ברשת. הייתם חושבים אולי שאני תלמידת בית ספר לאחיות או קלדנית, הייתם מבחינים בכפות הידיים העצבניות, בהרעדת כף הרגל, בנשיכת השפה. לא נראיתי מיוחדת משום בחינה. קל לי לדמיין את הבחורה ההיא, מין גרסה זרה שלי, צעירה ועכברית, נושאת תיק עור אנונימי או מכרסמת בוטנים מתוך שקית קטנה, ממוללת כל אחד מהם בין האצבעות העטויות כפפה, שואבת את הלחיים פנימה, שולחת מבט חרד דרך החלון. אור הבוקר האיר את הפלומה הדקה שעל פניי, שניסיתי להסתיר בפודרה דחוסה בגוון ורוד מדי לעורי החיוור. הייתי רזה, גזרתי משוננת, התנועות מחודדות ומהוססות, היציבה נוקשה. עור פניי היה מכוסה בהמון צלקות רכות של פצעי בגרות, שטשטשו כל תענוג או טירוף שיכלו להסתתר תחת אותו מעטה ניו־אינגלנדי צונן וקטלני. אילו הרכבתי משקפיים אולי היו חושבים שאני חכמה, אבל לא הייתה לי סבלנות להיות חכמה באמת. הייתם מצפים ממני ליהנות מהדממה בחדרים סגורים, להתנחם בשקט משמים, להעביר מבט איטי על טפטים, קירות, וילונות כבדים, לא להסיט את המחשבה ממה שהעיניים רואות — ספר, שולחן, עץ, אדם. אבל אני דווקא תיעבתי שקט. תיעבתי דממה. שנאתי כמעט הכול. כל הזמן כעסתי והייתי אומללה מאוד. ניסיתי לשלוט בעצמי, וזה רק עשה אותי מסורבלת יותר, אומללה יותר, כועסת יותר. הייתי כמו ז'אן ד'ארק או המלט, רק בחיים הלא נכונים — חיים זניחים, חסרי ערך, בלתי נראים. אין דרך יפה לנסח זאת: לא הייתי אז אני עצמי. הייתי מישהי אחרת. הייתי איילין.
ובאותם ימים — כל זה קרה לפני חמישים שנה — הייתי חסודה. תראו אותי. לבשתי חצאיות צמר כבדות שכיסו את הברכיים, גרבונים עבים. את הז'קטים והחולצות כפתרתי תמיד עד הצוואר. ראשים לא הסתובבו אחריי. למען האמת לא היה שום דבר בעייתי או נורא במיוחד במראה החיצוני שלי. הייתי צעירה ורגילה, ממוצעת אפשר לומר. אבל באותם ימים חשבתי שאני הכי גרועה בעולם — מכוערת, מגעילה, חריגה. במצב כזה, מגוחך היה למשוך תשומת לב לעצמי. כמעט לא ענדתי תכשיטים, אף פעם לא השתמשתי בבושם, ואת הציפורניים לא צבעתי. זמן־מה ענדתי טבעת משובצת באבן אודם קטנה. היא הייתה שייכת פעם לאימי.
הימים האחרונים שלי כאותה איילין קטנה וכועסת היו בשלהי דצמבר, בקור הקשוח של העיירה שנולדתי וגדלתי בה. השלג ירד, וגובהו הגיע למטר ויותר. הוא רבץ ככלב נאמן בכל חצר קדמית, נפרש כשיטפון על פני כל אדן חלון בקומות הקרקע. בשעות היום נמסה השכבה העליונה של השלג, והבוץ המרופש בסבכות הניקוז התרופף קצת, ולרגע היה אפשר להיזכר שהחיים יכולים להיות עליזים מפעם לפעם, שהשמש בכל זאת זורחת. אבל לקראת ערב נגוזה השמש והכול שב וקפא, ובלילה כוסה השלג בשכבת כפור עבה שיכלה לשאת את משקלו של אדם מבוגר. מדי בוקר פיזרתי מלח מתוך דלי שעמד ליד דלת הכניסה על השביל הצר שבין מרפסת הכניסה לרחוב. נטיפי קרח השתלשלו מקורת הגג מעל דלת הכניסה, ואני הייתי עומדת ומדמיינת שהם ניתקים וננעצים לי בין השדיים, מפלחים כקליעים את הסחוס העבה של כתפיי או כותשים לרסיסים את מוחי. השלג שעל המדרכה כבר פונה בידי שכנינו — משפחה שאבי לא סמך עליה מפני שהם היו לותרנים והוא קתולי. אבל הוא לא סמך על אף אחד. הוא היה מלא פחדים ושיגעונות כדרכם של שתיינים כבדים. לכבוד חג המולד השאירו השכנים הלותרנים האלה ליד דלת הכניסה שלנו סלסילת נצרים לבנה עטופה בנייר צלופן, ובה תפוחים מבהיקים משעווה, בונבוניירה ובקבוק שרי. אני זוכרת שעל הכרטיס נכתב: ״תבורכו שניכם".
מי ידע באמת מה קורה בתוך הבית כשהייתי בעבודה? הבית היה מבנה של שלוש קומות בסגנון קולוניאלי, עשוי עץ חום ומעוטר בצבע אדום מתקלף. אני מתארת לעצמי את אבי מרוקן לתוך פיו את בקבוק השרי ברוח החג, מצית סיגר ישן בלהבת הכיריים. תמונה מצחיקה. בדרך כלל הוא שתה ג'ין. לפעמים בירה. הוא היה שתיין, כפי שאמרתי. מהבחינה הזאת הוא לא היה מסובך. כשקרה משהו, קל היה להסיח את דעתו ולהרגיע אותו: פשוט נתתי לו בקבוק ויצאתי מהחדר. מובן שבתור אישה צעירה השתייה שלו העיקה עליי, השרתה עליי מתח ועצבנות. זה מה שקורה כשחיים עם אלכוהוליסט. מהבחינה הזאת אין שום ייחוד בסיפור שלי. ברבות השנים חייתי עם לא מעט גברים אלכוהוליסטים, וכל אחד מהם לימד אותי שאין תועלת בדאגה, אין טעם לשאול מדוע, כל ניסיון לעזור הוא בבחינת התאבדות. הם מי שהם, לטוב ולרע. עכשיו אני חיה לבדי. באושר. בעליצות אפילו. אני זקנה מכדי להתעסק בענייניהם של אחרים. הפסקתי לבזבז את הזמן על תכנון העתיד, על דאגה לדברים שעדיין לא קרו. אבל כשהייתי צעירה דאגתי כל הזמן, בעיקר לעתיד שלי, ובדרך כלל לעניינים שנגעו לאבי — כמה זמן נותר לו לחיות, מה יעולל, מה מחכה לי בבית כשאחזור בערב מהעבודה.
הבית שלנו לא היה מקום נעים במיוחד. אחרי שאימי מתה לא טרחנו אפילו למיין או לאפסן את החפצים שלה, לא שינינו דבר. ומפני שהיא כבר לא הייתה ולא ניקתה, התמלא הבית לכלוך ואבק וקישוטים מיותרים וחפצים, חפצים, חפצים בכל מקום. ואף על פי כן הרגשתי שהוא ריק לגמרי. הוא דמה לבית נטוש שבעליו קמו לילה אחד וברחו, כמו יהודים או צוענים. לא השתמשנו כמעט בחדר העבודה או בחדר האוכל או בחדרי השינה שבקומה העליונה. הכול פשוט רבץ וצבר אבק, כתב עת פרוש על מסעד הספה במשך שנים, צלוחית ממתקים מלאה נמלים מתות. זה זכור לי כמו אותם תצלומי בתים שנהרסו בניסוי גרעיני במדבר. נראה לי שאתם יכולים להשלים בעצמכם את הפרטים.
ישנתי בעליית הגג, על מיטה מתקפלת שאבי קנה כעשר שנים קודם לכן לטיול מחנאות שמעולם לא יצא לפועל. עליית הגג הייתה חדר לא גמור, מקום קר ומאובק שנהגתי לברוח אליו כשאימי חלתה. השינה בחדר ילדותי, שהיה סמוך לחדר שלה, הייתה בלתי אפשרית. היא ייללה ובכתה וקראה בשמי כל הלילה. בעליית הגג, לעומת זאת, היה שקט. לא חדר לשם יותר מדי רעש מהקומות התחתונות. לאבי הייתה כורסה שגרר מחדר העבודה אל המטבח. הוא ישן שם. הכורסה הייתה מסוג הכיסאות הנוטים לאחור במשיכת ידית, וכאשר נקנתה הייתה חידוש מקסים. אבל הידית כבר לא פעלה, והחפץ הזה החליד בתנוחת שכיבה נצחית. כל הדברים בבית דמו לכיסא הזה — מטונפים, הרוסים וקפואים.
אני זוכרת שבאותו חורף שמחתי שהשמש שוקעת מוקדם כל כך. בחסות החשכה הרגשתי קצת יותר נינוחה. אבי, לעומת זאת, פחד מהחושך. אולי זה נשמע כמו איזו מוזרות חמודה, אבל זה לא היה חמוד. בלילות הוא היה מדליק את הכיריים ואת תנור האפייה ושותה ומביט בלהבות הכחולות המזמזמות תחת נורת התקרה העמומה. תמיד קר לו, אמר. ובכל זאת הוא לא לבש כמעט כלום. באותו ערב מסוים — כאן אתחיל את הסיפור — מצאתי אותו יושב יחף על המדרגות, שותה את השרי, ובדל סיגר נעוץ בין אצבעותיו. ״איילין המסכנה," אמר בארסיות כשנכנסתי הביתה. הוא בז לי נורא, חשב תמיד שאני עלובה ולא מושכת, ולא הייתה לו שום בעיה להגיד לי את זה. אילו חלומותיי בהקיץ היו מתממשים אז, יום אחד הייתי מוצאת אותו שרוע למרגלות המדרגות במפרקת שבורה אך עדיין נושם. ״הגיע הזמן," הייתי אומרת בנימת השיעמום המופגנת ביותר שיכולתי לגייס ומעיפה מבט בגוף הגוסס. אז נכון, תיעבתי אותו, אבל הייתי צייתנית מאוד. רק שנינו היינו בבית — אבא ואני. יש לי אחות, והיא עדיין חיה, למיטב ידיעתי, אבל לא דיברנו יותר מחמישים שנה.
״היי אבא," אמרתי ועברתי לידו כשעליתי במדרגות.
הוא לא היה איש גדול במיוחד, אבל היו לו כתפיים רחבות ורגליים ארוכות, והיה לו מין מראה מלכותי. שערו האפור המידלדל הזדקר ואז השתוחח על קודקודו. פניו נראו מבוגרות בעשרות שנים מכפי גילו, והייתה בהן ספקנות תמימה והבעה של מורת רוח נצחית. במבט לאחור הוא דמה מאוד לאסירים בכלא שעבדתי בו — רגיש וכועס. ידיו רעדו כל הזמן, בלי קשר לכמות האלכוהול ששתה. הוא גירד ללא הרף את סנטרו, שהיה אדום ושמוט ומקומט. הוא היה מחכך אותו כפי שמשפשפים ראש של ילד וקוראים לו שובב. הדבר היחיד שמצער אותו, אמר, הוא שלא הצליח לגדל זקן אמיתי, כאילו היה מסוגל לכך אילו רק רצה בזה באמת, אבל נכשל. ככה הוא היה — מלא חרטה ויהירות וחסר היגיון בעת ובעונה אחת. לא נראה לי שאהב באמת את בנותיו. טבעת הנישואים שהמשיך לענוד שנים אחרי מות אימנו רמזה שאהב אותה, לפחות במידה מסוימת. אם כי אני חושדת שהוא לא היה מסוגל בכלל לאהוב, לאהוב באמת. הוא היה טיפוס אכזרי. הדרך היחידה שמצאתי עד כה לסלוח לו היא לדמיין את הוריו מכים אותו בילדותו. זה לא פתרון מושלם, אבל זה עושה את העבודה.
הסיפור הזה לא בא לספר כמה נורא היה אבא שלי, שיהיה ברור. המטרה היא לא להתלונן על אכזריותו, בשום אופן לא. אבל זכור לי היטב שבאותו יום על המדרגות הוא סובב את הראש והסתכל עליי מלמטה ועשה פרצוף כאילו הוא נגעל לראות אותי. עמדתי על מישורת המדרגות והסתכלתי בו מלמעלה.
״את יוצאת שוב," אמר בצרידות, ״ללרדנר." לרדנר הייתה חנות המשקאות בקצה השני של העיר. בקבוק השרי הריק החליק מבין אצבעותיו והתגלגל למטה, מדרגה אחר מדרגה.
כיום אני קרת רוח מאוד, שלווה אפילו, אבל באותם ימים הייתי מתרתחת בקלות. אבי דרש ממני ללא הרף לעשות את רצונו, כמו שפחה, כמו משרתת. אבל לא הייתי מסוג הבחורות שיכולות להגיד לא למישהו.
״בסדר," אמרתי.
אבי רטן ופמפם את בדל הסיגר.
כשהייתי מוטרדת נהגתי להתנחם מעט בטיפוח הופעתי. למען האמת הייתי כפייתית לגמרי בנוגע למראה שלי. יש לי עיניים קטנות וירוקות, וקשה — באותם ימים היה קשה במיוחד — למצוא בהן שמץ של חביבות. אני לא מאותן נשים שמנסות לרַצות את העולם כל הזמן. אני לא מחושבת כל כך. אילו ראיתם אותי אז, בשיער האסוף במכבנה, במעיל האפור העכברי, הייתם מצפים שאהיה סתם דמות שולית בסאגה הזאת — זהירה, רגועה, משעממת, חסרת חשיבות. מרחוק נראיתי נפש ביישנית ורכה, ולפעמים הייתי רוצה להיות כזאת. אבל אני קיללתי והסמקתי והייתי נשטפת זיעה לעיתים קרובות, ובאותו יום טרקתי את דלת חדר האמבטיה בבעיטת נעל חזקה עד שכמעט נפלה מציריה. נראיתי משעממת נורא, חסרת חיים, חסינה ושוות נפש, אבל מבפנים רתחתי ותססתי כל הזמן, המחשבות שעטו בתוך ראשי, ומוחי פעל כמו מוח של רוצח. קל היה להסתתר מאחורי הפרצוף האטום שהצגתי כלפי חוץ, מאחורי הדכדוך. חשבתי באמת שאני מצליחה לשטות בכולם. ולא באמת קראתי ספרים על פרחים או על כלכלת בית. אהבתי ספרים על דברים איומים — רצח, מחלות, מוות. אני זוכרת שבחרתי בספרייה הציבורית את אחד הספרים הכי עבים, שעסק ברפואה במצרים העתיקה, כדי להבין את הדרך המבעיתה של שליפת מוח המת דרך האף כמו פקעת חוטים. אהבתי לחשוב שכך נראה המוח שלי, סבך של חוטים בתוך הגולגולת. הרעיון שאפשר להתיר את הסבך הזה — ליישר את החוטים וכך להביאו למצב של שלווה ושפיות — היה בשבילי פנטזיה מנחמת. פעמים רבות הרגשתי באמת שמשהו במוחי חווט בצורה מוזרה, ושהבעיה כה סבוכה עד שרק כריתה של אונת המוח תוכל לפתור אותה — אזדקק למוח חדש לגמרי או לחיים חדשים לגמרי. ההערכות העצמיות שלי היו לפעמים תיאטרליות מאוד. מלבד ספרים נהניתי לקרוא גם את גיליונות הנשיונל ג'יאוגרפיק שנשלחו אליי בדואר. הם היו מותרות של ממש ונתנו לי הרגשה מיוחדת מאוד. מאמרים שתיארו את האמונות התמימות של הפרימיטיבים ריתקו אותי. טקסי הדם, קורבנות האדם, כל אותו סבל בלתי נחוץ. הייתי טיפוס אפל, אפשר אולי לומר. סהרורית. אבל נדמה לי שמטבעי לא באמת הייתי קשת לב כל כך. אילו נולדתי למשפחה אחרת, אולי הייתי לומדת להתנהג ולהרגיש נורמלית לגמרי.
למען האמת, היה בי רעב בלתי נדלה לעונשים. לא באמת הפריע לי שאבי מחלק לי פקודות. הייתי מתעצבנת, כן, ותיעבתי אותו, אבל הזעם העניק לחיי סוג של תכלית, ומילוי השליחויות שהטיל עליי עזר להעביר את הזמן. ככה נראו לי החיים — המתנה אחת ארוכה לריצוי העונש עד תומו.
באותו ערב, כשיצאתי מהמקלחת, ניסיתי להיראות אומללה ומותשת. אבי רטן בקוצר רוח. נאנחתי ותלשתי מידיו את השטרות שהושיט לי. שוב כפתרתי את מעילי עד הצוואר. הוקל לי לדעת שיש לי לאן ללכת, שנמצאה לי דרך להעביר את שעות הערב במקום להתהלך בעליית הגג או לראות את אבי שותה. לצאת מהבית היה הדבר שהכי אהבתי לעשות.
אילו טרקתי את דלת הבית בחוזקה כשיצאתי, כפי שהתחשק לי לעשות, אחד מנטיפי הקרח שמעליי היה בוודאי נסדק ונופל. ראיתי אותו בדמיוני צונח היישר מבעד לשקע בעצם הבריח שלי ומפלח את ליבי. ואולי, אילו הרמתי את ראשי, היה שועט דרך גרוני ומשסף את המרכז החלול של גופי — אהבתי לדמיין דברים כאלה — וממשיך הלאה אל מעיי עד שהיה מנקב את איבריי המוצנעים כפגיון זכוכית. כך ראיתי את האנטומיה של גופי באותם ימים — המוח כפקעת חוטים, הגוף ככלי ריק, האיברים האינטימיים כארץ זרה ונוכרייה. אבל סגרתי את הדלת בזהירות, כמובן. לא באמת רציתי למות.
אבי לא היה כשיר עוד לנהוג במכונית הדודג' הישנה שלו, והיא עברה אליי. אהבתי את המכונית הזאת, קורונט ארבע דלתות בצבע ירוק מט, מלאה סריטות ודפיקות. הרצפה החלידה משנים של מלח וקרח. בתא הכפפות של הדודג' החזקתי עכבר שדה מת שמצאתי יום אחד על מרפסת הבית, מצונף וקפוא. הרמתי אותו בזנבו וסחררתי אותו לרגע באוויר, ואז השלכתי אותו לתוך תא הכפפות לצד פנס מקולקל, מפת הכבישים המהירים של ניו אינגלנד, כמה מטבעות ירקרקים של חמישה סנט. כמה פעמים באותו חורף הצצתי בעכבר ובדקתי את תהליך הריקבון הבלתי נראה בקור המקפיא. נדמה לי שהוא נתן לי איכשהו תחושה של כוח. טוטם קטן. קמע מזל.
מדדתי את הקור בחוץ בקצה לשוני: שרבבתי את הלשון אל מול הרוח הנשכנית עד שחשתי כאב. באותו ערב ודאי ירדה הטמפרטורה מתחת למינוס עשר. אפילו הנשימה הכאיבה. אבל העדפתי את הקור על פני החום. בקיץ הייתי תמיד חסרת מנוחה ועצבנית. הייתי נתקפת פריחה והייתי צריכה לעשות אמבטיות קרות. הייתי יושבת ליד שולחני בכלא ומנופפת על פניי בחמת זעם במניפת נייר. לא אהבתי להזיע מול אחרים. הוכחת הגשמיות המפורשת הזאת נראתה לי נחותה, מגעילה. לא אהבתי גם לרקוד או להתעמל. לא הקשבתי לביטלס ולא צפיתי באד סאליבן בטלוויזיה. באותם ימים לא התעניינתי בשעשועים או בפופולריות. העדפתי לקרוא על היסטוריה עתיקה, על ארצות רחוקות. ידיעת דברים אקטואליים או אופנתיים נתנה לי תחושה שאני קורבן לבידוד. הימנעות מכוונת מכל דבר כזה אפשרה לי להאמין שאני בשליטה.
כשנהגתי בדודג' הייתי נתקפת בחילה. ידעתי שמשהו לא בסדר עם צינור הפליטה, אבל באותם ימים לא עלה על דעתי לטפל בבעיות כאלה. חלק ממני אהב את הצורך לפתוח את החלונות, גם בקור. חשבתי שאני אמיצה נורא. אבל האמת היא שפחדתי שהמכונית תילקח ממני אם אעשה ממנה עניין. המכונית הזאת הייתה הדבר היחיד בחיי שנתן לי איזושהי תקווה. היא הייתה אמצעי המילוט היחיד שלי. אבי, לפני שפרש מהעבודה, היה נוהג בה בימי החופשה שלו. הוא היה מסתובב בעיר בצורה חסרת כל אחריות — חונה בפינות רחוב, חותך סיבובים בחריקה, נתקע בלי דלק באמצע הלילה, משתפשף במשאיות החלב, בקיר בניין איי־אם־פי, וכן הלאה. כולם נהגו אז שיכורים, אבל זה לא תירוץ. אני לעומת זאת הייתי נהגת זהירה. לא עברתי את המהירות המותרת, לא עברתי באור אדום. כשהחשיך בחוץ אהבתי לנהוג לאט, כשהרגל כמעט לא נוגעת בדוושה, ולראות את העיר חולפת על פניי כמו בסרט. תמיד חשבתי לעצמי שלאחרים יש בתים הרבה יותר יפים משלי, מלאים רהיטי עץ ממורקים ואח יפה וגרביים תלויים לכבוד חג המולד. עוגיות בארון המטבח, מכסחת דשא במחסן. באותם ימים היה קל לחשוב שלכולם יש חיים טובים יותר מאשר לי. חדר כניסה מואר באחד הבתים בהמשך הרחוב נתן לי הרגשה עלובה במיוחד. היה בו ספסל לבן, וליד הדלת היה להב, שנראה כמו מחליקיים הפוכים ונועד לסילוק השלג מהמגפיים, ועל דלת הכניסה היה תלוי זר עגול של צינית. העיירה שלנו הייתה מקום נחמד, ציורי אפילו. מי שלא גדל בניו אינגלנד לא מכיר את הדממה המוזרה של עיר חוף מכוסה שלג בלילה. זה לא דומה לשום מקום אחר. בשקיעה האור עושה משהו מוזר. נדמה שהוא לא דועך אלא נסוג לעבר האוקיינוס. האור פשוט נמשך לשם.
 
לעולם לא אשכח את הצלצול העליז של הפעמון מעל דלת חנות המשקאות, כי הוא צלצל בשבילי כמעט מדי ערב. לרדנר משקאות חריפים. אהבתי להיות שם. היה שם חמים ומסודר, והייתי מסתובבת לי בין המדפים כמה שרק יכולתי, כאילו אני מחפשת משהו. ידעתי כמובן איפה נמצא הג'ין: במעבר המרכזי מימין כשפניך אל הקופה, כמטר או שניים מהקיר האחורי, והיו רק שני מדפים של ג'ין, בִּיפאִיטֶר למעלה וסִיגְראם מתחתיו. מר לואיס, שעבד שם, היה איש כל כך עדין ושמח, כאילו לא עלה בכלל על דעתו למה משמש כל האלכוהול הזה. באותו ערב לקחתי את הג'ין, שילמתי וחזרתי למכונית, ואת הבקבוקים הנחתי על המושב לידי. כמה מוזר שאלכוהול לא קופא. זה היה הדבר היחיד במקום ההוא שפשוט לא נכנע לקור. רעדתי בתוך הדודג', סובבתי את המפתח ונסעתי לאט הביתה. בחרתי בדרך הצדדית הארוכה מפני שהחל להחשיך, אני זוכרת.
כשחזרתי הביתה ראיתי את אבי יושב בכיסאו במטבח. שום דבר מיוחד לא קרה באותו ערב. זאת סתם נקודת התחלה. את הבקבוקים הנחתי בהישג ידו על הרצפה, ואת שקית הנייר קימטתי באגרוף והשלכתי לערמת האשפה שליד הדלת האחורית. עליתי לעליית הגג. קראתי את המגזין שלי. נכנסתי למיטה.
אז הנה לכם. שמי היה איילין דנלופ. אתם כבר מכירים אותי. הייתי בת עשרים וארבע ועבדתי בעבודת מזכירות כלשהי במוסד פרטי לעבריינים צעירים תמורת חמישים ושבעה דולר בשבוע. היום אני רואה את המקום כפי שבעצם היה — כלא לילדים. אני אקרא לו מוּרהֶד. כעבור שנים היה לי בעל בית איום ונורא שקראו לו דֶלווין מורהד, ונראה לי ראוי מאוד לקרוא למקום שכזה על שמו.
בעוד שבוע אברח מהבית ולא אשוב לעולם. זהו הסיפור של היעלמותי.

אוטסה מושפג

אוטסה מושפג היא סופרת אמריקנית. היא נולדה בבוסטון ב-1981, בת לאם ילידת קרואטיה ולאב יהודי יליד איראן. הורי אימהּ לחמו בשורות הפרטיזנים נגד הנאצים, והורי אביה היו סוחרים עשירים בטהרן, שאולצו לעזוב את המדינה בשנות המהפכה. הוריה של מושפג שניהם מוזיקאים, ועד גיל שבע כבר למדה לנגן בארבעה כלי נגינה שונים. לימים נטשה את המוזיקה לטובת הכתיבה. סיפורים קצרים שלה התפרסמו בניו יורקר, בפריז ריוויו, בגרנטה ובבמות אחרות. נובלה ראשונה פרי עטה — מק'גלו — ראתה אור ב-2014 וזכתה בפרסים. איילין הוא רומן הביכורים שלה. הוא ראה אור ב-2015, זכה בפרס פן המינגוויי לספרי ביכורים, והיה מועמד לפרס חוג המבקרים וברשימה הקצרה לפרס בוקר. ב-2017 פרסמה מושפג את קובץ הסיפורים "געגועים לעולם אחר", וזה זכה לשבחי הביקורת. הרומן השני פרי עטה — שנת המנוחה וההירגעות שלי (2018) — היה רב־מכר בארצות הברית ועתיד לראות אור בספרייה לעם.

סקירות וביקורות

לה פריק רן בן-נון ביקורת העורך 21/06/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Eileen
  • תרגום: ברוריה בן־ברוך
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 271 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 31 דק'

סקירות וביקורות

לה פריק רן בן-נון ביקורת העורך 21/06/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
איילין אוטסה מושפג
1964
 
נראיתי אז כמו כל בחורה צעירה שהייתם מצפים לראות באוטובוס עירוני, קוראת ספר ספרייה בכריכת בד על צמחים או על גאוגרפיה, שערי החום הבהיר אסוף אולי ברשת. הייתם חושבים אולי שאני תלמידת בית ספר לאחיות או קלדנית, הייתם מבחינים בכפות הידיים העצבניות, בהרעדת כף הרגל, בנשיכת השפה. לא נראיתי מיוחדת משום בחינה. קל לי לדמיין את הבחורה ההיא, מין גרסה זרה שלי, צעירה ועכברית, נושאת תיק עור אנונימי או מכרסמת בוטנים מתוך שקית קטנה, ממוללת כל אחד מהם בין האצבעות העטויות כפפה, שואבת את הלחיים פנימה, שולחת מבט חרד דרך החלון. אור הבוקר האיר את הפלומה הדקה שעל פניי, שניסיתי להסתיר בפודרה דחוסה בגוון ורוד מדי לעורי החיוור. הייתי רזה, גזרתי משוננת, התנועות מחודדות ומהוססות, היציבה נוקשה. עור פניי היה מכוסה בהמון צלקות רכות של פצעי בגרות, שטשטשו כל תענוג או טירוף שיכלו להסתתר תחת אותו מעטה ניו־אינגלנדי צונן וקטלני. אילו הרכבתי משקפיים אולי היו חושבים שאני חכמה, אבל לא הייתה לי סבלנות להיות חכמה באמת. הייתם מצפים ממני ליהנות מהדממה בחדרים סגורים, להתנחם בשקט משמים, להעביר מבט איטי על טפטים, קירות, וילונות כבדים, לא להסיט את המחשבה ממה שהעיניים רואות — ספר, שולחן, עץ, אדם. אבל אני דווקא תיעבתי שקט. תיעבתי דממה. שנאתי כמעט הכול. כל הזמן כעסתי והייתי אומללה מאוד. ניסיתי לשלוט בעצמי, וזה רק עשה אותי מסורבלת יותר, אומללה יותר, כועסת יותר. הייתי כמו ז'אן ד'ארק או המלט, רק בחיים הלא נכונים — חיים זניחים, חסרי ערך, בלתי נראים. אין דרך יפה לנסח זאת: לא הייתי אז אני עצמי. הייתי מישהי אחרת. הייתי איילין.
ובאותם ימים — כל זה קרה לפני חמישים שנה — הייתי חסודה. תראו אותי. לבשתי חצאיות צמר כבדות שכיסו את הברכיים, גרבונים עבים. את הז'קטים והחולצות כפתרתי תמיד עד הצוואר. ראשים לא הסתובבו אחריי. למען האמת לא היה שום דבר בעייתי או נורא במיוחד במראה החיצוני שלי. הייתי צעירה ורגילה, ממוצעת אפשר לומר. אבל באותם ימים חשבתי שאני הכי גרועה בעולם — מכוערת, מגעילה, חריגה. במצב כזה, מגוחך היה למשוך תשומת לב לעצמי. כמעט לא ענדתי תכשיטים, אף פעם לא השתמשתי בבושם, ואת הציפורניים לא צבעתי. זמן־מה ענדתי טבעת משובצת באבן אודם קטנה. היא הייתה שייכת פעם לאימי.
הימים האחרונים שלי כאותה איילין קטנה וכועסת היו בשלהי דצמבר, בקור הקשוח של העיירה שנולדתי וגדלתי בה. השלג ירד, וגובהו הגיע למטר ויותר. הוא רבץ ככלב נאמן בכל חצר קדמית, נפרש כשיטפון על פני כל אדן חלון בקומות הקרקע. בשעות היום נמסה השכבה העליונה של השלג, והבוץ המרופש בסבכות הניקוז התרופף קצת, ולרגע היה אפשר להיזכר שהחיים יכולים להיות עליזים מפעם לפעם, שהשמש בכל זאת זורחת. אבל לקראת ערב נגוזה השמש והכול שב וקפא, ובלילה כוסה השלג בשכבת כפור עבה שיכלה לשאת את משקלו של אדם מבוגר. מדי בוקר פיזרתי מלח מתוך דלי שעמד ליד דלת הכניסה על השביל הצר שבין מרפסת הכניסה לרחוב. נטיפי קרח השתלשלו מקורת הגג מעל דלת הכניסה, ואני הייתי עומדת ומדמיינת שהם ניתקים וננעצים לי בין השדיים, מפלחים כקליעים את הסחוס העבה של כתפיי או כותשים לרסיסים את מוחי. השלג שעל המדרכה כבר פונה בידי שכנינו — משפחה שאבי לא סמך עליה מפני שהם היו לותרנים והוא קתולי. אבל הוא לא סמך על אף אחד. הוא היה מלא פחדים ושיגעונות כדרכם של שתיינים כבדים. לכבוד חג המולד השאירו השכנים הלותרנים האלה ליד דלת הכניסה שלנו סלסילת נצרים לבנה עטופה בנייר צלופן, ובה תפוחים מבהיקים משעווה, בונבוניירה ובקבוק שרי. אני זוכרת שעל הכרטיס נכתב: ״תבורכו שניכם".
מי ידע באמת מה קורה בתוך הבית כשהייתי בעבודה? הבית היה מבנה של שלוש קומות בסגנון קולוניאלי, עשוי עץ חום ומעוטר בצבע אדום מתקלף. אני מתארת לעצמי את אבי מרוקן לתוך פיו את בקבוק השרי ברוח החג, מצית סיגר ישן בלהבת הכיריים. תמונה מצחיקה. בדרך כלל הוא שתה ג'ין. לפעמים בירה. הוא היה שתיין, כפי שאמרתי. מהבחינה הזאת הוא לא היה מסובך. כשקרה משהו, קל היה להסיח את דעתו ולהרגיע אותו: פשוט נתתי לו בקבוק ויצאתי מהחדר. מובן שבתור אישה צעירה השתייה שלו העיקה עליי, השרתה עליי מתח ועצבנות. זה מה שקורה כשחיים עם אלכוהוליסט. מהבחינה הזאת אין שום ייחוד בסיפור שלי. ברבות השנים חייתי עם לא מעט גברים אלכוהוליסטים, וכל אחד מהם לימד אותי שאין תועלת בדאגה, אין טעם לשאול מדוע, כל ניסיון לעזור הוא בבחינת התאבדות. הם מי שהם, לטוב ולרע. עכשיו אני חיה לבדי. באושר. בעליצות אפילו. אני זקנה מכדי להתעסק בענייניהם של אחרים. הפסקתי לבזבז את הזמן על תכנון העתיד, על דאגה לדברים שעדיין לא קרו. אבל כשהייתי צעירה דאגתי כל הזמן, בעיקר לעתיד שלי, ובדרך כלל לעניינים שנגעו לאבי — כמה זמן נותר לו לחיות, מה יעולל, מה מחכה לי בבית כשאחזור בערב מהעבודה.
הבית שלנו לא היה מקום נעים במיוחד. אחרי שאימי מתה לא טרחנו אפילו למיין או לאפסן את החפצים שלה, לא שינינו דבר. ומפני שהיא כבר לא הייתה ולא ניקתה, התמלא הבית לכלוך ואבק וקישוטים מיותרים וחפצים, חפצים, חפצים בכל מקום. ואף על פי כן הרגשתי שהוא ריק לגמרי. הוא דמה לבית נטוש שבעליו קמו לילה אחד וברחו, כמו יהודים או צוענים. לא השתמשנו כמעט בחדר העבודה או בחדר האוכל או בחדרי השינה שבקומה העליונה. הכול פשוט רבץ וצבר אבק, כתב עת פרוש על מסעד הספה במשך שנים, צלוחית ממתקים מלאה נמלים מתות. זה זכור לי כמו אותם תצלומי בתים שנהרסו בניסוי גרעיני במדבר. נראה לי שאתם יכולים להשלים בעצמכם את הפרטים.
ישנתי בעליית הגג, על מיטה מתקפלת שאבי קנה כעשר שנים קודם לכן לטיול מחנאות שמעולם לא יצא לפועל. עליית הגג הייתה חדר לא גמור, מקום קר ומאובק שנהגתי לברוח אליו כשאימי חלתה. השינה בחדר ילדותי, שהיה סמוך לחדר שלה, הייתה בלתי אפשרית. היא ייללה ובכתה וקראה בשמי כל הלילה. בעליית הגג, לעומת זאת, היה שקט. לא חדר לשם יותר מדי רעש מהקומות התחתונות. לאבי הייתה כורסה שגרר מחדר העבודה אל המטבח. הוא ישן שם. הכורסה הייתה מסוג הכיסאות הנוטים לאחור במשיכת ידית, וכאשר נקנתה הייתה חידוש מקסים. אבל הידית כבר לא פעלה, והחפץ הזה החליד בתנוחת שכיבה נצחית. כל הדברים בבית דמו לכיסא הזה — מטונפים, הרוסים וקפואים.
אני זוכרת שבאותו חורף שמחתי שהשמש שוקעת מוקדם כל כך. בחסות החשכה הרגשתי קצת יותר נינוחה. אבי, לעומת זאת, פחד מהחושך. אולי זה נשמע כמו איזו מוזרות חמודה, אבל זה לא היה חמוד. בלילות הוא היה מדליק את הכיריים ואת תנור האפייה ושותה ומביט בלהבות הכחולות המזמזמות תחת נורת התקרה העמומה. תמיד קר לו, אמר. ובכל זאת הוא לא לבש כמעט כלום. באותו ערב מסוים — כאן אתחיל את הסיפור — מצאתי אותו יושב יחף על המדרגות, שותה את השרי, ובדל סיגר נעוץ בין אצבעותיו. ״איילין המסכנה," אמר בארסיות כשנכנסתי הביתה. הוא בז לי נורא, חשב תמיד שאני עלובה ולא מושכת, ולא הייתה לו שום בעיה להגיד לי את זה. אילו חלומותיי בהקיץ היו מתממשים אז, יום אחד הייתי מוצאת אותו שרוע למרגלות המדרגות במפרקת שבורה אך עדיין נושם. ״הגיע הזמן," הייתי אומרת בנימת השיעמום המופגנת ביותר שיכולתי לגייס ומעיפה מבט בגוף הגוסס. אז נכון, תיעבתי אותו, אבל הייתי צייתנית מאוד. רק שנינו היינו בבית — אבא ואני. יש לי אחות, והיא עדיין חיה, למיטב ידיעתי, אבל לא דיברנו יותר מחמישים שנה.
״היי אבא," אמרתי ועברתי לידו כשעליתי במדרגות.
הוא לא היה איש גדול במיוחד, אבל היו לו כתפיים רחבות ורגליים ארוכות, והיה לו מין מראה מלכותי. שערו האפור המידלדל הזדקר ואז השתוחח על קודקודו. פניו נראו מבוגרות בעשרות שנים מכפי גילו, והייתה בהן ספקנות תמימה והבעה של מורת רוח נצחית. במבט לאחור הוא דמה מאוד לאסירים בכלא שעבדתי בו — רגיש וכועס. ידיו רעדו כל הזמן, בלי קשר לכמות האלכוהול ששתה. הוא גירד ללא הרף את סנטרו, שהיה אדום ושמוט ומקומט. הוא היה מחכך אותו כפי שמשפשפים ראש של ילד וקוראים לו שובב. הדבר היחיד שמצער אותו, אמר, הוא שלא הצליח לגדל זקן אמיתי, כאילו היה מסוגל לכך אילו רק רצה בזה באמת, אבל נכשל. ככה הוא היה — מלא חרטה ויהירות וחסר היגיון בעת ובעונה אחת. לא נראה לי שאהב באמת את בנותיו. טבעת הנישואים שהמשיך לענוד שנים אחרי מות אימנו רמזה שאהב אותה, לפחות במידה מסוימת. אם כי אני חושדת שהוא לא היה מסוגל בכלל לאהוב, לאהוב באמת. הוא היה טיפוס אכזרי. הדרך היחידה שמצאתי עד כה לסלוח לו היא לדמיין את הוריו מכים אותו בילדותו. זה לא פתרון מושלם, אבל זה עושה את העבודה.
הסיפור הזה לא בא לספר כמה נורא היה אבא שלי, שיהיה ברור. המטרה היא לא להתלונן על אכזריותו, בשום אופן לא. אבל זכור לי היטב שבאותו יום על המדרגות הוא סובב את הראש והסתכל עליי מלמטה ועשה פרצוף כאילו הוא נגעל לראות אותי. עמדתי על מישורת המדרגות והסתכלתי בו מלמעלה.
״את יוצאת שוב," אמר בצרידות, ״ללרדנר." לרדנר הייתה חנות המשקאות בקצה השני של העיר. בקבוק השרי הריק החליק מבין אצבעותיו והתגלגל למטה, מדרגה אחר מדרגה.
כיום אני קרת רוח מאוד, שלווה אפילו, אבל באותם ימים הייתי מתרתחת בקלות. אבי דרש ממני ללא הרף לעשות את רצונו, כמו שפחה, כמו משרתת. אבל לא הייתי מסוג הבחורות שיכולות להגיד לא למישהו.
״בסדר," אמרתי.
אבי רטן ופמפם את בדל הסיגר.
כשהייתי מוטרדת נהגתי להתנחם מעט בטיפוח הופעתי. למען האמת הייתי כפייתית לגמרי בנוגע למראה שלי. יש לי עיניים קטנות וירוקות, וקשה — באותם ימים היה קשה במיוחד — למצוא בהן שמץ של חביבות. אני לא מאותן נשים שמנסות לרַצות את העולם כל הזמן. אני לא מחושבת כל כך. אילו ראיתם אותי אז, בשיער האסוף במכבנה, במעיל האפור העכברי, הייתם מצפים שאהיה סתם דמות שולית בסאגה הזאת — זהירה, רגועה, משעממת, חסרת חשיבות. מרחוק נראיתי נפש ביישנית ורכה, ולפעמים הייתי רוצה להיות כזאת. אבל אני קיללתי והסמקתי והייתי נשטפת זיעה לעיתים קרובות, ובאותו יום טרקתי את דלת חדר האמבטיה בבעיטת נעל חזקה עד שכמעט נפלה מציריה. נראיתי משעממת נורא, חסרת חיים, חסינה ושוות נפש, אבל מבפנים רתחתי ותססתי כל הזמן, המחשבות שעטו בתוך ראשי, ומוחי פעל כמו מוח של רוצח. קל היה להסתתר מאחורי הפרצוף האטום שהצגתי כלפי חוץ, מאחורי הדכדוך. חשבתי באמת שאני מצליחה לשטות בכולם. ולא באמת קראתי ספרים על פרחים או על כלכלת בית. אהבתי ספרים על דברים איומים — רצח, מחלות, מוות. אני זוכרת שבחרתי בספרייה הציבורית את אחד הספרים הכי עבים, שעסק ברפואה במצרים העתיקה, כדי להבין את הדרך המבעיתה של שליפת מוח המת דרך האף כמו פקעת חוטים. אהבתי לחשוב שכך נראה המוח שלי, סבך של חוטים בתוך הגולגולת. הרעיון שאפשר להתיר את הסבך הזה — ליישר את החוטים וכך להביאו למצב של שלווה ושפיות — היה בשבילי פנטזיה מנחמת. פעמים רבות הרגשתי באמת שמשהו במוחי חווט בצורה מוזרה, ושהבעיה כה סבוכה עד שרק כריתה של אונת המוח תוכל לפתור אותה — אזדקק למוח חדש לגמרי או לחיים חדשים לגמרי. ההערכות העצמיות שלי היו לפעמים תיאטרליות מאוד. מלבד ספרים נהניתי לקרוא גם את גיליונות הנשיונל ג'יאוגרפיק שנשלחו אליי בדואר. הם היו מותרות של ממש ונתנו לי הרגשה מיוחדת מאוד. מאמרים שתיארו את האמונות התמימות של הפרימיטיבים ריתקו אותי. טקסי הדם, קורבנות האדם, כל אותו סבל בלתי נחוץ. הייתי טיפוס אפל, אפשר אולי לומר. סהרורית. אבל נדמה לי שמטבעי לא באמת הייתי קשת לב כל כך. אילו נולדתי למשפחה אחרת, אולי הייתי לומדת להתנהג ולהרגיש נורמלית לגמרי.
למען האמת, היה בי רעב בלתי נדלה לעונשים. לא באמת הפריע לי שאבי מחלק לי פקודות. הייתי מתעצבנת, כן, ותיעבתי אותו, אבל הזעם העניק לחיי סוג של תכלית, ומילוי השליחויות שהטיל עליי עזר להעביר את הזמן. ככה נראו לי החיים — המתנה אחת ארוכה לריצוי העונש עד תומו.
באותו ערב, כשיצאתי מהמקלחת, ניסיתי להיראות אומללה ומותשת. אבי רטן בקוצר רוח. נאנחתי ותלשתי מידיו את השטרות שהושיט לי. שוב כפתרתי את מעילי עד הצוואר. הוקל לי לדעת שיש לי לאן ללכת, שנמצאה לי דרך להעביר את שעות הערב במקום להתהלך בעליית הגג או לראות את אבי שותה. לצאת מהבית היה הדבר שהכי אהבתי לעשות.
אילו טרקתי את דלת הבית בחוזקה כשיצאתי, כפי שהתחשק לי לעשות, אחד מנטיפי הקרח שמעליי היה בוודאי נסדק ונופל. ראיתי אותו בדמיוני צונח היישר מבעד לשקע בעצם הבריח שלי ומפלח את ליבי. ואולי, אילו הרמתי את ראשי, היה שועט דרך גרוני ומשסף את המרכז החלול של גופי — אהבתי לדמיין דברים כאלה — וממשיך הלאה אל מעיי עד שהיה מנקב את איבריי המוצנעים כפגיון זכוכית. כך ראיתי את האנטומיה של גופי באותם ימים — המוח כפקעת חוטים, הגוף ככלי ריק, האיברים האינטימיים כארץ זרה ונוכרייה. אבל סגרתי את הדלת בזהירות, כמובן. לא באמת רציתי למות.
אבי לא היה כשיר עוד לנהוג במכונית הדודג' הישנה שלו, והיא עברה אליי. אהבתי את המכונית הזאת, קורונט ארבע דלתות בצבע ירוק מט, מלאה סריטות ודפיקות. הרצפה החלידה משנים של מלח וקרח. בתא הכפפות של הדודג' החזקתי עכבר שדה מת שמצאתי יום אחד על מרפסת הבית, מצונף וקפוא. הרמתי אותו בזנבו וסחררתי אותו לרגע באוויר, ואז השלכתי אותו לתוך תא הכפפות לצד פנס מקולקל, מפת הכבישים המהירים של ניו אינגלנד, כמה מטבעות ירקרקים של חמישה סנט. כמה פעמים באותו חורף הצצתי בעכבר ובדקתי את תהליך הריקבון הבלתי נראה בקור המקפיא. נדמה לי שהוא נתן לי איכשהו תחושה של כוח. טוטם קטן. קמע מזל.
מדדתי את הקור בחוץ בקצה לשוני: שרבבתי את הלשון אל מול הרוח הנשכנית עד שחשתי כאב. באותו ערב ודאי ירדה הטמפרטורה מתחת למינוס עשר. אפילו הנשימה הכאיבה. אבל העדפתי את הקור על פני החום. בקיץ הייתי תמיד חסרת מנוחה ועצבנית. הייתי נתקפת פריחה והייתי צריכה לעשות אמבטיות קרות. הייתי יושבת ליד שולחני בכלא ומנופפת על פניי בחמת זעם במניפת נייר. לא אהבתי להזיע מול אחרים. הוכחת הגשמיות המפורשת הזאת נראתה לי נחותה, מגעילה. לא אהבתי גם לרקוד או להתעמל. לא הקשבתי לביטלס ולא צפיתי באד סאליבן בטלוויזיה. באותם ימים לא התעניינתי בשעשועים או בפופולריות. העדפתי לקרוא על היסטוריה עתיקה, על ארצות רחוקות. ידיעת דברים אקטואליים או אופנתיים נתנה לי תחושה שאני קורבן לבידוד. הימנעות מכוונת מכל דבר כזה אפשרה לי להאמין שאני בשליטה.
כשנהגתי בדודג' הייתי נתקפת בחילה. ידעתי שמשהו לא בסדר עם צינור הפליטה, אבל באותם ימים לא עלה על דעתי לטפל בבעיות כאלה. חלק ממני אהב את הצורך לפתוח את החלונות, גם בקור. חשבתי שאני אמיצה נורא. אבל האמת היא שפחדתי שהמכונית תילקח ממני אם אעשה ממנה עניין. המכונית הזאת הייתה הדבר היחיד בחיי שנתן לי איזושהי תקווה. היא הייתה אמצעי המילוט היחיד שלי. אבי, לפני שפרש מהעבודה, היה נוהג בה בימי החופשה שלו. הוא היה מסתובב בעיר בצורה חסרת כל אחריות — חונה בפינות רחוב, חותך סיבובים בחריקה, נתקע בלי דלק באמצע הלילה, משתפשף במשאיות החלב, בקיר בניין איי־אם־פי, וכן הלאה. כולם נהגו אז שיכורים, אבל זה לא תירוץ. אני לעומת זאת הייתי נהגת זהירה. לא עברתי את המהירות המותרת, לא עברתי באור אדום. כשהחשיך בחוץ אהבתי לנהוג לאט, כשהרגל כמעט לא נוגעת בדוושה, ולראות את העיר חולפת על פניי כמו בסרט. תמיד חשבתי לעצמי שלאחרים יש בתים הרבה יותר יפים משלי, מלאים רהיטי עץ ממורקים ואח יפה וגרביים תלויים לכבוד חג המולד. עוגיות בארון המטבח, מכסחת דשא במחסן. באותם ימים היה קל לחשוב שלכולם יש חיים טובים יותר מאשר לי. חדר כניסה מואר באחד הבתים בהמשך הרחוב נתן לי הרגשה עלובה במיוחד. היה בו ספסל לבן, וליד הדלת היה להב, שנראה כמו מחליקיים הפוכים ונועד לסילוק השלג מהמגפיים, ועל דלת הכניסה היה תלוי זר עגול של צינית. העיירה שלנו הייתה מקום נחמד, ציורי אפילו. מי שלא גדל בניו אינגלנד לא מכיר את הדממה המוזרה של עיר חוף מכוסה שלג בלילה. זה לא דומה לשום מקום אחר. בשקיעה האור עושה משהו מוזר. נדמה שהוא לא דועך אלא נסוג לעבר האוקיינוס. האור פשוט נמשך לשם.
 
לעולם לא אשכח את הצלצול העליז של הפעמון מעל דלת חנות המשקאות, כי הוא צלצל בשבילי כמעט מדי ערב. לרדנר משקאות חריפים. אהבתי להיות שם. היה שם חמים ומסודר, והייתי מסתובבת לי בין המדפים כמה שרק יכולתי, כאילו אני מחפשת משהו. ידעתי כמובן איפה נמצא הג'ין: במעבר המרכזי מימין כשפניך אל הקופה, כמטר או שניים מהקיר האחורי, והיו רק שני מדפים של ג'ין, בִּיפאִיטֶר למעלה וסִיגְראם מתחתיו. מר לואיס, שעבד שם, היה איש כל כך עדין ושמח, כאילו לא עלה בכלל על דעתו למה משמש כל האלכוהול הזה. באותו ערב לקחתי את הג'ין, שילמתי וחזרתי למכונית, ואת הבקבוקים הנחתי על המושב לידי. כמה מוזר שאלכוהול לא קופא. זה היה הדבר היחיד במקום ההוא שפשוט לא נכנע לקור. רעדתי בתוך הדודג', סובבתי את המפתח ונסעתי לאט הביתה. בחרתי בדרך הצדדית הארוכה מפני שהחל להחשיך, אני זוכרת.
כשחזרתי הביתה ראיתי את אבי יושב בכיסאו במטבח. שום דבר מיוחד לא קרה באותו ערב. זאת סתם נקודת התחלה. את הבקבוקים הנחתי בהישג ידו על הרצפה, ואת שקית הנייר קימטתי באגרוף והשלכתי לערמת האשפה שליד הדלת האחורית. עליתי לעליית הגג. קראתי את המגזין שלי. נכנסתי למיטה.
אז הנה לכם. שמי היה איילין דנלופ. אתם כבר מכירים אותי. הייתי בת עשרים וארבע ועבדתי בעבודת מזכירות כלשהי במוסד פרטי לעבריינים צעירים תמורת חמישים ושבעה דולר בשבוע. היום אני רואה את המקום כפי שבעצם היה — כלא לילדים. אני אקרא לו מוּרהֶד. כעבור שנים היה לי בעל בית איום ונורא שקראו לו דֶלווין מורהד, ונראה לי ראוי מאוד לקרוא למקום שכזה על שמו.
בעוד שבוע אברח מהבית ולא אשוב לעולם. זהו הסיפור של היעלמותי.