1893
1
יהושע שמידט, נער בן שש־עשרה שנים, יתום מאב ואם, לא מצא את מקומו באוהלה של תורה או בכל מסגרת לימודית מועילה אחרת, והיה חשש ממשי שיתחבר לחברה מפוקפקת ואף יתדרדר לחיי פשע.
יחיאל קאופמן, גבאי בית הכנסת "אור ציון" בעיר ניקולייב שבאוקראינה, האחראי על מחסורו מתוקף תפקידו, דאג לעתידו.
בשל דאגה זו פנה הוא לגנרל אלכסיי פיודורוביץ' איגנטייב, מנהל המספנה המקומית שעמו היה בקשרים עסקיים בתור ספק מורשה לצבא הרוסי, שיקבל את הנער הבעייתי לעבודה, למען יתקן הלה את דרכיו וירוויח את לחמו ביושר.
הגנרל הישיש, שחיבב על פי דרכו את היהודי שוחר הטוב שהרעיף עליו תשורות של וודקה וקוויאר מובחרים, שועשע מן הרעיון להכניס איזה ז'יד, ודאי רפה גוף ונפש, בין גברים רוסים חסונים ויראי האל, אך לא נעלם מעיניו המופת החינוכי הכרוך בדבר, ונתן הסכמתו.
כך הגיע העלם התועה למספנה על שם הנסיך פוטיומקין, חביב הקיסרית יקתרינה הגדולה, לעשות הכרה עם עבודה של תכלית ותועלת. מקסים סינצ'נקו, האחראי על בית היציקה של המספנה, שקיבל את היהודי הצעיר לעבודה במשמרתו, פקפק
בהיגיון ההוראה מגבוה; הוא חשש כי פועל כזה יגרום לתסיסה בין עובדיו, ואולי אף יפיץ ביניהם הלכי רוח רבולוציוניים, אך מילא את הצו מגבוה כלשונו וכרוחו. לא עברו אלא ימים, ומנהל העבודה הנוקשה הופתע לגלות שהשוליה החדש לא היה מה שתיאר לעצמו: הוא נוכח כי הז'יד הצעיר הוא חסון גוף, לומד מהר, ותוצר עבודתו ללא דופי.
מרעיו בבית המרזח המקומי ששמעו מפיו את הסיפור יוצא הדופן, שיש לו פועל יהודי והוא חזק ובעל ידיים טובות, הטילו ספק באמיתותו, וסברו שזו מעשייה פרי אדי הוודקה שעלו לו לראש; איש מהם לא ראה מעולם יהודי הנוטל לידו כלי עבודה בכוונה לעשות בו שימוש, ולא לשם מכירתו במחיר מופקע כפי שז'ידים נוהגים.
2
אליושה, שותפו של יהושע שמידט בעבודה בבית היציקה, נער דל בשר וכחוש כמקל, השתעל כל העת שיעול יבש, טורדני, שהעיד על מחלה חשוכת מרפא; השניים בילו יחד שעות ארוכות בעבודה המפרכת תחת עינו הפקוחה של מנהל העבודה, שלא חסך מעובדיו את נחת זרועו כל אימת שלא שבע רצון מעבודתם, ולפעמים סתם ככה, מכה בלא סיבה, להמחיש סמכותו.
בן חסותו של הגבאי קאופמן, שנשלח למספנה לפדות את נפשו הפגומה בעמל כפיים מכבד ומשחרר, דווקא מצא בה עניין; הוא למד את מלאכת הברזל מן הפועלים הוותיקים ומילא חובתו לממונים עליו ולאימפריה הרוסית על הצד הטוב.
ברגעי המנוחה הלא רבים בחצר המספנה שעל חוף הים השחור, שמע העמֵל היהודי הנדיר את קריאותיהם המחוספסות של השחפים, את שירתם הנוגה של הפועלים קשי היום עת הִכּוּ בקורנסיהם בדפנות האוניות, ואת קולות החרחור והחנק של אליושה חברו לעבודה, שהלכו והתרבו; לעתים צפה אל הספינות המפליגות מן הנמל הקרוב, ותהה על טיבו של העולם הגדול שאליו מועדות פניהן.
האלמנה פייגה קרבצ'וק, אישה אדוקה שהנער היה סמוך על שולחנה למחייתו מטעם הקהילה, היתה מקבלת את פניו מדי ערב בשובו מיום העבודה המתיש, מגישה לו את סעודת הערב, לרוב מרק כרוב, יושבת על ידו, וקוראת לו מן הספר "צאינה וראינה" שהיה תמיד עמה.
3
לקראת ביקורו הצפוי של הנסיך קיריל, שאר בשרו של הצאר, הורגשה במספנה תכונה מיוחדת. מבצע ניקיון יסודי הוכרז באולמי הייצור ובחצרות, והעובדים קיבלו הוראות התנהגות מחמירות כלפי הפמליה הנוצצת. השוליות, בהם אליושה ויהושע היהודי, הולבשו חולצות נקיות והושמו בידיהם דגלונים, לעשות רושם טוב על האורחים רמי המעלה.
תחילתו המכובדת של הביקור לא העידה על אחריתו המצערת: הגנרל מנהל המספנה, שקיבל את פני המבקרים, נשא באוזניהם נאום חגיגי שבו הזכיר את מופת הצאר פיוטר הגדול, שעבד בעצמו כפועל פשוט במספנה בהולנד כדי ללמוד את רזי בניית הספינות; מקסים סינצ'נקו, מנהל העבודה, הגה רעיון מקורי להמחיש למכובדים שלבד מהעצמת כוחה של האימפריה הרוסית מתבצעת במשמרתו גם פעולה חינוכית רבת חשיבות, להביא יהודים בטלנים ונצלנים אל פתח חיי עבודה מועילה ופרודוקטיבית.
ברוח זו שלח הוא את השוליה היהודי המוצלח שלו אל האורחים, על חזהו שלט ובו מקרא מאיר עיניים, "אני יהודי העמל למען רוסיה הקדושה", ובידיו זר פרחים, להגישו לאשת
הנסיך שהתלוותה לבעלה בביקור. הנסיכה אבדוקיה העטויה פרוות מינק התרגשה מן המחווה; היא ליטפה את ראשו של הנער השליח מבלי להסיר את הכפפה מחשש כינים, ושאלה אותו במתק לשון מה שלומו, איך החיים במספנה, ואם הוא מאושר.
השאלה עוררה אצל הנשאל התלבטות מסוימת: בחפשו במוחו מענה הולם להתעניינות הנסיכה, נזכר הנער יהושע שמידט בהטפות המוסר של האלמנה פייגה קרבצ'וק ויחיאל קאופמן מיטיביו, שתמיד, בכל מצב, עליו לומר אמת, ואך ורק אמת.
החיים כאן מחורבנים, חילץ מעצמו תשובה כנה, עובדתית, רע מאוד כאן, עובדים שעות ארוכות בלי מנוחה, והמנהל מרביץ בלי סיבה, סתם ככה, כי בא לו. הוא הצביע על אליושה שותפו לעמל, שעמד דומם עם חולצתו הנקייה והדגלון בידיו, מנסה לכבוש פרץ שיעול שתקף אותו. הנה, אמר שמידט לנסיכה ההמומה, זה אליושה, משתעל ככה כל הזמן, בקרוב ימות.
הגנרל אלכסיי פיודורוביץ' איגנטייב הישיש, שנתחרש מרעם התותחים במלחמת קרים ושכח להביא את אפרכסת השמיעה שלו, לא הבין מה פשר המהומה שקמה במקום, אך למד מהבעת פני הנוכחים שקורה במקום משהו לא טוב, המפר את הסדר והדיסציפלינה שטרח להשליט במספנה במשך כל השנים.
סימני רוגז ניכרו על פניו של הנסיך קיריל, שאר בשרו של הצאר, ששמע את הדברים הבלתי ראויים בפי האנרכיסט הצעיר, בזמן שמלוויו הנבוכים התלחשו מאחורי גבו. מקסים סינצ'נקו הזועם שכח את יומרתו החינוכית, קרב לנער היהודי חובב האמת, והחטיף על פניו סטירת לחי אדירה, מצלצלת, לתבוע את ביזוי בית המלוכה שחסד האל פרוש עליו, ואת עלבונו הוא.
במעמד יוצא דופן זה, לראשונה בחייו, למד יהושע שמידט על בשרו לקח חשוב, כי האמת חמקמקה, פנים רבות לה, ולא תמיד כדאי לדבוק בגרסתה המחמירה.
4
מילים לא תמיד משנות סדרי עולם, ואם כן משנות, יש שחולף זמן רב עד שהשפעתן מורגשת. שנים לאחר שהאימפריה הרוסית קרסה ודיקטטורת הפרולטריון הנאורה החליפה את שליטיה, ביושבה בגלות בפנסיון העלוב בפריז, בלא פרוות המינק שנמכרה בפרוטות בבית העבוט, נזכרה הנסיכה אבדוקיה לא אחת במקרה שהתרחש במספנה על שם פוטיומקין, ומצאה כי היה בו טעם של אזהרה משמים שהיא ובעלה התעלמו ממנה.
בזמן קרוב יותר להתרחשות עצמה, העניינים התגלגלו מהר ובהחלטיות רבה: למחרת התקרית זימן מקסים סינצ'נקו את יחיאל קאופמן למשרדי המספנה, והבהיר לו שהעלבון שבן טיפוחיו עלב באנשי המעלה אין לו סליחה וכפרה. קח את היתום החצוף שלך ולך איתו לכל הרוחות, צרח מנהל העבודה הזועם על השתדלן היהודי המפוחד, ותגיד תודה שלא שולחים את שניכם לסיביר.
גבאי בית הכנסת "אור ציון", שמפעל תיקון הנפש של בן חסותו קרס לנגד עיניו, טיכס עוד באותו יום עצה עם פייגה קרבצ'וק, שותפתו לצרה, מה עושים עם הנער שרוח שטות נכנסה בו; מסקנתם חד־ משמעית היתה, שמקומו לא עוד במוֹסקוֹביה העריצה, שם יהודים מחויבים בענווה ובשמירת כללי המלכות, וכדאי גם כדאי שהוא ינסה את מזלו במקום אחר על פני הגלובוס.
אמריקה, אוסטרליה ואתרים אקזוטיים אחרים נשקלו כיעדים אפשריים, אך השניים לא הגיעו לכלל הסכמה; האלמנה קרבצ'וק האדוקה עמדה על דעתה שמקומו של דייר המשנה שלה בארץ הקודש זבת החלב והדבש, זו המחדשת את ימיה כקדם, וזקוקה מאוד לידיים יודעות מלאכה כשלו.
יחיאל קאופמן קיבל את דעתה, שחוזקה בטעמים מעשיים, שהרי מחיר כרטיס הנסיעה לפלשתינה שעל הקהילה לשאת בו, היה הזול ביותר מבין אלה שעמדו על הפרק למבצע ההצלה.
כך מצא הנער יהושע שמידט את עצמו בדרך לאותה ארץ מסתורית וקסומה שפייגה קרבצ'וק הרבתה לספר עליה בערביהם המשותפים. האישה הטובה התקינה ליוצא לדרך תרמיל מסע עם מעט בגדים, מחזור תפילה וצידה לדרך, ונפרדה ממנו בדמעות.
קאופמן, חובב ציון מאמין ואדם פרקטי מעצם טיבו, מילא את חלקו בשליחות שנטל על עצמו עד הסוף: הוא נסע ברכבת עם בן חסותו לאודסה, נמל היציאה, קנה לו כרטיס נסיעה בכיוון אחד, אמר עליו את תפילת הדרך, שם בידיו כמה מטבעות, ונופף לו בידו לשלום מן המזח עד שהאונייה שעל סיפונה העלם חובב האמת נעלמה באופק.
על מִבצעו הציוני המיוחד הזה סיפר הוא בכנס "חובבי ציון" שנערך באותם ימים בעיר לאות אבל על מותו של יהודה לייב פינסקר, הוגה ה"אמנציפציה", שם זכה בגינו למחיאות כפיים סוערות.
5
לאחר הפרֵדה ממיטיבו, מצא יהושע שמידט את עצמו על סיפון אוניית קיטור ישנה נושנה המעלה מארובותיה עשן שחור סמיך ומחניק, בדרך אל יעד שטיבו לוט בערפל.
שותפיו למסע היו חבורה מגוונת: גבירים מחויטים ומעונבים שתפסו מרחק מנוסעים פשוטים, צליינים פרבוסלבים בדרכם לארץ הקודש, סוחרים שישבו על צרורותיהם, וקומץ יהודים באים בימים שעשו את דרכם לארץ האבות לסיים בה את ימיהם בקדושה.
ימי ההפלגה היו לנוסע הצעיר למקור חוויות שכמותן לא ידע קודם לכן: קסם הים הגדול, שהרחק מהפסולת הצפה ומריחות הרקב של המספנה נראה טהור, משרה שקט ושלווה; השמים התכלכלים והנקיים שמעולם לא צפה בהם ממקום עבודתו; מראה הדולפינים הקופצים פה ושם בעליצות מעל פני המים;
טעם בשר החזיר המוגש בחדר האוכל של הספינה, שבניגוד לאזהרות פייגה קרבצ'וק נתגלה כטעים לחך; טבק הלעיסה שאחד המלחים הגיש לו בקריצה לטעימה; להיטותם של בני הזוג הצעיר, כנראה בירח הדבש שלהם, שהתגפפו והתנשקו על הסיפון לעיני כול.
הוא נלהב מהעניין שהמראות, הקולות, הריחות והטעמים החדשים עוררו בו, ואפילו מחלת הים שגרמה לו להקיא את נשמתו מעל המעקה לא היה בכוחה לבטל את כל זאת. כשהאונייה קרבה ליפו, נמל היעד, וגן העדן הימי עמד בפני נעילה, הצטער יהושע שמידט על כי המסע כה קצר היה, והשתוקק לעוד.
בזמן שקרבה האונייה לנמל היעד גברה התכונה סביבו והפכה דחופה, קולנית: המתפללים בני הדתות השונות הגבירו את קצב תפילותיהם בתחרות חסרת פשרות על חסדו של האל האחד והיחיד, הסוחרים בדקו את מטעניהם לוודא שלא חסר מהם דבר, ושייטי הסירות מסביב לאונייה הציעו לנוסעים את שירותיהם בקולי קולות.
העולה החדש, שלא ידע כלל שהוא כזה, קיבל עוד ברגעיו הראשונים על אדמת הקודש אינדיקציה על טיבה של המציאות החדשה שלתוכה נקלע: בעוד שיהודים חרדים עטויי קפוטות שכרעו על ברכיהם לנשק את אדמת ציון זכו לבדיחות וליחס משפיל ומבזה מצד אנשי הרשות, התקבל הוא עצמו בברכה לבבית ובגינוני כבוד לא מובנים ולא מוסברים, והותר לו לעבור על פני אנשי הרשות ללא כל עיכוב או בדיקה.
את פשר היחס המועדף לו זכה, הבין יהושע שמידט רק מקץ ימים רבים, כשהתוודע לכללי ההיררכיה המקומית: הוא היה גבה קומה, בהיר שיער, חסון גוף, והז'נדרמים הטורקים התרשמו כנראה שהוא בן לעדת הטמפלרים הגרמנים החוזר מביקור מולדת, לא אחד שצריך לבדוק בציציותיו, תרתי משמע.
בשעותיו הראשונות במולדתו החדשה, חופשי לנפשו, הסתובב בוגר המספנה על שם פוטיומקין בין עוברי האורח הלבושים גלימות ארוכות והנשים רעולות הפנים, התחכך ברוכלים צעקנים, בגמלים ובחמורים, וחווה על בשרו את פעימת החיים התוססים השונים כל כך מאלה שהכיר בעיר מולדתו האפרורית.
את הלילה הראשון בארץ ישראל עשה הוא על שפת הים, שכוב על החול, לא הרחק מנמל הדייגים. שם, לבדו תחת כיפת השמים, תוך כדי טעימת הנקניק שהאלמנה קרבצ'וק שמה לו בתרמיל יחד עם אזהרה חמורה שלא לערבב אכילתו עם דברי חלב, בהודפו את מתקפתם המרוכזת של היתושים הצמאים לדם חדש, תהה יהושע שמידט על טיבו של העולם החדש שאליו נשלח בפקודה ומבלי שנשאל על דעתו, ושאל עצמו מה העתיד טומן בחובו.
6
כשהצידה לדרך שהכינה לו פייגה קרבצ'וק אזלה וקרקורי בטנו התרבו, החל יהושע שמידט מתגעגע לארוחות המסודרות בחדר האוכל של האונייה, כולל ה"דבר האחר" המשוקץ, ואפילו למרק הכרוב הנצחי של מיטיבתו האלמנה החסכנית.
הימים שהתחלפו דמו זה לזה, ולא הסתמן בהם אף לא שמץ של בשורה. תוך כדי שיטוט חסר מטרה בעיר הגיע ההלך הנודד למבנה רחב ידיים מוקף חומה, שעל פתחו שלט באותיות קיריליות המוכרות לו מעיר מולדתו.
צלב ברזל שהתנוסס מעל שער הכניסה העיד על אופיו הדתי של המִבנה; הסמל הנוצרי נטה אל צדו מחמת רוח סערה, עייפות החומר או מיד אסלאמית נעלמה הקנאית לדבר הנביא, ויהושע שמידט, שחונך בעבודתו במספנה ובקרב מיטיביו לישרות וליושרה, העלה בדעתו שעקמומיות זו אינה בסדר, ומן הראוי לתקנה.
האב ואסילי, איש המקום, שהבחין בעובר האורח המשתהה ומשתאה מול פני הסמל הקדוש המושפל, התרשם מתהייתו הנוצרית, פתח לפניו את השער, והזמינו להיכנס.
התשובות המגומגמות בניב האוקראיני שקיבל בתשובה לשאלותיו שכנעו את הכומר כי לפניו בן רוסיה הקטנה, צליין המבקש גאולה ומנוחה לנפשו המיוסרת בארץ שנתקדשה בפעמי המשיח. הוא נהג בחיבה וברוחב לב באורח שחשבו לאחד מצאן מרעיתו, הוליכו אל הרפקטוֹריום, חדר האוכל המשותף למשרתים בקודש, ומסרו לטיפול הנזירות ששירתו בו.
הנשים החסודות הגישו לעולה הרגל הצעיר ארוחה מזינה, שהיה זקוק לה עד מאוד: לחם שחור, זיתים, תמרים, לבן מחלב ג'מוסין ופירות. בראותן איך הבא טורף את המזון המוגש לו, נכמרו עליו רחמיהן והוסיפו לו עוד: פִנכה של אורז עם בשר כבש, ואף רחת לוקום לקינוח.
יהושע שמידט, אף שלא התמצה בסוגיות דת ואמונה, הבין שהשתייכותו ולו המוגבלת לעם הנבחר שיחיאל קאופמן הזכיר לו לעתים קרובות, ספק מוסיפה במקום שאליו הגיע, והעדיף להעלימה מידיעת מארחיו.
7
היתום, שלא הורגל בחייו הקודמים לפינוקים, אהב את המקום שיד המקרה הביאה אותו אליו, והתמסר ברצון למנהגו ולאווירתו השקטה והמפויסת. הוא שינן את נוסח התפילה כפי ששמע מפי המתפללים, "את לחם חוקנו תן לנו היום," ודבקותו חיזקה את דעתו של האב ואסילי כי נכון עשה כשפתח את שערי התשובה והגאולה בפני העלם והכניסו בצל קורתו.
הימים הבאים שעברו על הצליין המדומה בין דיוקנאות הקדושים המסוגפים שעל הקירות, נרות השעווה הדולקים מול המזבח ותפילתם המזדמרת של העושים בקודש, נעמו לו והשכיחו ממנו את הצרות מן העבר הרחוק והקרוב. בורותו של האיש הצעיר בענייני דת ופולחן והשתיקה המכובדת שנהג בזמן התפילה נגעו ללבם של דרי המקום, שהרעיפו עליו חיבה ויקר;
הם הבינו כי הבא בקהלם איש תם, ישר וירא אלוהים, כזה שנסיבות חייו מנעו ממנו הכרה מעמיקה יותר את אור האמת ואת נחמות הדת, וזיהו בו בוודאות אחד מאלה שהאוונגליונים הנוצרים מעלים על נס ומועידים להם חיי נצח תחת כנפי השכינה.
יהושע שמידט, שהכיר טובה על הנתינה שלה זכה, ביקש לגמול למארחיו ולהביא תועלת בתבונת כפיו. את תרומתו תרם במיני עבודות שבית האל היה זקוק להן: הוא טיפס מעל החומה והחזיר את הצלב העקום לישרותו המקורית, החליף את רעפי הצִפחה הסדוקים בגג הבניין שהגשם דלף מבעדם, ותיקן את השבשבת דמוית התרנגול התקועה זה שנים, שתשוב להסתובב ולהצביע על כיוון הרוח;
הוא ניקה ביסודיות וביראה ראויה את איקוניות הקדושים שעם חלוף הזמן כוסו אבק ופרש עטלפים, ועזר בעבודות בית, סבלות, שאיבת מים מן הבאר, ורחיצת כלים בתום הסעודה, ככל שנדרשו. את כל מלאכותיו ביצע יהושע הצעיר בענווה ובמאור פנים שקנו את לב כול.
באחד הימים סיפר הוא לאב ואסילי על אליושה, חברו לעבודה לשעבר, שנותר במספנה על שם פוטיומקין עם עמלו המפרך ומחלתו הקשה, וסיפורו, שנגע ללב הכומר, שימש לו נושא לדרשה של יום ראשון.
8
ימיו של יהושע שמידט באכסניה הנוצרית השלֵווה יכלו להימשך ואף להפוך לשהייה של קבע, והאב ואסילי אף שקל להכשירו כפרח כהונה, אך כוונה חסודה זו לא יצאה אל הפועל עקב השתלשלות עניינים בלתי צפויה, זרה למצוות הדת ולרוח המקום.
הנזירה פרסקוביה, שנעזרה בנער החסון והתמים בעבודות המטבח, הפגינה כלפיו חיבה גלויה והרעיפה עליו מיני פינוקים, לחם כפרי מתוק בריבה, לגימה מן היין השמור לפולחן, ואף כסיות צמר להגנת הידיים מהקור. עם חלוף הימים התברר שנתינה נדיבה זו לא רק מלב נוצרי רחום נובעת, ובצדה מניע נסתר ולא כולו טהור:
באחד הלילות, בשעה מאוחרת, הרגיש הצעיר הנם את שנתו בתא הנזירים שהוקצה לו כי אינו לבד ביצועו, ומישהו חולק אותו עמו על אף צרוּת מידותיו. היתה זו לא אחרת מאשר הנזירה פרסקוביה, שזנחה באורח זמני את מצוות הדת ואת נדר הצניעות, וחתרה באפלה למגע גופני ממשי.
היה זה רגע מכונן בחייו של יהושע שמידט, שבתוליו היו עדיין עמו, חוויה חדשה שנוספה לאחרות שכבר צבר בחייו החדשים; בנסיבות השעה, באפלה המחפה על היצר המתעתע, בהכירו ביחסי המרות והציות החלים על המקום ודייריו, לא ראה הנער המפוּתה סיבה טובה לסרב, ומסר עצמו בלא חקרי לב להתנסות החדשה והבלתי צפויה.
המבקרת הלילית התגלתה כמדריכה מיומנת, והשיעור הראשון של יהושע שמידט באומנויות האהבה שהתקיים תחת הצלב גדול הממדים שעל המיטה, עבר בהצלחה.
9
לביקור הלילי מרחיב האופקים לא היה ההמשך שהצעיר ייחל לו: האב ואסילי, שהכיר מן הסתם את נטיותיה החטאיות של הנזירה פרסקוביה, חש באופן כלשהו שאין היא מסתפקת באהבת האל במובנה המטפיזי, קלט שדייר המנזר החדש מעורב בדבר, וגמר אומר לקדם פני צרה, ולהשיב בממלכתו הקטנה סדר ומשמעת שכנראה השתבשו.
הוא זימן את הצליין כפוי הטובה למשרדו, ובישר לו שקבוצה של נזירים חדשים עומדת להגיע, הוא זקוק לכל מקום לינה קיים, ולכן, בצער רב, נאלץ לוותר על נוכחותו ושירותיו הטובים, ועליו לעזוב את משכן האל לאלתר.
10
לאחר גירושו מגן העדן הפרבוסלבי מצא יהושע שמידט את עצמו מסתובב שוב ברחובותיה המרופשים של יפו ללא כיוון מוגדר, כבימיו הראשונים בארץ. דברי האוכל שהנזירה פרסקוביה תחבה לו בתרמיל בשעת עזיבתו, חטא אחרון ומינורי שהרשתה לעצמה, עמדו להיגמר, ועם התמעטותם צפה ועלתה שוב השאלה הנושנה והמציקה, מה יהיה, מה העתיד טומן בחובו.
תוך כדי שיטוטו חסר המטרה נקלע הצעיר, שניסיונו האישי התעשר בגילויי הדת והאהבה הגופנית גם יחד, לפאתי מבנה גדול שהורגשה בו תכונה תעשייתית ערה.
שאון החרושת שעלה מתוכו ומראה הפועלים הטורחים על מלאכתם שאותם קלט מן השער הפתוח, הזכירו להלך הנודד את המולת המלאכה במספנה הרוסית, שעמוק בלב, על אף צרותיה ומצוקותיה, נראתה מרחוק כסוג של נמל בית, גם אם לא מן המשובחים ביותר; לא בדיוק געגוע למקום האפלולי ולפועלים קשי היום שהותיר מאחור היה זה, אלא איזו תאווה נסתרת שנשתיירה בלבו למשהו ראשוני, דגדוג בידיים שהתוודעו פעם למלאכה יוצרת, ומתקשות להיפרד ממנה.
התבוננותו הממושכת משער המפעל משכה את תשומת לבו של המהנדס שטיין, בעליו ומנהלו של בית החרושת, והוא יצא לקראת המשקיף.
אגוט מאָרגן, איש צעיר, פנה שטיין אל הבא ביידיש, לשון של קרבה, מה מעשיך, מה אתה מחפש כאן. את זה, יהושע שמידט צמצם את מענה פיו לאמירה קצרה, קולעת, הצביע בידו בלי היסוס אל תוך הסדנה ההומה, ולא הוסיף.
ליאון שטיין, שזיהה את הקשר של הבא לחומר הלובש ופושט צורה, סקרנותו התעוררה. בוא, היכנס, הזמינו, הראה לי מה אתה יודע לעשות. יהושע שמידט, שרק ציפה להזמנה כזאת, מיהר לגשת לכירת הנפחות הקרובה ביותר.
הוא נטל בידו צבת ופטיש, העלה מבין הפחמים הבוערים בדיד ברזל לוהט, והחל לצור צורתו על סדן בשורה של מכות קצרות, מדויקות, לא רגוזות, כפי שלמד במספנה. החלק שבידיו התפתל, התארך, החליף צבעו מלבן בוהק לאדום דובדבני, כרכום, צהוב, ולבסוף למעין עופרת עייפה, מקולפת, שהעידה על השלמת העיבוד.
מקץ מבחן הכישורים המאולתר היה בידי הנבחן ענף מתכת עדין, דקיק, מעוצב יפה, שממנו הסתעפו עלים זערוריים, מעשה חושב. המהנדס שטיין, איש מקצוע חד עין, הבין שהבא חרש ברזל יודע מלאכה, והחליט במקום לצרפו לצוות המפעל.
